הקולנוע סובל, כמדיום, מחסרון בולט: המצלמה יודעת לצלם רק דברים קונקרטיים. כל הרעיונות המופשטים שספרות אוהבת, הקולנוע מתקשה לתפעל. איך מצלמים חופש? איך מצלמים שלום? איך מצלמים אכזבה?
עוד רעיון מופשט שהקולנוע עוסק בו באופן בעייתי הוא מעמדות. תעשית הקולנוע היא מעמדית באופן מבני (ברור על הסט מיהם האנשים החשובים יותר ומי פחות), והכסף להפקות מגיע מבני מעמד אחד בלבד שאוהב לראות את עצמו על המסך (בבעיה זו עוסק גם "מולין רוז'"). כשסוף סוף יש סרט שעוסק במתח בין מעמדי, אז את תפקיד הגיבור בן המעמד הנמוך יגלם בדרך כלל כוכב חתיך שכולם יודעים שמשכורתו נאמדת במליונים. ממרלון ברנדו ב"חופי הכרך" ועד אן האת'אווי ב"עלובי החיים", בני המעמדות הנמוכים זוכים לייצוג מפוקפק בקולנוע העולמי. רעבים נכתבים ומגולמים על ידי אנשים שלא ידעו רעב מהו.
בסוף השבוע הזה יוצא סרט ברזילאי חדש שמנסה לגעת בנושא, ויש בו חן רב. "אמא שניה" מביא סיפור נדיר של מעמד נפוץ באמריקה הלטינית, הנאנאז, אותן משרתות שחיות בבית האדון ומגדלות בפועל את ילדיו. ואל היא נאנא כזאת, היא מגדלת את בנם היחיד של האדון והאדונית, אבל את ג'סיקה, ביתה שלה, לא ראתה כבר עשור. החיים בבית מאד ברורים: ואל מנקה אחר האדון המופנם והאדונית הבלתי נסבלת. אם בנם צריך חיבוק הוא בא אליה, אבל זה לא אומר שמותר לה לאכול מהגלידה האיכותית במקרר או לטבול בבריכה. ואז ג'סיקה מודיעה לה שהיא באה אליה לעיר הגדולה סאו פאולו, ולפתע החוקים כבר לא תקפים.
הסרט הזה מצליח לשרטט בחן ובהומור מתוק את התפוררות הסדר הישן בבית, ומספק כמה סצנות שמצליחות להיות גדולות, אפילו אפיות, ביחס לסיפור הקאמרי הזה. קל מאד לחבב את רוב הדמויות בסרט וגם ברזיל בסך הכל יוצאת טוב. הבמאית אנה מוילארט עשתה עבודה יפה והסרט מהנה למדי, יש בו כמה בדיחות טובות ממש לצד כמה רגעים מרגשים ואפילו מותחים.
רגע עדין של התנשאות
הבעיה העיקרית שהציקה לי בצפיה היא שהסרט נכתב למעשה לא עבור הואל והג'סיקה של העולם, אלא עבור הדונה ברברה הבלתי נסבלת של העולם. אולי בתוך ברזיל המצב יהיה שונה, אבל מחוץ לברזיל יש רק מעמד אחד שהולך לראות קולנוע "זר", ואלו לא המנקות אלא דווקא האדוניות שמעסיקות את אותן מנקות. וכך קיבלנו מבט מתנשא על ואל הפשוטה וה"אותנטית", וגם כשהיא במיטבה היא תמיד הכי טיפשה בפריים, חסרת טאקט, עילגת מעט ונכלולית לא מעט. האדונית המצליחנית היא נכה רגשית לעומת ואל החמה והאימהית, וזו הרי החלוקה המערבית הקלאסית בין הפרא האציל שכולו גוף (ורג'ינה קאסה שמגלמת את ואל היא אכן ממוצא אינדיאני) לבין הנוצרי הלבן שהשכל מכתיב את חייו.
לכו ל"אמא שניה". מאמין שתהנו מאד. אני נהניתי, גם אם צפיתי בסרט בשמץ של מבוכה. בישראל אין תופעה נרחבת של נאנאז וזהו צוהר מעניין לחיים שאנחנו לא מכירים. ולמרות הכל מדובר בקולנוע חכם ורגיש, ובסרט שעובר את מבחן בכדל בהצטיינות יתרה.
