תחת זכוכית מגדלת

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר ובYNET בשינויים קלים*

השקט צרם לאיטו באחד מהמושבים הקטנים מזרחה לאשקלון. נשמע שתמיד שקט פה, אך הטילים שנורו מרצועת עזה הסמוכה אל שמי תל אביב רק שעה קודם לכן הפכו הכל דממה דקה. עוז סער, חוקר פרטי בעל חיוך ממזרי, ישב ליד ההגה. במצוותו ישבתי אני במושב האחורי של רכבו, מאחורי חלונות כהים.

"נסה להנמיך צללית", הוא מבקש ממני, ואני נצמד למשענת ומטה את ראשי כך שפנס הרחוב לא ישזף אותי. בימים מתפרנס עוז מחקירות של גניבות והונאות ביטוח, ובלילות עוקב אחרי בוגדים בשליחות בני זוגם המקורננים, מה שנקרא גם "תיקי אישות". השעה פה עשר בלילה. רק הבוקר הגיעה למשרדו של עוז אישה נשואה ובאמתחתה חשד כבד שבעלה בוגד בה כבר תקופה. "הוא הודיע לי שהוא יצא הלילה בעשר לפגוש חברים בתל אביב. אין מצב, כל החברים שלו כבר ישנים בעשר בלילה. אם הוא מפרק את המשפחה הזאת אני רוצה לדעת, ואני רוצה הוכחות". עוז הנהן בהבנה. הוא היה בסיפור הזה כבר מאות פעמים.

download

אנחנו חונים כמאה וחמישים מטר מהסובארו של החשוד ומחכים שיכנס אליה (זו כמובן לא באמת סובארו, אני לא צריך שאנשים יזהו פה את עצמם). מעקבים מתבצעים לרוב בשני כלי רכב. בספיקר של עוז אנחנו על קו פתוח עם רון, חוקר שהצטרף למשימה וחונה כעת בטרמפיאדה מחוץ למושב. בשונה מעוז המחושב, רון הוא לץ אינטליגנטי. הוא מעביר לנו את ההמתנה דרך הרשת הסלולארית:

"תגידו, אוהבים פיתולי עלילה? שמעו סיפור על זוג מחיפה. פנה אלי הבעל, אמר שהאישה נעלמת לריקודי-עם 3 פעמים בשבוע. ראינו אותה יוצאת, התחלנו לעקוב. עשתה בדיקות של איש מוסד. מסתובבת סביב כיכרות פעמיים, נוסעת לטיילת בנתניה, עוצרת בצד, מחכה. כנראה תודרכה איך לנער עוקבים. בסוף הגיעה לתל אביב, חנתה. הגיעה קאדילק לבנה. נכנסה. התקשרתי לבעל ועדכנתי אותו. אמר לי, תתקרב תקריא לי מספר רישוי. אמרתי לו חראם, הם יקלטו אותי, עזוב. אמר לי לא אכפת לי שתשרף, תן לי את המספר על הקאדילק. התקרבתי, נתתי. אמר זה אח שלי". שיט. הגיס והגיסה הגיעו לבסוף לשיפודיה וישבו לאכול על הויטרינה הפונה לרחוב. "ישבנו באוטו וצילמנו אותם מחזיקים ידיים ואוכלים. בסוף הארוחה חזרו לרכב, הוא הסיע אותה לאוטו שלה, ונפרדו. אני אומר את זה לבעל, והוא המום, כל הבלגן הזה בשביל קבב? עכשיו אני קצת מנוסה, אמרתי לו, תסתכל בפח במקלחת, יש שם פדים? בדק, אמר לי וואלה. היא במחזור. איך ידעת? אמרתי לו "אתה עכשיו תעבור את הגירושין הראשונים שלך, אני עברתי כבר ארבע מאות".

הרחוב דומם באופן מכעיס, אבל אני שואל את עוז על האפשרות ששכן יעבור ויציק לנו בשאלות. "הסביבה באמת יכולה לעשות בעיות. שואלים אותך מה אתה עושה, מי אתה. אני לרוב אומר שאני מחכה למישהו". אני מקשה: אבל אם עכשיו מישהו מצמיד את הראש לחלון שלנו ורואה אותי יושב מאחורה ואותך מקדימה, איך תמכור לו שאנחנו מחכים למישהו?" עוז, שצבר קילומטראז' בחירטוטי נודניקים, שולף: "אנחנו אוספים את אמא שלי, היא יושבת מקדימה. מי זאת אמא שלי? דינה. דינה ברזילי. תרשום מספר: 496351". 

