בסוכות לקחנו יום לעצמנו, רעייתי ואני, והלכנו הליכה שראוי לספר עליה.
השארנו את האוטו בנקודה הדרומית ביותר בטיילת של נהריה, ליד סלון השיער של סיגי. מונית לקחה אותנו מסיגי לבית החולים הפסיכיאטרי "מזור" שלחופה הצפוני של עכו. ירדנו לקו המים, ומשם פשוט צעדנו צפונה.
נקודת ההתחלה בעכו
לא ידענו מראש האם הדרך כולה פתוחה בפנינו, או שיש חסימות על החוף שיאלצו אותנו ללכת דרך מטעים או אפילו לדפוק אוריינטציה עד כביש 4. זה קורה למשל כשהולכים מחוף בת ים לחוף יבנה. הרבה יותר מידי מתקנים בטחוניים חוסמים את החופים היפים של האזור ההוא. שמחים לבשר שפה בצפון הכל היה פתוח לרווחה.
החוף בטיול הזה הוא סלעי, יפהפה ומלא לגונות פיציות שמשתנות בין גאות לשפל. כוכי הים מלאים חיים, שבלולי מים, סרטנים, רכיכות וצדפים, דגים קטנים שמחכים לגאות שתחזיר אותם לים הגדול, וגם כאלה שמעדיפים להישאר. ההליכה על הסלע מתאגרת כי לעתים הוא חלקלק, ותמיד קשה ושפיצי.
בנקודות רבות ניכר שיושבי המקום, לפני מאות ואולי גם אלפי שנים, חרצו בסלע כדי להפוך אותו לשימושי. משטחי ייבוש לאצות, בריכות דייג ופתיחת נתיבי סירות אל הים הפתוח הם רק חלק מהצורות שראינו בסלע, עדויות לתרבויות שחיו פה בעבר.
בנקודות בהן העדפנו לא להסתכן על הסלע החלקלק הלכנו על החול. זהו אינו החול הצהוב, הטחון דק-דק שיש בתל אביב וסביבותיה. אלו שברי צדפים שהגלים הגדולים לא מגיעים אליהם בגלל החוף הסלעי ולכן הם גרוסים גס. חווית דריכה שונה, גם עם סנדלי השורש וגם בלי.
מצטרפת לזה הבעיה של הטינופת. לא הייתה נקודה נקיה אחת בחוף מעכו ועד שבי ציון, שצמודה לנהריה מדרום. החול והסלעים מלאים זכוכיות שבורות, פקקי בירה ולפחות בנקודה אחת ליד עכו זורם לים ביוב. מבעס לאללה. זו רצועת חוף מבודדת, כמעט סודית, עם פוטנציאל אדיר. שובר גלים טבעי עצום, שעבודת שיוף שלו במקום אחד (כמו שעשו הדורות הקודמים) תהפוך אותו לגן עדן לזאטוטים. ברמה הלאומית זו חרפה שהחוף הזה נראה ככה. לצערי אנחנו ממש רגילים לטבע מטונף. זה היזרעלי אקספיריינס, לא להסכים לתת אף שעל אבל גם לא לקחת אחריך את הזבל מאותו השעל ממש.
שפכים
שפכים או לא, דייגים יש פה בשפע. כל 100-200 מטר עמד דייג על הקצה המערבי של הסלע, וחיכה. על החול חנה הציוד שלהם. זו בוודאי לא הנקודה הכי גרועה לדוג בה באיזור. הדייגים של מפרץ חיפה, שדגים על שפך הקישון, סופחים חומרים מסוכנים בהרבה ממה שכנראה יש פה. לא רבים זוכרים אבל במקביל למשפט השייטים, בו תבעו בוגרי שייטת 13 המסורטנים את משרד הבטחון על כך שהכריחו אותם לצלול בקישון, התקיים גם משפט הדייגים. מסורטנים לא פחות, החבר'ה האלה דגו המון שנים בנקודה שאף אחד לא סיפר מה זרם בה (מעט מאד מים, הרבה יותר מידי מתכות כבדות ורעילות). טוב, נסחפתי. לא באתי לבעס. זה היה יום יפה וחמים במידה.
המסלול עובר גם ליד בסיס בריטי ישן ובו מבנה מלבני ענק שניסה למכ"ם צוללות נאציות בים התיכון, וגם ליד אתר "חצרות יסף", בעבר מתחם קרוואנים לעולים מאתיופיה, והיום גישה ישירה אך משובשת לחוף מכביש 4. יש מה לראות, ויש לגונות לשרוץ במימיהן החמימים יחסית. מקום קסום.
המרחק מצפון עכו לדרום נהריה הוא כ-5 ק"מ. חשבנו שבגלל תוואי הסלע נצטרך שעות ללכת את זה. המחשבה הזו הטרידה במיוחד כשאחרי שעה הליכה שנינו הרגשנו שהפילינג שהחול הגס עשה לכפות רגלנו הגיע לשכבות עור רגישות יותר, וההליכה הפכה כואבת (עבר אחרי יום).
מה הופתענו ושמחנו כבר כעבור שעה וחצי לראות את הבתים הדרומיים של שבי ציון, אחד המושבים העשירים והממוקמים-טוב-לתושבים-רע-לטבע ביותר בארץ.
בשבי ציון כבר היינו רעבים אז קפצנו ל"מועדון ארוחת הבוקר". המקום היה מלא עד אפס מקום להפתעתנו. זו איטלקית משוכללת ואפקטיבית אם כי לא מדהימה. אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה עדה, הופתע למצוא בסלט שלו פלפל חריף קצוץ ללא כל התראה. אבל חריף לאללה. אחרי חצי שעה ירדה הנפיחות. יצאנו משם שבעים.
התפרקדנו תחת סוכת המציל של חוף שבי ציון, ונמנמנו איזה שעתיים. אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מנהריה, ומשם לארוחת ערב ב"קפה כליל" בכליל, מקום מיוחד מאד שהנסיעה אליו בחושך היא אתגרית. היה אחלה יום.
אם אתם במקרה שר לאיכות סביבה, אנא דאגו שינקו וישמרו על החוף הזה, ועל שאר החופים, ועל הנחלים, ועל העמקים, ועל הפסגות, ועל העתיקות, ועל התינוקות. תודה.
שב. קנה כרטיסי טיסה לאלבניה לך ולאשתך. אל תשתף אותה בתמונה המלאה. מספיק שהיא תדע שזהו טיול יום ההולדת ה־40 שלך, שנולד ביוזמת הוריך, ושמימון נוסף תיקחו מהחיסכון שפתחתם לפני כמה שנים בדיוק למטרה זו. בחשבון הבנק שלכם שלושה פק"מים: "יום שחור", "יום אפור" ו"יום ורוד". שבור את "יום ורוד" אל תוך העו"ש, והרי לך תקציב.
נחת בשדה התעופה של עיר הבירה טירנה מעט אחר חצות. אין טעם לשכור רכב בלילה. הדרכים לא ברורות דיין, והנהג האלבני הוא מתחרה ראוי לישראלי במציאת דרכים יצירתיות לעלוב בחוקי התעבורה (אם כי מפסיד בנקודות). שכור אם כן חדר בבית מלון בשדה. בחר לך בית מלון עם שם גנרי כמו Airport Hotel. מלונות בשדות תעופה שעפים על עצמם עם שמות כגון Millennium Hotel או Paradise Hotel פשוט לא מבינים את הפונקציה שלהם ולכן ייפלו בדברים הקטנים כמו מים חמים באמבט או זגוגית כפולה לבידוד מרעש ההמראות.
בחדרך במלון פתח את המיניבר ורד עליו כאסח. אתה באלבניה. כל דבר במיניבר עולה עד עשרה שקלים, שהם 300 לֶק, המטבע המקומי. זו ההזדמנות שלך לחוש שאתה מרגל בשירות הוד מלכותה עם תקציב בלתי מוגבל, למרות שהמשימה שלך שונה בתכלית. חשוב שכל הוודקה הזאת לא תעלה לך לראש. מזל שהבקבוקונים קטנים.
ככל שהדבר מתאפשר, שבו בבוקר לארוחה רגועה ומסודרת. אין טעם להתחיל את השבוע ברוטו שלכם בתחושת דחיפות. להפך, ייטב לשניכם אם תחליקו בהדרגה אל תוך המשימה, בהולה ככל שתהיה. המזון באלבניה טרי באופן מטלטל. לירקות יש טעם של ירקות. המזון מן החי היה חי עד לפני שעה קלה. שלמו את החשבון על הלילה בן ארבעת הכוכבים: 9000 לק, שהם כ־290 שקל, כולל כל המיניבר. אספו את האוטו שהזמנתם בשדה התעופה. ביצעתם את ההזמנה באמצעות חברה ישראלית אך זו תתגלה כקש וגבבה. ביקשתם ג'יפון יפני אבל בשדה ממתין לכם שי: אוטו משפחתי מתוצרת צ'כית. אין פנאי או תועלת בהמתנה על קו חוצה יבשות עם רמאים וגזלנים. כעת יש לצאת לדרך ולהגיע למפרץ ולורה.
2.
שב על ההגה ותן לרעייתך את תפקיד הנווטת האוחזת במפת נייר. זכור שזוגתך אינה אשמה במחדליך. כאשר תיבהל מאמבוש של שוטרים שצצים מעבר לעיקול כפרי, ותיסע היישר אל תוך תמרור אין כניסה, זוכה אגב כך למחאות הז'נדרמים, אל תרים את קולך עליה. היא לא אשמה שאתה חש בושה עמוקה כרגע. קח אחריות. נשום עמוק. זכור שמי שאמר לך ששוטר אלבני יעזוב אותך תמורת שטר של עשרה יורו גם אמר שמעולם לא עשה כן בעצמו. ייתכן שמדובר באגדה, ולראיה: השוטרים ראו שאתה נוהג ברכב תוצרת השנה הנוכחית, כלומר תייר, ובכל זאת לא קראו לך לשיחה. רק גערו בך בעל פה וסובבו אליך את גבם. תמרן לנתיב הנכון ובלע את כבודך אגב כך.
כבישי אלבניה הראשיים יתגלו במהרה כאזור תעשייה בלתי נגמר. לאורך הדרכים פרושים אלפי עסקים מכל המינים. ממרכולים למוסכים, מחנויות טרקטורים לחנויות מחרשות. בין העסקים פזורים בתים משני סוגים: כאלה שחיים בהם אלבנים, וכאלה שלא חי בהם איש. עושה רושם שכשביעית מהמבנים באלבניה עומדים ריקים. מחציתם ננטשו במהלך מאה השנים האחרונות, למשל כאשר דייריהם נתלו על ידי המשטר הדיקטטורי שתם בניינטיז. שאר הבתים קמים לאטם בתהליך מימון הדרגתי כך שאפשר לראות שלדי מבנים רבים ריקים. לעתים בשלד רב קומות בנויה רק קומה אחת, ולעתים רק חדר אחד. חדר זה לעולם יהיה צבוע בצבע בולט ושמח.
עצור לצהריים במסעדה המופלאה "קורלי". נסה לשוחח בנושא עם המלצר הצעיר. שמו אלבן. דומה שלכל המלצרים הצעירים באלבניה יש תואר אקדמי מבוזבז כלשהו, אבל למרבה האכזבה אלבן עוד לא התארגן על דוקטורט. כן, הוא מכיר את הזמר. לא, הוא לא אוהב אותו במיוחד. אולי בגלל תיירים נודניקים שהוא פוגש פה ושם. עבור לדבר איתו על תופעת הנדל"ן הנטוש. אלבן לא ייפייף לך את המציאות: "אלבניה היא מקום גרוע לגור בו. אתה יודע שב־2007 הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה פה, וכשלחץ ידיים להמונים שבאו לברך אותו מישהו דפק לו את השעון מהיד? תראה ביוטיוב. השכר פה נמוך בצורה מגוחכת ומי שיכול עוזב. אין לאנשים למי למכור את הבתים אז הם אורזים מזוודה ונוסעים אל עבר עתיד טוב יותר". למה אתה עוד פה? "לא יודע מאן. אבל הצלעות שלכם מוכנות, אני הולך להביא אותן".