ביום שישי הייתה ההקרנה המיוחדת של "אדם הגון" לקוראי "מלנקי", והיא נערכה ב"רילוורקס", הסאונד-סטייג' בו הסרט מוקסס. זהו הסאונד סטייג' הטוב בארץ, כך שחבורת האמיצים (זהו לא סרט פשוט לצפיה, וזה היה ביום שישי בבוקר) זכתה לחוויה טכנית מדהימה. כשהתותחים בסרט רעמו, הרגשנו את ההדף בבטן קודם שהגיע לאוזניים.
רילוורקס. ככה צריך להראות סאונד סטייג'
הסרט עצמו הוא חוויה חזקה של צלילה שהיא גם מציצנית וגם מסתייגת אל תוך יומניה ומכתביה הפרטיים של משפחת הימלר, עם דגש על היינריך הימלר, מפקד הSS שהתחיל את חייו כעוד נער גרמני אנטישמי וסיים אותם עם דמם של מליונים על הידיים וגלולת ציאניד בפה, ממש בסוף המלחמה. על המסך אנחנו רואים חומרי ארכיון שבמקורם הם אילמים, לכן הסיפור נוצר בעצם בפסקול, והסאונד הוא כה חשוב פה. הבמאית ונסה לאפא ועורך הפסקול תומר אליאב בראו עולם קדום אך אקטואלי, פנטסטי אך ריאליסטי עד זוועה.
חבורת האמיצים
באחד מרגעי השיא של הסרט, אחרי זמן מה שהאוזניים עסוקות בהקשבה ללא הרף, פתאום משתרר שקט. לרגע חש הצופה הקלה מסוימת, סיילנס איז גולדן וזה. אבל אז על המסך מופיע צילום ארכיון, שצולם ע"י הנאצים, של בורות הריגה בפעולה. הזמן נמתח. הנידונים מובלים ממשאית לכיוון הבור. הצופה שיודע מהו הסאונד הבא שישמע, כבר מייחל לבואו כדי שהמתח הבלתי נסבל ייסתיים. סרט לא פשוט לצפיה. אבל כל כך חשוב.
תובנה לא שואתית שעולה מן הסרט: רוב הזמן מקריאים השחקנים מכתבים, וחלק מהרושם הוא מהכמות. בני הזוג הימלר לא ראו זה את זה במשך חודשים ארוכים, ונראה שמצאו זמן בתוך המלחמה לכתוב זה לזו כמה פעמים בשבוע על ענייני דיומא, חינוך הילדים וכו'. בני הדור שלנו שנוטה לרגשות אשם על כמות הזמן שהוא שורף ברשתות חברתיות יכול להתנחם בכך שפעם הוקדש זמן דומה לכתיבת מכתבים, ואלו הגיעו רק לנמען אחד. כשחשבתי את זה נזכרתי שכנער הייתי מתכתב הרבה עם חברים שכבר התגייסו ועם חברות שגרו רחוק, ושמכתביי אולי שמורים אי שם בגולן, במכבים או בכפר סבא. היה דווקא מסקרן לקרוא אותם היום. אבל כל זה היה כתחביב, וכמובן שבילינו גם שעות בטלפון.
חבורת האמיצים מתרשמת מכמות הסרטים שמוקססו במקום
חוצמזה רציתי לספר לכןם שראיתי את הסרט "יום מושלם", והוא נהדר. לצערי הוא כבר לא מציג בקולנוע אבל מצאו דרך וצפו בו. זהו סרט מתוק-מריר על ימי סיום המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. צוות קטן של מתנדבי ארגוני סיוע וזכויות אדם מתנייד בשני ג'יפים ומנסה לעזור למקומיים: לבאר המים הושלכה גופה וצריך למשות אותה. האזור כולו ממוקש. ולילד אחד שדדו את כדור הרגל. צרפתיה צעירה, פורטוריקני במשבר גיל ה-40, רוסיה שרוצה אותו בחזרה לעצמה וילד יוגוסלבי קטן הולכים לאיבוד בישימון הקרב, ושומדבר אנושי לא זר להם. הסרט מצחיק לפרקים ושומר על טון מאד נכון ביחס בין המזעזע לאירוני. צפו בסרט הזה, במיוחד אם אתם שמאלנים, כמוני. הימניים כבר יודעים את מה שיש לסרט הזה לספר. בניסיו דל טורו, אולגה קורלינקו, טים רובינס ומלאני תיירי בסרט מעולה שהבעיה היחידה בו היא שהוא לא עובר את מבחן בכדל (וזו בעיה בעיניי). החלטתי שמעתה אכתוב לגבי כל סרט פה אם הוא עובר את המבחן או לא.
