*כתבה זו התפרסמה בבלייזר ובYNET בשינויים קלים*
השקט צרם לאיטו באחד מהמושבים הקטנים מזרחה לאשקלון. נשמע שתמיד שקט פה, אך הטילים שנורו מרצועת עזה הסמוכה אל שמי תל אביב רק שעה קודם לכן הפכו הכל דממה דקה. עוז סער, חוקר פרטי בעל חיוך ממזרי, ישב ליד ההגה. במצוותו ישבתי אני במושב האחורי של רכבו, מאחורי חלונות כהים.
"נסה להנמיך צללית", הוא מבקש ממני, ואני נצמד למשענת ומטה את ראשי כך שפנס הרחוב לא ישזף אותי. בימים מתפרנס עוז מחקירות של גניבות והונאות ביטוח, ובלילות עוקב אחרי בוגדים בשליחות בני זוגם המקורננים, מה שנקרא גם "תיקי אישות". השעה פה עשר בלילה. רק הבוקר הגיעה למשרדו של עוז אישה נשואה ובאמתחתה חשד כבד שבעלה בוגד בה כבר תקופה. "הוא הודיע לי שהוא יצא הלילה בעשר לפגוש חברים בתל אביב. אין מצב, כל החברים שלו כבר ישנים בעשר בלילה. אם הוא מפרק את המשפחה הזאת אני רוצה לדעת, ואני רוצה הוכחות". עוז הנהן בהבנה. הוא היה בסיפור הזה כבר מאות פעמים.
אנחנו חונים כמאה וחמישים מטר מהסובארו של החשוד ומחכים שיכנס אליה (זו כמובן לא באמת סובארו, אני לא צריך שאנשים יזהו פה את עצמם). מעקבים מתבצעים לרוב בשני כלי רכב. בספיקר של עוז אנחנו על קו פתוח עם רון, חוקר שהצטרף למשימה וחונה כעת בטרמפיאדה מחוץ למושב. בשונה מעוז המחושב, רון הוא לץ אינטליגנטי. הוא מעביר לנו את ההמתנה דרך הרשת הסלולארית:
"תגידו, אוהבים פיתולי עלילה? שמעו סיפור על זוג מחיפה. פנה אלי הבעל, אמר שהאישה נעלמת לריקודי-עם 3 פעמים בשבוע. ראינו אותה יוצאת, התחלנו לעקוב. עשתה בדיקות של איש מוסד. מסתובבת סביב כיכרות פעמיים, נוסעת לטיילת בנתניה, עוצרת בצד, מחכה. כנראה תודרכה איך לנער עוקבים. בסוף הגיעה לתל אביב, חנתה. הגיעה קאדילק לבנה. נכנסה. התקשרתי לבעל ועדכנתי אותו. אמר לי, תתקרב תקריא לי מספר רישוי. אמרתי לו חראם, הם יקלטו אותי, עזוב. אמר לי לא אכפת לי שתשרף, תן לי את המספר על הקאדילק. התקרבתי, נתתי. אמר זה אח שלי". שיט. הגיס והגיסה הגיעו לבסוף לשיפודיה וישבו לאכול על הויטרינה הפונה לרחוב. "ישבנו באוטו וצילמנו אותם מחזיקים ידיים ואוכלים. בסוף הארוחה חזרו לרכב, הוא הסיע אותה לאוטו שלה, ונפרדו. אני אומר את זה לבעל, והוא המום, כל הבלגן הזה בשביל קבב? עכשיו אני קצת מנוסה, אמרתי לו, תסתכל בפח במקלחת, יש שם פדים? בדק, אמר לי וואלה. היא במחזור. איך ידעת? אמרתי לו "אתה עכשיו תעבור את הגירושין הראשונים שלך, אני עברתי כבר ארבע מאות".
הרחוב דומם באופן מכעיס, אבל אני שואל את עוז על האפשרות ששכן יעבור ויציק לנו בשאלות. "הסביבה באמת יכולה לעשות בעיות. שואלים אותך מה אתה עושה, מי אתה. אני לרוב אומר שאני מחכה למישהו". אני מקשה: אבל אם עכשיו מישהו מצמיד את הראש לחלון שלנו ורואה אותי יושב מאחורה ואותך מקדימה, איך תמכור לו שאנחנו מחכים למישהו?" עוז, שצבר קילומטראז' בחירטוטי נודניקים, שולף: "אנחנו אוספים את אמא שלי, היא יושבת מקדימה. מי זאת אמא שלי? דינה. דינה ברזילי. תרשום מספר: 496351".
