בסוף השבוע האחרון צילמתי סרט דוקומנטרי בבית ג'אלה (כן כן, התעתיק המדויק הוא בית ג'אלא). במאית ברזילאית-אמריקנית-יהודיה בשם קלאודיה סובראל עושה סרט על סגן אלוף בצה"ל שהשתחרר והפך לפעיל שלום, על פלסטיני מבית לחם שפועל למען השלום כבר שנים רבות, ועל החברות ביניהם. בסוף השבוע האחרון הם הפיקו-הנחו מפגש של ישראלים ופלסטינים במלון אברסט שנמצא על הפסגה הגבוהה ביותר באיזור, יש הטוענים שזו הפסגה הגבוהה ביותר בהרי ירושלים. חיכיתי לבקר באיזור מאז ששידרתי ברדיו את הביקורת שלי על השיר הדבילי ההוא. אז הנה תמונות מהעולם שבין אל חאדר לבית ג'אלה, שצולמו בשחנבון שלי.
הגענו ביום חמישי בצהריים. עקב המצב המתוח עשיתי משהו שאני כבר שנים לא עושה בביקוריי בשטחים: ביררתי אם זה בטוח. כל מי ששאלתי, יהודים וערבים, אמרו שאין שום בעיה. אז נסעתי עם הבמאית במכוניתה של המקליטה שלנו. סיפור קטן על המקליטה: לפני כשבועיים התחלתי לחפש מי יעשה את הסאונד בסוף השבוע הזה. אני אוהב לאתגר את תפישת הג'נדר ופרסמתי מודעה בפייסבוק וטוויטר בזו הלשון: "דרושה מקליטה. יעני בום וומן. עבודה חמשוש הבא בגדה המערבית". קיבלתי פניות אך ורק מנשים, חוץ מזכר אחד ששאל "דווקא אישה?". עניתי לו שגם גבר שמחובר לרגשות שלו עשוי לזכות בגיג. יותר לא שמעתי ממנו. אני שואל אתכם בנים: נשמע לכם הגיוני שכל המודעות בעולם "מנוסחות בלשון זכר אך מכוונות לשני המינים"? בנות אמורות למצוא את עצמן בלשון זכר בעוד אתם לא עונים למודעות דרושים בלשון נקבה? לא חראם על הפרנסה שלכם? איפה תלך איפה?
אז אשרינו שזכינו ועלינו לבית ג'אלה עם מיקה המקליטה. מלון אברסט הוא גבבת מבנים בת כמעט מאה שנה, לא מלון עם כוכבים (או מעלית) אבל בהחלט אכסניה עם הרבה אופי. הפלסטינים עשו כל שביכולתם שנרגיש בבית למרות הנוף הלא מלבב מהחלון.
צילמנו קצת והקלטנו קצת והתמקמנו הרבה. בערב הלכנו לחפש את מסעדת הוש אל יסמין עליה המליץ לי יובל בן עמי, שמכיר כל פינה במדינה הדו לאומית שמתהווה כאן. הסתובבנו בבית ג'אלה אנה ואנה ולא מצאנו את המסעדה. שאלנו את כל מי שפגשנו ברחוב, והם כיוונו אותנו לשלל כיוונים. קלאודיה התלוננה על כך שהגברים במזרח התיכון סובלים מאותה בעיה של הגברים הברזילאים: הם לא לימדו לשונם לומר "איני יודע", והם יכוונו אותך לטיזי-נאבי תוך הצבעות נחושות בכיוונים שלא קיימים. במורד הרחוב היה שלט אדום מאיר עיניים: הנך נכנס לשטח A, אסור בכניסה לישראלים. עברנו את השלט אבל גם שם לא הייתה המסעדה (מסעדה בערבית: מַטְעַם, במלעיל). לבסוף מכולתניק חביב ידע לכוון אותנו והגענו. היה חשוך:
אבל ככה נראית ביום פינת הישיבה שלנו:
