אנחנו אוהבים אותך

*כתבה זו פורסמה בשינויים קלים בגליון דצמבר של בלייזר*

כלא באר שבע. אגף מג"ש, מרכז גמילה ושיקום. אני יושב במעגל שכולם בו מכורים לסמים, וכולם בו לובשים כתום, חוץ ממני. מלמלתי משהו לחלל הכיתה כדי להצדיק את נוכחותי במעגל, ואז התחיל המפגש על פי חוקי ה-NA, נרקומנים אנונימיים. תפילת השלווה מדוקלמת קבוצתית: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם". אולי אתם מכירים את הטקסט הזה: אלי ישראלי היה חותם איתו פעם את תכניותיו בגל"צ. זה היה רק אחד מהשירים עם המילה "אלי" שנהג לנגן. התפילה כתובה בענק על שלט חשמלי אדום שתלוי גבוה ליד התקרה. בכיתה יש מוסלמים, יהודים, נוצרים ואתאיסטים. כולם פונים דרך אותו "אלי" לכח העליון, החיצוני להם, שיעזור להם להגמל – זו השיטה של NA בכל העולם, וזה גם המקור לחלק מהביקורת עליה (היוש סאות' פארק).

באוויר נשמעת נהמתו חודרת החומות של מנוע הסילון של F15, שטס אי שם בשמי הנגב, שטח האש של המדינה. פה למטה האסירים מנהלים את הפגישה בעצמם. כולם יושבים במעגל, חוץ מאסיר אחד שיושב לשולחן היחיד בחדר, עליו תגיות פלאסטיק בכל הצבעים. הוא ינהל היום את הפגישה. הוא דומה באופן מטריד לבני בגין, רק בכתום. הוא מציע לנוכחים להתחיל לדבר. בחדר משתררת הדממה המוכרת הזאת שנשמעת כשמחפשים מתנדב. הלבטים ניכרים על פני כולם, אבל לפתע פוצה מישהו את פיו: "צהריים טובים!" אומר מתוך המעגל יוסף (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), וכולם עונים בקול "צהריים טובים!". כהרגלי, זה כבר מספיק לי כדי להרגיש שנקלעתי לכת. תמיד קורה לי. "אני יוסף". "אוהבים אתך יוסף!". זו לא אגדה, הם באמת אומרים את זה.

יוסף יחסית צעיר, ועדיין קצת מחוצ'קן. פה במג"ש האסירים חייבים להיות מגולחים יום יום וניכר על עור פניו שזה לא פשוט לו. הייתה לי את אותה הבעיה בטירונות. הוא פוצח: "גדלתי בשכונה בעייתית. אבי הנרקומן היה חוזר כל יום הביתה עצבני, מקלל את אמא ושובר דברים. לקחתי את זה קשה. הוא אף פעם לא שאל מה שלומי אבל כשאמא שאלה תמיד הייתי דוחס פנימה, לא מוציא כלום החוצה. גם אם רציתי להתפוצץ אמרתי שאני בסדר. כשהייתי קטן יותר בכיתי אבל אבא נתן לי סטירה וצעק עלי שאני "לא ילדה קטנה. תהיה זאב, אל תהיה כבש".

"בשכונה שלי הגאווה היחידה היא בפשע. היו לי ציונים טובים ביסודי אבל אם זה לא מעניין איש אז למה להשקיע? אז לקחתי את העיפרון שלי ודקרתי תלמיד אחד בכתף, נכנס לו די עמוק. אין בשכונה עניין של משטרה, משפחתו באה אלינו הביתה לסולחה ואבא שלי שילם להם לא מעט כדי שנלחץ ידיים. אחרי שהם יצאו קיבלתי מאבא שלי את הטפיחה הראשונה על השכם אי פעם. "כל הכבוד לך שעמדת על שלך", שמח בי. ידעתי שלא עמדתי על שום דבר, שסתם דקרתי ילד, אבל עם חיזוקים חיוביים כאלה בגיל 11 איזה סיכוי היה לי? שנה אחר כך הוא כבר נתן לי לעשן סמים".

בגין קם ומניף ידיים, ויוסף קם לחבק אותו תוך שהוא אומר "היום אני שלושה חודשים ושלוש עשרה יום נקי!". כולם מוחאים כפיים והם מתחבקים. כל הקבוצה אומרת ביחד "נשארים נקיים!", ויוסף מתיישב בחזרה במקומו.

האישה שמנהלת את המג"ש בנחישות וברגישות היא כלאי אורית אקלום. היא אישה מרשימה ממוצא אתיופי, בעלת מבט בוחן לב וכליות. 10 דקות לתוך השיחה איתה ואני כבר מעריץ שלה: "האסירים האלה באים לפה לעשות את אחד הדברים הקשים בעולם: להיגמל מסמים. אנחנו מאמינים בחוזה טיפולי קשוח: כל אלימות, כולל אלימות מילולית, יכולה להפסיק מיידית את השהות במג"ש. ושימוש אחד ויחיד בסמים זורק אותך החוצה". אוקיי, אז אסיר שהזריק פה עף מייד. אבל מה עם הסגל? סוהר שפספס הברחה של מנה לפה לא נענש?

הזהב של הכלא

"או, זה כבר ממש מאוחר מידי. הסגל נמדד על ההפתעה. אסור להיות מופתע. יש סימנים מקדימים לחזרה לשימוש וצריך לעצור את זה לפני שזה אשכרה קורה, לפני שהמנה עושה בכלל את דרכה לפה. גם האסירים מזהים – מקילומטרים אגב – במי מתחיל לקנן הרצון להשתמש, ומדווחים. וגם המדריכים החיצוניים שבאים לפה הם מכורים נקיים שיודעים לזהות". אקלום מנצחת על הסגל שיום יום מלמד את האסירים לראשונה בחייהם מהו סדר יום תקין, שיגרה של אדם נורמטיבי. כל בוקר מתנקים, מתגלחים ומסדרים את החדר למסדר דומה במהותו לזה שמונהג בטירונות צה"לית. אחר כך יש לו"ז צפוף של פגישות קבוצתיות וגם של עבודה. ברקע השיחה שלי איתה דופק כל הזמן ברקע רעש פטישים מתכתי. אנחנו יוצאים בעקבות הרעש לחצר האגף. כל אחד בעמדה שלו, עובדים הגברים בכתום על ייצור ואריזת חלקי ברזים בצבעי נחושת, "הזהב של הכלא". מעל החצר פרושה רשת ברזל ומעליה עוד רשת לול תרנגולות צפופה יותר, כדי למנוע אפשרות להשלכת כל אובייקט שהוא מאגף אחר למקום העדין הזה. למשל אובייקט בר הסנפה.

"אבל הגמילה הפיזית היא הקלה", אומרת אקלום. "האתגר שלנו הוא לשבור דפוסים עברייניים". איך עושים את זה? "לדוגמא, כל שבוע יש לנו ישיבת דיירים, עם משובים בין האסירים. 'אתה לא עזרת השבוע לנקות את המגורים, אתה זורק את הבדלים שלך בכל מקום'. עכשיו, לעבריין זה תמיד יישמע כמו הלשנה. אבל אנחנו מלמדים אותם לדבר את הכעסים שלהם. הם יושבים ומקשיבים ואחר כך צריכים גם לישון באותו חדר עם זה שפתח עליהם מול הסגל". נשמע צפוף אפילו לאזרח מן השורה. ועוד שהבריחה כה קלה, מוכרת ומפנקת: סמים. "הסם הוא אנטיתזה לרגש, הוא מקהה. השימוש הוא תמיד תוצאה של נסיבות חיים. וכאן בא הכלי הכל כך אפקטיבי של סיפור חיים. זה שוס כאן", מחייכת אקלום. "לשמוע סיפורים של אחרים מייצר הזדהות עם הזולת, וזו הפתעה לכל החדשים". ובאמת, קלטו את מחמוד:

"צהריים טובים!" ("צהריים טובים!"). "אני מחמוד!" כולם: "אוהבים אותך מחמוד!" מחמוד: "עוד יומיים אני נקי שישה חודשים". כולם מוחאים כפיים. בעוד יומיים מחמוד עתיד להחליף את צבע תגית הפלאסטיק שברשותו מבורדו (נקי כבר 90 יום) לכחול (נקי חצי שנה). אבל יש משמעות חשובה יותר להצהרה הזו. מחמוד כלוא כבר למעלה מארבע שנים. לפני חצי שנה הוא לא היה בחופשה, הוא היה בכלא. הוא למעשה מודה שהוא השתמש בסמים בין כותלי הכלא. הוא לא מסבך כאן רק את עצמו: מישהו הבריח את הסמים האלה אל תוך הכלא, תחת אפו של מישהו שפספס את זה, ומישהו מכר לו אותם. סביר שמדובר בכמה אנשים שונים. כדי שאסיר יודה שהוא צרך סמים בכלא הוא צריך להשתחרר קודם כל מהקוד העברייני הכי ידוע: סתום ת'פה ש'ך.

מחמוד ממשיך ומפליג בשבחי הקבוצה, אלוהים, הצוות, החבר שיושב פה במעגל ויודע מי הוא. הוא מספר שהיה מכור לסמים שנים רבות בלי לדעת שיש לו בעיה כלשהי. הוא חשב באמת שהבעיה הייתה לא מספיק סמים, ועשה כמיטב יכולתו לשים יד על עוד. ואכן, השלב הראשון בתוכנית 12 הצעדים של NA הוא להודות בכך שאיבדת שליטה על חייך בגלל מחלת ההתמכרות. "אבא שלי נשפט על עבירות אלימות ונגזרו עליו 11 שנה בפנים. הייתי כולה בן 12 והצטערתי מאד. שם התחילה ההתדרדרות שלי. נגמר הכסף בבית, וקינאתי מאד במי שהיה לבוש טוב, אז מהבצפר הייתי רץ ישר הביתה, וכל היום מעשן סיגריות בחדר. לא היה לי אבא שיציב לי גבולות, וגם לא שייגן עלי. התחלתי להסתובב עם נשק קר בבגדים, תמיד. ביום שאבא נכנס לכלא השתוללתי בבית, שברתי את כל הכלים והרהיטים שהיו לנו ורצתי החוצה. פאדיחה רצינית. זה מה שקורה כשדוחסים רגשות. בן דוד שלי ראה אותי ורץ אחרי. הוא אמר לי "תירגע, הכל בסדר, החיים ממשיכים". איזה כיף שיש משפחה אה? הוא שלף סיגריה ואמר קח, זה ירגיע אותך. עישנתי ועד שקלטתי שזו לא סיגריה רגילה כבר הייתי מסטול מת. צוחק, רגוע, אופטימי". השימוש הראשון זה החתונה עם הסם. או אז נכנסים לתקופת ירח דבש מאד כיפית. רק אחר כך מתחילות הצרות, כולל גילוי העלות האמיתית של השימוש.

"כל יום באתי לבן דוד לבקש ג'וינט אחד. ידעתי בדיוק לאן לבוא: לתחנת הסמים שלו. אחרי שבוע הוא אמר לי "טוב, יש לי פה עסק לנהל, אני לא יכול לתת לך סמים בחינם. בוא תעבוד אצלי ותעשן כמה שאתה רוצה". הוא אמר לי לעזוב את בית הספר וככה עשיתי, באמצע כיתה ז'. התחלתי לבלדר, למכור. הוא נתן לי טלפון סלולרי והייתה לי תחנה משלי. לא הייתי צריך לזוז לשום מקום. כל היום ישבתי בפינה שלי וכל הנרקומנים של העולם באו אלי. כסף קל. שם התבגרתי. כל שנה פגשתי עבריינים יותר כבדים, אנשים עם שם. הערצנו אותם, קראנו להם אלופים. רציתי לשמוע מהם את ה"כל הכבוד". בגיל 16 כבר הייתי מתגרה בשוטרים, נכנס למרדפים, אהבתי את האקשן. אחרי מעשי גבורה כאלה היו מרימים לכבודי לחיים, היינו מעשנים קריסטל, הולכים למסיבות, מחפשים זיונים. הדרך למעצר הראשון הייתה קצרה. אבל הנה בסוף אני פה, וזה מקום קדוש פה, כמו מסגד, כולם דואגים לכולם. אני מספר לכולם את הדברים הכי אישיים שלי ומקבל את החיזוקים הנכונים סוף סוף".