"עוז זוכר את ההוא מהסינמה סיטי?", שואל רון, "הבחור הזה היה ההוכחה שכשהזין עומד השכל בתחת". לא שהייתם צריכים הוכחה, אבל הסיפור הולך ככה: לילה, מעקב אחרי צרפתי אחד שאסף את פילגשו ולקח אותה לנקודה שרבים חושבים שהיא נורא רומנטית, או לפחות דיסקרטית: החניון של סינמה סיטי בגלילות. "נכון תמיד יש רכבים חונים בפינות החשוכות שם? אז זה הכל בוגדים!", צוהל רון. "הם חנו באמצע הכלום, גם חשוך וגם אין איך להתקרב אליהם", מספר עוז מבלי להזיז את עיניו מרכב המטרה. "ניסינו לצלם מרחוק עם אינפרא אדום אבל אז לא היה את הציוד שיש היום. אמרנו אין ברירה. ניסע עד אליהם, נדליק אורות גבוהים, נצלם כמה שנצליח עד שהם יקלטו וינוסו על נפשם, ונקווה שמשהו מזה יצא בפוקוס". רון חוטף ממנו את זכות הדיבור: "אז התקרבנו בשקט, אמרנו שלוש ארבע ו, פתחנו פנסים וצילמנו. ראינו אותה מתרוממת ממנו ואותו מחפש את המפתח ומתניע. כשהוא התחיל לנסוע אמרנו טוב, זה מה יש, לא התמונות הכי טובות בעולם אבל מספיק. ואז אנחנו רואים שהצרפתי לא בורח רחוק. הוא פשוט נסע לפינה השניה של החניון, דומם מנוע והם המשיכו מהנקודה בה הפסיקו". "אז כמובן שאם יש הזדמנות לתמונה יותר טובה, לוקחים. הרי בבתי משפט מה שלא צולם לא קיים", כך עוז. "אז עשינו שוב את אותו תרגיל, ושוב הוא נסע לעוד פינה של הסינמה סיטי ודומם מנוע. הוא אשכרה לא ראה את המצלמות ולא קלט את הסיטואציה". לצרפתי הזה מגיעה אות המופת על דבקות במשימה. בטח בתלמוד יש גם איזה פרס ניחומים על זירוז גיטין.
"אז לשאלתך", סונט בי עוז, "ככל שאתה צובר נסיון אתה לומד שרוב האנשים, אפילו אם הם החשודים עצמם, לא קולטים אותך. אתה יכול להתקרב. אתה יכול להטמע בהמון. אם אתה לא לבקן בגובה שני מטר עם צמות וזקן, כנראה שלא ישימו לב גם כשאתה ממש קרוב. כן חשוב לשים לב לאן מכוונות העיניים של הנעקב, האם ההתנהגות שלו מעוררת חשד".
אני לוקח אוויר ומבין שאם הכל ילך כמתוכנן, עוד רגע אני ארדוף אחרי אדם, שלא בידיעתו, ואראה איך תמונות אינטימיות שלו מגיעות לאשתו בווצאפ. "תגידו איך גובים את התשלום מבנאדם שכרגע סיפרתם לו משהו שפרק אותו לחתיכות? אתם שליחי הבשורות המרות, אין בעיות גביה במקרים כאלה?". רון: "אלו שפרקנו אותם לחתיכות, הם משלמים הכי טוב". עוז: "הם מבינים שאנחנו מוציאים את האמת לאור, ושיש לזה גם משמעויות משפטיות וכספיות. וחוצמזה אצלנו בתחום משלמים תמיד מראש". הו, הקינאה.