נוף לחומה והכל. קלאודיה הזמינה מסאחן נהדר לגמרי: חזה עוף אפוי מעל פיתה ספוגת שמן זית וסומק, והר של בצל מתוק ורך. זו המנה הפלסטינית האהובה עלי, אבל חרגתי ממנהגי כדי להזמין את מנת הדגל של הוש אל יסמין: קדירת ארנב חופש. המקום הוא למעשה חווה אורגנית שהקים המסעדן הבוהמייני מאזן סעאדה, עם מקום לקמפינג ואוכל מפתיע. חוץ מכל ירקות השורש האורגניים שהיו בקדירה שלי, היה שם גם חצי ארנב שלחופש נולד ואז נקטל ובושל. היה טעים. ישבנו על הכריות, מדורה וקנקן תה חיממו את הלילה הקפוא ואנו נאנחנו בצער על כך שאנחנו לא מצליחים להיות צמחונים כמו שנראה לנו שראוי. החלטתי שאם אני ממשיך לאכול בשר, אנצל בעתיד הזדמנויות במסעדות כמו זו לבקש לקטול בעצמי את הארנב/ תרנגול/ יצור בעל זכויות אחר, קודם הכנתו. או שזה יגרום לי להפסיק לאכול בשר או שזה יבהיר לי סופית שאין לי סיכוי (במשך שש שנים בחיי הגדרתי את עצמי כצמחוני אבל זה היה מאבק קשה ורצוף מעידות, עד שהפסקתי לשקר לעצמי). לא אביא תמונה של חצי הארנב, שנראה ממש כמו חצי ארנב. במקום זה, הנה תמונה באור יום של כלוב תרנגולות אורגניות ולהקת יונים שמנמנות:
חזרנו מהוש אל יסמין שבעים וטובי לב למלון, שם הגיעה לשיאה מסיבת הטבלה של פעוטה סקרנית בשם סוהא. זה נראה כמו שמחה ישראלית נפוצה, בפורמט של בת מצווה או ברית, אבל זו נחגגה עד חצות הלילה ובליווי פופ ערבי קצבי מאד. סוהא הונפה על כפיים כל הזמן הזה וגילתה עניין רב במתרחש. עליתי לחדרי וקראתי את "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים", סיפור של פלובר על בן אצולה שאוהב להרוג בעלי חיים. לא היה סיכוי שארדם כל עוד המוזיקה מנגנת.
בבוקר הצטרף אלינו אליאס, צלם וידאו מבית ג'אלה. אדם מתוק, מוכשר ועדין. הנה הוא מדבר עם סא"ל (מיל.) עדן פוקס, גיבור הסרט. ברקע ניצב איברהים עיסא, שותפו של עדן וגיבור הסרט.
הפעילות מתחילה: מעגל הכרות של יהודים ופלסטינים. אנשים רק אומרים את שמם, איפה חיים ולמה באו, ונחשף פה אומץ מדהים של נשים וגברים שבאו למרות פחד עתיק וטרי שהושרש בהם.
אישה דתיה מאד משכם אומרת שהיה לה חשוב לשמוע ולראות יהודים ומה הם חושבים עליה אבל גם שיהודים יראו אותה. אני מצלם דרך דמעות.
הפעילות המשיכה כל השישבת, והשתתפו בה גם יהודים ויהודיות שומרי שבת שהסבירו לי שקשה לשמור שבת במלון לא כשר בבית ג'אלה אבל שהשלום מבחינתם הוא מצווה שחשובה מדקדוקי שבת כאלה ואחרים. הלוואי ויהיו יותר כמותם.
בשבת הצטלמנו כל צוות ההפקה מחוץ למלון- אליאס ביקש שנקרופ את ה"נו" מהגרפיטי שבתמונה, כדי שנעביר מסר של שלום. אבל אני אומר, באנו לעשות דוקו, וחוצמזה באמת בינתיים אין שלום. בסימן 25 שנים לנובמבר ההוא בו נפלה חומת ברלין: שימו לב שכשהיו חומות, הצד שצייר גראפיטי על החומה הוא הצד שבסוף הוכרז כמנצח, כשהחומה הופלה. רק אומר.
אחר כך ישבנו לראות צ'לסי-ליברפול. פוטו רומן קצר לסיום:
מלנקי 