ביום שישי הקרוב, 22.1.16, בשעה 10:30 בבוקר, תתקיים הקרנה חינמית בבית קולנוע סודי בתל אביב של הסרט הדוקומנטרי זוכה הפרסים "אדם הגון". בסוף ההקרנה, מפגש עם הבמאית ונסה לאפא. כל זה בחינם למי שנותנ/ת לייק לעמוד + כותב/ת כאן בתגובות "אני"!
סודי סודי, אבל אגלה לכם. הוא נמצא ברחוב חיי אדם 11. זה נמצא בשכונת נחלת יצחק. רחוב חיי אדם הוא דד-אנד. בקצהו יש שער צהוב, כמו בקיבוצים. מאחוריו נמצא הסאונד-סטייג' הכי טוב בארץ, הרילוורקס, ובו ממקססים הרבה מאד סרטים (כשתגיעו תראו את מאות הפוסטרים על הקירות). שם גם מיקססנו את הסרט שהייתי מפיק הפוסט שלו, "אקסודוס לשנגחאי". האולם מעוצב כמו אולם קולנוע קטן עם מסך מדהים ומערכת הסאונד הכי טובה בארץ.
מספר המקומות מוגבל מאד, כל הקודמת זוכה. לייק לעמוד + לכתוב שם "אני!". כך אוכל לצ'וטט אתכן אם יהיו עדכונים.
אז יאללה, לייקקו את העמוד כדי שירגיש חלק מהפנתאון.
גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בחסדי חברות ההפצה הישראליות. עם זאת הביקורת שלי היא אותנטית, ללא מורא או משוא פנים.
בסוף השבוע האחרון יצאו לאקרנים שני סרטים חדשים. אחד מעולה ואתם חייבים לראות אותו בקולנוע. ואחד נורא ואיום, מה גם שכבר ראיתם אותו. נתחיל מהמעולה.
"קומדיה אלוהית" הוא סרט בלגי יפהפה, כמו שהוא מצחיק, כמו שהוא חכם ועדין וחשוב. זהו סרט אתאיסטי שהפרמיס שלו נמסר כבר בהתחלה: "אלוהים קיים. הוא חי בבריסל. הוא מנוול. והוא אבא שלי".
יהוה בעוד יום במשרד
ביתו של אלוהים, אחותו הקטנה של ישוע מנצרת, נמלטת ממשפחתה הבלתי מתפקדת ויוצאת לכתוב את "הברית הלגמרי חדשה". על הדרך היא מודיעה לכל בני האדם את התאריך והשעה בהם ימותו, מסתובבת עם הומלס דיסלקטי שתפקידו לכתוב את הספר, מלקטת דמעות ומגשימה משאלות. זהו סרט פרוע, יצירתי, חצוף ומפתיע, וזו גם הסיבה שלכתוב עליו זה להלך בין מפלי ספוילרים. לכן אתמקד ברשותכן בשני עניינים בלבד:
א, זה הסרט האתאיסטי האמיתי הראשון שאני רואה. הפקת סרטים עולה כסף, בעלי הון נוטים לחבב את אלוהים (שימו לב כמה הטייקונים המקומיים אצלנו מחוברים לרבנים. זה ככה בכל מקום, רק עם ארכיבישופים), ובנוסף בתי קולנוע הם עסקים והם תמיד יעדיפו לא להרגיז את ההמונים שברובם אינם אתאיסטים. וכך יצא לי להתאכזב שוב ושוב מסרטים שהבטיחו אתאיזם אמיץ וקיימו עגבניות במיץ.