Noir Photo Shoot - Portland Lightest

"עוז זוכר את ההוא מהסינמה סיטי?", שואל רון, "הבחור הזה היה ההוכחה שכשהזין עומד השכל בתחת". לא שהייתם צריכים הוכחה, אבל הסיפור הולך ככה: לילה, מעקב אחרי צרפתי אחד שאסף את פילגשו ולקח אותה לנקודה שרבים חושבים שהיא נורא רומנטית, או לפחות דיסקרטית: החניון של סינמה סיטי בגלילות. "נכון תמיד יש רכבים חונים בפינות החשוכות שם? אז זה הכל בוגדים!", צוהל רון. "הם חנו באמצע הכלום, גם חשוך וגם אין איך להתקרב אליהם", מספר עוז מבלי להזיז את עיניו מרכב המטרה. "ניסינו לצלם מרחוק עם אינפרא אדום אבל אז לא היה את הציוד שיש היום. אמרנו אין ברירה. ניסע עד אליהם, נדליק אורות גבוהים, נצלם כמה שנצליח עד שהם יקלטו וינוסו על נפשם, ונקווה שמשהו מזה יצא בפוקוס". רון חוטף ממנו את זכות הדיבור: "אז התקרבנו בשקט, אמרנו שלוש ארבע ו, פתחנו פנסים וצילמנו. ראינו אותה מתרוממת ממנו ואותו מחפש את המפתח ומתניע. כשהוא התחיל לנסוע אמרנו טוב, זה מה יש, לא התמונות הכי טובות בעולם אבל מספיק. ואז אנחנו רואים שהצרפתי לא בורח רחוק. הוא פשוט נסע לפינה השניה של החניון, דומם מנוע והם המשיכו מהנקודה בה הפסיקו". "אז כמובן שאם יש הזדמנות לתמונה יותר טובה, לוקחים. הרי בבתי משפט מה שלא צולם לא קיים", כך עוז. "אז עשינו שוב את אותו תרגיל, ושוב הוא נסע לעוד פינה של הסינמה סיטי ודומם מנוע. הוא אשכרה לא ראה את המצלמות ולא קלט את הסיטואציה". לצרפתי הזה מגיעה אות המופת על דבקות במשימה. בטח בתלמוד יש גם איזה פרס ניחומים על זירוז גיטין.

"אז לשאלתך", סונט בי עוז, "ככל שאתה צובר נסיון אתה לומד שרוב האנשים, אפילו אם הם החשודים עצמם, לא קולטים אותך. אתה יכול להתקרב. אתה יכול להטמע בהמון. אם אתה לא לבקן בגובה שני מטר עם צמות וזקן, כנראה שלא ישימו לב גם כשאתה ממש קרוב. כן חשוב לשים לב לאן מכוונות העיניים של הנעקב, האם ההתנהגות שלו מעוררת חשד".

אני לוקח אוויר ומבין שאם הכל ילך כמתוכנן, עוד רגע אני ארדוף אחרי אדם, שלא בידיעתו, ואראה איך תמונות אינטימיות שלו מגיעות לאשתו בווצאפ. "תגידו איך גובים את התשלום מבנאדם שכרגע סיפרתם לו משהו שפרק אותו לחתיכות? אתם שליחי הבשורות המרות, אין בעיות גביה במקרים כאלה?". רון: "אלו שפרקנו אותם לחתיכות, הם משלמים הכי טוב". עוז: "הם מבינים שאנחנו מוציאים את האמת לאור, ושיש לזה גם משמעויות משפטיות וכספיות. וחוצמזה אצלנו בתחום משלמים תמיד מראש". הו, הקינאה. 

David_Janssen_Richard_Diamond_1959

אני חופר בטאבלט של עוז וצופה בארכיון הגניבות. עובדים בישראל מגלחים מהמעסיקים שלהם הכל בערך. הנה וידאו של גנב פקטים, הנה גנב בשמים, הנה גנב סולר. "הבחור הזה היה שומר של חניון משאיות, אבל בזמן שהוא עובד הוא גם צריך הרי להתפרנס ממשהו. אז הוא היה מביא ג'ריקנים לעבודה, שואב קצת סולר מכל משאית ומוכר אותו". הבוס חשד שמשהו כזה קורה והזמין את שלל המצלמות הנסתרות-מאד של עוז. אחרי שהגניבה צולמה כמה פעמים קפצו עליו עוז ורון. הוא מיד הודה שהוא גנב את הכמה ליטרים שהיו עליו, "אבל כחוקרים היינו חייבים להוציא ממנו הודאה שזה לא התחיל היום. לדעת לחקור אדם זו תורה שלמה. אנחנו לא שוטרים ואם הוא רוצה הוא יכול לקום וללכת. אבל הראינו לו על המקום כמה תמונות של עצמו גונב, ונתנו לו להסיק בעצמו שאם יש לנו את הכמה תמונות האלה, כנראה שיש גם יותר. דיברנו איתו על המעצר שיבוא, והמשפט, וכמה עולים עורכי דין, והכתם על שמו, מפה לשם הוא הודה שהוא עושה את זה כבר שנתיים. כמובן שגם את זה צילמנו". 

