עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.

אשתקד: רצח ועוד רצח

מה זעזע אותנו לפני שנה?

30.7.15: מצעד הגאווה בירושלים יוצא לדרך:

במקום יש גם הפגנה של להב"ה
הדוקר מלפני עשור שוחרר
ואז הוא דוקר

 

כעבור כמה שעות מבטיח שר החינוך בנט שישלח תקציבים ל"איגי"

עצרת הזכרון לבר נוער הופכת לעצרת מחאה. פוליטיקאים שמגיעים לא מתקבלים בקלות

אבל העצרת החשובה באמת היא בירושלים:

כעבור יומיים, שירה בנקי מתה מפצעיה

 

כדאי לזכור מי הסית

זה לא רק הוא, זו כל המפלגה:

באתרים החרדיים המצעד מכונה "תועבה" גם אחרי הרצח

גם סמוטריץ' ממשיך לכנות הומוסקסואליות "תועבה" אחרי הרצח

חיוך מר לסיום היום הארור הזה

ולמחרת, 31.7.2015, נשרף בשנתו התינוק עלי דוואבשה.

בן שנה וחצי.

לאחר זמן מה מתו מהכוויות גם שני הוריו, סעד וריהאם. שרד מההצתה רק אחיו בן הארבע אחמד.

המשפט נגד החשוד ברצח, עמירם בן אוליאל, עודו מתנהל בימים אלה. חשודים אחרים שוחררו.

אין לינקים.

כשזה קרה אני נשברתי. לא היו בי כוחות פתאום ללקט לינקים.

והתחילה תקופה אפלה מאד, שעוד לא נגמרה עד היום.

ורק אנחנו נציל את הארץ הפצועה הזאת. זה לא יבוא משום מקום אחר.

 

אשתקד: שבויים בעזה

על מה זעמנו לפני שנה?

9.7.15:

הוסר צו איסור הפרסום על דבר העדרו של אברה מנגיסטו ברצועת עזה. ואז נחשפת השיחה של שליח נתניהו למשפחתו

השליח הופך מיד לאויב הרשת:

SRonLL

אשתו מפרסת כתב הגנה בפייסבוק:

דוחה אותי בטירוף, אבל הנה איך רואים את זה בימין:

כדאי לזכור תמיד לשאול:

ביבי מגנה בלשון רפה

בנכם נפל בשבי? כך רצוי לנהל את הקשר עם משרד רה"מ

הנה אחד שכבר קלט את הקצב שפרויקט "אשתקד" מדבר עליו:

אם כבר אז כבר:

ואחרי שדיברנו על ליאור לוטן הלא חשוב, בואו נדבר על השבויים עצמם. אברה מנגיסטו עדיין בעזה, מ-2014. הישאם א-סייד, הבחור הבדואי מחורה, גם הוא מוחזק על ידי חמאס מ-2015. ההתגייסות למען גלעד שליט הייתה גורפת וחוצה מגזרים. כצלם החדשות של וויינט ב2010 צילמתי צעדות המונים למענו, ובסוף הוא חזר. היתכן שאין התגיסות לטובת מנגיסטו וא-סייד רק בשל מוצאם? אנחנו רשת, המון אנשים מחוברים זה לזה. אנחנו יכולים להפעיל לחץ להחזרתם

ואסיים בתעלומה: גם ב-2010 דווח על גבר מחורה שחצה את הגדר ונכנס לעזה. האם זה היה נסיון קודם של א-סייד להכנס, שהסתיים בחזרתו השקטה (לא היו על כך דיווחים) הביתה, וכניסתו שוב 5 שנים אחר כך? או שבעזה יש כרגע שני אזרחים ישראלים מחורה? מי מכיר, מי יודע?

