גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בחסדי חברות ההפצה הישראליות. עם זאת הביקורת שלי היא אותנטית, ללא מורא או משוא פנים.
בסוף השבוע האחרון יצאו לאקרנים שני סרטים חדשים. אחד מעולה ואתם חייבים לראות אותו בקולנוע. ואחד נורא ואיום, מה גם שכבר ראיתם אותו. נתחיל מהמעולה.
"קומדיה אלוהית" הוא סרט בלגי יפהפה, כמו שהוא מצחיק, כמו שהוא חכם ועדין וחשוב. זהו סרט אתאיסטי שהפרמיס שלו נמסר כבר בהתחלה: "אלוהים קיים. הוא חי בבריסל. הוא מנוול. והוא אבא שלי".
ביתו של אלוהים, אחותו הקטנה של ישוע מנצרת, נמלטת ממשפחתה הבלתי מתפקדת ויוצאת לכתוב את "הברית הלגמרי חדשה". על הדרך היא מודיעה לכל בני האדם את התאריך והשעה בהם ימותו, מסתובבת עם הומלס דיסלקטי שתפקידו לכתוב את הספר, מלקטת דמעות ומגשימה משאלות. זהו סרט פרוע, יצירתי, חצוף ומפתיע, וזו גם הסיבה שלכתוב עליו זה להלך בין מפלי ספוילרים. לכן אתמקד ברשותכן בשני עניינים בלבד:
א, זה הסרט האתאיסטי האמיתי הראשון שאני רואה. הפקת סרטים עולה כסף, בעלי הון נוטים לחבב את אלוהים (שימו לב כמה הטייקונים המקומיים אצלנו מחוברים לרבנים. זה ככה בכל מקום, רק עם ארכיבישופים), ובנוסף בתי קולנוע הם עסקים והם תמיד יעדיפו לא להרגיז את ההמונים שברובם אינם אתאיסטים. וכך יצא לי להתאכזב שוב ושוב מסרטים שהבטיחו אתאיזם אמיץ וקיימו עגבניות במיץ.
דוגמא לכך היא "האיש שתבע את אלוהים", סרט אוסטרלי מ-2001 על עו"ד שביתו הצף הושמד במכת ברק, ולא פוצה ע"י חברת הביטוח שטענה ל"כח עליון" (באנגלית סעיף זה נקרא ACT OF GOD). הוא מחליט לתבוע פיצויים מאלוהים והסרט מתנהל באולם בית המשפט. ספוילר: בסוף הסרט נשבר עורך הדין (מגולם ברישול ע"י ביל קונולי) ואומר שברור שהוא לא תובע את אלוהים, רק מנסה להעביר נקודה. בשלב הזה, אני לא צוחק, פורצת ציפור לבנה דרך זכוכית הויטראז בקיר בית המשפט והפיוס עם אדושם מושלם כך שגם אחרונת הנזירות בקהל תצא שמחה ומאופקת כמו תמיד.
אז "קומדיה אלוהית" לא נופל בשטויות האלה, ורק על האומץ מגיעים לסרט הזה חמישה כוכבים. אבל זו רק ההתחלה.
ב, כבר לא מייצרים בקולנוע סצנות איקוניות. סצנה איקונית היא בדרך כלל סצנה פשוטה, דלה במרכיבים, לרוב אילמת, שמעבירה מסר חזותי אוניברסלי חזק וחכם וגורמת לכולם לצטט אותה. דוגמא טובה היא צ'ארלי צ'אפלין בדמותו של הדיקטטור הגדול, רוקד עם בלון-גלובוס, מקפיץ אותו לתקרה בישבנו, עד שזה מתפוצץ. הסצנה המתוקה הזאת שוחזרה מאות פעמים ע"י מאות יוצרים בגלל פשטותה, חוכמתה ובדיעבד גם הנבואיות שלה.
"קומדיה אלוהית" הוא סרט שמצולם מצוין, כתוב מצוין ועל אף שהוא עמוס בפרטי פרטים, יש בו לפחות סצנה איקונית אחת, אפילו 3, שבעת הצפיה בהן קיבלתי את הצמרמורת הזו ששמורה לרגעי חסד של אמנות חכמה ומדויקת. לצערי לא אוכל לפרט, כי ספוילרים.
לכו להצטמרר בעצמכם מ"קומדיה אלוהית", ובקולנוע. היכרות עם סיפורי הברית החדשה יכולה לעזור להנאה אך אינה הכרחית.