הכל פה מתנהל בעברית, למרות שרוב הנוכחים בכיתה הזאת הם ערבים. הטרמינולוגיה כולה מאד יהודית, או לפחות דתית-בעברית. ביטויים כמו "בורא עולם", "ברוך השם" ו"חסד האל" נזרקים פה במבטא אום אל פאחמי כבד. בכלא ידוע שמי שרוצה להכנס לגמילה במג"ש צריך להקדיש כמה חודשים ללמוד לא רק לדבר עברית טובה, אלא גם קרוא וכתוב, שכן רבים מהטקסטים מוקראים מן הדף. למשל הספר "רק להיום", מדריך יומי בינלאומי של NA לצליחת שנה נקיה, ובו טקסט השראה שונה לכל יום בשנה. אם בא לכם לדעת מה מליוני מכורים ברחבי העולם מנסים להגשים ממש היום, לחצו כאן. נודר שזה קצר.

אני יוצא לסיבוב בין הדלתות, שרובן פתוחות באופן מפתיע. המגורים לא נראים כמו שום דבר אחר בכלא. החדרים מרווחים ויש בהם רק 4 מיטות, ולא כולן בשימוש. הכל מסודר ונקי, המצעים מקופלים על המיטה למסדר. בחדר יש מקלחת עם דלת ושירותים עם דלת, המון מדפי אבן בקיר ושלל אמצעי עיצוב פנים. יש מערכת סטריאו וסביבה רק דיסקים מקוריים (מי העבריין עכשיו אה?). בכל פינה פנויה מונחים ספרי לימוד, בכל מקצוע קיים. יש בישראל מין דיבור כאילו לימודים בכלא הם פינוק ובזבוז כספי משלם המיסים, אבל הנה עובדה: כל אסיר משתחרר בסוף. האמינו לי שאתם מעדיפים אותו מסתובב לידכם משכיל, תקשורתי ומסוגל להתפרנס מאשר אלים, אנלפבית ומסוגל רק לשבור רגליים למחייתו.

"איך זה עובד?", שואל בני בגין בקול רם את המעגל. "איך?", עונים כולם והתקרה רועדת. "לפני שהגענו לחברותא של NA לא ידענו לנהל את חיינו, גרמנו נזק רב לאחרים, וגם לעצמנו. ההתמכרות היא התאבדות איטית". הוא מדבר על הכח הטיפולי של הקבוצה, ובשביל החבר'ה הלא מאמינים פה זהו הכח העליון העיקרי להשען עליו. כלא נשמע כמו מקום שכולם בו הופכים לדתיים, אבל כשמדברים עם החבר'ה על התכל'ס מתגלה האמת: אנשים כאן ראו ועברו דברים קשים בחיים, שניקזו מהם כל רצון להאמין שמישהו טוב ומיטיב מנהל את העניינים. יש פה ים אתאיסטים.

"צהריים טובים! אני סלומון, 15 שנה בסמים, מתוכן 14 בכלא. תמיד חשבתי שטיפול זה משהו שעושים לרכב, לסוס. אצלנו בבית אם שואלים אותך מה שלומך מותר רק לענות ברוך השם. אסור להגיד שאתה עצוב וגם אסור להגיד שאתה שמח, מה אתה הומו? העובדת הסוציאלית בכלא הציעה לי לבוא לטיפול, כי אני מכור. אני? מכור? איך זה קשור אלי הסיפור הזה? איכשהו לא שמתי לב שכבר שנים אני עסוק רק בחארטות, מסתובב בכלא, סוחר, משתמש, מחפש כל הזמן קומבינות, שוחה בים של אינטרסים שלי ושל כולם. כל דבר שאתה עושה ידפוק אותך מעשרה כיוונים, ואי אפשר לספר כלום לאף אחד. העברתי ככה כל כך הרבה זמן ונמאס לי. הסכמתי לעו"סית רק כדי שיפסיק לשעמם לי. אבל היום אני לא מרגיש אסיר בכלא, רק אסיר תודה לה. באתי לפה ושמעתי מלא אנשים מספרים סיפור מאד דומה לשלי. הייתי בשוק. פתאום הבנתי מה זה דפוסים ולמדתי את הדפוסים שלי, עכשיו אני גם יכול לנצח אותם."

כולם: "אוהבים אותך סלומון!". סלומון מחבק את בגין ומתרגש, עיניו נוצצות. מחוץ לכלא קל להיות ציני לגבי זה. לאנשים שנולדו לתוך הפריווילגיה של משפחה אוהבת זה אולי נשמע מגוחך, אבל רבים מהאסירים כאן נולדו להורים מכים ומכורים לסמים, שהיה עדיף שבכלל לא יהיו בבית. סלומון מספר לי שהוא שמע בפעם הראשונה בחייו את המשפט הזה פה במג"ש.

זה די מדהים. המדינה, לכאורה גוף שעוסק בהקמת תשתיות ביוב וסלילת כבישים, מקיימת פה מין בועה מוגנת בין החומות שבה אפשר לדבר על רגשות, לבקש תמיכה ולקבל אהבה. זו התרופה האמיתית של החברים כאן. לרגע אני מסונוור מכמה שזה טוב. "איפה בחוץ תוכל לשבת עם חברים, לשפוך את הלב ולקבל חיבוק? איפה יגידו לך ברגוע מה הפגמים שלך ויציעו לך פתרונות?", שואל אסיר ותיק את חבריו שאלה רטורית. כולם מהנהנים. עוד מעט אבין שזו גם חלק מהבעיה.

יחסית לכלא, מוסד שמקבל לתוכו אנשים מכל הסוגים, אני יושב בנקודה עם הסלקציה הכי קפדנית. מרכז גמילה ושיקום הוא אגף שאסירים מוכנים לוותר על הרבה כדי להגיע אליו. כשאני אומר הרבה, אני מתכוון גם לקיצור שליש מהמאסר. זה נדרש כי הטיפול פה לוקח זמן, 9 חודשים מינימום. אסיר צריך יתרת מאסר משמעותית כדי שהכלא יפרגן לו כאן מיטה. אבל רק וויתור על החופש זה לא מספיק, צריך להראות מוכנות אמיתית ורצינות, והמג"ש כרגע ב75% תפוסה כי לא נמצאו מספיק אסירים מתאימים. סמכו עלי, אין הרבה אגפי כלא בישראל עם מיטות ריקות.

כל יום נערכות בדיקות שתן מדגמיות. סוהר תמיד יפקח שהאסיר אכן נתן את הדגימה עליה הוא חתום, ויחתום עליה בעצמו. כל יציאה מהכלא תזכה אותך בבדיקה. גם חופשות, אבל גם התייחדות עם בת זוגך. האסירים כאן יוצאים להתייחדות בכלא אלה הסמוך, הכלא שניצל מהפרטה ומכירה ללב לבייב. אם חלילה אשתך החליטה להפתיע אותך עם מנה לחיזוק חוויית ההתייחדות, במג"ש יגלו את זה וייפרדו ממך.

"צהריים טובים! אני ניקולאי, בן 32. אבא שלי משתמש כבר 39 שנה. אני משתמש כבר 20 שנה. הגעתי לישראל בגיל 10. משפחה מאד עסוקה, רדפו אחרי פרנסה, תכל'ס היו בשוק מההגירה. נשארתי לבד, גם בלי חברים. אבל בכל שכונה של מהגרים יהיה את הדילר שיתנדב להיות חבר שלך. מפה לשם הגעתי להרואין ולכלא, ופה במקום חומר נתנו לי אדולן. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני כן זוכר שפתאום הכניסו אותי לתא עם נרקומן שכבר 20 שנה שותה אדולן. הוא נראה כמו סיוט, לא בנאדם אלא שקית שוקו מקומטת עם קצת אדולן. באותו יום הפסקתי לשתות אדולן, עברתי קריזים לא פשוטים וניצחתי אותם, אבל כל הזמן הזה הכחשתי שאני מכור. לפעמים עם עצמי אני מרגיש כל כך חלש, חלש שאני לא מבין איך לא נופלים ממני איברים. התרגלתי שאני מזיע ורועד כשאני מדבר, אז התרגלתי לא לדבר. אבל מאז שאני בקבוצה אני מרגיש חזק. אני מדבר ואני לא מזיע. אני נקי כבר 27 יום וכל הגוף במקום". כולם מוחאים כפיים וניקולאי מרים את כפו הגדולה לגובה העיניים של כולם: "והנה, אני לא רועד. המקום הזה מציל חיים".

הכל פה מאד היררכי. החבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר הכי חדש: הוא זה עם כאבי הגמילה, ההרגלים הישנים שצריך לשבור, הספקנות והחשדנות כלפי הקבוצה אליה נקלע, שעלולה להראות בהתחלה מאד מוזרה ומזויפת. מעל החדשים יש בעלי תפקידים. יש אחראי משמעת ואחראי מטלות, שבודק שכל אחד ניקה את מה שהיה אמור לנקות, ללמד את האסירים שיש תוצאה לכל התנהגות. ויש גם אחראי טלפון.

הטלפון הציבורי שעומד במרכז המסדרון במגורים הוא אביזר משמעותי מאד בכלא כי הוא הלינק היחידי החוצה, כולל להכנת החיים שאחרי השחרור. לכל אסיר יש 40 דקות טלפון ביום. אחראי הטלפון ידווח על כל חריגה. בפעם הראשונה תענש בגריעת דקות מהטלפונים של מחר, ורישום של קלונך על בריסטול יעודי שתלוי במסדרון. בכל זאת גזלת את הזמן של חברים שלך. בפעם הבאה תאלץ להסתובב כעונש עם מדים ונעליים כל היום עד השינה, גם אחר הצהריים כשכולם מסתובבים על אזרחי. ובמקרה שזה חוזר על עצמו, תעוף בחזרה לאגף המצחין ממנו באת. לכאן באים כדי להשתנות, לא כדי לצפצף על החוקים כרגיל. מעל כל בעלי התפקידים עומד המתאם, אחד מהמכורים שמקשר בין המטופלים לצוות, נציג הנגמלים.

גם האתאיסטים מתפללים את התפילה הזאת בכוונה רבה. הקבוצה היא הכח העליון אליו הם פונים

"צהריים טובים! אני יפתח. בילדות רציתי להיות כמו כל אחד שייך. אצלי בשכונה כולם השתמשו, אז השתמשתי. גיליתי שכשמשתמשים נעלמים כל הרגשות הרעים שלא ידעתי מה לעשות איתם. כל החברים שלי השתמשו ודיברתי איתם בעיקר על סמים, אבל רק על הצד של הסוטול. בחיים לא על הצד השלילי של השימוש. גנבתי רכב, הגעתי לכלא והמשכתי כל היום בקומבינות, רק לשקר כדי להשיג עוד מנה מאחורי הסורגים. נגעלתי מעצמי. כשאתה משקר כל היום, לא חשוב למי ועל מה, אתה נגעל מעצמך. ולמרות כל הסחלע, לא ידעתי שאני מכור. העו"סית אמרה לי "אני תמיד רואה אותך מסטול. לא נמאס לך?". הייתי בשוק. רואים עלי שאני מסטול? שיט. אבל אני אומר דוגרי, נרשמתי למג"ש רק כי פה נותנים יותר חופשות וכי חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השליש. הייתי בטוח שאני צוחק על כולם. אבל אז בפגישות שמעתי אחרים מדברים והם סיפרו על עצמם את הסיפור שלי. אחד לאחד. הייתי בשוק, חשבתי בהתחלה שזו קונספירציה. שנים חיפשתי את המילים להבין מה קרה לי. פתאום הרגשתי שכולם מנסים לעזור לי ואני כמו טמבל היחידי שלא עוזר לי. התחלתי להשקיע. אתמול קלטתי שעוד רגע יש ועדת שליש ואני בכלל לא ניגש אליה, אני מבין שאני צריך פה עוד זמן. אתם המשפחה שלי. אני כולה בן 22, מרגיש ילד פה ליד כולם, ועכשיו אני יודע לראשונה שכל החיים לפניי. יש לי אישה וילד ורק עכשיו אני מבין כמה רע עשיתי להם. המטרה שלי בחיים זה להבריא, להשתחרר ולגרום לאשתי סוף סוף לשמוח שהיא אשתי".

מרכזי גמילה ושיקום כאלה יש בהרבה בתי כלא, לא רק בבניין הזה מאחורי החומות ליד באר שבע. על המגורים המרווחים והצוות המיומן שבכל מרכז מעיבה הסטטיסטיקה: בערך 10% מבוגרי תכנית 12 השלבים מפסיקים להשתמש לשארית חייהם. האסירים מספרים לי על השכונות אליהן יחזרו כשישתחררו, וברור ששום דבר טוב לא מחכה להם שם. לא שיטור קהילתי תומך, לא פרנסה לגיטימית וכמובן שלא הקבוצה הדרומית הזו. הדרך חזרה לסם נראית סלולה, אפילו מוסללת. וגם אם נדבר רק על העשירית שתיגמל, זה ידוע שאסיר עולה למשלם המיסים פי כמה וכמה מתלמיד בבית הספר. אני אומר, במקום שהמדינה תשקיע במג"שים, שתשקיע יותר במערכת החינוך, ודווקא בשכונות המועדות לפורענות. אם בתי ספר יסודיים יקיימו את המעגלים האלה בהם כל אחד ילמד שזכותו להרגיש וזכותו לדבר, צריכת החומרים מקהי החושים עשויה לרדת, והפשיעה בכלל.

