כתבתי בגוף ראשון את סיפורו האמיתי לגמרי של התרמילאי הנצחי אמיר פרידמן:
איך עושים כסף בהודו בעזרת אמונה בלתי מתפשרת. ולא שזה הלך לו חלק
טא-דא! אני בהודו. איך זה קרה? גרתי שנתיים בברלין. עשיתי ים כסף בעגלות בקניונים אבל נמאס לי, העיר הנוחה-מידי הזאת חנקה אותי. עזבתי דירה, ארזתי תרמיל והתחלתי לטייל בכל אירופה בטרמפים. מפה לשם, בעקבות בחורה, נחתתי לראשונה בחיי בהודו. כמובן שאחרי יומיים רבנו וזה נגמר. הלם מציאות קל: הייתי לבד. הייתי מרושש. הייתי חופשי.
נחשפתי להמוני אדם ברחובות, לכל שניים מהם היו ביחד שלוש רגליים, והכל מלוכלך. התבעסתי. סתם מקום ג'יפה. אנשים אמרו לי "אל תדאג, גם לי בהתחלה היה פה חרא. יעבור". לקח חודש עד שהגיע שלב הכניעה. להודו צריך להכנע, להסכים עם זה שזה-קורה-איך-שזה-קורה ואז הכל דבש. התחלתי להנות, ולטייל.
כעבור זמן מה הייתי בהרים במקום שנקרא באגסו והכסף שלי אשכרה עמד להגמר. גם הויזה. כל רכושי בעולם היו 1000 יורו אחרונים בחשבון בנק גרמני. תכננתי לעזוב את באגסו וללכת להתנדב איפשהו, כדי שלא יהיו לי יותר הוצאות. התחלתי לארוז ופתאום קיבלתי איזו תחושת בטן. זו לא היתה סמוסה מקולקלת, לאלה כבר הייתי חסין. זו הייתה האינטואיציה שאמרה שאני לא צריך לעזוב. שמשהו מחכה לי. שבמקום לצמצם הוצאות אני צריך לחפש הכנסות. יצאתי. הסתובבתי בבאגסו רוד. תוך עשר דקות, בבית קפה בצד הדרך, ראיתי את פראווי. לא ידעתי מי זה, עדיין לא ידעתי מה שמו, אבל עוד מרחוק ידעתי שני דברים: שאני הולך לשבת לדבר איתו, ושהוא אדם משמעותי בסיפור שלי. דאץ מיי מאן.
הוא קלט שאני בוהה בו, צחק והזמין אותי לשבת איתו לצ'אי. הוא היה מאד מערבי, דבר נדיר בהודו. קשקשנו על הא ודא וזה היה מרענן. הנה, אני יכול לקבל הצצה לתרבות המקומית! גם אני מצאתי חן בעיניו והוא הזמין אותי אליו הביתה באותו ערב.
הגעתי לדירה שלו ופגשתי שם עוד הודים, זו הייתה מסיבת יומולדת לאחד מהם. פראווי היה במטבח ובישל, ובירר מי אוהב מה. שלפתי את המנדולינה, ניגנו מוזיקה, ופתאום הכל היה נעים וטבעי ומוכר. אחרי המסיבה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים וסיפרתי לו שמכרתי צעצועים בעגלות בקניונים ושאני כבר לא רוצה את זה. הוא תחקר אותי על איך נראית עבודה כזו, וסיפרתי לו כמה שזה קשה, אינטנסיבי ומצריך עיגולי פינות. הוא הקשיב בעניין רב ואז סימן לי לבוא אחריו. עברנו שנינו למרפסת ושם נפתחה לי הזדמנות לעשות כסף מהטיול הזה ולהגשים את החלום שלי (מה החלום? לקנות אדמה בספרד על החוף, ולהקים חווה. לא זורמים עם החלום הזה? זדיינו. לא מוזמנים לחווה שלי).