מלבד מבני מגורים נטושים יש באלבניה גם בסיסים צבאיים נטושים ומפעלים נטושים לרוב. בקומפלקסים אלה ניתן לראות לא פעם משפחות שלמות, על ילדיהן וטפן. הסטירה הכלכלית האדירה שחטפה האומה ב־1997 טרם חדלה מלצלצל. מדובר בתרמית פרמידה קלאסית שהצליחה להותיר 130 אלף פושטי רגל. הם מכרו את כל מה שהיה להם כדי להיכנס למה שנתפס כעסקת המאה. הממשלה הדנדשה לא מנעה את הקריסה הידועה מראש משום שהתערבות ממשלתית נחשבה חזרה בזמן לעבר הלא רחוק, שאיש לא התגעגע אליו. וכעת, אנשים תולים כבסים בין המבנים הקורסים ומבשלים קופסאות שימורים על מדורות. הילדים לא כאן. הם נשלחו לקבץ נדבות בכיכרות העיר הסמוכה.
3.
רק חמש דקות נסיעה מפרידות בין משכנות הקבצנים, לבין הקבצנים הקטנים עצמם. בשדרות הטיילת הנעימה של עיר הקיט ולורה, הילדים דוברים, מלבד אלבנית, גם איטלקית ואנגלית, ומתמידים במלאכתם. אפריל הוא חודש עני בתיירים, ומרגע שזיהוך ככזה, לא יעזבו במהרה. לא רק הילדים המתגוררים למעשה בבסיס נטוש של חיל האוויר האלבני מקבצים נדבות, אלא גם חיל האוויר האלבני עצמו. ממש עכשיו התגלו עשרות מיגים מרקיבים בבסיס נטוש בבטן האדמה וכעת הם מוצעים למכירה פומבית כמזכרות. עיניים על המטרה: לא באת בשביל מיגים. אנא הימנע מרכישה שכזו, למרות המחיר המפתה.
ולורה רחבת ידיים, צבעונית וכאוטית. הימלטו משם מהר ככל שתוכלו והמשיכו צפונה, אל הכפר זוורנייץ שבקצה המפרץ. מצאתם אותו מראש בגוגל ארת', כמו את כל החו"לים שלכם עד כה. הפטנט הוא לסובב את האון ליין גלובוס הזה על קו הרוחב שמזג האוויר בו הוא המיטבי לעונה. על גביו יש לחפש מדינות שהטיסה אליהן זולה יחסית, ושהטופוגרפיה שלהן מבטיחה התפעמות: שילובים של גובה ומים. כך מצאתם בעבר את מונטנגרו השכנה וגם את מערב פורטוגל, וכעת את אלבניה. מפרץ ולורה נראה מלמעלה מבטיח ככל המפרצים, אבל התמונות שהשאירו המבקרים סביב זוורנייץ לא השאירו מקום לספק: זה לא עוד כפר ציורי על מפרץ.
אחרי נסיעה דרך חופת יער אורנים אולטרה־עבים, שאף אחד לא מנסה לדלל כמו בישראל, תגיעו לכפר אלבני קלאסי: עשרות בתים פרטיים בעשרות צבעים פרטיים, לכולם משק קטן ודל. חלק מהבתים כבר, או עדיין, ריקים. אפשר לרכוש כאן צמודי קרקע נטושים על החוף באלף שקל, רק שלא ברור אם הם יחזרו כתשואה אי פעם. בכל זאת, אלף שקל. ריח ההסקה עולה מכל הארובות, ובקצה הכפר מתחילה שורת בתי הקיץ להשכרה, ואחריהם המלונות. חנו ליד המלון האחרון בשורה, שנושא את שם הכפר. אל תחכו שמישהו ישים לב שהגעתם. הגעתם לכאן כחודש לפני פתיחת עונת התיירות, עת איש אינו מצפה לאורחים.
הדלתות ינחשו אותך וייפתחו מעצמן. האור יידלק אוטומטית, אך הלובי יהיה ריק מאדם. תשמע התרחשות אי שם, אך צעקות כלליות בשפות שגם כך אינן מדוברות פה לא יועילו. אל תבזבז זמן על צלצול בפעמון שעל הדלפק. רד במדרגות שתי קומות למטה, למסעדה. כל הצוות מתפנן לו שם. הם יופתעו לראות אתכם, ומהבלבול יסגרו איתך מחיר משעשע על פנסיון מלא: 5000 לק, כלומר 150 שקל, לחדר עם מרפסת 20 מטר מהגלים, ארוחת ערב וארוחת בוקר. בחר את החדר הכי גדול, זרוק שם את חפציך ונעל נעליים טובות.
מצפון למלון מתנשא רכס גיר מוריק. חווה קטנה וציורית חוסמת לכם את הגישה לרכס. גש לגדר החווה. מאחוריה תמצא חוואי צרוב מלח שחולב את שלוש פרותיו. הסבר לו בפנטומימה שאתה מבקש רשות לפתוח את השער ולעבור דרך הנכס שלו אל הרכס. הוא יבהיר לך בפנטומימה שהוא שונא אמנויות בכלל ופנטומימה בפרט אבל שאתה יכול מצדו ללכת להתקעווד כל עוד תעזוב אותו בשקט ותפסיק להפחיד לו את הפרה.
4.
השביל זרוע תימין ורתמים ומוביל אל קצה מצוק, כמאה מטר מעל הים האדריאטי. שב עם רעייתך על הסלע הרך ופתח בקבוק של משהו. ממזרח לכם מבצבץ מהמים האי סזן, מדרום מפרץ ולורה העצום. תחתיכם עמודי גיר ענקיים שפעם היו כנראה חלק מהמצוק השברירי וקרסו למים, יוצרים לגונות בשלל צבעים. זה הזמן לפתוח עוד בקבוק של עוד משהו. שים לב שלרגליך ניצב בונקר זעיר מבטון מזוין, עם מקום לשלושה אנשים. לידו עוד אחד, גדול יותר. 50 מטר ממך אחד ענקי, חצוב בתוך ההר.
הדיקטטור הנבזי אנבר הוג'ה, ששלט בזרוע נטויה באלבניה יותר מ־40 שנה עד להתפגרותו המשמחת, היה בין היתר פרנואיד. הוא התחיל את הקריירה כפרטיזן אנטי נאצי, אך ברבות ימיו בשלטון איבד את זה וחשד באויביו כמו גם בבעלי בריתו שהם מעוניינים לכבוש את אלבניה. הוא ניתק קשרים עם העולם והפנה חלק ניכר מתקציבה הבלתי ניכר של מדינתו לבניית מאות אלפי בונקרים, בכל מקום בערך. הרעיון היה שבעת הפלישה יחושו האלבנים אל הנשק ויאיישו את העמדות שניצבו בכל רחוב, פסגת הר ומצוק מעל מפרץ, ויצלפו בפולשים. אלה לא הגיעו מעולם, והאלבנים נתקעו עם יותר מחצי מיליון מצבות לזכר תחושת הרדיפה של אדם אחד.
רדו בחזרה אל המלון. בזמן ששתיתם לשוכרה דידו עשרות עזים לעברכם וכעת הן לוחכות תימין טרי ומפיצות את ריחו. המורא שמראכם גורם להן מניס אותן אל תוך הבונקר שבצלע ההר. מבט קל פנימה מגלה שזהו מחבוא חביב עליהן. לפחות 20 עזים פועות מתוך האפלה ומחכות שתתחפפו.
התקלחו, התבשמו ורדו לסעוד את לבכם בדגים טריים להדהים ובבירה טירנה שיש בה פי שניים בועות מבכל בירה אחרת שלגמתם בחייכם שהולכים ומתארכים. אלבניה מלאה במסעדות, הן בכל מקום. בכל אחת יוגש לכם בזריזות שיא אוכל טרי וטעים, ונשאלת השאלה איך זה הגיוני בעונה כה חלשה במדינה כה חלשה. האם הם זורקים את רוב חומרי הגלם שלהם יום־יום? הפתרון הוא שרוב המסעדות האלה הן עסקים משפחתיים. הארוחה נוצרת מתוך מה שהמשפחה גם ככה קנתה לאכול, ממשקים מקומיים. כך הכל טרי ושום דבר לא באמת מתבזבז, אבל מצד שני זה מוגבל למוצרים שיש מי שיכין ברדיוס הקרוב. זו הסיבה שמחוץ לערים הגדולות אין למשל בירה מהחבית — היא תאבד את טריותה לפני שתיגמר. הבירה בבקבוקים מצוינת, וכך גם הראקי שמיוצר כאן.
5.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר שמכילה על פי המסורת כוס חלב חם (בבוקר ראיתם אותו נחלב מהפרה מחלון חדרכם), סעו דרומה אל ההרים. שמורת הטבע לוגרה היא פנינה מהאגדות, ומזג האוויר הסגרירי רק תורם לתחושה. חנו מול מלון "סופו". על עץ אקראי לידו מסתתר שלט זעיר, שצויר במכחול, שיכוון אתכם לאחד המסלולים היפים ושורפי הקלוריות שתעשו השבוע: "צוואר הקיסר". טיפוס תלול בשביל מסומן היטב, דרך פרחים חייזריים ואדמה שורצת מיליארדי עכבישים זעירים, יביא אתכם לנקודת תצפית מרהיבה על מפרץ ולורה שזה עתה הותרתם מאחור. רק אתה ורעייתך כאן בשממה הפנטסטית. זמן בקבוק.
אחרי שנ"צ נעים בטבע רדו בחזרה לרכב וסעו עוד טיפה דרומה לתצפית על קו החוף של הימארה ממרומי ההר. כאן צנחני רחיפה מזנקים מהמדרון, וחבורת תיירים על אופנועים יפניים שועטת בכביש המפותל. אתה שם לב שלראשיהם פריט שטרם הפך לאופנתי באלבניה: קסדה. מרגע שהגעת לכאן ראית המוני רכבים דו גלגליים, אך אף לא קסדה אחת. תהה אם יש דבר שמסמל עולם שלישי יותר מאופנוען גלוי ראש.
הבט בגלי הים המנצנצים מרחוק ובמצנחים שמרחפים מעט נמוך מכם. האם אתם קרובים יותר להשלמת המשימה מאז נחתתם כאן, או שהיא דווקא מתרחקת מכם בכל נקודת תצפית, פוטו־אופרטיוניטי, משיכת אלפי לק מהכספומט, ניווט אלקטרוני? למה אתה לא יכול להיות יותר כמו האופנוענים הקשוחים או הצנחנים המרחפים? למה החיים האלה כל כך פרוזאיים? האם עוד מעט נהפוך לשיר, או לחשבונית מס־קבלה? חזור למלון "סופו" השומם ושכור בו את החדר הכי גדול כי ככה.
בלילה, ליד האח המבוערת בחדר ההסבה של המלון, קרא את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. זהו ספר קצר ש־90% ממנו זהב טהור ו־10% נשים שרק רוצות להיבעל על ידי זרים. אתה כבר גדול מספיק להבין שזו פנטזיה גברית, רעילה אפילו. סנן את זה והפנם את החלקים הטובים של הספר: פרנויה, חידלון וייאוש. כל הדברים שאתה כל כך אוהב לקחת איתך לחו"ל. למה אתה כזה קודר? הנה ליד האח השאיר מישהו את הביוגרפיה של טיילור סוויפט. למה לא לקרוא את זה במקום? למה לקרוא בכלל? האם מישהו בעולם חוץ ממך עוד קורא? לך לישון.