דוגמא לכך היא "האיש שתבע את אלוהים", סרט אוסטרלי מ-2001 על עו"ד שביתו הצף הושמד במכת ברק, ולא פוצה ע"י חברת הביטוח שטענה ל"כח עליון" (באנגלית סעיף זה נקרא ACT OF GOD). הוא מחליט לתבוע פיצויים מאלוהים והסרט מתנהל באולם בית המשפט. ספוילר: בסוף הסרט נשבר עורך הדין (מגולם ברישול ע"י ביל קונולי) ואומר שברור שהוא לא תובע את אלוהים, רק מנסה להעביר נקודה. בשלב הזה, אני לא צוחק, פורצת ציפור לבנה דרך זכוכית הויטראז בקיר בית המשפט והפיוס עם אדושם מושלם כך שגם אחרונת הנזירות בקהל תצא שמחה ומאופקת כמו תמיד.
אז "קומדיה אלוהית" לא נופל בשטויות האלה, ורק על האומץ מגיעים לסרט הזה חמישה כוכבים. אבל זו רק ההתחלה.
ב, כבר לא מייצרים בקולנוע סצנות איקוניות. סצנה איקונית היא בדרך כלל סצנה פשוטה, דלה במרכיבים, לרוב אילמת, שמעבירה מסר חזותי אוניברסלי חזק וחכם וגורמת לכולם לצטט אותה. דוגמא טובה היא צ'ארלי צ'אפלין בדמותו של הדיקטטור הגדול, רוקד עם בלון-גלובוס, מקפיץ אותו לתקרה בישבנו, עד שזה מתפוצץ. הסצנה המתוקה הזאת שוחזרה מאות פעמים ע"י מאות יוצרים בגלל פשטותה, חוכמתה ובדיעבד גם הנבואיות שלה.
מה אני אגיד לכם, קורה
"קומדיה אלוהית" הוא סרט שמצולם מצוין, כתוב מצוין ועל אף שהוא עמוס בפרטי פרטים, יש בו לפחות סצנה איקונית אחת, אפילו 3, שבעת הצפיה בהן קיבלתי את הצמרמורת הזו ששמורה לרגעי חסד של אמנות חכמה ומדויקת. לצערי לא אוכל לפרט, כי ספוילרים.
לכו להצטמרר בעצמכם מ"קומדיה אלוהית", ובקולנוע. היכרות עם סיפורי הברית החדשה יכולה לעזור להנאה אך אינה הכרחית.
אל תלכו לראות את "ג'וי". אחרי שכיכבה בארבעת פרקי "משחקי הרעב", אני יכול להבין למה היה דחוף לג'ניפר לורנס לככב בסרט בו היא מקרצפת רצפות וסוחטת סמטוטים. יענו ריאליזם, אבל יוק. "ג'וי" הוא סרט קריסמס מהזן הנחות, סיפור סינדרלה שחוק שנופל לכל הקלישאות.
פלשבק החתונה. לדה-נירו מגיעים תסריטים טובים מזה
שנות השמונים המוקדמות. ג'וי היא גרושה עם שני ילדים, הגרוש שלה חי במרתף ושר לעצמו, אמא שלה הגרושה תקועה מול אופרות סבון, אבא שלה הגרוש נפרד מחברתו וחוזר הביתה בכעס, הילדים שלה חולים, האחות שלה מתנכלת לה, והיא מקרצפת את הבית. כשאבא שלה מוצא חברה חדשה שלא מאמינה בה מושלם הסטינג של ליכלוכית. אבל אז יש לה רעיון לפטנט מסחרי והיא מנסה להגשים אותו ולהתעשר מזה כנגד כל הסיכויים. נחשו מה קורה בסוף.
זה מתחיל דווקא במסווה של דרמה קומית על בחורה רגישה, סטייל ג'ונו או אני וארל והנערה הגוססת. עומס של פרטי תפאורה קטנים, ים דמויות אכולות סרטים, חלומות ילדות מנותצים וקטעי ארכיון משפחתיים. רוברט דה נירו נכנס לסרט בסערה בסצנה לא רעה. השליש הראשון של הסרט מלחיץ מרוב עומס אבל לפחות יש הבטחה באוויר. אבל אז דברים מתחילים לחזור על עצמם.