על כוס צ'אי סיפר לי פראווי שהוא עובד בחברת שיווק תכשיטים, ושלפעמים הם מייצאים אותם לאירופה דרך תיירים מערביים וזה חוסך להם את כספי המכס. איך זה עובד? התייר שולח לעצמו חבילה בדואר מהודו לאירופה, טס לשם על חשבונם ואוסף אותה. אחר כך מעביר התייר את החבילה לאיש שלהם באירופה, מקבל בוחטה, חוזר להודו ולא משקיע בזה גרוש בשום שלב. בשום שלב, שאלתי? בשום שלב, אמר פראווי, אתה תעביר לי 300 יורו עמלה כשתחזור, ואצלך ישארו 8,000 יורו על הזמן שהשקעת בזה, על כל חבילה. נפתחו לי העיניים, אבל בכל זאת הצקתי לו עם שאלות קשות: זה טוב מכדי להיות אמיתי. הוא לא מרח אותי: "זה לא כזה טוב. מדובר במשהו חצי חוקי. אנחנו מעלימים מיסים מהממשלה, בעזרת הפטור שיש לך כאזרח מדינה זרה. זה לגמרי יכול להסתבך. אנחנו זהירים ועד עכשיו היה לנו מזל". הוא בעצם הזמין אותי להרפתקאה אנטי ממסדית, שתארגן לי כסף שיגשים את החלום שלי. שקשקתי מפחד אבל הבנתי שזה תפור עלי, או לפחות על מי שהייתי רוצה לחשוב שאני.
ישראלים הם חשדנים, ולפעמים זה גורם מעכב בדרך להצלחה. כיוון שחשדתי, חזרתי לגסטהאוס והתיישבתי על גוגל. חיפשתי "אינדיאן ג'ולרי טרנספורט" ולהפתעתי כל התוצאות היו מרגיעות. חיפשתי כל מיני משפטי מפתח שהוא אמר לי ולא קפץ כלום. נקי. חיפשתי אולי 20 דקות, ובגוגל כל חיפוש אורך 0.03 שניות. כל מילת חיפוש שעלתה לי לראש זרקתי לשם, והכל היה תקין. הוקל לי. ובכל זאת במשך יומיים התלבטתי בלי סוף. הראש אמר "אין מצב שזה אמיתי", אבל האינטואיציה אמרה "לך על זה, בכל הכח". זה אפילו היה רומנטי בעיניי, שאפשר להצטרף לכנופיית פיראטים ששודדים בחזרה מהממסד. היו לי ספקות כבדים, אבל אנשים שלא מבטאים ספקות סתם מחמיצים הזדמנויות. ספקות זה משהו בריא שמזמין אותך לבדוק משהו, לא לסגת ממשהו. לי היה אומץ לבטא אותם: למרות שחששתי להעליב את החבר החדש שלי, וחשבתי כבר לשכוח מכל כאב הראש הזה, חזרתי לפראווי וביקשתי הוכחות שתיירים כבר עשו את זה לפני. הוא חייך בנימוס ושלף אלבום תמונות שלו עם עשרות תרמילאים, כולל ישראלים, וכרטיסי טיסה מהודו לאירופה ובחזרה עם שמות כמו אריאל וכרמל (וגם יורגן). התאריכים היו מהחודשים האחרונים. מזל ששאלתי. אמרתי לו שאני הולך על זה.
כעבור יומיים עמדנו מחוץ לביתו, והמונית לדלהי כבר חיכתה. מאחורי הנהג ישב חבר ושותף שלו שכבר הכרתי, ג'וי. "תעשה את זה רק אם אתה רוצה", אמר לי פראווי. "אני רוצה", אמרתי והוא שילם לנהג המונית במזומן, 3000 רופי. זה מלא כסף. מפה ג'וי הוא האיש שלי.
המונית הגיעה לדלהי, וג'וי לא הפסיק לשלם עלי. קיבלתי חדר משלי במלון איכותי, לא כמו הגסטהאוסים בהם לנתי עד כה. בערב יצאנו לאכול במסעדה טובה באמת. לא רק שאני הולך להתעשר, גם מפנקים אותי על הדרך. אחרי עוד כוס של ניקה פיור מאלט יפני אמר לי ג'וי בכנות שמצמררת אותי עד עכשיו: "שתדע לך שאתה עדיין יכול לרדת מזה. אם זה מרגיש לך מסוכן, אולי כדאי לך לשכוח מזה, אני לא אכעס". דיבור כזה לגמרי יכול להוציא לבנאדם את הרוח מהמפרשים. מזל שהייתי מתודלק. דמיינתי את שתי האפשרויות שעמדו בפני: לחזור לברלין ולעבוד בעגלות כל הפאקינג קריסמס, או לבלדר קצת תכשיטים על חשבון ההודים, ולהביא תוך שבוע סכום יפה עם מעט סיכון. ואז חשבתי: כל משפט שמכיל את המילה "סיכון", יכול לקבל את המילה "אומץ" במקומה, והכל מתבהר.