האסירים קמים ומסיימים את המפגש בחיבוק מעגלי אליו אינני מצטרף. "יום נקי ולבן לכולם!". לבן הוא צבע התגית שאתה מקבל ביומך הראשון ב-NA. לרוב החברים כאן תגיות צבעוניות יותר. הם מתפללים שוב את תפילת השלווה. כלאי אורית אקלום פוקדת להוציא קנטינה ונותנת לכולם שעת הפסקה לאוכל. האסירים אוכלים תמיד ביחד בחדר אוכל קטן, יושבים במרוכז בניגוד למתרחש ברוב רחבי הכלא, שם כל אסיר אוכל בתאו. "אני מזכירה לכם שיום חמישי היום. בשעה שלוש נפגש שוב לפגישת סיכום שבועי". הם מודים לה ויוצאים לאכול. במסדרון ניקולאי מוחה דמעה ומחמוד ממהר לשלוף לו גליל טישו.

מודעות פרסומת

זה עושה לי עור ברווז

*כתבה זו פורסמה בבלייזר בשינויים קלים*

מלון כינר שעל שפת הכנרת. מגרש חניה. כארבעים רכבי 4X4 נכנסים וחונים. על האספלט יש עשרה רכבי איסוזו די-מקס של מג"ב נהוגים בידי מג"בניקים ומג"בניקיות על מדים. פה ושם אפשר לראות גם איזו טויוטה אזרחית כבדה, אבל יש פה רוב ברור ללנדרוברים: דיפנדרים ותיקים, קומץ פרילנדרים וריינג'רוברים והמון דיסקברי מכל הדורות. הנהגים חונים ומתחבקים, חלקם כבר התנדבו יחד בעבר. רובם הגיעו לכאן במקום לנסוע ליום עבודה בתפקיד בכיר ששכרו בצידו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו רכב כזה. למתנדבים הרבים של עמותת זכרון מנחם קוראים בקיצור ז"מזמים. הם פותחים לנהגים שולחן מתקפל. נמזגים מים קרים, רוגלאך מוגשים.

ואז מכיוון בית המלון, הם באים. 120 ילדים, מגיל 6 ועד 24. כולם חלו בסרטן, חלקם הבריאו לאחרונה, חלקם לא. הם מגיעים בצעדה שדורשת פסקול מסוים ברקע:

ראשונים באים שני חברים הכי טובים בני 23 שהכירו השנה באונקולוגית. אחריהם מדדה בן 15 צנום על קביים, מתקדם חצי מטר בכל פעם. בת שירות מגלגלת ילדה בת 6 על כסא גלגלים, על קרחתה כובע צמר. כל ילד מוצא את הג'יפ שלו, והשיירה הכבדה יוצאת לדרך.

אנחנו יושבים באמצע לנדרובר דיסקברי דור 4 דנדשה, ליד מעלה גמלא. פה מתחיל המסלול. מלפניי מאחוריי ומצדדי ברכב יושבים כמה צעירים בשלבים שונים של החלמה מסרטן. "הייתי מזכ"ל אגודת הסטודנטים בבן גוריון, בדיוק נבחרתי", מספר לי רובי סולומון, בן 23 מאופקים, "כשתקפו אותי כאבי גב שלא עברו. בישיבות באגודה שכבתי על הרצפה מרוב כאב וביקשתי שימשיכו לדבר אלי, כי האוזניים דווקא עבדו. אף רופא לא הבין מה קורה, קיבלתי כל מיני דיאגנוזות לא רלוונטיות. בבוקר המימונה קמתי בצהריים, מפהק ומתכנן להגיע למופלטות ולהשמין כמו שצריך. אבא שלי העיף בי מבט: מה זה?! הסתכלתי בראי: צד ימין של הצוואר שלי כבר השמין, והיה נפוח ב70% מהנורמל. דחפתי את הארנק לכיס ועפנו לבית חולים. נשארתי שם כמה ימים לבדיקות. בוקר אחד צץ אצלי בחדר רופא, אפילו לא הסתכל לי בעיניים, רק אמר: "זה לימפומה כנראה". לא ידעתי מה זה, אבל יש לי חברה טובה שלומדת רפואה. התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה זה לימפוזה. היא התחילה לבכות: בבקשה תגיד לי שלא אמרו לימפומה. כן, אמרתי, נכון. לימפומה. זה יותר רציני, התייפחה. אבא שלי נכנס לגוגלים מטורפים, גילה שיש לי סרטן ושלפי התסמינים שלי תכל'ס הייתי כבר אמור למות."

סנטימטר ימינה מהחלון, הנוף הוא תהום: נחל כנף מוקף בצמחיית טרום אביב יבשה. מערכת הטריין ריספונס מזגזגת אוטומטית בין הדיפרנציאלים, ואנחנו נשארים בחיים. מאחורינו משתרכים עשרת הדי-מקס המשטרתיות. הילדים ברי המזל שיושבים בהם הרוויחו אוטו עם מערכת הגברה ייחודית. כל 20 שניות איזשהו ילד מבקש מאיזשהו שוטר להפעיל את הסירנה. נשמע שאף אחד לא מעז לסרב. צפצופים משטרתיים מלווים אותנו בכיף, פלוס כריזה היתולית פה ושם. אם בגולן רץ כרגע פסטיבל של תומכי ליגליזציה, הם כבר כולם עם פראנויות קשות. המסלול הזה נחשב קשה יחסית, אבל מתוך הלנדרובר אני לא מבין למה. במבט לאחור אני רואה שגם המג"בניקים צולחים שלוליות והצלבות בנונשאלאנט.

רובי פחות נרגש ממני מהנסיעה על שביל שכולו שוליים. לא חדש לו. "באגודת הסטודנטים רצו להעלות אותי לשימוע, בטענה שאני מנצנץ. אבל אחרי שבוע כבר הבאתי להם נייר עם המילים "סרטן מסוג מחלת הודג'קין" עליו. זהו, זה היה רשמי. עשו לי חור ביד וטפטפו לשם 3 מנות של כימותרפיה, על היום הראשון. מה שנקרא פרוטוקול קשוח. בסוף היום הזה הייתי מפורק, הורידים צרבו לי, הקאתי חומרים ירוקים. אחרי שבוע של כימו הבטתי במראה וגיליתי שהשמנתי, כמו כולם, מכל מה שדחפו לי. בבת אחת צנח לי המצב רוח והכרזתי חד צדדית שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא סבתא, לא אבא, כלום".

השיירה מגיעה למעיין כנף, וכולם יורדים מהג'יפים ויוצרים מעגל על שפת הבריכה. בשלב הזה אני כבר בדכאון עמוק מהסיפורים, וכנראה שרואים עלי. ז"מזם שחיף במיוחד עומד באמצע המעגל, על גופו תלוי תוף דג'מבה עצום. הוא שואל אותי מה שמי. אני עונה לו, ומהמעגל עולה זעקה: "ו… רותם טע! ורותם טעטעטע!" בשלב הזה הצטרפו התוף, מחיאות כפיים בראבאק וצווחות בשלל אוקטבות. "רותם רותם הא! רותם רותם הוא! טעטעטעטע טעטעטע טע טע!". ואנשים רוקדים, חלקם בתוך כסאות הגלגלים שלהם. רובי לוחש לי: "אנחנו קוראים לזה מוראל. וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות פה. השיר הזה הורג תאים סרטניים, אומר לך בדוק". אני קולט שזה באמת מוציא אותי מהדכדכת, אבל זה עדיין נראה מוזר מאד. כולם עושים רושם של כת צעירה: רובם קרחים, רובם לובשים את החולצות הירוקות של זכרון מנחם, שרים שירים בלתי מובנים ורוקדים באקסטזה. נדמה שעוד רגע יקומו פה מכיסאות הגלגלים ויתחילו ללכת, סינגינג הללויה.

ככה זה נראה בתום המוראל
ככה זה נראה בתום המוראל

רובי מסביר לי את חוקי הכת העליזה: "אם מזמינים אותך למעגל, אתה חייב להכנס, במיוחד אם אתה חדש פה. כשמצטרפים חדשים לקבוצה שואלים אותם: על מה אתה יושב? יעני איזה סרטן? ומי שמגיעים עם פאה, יושבים עליהם עד שהם מעיפים אותה. אצלנו קרחת זה הכי יפה. משתדלים לקחת את החיים בקלות. בטיול לפריז הופיע בפנינו הראל מויאל. באו אליו חבר'ה לפני ההופעה, אמרו לו: הרופא נתן לי שבועיים לחיות, וזה היה לפני שבוע, תקדיש לי שיר. הוא התלחלח, הקדיש שיר, שר בכאב. אחרי זה באו אליו ואמרו לו סתם, נראה לך, הרופא אמר שאני בטח אחיה. מויאל לא ידע איפה לקבור את עצמו. זה נשמע אכזרי אבל אני חזרתי לתקשר עם הסביבה רק אחרי שהצטרפתי לבלאגן הזה. יש פה גישה בריאה".

ממרכז המעגל שעל שפת הבריכה צווח מישהו ומזמין בידו: "רובי ני! רובי רובי נה!" ורובי קורץ לי ונכנס פנימה להמציא צווחות משלו. הוא מביא את המעגל לקרשנדו של ג'יבריש במקצב אַיוּבּ הפופולארי. עור הדג'מבה נראה גמור, כמו עור כפות הידיים של השחיף עליו הוא תלוי. כולם מבסוטים אש. גם אני. המוראל השלישי להיום (מתוך עשרה, הראשונים קורים עם ההשכמה) הסתיים. הילדים משרכים את דרכם בחזרה לג'יפים על אדמת הטרשים הקופחת. אנחנו עוברים ליד ג'יפ סופה כתום עתיק, ללא דלתות או מתלים, ולידו עומדת בת שירות. ז"מזמית בת 19. בידיה היא מחזיקה ילדה מבוישת בת 11. היא פונה אלינו: "בא לכם להתחלף איתנו בג'יפ? מאד כואבות לה הקפיצות בסופה". אנחנו מסכימים מיד, מראים להן את הדיסקברי ומתיישבים במקומן. בסופה כבר יושבות בת שירות נוספת, ונערה קירחת בת 15 שמדג'ה מהאייפון את מיטב להיטי 2016 במערכת ההגברה החורקת של הרכב. הווליום כואב, אבל אז הסופה מתחילה לנסוע וכאבים חדשים נולדים. במטר הראשון נדפק לי הראש בקורת הגג. גיליתי שיש צורך להשתמש בשלוש גפיים בכל רגע נתון כדי לא לעוף החוצה. ממש לא ברור איך הילדות האלה שרדו פה עד כה. אנחנו יושבים על סתם שילדה כתומה עם גלגלים. לא ניכר שיש כאן עוד חלפים מעורבים. הדבר הזה לא נוסע, הוא מתדרדר קדימה.

סולומון הכיר הרבה חברים קרובים לראשונה בפעילויות של זכרון מנחם. אחד מהם הוא מעוז סמדג'ה, בן 24, שלועס איתי אבק בסופה הפתוחה, ואוחז בקורותיה: "הייתי מאורס, שבועות לפני החינה. הייתי גם חייל, מדריך מערכות קשב בחיל התקשוב. שירות שכולו אנטנות. יום אחד גיליתי שביצה אחת שלי גדולה יותר מהשניה בקטע חדש. התפדחתי אבל הייתי מספיק אמיץ לבקש מחבר במקלחות שיציץ וייתן חוות דעת שניה. למזלי הוא הואיל להביט. לרוע מזלי הוא הסכים איתי: אחת מהן הייתה גדולה מידי, גם לטעמו. ואז גם התחילו כאבים. גיגלתי את הסימפטומים. לפי גוגל יש לי סרטן אשכים ואני מת. פניתי להורים. לא העזתי לומר את המילה סרטן, היא לא מקובלת כל כך אצלנו הדתיים. הם אמרו שזה קילה. אמרתי להם שזה נראה לי יותר גרוע. הלכתי לרופאה בצריפין, היא מיששה ואמרה לי טוס למיון. ישבתי שם, נתתי דם, אנשים באו והלכו וכולם מיששו לי את הביצים. שעות. לפתע קופצת עלי אחות ואומרת לי: "רואה את העגלה שם עם הבגדים? קח לך מכנסיים וחולצות ותעלה לאונקולוגית". לקחתי זוג מכנסיים וחולצה. היא הביטה בי באלכסון ואמרה לי "לא לא, קח כמה חליפות". זה מין רגע כזה שאתה מצטער שאתה לא אהבל. באונקולוגית הרופא אמר: "יש לך סרטן אשכים, לשמחתנו בגילוי מוקדם". הטרידה אותי המחשבה איך ארקוד בחתונה. וכאב לי".