אל תלכו לראות את "ג'וי". אחרי שכיכבה בארבעת פרקי "משחקי הרעב", אני יכול להבין למה היה דחוף לג'ניפר לורנס לככב בסרט בו היא מקרצפת רצפות וסוחטת סמטוטים. יענו ריאליזם, אבל יוק. "ג'וי" הוא סרט קריסמס מהזן הנחות, סיפור סינדרלה שחוק שנופל לכל הקלישאות.
שנות השמונים המוקדמות. ג'וי היא גרושה עם שני ילדים, הגרוש שלה חי במרתף ושר לעצמו, אמא שלה הגרושה תקועה מול אופרות סבון, אבא שלה הגרוש נפרד מחברתו וחוזר הביתה בכעס, הילדים שלה חולים, האחות שלה מתנכלת לה, והיא מקרצפת את הבית. כשאבא שלה מוצא חברה חדשה שלא מאמינה בה מושלם הסטינג של ליכלוכית. אבל אז יש לה רעיון לפטנט מסחרי והיא מנסה להגשים אותו ולהתעשר מזה כנגד כל הסיכויים. נחשו מה קורה בסוף.
זה מתחיל דווקא במסווה של דרמה קומית על בחורה רגישה, סטייל ג'ונו או אני וארל והנערה הגוססת. עומס של פרטי תפאורה קטנים, ים דמויות אכולות סרטים, חלומות ילדות מנותצים וקטעי ארכיון משפחתיים. רוברט דה נירו נכנס לסרט בסערה בסצנה לא רעה. השליש הראשון של הסרט מלחיץ מרוב עומס אבל לפחות יש הבטחה באוויר. אבל אז דברים מתחילים לחזור על עצמם.
על החלום האמריקני כבר נאמר שהוא נקרא כך כי אם אתה מאמין בו, סימן שאתה ישן. האולפן הכי רפובליקני בהוליווד (פוקס) עושה פה מאמצים כבירים שנמשיך לישון ולהאמין שמי שרוצה מספיק יכול להצליח ולהתעשר. סרט זה הוא אחד בשרשרת ארוכה ומשעממת, וכמו רבים בעשורים האחרונים, גם הסרט הזה נשען על סיפור אמיתי כי אחרת אף אחד כבר לא היה נופל בפח.
במאקרו זה סיפור לעוס, ובמקום לחדש לפחות ברמת המיקרו הסרט טורח ומבהיר בסוף כל סצנה שהבנת מה היא מנסה להעביר. באחד מרגעי השפל של הסרט מסבירה דמות מיותרת אחת לגיבורה ש"איש חכם אחד אמר לי פעם שרק כשאומרים לאדם משהו בפעם התשיעית הוא מתחיל להקשיב". וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה.
וואלה.
כסרט קריסמס קלאסי, אין פה רגע אחד חתרני, נוקב או אפילו מעניין מידי. אבל דבר אחד נעדר ממנו באופן בוטה: הטרדות מיניות. מספר פעמים נכנסת ג'וי לחדר ובו גבר או כמה גברים, שיש להם כח והשפעה על חייה, או שהיא להם אויבת של ממש. גם היום גברים רבים משתמשים בהטרדה מינית כדי להחליש את האישה שמולם ולצאת כשידם על העליונה, אבל הסרט הזה מתרחש בתחילת שנות השמונים, כשהטרדות מיניות היו דבר חוקי ובלתי מדובר. יש בסרט סצנות שפשוט נראות בלתי אמינות לכל אדם בעל איזשהו נסיון חיים. בסצנה אחת מנצל מנהל בכיר את נוכחותה של ג'וי בחדר הישיבות כדי לספר לנו הצופים שגם הוא סוג של סינדרלה שצמח מלמטה. וזה מגיע אחרי סצנה שמצולמת כך שג'וי יושבת ואנחנו רואים את פניה מוקפות בחלציהם של גברים עומדים. כולם קדושים באמריקה. ייתכן שהזכרים שבכם שואלים כרגע "מה קשור", אבל גם היוצרים הבינו את הבעייתיות בסצנות האלה. באחרונה שבהן נכנס הגבר העשיר לחדר וג'וי פוקדת עליו להשאיר את הדלת פתוחה. הוא כמובן מסכים, כמו שהוא יסכים בהמשך לכל דבר אליו יידרש. מקרה מובהק של טו ליטל טו לייט.
בקיצור, מדובר בזוועה שמרנית שנכתבה ובוימה בידי אותו אדם – לרוב סימן מבשר רעות – דיוויד או. ראסל שגם סרטיו הקודמים אינם טובים אם כי לא גרועים עד כדי כך: 3 מלכים, אני 3> האקביז ו"חלום אמריקאי" (אמריקן האסל). לא ללכת, אלא אם אתם חושבים שפוקס ניוז היא תחנת חדשות "אובייקטיבית".
מלנקי 