למחרת בבוקר צעדנו ביחד אל תוך חנות תכשיטים בקניון מפואר. פסעתי בבגדי התרמילאי שלי בין שורות של נזמים, טבעות, עגילים וצמידים. הזהב סינוור והאיר את הטי-שירט שלי באור לא מחמיא. אני בכלל דמיינתי שזה יראה כמו באסטה בסמטא אפלה בשוק. הרגשתי שאני לבוש הכי מכוער בקמ"ר. החלטתי שכשאחזור מהמשימה בגרמניה אעשה קניות של בגדים יפים (אז לא ידעתי את זה, אבל לא יהיה צורך). במשרד מאחור ישב בעל החנות, וסביבו עמדו עוד כמה הודים בחליפות. הוא נראה סקפטי ולא חייך אפילו פעם אחת. עברנו שוב על התהליך: "אתה תשלח בדואר תכשיטים לעצמך בגרמניה. זו פעילות פלילית," הדגיש, "ופראווי אמר לי שאפשר לסמוך עליך. מעכשיו אנחנו באותה סירה, ואנחנו סומכים עליך עם התכשיטים. לא נקבל סיפורים על כך שאיבדת את החבילה". שיננתי לעצמי: מה שלא יהיה, אני אגרום לזה לעבוד. אני יכול, ואני אצליח. הכל בראש.
הוא פתח מזוודה. זהב. אבני חן. "אלו התכשיטים שהלקוח שלנו בגרמניה הזמין, ללא המשלוח שלך הם עולים 10,000 יורו. בדוק אותם". עדיין מקובל לנשוך זהב כדי לבדוק אם הוא אמיתי? אין לי מושג. הרמתי תכשיט תכשיט, הם היו כבדים יחסית. עצמתי עין אחת, הנפתי אבן חן כחלחלה מול האור והנהנתי בבטחון לעבר כולם.
לבקשתו כתבתי על נייר רשמי רשימה של כל פריט שהיה שם. כתבתי גם שזה מיועד למשפחה שלי, ושקניתי את זה בכספי. הוא שאל אם יש לי כסף באופן כללי: במקרה שהשלטונות ידחפו את האף, אני אצטרך שבחשבון הבנק שלי יהיה לי בערך את סכום הקניה, כדי שאוכל לטעון שהתכשיטים שלי. רציתי לומר לו שבעצם אין לי הרבה כסף. שוב אחז בי פיק ברכיים: חלק ממני רצה לשבור את הכלים ולברוח. אני בלדר תכשיטים?! ממתי? לקחתי אוויר. עיניים על הכדור, אומרים במגרשי הכדורסל. פתאום קלטתי שאני מזמזם לעצמי: "העגלה נוסעת אין עצור/ קפצת ממנה היום/ עברו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". רבינו מאיר אריאל נגלה אלי והראה לי את הדרך. אני בכיוון הנכון. נעמדתי והושטתי לו את יד ימין. הוא קם, סקפטי, ולחץ את ידי. הכנסתי את כל הניירת לחבילה וסגרתי אותה.
מונית לדואר. נתנו לי ביד 2000 רופי והראו לי את החדר שמטפל בחבילות שיוצאות לחו"ל. הפקיד המשופם-מאד שקל את החבילה ושאל אותי בתקיפות: "זה הרכוש שלך?!". חייכתי בבטחון ואמרתי שכן. הוא נתן לי למלא בערך 400 טפסים ואמר לי לחזור מחר לקחת קבלה. נתתי לו את הסטיפה שנתנו לי ואפילו קיבלתי טיפה עודף בחזרה. בחוץ קניתי איתו שייק תות. ג'וי הסתכל עלי מטפטף על עצמי שייק ואמר: "אתה לא יכול לנחות ככה באירופה. בוא, הולכים לספר".