השיירה עוצרת ליד הגשר הישן של נחל סמך, ובצל הנדיר תחתיו מתרומם עוד מוראל מלא בכל תוף ומלוא גרון. הילדים כאן ביום השלישי והאחרון של טיול אתגרי. לפני יומיים חתרו בקיאקים בירדן, אמש רכבו על סוסים. בתום טיול הג'יפים הם אמורים לטוס במסוק מעל הכנרת. כל זה בא בתזמון רגיש: בשבועות האחרונים נפטרו ארבעה מחברי קבוצת הבוגרים. כשחוזרים להטלטל בסופה אני מספר להם שבאותו בוקר פורסם דבר מותה של רונית אלקבץ מסרטן הריאות. הם נאטמים לרגע. כמה אפשר עם המחלה הזאת. בוא נשרוד קודם את המסלול המשוגע הזה. כדי לפרוק קצת מתח, מתחיל סולומון להתגושש עם אחד מהז"מזמים, בעוד שאר יושבי הסופה צופים ומצלמים.

בואו נראה אם זו פאה
בואו נראה אם זו פאה

נחת: הסופה עצרה מלכת. מחכים שטור מקביל של רכבי שטח יעלה איזו עליה פסיכית ויעקוף אותנו. משמאל נחל סמך, מימין קיר סלע. פקק בטבע. השמש קופחת. הסירנות מצפצפות. וקסמן משאיר את הדיסקברי מונע ואת המזגן בפול ווליום, בפנים נשארות הבנות שמנגנות בלופ את השיר "עור ברווז". הוא יוצא עם צידנית שעד עכשיו החריש את דבר קיומה, ומחלק מאות ארטיקים. נעליו נספגות בדבק המתוק הזה שהוא אבק הבשן וטפטוף קרטיבים בשלל צבעים. הוא גם דאג למבחר של טעמים, מניף כמה אופציות בתנוחת "בחר קלף" בעוד הילדים כדרכם מתבלטים. מרפקו נוטף מי סוכר. בתדריך הבוקר אמר מוביל השיירה רוֹבִּי גולדשטיין: "כל השנה הילדים האלה סובלים. היום אנחנו סובלים והם נהנים על חשבוננו. בשביל זה אנחנו פה".

סמדג'ה תופס קרטיב דובדבן: "כימותרפיה היתה מבטלת לי את החתונה, אז החלטתי על כריתת אשך. אמרתי שאני ארקוד בחתונה שלי, לא משנה מה. הקפאתי זרע לכל מקרה, כך עשו פה כל הבנים שאני מכיר. נכנסתי לניתוח. כרתו לי את האשך המסורטן ובמקומו השתילו ביצת סיליקון בשביל האסטתיקה. שלא תרגיש שיש רק ביצה אחת בקן. התאוששתי די מהר, נסעתי לאשדוד והגעתי לחתונה שלי על שתי רגליים. אנחנו מדברים על יולי 2014. דקה לפני החופה התחילו אזעקות. הקסאמים הראשונים של צוק איתן. רצנו למטה, אשתי בשמלתה, למקלטים. דקות אחרי זה חלק מהאורחים חזרו הביתה, אבל אני רקדתי כמו גדול עם מי שנשאר. החלטתי ורקדתי. הסרטן וגם החמאס יכולים לקפוץ לי. עברתי עם אשתי למושב, מצאתי עבודה ואחרי שבועיים התקשרו מבית חולים ואמרו לי שהבדיקות חזרו, וגם הסרטן. פשוט לא האמנתי. נכנסתי לכימותרפיה. קרחת, כל הבלגן. כל בוקר אתה רואה שיער שנשר על הכרית. כיום אני תמיד עם זקן קצר. לא יכול לראות את עצמי יותר מגולח. ודווקא הגבות לא נשרו כמו שצריך. קיוויתי שינשור לי החיבור ביניהן. לא קרה. לא כל התפילות נענות.

יום אחד אני מסתובב בבלינסון קירח, לובש חלוק ולא שמח. ניגשו אלי שני ז"מזמים, שאלו אותי אם יש לי סרטן. אמרתי להם וואלה איך ניחשתם? הם אמרו לי לבוא איתם עוד שבועיים לפריז. מה פריז, מי אתם, מי אני? אני בקושי מרים את עצמי במדרגות. אבל איכשהו כולם שכנעו אותי ונסעתי. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. בצרפת אני דחפתי כיסאות גלגלים של אחרים, אתה קולט? נהיו לי כוחות מטורפים. חזרתי בנאדם אחר. סיימתי את הכימו, צמח לי השיער, הרגשתי טוב. נרשמתי לקורס בדיקת תוכנה, וגם מצאתי עבודה. ואז שוב, תוך שבועיים מתחילת העבודה, התקשרו והודיעו שהכימותרפיה כשלה והסרטן, בפעם השלישית, עודנו כאן. המון גרורות בין המעיים לעמוד השדרה, בגובה הערמונית."

"די כבר יא חופר, כמה אפשר לשמוע על הביצים שלך", רוטן סולומון. "באנו להנות פה, שמענו מספיק על מחלות".

"תראו מי שמתלונן", סמדג'ה שולח אצבע למצח של סולומון ונותן דחיפה. "אתה כולך היתה לך שפעת על שם הודג'קין, קצת חום ואתה מעז לצייץ? לך, לך לעמותה של חולי שפעת עופות".

"אין בעיה בֵּייץ, תתנשא על הודג'קינים, אבל אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "אשכים" אז אתה עובר לשבת על הגג". חברות בין גברים היא באמת דבר קסום.

סמדג'ה נאנח וממשיך: "אשכים. היינו אצל מומחה שהמליץ על ניתוח, והלכתי על זה. ניתוח די פסיכי. מוציאים את כל התוכן של הבטן שלך, מעיים והכל, ומניחים לך על החזה. תחזיק רגע. עכשיו חלל הבטן פעור לרווחה ואפשר להגיע ולהוציא את הגרורות ידנית, בלי לסכן את עמוד השדרה. איך קרה שאני בקי כל כך? כמה ימים אחרי הניתוח ישבתי עם הלפטופ במיטת בית החולים, מפוצץ ממורפיום ומלא תחבושות. החלטתי לצפות בסרט של ניתוח דומה. מצאתי סרטון מטורף: הניתוח מצולם מקרוב מאד, וברקע איזה פסנתר נוגה. אשתי שמעה פסנתר מרחוק ושאלה אותי מה אני רואה, נשמע דרמטי. אמרתי לה מה, כלום. כשהיא ראתה את המסך היא התחילה לצעוק עלי שאני דפוק, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.

(הנה הוידאו המדובר. הצפיה וההאזנה קשים)

הבראתי, סיימתי את הקורס בהצטיינות, נשארתי שם ללמד. בקרוב יש טיול עם הז"מזמים ללונדון, אבל החלטתי שלא אצא אליו. די, זה מאחוריי". הוא מחווה בידו לעבר טור רכבי הענק המהבילים. "זה הטיול האחרון שלי עם זכרון מנחם".

אני רואה באופק את מושב רמות וכבר מפנטז על חזרה לציביליזציה. אנחנו נצלים בשמש. מרוב חום ואבק אני מתחיל להזות כנראה. הלשונות של כולם בצבעי הקרטיבים שהם ליקקו. סירנות משטרתיות. עוד פעם מנגנים את עור ברווז. אנשי משטרה בשלל דרגות מסתובבים בין הרכבים, מחכים לצאת לדרך. והנוער עם ג'וינטים. פתאום אני קולט שכולם סביבי מעשנים רפואי. אדושם ישמור אני בתוך עננה. עור ברווז. חבר'ה שלא נולדו כשהתגייסתי, נלחמים פה בסרטן עם תותחי ירוק נקי. מפריחים טבעות אדישות. השוטרים מפנים מבט ולא שואלים למי יש רשיון להחזקת סמים. הם רואים שהילדים חיים את הרגע. למדו לא לתכנן קדימה. וזה עושה לי עור ברווז.

למרבה השמחה יש תנועה באופק. השיירה מתחילה לזוז ואנחנו חוזרים לג'יפים. הפעם אני פוגש ברכב את אביאל צסיס. עד לפני רגע הוא היה חייל בסדיר. עמד באיזו שמירה, נמאס לו, החליט להוציא  גימ"לים. אמא שלו רופאה, אז הוא ידע לדקלם במרפאה סימפטומים של סינוסיטיס. קיבל 3 גימ"לים ואז הפניה ל-CT, לבדוק את מצב הסינוסים. בינתיים יצא לרגילה, אבל התקשרו ואמרו לו שהרופא צריך לראות אותו ברגילה. הרופא לא בזבז זמן: הסינוסים שלך סבבה אביאל, אבל יש לך סרטן במח. גידול ממאיר בדרגה 2. אביאל הובהל לניתוח ראש, אבל זה כשל, ואביאל מחכה לניתוח הבא בתור. אז הגידול פה איתנו, אני אומר לו. כן, נוקש אביאל על אחורי גולגולתו, כאן בפנים. פתאום נהיה לי שקט מידי בג'יפ, בתוספת תחושה שמלאך המוות מחבק את הקרטר מלמטה כמו דה-נירו בפסגת הפחד. אינשאללה שנעלה על איזה סלע.

השמש מעריבה, ואנחנו מגיעים בחזרה למלון. חדר האוכל מלא עד להתפקע בילדים בכל הגילאים, מכל הארץ, מכל הדתות והעדות. בזכרון מנחם הסלקציה היא כזאת: אם אתה בן פחות מ-24 וחלית בסרטן, אתה בפנים. אם לא, בוא תתנדב. בכל גיל.

רעש והמולה. כולם אוכלים. אחראי המטבח, מנשה, נכנס בין הסועדים ושואל את אחד המדריכים אם הכל בסדר. המדריך זורח: הכל מדהים מנשה. הוא מסתובב אל 120 הצעירים שסביבו ומרעים: "מי בא בא? מנשה התותח!". מכל השולחנות קמים בריצה ילדים בכל מיני גילאים ודיאגנוזות, תופסים את מנשה ומקפיצים אותו באוויר. הדג'מבה מקפיץ את השניצלים בצלחות ושכולם שרים: "איזה מנשה יש לנו, מ-נשה! או בה גה בה לה לה לה!". מנשה לכוד בין הפלורסנטים ממעל ומעגל של מיטב הנוער מתחת. חיוך מודאג על פניו, והוא מגונן עליהם. לא כל יום הוא מוצא את עצמו כל כך קרוב לתקרת חדר האוכל.

הוא נוחת בחזרה לרצפה וכולם נוחתים בחזרה בצלחות שלהם. סמדג'ה, צסיס, סולומון ושלל חברות וחברים יוצאים החוצה לקנח בטיסת מסוק בשמי הכנרת. השרב נשבר. שמי הכנרת אינם רותחים עוד, אך הרוח נושבת בעוז. על שפת המים עומד מסוק של חברת בל. הטייס מעט לחוץ, מעביר תדריך בטיחות ובו מפורטות הדרכים השונות בהן טיסה של 5 דקות במסוק יכולה להרוג אותך. רובי דוחף לי מרפק בצלעות, משועשע: "הוא לא רואה מול מי הוא מדבר? לא מאיימים על יונה עם יין". אני אומר לו: "מה אתך באמת? פתאום אני מבין שלא שמעתי את סוף הסיפור שלך. כלומר לא סוף הסיפור, אתה יודע למה אני מתכוון, איך זה… מה שלומך?". רובי קולט אותי מתפתל סביב המילים ונקרע עלי מצחוק. "מה אתה כבד? יהיה טוב", הוא עונה ועולה למסוק.

