צריך לבהות לפטרסון בראש

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*

50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX  נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.

מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.

נחכה, נראה, אולי משהו יקרה

סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.

הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.

מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.

אשתו של פטרסון מגולמת על ידי השחקנית האיראנית גולשיפתה פארהני. הכלב מגולם על ידי כלב

הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:

  1. עוד לא ראיתם סרט בהיה.
  2. אתם חשים כלואים בשיגרה.
  3. אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.

מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.

למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.

אשתקד: בלוטת האנטישמיות

מה בזבז לנו את הזמן לפני שנה?

26.7.15: המוני בית ישראל מפיצים את השמועה שסדרת סרטי המיניונים היא בעצם מזימה אנטישמית

 

אבל זה לא נכון:

איזה נודניקים יצאנו

והנה סיכום רציני של כל העניין

למרות שיש פה כמה יציאות מצחיקות מאד, גם מי שהפיץ את הפוסט המקורי ("המיניונים הם אנטישמים") וגם מי שהשחית את זמנו על יצירת ממים משעשעים בגנות המפיצים, אלה וגם אלה השחיתו את זמנם על פארש. כל יום בו אנחנו עוסקים בשטויות כאלה הוא יום בו דורשי רעתנו האמיתיים משגשגים. וזה היה למעשה היום המשעשע האחרון אשתקד. בסוף יולי שעבר התחילה תקופה אפלה מאד של רצח חפים מפשע ושנאה קדושה, ובימים הקרובים נתחיל לראות פה איך נראתה הרשת כשהחרא פגע במאוורר.

לפרק הקודם של אשתקד: כדור הארץ 2

999 – זהו, שלא

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.

כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.

בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.

קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח

כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.

דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.

כן, זו סצנה אמיתית
כן, זו סצנה אמיתית

ב-999 אין סצנות כאלה.

גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.

למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.

עדכון מהשטח

הלכתי לראות את המקס הזועם הזה שלכם. מעבר לזה שחווית הצפיה באמת משולה לשבוע מילואים, באבק ובמשאיות מקרטעות, זה הבולשיט-מובי הכי גדול שאי פעם ראיתי. סיפור דבילי ולא חשוב, דמויות דביליות ולא חשובות, באמת משהו מיותר מאד, גם אם מהנה. קצת כמו עוגיות עם 38% שוקולד צ'יפס שיושבות באיזה חדר המתנה של משרד, אתם אוכלים את העוגיה הרביעית ועוד לא הספקתם להצטער על הראשונה כל צרככם.

*~*ספוילר קל מאד לגבי דמות משנה*~*

דבר אחד חביב שיש בסרט זו הזווית הדתית. אחת מדמויות המשנה היא WAR-BOY, נער שגדל שטוף מח לתוך בולשיט-רליג'ן שעיקרה הערצת מוות ומנועי דיזל, ורק רוצה למות על קידוש השם ולהגיע לעולם הבא. במהלך הסרט אנחנו רואים אותו מתפכח מהאמונה, וכל זאת תוך כדי תנועה ב150 קמ"ש על משאיות ענק במדבר ציה פוסט אפוקליפטי. איך ולמה הפכו כל הסרטים לסרטי אסונות?

*~*עבר הספוילר*~*

חוצמזה, בשבועות האחרונים חזרתי לעבוד עבור ערוץ האופנה הבינלאומי FashionTV. ­איך שסיימתי את התואר התחלתי לעבוד שם, ושלוש שנים ישבתי במרכז השידור הבינלאומי – שהיה אז בקרית פאקינג מלאכי, אני לא צוחק – כעורך וידאו וצלם ראשי שנשלח למשימות צילום אופנתיות בישראל ולעתים מעבר לגבול. עבדתי שם עד שהלכתי לעשות את "איפה תלך איפה?", ומאז הייתי פרילאנס אמיתי, כל יום במקום אחר, כל יום פרויקט אחר.

