היום, כשבוע אחרי שיצא לאור המרשתת הבייבי שלי הסרט נשואים + מינוס צפו בו למעלה מ120,000 אישה ואיש (רובם ככולם באתר כלכליסט). אז אני מאושר ונהנה מזרי הדפנה וזה זמן טוב לבשר לקוראיי הנאמנים עוד חדשה משמחת. אבל לפני החדשה המשמחת, חוב קטן: אחרי הפוסט "איך גיליתי שאני עקר ומה זה אומר בעצם" פנו אלי רבים בפרטי לשאול איך יכול זכר לבדוק את עצמו ולדעת מתי קיים חשש לסרטן האשכים. ההסבר הבא כתוב בלשון זכר מטעמים ביולוגיים:
תעשה את זה במקלחת, פשוט כי זו סיטואציה בה אתה גם ככה עומד ערום, ובהנחה שזכרת להדליק מראש את הבוילר שק האשכים שלך רפוי ואינו חושד בדבר. חפון לעצמך את השק וחפש קודם כל את האשך הימני. שים לב שאשך אינו מחצית השק, אלא האיבר הפנימי, דמוי הביצה, שנח מוגן בתוך השק. השלב הבא אינו נעים במיוחד אך יכול להציל את חייך. משש את האשך דרך העור של שק האשכים ונסה להבין את צורתו. זו אמורה להיות צורת ביצה ללא בליטות, גבשושיות ושאר גאומטריות זרות. למד להכיר את צורת אשכך הימני- ייתכן שיש לו איזו פינה גבשושית, אולי כי בכל זאת יש שם כל מיני צינורות זרע וכלי דם ואולי כי ככה זה אצלכם הבנים במשפחה. העיקר שתכיר את הצורה שלו, כדי שבמישוש הבא (פעם בחודש, זו דרך טובה לחגוג את קבלת המשכורת) תדע שהכל במקום. שים לב גם לרכות של האשך. זה דורש לחץ מסוים על האיבר הרגיש הזה אבל שים לב שמה שאתה חש בשלב הזה זו יותר אימה מאשר כאב. תנשום ותלחץ קצת, זה חשוב. אחרי שהנחת לאשך ימין פנה לאשך שמאל. הוא השני בתור משום שאחוז ניכר מהגברים, במיוחד כאלו שעברו טירונות צה"לית מאומצת, סובלים (כמוני) מוריקוצלה (ורידים מורחבים באשך) וזו בדרך כלל מתבטאת באשך השמאלי. משש אותו. כאמור, גם כאן יכולים להיות וורידים וכל מיני, אבל בכללי זו צריכה להיות ביצה חלקה ובעלת רכות סבירה. התקשות של האשך היא סיבה לפנות מיד לאורולוג, ממש כמו גילוי של בליטה חדשה. סיים בסקירה כללית של שאר רכיבי שק האשכים, מאחור קדימה. זה לא כזה נעים אבל גם לא כזה כואב, וסרטן אשכים שלא מתגלה בזמן עלול להוביל א. לכריתת האשך החולה ב. לגרורות סרטניות שבשביל להפטר מהן יצטרכו להוציא לך את המעיים (צפיה קשה). אז מומלץ. בנות (סטרייטיות): גרמו לגבר שלכן לעשות את זה פעם בחודש.
אוקיי, אפשר לשחרר את השק ולחזור לנשום. מי שקראה את הפוסט המדובר יודעת שאני עקר ושאשתי ואני פנינו לטיפולי פוריות. הלכנו לרופא שלא אנקוב בשמו. מצד אחד מדובר בסוג של גורו פוריות, רופא שהסטטיסטיקות שלו טובות מאד. מצד שני מדובר בהיפך מהרופא האידאלי: מאחר בשעה מינימום לכל פגישה, לועג לשאלות ומסרב לתת תשובות. "סמוך על סמוך" זו התשובה שלו לכל דבר.
זה לא משנה מי הפחות פורה בין בני הזוג, רופאי הקופות תמיד ימליצו על טיפולי פוריות באישה, במיוחד אם עברתן את גיל 28-30. זה קשור גם לזה שפוריות הגבר פחות ניתנת למניפולציה ושהטיפול בה לוקח זמן רב יותר, ובדרך כלל זוגות שמגיעים לטיפול כבר מנסים להרות כשנה ולא בקלות יחליטו לחכות עוד שנה. אז בשלב ראשון מתחילים להזריק. המקרר בבית מתמלא בהורמונים שונים שכל אחד מהם מגיע במזרק שונה, ואת כולם מזריקים תת-עורית לבטן האישה. אחד מזריקים כל יום, את השני כל יומיים, השלישי פעמיים בשבוע, תמיד בשעות קבועות ובמינונים שמשתנים מידי פעם על פי הוראות הרופא. אחרי שהלכנו לחדר האחות שתלמד אותנו איך, לקחתי על עצמי את תפקיד האח והזרקתי לבטנה הורמונים כל ערב. זריקה תת עורית אינה דבר נעים אבל המחטים מאד קטנות ואפשר להפוך את זה לטקס זוגי של סולידריות והתכווננות משותפת. פעם אחת אפילו ביקשתי סליחה מחבר בעת שישבנו בפאב שכונתי, קפצתי הביתה להזריק לה וחזרתי לשבת איתו. זו למעשה הייתה הפגישה במהלכה נולד השם של הבלוג הזה.
