צריך לבהות לפטרסון בראש

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*

50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX  נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.

מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.

נחכה, נראה, אולי משהו יקרה

סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.

הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.

מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.

אשתו של פטרסון מגולמת על ידי השחקנית האיראנית גולשיפתה פארהני. הכלב מגולם על ידי כלב

הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:

  1. עוד לא ראיתם סרט בהיה.
  2. אתם חשים כלואים בשיגרה.
  3. אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.

מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.

למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.

מודעות פרסומת

סרט שכן וסרט שלא

גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בחסדי חברות ההפצה הישראליות. עם זאת הביקורת שלי היא אותנטית, ללא מורא או משוא פנים.

בסוף השבוע האחרון יצאו לאקרנים שני סרטים חדשים. אחד מעולה ואתם חייבים לראות אותו בקולנוע. ואחד נורא ואיום, מה גם שכבר ראיתם אותו. נתחיל מהמעולה.

"קומדיה אלוהית" הוא סרט בלגי יפהפה, כמו שהוא מצחיק, כמו שהוא חכם ועדין וחשוב. זהו סרט אתאיסטי שהפרמיס שלו נמסר כבר בהתחלה: "אלוהים קיים. הוא חי בבריסל. הוא מנוול. והוא אבא שלי".

יהוה בעוד יום במשרד
יהוה בעוד יום במשרד

ביתו של אלוהים, אחותו הקטנה של ישוע מנצרת, נמלטת ממשפחתה הבלתי מתפקדת ויוצאת לכתוב את "הברית הלגמרי חדשה". על הדרך היא מודיעה לכל בני האדם את התאריך והשעה בהם ימותו, מסתובבת עם הומלס דיסלקטי שתפקידו לכתוב את הספר, מלקטת דמעות ומגשימה משאלות. זהו סרט פרוע, יצירתי, חצוף ומפתיע, וזו גם הסיבה שלכתוב עליו זה להלך בין מפלי ספוילרים. לכן אתמקד ברשותכן בשני עניינים בלבד:

א, זה הסרט האתאיסטי האמיתי הראשון שאני רואה. הפקת סרטים עולה כסף, בעלי הון נוטים לחבב את אלוהים (שימו לב כמה הטייקונים המקומיים אצלנו מחוברים לרבנים. זה ככה בכל מקום, רק עם ארכיבישופים), ובנוסף בתי קולנוע הם עסקים והם תמיד יעדיפו לא להרגיז את ההמונים שברובם אינם אתאיסטים. וכך יצא לי להתאכזב שוב ושוב מסרטים שהבטיחו אתאיזם אמיץ וקיימו עגבניות במיץ.

דוגמא לכך היא "האיש שתבע את אלוהים", סרט אוסטרלי מ-2001 על עו"ד שביתו הצף הושמד במכת ברק, ולא פוצה ע"י חברת הביטוח שטענה ל"כח עליון" (באנגלית סעיף זה נקרא ACT OF GOD). הוא מחליט לתבוע פיצויים מאלוהים והסרט מתנהל באולם בית המשפט. ספוילר: בסוף הסרט נשבר עורך הדין (מגולם ברישול ע"י ביל קונולי) ואומר שברור שהוא לא תובע את אלוהים, רק מנסה להעביר נקודה. בשלב הזה, אני לא צוחק, פורצת ציפור לבנה דרך זכוכית הויטראז בקיר בית המשפט והפיוס עם אדושם מושלם כך שגם אחרונת הנזירות בקהל תצא שמחה ומאופקת כמו תמיד.

אז "קומדיה אלוהית" לא נופל בשטויות האלה, ורק על האומץ מגיעים לסרט הזה חמישה כוכבים. אבל זו רק ההתחלה.

ב, כבר לא מייצרים בקולנוע סצנות איקוניות. סצנה איקונית היא בדרך כלל סצנה פשוטה, דלה במרכיבים, לרוב אילמת, שמעבירה מסר חזותי אוניברסלי חזק וחכם וגורמת לכולם לצטט אותה. דוגמא טובה היא  צ'ארלי צ'אפלין בדמותו של הדיקטטור הגדול, רוקד עם בלון-גלובוס, מקפיץ אותו לתקרה בישבנו, עד שזה מתפוצץ. הסצנה המתוקה הזאת שוחזרה מאות פעמים ע"י מאות יוצרים בגלל פשטותה, חוכמתה ובדיעבד גם הנבואיות שלה.

מה אני אגיד לכם, קורה
מה אני אגיד לכם, קורה

"קומדיה אלוהית" הוא סרט שמצולם מצוין, כתוב מצוין ועל אף שהוא עמוס בפרטי פרטים, יש בו לפחות סצנה איקונית אחת, אפילו 3, שבעת הצפיה בהן קיבלתי את הצמרמורת הזו ששמורה לרגעי חסד של אמנות חכמה ומדויקת. לצערי לא אוכל לפרט, כי ספוילרים.

לכו להצטמרר בעצמכם מ"קומדיה אלוהית", ובקולנוע. היכרות עם סיפורי הברית החדשה יכולה לעזור להנאה אך אינה הכרחית.