6.
בבוקר נווט בחזרה צפונה. השמש זורחת היום, והנוף בירידות לכיוון המפרץ נדיר ביופיו. תן דעתך על תעוזתם ומעופם של האדריכלים האלבנים. במדינה שהדת בה היא במקום השני אחרי הלאום, גם לארכיטקטים פה אין אלוהים והם יוצרים בתים בצורת ספינות, בנייני משרדים בשלל צורות הנדסיות וצובעים הכל בסגול. איכשהו זה יוצא נהדר וממלא אותך קנאה. עצור בעיירה אוריקום על שפת המים, היכנס למאפייה מקומית וקנה מאפה תרד שמחירו 30 אגורות אך טעמו משובב נפש. משם סע לארץ האגמים שבמחוז אלבסן. באזור קטן למדי זרועה האדמה בעשרות אגמים זעירים. חלקם לא גדולים מכיכר המדינה, אך האלבנים החביבים השכילו לבנות כפרים צבעוניים סביבם ולמנף כל שלולית לכדי אטרקציה. עצור בעיירה בלש ושוטט עם זוגתך על הטיילת.
קול המואזין מזכיר לך שאתה במדינה מוסלמית. המסגד הכתום קורא למתפללים, ואכן מגיעים חמישה מהם וחולצים נעליים. אחרי תפילת עדות קצרה הם נועלים את נעליהם וסרים לפאב המקומי שניצב ממש למרגלות המסגד. הבירה באלבניה ממש טובה והדת ממש לא מפריעה לאף אחד לחיות. התקנא פעם נוספת באלבנים שפיצחו פה איזה משהו.
בצהריים חנה את הרכב השכור במרכז העיר בראט, "העיר הלבנה". מצד אחד גם אתה גרת פעם בעיר שקראו לה כך. מצד שני אתה כבר התרבית והתברגנת לרמת גן, ותל אביב תמיד הייתה בגוון חול מהוה. בראט אשכרה לבנה. מצא לך מלון זרוע כוכבים על הנהר. אתה מתייסר על ההתפנקות אבל דוגרי, כשכל לילה בסוויטה פה עולה כמו שעה באכסניה בחדרה, אתה לא באמת יכול להתנגד לזה. אף אחד לא עד כדי כך חזק.
בערב צאו לארוחת פירות ים שמוגשת עם הרבה זיתים ובירה, ואחריה חפשו פאב. עשרות המקומות לאורך נהר הסואומי ששקקו חיים בשמונה נסגרים בתשע אחד־אחד. מצאו את הבאר האחד שעוד שוקק חיים: הברמן בדיוק חזר אליו אחרי שקפץ להביא תועפות פיש אנד צ'יפס בנייר כסף, לו ולחבריו שחיכו שם מבוסמים. בעוד הם סועדים את לבם וגופם של הדגים הבט סביב ומצא את מקרר הגלידות. הקונספט כל כך אווילי שאתה לא יכול להתנגד לו. לכשתטעם יתברר לך שקוניאק וגלידת פקאן הולכים נפלא ביחד. אומרים שהסיבוב השני עוד יותר טעים, אבל המלצרית כבר הופכת כיסאות ועוד רגע הופכת גם אתכם. העיר הזאת לבנה אך לילותיה שחורים.
7.
בוקר טוב, זו היממה האחרונה שלך באלבניה ועוד לא השלמת את המשימה שנדרת להשלים עד גיל 40. זו לא המשימה הכי חשובה או אפילו מוסרית שבן אנוש הציב לעצמו אי פעם, אבל התחייבת לעצמך עוד כשהיית רווק וזה הזמן לקיים חביבי. פקח עיניים בדרכים: היא מסתובבת לה אי שם, ואתה תמצא אותה. צא לכיוון טירנה, ממנה תמריאו הביתה אל הילדים המנוזלים, בני ארבע ושנתיים. אתה חש געגוע קל אליהם, במיוחד לנוכח גני השעשועים הזעירים שמחלידים להם בעצלתיים מחוץ לכל מלון ומסעדה. מצד שני, אתה וגם רעייתך מרגישים שאת החופשה הזאת הרווחתם ביושר, אחרי ארבע השנים הקשות בחייכם. אין מה לעשות, ילדים מביאים איתם גם משברים. אישי, זוגי, תעסוקתי. אתה כן שמח שהבאת אותם לעולם, ומקווה שגם הם ישמחו על כך ביום מן הימים. עוד מוקדם לקבוע או לשאול.
בפונדק דרכים בעל השפעה יוונית חזקה אתה יושב בשולחן ליד קשיש משונה למראה. הוא לבוש כמו כל הגברים האלבנים שמכלים חצאי ימים במסעדות ובבתי קפה. כובע קסקט, חליפה מהוהה, סיגריה. אתה מציץ שוב ושוב לעברו עד שנופל לך אסימון: זוהי קשישה. הנימוס המגדרי שרכשת באינטרנט סר ממך לטובת הסקרנות, זיכרון עמום שמדגדג את ההכרה מציק לך. קדימה, שאל את השאלה שלך. אלבניה ייחודית בהרבה אופנים, והיא בין היתר מדינתן של הבתולות המושבעות.
אישה שלא מרוצה מהשידוך שנכפה עליה יכולה להחליט לחיות את חייה מרגע זה ועד הנצח כגבר. היא מקבלת בבת אחת את כל זכויות היתר של גברים: חופש עיסוק מוחלט, חופש תנועה מוחלט. מעתה תסתובב בחברת גברים, ותתלבש ותדבר כמותם. גבר לכל דבר. המחיר הוא התנזרות מוחלטת מסקס, או עונש מוות. מכאן "בתולה מושבעת". כבר לא נותרו באלבניה הרבה כאלה. הקומוניזם וגם הדמוקרטיה ביטלו הרבה מן האפליה המגדרית שפעם הייתה פה חלק נכבד מהמסורת, ונדיר שיש שידוכים כפויים. האדם שיושב לצדך נקרא עבדיל, שם גברי נפוץ. הוא מסרב לומר את שמו המקורי ואומר שרק מי שרוצה לפגוע בו משתמש בו. אתה מנסה להזמין אותו לבירה אך הוא טוען שהרופא אסר עליו. בקרוב אצלך.
הדרך לטירנה עוברת ליד העיר התעשייתית אלבסן. הכביש המהיר מגלה את גולת הכותרת של המבנים הנטושים באלבניה. כבר ראית פה בתי מגורים נטושים, מלונות נטושים, אפילו בית זיקוק נטוש. אבל כאן באלבסן הוא נראה גדול יותר מהעיר עצמה: המפעל המטלורגי העצום, הנטוש, החרב. קומפלקס מבנים ענק שנשארו ממנו רק שלדים מלבנים אדומות. נראה כל כך פריך ולא אמיתי. הסינים בנו אותו כשהוג'ה עוד הרשה להם להגיע. נפילת חומת ברלין הייתה הסוף של הרבה דברים, גם של מפעל המתכות הלא סביר הזה שהפך לרוח רפאים מפלצתית. אפילו אתר למסיבות אי אפשר ממש לעשות מזה. הסאבוופרים ימוטטו את הלבנים על הראש של כולם.
טירנה שונה משאר אלבניה. זו עיר שוקקת, מתפקדת, מגניבה באמת. יש פה ריכוז מרענן של יפים ויפות שלא פוגשים כל כך במקומות אחרים. אורח לרגע עשוי לחשוב שהוא בשכונה הכי מגניבה בברלין. קחו חדר במלון קטן במרכז העיר. אשתך עייפה ורוצה לנוח לפני הטיסות של מחר. היא בודקת הודעות ומתברר שאמש שודרה בחדשות בישראל כתבה על כך שהישראלים מגלים את אלבניה, ושבקרוב יהיו לכאן טיסות ישירות. יופי, אתה מפטיר, לא נספיק לספר על המדינה המסתורית שגילינו וכולם יגידו כן, כבר שמענו אצל קושמרו, אומרים שזה כבר המוני לגמרי ושפתחו שם חומוסייה.
8.
אתה לא רוצה לנוח. קח לך כמה שעות לעצמך וצא מהמלון. שוטט עם השקיעה בבירה הצבעונית והמוארת. השתרך לך ללא מטרה עד שתלך לאיבוד, זו הדרך הנכונה ואף היחידה להכיר עיר. בדיוק ברגע שבו לא תדע איפה אתה ומה נטרק עם החיים שלך, יעמוד מולך בונקר בטון מרשים. היכנס אליו ורד במדרגות אל בטן האדמה. אלבנית חיננית תבשר לך שאתה למעשה ביד ושם שלהם, מוזיאון שבו זוועות השלטון הדיקטטורי מוצגות באופנים גרפיים יותר ופחות. שלם 500 לק במזומן וצלול אל תוך אחת הפינות האפלות של האנושות. המסדרונות הארוכים ועשרות חדרי הבטון התת קרקעיים היו פעם הבונקר של שר הפנים, והפכו למיצג עוכר שלווה ובו מתקני חקירה, האזנה וצילום נסתר. בחדר אחד תלויים שמות של אלפי האלבנים שנרצחו על ידי השלטון שלהם. בחדר אחר תלויות תמונות התלויים. רמקולים פזורים מייצרים אווירת נרדפות מטרידה.
לטף את זקנך ותלתליך. בחדר אחד מתברר שאם היית בא לכאן לפני המהפך השלטוני של הניינטיז, ספרים ממשלתיים בשדה התעופה היו מגלחים ומספרים אותך עד לרמת החייל. היה זה שר הפנים שאמר: "ברפובליקה האלבנית אין מקום להיפים ולזוהמה מודרניסטית, גם לא כתיירים". ייתכן ששני שרי פנים התחלקו באמירת המשפט הזה. בדיקטטורות השלטון דומה לצנטריפוגה, וככל שמטפסים מעלה בדרגות כך הסיכוי לעוף החוצה (לרוב כגופה) גבוה יותר. בחדר אחר אתה מגלה קיר ועליו תמונותיהם של כל שרי הפנים לדורותיהם. למעלה מ־35 מהם התחלפו בכ־75 שנים. חלקם התאבדו, חלקם "התאבדו". אחד לא סגר אפילו שלושה חודשים בתפקיד ולא נותרה ממנו כל תמונה. המוזיאון מבקש את עזרת הציבור במציאת אחת כזאת.
חזור למלון וספר לאשתך בהתרגשות על המוזיאון. תגיד לי, היא תגיד לך, סוף־סוף אנחנו בעיר עם חיי לילה נורמליים ואתה הולך למרתפי הזוועות? מה יהיה איתך? זו שאלה טובה. לך לנוח. מחר הכל נגמר.
9.
בדרך לשדה התעופה אתה מחפש איפה לעצור לצהריים, אולי בכל זאת תספיק להשלים את המשימה, אולי תמצא איפה היא מסתובבת, אולי תסגור מעגל. הכל התחיל לפני 14 שנה ביוון. טסת עם שני חברים, רווקים כמוך, לאי יווני הורמונלי. יום אחד גיליתם שזהו חג מיוחד על האי. משהו נוצרי אורתודוקסי, צריך להגיע לאיזה מנזר על ההר ויש טקס ומחלקים שם בשר עז. מיד שכנעת את חבריך, שכרתם רכב ועליתם למה שהתברר כהילולה בקנה מידה מקומי. ישבתם עם עוד מאות יוונים ברחבה סחופת רוחות ליד המנזר, כשלפתע פתאום הגיע הפטריארך הנכבד, כולו מלמלה לבנה וכלי קטורת מתנופפים על שרשראות.
