עדכון מהשטח

הלכתי לראות את המקס הזועם הזה שלכם. מעבר לזה שחווית הצפיה באמת משולה לשבוע מילואים, באבק ובמשאיות מקרטעות, זה הבולשיט-מובי הכי גדול שאי פעם ראיתי. סיפור דבילי ולא חשוב, דמויות דביליות ולא חשובות, באמת משהו מיותר מאד, גם אם מהנה. קצת כמו עוגיות עם 38% שוקולד צ'יפס שיושבות באיזה חדר המתנה של משרד, אתם אוכלים את העוגיה הרביעית ועוד לא הספקתם להצטער על הראשונה כל צרככם.

*~*ספוילר קל מאד לגבי דמות משנה*~*

דבר אחד חביב שיש בסרט זו הזווית הדתית. אחת מדמויות המשנה היא WAR-BOY, נער שגדל שטוף מח לתוך בולשיט-רליג'ן שעיקרה הערצת מוות ומנועי דיזל, ורק רוצה למות על קידוש השם ולהגיע לעולם הבא. במהלך הסרט אנחנו רואים אותו מתפכח מהאמונה, וכל זאת תוך כדי תנועה ב150 קמ"ש על משאיות ענק במדבר ציה פוסט אפוקליפטי. איך ולמה הפכו כל הסרטים לסרטי אסונות?

*~*עבר הספוילר*~*

חוצמזה, בשבועות האחרונים חזרתי לעבוד עבור ערוץ האופנה הבינלאומי FashionTV. ­איך שסיימתי את התואר התחלתי לעבוד שם, ושלוש שנים ישבתי במרכז השידור הבינלאומי – שהיה אז בקרית פאקינג מלאכי, אני לא צוחק – כעורך וידאו וצלם ראשי שנשלח למשימות צילום אופנתיות בישראל ולעתים מעבר לגבול. עבדתי שם עד שהלכתי לעשות את "איפה תלך איפה?", ומאז הייתי פרילאנס אמיתי, כל יום במקום אחר, כל יום פרויקט אחר.

איך התחלתי לעבוד שם במקור? כמה ימים אחרי שסרט הגמר שלי "קפיץ קפוץ" זכה בפרס מטעם "קשת" בפסטיבל קולנוע דרום, ישבתי לי בביתי בשדרות וארזתי אותו במטרה לעבור למרכז ולהתחיל לעבוד. כשארזתי את הדיסקים שלי נזכרתי שהדיסק הכפול האהוב של מונטי פייתון נמצא כבר שנתיים ומשהו אצל סטודנטית בשם ים ברומפמנפלדשטיינסקי (שם בדוי). זועם, מצאתי את המספר של ים בסלולר ואיך שהיא ענתה הטחתי בה בזעם יוקד שהגיע הזמן שהיא תחזיר לי את הדיסק. ים אמרה: אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה בטוח שחייגת לים ברומפמנפלדשטיינסקי הנכונה? ואז נזכרתי שאכן יש במכללה שתי סטודנטיות בשם הזה. התנצלתי בפניה על ההתקפה הטפשית והיא אמרה: שטויות, אני יושבת בדיוק עם ראש מחלקת פוסט של FTV והוא מחפש אנשים. בא לך לעבוד פה? וכך התחילו 3 שנות עבודה בערוץ.

אז במקריות די דומה חזרתי לעבוד לאחרונה במשרדי הערוץ, אבל הפעם אני לא עורך אופנה אלא עורך משנה ופוסט-סופר של סרט עלילתי באורך מלא. בבתי הספר הישראליים לא מרבים לצערי ללמד, בתוך טונות לימודי השואה שיש, על חסידי אומות העולם. הסרט הזה מביא את סיפורו של "אוסקר שינדלר הסיני", ד"ר פנג-שאן הו, ושל יהודיה אחת מתוך האלפים שהציל שהיא במקרה אימו של מישל אדם, מייסד FTV. למשימת הבימוי גויס אנתוני היקוקס, במאי אימה בדרך כלל, שהוא בנה של העורכת המיתולוגית אן ו. קוטס, שזכתה באוסקר על עריכת לורנס איש ערב וגם ערכה בשנה שעברה, בהיותה בת 89, את 50 גוונים של אפור. כן כן.

אז לראשונה מזה שנים אני קם כל בוקר באותה שעה, מבלה עם הילד שלי כפרה עליו שעה וחצי בדיוק, מעיר את אהובתי ומוסר אותו לידיה, עולה על האופניים ויורד את רוב רחוב ביאליק ומגיע למשרדי הערוץ (הם עברו מקרית מלאכי לבורסה). כל יום בונה סצנה או שתיים ומעביר לעורך הראשי לצפיה. העורך הוא מת'יו בות', שלפני שנים עשה את מה שאני עושה עכשיו בסרטים כמו אחרון המוהיקנים, היט ופייס-אוף. העורך מעביר את הסצנות שלי לבמאי לצפיה, נוצרות רשימות תיקונים, עושים ניסויים במוזיקה, כיף חיים. העלינו הילוך בכל מה שהופך סרט לגמור (אפקטים, סאונד, תיקוני צבע, צילומי השלמות, כתוביות, תרגומים…). בכובע שלי כפוסט-סופר (אחראי על הפקת הסרט המוגמר) אני מלהטט בין כל המחלקות האלה. לעת ערב אני עולה על האופניים ומדווש במעלה רוב רחוב ביאליק ומגיע הביתה מותש וחם בדיוק לאמבטיה של פיצקי.

חוץ מזה בגליון יוני של בלייזר יצאה רשימה עליה עמלתי חודשים, של 50 הבארים הטובים בישראל. מה אתן אומרות, להעלות אותה כאן בבלוג? מעניין אתכן מהו הבאר הטוב ביותר בקיבוץ עמיר או פרוד או ניר עם? בצניעותי שנודעה למרחקים אומר שאין לרשימה הזו ערך ספרותי רב אבל אחרי שמשלימים משימה כזאת יש סיפוק גדול, והופסה למשימה העיתונאית הבאה שלא ברור לי מתי יהיה לי זמן לכתוב אותה אבל בקרוב אגלה.

מקווה שאתן בטוב.

כבר לילה ואני הולך לישון.