הספר גילח אותי וכמקובל עשה לי מסאז' ראש של שעה. נכנסתי לסרט שאני ג'יימס בונד, סוכן חשאי בשירות כתר כלשהו. פקחתי עיניים וראיתי את ג'וי שוכב לידי על כסא משלו, עיניו עצומות ומעל הכל מרוחה מסכת פנים ירוקה. הצצתי במראה וגיליתי שגם אני עם מסכת פנים ירוקה. התחלתי לצחוק כמו טמבל. "אל תצחק", גער בי הספר, "תיסדק לך המסכה". משם נסענו לחנות בגדים ממנה יצאתי עם חליפה. הצצתי במראה: אשכרה נראיתי כמו ביזנס מן. מי זה האיש הזה? שוב נבהלתי לרגע: זה לא אני, אני לא באמת בנוי להברחות תכשיטים. אבל אז נזכרתי: כולה תכשיטים. זה לא שאני מבריח סמים או משהו. שחררתי את זה. זו התמצית של להיות בהודו: לשחרר את זה. מה גם שהכל על חשבונם. אני כבר שבוע איתם ולא הוצאתי אגורה. ומזל, כי אין לי.
למחרת שכבתי לי על המיטה במלון, מעביר את הזמן עד הטיסה. ג'וי ישב על כורסא לידי והקשיב לי בנימוס מלהג על החווה שתהיה לי בספרד. פתאום הטלפון הקווי בחדר מצלצל. בלי לחשוב שמתי על רמקול: "מיסטר פרידמן, מדבר קצין מכס ראשון פונאג'. יש פה חבילת תכשיטים על שמך, ללא קבלה. האם אתה מכיר חבילה כזאת?". פאק, איזו טעות! סגרתי את החבילה בלי לארגן קבלה. ג'וי שרבט לי על פתק: "דונט פאניק. תגיד שהחבילה שלך או שיחרימו אותה." אמרתי. פונאג', מוכה סג"מת שנשמעת אותו דבר בכל המבטאים, לא התרשם. "יש לך שש שעות להביא לנו קבלה, או שתעצר על הברחת תכשיטים". כשסגרתי את השיחה נהיה לי חם מאד. התיישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על הראש. הרגשתי שהזדיינתי. כל המחשבות הנכונות ששיננתי לעצמי בימים האחרונים התפיידו, והתחלתי לצרוח. לא חושב שאי פעם צרחתי על מישהו כמו שצרחתי על ההודי הזה. והכי מלחיץ היה שגם הוא נלחץ: "תפסיק לצעוק יא ילד, זה אנחנו שנלך לכלא, מי אתה, אתה תייר מבוהל ואתה תלשין עלינו." התחלתי לחייג לפראווי, אבל ג'וי החוויר: "אם תתקשר אליו הם יוכלו לקשור אותך אליו, ואז באמת תגיע לתא מעצר".
ג'וי עשה כמה טלפונים ושמע תמונת מצב מבהילה: החבורה עשתה את אותו עסק עם שני גרמנים, והם היו גרידיים. שלחו חבילה גדולה מידי ותפסו אותם עוד בשדה התעופה. "זה עצר את כל החבילות, כך התגלתה שלך. הגרמנים בחקירות במכס". איזה נאחס. הגרמנים העצורים היו תיירים כמוני, ועכשיו הם בחדרי חקירות כי אין להם, כמוני, כסף לקנות את מה שהם לכאורה קנו. "מה עושים?". ג'וי חשב איזה שעה ואמר שהפתרון היחידי הוא שאקנה 60% מהסכום, ואז תהיה איזושהי קבלה, נגיד להם שהקבלה השניה הלכה לאיבוד, והעיסקה יכולה להמשיך כמתוכנן: "תפגוש את האנשים שלנו שם, הם יעבירו אותך ללקוחות, תעביר את התכשיטים, תקבל את הכסף שלך." מהתרמיל שלי הציץ "שאנטראם", הספר שקראתי אז, ובו תיאורים דוקומנטריים קשים מאד של הכלא בהודו. אמרתי: פאק איט, אם קשה לך סימן שאתה בעליה. הכסף יחזור אלי. בינתיים אני משלם. עכשיו השאלה מאיפה.