הוא נשא דרשה קצרה ביוונית ואתם חיכיתם לשלב העז. אבל אז הוא התחיל איזה סיבוב הקטרה ונפל בחלקכם להיות הראשונים שהוא ניגש לכיוונם. עברו עליכם כמה שניות של בהלה — מה המנהג? אמורים לקום לכבודו או להישאר נמוכים ממנו? אצל הנוצרים הכל הפוך, בכנסייה מורידים את כיסוי הראש, אבל מה עושים בפני הליצן הזה? קפאתם במקומכם, יושבים. הפטריארך האדים והחל שוב לדרוש ביוונית, אתם לא יודעים יוונית אבל איכשהו הבנתם שהוא דורש שתעופו לו מהפנים, וזרמתם עם העניין — ומאז אתה מחכה להשלים את המשימה הקטנה ההיא, הלא מכובדת, לא חשובה אבל גם לא מרפה: לאכול עז.
10.
ואז אותה רואה אותה. שבעה קילומטר משדה התעופה על שם אמא תרזה אשר באלבניה, על גריל פחמים עצום מחוץ למסעדה, משופדת מפרצוף ועד חלחולת — עז שלמה, מסתובבת וכולה מדיום וול. חנה ליד הגריל ורוץ לשולחן. דקה לפני גיל 40, בלי עתיד, בלי תקווה, אבל לפחות הגשמת חלום. אתה אוכל את העז הזאת, שמוגשת עם צזיקי מחלבה שלה עצמה, וכמו כל דבר באלבניה, זה ממש טעים.
על סקנדל אחד, ואיך סיקרו אותו 3 עיתונים חרדיים ביום שישי 16.8.19. מתחילים.
בשבוע החולף עסקה התקשורת החרדית בלי סוף במופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, שסערת ההפרדה בו עשתה כותרות בתקשורת הישראלית כולה. היו שם כל האלמנטים הנכונים לדרמה: שופטים יהודיים "נגד", שופט ערבי "בעד", ח"כ תמר זנדברג משמאל, רון קובי מימין…
ובאמצע מופע מוזיקלי פופולארי שנותן צבע וכיף לכל הקונפליקט הבלתי נגמר הזה בין הרצון של החרדים לנרמל הפרדה מגדרית, גם באירועים ציבוריים שיש בהם כספי ציבור (שהרי אף אחד לא מתערב בהפרדה שקורית יום יום באירועים פרטיים, בתי כנסת, ישיבות וכו') לבין הרצון החילוני בשיוויון.
התקשורת החרדית כהרגלה להוטה להוכיח שהחרדים הם המגזר השנוא והמופלה ביותר בישראל. מאמרו של יצחק מתתיהו טננבוים ב"המודיע", העיתון החרדי הוותיק ביותר, שמופעל רובו ככולו ע"י חסידות גור, מלא ארס. בפסקה הראשונה הוא מסמן את החילונים כ"אויבים", לא פחות. הנה המאמר המלא, ותחתיו כמה תקריבים למי שלא רוצה לקרוא את הכל.
"כוחות דמויי-אנושיות", לא פחות. שדים? מפלצות? לטננבוים הפתרונים. בכל מקרה אין דרך להסביר לתועמלן שאין פה רצון להתעלל באף אחד, אלא לשמור על צביון המדינה, וברור שכל צד מושך לכיוון שלו בעניין הזה. אין צורך להגיע לדה-הומניזציה, זה מיותר ומזהם את האוויר.
"המודיע" הוא העיתון החסידי הגדול. במתחרה הליטאי "יתד נאמן" לא טומנים את היד בצלחת, ובכתבה תחת הכותרת "נפשם חולת שנאה" כותב י. פריינד (רבים בעיתונות החרדית כותבים בשמות בדויים או חלקיים) בלעג כנגד הסולידריות שהפגינו ישראלים רבים עם הילד רוהן פרז בן ה-13, שגורש עם אימו מישראל זה עתה.
כמו כן ניכר חסרונם של לימודי הליב"ה במגזר: "…הוא התבקש לעזוב את הארץ יחד עם אימו ולחזור לבנגקוק". ובכן, הם אכן המריאו לבנגקוק, אבל הם לא "חזרו" לשם. בנגקוק נמצאת בתאילנד.
י. פריינד ליתד נאמן
עם זאת, זה עדיף על טננבוים מ"המודיע" שכתב שמדובר בסודנית ובנה.
קפיצה קטנה בחזרה לטננבוים
אבל כל האיזכור מלא האיד לסיפור גירושו של רוהן פרז בא רק כדי לדבר על צביעותם של החילונים, שחסים על הילד הגוי שגורש מהארץ בה נולד וגדל, ואינם חסים על ילדים יהודים בעפולה שרוצים לראות הופעה בלי לראות נשים. מעניין הדימוי שבחרו בעיתון הליטאי לכתבה:
שופט חילוני, לבן שיער, מגיח עם פטישו מכיוון עזרת הנשים הוורדרדה, ומנפץ את המחיצה כך שרסיסים נופלים על גבר חרדי ששקוע כמובן בקריאה. זה מעניין במיוחד כי גם בעיתון "חדשות בקהילה" בחרו באיור מאד דומה:
שוב שופט לבן שיער תוקף בפטישו ומנתץ לרסיסים משהו משל החרדי. הפעם החרדי הוא הזמר שהופעתו עמדה במרכז המחלוקת, מוטי שטיינמץ, ומה שמנופץ הוא להיטו "נפשי", שביוטיוב יש לו למעלה מ-6,000,000 צפיות (לתשומת לב הרבנים שטוענים שרק שבאבניקים גולשים באינטרנט). כאן דמות השופט כבר קיבלה טוויסט בריטי, פיאה והכל. מצד אחד חבל שהמאייר לא טרח לברר איך נראים שופטים בישראל, מצד שני ניכר שהוא לא חושב שאלו אכן שופטי ישראל, אלא "ערכאות גויים". אגב, השיר שידוע גם בשם "אנעים זמירות" הוא חלק מפיוט "שיר הכבוד" האשכנזי, אליו נקשרו אגדות שונות, למשל שזה מה ששרים בגן עדן ביום כיפור. המאייר בחר לנתץ כאן שיר רב משמעות.
עד כאן תקשורת חרדית קלאסית. החילונים הם האויב, החרדים הם קורבנות של כפיה חילונית מתמדת (זה נאמר בלי בושה גם בהקשר של ארוע במימון ציבורי שהתקיים בסופו של דבר בהפרדה מלאה), לא הופתעתי ממש. עד ששמתי לב להפניה הזו:
מה?! "חדשות בקהילה" מביאים טור דעה *נגד* ערבי שירה בהפרדה מלאה? את מי הם הביאו שיכתוב את זה? שופט? חילוני? חרדי מודרני רחמנא ליצלן? ביד רועדת דפדפתי לעמ' 42. אז זהו. הם הביאו את יואל קרויס, איש העדה החרדית הקיצונית, שהוא נגד ערבי שירה בהפרדה מלאה כיוון שהוא נגד… ערבי שירה בכלל.
הנה כמה תקריבים למי שלא מאמין.
קרויס, סלב ירושלמי המכונה בחיבה "יואלי" ולעתים "יואליש", שנטען כי התיז גז פלפל בפרצופה של אישה שהלכה ברחוב לגברים בלבד, ומוכר למשטרה משלל כיוונים נוספים, נגד הופעות כי הן מביאות לקלות ראש, ומשום שחז"ל אסרו להרבות בזמר לאחר חורבן בית המקדש. טוב איך לומר, עברו פאקינג 2000 שנה, תן לי לדפוק הד בנגינג לצלילי "נפשי" של שטיינמץ או שאני מתנצר. נודר.
השקט צרם לאיטו באחד מהמושבים הקטנים מזרחה לאשקלון. נשמע שתמיד שקט פה, אך הטילים שנורו מרצועת עזה הסמוכה אל שמי תל אביב רק שעה קודם לכן הפכו הכל דממה דקה. עוז סער, חוקר פרטי בעל חיוך ממזרי, ישב ליד ההגה. במצוותו ישבתי אני במושב האחורי של רכבו, מאחורי חלונות כהים.
"נסה להנמיך צללית", הוא מבקש ממני, ואני נצמד למשענת ומטה את ראשי כך שפנס הרחוב לא ישזף אותי. בימים מתפרנס עוז מחקירות של גניבות והונאות ביטוח, ובלילות עוקב אחרי בוגדים בשליחות בני זוגם המקורננים, מה שנקרא גם "תיקי אישות". השעה פה עשר בלילה. רק הבוקר הגיעה למשרדו של עוז אישה נשואה ובאמתחתה חשד כבד שבעלה בוגד בה כבר תקופה. "הוא הודיע לי שהוא יצא הלילה בעשר לפגוש חברים בתל אביב. אין מצב, כל החברים שלו כבר ישנים בעשר בלילה. אם הוא מפרק את המשפחה הזאת אני רוצה לדעת, ואני רוצה הוכחות". עוז הנהן בהבנה. הוא היה בסיפור הזה כבר מאות פעמים.
אנחנו חונים כמאה וחמישים מטר מהסובארו של החשוד ומחכים שיכנס אליה (זו כמובן לא באמת סובארו, אני לא צריך שאנשים יזהו פה את עצמם). מעקבים מתבצעים לרוב בשני כלי רכב. בספיקר של עוז אנחנו על קו פתוח עם רון, חוקר שהצטרף למשימה וחונה כעת בטרמפיאדה מחוץ למושב. בשונה מעוז המחושב, רון הוא לץ אינטליגנטי. הוא מעביר לנו את ההמתנה דרך הרשת הסלולארית:
"תגידו, אוהבים פיתולי עלילה? שמעו סיפור על זוג מחיפה. פנה אלי הבעל, אמר שהאישה נעלמת לריקודי-עם 3 פעמים בשבוע. ראינו אותה יוצאת, התחלנו לעקוב. עשתה בדיקות של איש מוסד. מסתובבת סביב כיכרות פעמיים, נוסעת לטיילת בנתניה, עוצרת בצד, מחכה. כנראה תודרכה איך לנער עוקבים. בסוף הגיעה לתל אביב, חנתה. הגיעה קאדילק לבנה. נכנסה. התקשרתי לבעל ועדכנתי אותו. אמר לי, תתקרב תקריא לי מספר רישוי. אמרתי לו חראם, הם יקלטו אותי, עזוב. אמר לי לא אכפת לי שתשרף, תן לי את המספר על הקאדילק. התקרבתי, נתתי. אמר זה אח שלי". שיט. הגיס והגיסה הגיעו לבסוף לשיפודיה וישבו לאכול על הויטרינה הפונה לרחוב. "ישבנו באוטו וצילמנו אותם מחזיקים ידיים ואוכלים. בסוף הארוחה חזרו לרכב, הוא הסיע אותה לאוטו שלה, ונפרדו. אני אומר את זה לבעל, והוא המום, כל הבלגן הזה בשביל קבב? עכשיו אני קצת מנוסה, אמרתי לו, תסתכל בפח במקלחת, יש שם פדים? בדק, אמר לי וואלה. היא במחזור. איך ידעת? אמרתי לו "אתה עכשיו תעבור את הגירושין הראשונים שלך, אני עברתי כבר ארבע מאות".
הרחוב דומם באופן מכעיס, אבל אני שואל את עוז על האפשרות ששכן יעבור ויציק לנו בשאלות. "הסביבה באמת יכולה לעשות בעיות. שואלים אותך מה אתה עושה, מי אתה. אני לרוב אומר שאני מחכה למישהו". אני מקשה: אבל אם עכשיו מישהו מצמיד את הראש לחלון שלנו ורואה אותי יושב מאחורה ואותך מקדימה, איך תמכור לו שאנחנו מחכים למישהו?" עוז, שצבר קילומטראז' בחירטוטי נודניקים, שולף: "אנחנו אוספים את אמא שלי, היא יושבת מקדימה. מי זאת אמא שלי? דינה. דינה ברזילי. תרשום מספר: 496351".