אני מביט ברכב החונה של החשוד. עוד רגע אחת עשרה בלילה, וכבר אין סיכוי שמר בחור יצא לשום מקום. אני כועס עליו כפי שמעולם לא כעסתי על אדם שכבר שעה אינו בוגד באשתו. אני שואל את חבריי לאמבוש אם בשלה השעה ללכת הביתה. מסתבר שהם בקטע של להישאר עוד קצת. עוז מספר שהיה צלף בגדוד 890. "אז זה די דומה לעיסוק הנוכחי שלי, להיות מאחורי העדשה כל היום, ולחכות בסבלנות כמה שצריך". אני: "חוץ מהעניין הזה שאתה כבר לא הורג אף אחד". עוז: "כן אה". רון: "אבל אתה צודק שיש לנו פה יותר מידי משתנים. כבר מאוחר. חורף – אולי הוא חולה. וירו טילים לפני שעתיים". ואולי המאהבת הצטננה? רק שתהיה לי בריאה המאהבת, שלא נתייבש פה. 

ואולי הלקוחה פלטה איזו מילה בבית והוא חיזל"ש? איך היא בכלל אמורה להתנהג? "הנחיתי את הלקוחה כרגיל: שתמשיך לעשות מה שעשתה עד עכשיו. היית ברוגז, גם הערב את ברוגז. היית נודניקית, תמשיכי להיות נודניקית. שלא יחשוד שמשהו השתנה. אני לא אומר, יש לקוחות שעושים לך חיים קשים. אחד היה אצלי במשרד, הזמין מעקב אחרי אשתו. שילם, לקח חשבונית, הלך הביתה. תוך שעה התקשר – "אשתי מצאה את החשבונית במכנסיים שזרקתי לכביסה, קבל ביטול על הכל". אז אני פונה בקריאה נרגשת לקוראי בלייזר: גברים, תלמדו לכבס בעצמכם! חוצמזה מאז אני שם את החשבונית רק בדו"ח הסיכום". 

40588576944_cab170d91e_b

הופה. אורות כתומים מהבהבים. דלת נפתחת. הבחור יוצא לדרך. השעה אחת עשרה וחצי והלילה שלנו רק מתחיל. "הוא בתנועה", מעדכן עוז את רון, שניהם מתניעים וכשהסובארו מתרחקת 300 מטר מאיתנו עוז מדליק אורות ומתחיל לנסוע. "אנשים מכירים את הרכבים שיש להם בשכונה. לכן לא כדאי להצמד אליו עד שיצא מהשכונה שלו". רון: "אני מחכה בטרמפיאדה, כשנחבור תן לי להכנס מאחוריו כדי שיתחלפו לו האורות במראה". עוז: "קלוט באיזה שעות הוא יוצא. חושב הוא בן 16". 

גם נוהג כמו בן 16. אנחנו דולקים בעקבותיו בכביש שידוע בקרב המקומיים ככביש הבר מצווה, על שם י"ג סיבובים חדים ומסוכנים. חשודינו מרביץ, במהירות שכבר איננה על גבול החוקי. הוא מכיר פה כל פיתול, יודע מתי לבלום. אנחנו לא כל כך. תחושת רכבת הרים קלה עד בינונית. כדי להתעלם מהפחד אני שואל את עוז: כמה בוגדים תפסת עד היום? "בוא נראה, אני נכנסתי לתחום ב-1999, כלומר עשרים שנה, אז בחישוב מהיר, תפסתי… די הרבה". אולי זו הסיבה לפקקים – מאחורי כל ישראלי בכביש יש שני חוקרים.  

לפתע – רמזור אדום. הכביש הופך לדו מסלולי. אנחנו לימין הסובארו, קצת מאחורה, בשטח מת מבחינתו. הוא לא שם לב אלינו בכלל. עוז מצלם אותו דרך מראת הצד. גבר נאה. נראה קצר רוח. אחרי הרמזור מצליחים שוב, בקושי, להחליף לו אורות במראה. אין קליטה בגבעות והקו לרון כל הזמן מתנתק. עכשיו הוא מנסה להוריד ימינה את המונית שלפניו, שבעצמה טסה. המרדף נהיה קשוח והחוקרים ממעטים בדיבור מלבד "מסלול שמאלי! עכשיו רד ימינה! תצמד" כשיש קליטה. אבל רון לא מתאפק: "למה הוא ממהר כל כך? הוא בטרפת". עוז: "אולי הוא בדיוק מבייץ". 

בחירת רכב המעקב דורשת דיוק בכל מיני פרטים. חוץ ממנוע חזק, רצוי מאד שזה יהיה רכב נפוץ, כל דגם שרואים 200 כמוהו בכל פקק, וגם בקשת הגוונים הנפוצה שבין לבן לשחור. אבל הנה משהו שלא חשבתם עליו: נהגים עירניים יותר לרכב מהפירמה בה הם נוהגים. בעל סובארו ישים לב לסובארו. אז תמיד כדאי לברר איזה אוטו יש לנעקב, ולבוא עם משהו אחר. כמו כן, ביום עדיף להתפצל לרכב ולאופנוע, אבל בלילה האופנוע נורא בולט בשל הפנס האחד, שאף אחד לא רגיל שנתקע מאחור כל הנסיעה. אופנועים ככלל עוקפים אותנו, ולכן בלילה מתפצלים לשתי מכוניות משפחתיות. 