רצנו לחנות תכשיטים, פי שבע יותר גדולה מהראשונה. ג'וי ידע שאני מרושש, והביט בי כולו מזיע. חייגתי לבנק שלי בו לא דרכתי 4 שנים. "מי אתה?" "אני לקוח שלכם ואני צריך שתגדילו לי את מסגרת האשראי". כמובן שהתשובה הייתה "אין מצב, אתה על 0 שקלים בחשבון הזה, אתה בהודו, אין שום בטחונות… אי אפשר להגדיל אשראי ככה". אסור להכנע. אפשר ליצור יש מאין. גייסתי את כל תעצומות השכנוע שלי, עברתי ממנהל למנהל וסיפרתי סיפורים על אח שמתחתן עד שזה הצליח! הגדלתי מסגרת, שילמתי על 60% מערך החבילה, בערך 40,000 ש"ח שלפני רגע לא היו לי, ועכשיו נולדו מהאוויר בשיחת טלפון בין יבשתית. אבל השיחה הזו הייתה מאמץ נפשי מטורף. הייתי חייב להרגע. חזרתי למלון, וג'וי עשה לי טובה והלך עם הקבלה בעצמו למכס.
בערב הוא חזר: "החבילה שלך כבר בדרך לברלין. אתה טס הלילה לפרנקפורט, שם תפגוש את האיש שלנו והוא יסיע אותך." נשמתי לרווחה. "יש רק בעיה אחת: המכס הוציא נגדך צו עיכוב יציאה מהודו. אבל שיחדנו בנאדם בשדה והלילה כשמתחלפות המשמרות יהיה רגע בו תוכל לצאת". שיט. כבר הרגשתי פחות כמו ג'יימס בונד. יותר כמו ג'וני אינגליש. בשתיים בלילה הגענו לשדה, ג'וי נתן לי חיבוק ודחף לי ליד 20 יורו, שיהיה עלי קצת מזומן. נפרדתי ממנו במאמץ. רועד נכנסתי לבית הנתיבות, נותן את הדרכון ופוזל למסך המחשב של הפקיד. אני בכלל אצל הפקיד הנכון? את מי הם שיחדו? אותו? את הסיקי שליד? את הבוס שלהם? עבר נצח עד שאמרו לי "אוקיי סר". זה לא קפץ במחשב. נשמתי לרווחה. את הודו אני עוזב. עכשיו גרמניה.
אחרי 18 שעות טיסה דרך אתיופיה, נחתתי בפרנקפורט. פאק, אני שוב בגרמניה וכולם פה גרמנים… איך עשיתי את זה לעצמי? חיכיתי לראות מישהו אוחז בשלט עם השם שלי – נאדה. ניסיתי לנחש כל שגיאת כתיב אפשרית – יוק. עוברת שעה, שעתיים, ושוב באות מחשבות הספק ההרסניות. "זהו, בטוח רימו אותי. אין פה אף אחד!". בעשרים יורו של ג'וי אני מתקשר אליו בפיי-פון והוא אומר לי "תקשיב, הגרמנים נשברו בחקירה, הם זימרו, הלשינו למכס על הכל, ובכל זאת זרקו אותם לכלא". הגרמנים מאחורי הסורגים? זה יכל להיות אני. זה העציב אותי מאד. אמרתי לו "אם אתם מעבירים את החבילה ומשלמים לי אני מוכן לקחת את הרווח שלי ולתת למען השחרור שלהם." הוא צעק עלי: "עיקלו לנו את החשבונות, אנחנו לא יכולים לשלם עליהם, לא לשלם עליך, מנסים לפתור את זה. עצרו פה את כל הדואר. שואלים עליך שאלות, איך זה שעזבת את הודו, הם תפסו את המשוחד שלנו בשדה. תגיע לברלין איך שאתה יכול ואנחנו ננסה לדאוג שהחבילה תגיע אליך. והכי חשוב: צא כבר משדה התעופה! זה המקום הכי מצולם שיש" וניתק. פאק. עכשיו זה כבר לא עניין הודי. הם הפכו אותי לפושע מבוקש בינלאומי. נשארו לי 4 יורו מהפיי-פון, אני לא מכיר חצי בנאדם בפרנקפורט ואני לא רוצה להגיד להורים שלי שאני פה. חייב להגיע לברלין. איכשהו.