  • תודה לד"ר רונית אלחסיד שסייעה בהכנת הכתבה

80 דברים שרק גברים שעירים מאד מכירים

*רשימה זו פורסמה באתר בלייזר תחת הכותרת: "27 דברים שרק גברים שעירים מכירים". במיוחד לקוראי בלוג זה: הנה הרשימה המלאה*

ינקות

  1. בגיל בו מתחיל שיער הגוף לצמוח (12 במקרה שלך) חבריך הקרובים עוקבים אחר העניין: בהתחלה הם צוחקים עליך, אחר כך הם נקרעים עליך, בסוף הם יראים מפניך.
  2. גיל ההתבגרות הוא סרט אימה מתמשך, ובו אתה מגלה לחרדתך בכל בוקר שאפשר להיות עוד יותר שעיר.ape-1000077_960_720
  3. לקראת בר המצווה אבא רומז לך שאם לא תגלח את השפם הזה עכשיו, לנצח יהיה לך שפם בתמונות הבר מצווה. בשביל לא להיות זה שהתחיל להתגלח בגיל 12, אתה מחכה עד ליום ההולדת עצמו.
  4. לכבוד הגיעך למצוות, אתה מתחיל להעביר תער על זקנך לעתים קרובות. זו לא העבירה היחידה על מצוות השם שאתה מתחיל להשקיע בה בתקופה זו.
  5. אתה מגלה ששיער הפנים מתפשט לכל עבר וכל מה שתגלח יהפוך לזיפים שתאלץ לגלח עד שארית חייך. אתה נושא ונותן עם עצמך: שיער על עצמות הלחיים יגולח, אבל הפלומה תחת העיניים תאלץ להשאר בתולית.
  6. בגיל 14 אתה מגלה 3 שיערות בכתפיים. אתה חושב שאם תתמיד לתלוש כל בוקר את מה שיש שם, תצליח לנצח את הגנים שלך.
  7. בגיל 14 וחצי אתה מבין שהגנים שלך חזקים ממך, שאתה אינך אלא מכונה חלשה וזמנית שנועדה להעביר אותם לדורות הבאים, ואי לכך אתה מפסיק לתלוש שיער מהכתפיים ותחת זאת הופך למיסיונר של תורת האבולוציה על פי דארווין. חוכמה גדולה, גם ככה אתה נראה כמו קוף.
  8. ואז צומחות לך שיערות בפרקי האצבעות הקצרים יותר.
  9. ואז צומחות לך שיערות על ובתוך האוזניים.
  10. ואז צומחות לך שיערות כמעט עד העטרה.
  11. ואז צומחות לך שיערות על המצח עצמו.
  12. ואז אתה מפנים שלמעשה אתה אדם חנוט בתוך שטיח, ומפסיק לעקוב.
  13. אתה וסביבתך מבינים שקל יותר לעקוב אחר המובלעות החלקות, ומגלים עניין רב באלו: מה שמתחת לגיד אכילס, פנים כף היד, הלשון. וזהו.
  14. לעתים אתה מלטף בחשאי את שני הסנטימרים הרבועים מתחת לגיד אכילס ונאנח: מתחת לכל זה מסתתר בחור חלק למשעי.
  15. סיימת תריסר שנות לימוד? ברכות. בספר המחזור תהיה איזו התייחסות מביכה לכמה שאתה שעיר.
  16. אתה הכוכב של המקלחות בטירונות. אחד שיודע מודיע לך שטרם הגעת לשיא השיעור ויש לך עוד לאן לצמוח. ביום השחרור אתה מודה בפני עצמך שהוא צדק.www.tvn.hu_070617e5459f2474a0cec145cdc4043c
  17. בגיל 23 אתה מגיע לשיא השיעור ונשאר שם. בגיל 25 אתה משלים עם עצמך.

ביגוד והנעלה

  1. לבשת טי שירט בהירה? כל הסיכויים שכמה משערות הכתפיים שלך נראות מזדקרות דרך האריג אל אוויר העולם.
  2. גרביים, גאטקעס, חולצה צמודה מכל סוג תמיד ירגישו כמו עינוי עדין. כאילו יד נעלמה מושכת לך בכל שיערות הגוף בו זמנית, חלש אבל בהתמדה.
  3. שערות גופך שזורות היטב באריגי חולצות טריקו, גם אחרי 9 כביסות.
  4. פעם עשית את הטעות ולבשת חולצה מרוצ'רצ'ת כשכבה ראשונה על הגוף. לא חזרת על טעות זו עוד. הגוף זוכר.
  5. אתה מביט באנשים שלובשים חולצות רשת, ומשכנע את עצמך שבכל מקרה לא היית לובש את השטות הזאת.
  6. לעתים אתה צריך לפרוע את שיער בית השחי דרך החולצה, כשהראסטה שם מתחילה להציק.
  7. שקפקפים יסירו את שיעור כף הרגל שלך בחינם וביעילות.

באמבט

  1. כל סבון הופך על הגוף שלך למסיבת קצף.
  2. התנגבת בתום המקלחת? עכשיו שטוף את שטיח התלתלים שנשר לקרקע.
  3. ישבת בג'קוזי? יופי טמבל, סתמת אותו.
  4. סכין גילוח ממוצע מחזיק ל-4 תגלחות בלבד. בחמישית הוא כבר יהיה שחוק עד זוב דם.
  5. אתה מתרגש לגלות שחברה חדשה של סכיני גילוח החלה לשווק באזור מגוריך. אתה רוכש ערכת ניסיון והיא מצטרפת לאוסף תחת המראה.
  6. אתה מגלח את כל הצוואר ונעצר בנקודה שרירותית לחלוטין בחזה. למרות שמפתה להמשיך עד הנעליים.Ape_man_from_The_Lost_World
  7. לעתים הסכין מחליקה לך ומגלחת בטעות מלבן קטן מתחת לקו הגילוח הקבוע שלך. אין מנוס מלגלח קו חדש, נמוך יותר, ולנסות לזכור בגילוח הבא להתאמץ שהזמני לא יהפוך לקבוע.
  8. אתה מגלח את העורף בעצמך ומנווט תוך שימוש בחוש המישוש בלבד.
  9. ייבוש הידיים הרטובות בנייר מגבת עשוי להסתבך כך שהנייר יתגלגל סביב תלתלי פרק היד וימרוט אותם בהפתעה. כל פעם מחדש.
  10. או שאתה קצת עושה גבות, או שהגבות קצת עושות אותך.
  11. מה שכן, אין לך בעיה לעצב איזה זקן שתרצה. הפנים צומחות בעוז ובנדיבות.

מין

  1. בפעם הראשונה שבחורה רואה אותך בלי חולצה נפלטים ממנה הצלילים הבאים: קריאת הפתעה, נהמת התרשמות וצחקוק תוך שהיא שולחת אצבע מבוישת לתלתל חזה זקור.
  2. אבל האיכותיות מתות על זה. זה ידוע שהאיכותיות קינקיות.

    הנה שתי איכותיות
    הנה שתי איכותיות
  3. מסאז' תמיד יכאב יותר ממה שהוא אמור לכאוב. שימי עוד קרם, אתה מבקש מאהובתך.
  4. יש שחושבות שתהנה מליטוף עדין של הפרווה ללא מגע בעור. אבל זה מצמרר. מלשון צמר.
  5. יש מצב שלמצוץ לך מרגיש כמו ללקק קליפה של קיווי.
  6. אתה זורם בחדווה עם בחורות שעירות, למרות שקיים חשש פלונטר.Bonobo_sexual_behavior_1
  7. אתה אוהב דוגי סטייל כי זו התנוחה היחידה שלא מורטת לך שיערות מאיפשהו.
  8. משגל מסתיים בכך שאתה מלקט שיער גוף (שלך) מהבטן של אהובתך. או מהגב שלה. או מהמצח.

בדל"ת אמות

  1. אתה צריך לטאטא את הבית לעתים קרובות יותר מהומו סאפיינס ממוצע.
  2. אם אתה מחפף בכך, שפנפני האבק בביתך מקימים תוך שבוע ועדה קרואה ומנסחים את מגילת זכויות השפנפן. עדיף שתטאטא.
  3. אחת לחודש יש לערוך למטאטא טקס הסרת שיער גוף מהמברשת. אל דאגה, זה יצמח מחדש.
  4. כשאתה פוגש בעל בית כדי לשכור את דירתו, הוא מציץ בחשש לכיוון פתח החולצה שלך ומוסיף סעיף לחוזה: פתיחת סתימות באמבטיה תעשה על חשבונו של השוכר. מבלי לפגוע בזכויות.
  5. שותפים שלך תמיד בטוחים שמה שאתה משאיר אחריך בכל מקום הן שיערות ערווה, משום שזה שיער הגוף הצפוף היחידי שהם מכירים. כדי להזים את החשדות אתה מסיר בפניהם את החולצה ויותר הם לא מעלים את הנושא.
  6. אתה אוהב לבשל אבל יש דברים שעדיף שלא תעשה. לערבב קערת סלט גדולה עם הידיים לדוגמא.
  7. אין מצב לרדד בצק בלי למצוא בו לפחות שערה אחת.
  8. אתה אוהב כיריים עם כפתור הצתה חשמלי. להדליק כיריים עם גפרור כרוך תמיד באובדן שיער בפרקי האצבעות ופרק כף היד. כנ"ל ניהול מדורה.
  9. שיער חרוך מתקרזל ומעלה ניחוח מפוקפק. יש לשפשף את האזור הצלוי כדי לסלק את הקרזולים.

רפואה ופרא-רפואה

  1. להוריד פלסטר זה סיוט. שישאר שם, מה מפריע?
  2. כדי להוריד תחבושת רצינית צריך הרדמה מקומית.
  3. ברור שחשבת להסיר שיער, אבל זרקו אותך מהקליניקה. סססאמק, עד שמצאת מבצע צוואר חינם.
  4. בטח שאתה מת לעשות קעקוע, אבל איפה?
  5. המתנה שאתה קונה לעצמך כל שנה לכבוד האביב היא שפופרת ענק באריזת חיסכון משפחתית של קרם נגד שפשפות. ויש רק אחד שעובד לך.
  6. אבל אתה יודע כעובדה שאין לך שום בעיה לחטוף שפשפת גם בחופשת סקי.
  7. אתה יודע שיתוש עומד לעקוץ עוד לפני שהוא יודע.
  8. מצאת קליניקה להסרת שיער שמוכנה לקחת אותך כפרויקט (או שפן נסיונות, או קמפיינר). זה אומר שמעכשיו תבלה מידי פעם מרוח בחומצה ועטוף בניילון נצמד, ממתין בחדר ההמתנה לתותח הלייזר. בינתיים מסבירה לך הפקידה שיש סיכוי שזה פשוט לא יעבוד. היא מוסיפה מבט אמפתי.
  9. זה לא עובד.

Joris_Hoefnagel_-_Animalia_Rationalia_et_Insecta_(Ignis)-_Plate_I

הורות

  1. כשהפעוט שלך מטפס עליך תוך שהוא תופס בחולצה, זה משאיר קרחות.
  2. כשהוא גדל קצת הוא מביט בך בדאגה ושואל: אבא, גם אני אהיה מקופי האדם? ואז אתה מתיישב לידו, מלטף את פאות לחייו העבותות ומספר לו על צ'ארלס דארווין.
  3. אתה מרכיב את הילד על הכתפיים, אבל יודע שזה לא יחליק לך את הכתפיים אלא רק ידלל.

פרפראות

  1. לפעמים אתה מחשב לאחור כמה שיער כבר השרת. מספיק לארוג שטיח פרסי? מספיק למלא מערכת ספות 1-2-3? יותר ממה שיש שם באקווריום השיער באושוויץ?
  2. לפעמים אתה מוצא הפתעות בשיער הגוף: חרק שנלכד בשיערות החזה. אבקני אביב שנתפסו בשערות היד. ומוך. מוך בכל מקום.
  3. תחתונים חדשים ישאירו מוך היכן שהשמש לא זורחת. כלומר בתחת.
  4. ועדיף שתגלה את זה לפני שהיא תגלה את זה.
  5. אף אחד לא יודע, אבל לפעמים אתה פותח תלתלים בחזה.
  6. אף אחת לא יודעת, אבל לפעמים אתה מורט חופן, סתם מתוך הרגל סיזיפי.
  7. פעם בשבוע מישהו אומר לך: "אתה שעיר, לעזאזל!" ובטוח שזה מקורי שלו.
  8. פעם בעשר דקות מגיעה שערה כלשהי אל הלשון שלך, ולעתים נסיון להוציא אותה משם כרוך בהכנת אחת אחרת.

