הצבא צעד על קיבתי – פרק ב'

אחרי שבועיים בבקו"ם, בעוד אני מעביר את ימי נעוריי בהמתנה מנומסת לתור אצל קצין בריאות הנפש, קראו בשמי. קמתי כנשוך נחש: זה הרגע! הקב"ן יעשה ממני ג'ובניק! ואז יש סיכוי שאראה את חברה שלי מידי פעם! יש!! כצאן לטבח הלכתי לאן שהורו לי, אך במקום קב"ן ישב שם אוטובוס מלא חיילים בני יומם, רובם נראים במצב גופני סביר. הבנתי שאני בדרך לטירונות קרבית, ופניתי בחיוך לאחד הסמלים שהסתובבו סביב האוטובוס, והסברתי לו שאין באפשרותי, במחילה, להצטרף לנסיעה, יען כי טרם ראיתי את הרופא שהובטח לי. הוא הביט בי במבט מדוזה מקפיא נימים והסביר שטירונות תחת ידיו תבריח ממני כל מחלה ומכאוב. הוא היה חמוש ואני עליתי לאוטובוס, שנסע לביסנ"מ.

מהשבועות הראשונים בבסיס הנ"מ אני לא זוכר הרבה. רסיסים בקושי. זה מצב תמידי של הלם. כל הזמן צועקים עליך, היום מתחיל בחושך ונגמר בחושך, וכל מה שבאמצע זה ריצות אינסופיות, צרחות. כשהיו לי 5 דקות פנויות ביממה ביליתי אותן בתור לטלפון הציבורי, בתקווה שחברתי החיילת תהיה חופשיה לענות לטלפון הסלולרי החדש, הראשון שלה. את שלי קניתי רק בלבנון, חצי שנה אחר כך. כשהצלחתי לתפוס אותה היא רק השביעה אותי שאלך כבר לקב"ן. אבל לא הצלחתי לגרום למפקדיי לזרום עם זה.

בחודש הראשון הייתי חייל די גרוע שנענש כל הזמן. יום אחד שכחתי את הרובה שלי, גליל עם קת מתקפלת, בתוך האוהל ויצאתי צעד אחד החוצה היישר אל תוך שדה הראיה של המ"כ. אז נשארתי שבת וגם חג שהיו צמודים. איתי באוהל נשארו שבת וחג רק שניים שהיו חיילים גרועים כמוני: רוזן (במלעיל) שבא מבית של עבריינים, ונשאר שבת וחג בגלל שסירב לספר לעצמו את הבלורית, ומזרחי שהיה פאנקיסט חמוד, איש ספר ועדין הליכות, ונשאר שבת וחג כי ענה בכנות לשאלה רטורית שמפקד שאל אותו. בבוקר החג הלך מזרחי לשירותים ובעזרת סכין גילוח של פעם גילח לעצמו את הגבות. הוא חזר לאוהל מחויך, אך חוסר הגבות הפך את ההבעה שלו לתמיהה תמידית. רוזן שאל: "מזרחי איפה הגבות שך?!", גם שלו התרוממו ונעלמו מאחורי הבלורית. מזרחי: "גילוח הגבות היה סימן לאבל אצל השבטים הפגאניים שחיו פה פעם". רוזן: "סתום יא מטומטם".

ההבעה המוזרה שנתגלחה למזרחי על הפרצוף לא יצאה לי מהראש. הבנתי שאם אני לא רוצה למצוא גם את עצמי מתייחד עם סכין גילוח בשירותים אני צריך לשנות גישה. זהו. אני לא מבקש יותר קב"ן. מהיום אני מורעל על הנ"מ. להפיל מטוסי אויב זה כל מה שבא לי לעשות בחיים. הרובה שלי הוא חלק ממני. מחלקה 3 היא המחלקה הכי טובה בעולם. אני רוצה להצטיין. אוטוסוגסטיה הישרדותית: סבתא שלי לימדה אותי את זה.

מרגע שהחלטתי להיות חייל מורעל, שמתי לב שהתחלתי להעריץ חלק ממפקדיי. זה הפך את החוויה להרבה יותר קלה. חיילי המחלקה חזרו מחופשת החג ופתאום הבנתי שאני מחבב גם את רובם. הם סבלו כמוני ותחת סבל כולם הופכים להיות חיות פצועות, אבל שמתי לב שבבסיס רובם אנשים טובים. התחלתי להרגיש בבית באוהל.

צילום: רפאל ממן

מלא ברעיונות על אחוות לוחמים הגעתי ערב אחד למסדר שימון שמירה. היינו עשרה טירונים שהגיעו עצמאית למשרד מפקד המשמר, בדרך להבין איפה ומתי כל אחד שומר וישן הלילה. לפתע ראיתי את דיקשטיין מחוויר. כשטירון מחוויר ככה, זה בדרך כלל כי הוא גילה שהנשק לא עליו. גם הפעם.