אל תלכו לראות את "ג'וי". אחרי שכיכבה בארבעת פרקי "משחקי הרעב", אני יכול להבין למה היה דחוף לג'ניפר לורנס לככב בסרט בו היא מקרצפת רצפות וסוחטת סמטוטים. יענו ריאליזם, אבל יוק. "ג'וי" הוא סרט קריסמס מהזן הנחות, סיפור סינדרלה שחוק שנופל לכל הקלישאות.

פלשבק החתונה. לדה-נירו מגיעים תסריטים טובים מזה
פלשבק החתונה. לדה-נירו מגיעים תסריטים טובים מזה

שנות השמונים המוקדמות. ג'וי היא גרושה עם שני ילדים, הגרוש שלה חי במרתף ושר לעצמו, אמא שלה הגרושה תקועה מול אופרות סבון, אבא שלה הגרוש נפרד מחברתו וחוזר הביתה בכעס, הילדים שלה חולים, האחות שלה מתנכלת לה, והיא מקרצפת את הבית. כשאבא שלה מוצא חברה חדשה שלא מאמינה בה מושלם הסטינג של ליכלוכית. אבל אז יש לה רעיון לפטנט מסחרי והיא מנסה להגשים אותו ולהתעשר מזה כנגד כל הסיכויים. נחשו מה קורה בסוף.

זה מתחיל דווקא במסווה של דרמה קומית על בחורה רגישה, סטייל ג'ונו או אני וארל והנערה הגוססת. עומס של פרטי תפאורה קטנים, ים דמויות אכולות סרטים, חלומות ילדות מנותצים וקטעי ארכיון משפחתיים. רוברט דה נירו נכנס לסרט בסערה בסצנה לא רעה. השליש הראשון של הסרט מלחיץ מרוב עומס אבל לפחות יש הבטחה באוויר. אבל אז דברים מתחילים לחזור על עצמם.

על החלום האמריקני כבר נאמר שהוא נקרא כך כי אם אתה מאמין בו, סימן שאתה ישן. האולפן הכי רפובליקני בהוליווד (פוקס) עושה פה מאמצים כבירים שנמשיך לישון ולהאמין שמי שרוצה מספיק יכול להצליח ולהתעשר. סרט זה הוא אחד בשרשרת ארוכה ומשעממת, וכמו רבים בעשורים האחרונים, גם הסרט הזה נשען על סיפור אמיתי כי אחרת אף אחד כבר לא היה נופל בפח.

במאקרו זה סיפור לעוס, ובמקום לחדש לפחות ברמת המיקרו הסרט טורח ומבהיר בסוף כל סצנה שהבנת מה היא מנסה להעביר. באחד מרגעי השפל של הסרט מסבירה דמות מיותרת אחת לגיבורה ש"איש חכם אחד אמר לי פעם שרק כשאומרים לאדם משהו בפעם התשיעית הוא מתחיל להקשיב". וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה.

וואלה.

כסרט קריסמס קלאסי, אין פה רגע אחד חתרני, נוקב או אפילו מעניין מידי. אבל דבר אחד נעדר ממנו באופן בוטה: הטרדות מיניות. מספר פעמים נכנסת ג'וי לחדר ובו גבר או כמה גברים, שיש להם כח והשפעה על חייה, או שהיא להם אויבת של ממש. גם היום גברים רבים משתמשים בהטרדה מינית כדי להחליש את האישה שמולם ולצאת כשידם על העליונה, אבל הסרט הזה מתרחש בתחילת שנות השמונים, כשהטרדות מיניות היו דבר חוקי ובלתי מדובר. יש בסרט סצנות שפשוט נראות בלתי אמינות לכל אדם בעל איזשהו נסיון חיים. בסצנה אחת מנצל מנהל בכיר את נוכחותה של ג'וי בחדר הישיבות כדי לספר לנו הצופים שגם הוא סוג של סינדרלה שצמח מלמטה. וזה מגיע אחרי סצנה שמצולמת כך שג'וי יושבת ואנחנו רואים את פניה מוקפות בחלציהם של גברים עומדים. כולם קדושים באמריקה. ייתכן שהזכרים שבכם שואלים כרגע "מה קשור", אבל גם היוצרים הבינו את הבעייתיות בסצנות האלה. באחרונה שבהן נכנס הגבר העשיר לחדר וג'וי פוקדת עליו להשאיר את הדלת פתוחה. הוא כמובן מסכים, כמו שהוא יסכים בהמשך לכל דבר אליו יידרש. מקרה מובהק של טו ליטל טו לייט.

דני רופ מחוק אצלי
דני רופ מחוק אצלי

בקיצור, מדובר בזוועה שמרנית שנכתבה ובוימה בידי אותו אדם – לרוב סימן מבשר רעות – דיוויד או. ראסל שגם סרטיו הקודמים אינם טובים אם כי לא גרועים עד כדי כך: 3 מלכים, אני 3> האקביז ו"חלום אמריקאי" (אמריקן האסל). לא ללכת, אלא אם אתם חושבים שפוקס ניוז היא תחנת חדשות "אובייקטיבית".