אנחנו כבר על איילון צפון, והסובארו מנסה לעקוף משאית דרך השוליים. אני: יש מצב שהוא קלט אותנו? עוז: "במהירויות כאלה אתה חייב להסתכל קדימה כל הזמן. אין צ'אנס שהיה לו פנאי לחשוב על האחורה בכלל. אני מפחד רק מאלה שנוסעים רגוע. רון, על איזה שלט אתה עכשיו?" רון מפציע מהסלולר: "עברנו את קק"ל. הוא ממש לא נוסע לתל אביב". 

הטיסה נוחתת בחניון תת קרקעי בהרצליה פיתוח, באיזור של בתי קפה. "זהו", מקונן רון, "בית קפה. הרס לנו את הערב. אפשר לתבוע אותו על שיעמום?" עוז: "שים לב שעוד רגע נאבד קליטה. אני מכין את עצמי לפריקה". פה יש תמרון עדין של רייסים בירידות של החניון אל בטן האדמה. אסור לאבד אותו במבוך. צריך לחנות קרוב זה לזה וגם אליו, כדי לזנק למעקב רגלי כולל כניסה למעלית איתו. כל זה בלי שישים לב שאנחנו קיימים.

BigComboTrailer

הנעקב יוצא מהסובארו. רון נכנס איתו למעלית. עוז ואני נשארים ברכב ומחכים להזנקה. כעבור דקה מקבלים את האות ורצים למעלית. בוגדן בוגדנוביץ' אכן נכנס לבית קפה ואנחנו כבר שואלים את עצמנו מה נזמין לאכול שיפצה על עוגמת הנפש, אבל אז קמה עלמת חן ומנשקת אותו, והם יוצאים. ממרחק בטוח, אנחנו מתפצלים ועוקבים אחרי הזוג שמרבה לצחוק בקול רם ולגעת. החוקרים מצלמים. אחרי הליכה קצרה הזוג נעצר מול שער נעול, בכניסה לוילה אדירת מימדים שנראית חשוכה. ממחבואינו אנחנו עוצרים את נשימתנו כדי לשמוע – הם אומרים לאינטרקום מילה אחת. קזבלנקה. השער נפתח והם נכנסים. השער נטרק. עוז מחכה טיפה וניגש לשער. לוחץ על הכפתור, אומר קזבלנקה, ואנחנו בפנים. אף אחד לא פוגש אותנו בכניסה. אולי זה כי כולם עסוקים. 

בכל פינה של האחוזונת מעומעמת האורות יש זוגות, ופה ושם שלשות, עסוקים בפעילות מינית למדי. לבושים ולבושות, ערומים וערומות, סדום ועמורה, כפתור ופרח. עוז ורון מתפצלים. על כל אחד מהם כמה מצלמות נסתרות. רון מתחיל לצלם את הזוג ממרחק 4-5 מטר, נמרחים על ספה ומתחילים להחליף דגימות רוק. היא לא נראית מצוננת בכלל, ברוך השם. עוז עולה לקומה העליונה וגונב וידאו מלמעלה. בשלב הזה מצטרף לזוג הלוהט עוד זוג, קצת פחות לוהט, אבל נראה שהם מיודדים כי חלקם מתחילים להתפשט. אני נותרתי לעמוד שם כמו טמבל, וכשהבנתי שאני חייב איכשהו להשתלב בסיטואציה הלכתי לבר ומזגתי לי משהו עם הרבה קרח, יען כי נהיה לי חם.

All_In_the_Family_1972

תוך דקה עוז תפס אותי בשרוול והוציא את שנינו החוצה. "מה אתה עושה", התרעמתי, "אני פה במשימה עיתונאית!". "בסדר, תקשיב, עוד שתי דקות כבר היו עולים עלינו, למקומות האלה לא מכניסים גברים בלי בנות זוג. אני ואתה חוזרים עכשיו הביתה, רון ישתלב פה כמה שיצליח". "למה אתה לא נראה מאושר?", אני שואל, "הרי צילמת אותו בוגד!". "זו הבעיה. אין לנו אותו בוגד פר אקסלנס. יש לנו אותו מתנשק עם שתי נשים. ברבנות הם יעדיפו לראות בחור אחד עם בחורה אחת נכנסים לצימר וסוגרים את הדלת, מאשר את אורגית הליטופים הזאת שבבירור אין בה, בינתיים, את מה שההלכה קוראת "כמכחול בשפופרת". הרבנים של היום.

