הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.

אשתקד: הדתה בפיתה

מה העסיק אותנו לפני שנה?

2.6.15: חייל בודד אכל כריך לא כשר ונשלח לכלא. בעקבות ההד התקשורתי הופחת עונשו

http://www.iba.org.il/bet/?entity=1097121&type=1

מדובר צה"ל נמסר: "מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם המצופה מחניך בקורס מפקדים"

http://www.mako.co.il/news-military/security-q2_2015/Article-f67f95ddb5fad41004.htm

 

 

אם החייל: "את בני השני כבר לא אשלח לצבא"

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1129650
ולבסוף העונש בוטל לגמרי. דובר צה"ל: טעינו

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4664156,00.html

וכמו תמיד, יש פה ושם בדמוקרטיה הישראלית אנשי תקשורת שלא אוהבים דמוקרטיה או תקשורת

האם הצבא נהיה פחות דתי, או יותר דתי בשנה שחלפה מאז שהתרגזנו?
לפרק הקודם של אשתקד: סע, סע מפה

קודקוד פיסטוק

~~"תחנות סיאס כאן קודקוד פיסטוק, מי מולי עבור?"~~

לאחרונה הייתי ביום עיון בנושא חינוך מהפכני. הוסבר שם ההבדל בין ארגון שבנוי כפירמידה לארגון רשת. אחד ההבדלים הוא שבפירמידה מעמדו של אדם נקבע על פי תפקידו. לצורך העניין קחו את שר החינוך. גם אם הוא אימבציל מושלם, מעמדו עדיין יהיה רם מזה של מורה בחטה"ב שהוא במקרה דוקטור למשהו או סתם נורא משכיל וחכם. בארגון שמאורגן כרשת, לעומת זאת, המעמד נקבע על פי הכישורים שיש לך, ואם הצלחת להבין את הרשת, צרכיה ומגבלותיה ולהפעיל בה חברים אחרים, מעמדך יהיה גבוה מאד גם אם אתה בן 15 ואין לך תפקיד מוגדר.

~~"קודקוד פיסטוק, קבל כאן משנה תורן עם דיכאון שחבל על הזמן ממזמן"~~

נאמו שם דרך סקייפ גורואי החינוך א-לה-טEד סוגאטה מיטרה וסר קן רובינסון, וכך הם אמרו למורים בקהל: אל תחכו שמערכת החינוך תואיל בטובה להפוך מפירמידה לרשת. היא כרגע פירמידה ותהיו בטוחים שהאנשים בשפיץ מאד נהנים מהיותם בשפיץ ולא ימהרו להשוות את עצמם לשאר חברי הפירמידה, שחלקם עובדים הרבה יותר קשה ומקבלים הרבה פחות גמול ותהילה. למעשה, אף מהפכה אמיתית לא התחילה מלמעלה. אבל אתם, המורים, ברגע שאתם נכנסים לכיתה וסוגרים את הדלת אחריכם, אתם מערכת החינוך דה פקטו. צרו את השינוי בכיתה, מלמטה, צרו סביבות עבודה רשתיות (למשל: לא התלמיד מקבל את הציון בחשבון, אלא כל הכיתה תקבל ציון. זה יגרום לחזקים שבכיתה לעזור לחלשים והמידע יזרום אופקית, במקום שיזרום אנכית מהמורה לכל השאר). צרו רשתות בתוך הפירמידה.

~~"משנה תורן כאן מקגאיוור, יהיה בסדר אח שלו, כל יום שעובר לא חוזר. יש חצאיות ברשת?"~~

רשתות בתוך פירמידה. האם זה אפשרי? ניסיתי לחשוב אם אני מכיר צורות כאלה. זה ברור שככל שהארגון גדול יותר, ובסיס הפירמידה רחב יותר, יש יותר מקום לרשתות להתרשת. חשבתי על הפירמידה הכי גדולה שהייתי חבר בה: צה"ל.

צה"ל הוא עצום, הוא היררכי בטירוף, אנשים נושאים את מיקומם בפירמידה על הבגדים כך שכולם יראו. ובכל זאת, בסיס הפירמידה רחב מאד, ושם נמצאים הטוראים, הרב"טים והסמלים שמהווים את רוב חברי הפירמידה בכל רגע נתון. הם עוסקים במשימות הכי מבעסות- נקיון, אבטחה, מטבחים ותובלה, והקרביים גם מסכנים את חייהם במקביל למטבחים ולשמירות. כיוון שבפירמידה חייבת להתקיים תקשורת אנכית כדי שפקודות יוכלו לרדת מלמעלה למטה, ניתנו לחיילים מכשירי קשר. כל חייל יודע את התדר לכיול המכשיר, והוא אמור לחכות לפקודות שיגיעו דרכו, ולדווח אם משהו משתבש. אבל האדם הוא חיה שצמאה ליותר מהחידלון הזה. וכך נולדה התקשורת האופקית בדמות רשת "תחנות סיאס".