על החלום האמריקני כבר נאמר שהוא נקרא כך כי אם אתה מאמין בו, סימן שאתה ישן. האולפן הכי רפובליקני בהוליווד (פוקס) עושה פה מאמצים כבירים שנמשיך לישון ולהאמין שמי שרוצה מספיק יכול להצליח ולהתעשר. סרט זה הוא אחד בשרשרת ארוכה ומשעממת, וכמו רבים בעשורים האחרונים, גם הסרט הזה נשען על סיפור אמיתי כי אחרת אף אחד כבר לא היה נופל בפח.
במאקרו זה סיפור לעוס, ובמקום לחדש לפחות ברמת המיקרו הסרט טורח ומבהיר בסוף כל סצנה שהבנת מה היא מנסה להעביר. באחד מרגעי השפל של הסרט מסבירה דמות מיותרת אחת לגיבורה ש"איש חכם אחד אמר לי פעם שרק כשאומרים לאדם משהו בפעם התשיעית הוא מתחיל להקשיב". וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה. וואלה.
וואלה.
כסרט קריסמס קלאסי, אין פה רגע אחד חתרני, נוקב או אפילו מעניין מידי. אבל דבר אחד נעדר ממנו באופן בוטה: הטרדות מיניות. מספר פעמים נכנסת ג'וי לחדר ובו גבר או כמה גברים, שיש להם כח והשפעה על חייה, או שהיא להם אויבת של ממש. גם היום גברים רבים משתמשים בהטרדה מינית כדי להחליש את האישה שמולם ולצאת כשידם על העליונה, אבל הסרט הזה מתרחש בתחילת שנות השמונים, כשהטרדות מיניות היו דבר חוקי ובלתי מדובר. יש בסרט סצנות שפשוט נראות בלתי אמינות לכל אדם בעל איזשהו נסיון חיים. בסצנה אחת מנצל מנהל בכיר את נוכחותה של ג'וי בחדר הישיבות כדי לספר לנו הצופים שגם הוא סוג של סינדרלה שצמח מלמטה. וזה מגיע אחרי סצנה שמצולמת כך שג'וי יושבת ואנחנו רואים את פניה מוקפות בחלציהם של גברים עומדים. כולם קדושים באמריקה. ייתכן שהזכרים שבכם שואלים כרגע "מה קשור", אבל גם היוצרים הבינו את הבעייתיות בסצנות האלה. באחרונה שבהן נכנס הגבר העשיר לחדר וג'וי פוקדת עליו להשאיר את הדלת פתוחה. הוא כמובן מסכים, כמו שהוא יסכים בהמשך לכל דבר אליו יידרש. מקרה מובהק של טו ליטל טו לייט.
דני רופ מחוק אצלי
בקיצור, מדובר בזוועה שמרנית שנכתבה ובוימה בידי אותו אדם – לרוב סימן מבשר רעות – דיוויד או. ראסל שגם סרטיו הקודמים אינם טובים אם כי לא גרועים עד כדי כך: 3 מלכים, אני 3> האקביז ו"חלום אמריקאי" (אמריקן האסל). לא ללכת, אלא אם אתם חושבים שפוקס ניוז היא תחנת חדשות "אובייקטיבית".
גילוי נאות: צפיתי בסרט "אני נפוליטני" בחינם, מתנת משרד היח"צ של שאולי בסקינד. הנה רשמיי הכנים, ללא משוא פנים.
הקולנוע האיטלקי מרבה לעסוק במה שמכונה כאן "תהילה" או "זוהר". מ"בליסימה" (ויסקונטי, 1952) על אם שמנסה לדחוף את ביתה הקטנה לקריירה של כוכבת קולנוע ועד "ריאליטי" (גרונה, 2014) שמתאר את ההתחרפנות שעוברת על בחור שעשה אודישנים ל"אח הגדול" אך לא התקבל, הרבה נצנצים נשרו בצ'ינצ'יטה, עיר האולפנים שהקים מוסוליני ימ"ש, ופעילה עד היום.