גררתי את דיקשטיין לאוהל חשוך. "איפה הנשק שלך?". "לא יודע… בטח שכחתי אותו על המיטה שלי. מה עושים? אני לא יכול להשאר שבת!". הוא היה על סף דמעות. התרגזתי עליו. מבחינתי כבר הייתי אחרי השלב הזה. הייתי מורעל שלא שוכח את הנשק לרגע, אבל גם קיבלתי על עצמי שאם מגיע לי עלי להיענש, "לקבל את זה כמו גבר". ובכל זאת – חבר למחלקה 3, חיוור וידיו רועדות. "דיקשטיין תישאר פה. אני הולך להביא את הרובה שלך. עד שאני חוזר אתה לא זז מהאוהל אתה מבין?".

הלכתי בחזרה למאהל הטירונים, כשני קילומטר משם, עטוף במעיל דובון. הבסיס היה חשוך והכבישים היו ריקים. גלגלתי בראש כל מיני שקרים שאספר אם מישהו ישאל אותי מה מעשיי. טירונים לא מסתובבים לבד בלילה בבסיס. אבל איש לא ראה אותי. הגעתי למאהל. ידעתי בדיוק איפה המיטה של דיקשטיין, בדיוק כמו שידעתי איפה כל שאר המיטות. מיומנות שמפתחים כשכל לילה צריך להעיר מישהו אחר לשמירה אחריך. הרובה שלו אכן היה שם: M16 ארוך עם מטול. הרובה הכי כבד שטירון נ"מ עלול לקבל. בשקט כדי לא להעיר אף אחד, קיפלתי את הגליל שלי והצפנתי תחת המעיל. את המטול תליתי על עצמי מבחוץ, והזדרזתי להיעלם משם.

בכל רגע היו עלולים למצוא את דיקשטיין ולשאול אותו שאלות. לא היה לי ספק שיישבר כקיסם. ניסיתי להתקדם מהר אבל הייתי עטוף ביותר מידי פלדה. הזעתי ופחדתי שהגליל שלי יחליד, כמו שנהג לעשות, תחת המעיל הלח. מולי בכביש הופיע בחריקת גלגלים ג'יפ אבטחה. ידעתי שכשטירונים שומרים, מפקדי טירונים הם מפקדי המשמר שמסתובבים על הג'יפים האלה, מדרבנים את הנהג להביא את הרכב לנסיעה על שני גלגלים. המפקדים שלי ידעו בדיוק איזה נשק יש לכל אחד, ואם יראו את המטול שעלי אני הולך להידפק חזק. אבל כבר לא היה לי לאן לברוח. הייתי כארנב מסנוור באלומת האור של פנסי הג'יפ, שהאט ועצר לידי.

צילום: skeeze

"מלנסקי!" שמעתי קול מוכר. "כן המפקד!", לא טרחתי לתקן. למה להסתבך. מהג'יפ הציץ מפקד ממחלקה 1. הוא סקר אותי מלמעלה למטה. "מה אתה עושה פה? אתה מאלה ששומרים עכשיו לא?". עשיתי חישוב מהיר. גדלתי ברעות, אז היה לי מושג כללי לגבי איך מתנהלים קצינים בכירים. ידעתי דבר אחד: הם לא מכירים ולא רואים ממטר חיילים בבסיס שלהם. רק חיילות. אז אין סיכוי שהמפקד הזה, שלגמרי פספס את המטול שתלוי עלי, מכיר את מפקד הבסיס ויוכל לשאול אותו שאלה. "המפקד, כשעמדתי להכנס למשמר הגיע הג'יפ של המב"ס, הוא מסתובב פה…" אמרתי והצבעתי לכיוון אליו רציתי ללכת. לא הייתי צריך להמשיך לשקר יותר. הנהג שמע שהמב"ס מפטרל באזור ונתן גז. הוא, כמוני, בכלל אמור להיות במקום אחר.

שבור גב מכל המשקל וההליכה המהירה הגעתי לאוהל. הוא היה שומם. פאק. בהליכה שפופה עברתי בין אוהלים ושאלתי חברים שמתארגנים לשמירה: "איפה דיקשטיין?" הם לא ידעו, אבל התעניינו: "למה יש עליך מטול?". כאן בוודאות מסתובבים מפקדים שמכירים אותי. התגנבתי לשירותים. תא אחד היה סגור. אולי זה מפקד? השתדלתי לעוות לעצמי את הקול: "דיקשטיין?" "כן אחי, אני מחרבן". התעצבנתי ממש. הורדתי מעלי את הרובה שלו והשלכתי אותו לתוך התא שלו מלמעלה. שמעתי איך הוא נאנק מכאב. "אמרתי לך לחכות באוהל!" "מה אתה רוצה ממני, היה לי קקי!". עזבתי את המקום בזעם והלכתי לישון את 25 הדקות שנשארו לי עד השמירה.

את הלקח לא הפנמתי במלואו עד היום: כשאני עוזר לאנשים אני עדיין נוטה לעתים לגלות שהמוטיבציה שלהם לעניין פחותה משלי. המסקנה שלי היא לא להפסיק לעזור, חלילה, אלא לצפות לזה. אני משתפר בזה, לאט.

 

בפרק הקודם: איש מיסתורין בשם יעקב בן-זונה

הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.