"עוז זוכר את ההוא מהסינמה סיטי?", שואל רון, "הבחור הזה היה ההוכחה שכשהזין עומד השכל בתחת". לא שהייתם צריכים הוכחה, אבל הסיפור הולך ככה: לילה, מעקב אחרי צרפתי אחד שאסף את פילגשו ולקח אותה לנקודה שרבים חושבים שהיא נורא רומנטית, או לפחות דיסקרטית: החניון של סינמה סיטי בגלילות. "נכון תמיד יש רכבים חונים בפינות החשוכות שם? אז זה הכל בוגדים!", צוהל רון. "הם חנו באמצע הכלום, גם חשוך וגם אין איך להתקרב אליהם", מספר עוז מבלי להזיז את עיניו מרכב המטרה. "ניסינו לצלם מרחוק עם אינפרא אדום אבל אז לא היה את הציוד שיש היום. אמרנו אין ברירה. ניסע עד אליהם, נדליק אורות גבוהים, נצלם כמה שנצליח עד שהם יקלטו וינוסו על נפשם, ונקווה שמשהו מזה יצא בפוקוס". רון חוטף ממנו את זכות הדיבור: "אז התקרבנו בשקט, אמרנו שלוש ארבע ו, פתחנו פנסים וצילמנו. ראינו אותה מתרוממת ממנו ואותו מחפש את המפתח ומתניע. כשהוא התחיל לנסוע אמרנו טוב, זה מה יש, לא התמונות הכי טובות בעולם אבל מספיק. ואז אנחנו רואים שהצרפתי לא בורח רחוק. הוא פשוט נסע לפינה השניה של החניון, דומם מנוע והם המשיכו מהנקודה בה הפסיקו". "אז כמובן שאם יש הזדמנות לתמונה יותר טובה, לוקחים. הרי בבתי משפט מה שלא צולם לא קיים", כך עוז. "אז עשינו שוב את אותו תרגיל, ושוב הוא נסע לעוד פינה של הסינמה סיטי ודומם מנוע. הוא אשכרה לא ראה את המצלמות ולא קלט את הסיטואציה". לצרפתי הזה מגיעה אות המופת על דבקות במשימה. בטח בתלמוד יש גם איזה פרס ניחומים על זירוז גיטין.
"אז לשאלתך", סונט בי עוז, "ככל שאתה צובר נסיון אתה לומד שרוב האנשים, אפילו אם הם החשודים עצמם, לא קולטים אותך. אתה יכול להתקרב. אתה יכול להטמע בהמון. אם אתה לא לבקן בגובה שני מטר עם צמות וזקן, כנראה שלא ישימו לב גם כשאתה ממש קרוב. כן חשוב לשים לב לאן מכוונות העיניים של הנעקב, האם ההתנהגות שלו מעוררת חשד".
אני לוקח אוויר ומבין שאם הכל ילך כמתוכנן, עוד רגע אני ארדוף אחרי אדם, שלא בידיעתו, ואראה איך תמונות אינטימיות שלו מגיעות לאשתו בווצאפ. "תגידו איך גובים את התשלום מבנאדם שכרגע סיפרתם לו משהו שפרק אותו לחתיכות? אתם שליחי הבשורות המרות, אין בעיות גביה במקרים כאלה?". רון: "אלו שפרקנו אותם לחתיכות, הם משלמים הכי טוב". עוז: "הם מבינים שאנחנו מוציאים את האמת לאור, ושיש לזה גם משמעויות משפטיות וכספיות. וחוצמזה אצלנו בתחום משלמים תמיד מראש". הו, הקינאה.
אני חופר בטאבלט של עוז וצופה בארכיון הגניבות. עובדים בישראל מגלחים מהמעסיקים שלהם הכל בערך. הנה וידאו של גנב פקטים, הנה גנב בשמים, הנה גנב סולר. "הבחור הזה היה שומר של חניון משאיות, אבל בזמן שהוא עובד הוא גם צריך הרי להתפרנס ממשהו. אז הוא היה מביא ג'ריקנים לעבודה, שואב קצת סולר מכל משאית ומוכר אותו". הבוס חשד שמשהו כזה קורה והזמין את שלל המצלמות הנסתרות-מאד של עוז. אחרי שהגניבה צולמה כמה פעמים קפצו עליו עוז ורון. הוא מיד הודה שהוא גנב את הכמה ליטרים שהיו עליו, "אבל כחוקרים היינו חייבים להוציא ממנו הודאה שזה לא התחיל היום. לדעת לחקור אדם זו תורה שלמה. אנחנו לא שוטרים ואם הוא רוצה הוא יכול לקום וללכת. אבל הראינו לו על המקום כמה תמונות של עצמו גונב, ונתנו לו להסיק בעצמו שאם יש לנו את הכמה תמונות האלה, כנראה שיש גם יותר. דיברנו איתו על המעצר שיבוא, והמשפט, וכמה עולים עורכי דין, והכתם על שמו, מפה לשם הוא הודה שהוא עושה את זה כבר שנתיים. כמובן שגם את זה צילמנו".
אני מביט ברכב החונה של החשוד. עוד רגע אחת עשרה בלילה, וכבר אין סיכוי שמר בחור יצא לשום מקום. אני כועס עליו כפי שמעולם לא כעסתי על אדם שכבר שעה אינו בוגד באשתו. אני שואל את חבריי לאמבוש אם בשלה השעה ללכת הביתה. מסתבר שהם בקטע של להישאר עוד קצת. עוז מספר שהיה צלף בגדוד 890. "אז זה די דומה לעיסוק הנוכחי שלי, להיות מאחורי העדשה כל היום, ולחכות בסבלנות כמה שצריך". אני: "חוץ מהעניין הזה שאתה כבר לא הורג אף אחד". עוז: "כן אה". רון: "אבל אתה צודק שיש לנו פה יותר מידי משתנים. כבר מאוחר. חורף – אולי הוא חולה. וירו טילים לפני שעתיים". ואולי המאהבת הצטננה? רק שתהיה לי בריאה המאהבת, שלא נתייבש פה.
ואולי הלקוחה פלטה איזו מילה בבית והוא חיזל"ש? איך היא בכלל אמורה להתנהג? "הנחיתי את הלקוחה כרגיל: שתמשיך לעשות מה שעשתה עד עכשיו. היית ברוגז, גם הערב את ברוגז. היית נודניקית, תמשיכי להיות נודניקית. שלא יחשוד שמשהו השתנה. אני לא אומר, יש לקוחות שעושים לך חיים קשים. אחד היה אצלי במשרד, הזמין מעקב אחרי אשתו. שילם, לקח חשבונית, הלך הביתה. תוך שעה התקשר – "אשתי מצאה את החשבונית במכנסיים שזרקתי לכביסה, קבל ביטול על הכל". אז אני פונה בקריאה נרגשת לקוראי בלייזר: גברים, תלמדו לכבס בעצמכם! חוצמזה מאז אני שם את החשבונית רק בדו"ח הסיכום".
הופה. אורות כתומים מהבהבים. דלת נפתחת. הבחור יוצא לדרך. השעה אחת עשרה וחצי והלילה שלנו רק מתחיל. "הוא בתנועה", מעדכן עוז את רון, שניהם מתניעים וכשהסובארו מתרחקת 300 מטר מאיתנו עוז מדליק אורות ומתחיל לנסוע. "אנשים מכירים את הרכבים שיש להם בשכונה. לכן לא כדאי להצמד אליו עד שיצא מהשכונה שלו". רון: "אני מחכה בטרמפיאדה, כשנחבור תן לי להכנס מאחוריו כדי שיתחלפו לו האורות במראה". עוז: "קלוט באיזה שעות הוא יוצא. חושב הוא בן 16".
גם נוהג כמו בן 16. אנחנו דולקים בעקבותיו בכביש שידוע בקרב המקומיים ככביש הבר מצווה, על שם י"ג סיבובים חדים ומסוכנים. חשודינו מרביץ, במהירות שכבר איננה על גבול החוקי. הוא מכיר פה כל פיתול, יודע מתי לבלום. אנחנו לא כל כך. תחושת רכבת הרים קלה עד בינונית. כדי להתעלם מהפחד אני שואל את עוז: כמה בוגדים תפסת עד היום? "בוא נראה, אני נכנסתי לתחום ב-1999, כלומר עשרים שנה, אז בחישוב מהיר, תפסתי… די הרבה". אולי זו הסיבה לפקקים – מאחורי כל ישראלי בכביש יש שני חוקרים.
לפתע – רמזור אדום. הכביש הופך לדו מסלולי. אנחנו לימין הסובארו, קצת מאחורה, בשטח מת מבחינתו. הוא לא שם לב אלינו בכלל. עוז מצלם אותו דרך מראת הצד. גבר נאה. נראה קצר רוח. אחרי הרמזור מצליחים שוב, בקושי, להחליף לו אורות במראה. אין קליטה בגבעות והקו לרון כל הזמן מתנתק. עכשיו הוא מנסה להוריד ימינה את המונית שלפניו, שבעצמה טסה. המרדף נהיה קשוח והחוקרים ממעטים בדיבור מלבד "מסלול שמאלי! עכשיו רד ימינה! תצמד" כשיש קליטה. אבל רון לא מתאפק: "למה הוא ממהר כל כך? הוא בטרפת". עוז: "אולי הוא בדיוק מבייץ".
בחירת רכב המעקב דורשת דיוק בכל מיני פרטים. חוץ ממנוע חזק, רצוי מאד שזה יהיה רכב נפוץ, כל דגם שרואים 200 כמוהו בכל פקק, וגם בקשת הגוונים הנפוצה שבין לבן לשחור. אבל הנה משהו שלא חשבתם עליו: נהגים עירניים יותר לרכב מהפירמה בה הם נוהגים. בעל סובארו ישים לב לסובארו. אז תמיד כדאי לברר איזה אוטו יש לנעקב, ולבוא עם משהו אחר. כמו כן, ביום עדיף להתפצל לרכב ולאופנוע, אבל בלילה האופנוע נורא בולט בשל הפנס האחד, שאף אחד לא רגיל שנתקע מאחור כל הנסיעה. אופנועים ככלל עוקפים אותנו, ולכן בלילה מתפצלים לשתי מכוניות משפחתיות.
אנחנו כבר על איילון צפון, והסובארו מנסה לעקוף משאית דרך השוליים. אני: יש מצב שהוא קלט אותנו? עוז: "במהירויות כאלה אתה חייב להסתכל קדימה כל הזמן. אין צ'אנס שהיה לו פנאי לחשוב על האחורה בכלל. אני מפחד רק מאלה שנוסעים רגוע. רון, על איזה שלט אתה עכשיו?" רון מפציע מהסלולר: "עברנו את קק"ל. הוא ממש לא נוסע לתל אביב".
הטיסה נוחתת בחניון תת קרקעי בהרצליה פיתוח, באיזור של בתי קפה. "זהו", מקונן רון, "בית קפה. הרס לנו את הערב. אפשר לתבוע אותו על שיעמום?" עוז: "שים לב שעוד רגע נאבד קליטה. אני מכין את עצמי לפריקה". פה יש תמרון עדין של רייסים בירידות של החניון אל בטן האדמה. אסור לאבד אותו במבוך. צריך לחנות קרוב זה לזה וגם אליו, כדי לזנק למעקב רגלי כולל כניסה למעלית איתו. כל זה בלי שישים לב שאנחנו קיימים.
