בסוכות לקחנו יום לעצמנו, רעייתי ואני, והלכנו הליכה שראוי לספר עליה.
השארנו את האוטו בנקודה הדרומית ביותר בטיילת של נהריה, ליד סלון השיער של סיגי. מונית לקחה אותנו מסיגי לבית החולים הפסיכיאטרי "מזור" שלחופה הצפוני של עכו. ירדנו לקו המים, ומשם פשוט צעדנו צפונה.
לא ידענו מראש האם הדרך כולה פתוחה בפנינו, או שיש חסימות על החוף שיאלצו אותנו ללכת דרך מטעים או אפילו לדפוק אוריינטציה עד כביש 4. זה קורה למשל כשהולכים מחוף בת ים לחוף יבנה. הרבה יותר מידי מתקנים בטחוניים חוסמים את החופים היפים של האזור ההוא. שמחים לבשר שפה בצפון הכל היה פתוח לרווחה.
החוף בטיול הזה הוא סלעי, יפהפה ומלא לגונות פיציות שמשתנות בין גאות לשפל. כוכי הים מלאים חיים, שבלולי מים, סרטנים, רכיכות וצדפים, דגים קטנים שמחכים לגאות שתחזיר אותם לים הגדול, וגם כאלה שמעדיפים להישאר. ההליכה על הסלע מתאגרת כי לעתים הוא חלקלק, ותמיד קשה ושפיצי.
בנקודות רבות ניכר שיושבי המקום, לפני מאות ואולי גם אלפי שנים, חרצו בסלע כדי להפוך אותו לשימושי. משטחי ייבוש לאצות, בריכות דייג ופתיחת נתיבי סירות אל הים הפתוח הם רק חלק מהצורות שראינו בסלע, עדויות לתרבויות שחיו פה בעבר.
בנקודות בהן העדפנו לא להסתכן על הסלע החלקלק הלכנו על החול. זהו אינו החול הצהוב, הטחון דק-דק שיש בתל אביב וסביבותיה. אלו שברי צדפים שהגלים הגדולים לא מגיעים אליהם בגלל החוף הסלעי ולכן הם גרוסים גס. חווית דריכה שונה, גם עם סנדלי השורש וגם בלי.
מצטרפת לזה הבעיה של הטינופת. לא הייתה נקודה נקיה אחת בחוף מעכו ועד שבי ציון, שצמודה לנהריה מדרום. החול והסלעים מלאים זכוכיות שבורות, פקקי בירה ולפחות בנקודה אחת ליד עכו זורם לים ביוב. מבעס לאללה. זו רצועת חוף מבודדת, כמעט סודית, עם פוטנציאל אדיר. שובר גלים טבעי עצום, שעבודת שיוף שלו במקום אחד (כמו שעשו הדורות הקודמים) תהפוך אותו לגן עדן לזאטוטים. ברמה הלאומית זו חרפה שהחוף הזה נראה ככה. לצערי אנחנו ממש רגילים לטבע מטונף. זה היזרעלי אקספיריינס, לא להסכים לתת אף שעל אבל גם לא לקחת אחריך את הזבל מאותו השעל ממש.
שפכים או לא, דייגים יש פה בשפע. כל 100-200 מטר עמד דייג על הקצה המערבי של הסלע, וחיכה. על החול חנה הציוד שלהם. זו בוודאי לא הנקודה הכי גרועה לדוג בה באיזור. הדייגים של מפרץ חיפה, שדגים על שפך הקישון, סופחים חומרים מסוכנים בהרבה ממה שכנראה יש פה. לא רבים זוכרים אבל במקביל למשפט השייטים, בו תבעו בוגרי שייטת 13 המסורטנים את משרד הבטחון על כך שהכריחו אותם לצלול בקישון, התקיים גם משפט הדייגים. מסורטנים לא פחות, החבר'ה האלה דגו המון שנים בנקודה שאף אחד לא סיפר מה זרם בה (מעט מאד מים, הרבה יותר מידי מתכות כבדות ורעילות). טוב, נסחפתי. לא באתי לבעס. זה היה יום יפה וחמים במידה.
המסלול עובר גם ליד בסיס בריטי ישן ובו מבנה מלבני ענק שניסה למכ"ם צוללות נאציות בים התיכון, וגם ליד אתר "חצרות יסף", בעבר מתחם קרוואנים לעולים מאתיופיה, והיום גישה ישירה אך משובשת לחוף מכביש 4. יש מה לראות, ויש לגונות לשרוץ במימיהן החמימים יחסית. מקום קסום.
המרחק מצפון עכו לדרום נהריה הוא כ-5 ק"מ. חשבנו שבגלל תוואי הסלע נצטרך שעות ללכת את זה. המחשבה הזו הטרידה במיוחד כשאחרי שעה הליכה שנינו הרגשנו שהפילינג שהחול הגס עשה לכפות רגלנו הגיע לשכבות עור רגישות יותר, וההליכה הפכה כואבת (עבר אחרי יום).
מה הופתענו ושמחנו כבר כעבור שעה וחצי לראות את הבתים הדרומיים של שבי ציון, אחד המושבים העשירים והממוקמים-טוב-לתושבים-רע-לטבע ביותר בארץ.
בשבי ציון כבר היינו רעבים אז קפצנו ל"מועדון ארוחת הבוקר". המקום היה מלא עד אפס מקום להפתעתנו. זו איטלקית משוכללת ואפקטיבית אם כי לא מדהימה. אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה עדה, הופתע למצוא בסלט שלו פלפל חריף קצוץ ללא כל התראה. אבל חריף לאללה. אחרי חצי שעה ירדה הנפיחות. יצאנו משם שבעים.
התפרקדנו תחת סוכת המציל של חוף שבי ציון, ונמנמנו איזה שעתיים. אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מנהריה, ומשם לארוחת ערב ב"קפה כליל" בכליל, מקום מיוחד מאד שהנסיעה אליו בחושך היא אתגרית. היה אחלה יום.
אם אתם במקרה שר לאיכות סביבה, אנא דאגו שינקו וישמרו על החוף הזה, ועל שאר החופים, ועל הנחלים, ועל העמקים, ועל הפסגות, ועל העתיקות, ועל התינוקות. תודה.
מלנקי 