*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.
אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*
אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.
רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.
נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.
עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).
הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.
אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!
מלנקי 