איך התחלתי לעבוד שם במקור? כמה ימים אחרי שסרט הגמר שלי "קפיץ קפוץ" זכה בפרס מטעם "קשת" בפסטיבל קולנוע דרום, ישבתי לי בביתי בשדרות וארזתי אותו במטרה לעבור למרכז ולהתחיל לעבוד. כשארזתי את הדיסקים שלי נזכרתי שהדיסק הכפול האהוב של מונטי פייתון נמצא כבר שנתיים ומשהו אצל סטודנטית בשם ים ברומפמנפלדשטיינסקי (שם בדוי). זועם, מצאתי את המספר של ים בסלולר ואיך שהיא ענתה הטחתי בה בזעם יוקד שהגיע הזמן שהיא תחזיר לי את הדיסק. ים אמרה: אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה בטוח שחייגת לים ברומפמנפלדשטיינסקי הנכונה? ואז נזכרתי שאכן יש במכללה שתי סטודנטיות בשם הזה. התנצלתי בפניה על ההתקפה הטפשית והיא אמרה: שטויות, אני יושבת בדיוק עם ראש מחלקת פוסט של FTV והוא מחפש אנשים. בא לך לעבוד פה? וכך התחילו 3 שנות עבודה בערוץ.

אז במקריות די דומה חזרתי לעבוד לאחרונה במשרדי הערוץ, אבל הפעם אני לא עורך אופנה אלא עורך משנה ופוסט-סופר של סרט עלילתי באורך מלא. בבתי הספר הישראליים לא מרבים לצערי ללמד, בתוך טונות לימודי השואה שיש, על חסידי אומות העולם. הסרט הזה מביא את סיפורו של "אוסקר שינדלר הסיני", ד"ר פנג-שאן הו, ושל יהודיה אחת מתוך האלפים שהציל שהיא במקרה אימו של מישל אדם, מייסד FTV. למשימת הבימוי גויס אנתוני היקוקס, במאי אימה בדרך כלל, שהוא בנה של העורכת המיתולוגית אן ו. קוטס, שזכתה באוסקר על עריכת לורנס איש ערב וגם ערכה בשנה שעברה, בהיותה בת 89, את 50 גוונים של אפור. כן כן.

אז לראשונה מזה שנים אני קם כל בוקר באותה שעה, מבלה עם הילד שלי כפרה עליו שעה וחצי בדיוק, מעיר את אהובתי ומוסר אותו לידיה, עולה על האופניים ויורד את רוב רחוב ביאליק ומגיע למשרדי הערוץ (הם עברו מקרית מלאכי לבורסה). כל יום בונה סצנה או שתיים ומעביר לעורך הראשי לצפיה. העורך הוא מת'יו בות', שלפני שנים עשה את מה שאני עושה עכשיו בסרטים כמו אחרון המוהיקנים, היט ופייס-אוף. העורך מעביר את הסצנות שלי לבמאי לצפיה, נוצרות רשימות תיקונים, עושים ניסויים במוזיקה, כיף חיים. העלינו הילוך בכל מה שהופך סרט לגמור (אפקטים, סאונד, תיקוני צבע, צילומי השלמות, כתוביות, תרגומים…). בכובע שלי כפוסט-סופר (אחראי על הפקת הסרט המוגמר) אני מלהטט בין כל המחלקות האלה. לעת ערב אני עולה על האופניים ומדווש במעלה רוב רחוב ביאליק ומגיע הביתה מותש וחם בדיוק לאמבטיה של פיצקי.

חוץ מזה בגליון יוני של בלייזר יצאה רשימה עליה עמלתי חודשים, של 50 הבארים הטובים בישראל. מה אתן אומרות, להעלות אותה כאן בבלוג? מעניין אתכן מהו הבאר הטוב ביותר בקיבוץ עמיר או פרוד או ניר עם? בצניעותי שנודעה למרחקים אומר שאין לרשימה הזו ערך ספרותי רב אבל אחרי שמשלימים משימה כזאת יש סיפוק גדול, והופסה למשימה העיתונאית הבאה שלא ברור לי מתי יהיה לי זמן לכתוב אותה אבל בקרוב אגלה.

מקווה שאתן בטוב.

כבר לילה ואני הולך לישון.