הנעקב יוצא מהסובארו. רון נכנס איתו למעלית. עוז ואני נשארים ברכב ומחכים להזנקה. כעבור דקה מקבלים את האות ורצים למעלית. בוגדן בוגדנוביץ' אכן נכנס לבית קפה ואנחנו כבר שואלים את עצמנו מה נזמין לאכול שיפצה על עוגמת הנפש, אבל אז קמה עלמת חן ומנשקת אותו, והם יוצאים. ממרחק בטוח, אנחנו מתפצלים ועוקבים אחרי הזוג שמרבה לצחוק בקול רם ולגעת. החוקרים מצלמים. אחרי הליכה קצרה הזוג נעצר מול שער נעול, בכניסה לוילה אדירת מימדים שנראית חשוכה. ממחבואינו אנחנו עוצרים את נשימתנו כדי לשמוע – הם אומרים לאינטרקום מילה אחת. קזבלנקה. השער נפתח והם נכנסים. השער נטרק. עוז מחכה טיפה וניגש לשער. לוחץ על הכפתור, אומר קזבלנקה, ואנחנו בפנים. אף אחד לא פוגש אותנו בכניסה. אולי זה כי כולם עסוקים.
בכל פינה של האחוזונת מעומעמת האורות יש זוגות, ופה ושם שלשות, עסוקים בפעילות מינית למדי. לבושים ולבושות, ערומים וערומות, סדום ועמורה, כפתור ופרח. עוז ורון מתפצלים. על כל אחד מהם כמה מצלמות נסתרות. רון מתחיל לצלם את הזוג ממרחק 4-5 מטר, נמרחים על ספה ומתחילים להחליף דגימות רוק. היא לא נראית מצוננת בכלל, ברוך השם. עוז עולה לקומה העליונה וגונב וידאו מלמעלה. בשלב הזה מצטרף לזוג הלוהט עוד זוג, קצת פחות לוהט, אבל נראה שהם מיודדים כי חלקם מתחילים להתפשט. אני נותרתי לעמוד שם כמו טמבל, וכשהבנתי שאני חייב איכשהו להשתלב בסיטואציה הלכתי לבר ומזגתי לי משהו עם הרבה קרח, יען כי נהיה לי חם.
תוך דקה עוז תפס אותי בשרוול והוציא את שנינו החוצה. "מה אתה עושה", התרעמתי, "אני פה במשימה עיתונאית!". "בסדר, תקשיב, עוד שתי דקות כבר היו עולים עלינו, למקומות האלה לא מכניסים גברים בלי בנות זוג. אני ואתה חוזרים עכשיו הביתה, רון ישתלב פה כמה שיצליח". "למה אתה לא נראה מאושר?", אני שואל, "הרי צילמת אותו בוגד!". "זו הבעיה. אין לנו אותו בוגד פר אקסלנס. יש לנו אותו מתנשק עם שתי נשים. ברבנות הם יעדיפו לראות בחור אחד עם בחורה אחת נכנסים לצימר וסוגרים את הדלת, מאשר את אורגית הליטופים הזאת שבבירור אין בה, בינתיים, את מה שההלכה קוראת "כמכחול בשפופרת". הרבנים של היום.
אז איך זה נראה, אני שואל את עוז בדרך לחניון, הרגע בו אתה מספר למקורנן על מעללי המקרנן? "להרבה לקוחות יש בראש את הפורמט של צ'יטרז, הריאליטי האמריקאי בו רואים את האישה תופסת את בעלה על חם וחובטת בו. זה אחלה טראש אבל בחיים שלך כדאי שתשתדל להיות קצת יותר מתוחכם". אני שם לב שכל התשאול הזה לא טבעי לעוז. מידע זה העסק שלו, והוא כל הזמן צריך לחשוב מי צריך לדעת מה ומה לא. הוא עונה לשאלותיי רק לאחר מחשבה מרוכזת.
"אחרי שאני עובר איתם על החומרים אני מפנה אותם לעו"ד שמסביר להם מה יש להם ביד, מה אפשר לעשות עם זה ובעיקר מתי לשלוף את זה". לרוב מומלץ לחכות לרגע הנכון ברבנות ועד אז ממש לסתום את הפה לגבי זה. ולא שזה קל. עוז מספר על בעל שמקיים מערכת יחסים מקבילה עם מאהבת, ולא ידע שנעקב וצולם. אשתו לא אמרה לו על זה דבר, וגם לא על הגט המתקרב. "כשהוא קיבל את הזימון מהרבנות הוא נכנס בה בכל הכח: "את מנוולת, את הורסת את המשפחה שלנו סתם". וכל הזמן הזה היא צריכה לסכור את פיה לגבי תמונות לא פשוטות שהראיתי לה".
ואיך אתה מרגיש עם זה שאתה נכנס לחיים האינטימיים של האנשים האלה, ומצלם? בכל זאת תחושה די סליזית. "לקחתי לעצמי מהתחלה כלל – אני מראה את האמת. אם אתה ממוקד באמת ולא בשקר אתה תהיה בסדר גם מוסרית, וזה גם לא יהפוך אותך לחשדן ופסימי כמו שעלול לקרות לחלק מהחוקרים עם הזמן. חוץ מזה הגעתי למסקנה שלכל סיפור יש שני צדדים". מה הכוונה? "מה אתה חושב, שכשנראה ברבנות לבחור הזה את מה שהולך פה עכשיו, הוא יגיד פשעתי? מה פתאום, הוא יספר את הסיפור שלו, אולי יגיד שלא קיבל בבית מספיק חום ואהבה, אולי יגיד שהרגיש בבית כמו בכלא. כל אחד יבין את הוידאו הזה מנקודת מבטו. ככה זה אנשים".
*כתבה זו התפרסמה בגרסה מקוצרת בגליון פברואר 2019 של בלייזר*
ינואר, יום חמישי בשבוע, חאן ניצנה, שקיעה. 160 גברים עומדים במדבר, מקלות עבים בידיהם. 3 ק"מ ממערב להם, גבול מצרים. 5 ק"מ דרום מזרחה, בסיס קציעות. בין רגליהם תופים יפניים בשם טאיקו. הם מתופפים מקצבי מלחמה יפניים וההד חוזר מן המדבר. סביר שא-סיסי מעלה כוננות ברגעים אלה.
זהו טקס הפתיחה של פסטיבל "שיווה", פסטיבל ישראלי לגברים בלבד, שנערך זו הפעם ה-28. התחיל בקטן מאד והיום זו מעצמה בהתהוות עם מסעות גברים להימאליה ומה לא. בעת שהתופים רועמים רוכן אחד מהמארגנים להדליק במרכז המעגל מדורה חגיגית. הרוח נושבת קרירה והוא מסתבך. כמה וכמה גברים ניגשים לעוץ לו עצות. מתברר שהתשובה העדכנית לשאלה "כמה גברים צריך כדי להדליק מדורה?": שמונה. אם א-סיסי היה רואה את זה, היה מחזל"ש.
זה לא פסטיבל של הופעות אלא של סדנאות להתפתחות אישית, יש שיקראו לזה רוחניקי. מצד אחד אני מסכים שבתחום הרוחניקי יש המון שרלטנות או סתם חארטות. מצד שני, מי שרוצה לטפח לעצמו את הנפש מגיע בסוף לכאן, לאחר שבחר היטב את מוריו. יש פה 5 מסלולים שונים. אני נרשמתי ל"אינטימיות ומיניות". חמישים גברים שעשו כמוני נכנסים איתי לאוהל בו נחיה כל הסופ"ש, נישן בשק"שים על הרצפה, ובשאיפה נשתנה איכשהו. אני מביט סביב – אווירת המילואים היא בלתי נמנעת. גברים ועוד גברים, בשלל גילאים, חלקם כבר בחרמוניות כי באמת קר פה. חמש דקות מרגע הכניסה לאוהל מישהו מביא נוד. וצוחק. לבד.
לפני שנתחיל ללמוד איך להיות בני זוג סבירים ומעלה כדאי שנכיר זה את זה, ולשם כך משחקים משחקים. ניסים לוי, ברוך רז ותומר קורון ינחו את סוף השבוע הזה. הם מבקשים שנעמוד בשורה מסודרים לפי הגיל, וכך כולם צריכים לשאול את כולם בני כמה הם, כדי לדעת איפה לעמוד. האוהל הומה ככוורת וכשהשורה מתייצבת תומר שואל בן כמה המבוגר ביותר: 57. לידו עומדים עוד כמה וכמה חברים שעברו את ה-50. בקצה השני של השורה נשאל העלם את אותה השאלה: הוא בן 22. בני ה-50 צועקים עליו: "אתה חכם! אתה חכם!". חלקם גרושים 3 פעמים.
אנו מתבקשים לקחת טושים ולכתוב על פלקטים שתלויים ברחבי האוהל את התקוות והחששות שלנו מסוף השבוע שזה עתה התחיל. ראם (שם בדוי) כותב שהוא "חושש לגלות שזוגיות זה פייק-ניוז". אני נוטל טוש כחול ומצייר לו לייק. גם אני חושש. אם בכל חברה בה נהיה מקובל להתגרש לפחות חצי עושים את זה, וגם החצי השני לא מלקק סילאן (אני יודע כי אני שם), אולי הגיע הזמן להתקדם לצורות מחייה מאמללות פחות? אני לוקח את ראם הצידה ושואל אותו למה בעצם כתב את מה שכתב. "לא הייתי מאושר כרווק תל אביבי הולל. רציתי ילדים ורציתי שתהיה להם אמא. אז התחתנתי, וגם עכשיו אני לא מאושר, וגם מזיין משמעותית פחות. לפני עשור בדיוק היה שבוע בו שכבתי עם 4 נשים שונות באותו שבוע. זה השיא האישי שלי. בהווה אני אפילו לא חולם על 4 זיונים בחודש עם אותה אישה. גם שניים בחודש כבר אין לי. למה זה ככה?". זה מה שבאנו לברר. רק דבר אחד ברור לי: זו לא רק אשמת האישה. וכל מי שהגיע לפה מבין כמוני שגם לנו יש על מה לעבוד.
בהפסקונת הראשונה פונה אלי אחד המשתתפים, בואו נקרא לו בנצי, ומספר לי שהוא האיש שהוביל את הקמפיין להדחתי מהפסטיבל בימים שקדמו לו. ידעתי שהיה קמפיין כזה וניצחתי אותו ברגישות ונחישות, אבל לא ידעתי מי עומד מאחוריו. אז הנה הוא עומד מולי, האדם שניסה לשכנע את כולם שעיתונאי באוהל יעשה רק רע למטרה ולמשתתפים. הוא לא יודע כמה כאב ראש הוא גרם לי אבל כוסומו, ניצחתי ואני פה. הוא ממשיך ומנסה להסביר לי שיש דברים שבכל זאת אסור שאכתוב עליהם. אני לא רב איתו ורק מחליט ביני לביני שבנצי צריך לעבור את הגבול המצרי ולמצוץ שם לגמל.
בסדנא הראשונה מדבר ניסים לוי על אמת מושתקת: רוב הגברים בעולם, וכמסתבר גם באוהל, עוצרים נשימה כשהם (אנחנו) מזיינים. למה? כי אנחנו פוחדים לעשות קולות. למה? כי אנחנו פוחדים שזה ישמע כאילו אנחנו מרגישים משהו. כשנאנחים או גונחים אפשר להבין מהצליל מה עובר עלינו. אז אנחנו כופים על עצמינו מעין "סייג לחכמה שתיקה" רגשי. ללא חמצן ההנאה פוחתת, הזיקפה פוחתת עד נעלמת, ועל הדרך גם מזיעים יותר. ואת כל הכיף הזה אנחנו מפיקים לעצמנו רק כדי להגיע למצב של "היא לא יודעת מה עובר עלי". אידיוטי, זה מה שזה, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שכל הסיפור הזה של זוגיות לא עובד לנו. אז גבר, תגנח. או במינימום תנשום. הגוף שלך צריך חמצן. זה מדעי.