בחוף הים

  1. כשאתה בלי חולצה, מרחוק זה נראה כמו גופיה. מקרוב כמו סוודר.
  2. אז לעתים אתה שומע בים אנשים צועקים לך מרחוק "ההוא עם הסוודר, לצאת מהמים". לפחות פעם בחיים תשמע את זה בוקע מהכריזה של סוכת המציל.הם עובדים קשה ובשביל שכר נמוך, תן להם להשתעשע.
  3. בחופי נודיסטים אתה עלול לקבל את המבטים ששמורים לפוצים שמסתובבים בהם לבושים.
  4. כשאתה פוגש בים גבר שאיכשהו שעיר יותר ממך, זה משמח אותך מאד ואתה מראה אותו לחברה שלך.009-AN_APE_MAN
  5. כשאתה יוצא מן המים ופרוותך רטובה ומודגשת, מבצבצים ממנה המפרקים: הברך והמרפקים חלקים יותר, יחסית. מרחוק זה נראה כאילו שמת מגינים לקראת נסיעה על רולרבליידס.
  6. לגברים הנחשבים חלקים יש לעתים תופעה בגב המכונה "חצילים": שיערות בודדות וארוכות שצומחות בנקודות אקראיות על גבי הגב, או כתמי שיער גדולים יותר בקומפוזיציה מטופשת, ככתמי נפט בים ורוד. לך אין בעיות כאלה: הכל קשמיר.

זיקנה

  1. עם פרוץ שיערת השיבה הראשונה בחזה או בערווה אתה מבין שהמראה שלך, שעבדת כל כך קשה להתרגל אליו, הולך להשתנות כליל, שוב.
  2. וכל זה לא מבטיח שלא תקריח.

 

 

עדכון מהשטח

הלכתי לראות את המקס הזועם הזה שלכם. מעבר לזה שחווית הצפיה באמת משולה לשבוע מילואים, באבק ובמשאיות מקרטעות, זה הבולשיט-מובי הכי גדול שאי פעם ראיתי. סיפור דבילי ולא חשוב, דמויות דביליות ולא חשובות, באמת משהו מיותר מאד, גם אם מהנה. קצת כמו עוגיות עם 38% שוקולד צ'יפס שיושבות באיזה חדר המתנה של משרד, אתם אוכלים את העוגיה הרביעית ועוד לא הספקתם להצטער על הראשונה כל צרככם.

*~*ספוילר קל מאד לגבי דמות משנה*~*

דבר אחד חביב שיש בסרט זו הזווית הדתית. אחת מדמויות המשנה היא WAR-BOY, נער שגדל שטוף מח לתוך בולשיט-רליג'ן שעיקרה הערצת מוות ומנועי דיזל, ורק רוצה למות על קידוש השם ולהגיע לעולם הבא. במהלך הסרט אנחנו רואים אותו מתפכח מהאמונה, וכל זאת תוך כדי תנועה ב150 קמ"ש על משאיות ענק במדבר ציה פוסט אפוקליפטי. איך ולמה הפכו כל הסרטים לסרטי אסונות?

*~*עבר הספוילר*~*

חוצמזה, בשבועות האחרונים חזרתי לעבוד עבור ערוץ האופנה הבינלאומי FashionTV. ­איך שסיימתי את התואר התחלתי לעבוד שם, ושלוש שנים ישבתי במרכז השידור הבינלאומי – שהיה אז בקרית פאקינג מלאכי, אני לא צוחק – כעורך וידאו וצלם ראשי שנשלח למשימות צילום אופנתיות בישראל ולעתים מעבר לגבול. עבדתי שם עד שהלכתי לעשות את "איפה תלך איפה?", ומאז הייתי פרילאנס אמיתי, כל יום במקום אחר, כל יום פרויקט אחר.

איך התחלתי לעבוד שם במקור? כמה ימים אחרי שסרט הגמר שלי "קפיץ קפוץ" זכה בפרס מטעם "קשת" בפסטיבל קולנוע דרום, ישבתי לי בביתי בשדרות וארזתי אותו במטרה לעבור למרכז ולהתחיל לעבוד. כשארזתי את הדיסקים שלי נזכרתי שהדיסק הכפול האהוב של מונטי פייתון נמצא כבר שנתיים ומשהו אצל סטודנטית בשם ים ברומפמנפלדשטיינסקי (שם בדוי). זועם, מצאתי את המספר של ים בסלולר ואיך שהיא ענתה הטחתי בה בזעם יוקד שהגיע הזמן שהיא תחזיר לי את הדיסק. ים אמרה: אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה בטוח שחייגת לים ברומפמנפלדשטיינסקי הנכונה? ואז נזכרתי שאכן יש במכללה שתי סטודנטיות בשם הזה. התנצלתי בפניה על ההתקפה הטפשית והיא אמרה: שטויות, אני יושבת בדיוק עם ראש מחלקת פוסט של FTV והוא מחפש אנשים. בא לך לעבוד פה? וכך התחילו 3 שנות עבודה בערוץ.

אז במקריות די דומה חזרתי לעבוד לאחרונה במשרדי הערוץ, אבל הפעם אני לא עורך אופנה אלא עורך משנה ופוסט-סופר של סרט עלילתי באורך מלא. בבתי הספר הישראליים לא מרבים לצערי ללמד, בתוך טונות לימודי השואה שיש, על חסידי אומות העולם. הסרט הזה מביא את סיפורו של "אוסקר שינדלר הסיני", ד"ר פנג-שאן הו, ושל יהודיה אחת מתוך האלפים שהציל שהיא במקרה אימו של מישל אדם, מייסד FTV. למשימת הבימוי גויס אנתוני היקוקס, במאי אימה בדרך כלל, שהוא בנה של העורכת המיתולוגית אן ו. קוטס, שזכתה באוסקר על עריכת לורנס איש ערב וגם ערכה בשנה שעברה, בהיותה בת 89, את 50 גוונים של אפור. כן כן.

אז לראשונה מזה שנים אני קם כל בוקר באותה שעה, מבלה עם הילד שלי כפרה עליו שעה וחצי בדיוק, מעיר את אהובתי ומוסר אותו לידיה, עולה על האופניים ויורד את רוב רחוב ביאליק ומגיע למשרדי הערוץ (הם עברו מקרית מלאכי לבורסה). כל יום בונה סצנה או שתיים ומעביר לעורך הראשי לצפיה. העורך הוא מת'יו בות', שלפני שנים עשה את מה שאני עושה עכשיו בסרטים כמו אחרון המוהיקנים, היט ופייס-אוף. העורך מעביר את הסצנות שלי לבמאי לצפיה, נוצרות רשימות תיקונים, עושים ניסויים במוזיקה, כיף חיים. העלינו הילוך בכל מה שהופך סרט לגמור (אפקטים, סאונד, תיקוני צבע, צילומי השלמות, כתוביות, תרגומים…). בכובע שלי כפוסט-סופר (אחראי על הפקת הסרט המוגמר) אני מלהטט בין כל המחלקות האלה. לעת ערב אני עולה על האופניים ומדווש במעלה רוב רחוב ביאליק ומגיע הביתה מותש וחם בדיוק לאמבטיה של פיצקי.

חוץ מזה בגליון יוני של בלייזר יצאה רשימה עליה עמלתי חודשים, של 50 הבארים הטובים בישראל. מה אתן אומרות, להעלות אותה כאן בבלוג? מעניין אתכן מהו הבאר הטוב ביותר בקיבוץ עמיר או פרוד או ניר עם? בצניעותי שנודעה למרחקים אומר שאין לרשימה הזו ערך ספרותי רב אבל אחרי שמשלימים משימה כזאת יש סיפוק גדול, והופסה למשימה העיתונאית הבאה שלא ברור לי מתי יהיה לי זמן לכתוב אותה אבל בקרוב אגלה.

מקווה שאתן בטוב.

כבר לילה ואני הולך לישון.

חמוש ומנומס

*כתבה זו פורסמה בגרסא מקוצרת בגליון פברואר של בלייזר

תחת הכותרת "חבל שאי אפשר ללכת חמושים"*

מסתבר שיש דבר כזה, שדולת הנשק הישראלית, האחות המיוזעת של ה-NRA האמריקנית. השם הרשמי שלהם הוא "העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל". כששמעתי עליהם חשבתי לעצמי "יופי, כאילו שחסר פה נשק". אבל אחר כך חשבתי: תרבות נשק זה אולי משהו שחסר פה. אחד מחברי העמותה חלק איתי לאחרונה את אחד הציטוטים החביבים עליו: "אלוהים ברא את בני האדם שונים זה מזה. סמואל קולט הפך אותם לשווים". ובאמת, ואני מרשה לעצמי להסחף פה, אולי אם יתחילו לחלק בישראל רשיונות לנשיאת נשק במאסות, איכות החיים יכולה אשכרה להשתפר? לגודל, לכח פיזי, ואפילו לחוצפה, כבר אין חשיבות כשיש עליך אקדח. בהנחה שכל נושאי הנשק מצניעים אותו בבגדיהם, אין דרך לדעת מי חמוש ומי לא. התוצאה: ישראל ישראלי קם בבוקר. השמש זורחת. הציפורים מצייצות. אף אחד לא עוקף אותו בתור. לא מנסה לדפוק לו את הסלולר בפאב. לא שורט לו את האוטו ועוד צועק "מה קרה?!". אולי זה מה שישראל ישראלי צריך?

ובכלל, התחושה הזאת של אקדח ביד. עוד לפני שמישהו מנסה להתעסק איתך, זה כבר נותן תחושה חזקה. אתה קלינט פאקינג איסטווד (אבל מודל 1970, לא 2015). פעם הייתי בסיור בגנזך המדינה בירושלים. המקום נראה כמו השוט האחרון של "שודדי התיבה האבודה": מסדרונות על גבי מסדרונות של ארגזים, ובכל ארגז כל דבר הוא מעניין. ראיתי מכתבים זועמים של בן גוריון לכל העולם, מכתבים זועמים של כל העולם לבן גוריון, אבל המוצג הכי מהפנט שראיתי שם הוא האקדח של יגאל עמיר. כשהמלווה שלנו הוציא אותו מהאריזה והניף אותו, הרגשתי איך שני זרמי מעמקים מתנפצים בי זה אל זה (כן כן, מתנפצים). ידי נשלחה מאליה אל הנשק ההיסטורי, רוצה לאחוז בו, להרגיש את תחושת העוצמה. אבל מצד שני, אני הישן הגיח בשעטה: פיכסה. הדבר הזה הרג בנאדם. נשק לא הורג, אומרת הקלישאה, בני אדם הורגים. אבל נשק זו מכונה שתוכננה כדי להרוג, ואני מודה שמאז שחרורי מצה"ל יותר ויותר קשה לי בנוכחות קתות ומתפסים. באוטובוסים וברכבות אני ממש בוחר את מקום הישיבה כך שלא אהיה קרוב לנשק, וששום קנה של חייל ישן לא יביט בי בטעות.

ואז בלייזר שלחו אותי למצוא מישהו מהעמותה לדבר איתו. הרעיון יהיה שהוא ינסה לשכנע אותי שצריך להקל על ישראלים להוציא רשיון לנשק, ושאני אשאל אותו שאלות קשות עד גבה-גליות. הסיכוי לקבל כדור בפוני? תלוי בו, כנראה. אני בוודאי עלול לפלוט איזו מילה.

אלכס זוהר הוא חבר בכיר ופעיל מרכזי בעמותה, ששולחת נציגים לכנסת, כותבת מאמרים ומכתבים, עורכת הרצאות וגם פעילות ברשתות חברתיות. דווקא התחום האחרון, שיש עמותות ואף מפלגות שזה כל מה שהן עושות, חלש יחסית אצל חברי העמותה. חלקם מדגדגים את גיל הפנסיה מכיוון זה או אחר שלו, ובאופן כללי מעדיפים עשיה בשטח על פני אקטיביזם מקלדות.

את הפגישה קבענו אלכס ואני כמה ימים מראש במטווח הרצליאני. שעה וחצי לפני הפגישה המיועדת עלה חמזה מוחמד חסן מתרוכ מטול-כרם על קו 40 בתל אביב והתחיל לדקור נוסעים. עד למעצרו הוא הספיק לפצוע למעלה מ-20 אישה ואיש. המעצר התבצע על ידי עוברי אורח חמושים, מה שמסתדר בדיוק עם האג'נדה של אלכס. אנחנו יושבים בבית קפה בהרצליה, לאחר שבמטווח הודיעו פתאום שלא יסבלו נוכחות עיתונאי. אני יודע מתי אני לא רצוי, ומטווח הוא מקום שבו לא רצוי להיות לא רצוי.

קפה ומאפה, אם כן.