~~"מקגאיוור כאן משנה תורן, קבל שאין פה חצאיות אבל אני זורם עם מה שבא, תרגיש חופשי"~~

הייתי חייל בניינטיז. כל חייל שעלה לשמירה וקיבל לידיים מכשיר קשר, שמע מחבריו איך להפוך אותו ממכשיר כבד ואנכי לתחנת בידור אופקית. שכח מהתדר שהמפקד שלך אמר לך, וכוון אותו ל67 מגהרץ. "תחנות סיאס" או "רשת סיאס" (על שם שדרן הרדיו האגדי יוסי סיאס) זה התדר בו כל החיילים באיזור מקשקשים זה עם זה. צחוקים, היכרויות והרבה לכלוך על המפקדים- כל מה שחפ"שים באמת רוצים. כל אחד בוחר לעצמו כינוי כרצונו ועולה לדבר. כולם שומעים ולעתים מגיבים. אין ממש חוקים חוץ מחוקי הרגע. זוהי בעצם רשת חברתית. היא אמנם פרימיטיבית ו-half duplex (כלומר, רק משתמש אחד יכול להישמע בכל רגע נתון, ועד שהוא מסיים ועוזב את כפתור הדיבור כולם נאלצים לחכות), אבל היא העבירה להרבה מאד אנשים הרבה מאד שמירות בחיוך. זו רשת שהתקיימה בתוך פירמידה. סיאס הייתה למעשה רשתות מרובות: כי בכל אזור בארץ ובכל יום התדר הזה אירח משתמשים שונים וקיים קודים שונים. עוד דבר שהרשת הזו ידעה לעשות זה לשכפל את עצמה: כשהיה צפוף בתדר סיאס, מישהו כבר היה מכריז "מולי בכסאות הפוכים", ומי שרצה העביר את מכשיר הקשר לתדר 44 מגהרץ, ושמע שם את מי שעשה כמוהו. כמו כן היו "יום כיפור" (73 מגהרץ) ועוד אלתורים.

~~"חדל קשקשת יא מלעונים, כאן בץ ואני כרגע נשפטתי לריתוק הולך לסגור 35 אללה יסתור!"~~

תגובת הפירמידה? כמובן שנזעמת. בכל פעם שחייל גילה לחברו את נפלאות רשת סיאס, צורפה לכך אזהרה: "דיר באלאק אם קצין תופס אותך על התדר, זה ישר משפט". אפילו נעשה סרט ישראלי (משובח) על חייל שמתאהב בחיילת ששמע דרך סיאס, ונרדף על ידי מפקדו ("הצל של החיוך שלך", איתן ענר. צילם מורי ורבי איציק פורטל הנפלא. מככבים תומש, תומר יוסף, נירו לוי ועוד). לפירמידה היו כמובן טיעונים מאד משכנעים נגד האזנה לרשת: כשאתה מאזין לסיאס אתה בהכרח לא מאזין לתדר המבצעי של היחידה. אם פרצה מלחמה, איך תדע? אם תחשוף מידע מסווג, איך אתה יודע מי מאזין? אם צלף יורה על מגדל השמירה שלך באמצע הלילה, למי תדווח? אלו טיעונים רציניים ויש בהם הרבה מן האמת, אבל כמי שהאזין לרשת שבתוך הפירמידה הזו, קשה לי להשתחרר מהתחושה שזה גם מקרה מבחן מרתק של צורה ארגונית שפוחדת לאבד שליטה, לצורה מפתה יותר. ופירמידה היא תמיד צורה ארגונית מבוהלת, כי בראשה יושב אדם בודד שלא תמיד מבין איך זה שכולם סרים למרותו, וחושש שזה שביר, ומוריד את החשש הזה למטה בכל מיני צורות. זה ידוע שדיקטטורה הרבה פעמים מתנהגת בצלמו של הדיקטטור, וצה"ל הוא ארגון דיקטטורי במהותו- אין בו חופש ביטוי, אין בו חופש עיסוק, ויש בו משטרות חשאיות (סמויים של המשטרה הצבאית בבסיסי טירונות, ריגול והאזנות של יחידות בטחון שדה), ואה כן, גם העניין הזה שאתה אמור לירות במי שהמפקד שלך אומר לך.