עליתי על רכבת לברלין וניגשתי לקונדקטור, מתחנן שיתן לי לנסוע חינם. למרבה הפלא הוא הנהן. נזכרתי שהיקום יכול להפתיע. הגעתי לחבר שלי ברוך בברלין, הודעתי לו שאני ישן אצלו אבל שאסור לו לשאול אותי למה חזרתי. לא רציתי להתמודד עם שאלות. ידעתי שהיה שופט אותי. בעיקר פחדתי שמישהו יגיד לי שעובדים עלי, שאין חבילה, שלא יהיה כסף. זה היה פשוט דופק אותי. החזקתי את עצמי חזק, ובוקר למחרת התקשרתי לג'וי לראות מה קורה. הוא נשמע שבור לרסיסים כשאמר: "במכס הסכימו לקבל את הקבלה ההיא, אבל נתנו לנו שבוע למצוא את הקבלה ש"הלכה לאיבוד". אתה חייב לשלם את שאר הסכום. זה עסק שאתה שותף אליו, אם לא תשלם זה יוצא מהידיים שלנו ויעבור לטיפול האינטרפול. זה המצב. אנחנו בצרות, אבל תעשה את הבחירות שלך לגביך."
הרגשתי כמו טמבל שעשה החלטה של טמבל, ושמגיע לי לשלם על זה מחיר. במקביל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהרי שלחתי חבילה של זהב ואבנים טובות. אני רק צריך לאסוף אותה וכל ההשקעה תחזור אלי, עם או בלי ההודים. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל. אמרתי להם "יש מצב שזה עוקץ, לא יודע, אין לי הוכחות. כך או כך זו טעות שלי ואני מוכן להתמודד איתה". ארגנתי דרך המשפחה 30,000 שקל. בלב כבד שלחתי את הכסף להודו. ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לברוך הכל. היו בחדר עוד שני חברים. כולם ביעסו אותי: "אחי, שדדו אותך". מזל שג'וי המשיך לענות לי כל פעם שהתקשרתי. אחרת הייתי מתייאש מכל הסיפור ואז ביי ביי לחווה הספרדית.
נכנסתי לתקופת המתנה לא פשוטה בברלין. לא יכלתי לקחת עבודה נורמלית, כבר שנים לא עבדתי בכזאת. אז גרתי אצל חברים וניגנתי ברכבות עם המנדולינה, רכושי היחיד. על החגורה הייתה לי כוס מתכת ואנשים יכלו לשים לי מטבעות ישר בכוס. ביום הראשון עשיתי 40 יורו. ביום השני 35. אחר כך פחות. חוב של 70,000 ש"ח זה משהו שאפשר לשמוע בנגינה שלך. ולהתבעס עליך.
כל יום יומיים עליתי בסקייפ מול ג'וי לשאול מה קורה, וכל פעם אמר לי דברים בסגנון "יש פגישה ביום א' בבית משפט, בוא נדבר אחרי". יום אחד אמר: "אנחנו צריכים כסף כדי לשחרר את הגרמנים, בוא תפדה אותם". אמרתי "אין לי, לקחתם הכל". לפעמים הייתי מתרתח ומתחיל לצעוק עליו, והוא היה נאנח ושואל: "מה אתה עוד רוצה שאעשה? שיחדנו את כל העולם, שיחדנו שופט, המשפט מתנהל בקצב מקומי, מקווים לטוב. זה מה יש כרגע".
עברו חודשים. בשלב הזה כבר סיפרתי את הסיפור לעשרות אנשים. כולם אמרו לי שמדובר בעוקץ, אבל אף אחד לא ידע להסביר איך זה שג'וי עולה מולי בסקייפ כל פעם. בינתיים החלטתי שאני לא עושה מספיק כסף בברלין, והתקמבנתי על כיוון לטרימיניג – יעני קטיף פרחי מריחואנה – בקליפורניה. הרמתי סקייפ לג'וי וסיפרתי לו שאני נוסע. הוא איחל לי בהצלחה והבטיח: זה ייקח זמן, אבל מתישהו אתה תקבל את החבילה שלך.
איך שהגעתי לסן פרנסיסקו גיליתי שהקונקשן שלי נגוז. חברתי לאיזה בלגי והחלטנו שביחד נמצא עבודה. הבנו שצריך לחכות על מדרכות ברחובות של עיירות קטנות, ולחכות שמישהו עם פיק אפ טראק יאסוף אותך. עובדים זרים לכל דבר. בדיוק ניגנתי עם אנשים על המדרכה, ומישהו בא והציע לנו עבודה ל3 ימים, ואיכשהו זה הפך לחודש. זה הציל אותי. העבודה הייתה קשה, לא הייתי טוב בזה. עבדתי 16 שעות ביממה. העיקר לא לחזור לקניונים לפני שהשופט המשוחד משחרר לי את חבילת התכשיטים שלי. פתגם רוסי אומר: "התקווה מתה אחרונה".