אלכס מגיע. הוא נותן מבט אחד בשיער הארוך שלי, מבט שני בסרט הבד שעוטף אותו, ואני רואה שהוא קצת המום. "מה שלחו אלי ת'היפי", אני מניח שהוא שואל את עצמו. כנקמה, אני מביט בו בחזרה. בז'אקט שלו תפוסה אוזניה שחורה המחוברת בצידה האחד לטלפון קטן מדור ישן, ובצידה האחר לאוזנו. היא נראית כאילו היא תמיד שם. האוזניה, לא האוזן. פוזה של בטחוניסט, אני אומר לעצמי, אבל אצל אלכס זה יותר מזה. בידיו ניירות רבים, עמוסי נתונים, מכורבלים בשמרדפים. האקדח שלו נסתר מעיני, נתון בנרתיק מאחורי ז'אקט שזה כל תפקידו. כמובן שהוא לא מוכן לשלוף ולהראות לי אותו. אני מבין שזה בעצם משמח אותי. לא ברור לי עדיין מי האיש ומה כוונותיו. קל זה לא יהיה.

המלצרית מגיעה. אני מזמין אספרסו של שמאלנים, ומחכה לראות מה יעשה אלכס. להפתעתי הוא מזמין קפה הפוך וקרואסון. מה, אני מהרהר, לא קפה שחור וסטייק? המלצרית עורכת את השולחן ומניחה בפניו מזלג וסכין משוננת שבדרך כלל מגישים לצד סטייק. גברת מה את עושה?

אלכס זוהר הוא גבר ששיערו מאפיר וזקנו מלבין. הוא רהוט, משלב בדיבורו ביטויים באנגלית אמריקנית ועדיין סוחב מבטא מלטביה, למרות שהגיע לישראל לפני גיל הגיוס. הוא רגוע בדיבורו ומעיד שהוא לא מתרתח לעולם, למרות שיש לו ביקורת נוקבת על גורמים רבים בישראל ומחוצה לה. הוא יושב בכסאו שעון לאחור אך לא צמוד למשענת, כי צריך מקום לאקדח. אני שואל אותו איך זה להכנס לקניון עם אקדח. "ב-80% מהמקרים המגנומטר מצפצף ובכל זאת אף אחד לא שואל אותי שאלות. גם עכשיו, פשוט אמרתי בוקר טוב ונכנסתי דרך כל הרעש והצלצולים, והבוקר היה פיגוע, אתה קולט?"

את הכדור הראשון שלו הוא ירה עם אביו בגיל 6, ולטענתו גם פגע. "בלטביה גם הספקתי לירות בחוג קליעה מסודר, אבל נשק צבאי ממש קיבלתי לידיים פה בגיל 18. הייתי בסך הכל צנחן ממוצע, לא כזה שמספרים עליו אגדות, אבל במטווחים הייתי מהטובים ביותר". וכשהשתחררת לקחו לך את הנשק, אני מקניט. "נתתי להם אותו בלית ברירה", הוא עונה ביובש. "אתה ידעת שבשוויץ יש שירות צבאי חובה לכל אזרח, ובסוף השירות אתה מקבל את הרובה הביתה?"

 3 שנים אחרי שחרורו אלכס התגייס למשטרה ולעוד כמה תפקידים בטחוניים שהוא פחות שש לדבר עליהם. תפקידו האחרון לפני הפנסיה המשטרתית היה קצין קליעה ארצי. ולאורך כל הדרך הזו היה עליו נשק חם. "כשאני טס לחו"ל אני מפקיד את האקדח במשטרה, ומאותו רגע אני מרגיש ערום. אפילו צורת ההליכה שלי משתנה, ואני יודע שאם קורה משהו אין לי את האקדח. הנה הבוקר היה לך פיגוע באמצע תל אביב. בשביל לבצע פיגוע דקירה אתה לא צריך 'תשתית טרור', רק סכין". אלכס מרים מהשולחן את הסכין שקיבל ומתרכז בלהב. הוא נוקש עליו וצליל קר מצלצל בחלל בית הקפה. "סכין כזאת יכולה לחולל נפלאות בגוף האדם, בכל מקום שהיא נכנסת. אחד המקומות הטובים ביותר לתקוע סכין זה בתוך העין. היא מגיעה ישר לתוך המח, העצם דקה מאד שם". בשלב הזה זכור לי במעורפל שנופפתי למלצרית וביקשתי ממנה כוס מים, או אולי שתעמוד לידי קצת.

"עזוב אותך שטויות, בוא נדבר מספרים. להערכת השב"כ והמשטרה, יש בישראל כ-400,000 כלי נשק בלתי חוקיים, רבים מהם רובים אוטומטיים, רובם בידיים של מגזרים לא רצויים. מולם יש 158,000 כלי נשק פרטיים ברשיון, רובם אקדחים. כעקרון כל אקדח כזה הופך את נושאו למכפלת כח לכוחות הבטחון. הוא יכול לפתור ארועים ברגע התרחשותם. אממה? המשרד לבטחון פנים לא ממהר להקל על חייהם של מי שכבר קיבלו רשיון. הנה דוגמית: יש קבוצה שלמה של אנשים שקיבלו רישיון ל"החזקה בלבד" של האקדח. כלומר אסור להם להחזיק כדורים!". המום, אני פותח דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ב-2010 היו כ-10,000 בעלי רשיון כזה. אם היה פורץ מישהו לבתיהם, הייתי ממליץ להם בחום להתארגן על נשק קר.

"אבל כל זה סתם אנקדוטות", כך אלכס, "מה שחשוב זה העיקרון: אני מקנא באמריקנים על התיקון השני לחוקה. אצלם נשיאת נשק זו זכות שמוקנית לכל אזרח. אצלנו זה מותנה בקבלת רשיון. לדעתי אזרח ישראלי בוגר שירות צבאי שאין לגביו קריטריונים פוסלים צריך לקבל רשיון לנשק. היום הקריטריונים הם מתירים, כלומר רק מי שבקטגוריות הכתובות יקבל רשיון, וגם את אלה כל הזמן משנים. כך פתאום אנשים עם נשק חוקי, בלי שעשו כל עבירה, נאלצו להפטר מהנשק שלהם".

בסדר, אני אומר, שכונה דינמית. פה זה לא אמריקה עם הגודל והיציבות שלה. אז תמכור למישהו את האקדח ובכסף תקח את אשתך לאיזה חו"ל להרגע. אני מתחיל לפנטז על חו"ל (וגם על אשתי! הי מאמי!) אבל אלכס כועס: "למי כבר תמכור אותו? הרי נותנים פחות ופחות רשיונות! אז אנשים לא רוצים להיות עבריינים, הולכים בלית ברירה לתחנת משטרה ו"מוסרים" את הנשק שלהם תמורת 0 שקלים, והמשטרה מגייסת כל אקדח ששמיש בעיניה. אבל מה זה "למסור"? אתה נתת לי? אני קניתי אותו במיטב כספי. עלה 5,000 ש"ח רק הכלי. זו בפירוש הלאמת רכוש פרטי והפקרת משפחות".

שעת צהריים, ואנחנו נוסעים למטווח באשדוד. בדרך דרומה נהגים חותכים אותי על ימין ועל שמאל. אלכס מקלל בשקט. אני מנצל את המומנטום: אולי עדיף לא לחמש ישראלים כי זה עם מהיר ועצבני? "נשיאת נשק מלמדת אותך גם שליטה עצמית. כשאתה עם אקדח עליך, אין לך למשל את הלוקסוס לענות לפרובוקציות. אם מישהו מקלל את אם-אמא שלך, אתה חייב לענות לו "סחתיין עליך", להיות סבלני, חייכני ורגוע יותר. אחרת זה מתדרדר למשהו יותר אלים, ואתה עלול לצאת האדיוט שירה במישהו כי הוא קילל. אז אתה לומד להכיל ולהמשיך הלאה". אני פותח רדיו ואנחנו מדברים על מוזיקה. מסתבר שהלהקה האהובה עליו היא אוריה היפ, ושהוא היה בכל ההופעות שלהן בארץ. הוא אוהב גם את איירון מיידן, מטאליקה ואת אהוביי סיסטם אוף א דאון. הבנאדם מטאליסט. ריספקט.

מגיעים לאשדוד. המטווח הומה אדם. רבים מהחבר'ה פה דומים זה לזה. 99% גברים. האחוז הנשי דווקא חטוב להפליא, בעוד גברים רבים כאן מטפחים כרס שמתחילה בגרוגרת. זה מזכיר לי את הבדיחה האמריקנית: התיקון השני לחוקה מכיל את המילים שבדרום אוהבים לצטט: "the right to bear arms", כלומר הזכות לשאת נשק. בצפון ארה"ב נוהגים לצטט את זה כ"the right to arm bears", כלומר הזכות לחמש דובים.

מסביבי כולם מסתובבים עם אוזניות מגן מאסיביות, עליהן מדבקות עם שמותיהם. אני מבין שהאטמים הצהבהבים שהבאתי מהבית לא מרשימים פה אף אחד. נזקי הרעש במטווחים מגיעים גם מבעד לגולגולת ומביאים איתם עם הזמן אחוזי נכות. לחברים פה יש בדיחות חירשוּת מגוונות שמסתיימות בדרך כלל ב"מה? מה?" הבלתי נמנע. על הכרסים הם פחות אוהבים לצחוק, ובתור הלא חמוש היחיד במתחם, אני מחריש כמה הברקות לא רעות שהיו לי.

אלכס יושב בין הדובים ובולט ברזונו, בשקט הפנימי שלו ובהומור שהוא מפעיל ללא שמץ של חיוך. מסביבו יושבים אנשים, שותים בירה ומתבטאים בבוטות שהוא לא מרשה לעצמו. רוב הטינה שם מופנית כלפי ארגוני נשים. "הן לא פועלות ממקום של עודף שכל, או היכרות עם החומר", אומר אדם חמוש ושמנמן שמוזג לי בירה, "הן נגד נשק באופן כללי. הן לא יורדות לרזולוציות המקצועיות. הן זורקות את הנשק המורשה של אזרחים נורמטיביים עם נשקים לא חוקיים. תעשו הפרדה בינינו לבין העבריינים! בשיטה הזאת הרי יהיה צורך לסרס את כל הגברים". בחור עם שלל מחסניות בחגורתו ואקדח כסוף מכנה את פעילות ארגוני הנשים בשמות של כל מיני חיות מחמד ומשק. אלכס מדבר יותר נקי:

"הן מדברות על רצח נשים ואכן יש בעיה: בין 2000-2013 נרצחו 294 נשים. זה מטורף. זה גדוד. אני לא רוצה להכנס לכל הסיבות למה נשים נרצחות, אבל תפוצת נשק פרטי היא לא סיבה. כלי נשק פרטיים היו מעורבים ברצח של 8 נשים בלבד בכל התקופה הזאת. זה פחות מ-3%. אני לא מתעסק בצה"ל, משטרה, חברות שמירה, אלא רק בנשק פרטי ברשיון. אני רוצה שלאור הנתונים האלה יחריגו אותי ויאפשרו לי להגן על עצמי. לצערי הרב, כל הגברות האלה, מ-200 ארגוני נשים שונים, כולן עם אותה המאנטרה שנשק זה רק בשביל לרצוח נשים. אני רוצה לומר לכל אותן נשים: אנחנו אתכן. מתנגדים לרצח. אבל בשביל לרצוח אישה לא צריך נשק יורה. חסרים פטישים, גרזנים, חבלים, רעל, הטבעה, הצתה, קומה גבוהה, במקרה הגרוע ביותר דחיפה מרציף הרכבת? נו, באמת. והן שולטות בתקשורת והצליחו לייצר דמוניזציה של אזרח נורמטיבי חמוש, כאילו ברגע שאני מסתובב עם אקדח אני רוצח, כי "יש לי את האמצעים והידע". את הגברות האלה אני תמיד שואל: תגידי, את זונה? הרי יש לך את האמצעים והידע, נכון?". טוב, אולי זה לא דיבור כזה נקי.

אנחנו פותחים את מחסן המטרות של המטווח כדי לצלם את אלכס. בין המטרות עליהן מצולמים מחבלים חמושים צצה מטרת דמות של נערה בכובע קש. אלכס קופץ ממקומו ומסתיר אותה: "זה מטרות אזרח נקרא, אלו שאתה לא אמור לירות בהן. אבל מה אני צריך עכשיו צרות, אל תצלם את זה".