לפרק הקודם של אשתקד: מי שישתה מים ימות

 

מיסייה שוקולד: כמו בעיטה בתחת

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב עליהם את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

הטריילר של מיסייה שוקולד די מטעה. כשראיתי אותו חששתי שזה יהיה נסיון להעתיק את ההצלחה של "מחוברים לחיים" עם עומר סי, עם עוד סיפור על קשר מרגש בין גבר שחור (סי) לגבר לבן (מתחלף). ולמען האמת, כך חשבו כולם. קיבלתי זוג כרטיסים לצפיה ולא יכולתי למצוא אף אחד שרצה לבוא לראות את הסרט. כולם חשדו שזה יהיה אופטימי, דביק וצפוי. המילה קיטש כיכבה בסירובים. היית מצפה ששמאלנים ירצו ללכת לראות סרטים בהם אויבים לשעבר חיים בדו קיום והכל יופי, אבל הם פוחדים שאפילו יראו אותם בתור לקופה. פאדיחה יעני. נשארו רק סרטי "הכיבוש משחית". אלו פופולאריים בפלח האוכלוסיה המצומצם הזה.

בקיצור, לא קיטש וממש לא אופטימי. זו דרמה היסטורית, מבוססת על סיפור אמיתי. כמה דרמות היסטוריות כבר עשו שבמרכזן אדם שחור? פחות אפילו מדרמות היסטוריות על נשים. בשנים האחרונות יש מגמה חיובית, ואם גם נלך לסרטים האלה ייתכן שטייקוני הקולנוע יחשבו שזה מעניין מישהו ויפיקו עוד.

מצבו של אדם שחור בצרפת של סוף המאה התשע עשרה לא היה מזהיר. רפאל פודיה היה מעין שב"ח על אדמת צרפת, מרקע של עבדות ופליטות, שמצא עבודה בקרקס פריפריאלי. הוא הולבש במיטב מלתחת הפולקלור האפריקני, ותפקידו היה להבהיל את הקהל בזעקות. הם מצידם נבהלו. יום אחד ניגש אליו פוטיט, ליצן גדול שאיבד את אהדת הקהל, ומציע לו להרים מופע זוגי, כשני ליצנים. רפאל מבין שזה אומר להפסיק לגלם את הארכיטיפ של הקניבל השחור, ולהיות שווה זכויות. מהר למדי יגלה שטעה.

המופע של פוטיט ושוקולד, השם שרפאל קיבל על עצמו, מצליח בטירוף ומועלה בעיר הגדולה פריז. כאן הקצב מאד מהיר ולכל מעשה יש מחיר, שר לנו ברי סחרוף. הימורים, רומנטיקת מועדוני לילה ומיני ממסטלין נכנסים לסיפור, כמו גם קרע בין הליצנים, שמגיע עד הבמה. פוטיט רק רוצה לבעוט בתחת של שוקולד ולזכות בתשואות. לרפאל, כמו לכל אדם, יש מספר סופי של בעיטות שהוא מוכן לספוג. הסיפור חזק ואמין מאד, הבימוי פשוט ומסורתי והדרמה אפקטיבית. בעצם הסרט הזה נופל רק בדבר אחד, אך חשוב:

monsieur-chocolat
עוד רגע באה הנוגרה

יש חוק לגבי סרטים על קומיקאים: הם חייבים להצחיק את הצופים. באמת להצחיק, ברמת הלוֹל. גם הדמות הכי נוגעת ללב של ליצן כושל תיתפס כפאתטית אם הניסיונות להצחיק כושלים. הליצן חייב להצחיק, ואם הוא חייב להכשל אז שייכשל בגלל סיבות אחרות. כמי שכותב קומדיה אני יכול להעיד שהקהל מאד לא סלחני אם הצחוק המובטח לא מגיע. בארה"ב יש לזה שם: צרצרים. זה השקט המבעס, הרועם, שעולה מקהל מאוכזב אחרי בדיחה כושלת. והמופעים של פוטיט ושוקולד, במיוחד הראשונים, פשוט לא מצחיקים מבעד למסך. גם אם הם מבויימים אותנטיים לחלוטין לאלו שאכן היו והצליחו, הם לא שרדו את מבחן הזמן והצופה עלול להגיד לעצמו: טוב, לא מגיע להם להצליח, ולאבד כל אמפתיה. אין מסוכן מזה בדרמה.

אז מה אומר? אם לא תצפו לצחוק, תשבו מול אחלה דרמה. וכמה סרטים כאלה כבר עושים בימינו? מעט מידי.