אז איך זה נראה, אני שואל את עוז בדרך לחניון, הרגע בו אתה מספר למקורנן על מעללי המקרנן? "להרבה לקוחות יש בראש את הפורמט של צ'יטרז, הריאליטי האמריקאי בו רואים את האישה תופסת את בעלה על חם וחובטת בו. זה אחלה טראש אבל בחיים שלך כדאי שתשתדל להיות קצת יותר מתוחכם". אני שם לב שכל התשאול הזה לא טבעי לעוז. מידע זה העסק שלו, והוא כל הזמן צריך לחשוב מי צריך לדעת מה ומה לא. הוא עונה לשאלותיי רק לאחר מחשבה מרוכזת.

"אחרי שאני עובר איתם על החומרים אני מפנה אותם לעו"ד שמסביר להם מה יש להם ביד, מה אפשר לעשות עם זה ובעיקר מתי לשלוף את זה". לרוב מומלץ לחכות לרגע הנכון ברבנות ועד אז ממש לסתום את הפה לגבי זה. ולא שזה קל. עוז מספר על בעל שמקיים מערכת יחסים מקבילה עם מאהבת, ולא ידע שנעקב וצולם. אשתו לא אמרה לו על זה דבר, וגם לא על הגט המתקרב. "כשהוא קיבל את הזימון מהרבנות הוא נכנס בה בכל הכח: "את מנוולת, את הורסת את המשפחה שלנו סתם". וכל הזמן הזה היא צריכה לסכור את פיה לגבי תמונות לא פשוטות שהראיתי לה". 

ואיך אתה מרגיש עם זה שאתה נכנס לחיים האינטימיים של האנשים האלה, ומצלם? בכל זאת תחושה די סליזית. "לקחתי לעצמי מהתחלה כלל – אני מראה את האמת. אם אתה ממוקד באמת ולא בשקר אתה תהיה בסדר גם מוסרית, וזה גם לא יהפוך אותך לחשדן ופסימי כמו שעלול לקרות לחלק מהחוקרים עם הזמן. חוץ מזה הגעתי למסקנה שלכל סיפור יש שני צדדים". מה הכוונה? "מה אתה חושב, שכשנראה ברבנות לבחור הזה את מה שהולך פה עכשיו, הוא יגיד פשעתי? מה פתאום, הוא יספר את הסיפור שלו, אולי יגיד שלא קיבל בבית מספיק חום ואהבה, אולי יגיד שהרגיש בבית כמו בכלא. כל אחד יבין את הוידאו הזה מנקודת מבטו. ככה זה אנשים".

אשתקד: הבגידה

על מה דיברנו לפני שנה?

19.8.15: האקרים פרצו לאתר הבגידות אשלי מדיסון וחשפו פרטי משתמשים

אז אל תתנו אצבע למאגר הביומטרי

בין שמות הבוגדים: הבחור שבדק לאשתו את השתן וסיפר לה שהיא בהריון

וח"כ ישראלי: "נרשמו בשמי"

וכנראה שעוד כמה אנשים

ויש כבר ערכת עזרה ראשונה לנחשפים

מעט מאוחר מידי לשניים מהם התאבדו

נקודה אחרונה למחשבה:

באותו רגע היה נראה שזה פיאסקו רציני, אבל האתר עדיין קיים ועדיין טוען למליוני משתמשים בכל העולם. שר הפנים שלנו לא הפנים שמאגרים סופם לדלוף, ומנסה לקדם בכל כוחו את המאגר הביומטרי שיסכן את כולנו. ואנחנו עדיין נסחפים לדבר ולהתבדח כל יומיים על משהו אחר במקום להתאחד בפלטפורמה שהרשת מאפשרת לנו ולמגר רעיונות מסוכנים כמו למשל המאגר הביומטרי.

לפרק הקודם של אשתקד: תוריד את הרמפה

על היקום ועל חדרה

כריסטה רחל בת אדם אמרה: אהבה מביאה איתה את כל מה שאינו אהבה. והיא צדקה.

קהלת אמר: ומוצא אני מר ממות את האשה. והוא טעה.

א.

הערב ירד על היקום ועל חדרה. דודי הזמין את רונית לסיגריה והם עמדו על המרפסת ועישנו. עשנם המשותף התלכד לענן שהתלכד עם העננים שמעל ומתחת השקיעה, עננים שבקושי נתנו לקרן שמש קרה אחת לחדור דרכם. המרפסת הייתה רטובה לגמרי, ולא היה בה דבר, מלבד כיור. עניין מוזר, חשב דודי. כיור במרפסת. מי צריך את זה? מה שכן, בקיץ נוכל לכבות בכיור את הסיגריות לפני שניכנס פנימה. הוא זרק את הסיגריה על רצפת המרפסת וזו כבתה בצווחה זעירה. מה אתה עושה, גערה בו רונית, תרים את זה. הוא הסתכל בה, עייף. תרים את זה, זה הבית שלנו עכשיו, נכון אתה לא זורק סיגריות על הרצפה בבית שלנו. הוא הרים את הבדל שספג מי חורף והתנפח, חושב לעצמו- מקווה שכבר נחזור הביתה עד הקיץ.