זה מדהים לפעמים איך שהפתרון מגיע רק כשנסגר מעגל. יום אחד אני גוזם שתיל מריחואנה שהיה גבוה ממני בראש, ולחממה נכנסת בריטית שטיילתי איתה בהודו. בערב ישבנו וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא הקשיבה בשקט מנומס ורק בסוף אמרה לי: "שמע, זה עוקץ ידוע. זה כתוב בלונלי פלאנט. גגל את זה: אינדיאן ג'ם סקאם". עד לשלב הזה סיפרתי את הסיפור לאיזה 150 איש. אף אחד לא אמר את המילים ג'ם סקאם, אז לא חשבתי לגגל דווקא אותן. גיגלתי וקראתי את הלינק הראשון. העיניים שלי ירדו משורה לשורה. ממילה מוכרת למילה מוכרת. ביקור אצל הספר. שיחה מהמכס. מבריחים אותך לשדה התעופה באמצע הלילה. עוקץ קלאסי, אחד לאחד. חשבתי שאני בא להודו לשחות עם דולפינים. מסתבר שכולם היו כרישים. ביי ביי חבילת תכשיטים. ביי ביי חווה ספרדית. שלום חוב של 70,000 ש"ח. רק אתה נשארת לי.
זה פילח לי את עמוד השדרה בכאב: כולם היו שותפים בקנוניה נגדי. כולם. פראווי. ג'וי. כולם בשתי חנויות התכשיטים. פקיד הדואר המשופם-מאד שלא שלח את החבילה לשום מקום. קצין המכס שאינו קצין מכס אלא בטח סתם שחקן בוליוודי מובטל. מי עוד שותף בעוקץ? ההודים שפגשתי אצל פראווי? התיירים שהצטלמו לאלבום שלו? אריאל? כרמל? יורגן?! הגם אתה יורגן?!
אף אחד לא רדף אחרי. לא ההודים, לא האינטרפול, רק אני פירפרתי סביב הזנב של עצמי. האמת? הרגשתי הקלה גדולה. גם האגרוף הקמוץ שהחזקתי, שלא אפשר לי להודות שעבדו עלי, השתחרר. אחרי 8 חודשים של המתנה לא צריך להחזיק יותר. עכשיו אני יודע מה קרה לי. דאץ איט. התקשרתי לג'וי להתעמת איתו. הוא ניתק לי. מאותו יום נעלמו עקבותיו.
כשטייס מרסק מטוס מיד מעלים אותו על המטוס הבא, שלא ישקע בנאחס של הכשלון. זה מה שעשיתי לעצמי. ידעתי שאחרת אהיה בצרות. התחלתי לספר את הסיפור לכל מטייל שפגשתי, שידעו ויזהרו. הסיפור התחיל במילים "איך עקצו אותי בהודו". חצי מהשומעים, בעיקר הישראלים האמת, אמרו דברים מרגיזים כמו "יצאת אדיוט ושילמת על זה". אבל כמות מפתיעה של שומעים הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וסיפרו לי בלחש שדברים דומים קרו גם להם, לעתים בסכומים גדולים בהרבה. ושכמוני הם בחובות כבר שנים. הידיעה שאנשים מסתובבים עם כזאת בושה היתה הטריגר שלי ללכת צעד אחד קדימה ולעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור. בחיים לא עשיתי רבע וידאו, בטח לא סרט. אבל אם ההודים עשו לי כזאת הפקה, גם אני אעשה להם הפקה. אני אשתף את הסיפור ואהרוס להם את העסק. ושירקבו בכלא מצדי.
אחרי קמפיין מימון המונים צנוע ומוצלח, ביליתי את החודשים האחרונים בהודו, מלווה בצלם ומקליט מוכשרים. רדפנו אחרי נוכלים, צילמנו במצלמה נסתרת שוטרים, עורכי דין ומה לא. זה היה פסיכי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בקרוב הסרט.
מלנקי 