אני חופר בטאבלט של עוז וצופה בארכיון הגניבות. עובדים בישראל מגלחים מהמעסיקים שלהם הכל בערך. הנה וידאו של גנב פקטים, הנה גנב בשמים, הנה גנב סולר. "הבחור הזה היה שומר של חניון משאיות, אבל בזמן שהוא עובד הוא גם צריך הרי להתפרנס ממשהו. אז הוא היה מביא ג'ריקנים לעבודה, שואב קצת סולר מכל משאית ומוכר אותו". הבוס חשד שמשהו כזה קורה והזמין את שלל המצלמות הנסתרות-מאד של עוז. אחרי שהגניבה צולמה כמה פעמים קפצו עליו עוז ורון. הוא מיד הודה שהוא גנב את הכמה ליטרים שהיו עליו, "אבל כחוקרים היינו חייבים להוציא ממנו הודאה שזה לא התחיל היום. לדעת לחקור אדם זו תורה שלמה. אנחנו לא שוטרים ואם הוא רוצה הוא יכול לקום וללכת. אבל הראינו לו על המקום כמה תמונות של עצמו גונב, ונתנו לו להסיק בעצמו שאם יש לנו את הכמה תמונות האלה, כנראה שיש גם יותר. דיברנו איתו על המעצר שיבוא, והמשפט, וכמה עולים עורכי דין, והכתם על שמו, מפה לשם הוא הודה שהוא עושה את זה כבר שנתיים. כמובן שגם את זה צילמנו".
אני מביט ברכב החונה של החשוד. עוד רגע אחת עשרה בלילה, וכבר אין סיכוי שמר בחור יצא לשום מקום. אני כועס עליו כפי שמעולם לא כעסתי על אדם שכבר שעה אינו בוגד באשתו. אני שואל את חבריי לאמבוש אם בשלה השעה ללכת הביתה. מסתבר שהם בקטע של להישאר עוד קצת. עוז מספר שהיה צלף בגדוד 890. "אז זה די דומה לעיסוק הנוכחי שלי, להיות מאחורי העדשה כל היום, ולחכות בסבלנות כמה שצריך". אני: "חוץ מהעניין הזה שאתה כבר לא הורג אף אחד". עוז: "כן אה". רון: "אבל אתה צודק שיש לנו פה יותר מידי משתנים. כבר מאוחר. חורף – אולי הוא חולה. וירו טילים לפני שעתיים". ואולי המאהבת הצטננה? רק שתהיה לי בריאה המאהבת, שלא נתייבש פה.
ואולי הלקוחה פלטה איזו מילה בבית והוא חיזל"ש? איך היא בכלל אמורה להתנהג? "הנחיתי את הלקוחה כרגיל: שתמשיך לעשות מה שעשתה עד עכשיו. היית ברוגז, גם הערב את ברוגז. היית נודניקית, תמשיכי להיות נודניקית. שלא יחשוד שמשהו השתנה. אני לא אומר, יש לקוחות שעושים לך חיים קשים. אחד היה אצלי במשרד, הזמין מעקב אחרי אשתו. שילם, לקח חשבונית, הלך הביתה. תוך שעה התקשר – "אשתי מצאה את החשבונית במכנסיים שזרקתי לכביסה, קבל ביטול על הכל". אז אני פונה בקריאה נרגשת לקוראי בלייזר: גברים, תלמדו לכבס בעצמכם! חוצמזה מאז אני שם את החשבונית רק בדו"ח הסיכום".
הופה. אורות כתומים מהבהבים. דלת נפתחת. הבחור יוצא לדרך. השעה אחת עשרה וחצי והלילה שלנו רק מתחיל. "הוא בתנועה", מעדכן עוז את רון, שניהם מתניעים וכשהסובארו מתרחקת 300 מטר מאיתנו עוז מדליק אורות ומתחיל לנסוע. "אנשים מכירים את הרכבים שיש להם בשכונה. לכן לא כדאי להצמד אליו עד שיצא מהשכונה שלו". רון: "אני מחכה בטרמפיאדה, כשנחבור תן לי להכנס מאחוריו כדי שיתחלפו לו האורות במראה". עוז: "קלוט באיזה שעות הוא יוצא. חושב הוא בן 16".
גם נוהג כמו בן 16. אנחנו דולקים בעקבותיו בכביש שידוע בקרב המקומיים ככביש הבר מצווה, על שם י"ג סיבובים חדים ומסוכנים. חשודינו מרביץ, במהירות שכבר איננה על גבול החוקי. הוא מכיר פה כל פיתול, יודע מתי לבלום. אנחנו לא כל כך. תחושת רכבת הרים קלה עד בינונית. כדי להתעלם מהפחד אני שואל את עוז: כמה בוגדים תפסת עד היום? "בוא נראה, אני נכנסתי לתחום ב-1999, כלומר עשרים שנה, אז בחישוב מהיר, תפסתי… די הרבה". אולי זו הסיבה לפקקים – מאחורי כל ישראלי בכביש יש שני חוקרים.