הם נכנסו פנימה ביחד. חוץ מאינספור קרטונים, על הרצפה בסלון חיכתה רק מגבת קטנה שרונית פרסה מראש כדי לא ללכלך את הבית במים ובוץ מרפסתי. דודי נתן דאבל קליק על כפתור סגירת התריס החשמלי, שירד גדול וכסוף במורד המשקוף עד שנחבט בקרקע. השלב הבא היה העלמותם של כל החרירים הקטנים בתריס, שהפך לקיר.

דודי חזר אל חדר הילדים, מצא את הקרטון המותחל ורוקן את תכולתו אל המגרות. הארון רעד עם כל מגע. איקאה, חשב לעצמו. כשהייתי ילד רהיטים היו כבדים גם כשהיו ריקים. הוא רוקן את הקרטון, קיפל אותו לדו מימד ודחף מאחורי הארון. כשהוא פתח את הקרטון הבא בתור, סובל מאדי המסקינגטייפ, רונית נכנסה. איפה אתה שם את הקרטונים? מאחורי הארון, הצביע. למה? כי הוא רוקד וזה יתן לו יציבות. וגם כי עוד חודשיים שלושה נארוז שוב, לא? קרטונים מביאים ג'וקים, אמרה בפסקנות תוך שהיא שולפת אותם החוצה. הארון רעד. היא זרקה אותם מחוץ לדלת הכניסה, כמו שצריך לעשות עם קרטונים של פיצה. המחשבה על הג'וקים שמסתתרים בפנים העבירה בה חלחלה. התחושה המקריפה הזו במורד הגב הזכירה לה את הלילה בתחילת השבוע, אז פגשה בתחושה הזו לראשונה.

ב.

זה קרה כשהם היו מרוחים על ספת העור העצומה שלהם וצפו בערוץ שתיים. השופטים צעקו על נערה אחת שאינה יודעת לשיר וחבל שהיא מנסה לעשות זאת באנגלית. דודי קם ונכנס לשירותים, ורונית חשה מנומנמת וגם הצטערה בשביל הזמרת הצעירה. הילדים ישנו שניהם, ורונית הנמיכה קצת דרך הממיר, כי השופטים ממש השתוללו עכשיו. השחנבון של דודי צפצף לאות סמס חדש. רונית פזלה לכיוונו. היא הניחה את השלט והרימה את המכשיר מהשטיח, ובאצבע רועדת פתחה את הסמס. "קרן כספים" שלחה לו: "תבוא הלילה….".

ואז רונית קפאה, וצמרמורת חשמלית הקריפה לה את מורד הגב, כאילו מישהו מותח לה את חוט השידרה. באותה שניה דודי חזר לסלון וקפא אף הוא, מביט בה אוחזת בשחנבון ומביטה בו. לרגע הם עמדו כך. דודי ניסה את מזלו: מה את מסתכלת עלי ככה, קרה משהו? רונית חזרה לנשום, לאט, מנסה להרגיע את כאב הגב הלא יאומן הזה. מי זאת קרן כספים דודי? מה, מי, דודי הוציא מפיו צחוק שנשמע כמו שיעול והתיישב לידה, מנסה לקחת ממנה את המכשיר. רונית הרחיקה אותו ממנו וחשה איך כל תנועה צורבת לה מהשכמות עד עצם הזנב. מי זאת קרן כספים, אמרה רונית בקול שיצא חלול הרבה יותר תוך שהיא מנסה לדפדף מעלה בהיסטוריית הסמסים בין דודי אהרונוף לקרן כספים. דודי ניסה שוב לקחת את המכשיר אך ביד רפה, שלבסוף חזרה ונחה על הספה. השופטים קראו לזמרת בשמות גנאי והטיחו בה האשמות על הרס התרבות הישראלית. רונית קראה בעיניים בלתי ממוקדות את ההתכתבויות. משפטים קצרים, בדרך כלל שתי מילים. הרוב נראה תמים. ענייני עבודה. השעות מוזרות. לפעמים אמצע הלילה. שבת אחת. רונית ניסתה לקחת נשימה עמוקה אבל הפסיקה אותה באמצע- הגב צרח מכאבים. אני הולך לעשן. אתה מה, שאלה רונית בלי כוחות, אתה מה יא חרא אחד, אתה בורח לי למרפסת, שב ותסביר לי כמו גבר מה הולך פה, מי זאת כספים ולאן נעלמת כל פעם כשנעלמת כל פעם. אני אספר לך אבל אני צריך סיגריה קודם. אתה לא יוצא לשום סיגריה, אתה לא יוצא לשום סיגריה בכתה והכתה אותו, חובטת בו את השחנבון שבתגובה ציפצף והפעיל את המצלמה. דודי תפס לה את הידיים והניח את המכשיר על השולחן. רונית בכתה. הטלוויזיה יצאה לפרסומות.

