יש כלב ים בבית, אני בטוח בזה. הדלת של המרפסת הייתה פתוחה, אני יותר חכם מזה, אני לא השארתי אותה פתוחה, ובדקתי עכשיו באפליקציה של וטרינרים וכן, כמו שחשבתי, כלבי ים יכולים לפתוח דלת של מרפסת. וגם כדור הים שלי נעלם מהמקום שלו, ואיתו המשאבה.
יש איפשהו בבית כלב ים שהסתנן פנימה, ואני חייב לאתר אותו ולהעיף אותו קיבינימט, עוד רגע בוני כפרה עליה חוזרת הביתה והיא אלרגית לכלבי ים, לגמרי. זה ישר פריחות ובצקות ושאלוהים ישמור. אני חושב שזה איזה חומר בשפם שלהם.
אני מסתובב ברחבי הבית, מסתכל גם מתחת לרהיטים אבל יודע שככל הנראה הוא מנפח את הכדור או שסיים כבר לנפח ועכשיו הוא מנסה לאזן אותו גבוה גבוה על האף. אם השפם שלו יגע בכדור אני אאלץ לשרוף את הכדור הזה, כדי שבוני כפרה עליה לא תיגע בו בטעות ואז זה ישר פריחות ובצקות ושאלוהים ישמור. חכה חכה, אני צועק בין הספות, כול כאלב ביז'י יומו!
שום רחש לא עולה.
אחרי שהחולירעס האלה מאזנים את הכדור על האף המטונף שלהם הם מוחאים כפיים, ואת זה אני כבר אשמע, אבל מי יודע. אולי זה כלב ים עם יד אחת. הטרומפלדור של עולם המים. הדאמבלדור של האוקיאנוס. הדוקידרור של חצי ההמיספירה הדרומית. מהו הצליל של יד אחת של כלב ים מוחאת כפיים, אני מנסה זן כדי לזרז את הציד.
בחוץ מנוע. בוני כפרה עליה נכנסת לחניה. אני בטוח סגרתי את הדלת של המרפסת, זה הכלב הזה פתח אותה. אני חייב להציל אותה, אבל היא תרצח אותי אם אני אגיד לה שיש כלב ים בבית. אני רץ החוצה ומחפש תירוץ על גבי תירוץ כשהיא יוצאת מהאוטו וסוגרת את הדלת. שקית של בית מרקחת בידה האחת, שקית בד עם פירות תלויה על כתפה השזופה. כל כך יפה. כל כך נעימה למגע.
"את יודעת כמה שאני אוהב אותך?!", אני צועק לה, "עזבי הכל, בואי ניסע לפאנקייק רוקס עכשיו, נראה גלים מתנפצים!". בוני מקמטת את מיצחה, עוד רגע ומשליכה אותו לסל מחזור הניירות שליד הקומפוסט. "עכשיו עד לשם?", היא תוהה ובצדק. "את זוכרת איך פעם היינו ספונטאניים והיינו נוסעים לכל מיני מקומות סתם בהחלטה של רגע- בואי נעשה את זה, בואי נאבד את ההגיון הכבד הזה וניסע עכשיו!", ואני כבר יושב בתוך האוטו, בכסא שליד הנהג, כי אני שלול כבר פעמיים אבל שלילה כפולה, מסתבר, לא הופכת לרשיון.
"אתה מוזר", פוסקת כפרה עליה ומביטה בי דרך השמשה, מניפה את שקית בית המרקחת: "וחוץ מזה הכדורים שלך צריכים להיות במקרר", והיא כבר עם היד על ידית הדלת. אני מזנק מהאוטו ורץ אליה, טורק את הדלת וחוסם אותה בגופי. מבטינו נפגשים, היא כבר די מפוחדת, אני די בטוח שאני מזיל ריר מאיפשהו. היא מנסה לדחוף אותי, "די, תזוז ותרגע", היא לא יכולה לדחוף אותי, אני בחור גדול מאד והיא עדינה מאד. אני מבין שאי אפשר ככה, האמת חייבת להאמר.
"תקשיבי בוני כפרה עליך, את לא יכולה להכנס כרגע. איכשהו נכנס הביתה כלב ים ואני חייב למצוא אותו לפני שאת נכנסת". היא מביטה בי במבט מזעזע, ואני מזדעזע. "אתה לא בסדר. בוא תיקח כדור אחד עכשיו". "אני לא צריך שום כדור", אני מתחנן לפניה, "חוץ מכדור הים שאני חייב למצוא ואז אני אשרוף אותו כי כל השפם שלו נמרח עליו בטח, אני אהרוג את הנבלה ואז תוכלי להכנס אני מבטיח".
בוני קפואה ודמעה אחת משתחררת ממנה וזולגת על לחיה, אבל אז היא מושכת באף והדמעה נשאבת בחזרה מעלה אל תוך העין ושוב הלחי יבשה. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אני חושב לעצמי אבל אז כשאני עף לי עם עצמי היא מצליחה לפתוח את הדלת והיא בפנים בתוך הבית ואני אדיוט עומד בחוץ וחושב על דמעות והאם הזמן שלהן ליניארי או שהן עשויות מטאכיונים ואני קולט שהיא בפנים ואני מזנק פנימה ומאוחר מידי, בכניסה ליד המעילים עומד כלב ים הכי גדול שראיתי בחיים והוא עומד זקוף ועל האף שלו כדור הים שלי מנופח לגמרי והוא בשיווי משקל מושלם והוא מסמן לקהל למחוא כפיים אבל יש לו רק יד אחת וזה לא עושה שום צליל והקהל זה רק אני ובוני ואני לא מוחא כפיים כי בוני זרוקה על הרצפה, העור שלה אדום כאילו שחתה בחור דיג באגם קפוא, וכל הגוף שלה מתחיל בצקות והצוואר שלה נפוח ומתנפח והפנים שלה נהיות סגולות והיא לא נושמת אלוהים אדירים מה עשיתי.
קודם כל לנטרל את הסכנה, אני מפעיל את הקסם שלי וכלב הים נעלם והכדור נשרף בלהבה קצרה ועכשיו זה להחיות את בוני כפרה עליה ואני רוכן מעליה ומנסה להנשים אותה והיא מפרפרת ואני לוחץ לה על הלב בקצב כמו שראיתי פעם בסדרת בית חולים, אני זוכר זה היה פרק 1000 בדיוק והם הראו איך עושים החיאה ואני לוחץ ושומע את הצלעות שלה מתפצחות, אני בחור גדול ויש לי כפות ידיים עצומות ובוני מחרחרת דם בקצב שצונח ואני מבין שאולי אני בכל זאת צריך איזה כדור אבל הם לא היו בקירור ואולי הם פגי תוקף ואולי אני פג תוקף והכי טוב שאני אשב קצת לחשוב קצת ולהרגע כי זה מאד לא בריא לי כל ההתרגשות הזאת.
מלנקי 