אנחנו מתפצלים לשלשות ועושים סבבים של סיפורים אישיים. קובי (שם בדוי), בן 45, מספר ביובש ובלי למצמץ שלפני שבוע ניתק קשר ארוך ונפלא עם מאהבת, ואז סיפר לאשתו הכל. "ואני מתכוון הכל. כי כבר כשהיינו נשואים שנתיים התחלתי לבגוד בה, אבל אלו תמיד היו סתם זיונים אז אפילו לא חשבתי על זה יותר מידי. אבל עם האחרונה זו היתה אהבה אמיתית, חשמל. היא רצתה שאעזוב את אשתי והחלטתי שאת זה אני לא עושה, אז ניתקנו. הלכתי לאשתי, שעשורים אני רגיל לסובב אותה על האצבע, וסיפרתי לה על כל הבגידות כולן. עכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי כי בשביל מה. אבל העיקר עכשיו לבנות איתה משהו טוב. אז באתי".
חזרנו לשבת בפורום מלא, והתחיל סשן תלונות ספונטאני. המרמרת קיימת, גם אצלי שיודע שהדברים מורכבים יותר. מקצוות האוהל עולות שאלות רטוריות כגון "למה הן לא רוצות סקס? מה הבעיה לזרום, זה כמו אוכל, אפשר לאכול גם בלי להיות רעבים". "מי שלא נחדר מעולם לא יודע מה זה. לארח מישהו בגוף שלך זה לא פשוט", אומר ניסים, שאוחז בלוק מרשים של ריצ'ארד גיר מזוקן. "אבל בואו נדבר עלינו רגע. הרי זיקפה רק רוצה להיות בתוך משהו. ברגע שאנחנו חרמנים האישה קולטת את זה עלינו, יש לנו בעיניים אינטרס. ואז היא מרגישה שהיא איבדה את האביר על הסוס הלבן, ונשארה רק עם הסוס. ברור שזה מכבה אותה". לפחות עשר ידיים מונפות לשאלה, אותה שאלה. "אז מה עושים? למד אותנו פטנטים", דורשים גברים רבים. איזה יצורים מוגבלים אנחנו יא רבי. חושבים שתרשימי זרימה יכולים לפתוח ערוצי זירמה. ניסים מתאמץ לנסח את זה כמניואל: "אתם לא יכולים ליפול עליה עם הצורך הזה שלכם בתשע בערב. יופי שגבר מוכן למשגל בערך בכל רגע נתון, אבל המבנה הנפשי של אישה שונה משלכם. המשחק המקדים צריך להתחיל הרבה שעות קודם, כשלקחתם את חלקכם בארגון הבית, דיברתם איתה מלב אל לב, התפשטתם לאט לאט, והכי חשוב: החלטתם עם עצמכם שזה באמת לא משנה אם תהיה חדירה. אם תצליחו להעלים כל תקווה לחדירה, המצב ישתפר. רק בפורנו האישה נמסה למראה זין עומד המחובר לגבר קצר-רוח. ופורנו זה חרא של בית ספר למיניות, רק שלמרבה הצער זה בית הספר היחיד של רוב הגברים". מרחבי האוהל עולות קריאות "אַהוֹ!", שמסמנות הסכמה עם הדברים.
אחרי ערב אינטנסיבי אנחנו הולכים לישון. הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס. אני מכיר היטב קור, אבל בניצנה הוא בכל זאת אחר, מפחיד. האוויר היבש, אדמת הפודרה הקפואה והידיעה שאם תגיע להיפותרמיה עלולים לשלוח אותך מפה ליוספטל הופכים את הקור לאיום קיומי. בתוך האוהל אני מתחפר בשמיכת הפוך העצומה שסחבתי לכאן ונרדם. בשלוש בלילה אני מתעורר מתחושה איומה במרפק. מסתבר שהוא יצא מהשמיכה וקפא. סעמק.
בבוקר אני שם לב לתופעה מעניינת. אני שואל ומגלה שזה קורה גם לאחרים. דווקא מתוך הידיעה שהמרחב הזה גברי לחלוטין, המח שרגיל לצוד כל הזמן מחפש נשים בזווית העין, ומוצא. אני קולט לצידי בלונדינית מהממת, רזה ותמירה, וכשאני מסתובב להביט במחזה התעתועים אני מגלה שזה זכר צעיר, אח לשבט. אני מביט בו ועולה בי מחשבה שוואלה, אם כבר גבר אז איתו. אני מופתע מהמחשבה ורושם אותה לפניי בתיקיית "צריך עיון". מעניין אם זה מה שקורה גם לאסירים בכלא ולבחורי ישיבה. הזיקפה שכאמור רק רוצה להיות בתוך משהו עשויה להפתיע בסביבה כל-גברית.
תומר קורון מעביר סדנא של תקשורת מקרבת. הגברים משתפים, ולא בקלות. רוברט, עולה ותיק מפולין, מספר שאשתו והוא כבר כמעט לא מדברים בלי חריקות. נזהרים אחד מהשני. בחצי השנה האחרונה הם שכבו פעמיים בלבד, והוא מצידו התמכר לפורנו. "אני כבר לא זוכר מה זה סקס בלי סמארטפון", הוא נאנח בעיניים אדומות.
אז למה זוגיות זה קונספט צולע? אולי כי זה קונספט בהרצה. עד לפני כמאה שנה לא היה ברוב העולם מצב שאדם מחליט עם מי להתחתן. זו היתה החלטה של ההורים או של ההנהגה הדתית. במקומות רבים זה עדיין כך, גם בישראל. כלומר, גם סבא של אבא שלך כנראה לא בחר את אשתו בעצמו, וגם סבא שלך כנראה היה אמור "לבקש את ידה" של סבתא מהוריה. אנחנו בקושי שלושה דורות לתוך הניסוי הזה שספק אם חצי עולם כבר משתתף בו. מדובר במהפכה בהתהוות, ואנחנו הדור שמשרטט את מפות העולם הזה. בגלל זה כל כך חשוב ללמוד את זה כמו שלומדים גיאוקרטוגרפיה.
ויש עוד סיבה. יש לנו "טעם" בבנות זוג. אבל מהו הטעם הזה? זה נחמד להשלות את עצמך שבחרת מישהי כי יש לה ישבן מושלם. גם אתה הרי יודע שהישבן הזה לא ייראה כך לנצח, וחתונה שואפת להחזיק לנצח (נראה אותך גבר, נסה לטעון אחרת בחופה). המרכיבים האמיתיים של הטעם שלנו אפלים בהרבה מישבן, שהוא כידוע מקום בו השמש כלל לא זורחת. לעניות דעתי אנו בוחרים בבנות זוג בין היתר כי אנו מזהים בהן משהו שאנחנו כבר מכירים, מרכיבים אישיותיים שדומים לאנשים קרובים אלינו, מתוך רצון בלתי מודע לשחזר רגעים כואבים מן העבר, בנסיון לרפא את מה שאין לרפא. למשל, בחורה עצמאית וחריפה מזכירה לנו מבלי משים את אמא שלנו שגם היתה כזו, אז אנחנו מתחתנים איתה ומוצאים את עצמנו רבים איתה ריבים אותם רבנו בעבר בכלל עם אמא. אז אם אתם עדיין בשלב הדייטינג בחייכם, נסו מידי פעם לצאת עם נשים שאינן בטעם שלכם כלל. מאד יכול להיות ששם תימצא אהבת האמת שיש בה גם נצח.
מגיעה שעת ארוחת הצהריים. האוכל פה צמחו-טבעוני, וטעים מאד. זו בעיקר אידאולוגיה, אבל יש גם הגיון כלכלי בלבשל רק מאכלים שלא זקוקים למקרר לכמות כזאת של בני אדם. העמסתי לצלחתי סלטים, אורז עם דאל עדשים ותבשיל ירקות חריפים. סביבי צצו עשרות ליצנים שהתחילו להטריל את המתחם. וודאי שלחו אותם ממסלול הליצנות שרץ באוהל הסמוך. במעין משימת תאטרון רחוב, הם הטרידו את הסועדים בנסיונות להפוך למשרתים שלהם. סועד שהסכים קיבל משרת שלומיאלי אדום אף, שתמיד חזר עם המנות הלא נכונות, שמט את הצלחות ועורר מהומה. היה משעשע אבל היו סביבי אנשים שכרגע נתנו את וידוי חייהם קבל עם ועדה והרגישו פחות קרקסיים ממני.
הסדנאות ממשיכות. ברוך רז, אדם שמטרתו בחיים היא לעזור למין הגברי למצוא את עצמו מחדש בעולם משתנה, מבקש מכולם לקום. "כל אחד בוחר נקודה אקראית באוהל, וכשאני אומר, כולם מנסים להגיע אליה הכי מהר שאפשר. גו!". תוך שניה נהיה בלגן. גברים נכנסים אחד בשני, מתקילים אחד את השני אפילו. אני מתקרב בזהירות, עוקף עימות, מחכה להזדמנות, למרווח. מגיע לנקודה שלי ולא אחרון. אבל בוודאי שבין האחרונים.
"עכשיו", כך רז, "נעשה את אותו הדבר אבל רק בשליש הזה של האוהל. לא עוברים את מוט האוהל הזה", הוא מסמן. אני מריח דם. "גו!". מה שקורה עכשיו דומה רק לפוגו שפגשתי בהופעות הכי פסיכיות שהייתי בהן. תמיד עמדתי בצד והבטתי, וזה מה שאני מעדיף לעשות גם עכשיו. הרוב לא: נרשמת פה צפיפות מטורפת של גוף לגוף. חלק מהאנשים הנינוחים האלה אשכרה עם רצח בעיניים, ממרפקים זה את זה, מי כדי להפעיל את ההגנה הטובה בעולם, ומי כדי להתמודד עם העובדה שלפחות שמונה גברים מתחככים בו כרגע. אני מראש בוחר לי נקודה שלא עוברת דרך המאסה המרכזית, מה אני צריך את זה. "מי פה מפחד מעימותים?", שואל רז ואני מתחבא מאחורי עמוד. "אתם גברים. אל תבחרו לכם נקודה קלה. לכו על זה, צללו ישר פנימה, פלסו דרך עם החזה שלכם. גו!". אני לוקח אוויר והולך על זה. רץ לתוך מסת הטסטוסטרון, מתפלש, מתפתל, מתקדם. צלעות קדימה, מח לטאה בפעולה. הגעתי בין הראשונים! לנקודה קשה! סיפוק עז. "ועכשיו אני פונה לאלה מכם שעימות זו הבחירה הראשונה שלהם, שנכנסו פה בכח בכולם כדי להתקדם", כך רז. "הפעם נעשה את זה בלי כח. תנועה רכה קדימה, מתחשבת. גו". עכשיו תורם של אחרים סביבי לחוות את ההארה שלהם.
היום השני לפסטיבל מעריב לו, עוד רגע קבלת השבת ואנחנו יושבים במעגל שיתוף. דניאל, בן חמישים פלוס, משתף שהוא כבר ממש מחכה לבכות. שנים רבות לא בכה והוא רוצה את השחרור הזה, וגם לדעת שהמערכת הזאת עדיין חיה אצלו. ליבי איתו. בתחום הרוחניקי יש דבר בשם "האגו הרוחני", זה הרצון לחוש הכי מואר, הכי מודע, הכי מחובר לעצמך, לאדמה, לאלוהים. בכי הוא אחד הדברים שאנשים משוויצים בהם בלי סוף. אני בתור אחד שבוכה הרבה ובלי בעיה, שונא את זה. אני יודע שזה כמעט עניין של מזל, מי בוכה ומי לא, ודי דוחה אותי כשאנשים מספרים שבכו בתור פואנטה למשהו. יש אשכרה לחץ חברתי לבכות וזה לא משרת דבר לטעמי. אבל לדניאל אני מאמין שממרום גילו הוא רוצה את זה בשביל עצמו ומראש שם זין על כל שאר הסיבות.