בפני המצלמה הוא מוציא את האקדח ואני סוף סוף זוכה לראותו. אני מזהה נכון? על הקת מודבקת רצועת נייר זכוכית. נייר זכוכית?! "כן, זה נגד החלקה. לא צריך יותר מזה וככה גם אם היד שלך רטובה הנשק לא יחליק לך מהיד". הבחור מטאליסט אמיתי, לא בצחוק. אני מנסה לדמיין מה היה קורה לעור כף היד שלי מהשילוב של נייר זכוכית ורתע של קליבר 9 מ"מ. בתחתית המחסנית שלו אני מזהה גומי שחור. "רוב האנשים קונים ב-70 ש"ח גומיה שמדביקים פה כדי שבהחלפת מחסניות תוך כדי ירי, המחסנית הריקה לא תתעקם כשהיא פוגעת ברצפה. אצלי זאת חתיכה שחתכתי בבית ממגב. שאני אקנה גומי ב-70 שקל? למה מי מת? לגבי מחסניות, אני מסתובב בדרך כלל עם 3 מחסניות של 16 כדור כל אחת". שלוש, אני נחנק. "תראה, הנשק היחיד שאין בו תקלות זה לום. ברגע שיש לנשק יותר מחלק אחד עלולות להיות תקלות. אז כדי לתפעל תקלת מחסנית יש לי אחת ספייר. אם הארוע יגמר אחרי שיריתי שני כדורים, לא קרה כלום, לא בושה לפרוק נשק באמצע מלחמה. אבל שתי מחסניות זה מה שצריך כדי לתפעל אירוע מסובך. נגיד שהמחבל התבצר ואני רוצה לשנות מיקום דרך שטח פתוח. אז אני רוצה לירות עליו אש מטרידה בזמן שאני מתרוצץ לי. זו סיטואציה נדירה, אבל אני פה בשביל להיות מוכן. בפיגוע של היום בבוקר זה לא היה קורה. למרות שאם תפסת מחבל בפינה ואתה רוצה לרתק אותו לרצפה עד הגעת כוחות הבטחון, יש סיכוי לא רע שמידי פעם הוא ינסה לקום, ואז צריך לטפטף לכיוון שלו איזה כדור פה ושם".

אוקיי, אני אומר. לראשונה בחיי השתכנעתי שיכול להיות יתרון מסוים לאוכלוסיה חמושה ברשיון. אבל היתרון הזה בטל בשישים אל מול הסכנות. ב-2009, במהלך מסיבת פיג'מות של בני 13 ברעות, מצאו הילדים את האקדח של אביו של המארח במגרה נעולה בבית. המארח שיחק בנשק אל מול חבריו, ופלט כדור שהרג את חברו אורן מזרחי. אלכס: "הנשק הזה היה צריך להיות בכספת. וחוצמזה, תדרך את הילדים שלך! באמריקה ילדים לומדים על נשק ויודעים איך לתפעל אותו. אתה יודע, עשו בארה"ב ניסוי: שמו אקדח באמצע קבוצת ילדים שלא ראו אקדח מעולם- הם מיד החלו לשחק בו. שמו אותו בקרב ילדים שידעו מהו נשק, והם מיד הזעיקו מבוגר" (שחזור של הניסוי שנערך ב-2014 הראה ילדים ששיחקו והציצו לתוך לוע האקדח ורק אז הזעיקו מבוגר- ר"מ). אני פונה לד"ר אלדר צ'נישב, פנימאי משופם מקפלן: עוד מעט שנתיים של פעילות, איזה הישגים היו לכם?

"קשה להעריך מה השפיע עליהם ואיפה. אני חושב שאנחנו שכנענו אותם להחריג את האזרחים מחוק הפסיכולוגים, כך שהוא נשאר תקף רק לגבי מאבטחי חברות שמירה". אלכס מתערב. זו הפעם הראשונה שנדמה לי שאני רואה אצלו וריד מתנפח במצח: "פסיכולוגיה זה לא מדע, ובכל מקרה אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. אתה באמת יכול לדעת שהפסיכולוג שיזכה במכרז הוא לא שמאלן קיצוני בהשקפותיו המדיניות, שטוען שאסור שלאזרח פרטי יהיה נשק? או לדעת שלא ידרוש שוחד כדי לתת לך חוות דעת טובה?" ד"ר צ'נישב מסיים: "אז הופענו בועדות הכנסת, נתנו פעילות ברשתות חברתיות, מכתבים לח"כים. כנראה שמשהו מזה נשא פרי".

מישהי עוברת לידינו ומתלוננת שאלכס לא אמר לה שלום. "צודקת", הוא פונה אליה ברוך, "גם אם תדפקי לי שניים בחזה ואחד במצח אקבל זאת באהבה". יש לה את כל האמצעים והידע, אבל היא מוותרת לו.

הערב קרב, רעמי המטווח דועכים ואני קולט שיש שם של מדינה אחת שכל הזמן עולה בשיחה. שוויץ. החברים מאוהבים בגישה לכלי נשק הנהוגה בשוויץ, מדינה שבשיח הישראלי תמיד עולה כדוגמא לשלום ושלווה. "שוויץ היא מקום שלישי בעולם בכמות כלי נשק פר מספר אזרחים. הם חמושים עד השיניים. שמעת פעם על סכסוכי שכנים בשוויץ שנגמרו ביריות? קראת כתבות על הסכנה ברחובות? חברה חמושה זו חברה מנומסת. אתה לא מתעסק עם אף אחד, נותן מראש כבוד. אצלנו תמיד מודאגים: אם תתן רשיונות נשק בקלות תתפתחנה לך מיליציות. למה בשוויץ אין מיליציות? ויש שם הרי מספר לאומים, מספר שפות, שנאת זרים, אבל מיליציות אין".

חברה חמושה זו חברה מנומסת. אני מתחיל לחבב את הרעיון. בדמיוני אני בשוויץ. אחרי 18 חודשי טירונות אני חוזר הביתה עם הרובה, פורע את שיער הפלטינה של בני ויוצא לדפוק יודל בהרים. השעונים מתקתקים, השוקולד זורם כמים, ואם צריך יש נשק. אבל לא צריך. כי יש. ככה זה עם נשק. הוא מביא שלום. אלוהים אדירים, אני חושב, עוד רגע אני הולך לקנות לעצמי איזו פיסטולטה!

בעומק המטווח שוכן משרדו הזעיר של יריב כהן, נשיא אגודת רובאי ישראל. גם אצלם הקרבה הרעיונית לNRA  האמריקני בולטת ושמם באנגלית הוא למעשה INRA. במשרדון של יריב יש שתי כספות מרשימות מאד. כל אחת מהן יכולה להכיל חמישה אנשים, אבל במקום זה הן מכילות מאות כלי נשק. רובים, אקדחים, חדשים, לפני תיקון, אחרי תיקון. אני מתפתה לקחת את כולם לידיים אבל מעדיף שלא להשאיר את טביעות אצבעותיי על שום דבר. לך תדע. אלכס מתלהב כילד מדברים שהוא מוצא שם: ניצרה היסטורית שלא מחוברת לשום דבר, כדורים מקליבר שאף אחד לא יודע לזהות. אני נסחף איתו בהתלהבות וחולק איתו פנטזיה: להיות הגיבור שמציל את המצב, כשפשע אלים מתחולל. הוא מביט בי במידה מסוימת של רחמים: "הנשק שלך הוא הדבר האחרון שצריך להופיע בזירה, אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות. יש קרבות שיותר מכובד להמנע מהם. אם למשל שודדים אותך ברחוב בברזיל- התחמקות עדיפה על נצחון. כי גם אם תשלוף אקדח ותבריח את השודד, אתה באמצע ברזיל. עכשיו או שתהיה לך בעיה עם פושעים ברזילאים, או שתהיה לך בעיה עם שוטרים ברזילאים. לעומת זאת אם אני באוטובוס ומחבל מתחיל לדקור אנשים, זה קרב שיותר מכובד להפסיד בו מאשר להתחמק ממנו. אני לא טריגר האפי, לא מחפש לירות באף אחד, ואני מקווה שכל אדם נורמלי הוא כזה. אבל אם אנשים ירצחו לך מול העיניים אם לא תירה, אז תירה".

רגע, אלכס, אני מזהה אצלך פרדוקס: אתה חושב שבני אדם הם מסוכנים (ולכן צריך להתיר לשאת נשק), או שהם שפויים ושוחרי שלום (ולכן זה בטיחותי לתת להם נשק)? "אין פה שום פרדוקס. זה כבדהו וחשדהו. אם כבר יש פרדוקס הוא הרי מצד השלטון, שבגיל 18 נותן לך נשק ואומר לך "לך תגן על המדינה". חייל שמקבל רובה אוטומטי ויוצא איתו הביתה לחופשות לא עובר איזה מבדקים מעמיקים במיוחד. אבל בין מילואים למילואים, כשאתה אזרח, פתאום אי אפשר לתת לך נשק? מכאן שזה לא נובע באמת ממצבך האובייקטיבי אלא מצרכי השלטון. השלטון צריך שתיקח נשק בצבא, ובאזרחות הוא מודיע לך שאין לך צורך. מה זה, אני יכול להגן על המדינה אבל לא על עצמי? מי אתה שתקבע בשבילי אם יש לי צורך? אני מודיע לך שיש לי צורך. אל תמכור לי "תחושות" בטחון. תחושת בטחון זה חרטא. לא רוצה תחושות. אני רוצה בטחון, ואמצעים להבטיח את הבטחון."

אני בודק את התזה הזאת על עצמי. כשאני עומד ברמזור ולידי עומדת ניידת, יש לי תחושת בטחון. אולי זו אשליה אבל אני לא מכיר מקרה של שודד שהחליט לשדוד בקרבת ניידת משטרה. ואז גם חוזרות אלי ההתבטאויות השוביניסטיות ששמעתי במהלך היום במטווח. ואז נופל לי עוד אסימון: כשאנשים דיברו על "מגזרים לא רצויים", נדמה לי שהם – סליחה מראש אם אני טועה – התכוונו לערבים! פתאום כבר לא בא לי לחמש אף אחד. בא לי לסמוך על המדינה כי בדיוק בשביל זה היא קיימת. אם צריך לתקן, נתקן אותה.

אלכס מזהה אצלי את ההצטננות ומרכך: "אני סומך על בנאדם שעבר את כל המסננת של המשרד לבטחון פנים, כולל ההצלבות עם משרד הבריאות, זו מסננת טובה. ולראיה יש מעט מאד מעשי פשע שמעורב בהם נשק חוקי, וחלקם זה סתם אי-חידוש רשיון בזמן או אירועים בהם הנשק רק נשלף ולא ירה. בארועים כאלה בד"כ התוקף ברח, אחרת למה לא ירו? ואז במקום לספור את המקרה הזה כמקרה שמוכיח שטוב לחמש אזרחים, סופרים את זה כמקרה של "שימוש בנשק". לדעתך אם לאריק קרפ היה נשק, הוא היה היום חי או מת? רוב הסיכויים שברגע שהוא היה שולף הם היו בורחים, בלי לירות. בעוד למשטרה לוקח במקרה האופטימלי 3-4 דקות להגיע לארוע כזה."

אני שואל את אלכס שאלה נואשת לסיום: לא היית אומר שבנאדם שסומך על מדינת ישראל ומשטרת ישראל הוא יותר ציוני ממך? אלכס מביט בי: "הייתי אומר שהוא יותר חי בסרט ממני".

אני מריץ שוב בראש את האוטופיה הישראלית החמושה. ובדמיוני השמש זורחת. הציפורים מצייצות. שכן עייף יורה בהן.

ישראל ישראלי קם, עושה לעצמו שחור חזק, מעיר את הילדים. הם מנומסים אליו. "כן אבא", "לא אבא". הם מצחצחים שיניים עד לובן ויושבים לארוחת הבוקר. ישראלי עושה להם חביתה עם בצל. עוזי'לה הקטן אומר "אבל אבא, אני לא אוהב בצל". בטח שאתה אוהב בצל עוזי'לה, אומר ישראלי בקול סמכותי. הילד בולע את החביתה בחופזה.

אשתו, ישראלה, חוזרת מהג'ים. הוא רואה מהחלון איך היא חוסמת את רכב החברה שלו עם רכב החברה שלה, למרות שדיברו על זה מליון פעם. כשהיא נכנסת הוא שוקל אם כדאי לריב, אבל שניהם הרי חמושים, אז הם מסתפקים במבטי שטנה אילמים.

הוא נושק לילדיו הרועדים ("למה הם תמיד רועדים? הרי תיקנתי את ההסקה") ונכנס אל הרכב, מתמרן בקושי רב ויוצא מהחניה. הרדיו מנגן אך ורק שירים של אלבמה. בפקק כולם מחכים בסבלנות ואף אחד לא מנסה להדחף, חוץ מאחד שהתקין על גג הג'יפ מערכת נ"ט אוטומטית. ישראלי מגיע סוף סוף למשרד ומנסה להזכר עם איזה קליבר מסתובב פליישמן. בכל זאת, היום הוא צריך להודיע לו שהוא מפוטר.

פחות נחמד.