לפתע – רמזור אדום. הכביש הופך לדו מסלולי. אנחנו לימין הסובארו, קצת מאחורה, בשטח מת מבחינתו. הוא לא שם לב אלינו בכלל. עוז מצלם אותו דרך מראת הצד. גבר נאה. נראה קצר רוח. אחרי הרמזור מצליחים שוב, בקושי, להחליף לו אורות במראה. אין קליטה בגבעות והקו לרון כל הזמן מתנתק. עכשיו הוא מנסה להוריד ימינה את המונית שלפניו, שבעצמה טסה. המרדף נהיה קשוח והחוקרים ממעטים בדיבור מלבד "מסלול שמאלי! עכשיו רד ימינה! תצמד" כשיש קליטה. אבל רון לא מתאפק: "למה הוא ממהר כל כך? הוא בטרפת". עוז: "אולי הוא בדיוק מבייץ".
בחירת רכב המעקב דורשת דיוק בכל מיני פרטים. חוץ ממנוע חזק, רצוי מאד שזה יהיה רכב נפוץ, כל דגם שרואים 200 כמוהו בכל פקק, וגם בקשת הגוונים הנפוצה שבין לבן לשחור. אבל הנה משהו שלא חשבתם עליו: נהגים עירניים יותר לרכב מהפירמה בה הם נוהגים. בעל סובארו ישים לב לסובארו. אז תמיד כדאי לברר איזה אוטו יש לנעקב, ולבוא עם משהו אחר. כמו כן, ביום עדיף להתפצל לרכב ולאופנוע, אבל בלילה האופנוע נורא בולט בשל הפנס האחד, שאף אחד לא רגיל שנתקע מאחור כל הנסיעה. אופנועים ככלל עוקפים אותנו, ולכן בלילה מתפצלים לשתי מכוניות משפחתיות.
אנחנו כבר על איילון צפון, והסובארו מנסה לעקוף משאית דרך השוליים. אני: יש מצב שהוא קלט אותנו? עוז: "במהירויות כאלה אתה חייב להסתכל קדימה כל הזמן. אין צ'אנס שהיה לו פנאי לחשוב על האחורה בכלל. אני מפחד רק מאלה שנוסעים רגוע. רון, על איזה שלט אתה עכשיו?" רון מפציע מהסלולר: "עברנו את קק"ל. הוא ממש לא נוסע לתל אביב".
הטיסה נוחתת בחניון תת קרקעי בהרצליה פיתוח, באיזור של בתי קפה. "זהו", מקונן רון, "בית קפה. הרס לנו את הערב. אפשר לתבוע אותו על שיעמום?" עוז: "שים לב שעוד רגע נאבד קליטה. אני מכין את עצמי לפריקה". פה יש תמרון עדין של רייסים בירידות של החניון אל בטן האדמה. אסור לאבד אותו במבוך. צריך לחנות קרוב זה לזה וגם אליו, כדי לזנק למעקב רגלי כולל כניסה למעלית איתו. כל זה בלי שישים לב שאנחנו קיימים.
הנעקב יוצא מהסובארו. רון נכנס איתו למעלית. עוז ואני נשארים ברכב ומחכים להזנקה. כעבור דקה מקבלים את האות ורצים למעלית. בוגדן בוגדנוביץ' אכן נכנס לבית קפה ואנחנו כבר שואלים את עצמנו מה נזמין לאכול שיפצה על עוגמת הנפש, אבל אז קמה עלמת חן ומנשקת אותו, והם יוצאים. ממרחק בטוח, אנחנו מתפצלים ועוקבים אחרי הזוג שמרבה לצחוק בקול רם ולגעת. החוקרים מצלמים. אחרי הליכה קצרה הזוג נעצר מול שער נעול, בכניסה לוילה אדירת מימדים שנראית חשוכה. ממחבואינו אנחנו עוצרים את נשימתנו כדי לשמוע – הם אומרים לאינטרקום מילה אחת. קזבלנקה. השער נפתח והם נכנסים. השער נטרק. עוז מחכה טיפה וניגש לשער. לוחץ על הכפתור, אומר קזבלנקה, ואנחנו בפנים. אף אחד לא פוגש אותנו בכניסה. אולי זה כי כולם עסוקים.