קבלת השבת מתחילה באוהל המרכזי. רוב משתתפי הפסטיבל מנסים להדחס פנימה ולשיר סביב הגיטרה המוגברת. אני פחות מתחבר לשירים הרכים המקובלים בקהילות האלה, שירים שלרוב רק מנסים להלל כל דבר ועניין. אז אני עומד מחוץ לאוהל ושופט בדממה כל מיני אנשים שבפנים עפים בעיניים עצומות על מילים שנשמעות לי סתמיות לגמרי. אבל אז נותנים את "גשר צר מאד" ואני נשאב פנימה. זה שיר שאני אוהב מאד, אני שר ברגש ובעיניים עצומות, מודע לאירוניה אבל מתמסר לשיר לגמרי. למרבה הצער מיד עם סיומו מישהו שם בהגברה את "מי שמאמין לא מפחד". לטעמי אין מקום לאייל גולן בפסטיבל כזה, שמנסה לברוא גבר ישראלי חדש. רק על הדברים שגולן הודה בהם הוא אמור להיות מוקע מכל מסגרת שיש לה אספירציות חינוכיות. שוב יצאתי החוצה, לצערי הרב לבדי. אם הפיסקה הזאת מזכירה לכם את המושג "אגו רוחני", אתם צודקים לגמרי.
בבוקר יום שבת מגיע הרגע שרבים חיכו לו: סשן ריברסינג המוני. ריברסינג זה פשוט טריפ של חמצן, שמתארגנים עליו באמצעות נשימה מחזורית – שואפים ונושפים בלי הפסקות. הסרעפת כל הזמן בתנועה. הדבר הפשוט הזה הוא עולם ומלואו שעם הנחיה נכונה יכול להביא אותך לפינות של עצמך שטרם פגשת. אנחנו נשכבים, 120 הגברים שהחליטו ללכת על זה, על 120 מזרנים כה צפופים שלא היה מקום לכולם באוהל והם גלשו מחוצה לו. יש פה אנשים מכל המסלולים: אבהות, ליצנות, חופש כלכלי, "קשת האש" (מעין קואוצ'ינג) וגם אותנו, אנשי המיניות. אני מזהה פה גם את דניאל שמחכה לדמעות. אחרי בריף קצר מתחילים כולם להתנשם. כמה דקות אחר כך מתחיל בלגן. המנוסים מכירים את זה היטב: מטר ממך לכל כיוון אנשים צועקים, שואגים, מתייפחים. כל הדברים האלה מקובלים לגמרי. הם רק ביטוי חיצוני לבלגן גדול בהרבה שקורה אצל כל אחד בלבב פנימה.
עודפי החמצן מורגשים היטב בגוף בצורות משתנות של קור מקפיא, חום לא ברור, נימולים. יש מי שחווה ספאזם שרירי בגפיים, זה יכול ממש לכאוב לפעמים. הלפרים (יעני, עוזרים) שהוקצו לטובת העניין מתרוצצים בין המזרונים ותומכים במי שצריך, מעסים כפות ידיים גרומות, מקנחים לאנשים את האף. חצי שעה לתוך הסשן ואף אחד כבר לא שומע מה קורה מסביב. החוויה האישית היא כל כך חזקה שאין בתודעה מקום לשום דבר אחר. להפתעתי מצאתי את עצמי חושב הרבה על סבתא שלי, מנקה נשק פרטיזני במסתור ביערות ליטא, והיא בת 16. מצאתי את עצמי מתאבל על החיים שרצתה לחיות ונלקחו ממנה. צער עמוק הציף אותי וממש יכולתי לראות איך הלילה בו נמלטה מביתה למחנה הפרטיזנים חרץ גם את גורלי וגורל ילדיי שלי, ניניה. הלילה הזה איפשר את קיומינו ובד בבד עיצב את תכונות האופי שלנו והחרדות שלנו. חשבתי על אמא שלי שגדלה, ללא סבים וסבתות, בצל הסיפורים האלה. ועם אבא, סבא שלי, שאחרי השואה רק רצה לחיות את החיים עד הקצה כל עוד אפשר, ושרף את עצמו מהר מאד. הטרגדיות המשפחתיות זרמו דרכי וחישמלו לי את הגוף. כן, בכיתי בלי סוף, והיו רגעים שהגפיים שלי קפצו ללא שליטה, כמו על כיסא חשמל. כשהגעתי בכרונולוגיה אל עצמי כבר הייתי מפורק, אבל גם פרוק. הרגשתי שניקזתי הרבה רעל החוצה, המון כאב שחיכה לצאת. המוזיקה החלה לדעוך ומנחי הסשן הכריזו שזה הזמן לעבור בהדרגה לרגיעה.
עברתי לתנוחה עוברית וכיסיתי את כולי בשמיכה, כולל הראש. רעדתי, היה לי קר בטירוף ולא הצלחתי להרגע. מישהו שם עלי יד ושאל אם אני בסדר. הנחתי שזה הלפר והתחלתי לבקש כל מיני בקשות מבלי להוציא את הראש שמיכה, אבל הוא סיפר שהוא בעצמו קם עכשיו מהמזרון שלו. אמר שהוא רוצה לחבק אותי. אמרתי שבשמחה. הוא נשכב מאחוריי והסתדר לפי התנוחה העוברית שלי. כלומר, שכבנו כפיות. למרות שזו היתה הכפיות הראשונה שלי עם גבר, זה היה הדבר הכי מדויק, מנחם ומוצלח שיכולתי לקוות אליו. החיבוק שלו איפס אותי, קרקע אותי והחזיר לי את הנשימה. הודיתי לו איזה עשר פעמים תוך כדי שאני נרגע. סיקרן אותי להרים ראש מהשמיכה ולראות מי זה, אבל קודם כל צריך לאגור כוחות פיזיים כדי בכלל לעשות את זה. אחרי עוד 5 דקות של כרבול מחזק הסקרנות גברה והצלחתי להביט: זה היה בנצי, האדם שהתנגד לבואי. קיבלתי את זהותו באופן כל כך טבעי. ואז שמחה התפשטה בי. איזה פיוס. הודיתי לו עוד עשר פעמים. מזל שלא הלך לגמל המצרי.
אחר כך הסתובבתי בחאן חסר מטרה כדי להתאושש. כל מי שעבר מולי כנראה התאפר, כי לכולם היו משוכים פסים לבנים מזוויות העינים לכיוון האוזניים. רק כעבור 5 דקות הבנתי: זה לא איפור, אלו פסי מלח שיבש, מהדמעות. כולם פה שכבו על הגב ומיררו בבכי. הלכתי לחפש את דניאל והוא סיפר לי בשמחה אין קץ שבסוף הסשן היתה לו דמעה בעין! הבנאדם זרח, הוא נראה כמו נער בן 16 שכרגע איבד את בתוליו לקפטנית נבחרת הכדוריד. דוגרי שמחתי בשבילו. בנאדם אמיתי, לא עניין אותו שיתפסו ממנו מואר, רק רצה לדעת שיש לו את כל מה שיש לבני אדם. הרוחניקים לרוב שואפים לחוויות עוצמתיות, שהולכות רחוק ולעתים מעבר לקצה, ומעריכים התפרקויות (מתוך הנחה בטוחה מידי בעצמה שתמיד אפשר לתקן). אבל דווקא לחוויה העדינה, הנסתרת מן העין, יש יותר סיכוי להיות אמיתית.
צילום: מקס פיקסל
חזרנו לאוהל של האינטימים, ואנשים שיתפו מה עבר עליהם בריברסינג. מישהו אמר: "עברה בי איזו תחושה ושלא כהרגלי מיד רציתי לשתף אותה עם מישהו. ואז הבנתי: זה הדבר הזה שנשים עושות!". האוהל רעם מצחוק, אבל ניסים הפתיע אותנו מכיוון לא צפוי. "אני הייתי בארבע מערכות יחסים בחיי. מערכת היחסים הקודמת, לפני הנוכחית, הסתיימה במותה של בת הזוג שלי ממחלה. אני שומע אתכם מקטרים פה על נשותיכם, וגם אני כיום מכיר היטב את העניין של ללכת בבית ולמצוא כביסה זרוקה ולהתעצבן, "למה רק אני מסדר כל הזמן", תמיד היה לי את זה. אבל כיום מתלווה לזה עוד תחושה. אני נזכר באהובתי המנוחה ואני מיד אומר לעצמי "מה הייתי נותן כדי להרים את הבגדים שלה מהרצפה, לקפל אותם עבורה, לעשות למענה משהו קטן". אז עכשיו אני מבקש שתעצמו עיניים, תנשמו עמוק כי זה הולך להיות לא קל, ותנסו לדמיין את האישה שלכם, מתה. אתם רואים אותה מתה לנגד עיניכם. אתם עומדים מול הקבר שלה. דמיינו את זה". הייתי די בשוק. גם ידעתי שזה לא יעבוד עלי – כאדם חרדתי אני זוכר את עצמי עוד מילדות מדמיין את אהוביי מתים, אלו מחשבות טורדניות שלמדתי לחיות איתן, והן כבר מזמן כמו רעש רקע בלתי מרגש. אבל מסביבי נרשמו התייפחויות משמעותיות. גברים התפרקו סביבי על ימין ועל שמאל, בכו בכי עשיר בצליל ובנוזלי גוף מגוונים. אני לא זוכר הלוויות עם כל כך הרבה בכי (ברוב ההלוויות שנכחתי בהן אנשים עמדו קפואים, לרוב עם חיוך מר על פניהם. אשכנזים). הייתי קצת נבוך שלא יוצא ממני אפילו ציוץ, זה חלילה עלול להראות כאילו אין לי רגשות כלפי אשתי, זה באמת לא המצב. זו פשוט לא הדרך לעורר אותן אצלי.
אחרי דקות ארוכות של יבבה קולקטיבית הוכרז על סיום הדמיון המודרך הזה, ובאופן טבעי פנו הגברים לנחם זה את זה. חיבוקים עזים עפו מכל הכיוונים וגם אני חתרתי דרך המסה האנושית אל עבר ברנש אחד שהיה נפוח מבכי ונראה די בודד. הצעתי לו חיבוק והוא התמסר מיד. בעולם הרוחניקי יש חוקים שונים לחיבוק. הטפיחה על השכם/ גב נחשבת חיבוק בלתי איכותי ובלתי מכיל. חיבוק טוב הוא לעולם סטטי, מלבד הנשימות המשותפות. המהדרין יוסיפו גם אנחות שחרור קולניות סטייל "אאהההההההה….". אז הרבצנו אחת כזאת והוא קבר את פניו בכתפי והתייפח עוד קצת. חשתי את קצה אפו מרטיב לי את האזור אבל באמת שלא היה לי אכפת. אם נחזור להקבלה למילואים, אלה אחים שלי ואני מוכן לחטוף נזלת בשבילם. אחרי שהוא נרגע התנגבתי, בקטנה.
לפני שהתחלנו לקפל את הציוד בחזרה לתרמילים, תומר נתן לנו את הטיפ הכי חשוב, שאולי מכיל בתוכו את כל מה שיש לדעת: עכשיו כשאתם חוזרים הביתה לנשותיכם, זה אחלה שאתם מודעים יותר, פתוחים יותר, שהשתניתם. אבל היא לא עברה את כל זה אתכם ובחיאת רבאק אל תפלו עליה בבת אחת עם כל האג'נדות החדשות, שלא תתהפך עליכם ובצדק. לאט לאט". אהו.
מלנקי 