~~"בץ יא מסכן נדפקת חזק! יש לך כבר איזה שנתיים דפוק אתה כבר אמור לקבל את הרס"ל לא?"~~

גם אם הטיעונים המבצעיים של הפירמידה הצה"לית נגד רשת סיאס נשמעים משכנעים, שווה לבדוק ולהטיל בהם ספק. האם דבקות בתדר המבצעי המשעמם באמת מצילה חיים? אם ניקח בחשבון שבמשך עשרות שנים סיבת המוות הראשונה של חיילים בצה"ל הייתה התאבדות, ושהחיפוש "חייל התאבד בשמירה" בגוגל מניב 12,900 תוצאות, נוכל לשער שקיימת סבירות גבוהה שהאזנה לרשת סיאס בעת שמירה הצילה כמה וכמה חיילים בעבר. לשמוע אנשים מדוכאים כמוך (הכינוי הנפוץ ביותר ברשת סיאס: "קודקוד שביזות") מקטרים וצוחקים על זה יכול לשפר משמעותית את מצב הרוח, ויש פה פלטפורמה של תמיכה הדדית של אנשים די אומללים שנתונים במצב דומה. חוץ מזה, סיאס זה אחד המקומות להכיר בו חיילות. קולה של אישה הוא לא דבר קל ערך עבור חייל שלא יצא הביתה כבר שבועות, ואולי כזה שחברה שלו זרקה אותו בעבור איזה ג'ובניק בעת שהוא תקוע בלבנון, כמו שקרה לכותב שורות אלו.

~~"באמת נדפקתי חזק אז כולם לשיר איתי: בדד אלך גם תפילה אין לי בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום"~~

אבל שיפור מצב הרוח למתאבדים פוטנציאלים הוא רק צורה אחת בה רשתות סיאס יכולות להציל חיים. כי סיאס היה המקום בו חיילים שונים מיחידות שונות ומבסיסים שונים נפגשו והחליפו רעיונות, בלי מגבלות. אני חושב למשל על המנהרה שנחפרה תחת כרם שלום, ממנה יצאו חוטפי גלעד שליט. קודם לחטיפה, החיילים דיווחו למפקדיהם שהם שומעים חפירות בלילה, אבל לא היה ברור מאיפה. פעולת הדיווח האנכית הזו לא עזרה, שליט נחטף ושני חיילים נהרגו. סיאס הייתה יכולה להיות כלי להבנת המתרחש- כל חייל היה צריך לדווח איפה הוא נמצא ומאיזה כיוון הוא שומע את רעשי החפירות, ובעזרת מפה ועט היה אפשר להגיע לאזור הנחפר בחישוב פשוט. אני משער שזה לא קרה כי רשת סיאס כבר אינה פעילה- משנות האלפיים כמעט לכל חייל יש טלפון סלולרי פרטי, לרוב עם אינטרנט, והוא יכול טכנית לתקשר עם חברתו, חבריו והעולם כולו גם מעמדת השמירה (כמובן שאסור לו, אבל מותר להניח שברוב עמדות השמירה בכל רגע נתון נשברת השמירה מפעם לפעם ע"י שחנבון). במקרה זה הרשת הסלולרית הרגה את רשת סיאס, או לפחות פצעה אותה קשה, וזו שאלה טובה אם עולם הסלולר הוא רשת או שזו עוד פירמידת עולם ישן במסווה.

אז כן, יש רשתות בתוך פירמידה, ולמרות שהן לרוב פיראטיות או חצי פיראטיות, אם אנחנו מאמינים שתודעת רשת עדיפה על תודעת השררה של ראש הפירמידה או תודעת העבדים של תחתיתה, עלינו ליצור ולחזק את הרשתות הקיימות בארגונים איתם אנו באים במגע: בעבודה, בלימודים, במילואים ובמערכת החינוך של הילדים. לחכות למישהו מלמעלה שישנה את העולם עבורינו זו תודעה אנכית, של מישהו שמיקם את עצמו למטה. מקמו עצמכם במקום טוב על ציר אופקי ברשת ובואו לחגוג.

~~"כאן מסתיימים שידורינו לערב זה, כאן מקגאיוור יורד מהשמירה הזאת סוף סוף והולך לישון עד יום ראשון!"~~

אה, וצפו ב"הצל של החיוך שלך".