בכל פינה של האחוזונת מעומעמת האורות יש זוגות, ופה ושם שלשות, עסוקים בפעילות מינית למדי. לבושים ולבושות, ערומים וערומות, סדום ועמורה, כפתור ופרח. עוז ורון מתפצלים. על כל אחד מהם כמה מצלמות נסתרות. רון מתחיל לצלם את הזוג ממרחק 4-5 מטר, נמרחים על ספה ומתחילים להחליף דגימות רוק. היא לא נראית מצוננת בכלל, ברוך השם. עוז עולה לקומה העליונה וגונב וידאו מלמעלה. בשלב הזה מצטרף לזוג הלוהט עוד זוג, קצת פחות לוהט, אבל נראה שהם מיודדים כי חלקם מתחילים להתפשט. אני נותרתי לעמוד שם כמו טמבל, וכשהבנתי שאני חייב איכשהו להשתלב בסיטואציה הלכתי לבר ומזגתי לי משהו עם הרבה קרח, יען כי נהיה לי חם.
תוך דקה עוז תפס אותי בשרוול והוציא את שנינו החוצה. "מה אתה עושה", התרעמתי, "אני פה במשימה עיתונאית!". "בסדר, תקשיב, עוד שתי דקות כבר היו עולים עלינו, למקומות האלה לא מכניסים גברים בלי בנות זוג. אני ואתה חוזרים עכשיו הביתה, רון ישתלב פה כמה שיצליח". "למה אתה לא נראה מאושר?", אני שואל, "הרי צילמת אותו בוגד!". "זו הבעיה. אין לנו אותו בוגד פר אקסלנס. יש לנו אותו מתנשק עם שתי נשים. ברבנות הם יעדיפו לראות בחור אחד עם בחורה אחת נכנסים לצימר וסוגרים את הדלת, מאשר את אורגית הליטופים הזאת שבבירור אין בה, בינתיים, את מה שההלכה קוראת "כמכחול בשפופרת". הרבנים של היום.
אז איך זה נראה, אני שואל את עוז בדרך לחניון, הרגע בו אתה מספר למקורנן על מעללי המקרנן? "להרבה לקוחות יש בראש את הפורמט של צ'יטרז, הריאליטי האמריקאי בו רואים את האישה תופסת את בעלה על חם וחובטת בו. זה אחלה טראש אבל בחיים שלך כדאי שתשתדל להיות קצת יותר מתוחכם". אני שם לב שכל התשאול הזה לא טבעי לעוז. מידע זה העסק שלו, והוא כל הזמן צריך לחשוב מי צריך לדעת מה ומה לא. הוא עונה לשאלותיי רק לאחר מחשבה מרוכזת.
"אחרי שאני עובר איתם על החומרים אני מפנה אותם לעו"ד שמסביר להם מה יש להם ביד, מה אפשר לעשות עם זה ובעיקר מתי לשלוף את זה". לרוב מומלץ לחכות לרגע הנכון ברבנות ועד אז ממש לסתום את הפה לגבי זה. ולא שזה קל. עוז מספר על בעל שמקיים מערכת יחסים מקבילה עם מאהבת, ולא ידע שנעקב וצולם. אשתו לא אמרה לו על זה דבר, וגם לא על הגט המתקרב. "כשהוא קיבל את הזימון מהרבנות הוא נכנס בה בכל הכח: "את מנוולת, את הורסת את המשפחה שלנו סתם". וכל הזמן הזה היא צריכה לסכור את פיה לגבי תמונות לא פשוטות שהראיתי לה".
ואיך אתה מרגיש עם זה שאתה נכנס לחיים האינטימיים של האנשים האלה, ומצלם? בכל זאת תחושה די סליזית. "לקחתי לעצמי מהתחלה כלל – אני מראה את האמת. אם אתה ממוקד באמת ולא בשקר אתה תהיה בסדר גם מוסרית, וזה גם לא יהפוך אותך לחשדן ופסימי כמו שעלול לקרות לחלק מהחוקרים עם הזמן. חוץ מזה הגעתי למסקנה שלכל סיפור יש שני צדדים". מה הכוונה? "מה אתה חושב, שכשנראה ברבנות לבחור הזה את מה שהולך פה עכשיו, הוא יגיד פשעתי? מה פתאום, הוא יספר את הסיפור שלו, אולי יגיד שלא קיבל בבית מספיק חום ואהבה, אולי יגיד שהרגיש בבית כמו בכלא. כל אחד יבין את הוידאו הזה מנקודת מבטו. ככה זה אנשים".
מלנקי 