ג.

אני לא מאושר כבר הרבה זמן. אז למה לא אמרת לי כלום רגע מה אני בכלל מה אני ישר חושבת עליך יא חרא אחד תענה לי על השאלה בלי הקדמות פשוט תגיד לי. קרן זאת אחת שעובדת איתי, ולפעמים אני והיא שוכבים. היה שקט. רונית לא הייתה באמת מופתעת, היא הבינה לאן זה הולך. אבל כשהוא אמר את זה כאב הגב פתאום פסק. היא נשכבה לאחור והביטה בתקרה. עם קונדום? כן. כמה פעמים זה כבר קרה? לא יודע, זה קרה, זה קרה כמה פעמים. תמיד עם קונדום? כן. אתה אבל שונא עם קונדום. נכון. אז למה שמת קונדום? באותו רגע השחנבון צפצף לאות סמס חדש. דודי רכן קדימה לקחת אותו אבל רונית זינקה אליו וחטפה אותו אליה. דודי נשען לאחור והביט בה. רונית פתחה את ההודעה. "ישתלם לך…", הבטיחה קרן כספים. מה היא לא יודעת שלא עושים דברים כאלה, זה אל"ף בי"ת של בוגדים. אולי רציתי שזה יתגלה. אה כי זו הדרך שלך לדבר איתי, דרך מחלקת כספים? רגע לא קוראים לה ככה, מה השם האמיתי שלה? דודי חייך ומיד נבהל והבליע. מה השם שלה, צעקה רונית. הילדים ישנים, את לא צריכה להעיר אותם. מה חייכת יא חרא תגיד לי איך קוראים לפילגש שלך, למאהבת שלך לפוטה שאתה הולך אליה כשאתה לא פה עם הילדים שלך איך קוראים לה? חייכתי כי זה מצחיק, אמר דודי, יש לה שם מגוחך. קוראים לה קרן שקלים.

באותו רגע נשמע רעש מחריד מכיוון המרפסת, הבית הזדעזע ורונית הרגישה את חוט השדרה שלה שוב נמתח בכאב עד כדי שיתוק.

הרעש בא מלמעלה, עבר בוודאות דרך המרפסת וירד מטה. הילדים התעוררו והטלוויזיה עברה לשלג. דודי קם בבת אחת. רונית הביטה בו בערפול מסוים ולא הבינה לאן הוא הולך, הם הרי מדברים. היא הייתה בטוחה שהרעש הזה בא מתוכה. דודי הציץ מהחלון שפונה אל המרפסת ואמר אוי ואבוי. רונית שמעה את עילאי מתחיל לבכות וגם ספיר רחשה במיטתה. רונית קמה מהספה, מאובנת מכאב ודודי שאג עליה לא להתקרב למרפסת. מידי פעם עלה מבחוץ רעש נוסף. אתה לא תצרח עלי אני הולכת לראות מה עם הילדים שלי אם לא אכפת לך, צרחה רונית והלכה אל הילדים. היא ניגשה קודם לעילאי והרימה אותו על הידיים, ואז ניגשה לספיר ששאלה מה קרה. אני לא יודעת מה קרה אמרה רונית, בואי. היא חזרה לסלון עם הילדים, עילאי נרגע בינתיים ועבר ליבבות קטנות, ספוראדיות. מה קרה? דודי היה חיוור לגמרי. המרפסת קרסה. המרפסת של שטרסלר קרסה על שלנו, ושתיהן נפלו על המרפסת של הררי. נראה לי שזה גם החריב את הגינה של חסן. אנחנו חייבים לצאת מפה אמרה רונית, אולי כל הבניין תיכף יקרוס. לאן נצא מפה, לילה וקר בחוץ. לא יודעת, אולי יש מקום לילדים אצל קרן שקלים. אוי תפסיקי עם זה עכשיו, את לא מבינה את המצב בכלל אנחנו חייבים לעוף מפה. דודי תפס את הארנק שלו, שם בכיס ורץ לחדר של הילדים, חזר משם עם המעילים שלהם והחל להלביש אותם. רונית עזרה לו קצת ואז חשבה מה היא צריכה בעצם לקחת. היא הסתכלה מסביב והכל נראה לה לא חשוב. מחדר המדרגות עלו רעשים, והבהובים אדומים התקרבו דרך החלונות. ספיר אמרה זה בטח מכבי אש או אמבולנס. את צודקת חכמה שלי, אמר דודי. עילאי ניקר על כתפו והמוצץ נשמט ממנו.