"אני נפוליטני", כמו "ריאליטי", מתרחש כמובן בנאפולי. העיר שנחשבת המסוכנת, המוזנחת אבל גם המרתקת ביותר באיטליה, דווקא בגלל כל זה. אבל כאן התהילה נוחתת על אדם שכלל לא רוצה בה, ונוטה לפהק כשהוא על הבמה.
פאקו סטילו, פסנתרן מובטל, ביישן ואנין טעם, מוצא עבודה משרדית כשוטר. שלא בטובתו הוא מסתבך בחקירה שמטרתה לאתר את הרוצח הכי מסוכן ומסתורי של המאפיה. נודע כי הרוצח יבקר בחתונה בעוד שבועיים, ומפקדו של פאקו משנה את שמו ל"פינו דינמיט" ושולח אותו להצטרף ללהקת פופ מצליחה שתופיע בחתונה. כדי להצליח כשוטר סמוי ולוכד רוצחים הוא נאלץ לעשות מייק-אובר חיצוני ופנימי, ועל הדרך מספיק להתאהב, גם באישה וגם בנאפולי אותה שנא כל כך.
הלו! לא להרע ללועו של לולו!
הסרט מתחיל לא טוב, בסצנה ארוכה ומיותרת שגרמה לי לאבד תקווה די מהר. למרבה המזל אני מרשה לעצמי לצאת באמצע סרט פעם בעשור, וכיוון שעשיתי את זה ב2011 באיזה זוועתון שביים דיוויד שווימר, נאלצתי להמשיך לשבת. כמו כן, הצחוק שרעם מכמה כיוונים באולם שכנע אותי להשאר. אולי הבעיה בי? זו שאלה שתמיד כדאי לשאול.
נשארתי לשבת וגיליתי שהאחים מנטי ביימו קומדיה קלילה, צבעונית ועשירה שמשתפרת ככל שהסרט מתקדם וככל שפאקו הופך מחנון מופנם לסמוי אמיץ ומוזיקלי. הם ביימו סרט "כמו פעם", בקצב שמזכיר קומדיות פשע משנות ה-60 (במיוחד הזכיר לי את "הג'וב האיטלקי"). סרטים כאלה עשויים לעורר אי נחת במי שהתמכר לקצב ההוליוודי הנוכחי, שם משהו חייב להתפוצץ כל כמה דקות. אבל כדי שלא נגיע למצב שעוד כמה שנים משהו יתפוצץ כל 4 שניות כדי להחזיק אותנו ערים, מומלץ לצפות גם בסרטים שלא מתייחסים לצופה כאל הפרעת קשב וריכוז שרק צריך להסיח את דעתה.
הדמות הכי מוצלחת בסרט היא דווקא לא של פאקו, שהבעת "אני בכלל לא אמור להיות פה" לא משה מפניו גם כשהוא קורע את במות נפולי, אלא של לולו לאב, סולן הלהקה בה נשלח פאקו לנגן (מגולם על ידי ג'יאמפולו מורלי שחתום גם על הסיפור). לולו הוא כוכב פופ מקומי ומצליח, שלוקח את תפקידו ברצינות: יש לו מכשיר סלולרי אליו יכולות מעריצותיו להתקשר כרצונן, והוא מעניק אוזן קשבת לצרותיהן. המוזיקה שהוא עושה מזעזעת במתיקותה אבל הוא חינני, מקסים ומענטש. קו העלילה המעניין ביותר בסרט הוא היחסים בין לולו לפאקו, מהאודישן וההטבלה כחבר להקה, ועד לסצנת מרדף רכוב בסמטאות העיר.
לחובבי הסאונד כדאי לדעת שהפסקול מושקע מאד. שירי הפופ המתקתק גרועים באופן משעשע ובאמת מושקעים, אבל יותר חשובה מהם היא המוזיקה שמלווה את סצנות המתח: באסים קטלניים, בעומק ובווליום שלא שמעתי עדיין בקולנוע, תופסים בבטן ומדביקים אותך לכיסא.
בשורה התחתונה יצא לאחים מנטי סרט "פינו דינמיט" יותר מאשר "פאקו סטילו": קליל, הולך ומאיץ ולעתים מחופף. כמו נאפולי. שעכשיו עוד יותר בא לי לבקר בה.
מלנקי 