כל כמה זמן ביקרנו אצל רופא הפוריות והוא ספר את הביציות שצצו ואת גודלן. הוא החליט מראש שנדלג על שלב ההזרעה (החדרה רפואית של זרע שעבר השבחה לגוף האישה) ונלך ישר לIVF, טיפול פולשני יותר שכולל שאיבת ביציות מגוף האישה תחת הרדמה, הפרייתן בבאריות במעבדה והחזרת העובר (כן, כך קוראים לייצור המיקרוסקופי שנוצר ברגע שתא הזרע שלי מפרה את הביצית שלה במעבדה) לרחם האישה. הביציות התפתחו יפה וכך קבענו תור לשאיבת הביציות. זהו הליך שיש בו סיכון מסוים, בין היתר בגלל ההרדמה, ויש בו כאב כשמתעוררות מההרדמה. לא היה פשוט לראות אותה מאבדת את השפעת המשככים. היא נראתה לי דואבת וחסרת אונים בחלוק בית החולים אי שם באיזור התעשיה של ראשל"צ, למרות שבחוויה שלה ההתעוררות לוותה בהקלה גדולה. אחרי שעתיים נסענו הביתה.
בניגוד למתוכנן נהיה פה פוסט קודר וכאוב, אז אספר לרגע על החלק שלי בעניין: אני הרי הייתי צריך לתת זרע. כפי שסיפרתי באותו הפוסט, לגמור מאוננות זה לא כזה פשוט בשבילי, והייתי צריך לעשות את זה ב20 דקות בהן אשתי עוברת את שאיבת הביציות, כדי שעם סיום התהליך שלה תקבלנה הביציות זרע טרי ממני ואני אגיע בדיוק בזמן להיות איתה כשהיא חוזרת להכרה בחדר ההתאוששות. אז היה לחץ של זמן, חרדות לגבי שלומה, ולוקיישן לא מאד סקסי. הופניתי אחר כבוד לדלת ועליה שלט "נא לא להפריע". לא הפרעתי וכעבור כמה דקות יקרות יצא משם בחור וכוס בידו. מודע לחשיבות המעמד בלעתי את כבודי ונכנסתי, סוגר ומבריח את הדלת מאחוריי. פחות מארבעה מ"ר הוקצו לרשותי כדי להזניק את דור העתיד אל אוויר העולם. שום רופא לא בא לעזרתי ואף אחות רחמניה לא סיממה אותי. הייתי שם לבד. טוב לא לבד לחלוטין: על הקיר היה פוסטר עצום של מרילין מונרו המנוחה מפריחה נשיקה לעבר הצופה. עברה בי המחשבה: צריכים להחליף את הפוסטר הזה מידי פעם, מכל מיני טעמים. חוץ ממרילין נכחו בחדר טלוויזיה שמנגנת פורנו בלופ וכורסא עצומה, מכוסה בסדין בית חולים שהבחור שהתיז שם לפני לא טרח להוריד ולזרוק בפינה המיועדת לכך. כאמור: רומנטי. היה צריך הרבה מאד ריכוז כדי להצליח במשימה במועד. ואז מגיע האתגר האמיתי: לקלוע לכוס.
כוס הפלסטיק שמלווה אותך, צמאה לזרעך, אינה שונה מכל כוס פלסטיק אחרת ואינה מכילה שום טכנולוגיה או עיצוב שמקלים עליך לקלוע פנימה. האיבר הזכרי הזקור מצביע מעלה, ואילו הכוס קולטת דברים בתחתיתה, מפאת חוקי הכבידה. אם הצלחת להתעלם מכל ההפרעות שסביבך וממש לגמור, איך תתמרן בתוך כל האקסטזה את הדיאנאיי שלך למקום הנכון? איך טרם הומצאה כוס שעוזרת לזכרים במצוקה הזו? אם אתן מכירות מישהו שלומד עיצוב תעשייתי, שלחו לו את האתגר. אה ואם למישהו פה יש פטנט לקליעה, ספרו לי.
ועכשיו אחרי שליווית אותנו בדרך הייסורים מגיעה לך גם בשורה טובה, זהירה: משהו מהזרע הגיע לכוס, ומשהו מהכוס הגיע לביציות, וחלק מהביציות הופרו, ומתוכן שתיים הוחזרו כמה ימים לאחר מכן, ומתוכן עובר אחד נקלט, ואנחנו בהריון. זה בן.
מלנקי 