הם ירדו להררי ומשם לחסן. דודי שמע מהם שהכל בסדר, אף אחד לא נפגע, אפילו הכלב של חסן הוכנס הביתה שעה קודם בגלל הקור. שטרסלר כבר דיבר עם תחנת המשטרה וניסה להגיש בצעקות תלונה נגד הקבלן. רונית הבינה במעורפל שבמשטרה לא מעוניינים לשתף פעולה, אבל היא הייתה עסוקה בעיקר בכאב הנורא שכיווץ אותה, ואחר כך בנסיונות לדמיין את דודי עם אותה קרן שמעולם לא ראתה למרות שהיא בטוח רווקה צעירה מאד. מידי פעם נזכרה שצריך למצוא לאן ללכת עם הילדים. היא לא רצתה לעזוב את הבניין אבל גם פחדה להשאר. הם נכנסו לאוטו וחגרו את הילדים. כשיצאו מהחניון הם ראו בתאורת הרחוב הכתומה, הקלושה, את חזית הבניין. כל המרפסות נעלמו, ואיפה שהיו נותרו רק כבלים ומוטות קרועים, תלויים באוויר. למטה אצל חסן הייתה מפולת ענקית של בטון שקברה לו את הגינה. מזל שהכלב היה בבית, חשבה רונית. ספיר אוהבת את הכלב הזה.

ד.

את הלילה הם העבירו במלון, שוכבים בחושך ערים מכמה סיבות. בבוקר דודי התקשר לקבלן שהבטיח שכל הוצאות המלון עליו עד שיצליחו להעביר אותם לדירה חלופית. הוא לא יודע איך זה קרה, עייפות החומר כנראה, החורף והגשם והקור ומי יודע. בודקים. דודי צרח עליו שהוא פושע ושיש לו ילדים קטנים בבית ושזה יכול היה להגמר באסון ושהוא צריך לשבת בכלא כי זה רק עניין של מזל שהם לא ישבו כולם במרפסת כשזה קרה ואז דודי ניתק. רונית ודודי לא דיברו במשך יומיים. דודי לא נסע לעבודה ורונית שמחה שזה לא עלה לדיון כי היא לא רצתה לשמוע את הקול שלו. את השחנבון שלו החזיקה אצלה, והעבירה לו שיחות חשובות. לא הגיעו יותר הודעות מקרן כספים. מידי פעם הכאב חזר לתקוף אותה ומידי פעם הוא נעלם. אחרי יומיים אמרו להם שהבניין בטוח לחלוטין, שילכו לדירה לתת הוראות לחברת אריזה שתעביר להם את הבית למקום חדש. דודי שחרר את עובדי חברת האריזה והוא ורונית ארזו את הבית בדממה, מתעלמים מהשאלות של ספיר. הם השאירו את הילדים אצל ההורים של רונית, נסעו לדירה החדשה והחלו לפרוק ארגזים. דודי שם לב שבימים האחרונים רונית חזרה לעשן, והוא הזמין אותה לסיגריה בחוץ. לשמחתו היא יצאה איתו למרפסת עם הכיור.

באותו לילה הם שכבו. המיטה לא הייתה שלהם, הילדים לא היו שם, הקרטון עם המגבונים שהם אוהבים טרם נפרק. רונית בכתה לפני ואחרי. אבל הם שכבו. זיון ארוך, גם נעים וגם מייסר. בעיקר נעים. בעיקר מייסר.

אחר כך לא הצליחו להרדם. רונית שכבה על הגב ומצמצה אל התקרה, ודודי שכב על צידו לידה וליטף לה את הבלורית. רוצה לדבר? תדבר. את בטח נורא כועסת עלי, ובצדק. גם אני כועס עליך, לא בצדק אני חושב אבל זה המצב, אני כועס עליך ממש. אתה הזוי. אם את רוצה שנצא מהנאחס הזה שנכנסנו אליו את צריכה לתת לי לדבר. כבר שנה שאני פוחד לדבר איתך וככה נהיה המצב הזה. אה אז אני אשמה שאתה פחדן ובוגד? אני לא מחפש אשמים, אני מחפש רגשות. זוכרת מה אמרת לי בחופה, שאם נקשיב נתגבר על הכל? בחופה אתה אמרת שתדאג לעונתי ולא לעונה של הזונה שלך איך שקוראים לה. זה נכון אני עשיתי טעות, טעות ענקית ואני מצטער נורא ואני לא אחזור על זה. את האושר שלי. אני רוצה לתקן איתך אותנו. רונית הציצה וראתה שהזין שלו עדיין עומד, וזה עודד אותה. הם דיברו.

ה.

בבוקר דודי הקפיד לתלות את כל התמונות והמדבקות באותם המקומות על הקירות בחדר הילדים, ורונית תלתה את הוילונות. אמא של רונית הקפיצה את הילדים, שמצאו חדר שהיה מאד דומה לזה שהיה להם. ספיר הכריזה על מסיבת נעים בגב והם עברו לסלון וליטפו את הילדים, ספיר צחקקה ועילאי מלמל בשפה שהמציא. אחר כך התחלפו בתפקידים ופתאום דודי הרגיש שרונית מלטפת אותו ביד אחת. משהו בו התרחב. הוא עצם את עיניו והתמכר.