צריך לבהות לפטרסון בראש

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*

50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX  נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.

מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.

נחכה, נראה, אולי משהו יקרה

סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.

הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.

מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.

אשתו של פטרסון מגולמת על ידי השחקנית האיראנית גולשיפתה פארהני. הכלב מגולם על ידי כלב

הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:

  1. עוד לא ראיתם סרט בהיה.
  2. אתם חשים כלואים בשיגרה.
  3. אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.

מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.

למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.

מודעות פרסומת

איפה תלך איפה?

בשבוע החולף הפקתי שתי הקרנות מבחן לסרט הדוקומנטרי השלישי שלי, "איפה תלך איפה?". הסרט מתעד את מסע WALK ABOUT LOVE, בו צעדו אלף תרמילאים מכל העולם אלף קילומטר בשביל ישראל, מאילת ועד קיבוץ דן. הנה טריילר צבעוני:

עריכה דוקומנטרית היא כמו שביל ישראל. אם סרט שאינו ערוך בכלל נמצא באילת, בעוד סרט גמור ומופץ זה קיבוץ דן, אז אנחנו במצפה רמון כרגע. רבע דרך בערך. ובנקודה זו החלטנו העורך (הגאון!) תום מדר ואנוכי שזה זמן טוב להקרין לאנשים כמה סצנות כדי לראות – האם זה מעניין? האם הסיפור מובן? האם הבדיחות מצחיקות והאימה מפחידה? (כן, כרגע יש לנו לפחות שתי סצנות אימה דוקומנטריות. מאד גאה בהן).

ההקרנה הראשונה הייתה בבית האדום בשכונת שפירא, מקום חדש ומעניין. אליה הגיעו יותר מ-40 איש, רובם חבר'ה שצעדו במסע שצולם. לשמחתי הסרט התקבל יפה ובאהבה על ידי האנשים שמופיעים בו, וגם המפגש המחודש בין הצועדים היה מהנה מאד (רע, מפיק המסע, הביא ירקות וחתך לכולם סלט! אני כל כך מעריץ את האיש הזה). ההקרנה השניה קרתה בקפה שפירא שגם היה מלא מפה לפה, ושם רוב הצופים היו חובבי דוקו שבאו לראות עבודה בתהליך, ולא הכירו את המסע. קיבלנו ים ביקורת בונה וחכמה, התגובות היו טובות מאד, אנשים צחקו בבדיחות ורעדו ברגעי האימה. איזה כיף.

ועכשיו, דקות לפני שאשתי נכנסת לחדר הלידה ללדת את בנינו השני, הסרט "איפה תלך איפה?" מבין את עצמו טוב יותר, מבין מה לתקן בעצמו ולאן ממשיכים, ונכנס להילוך חדש של התקדמות. זה כיף גדול ורגע שחיכיתי לו זמן רב.

מעכשיו אתחיל לעדכן מפעם לפעם לגבי התקדמות הפרויקט, להעלות מידי פעם וידאו (אשתדל בלי ספוילרים, זה לא פשוט כשעוד לא יודעים איך יראה הסרט הסופי) ובמהרה בימינו אמן להזמין את כולכם לפרמיירה. אם עוד לא נתתם לייק לדף של הבלוג, תנו עכשיו. זה ישאיר אתכם מעודכנים בכל מה שקורה.

ועכשיו: כבו את האורות בבית, שימו מסך מלא, הגבירו את הווליום, וצפו בזה:

מיסייה שוקולד: כמו בעיטה בתחת

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב עליהם את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

הטריילר של מיסייה שוקולד די מטעה. כשראיתי אותו חששתי שזה יהיה נסיון להעתיק את ההצלחה של "מחוברים לחיים" עם עומר סי, עם עוד סיפור על קשר מרגש בין גבר שחור (סי) לגבר לבן (מתחלף). ולמען האמת, כך חשבו כולם. קיבלתי זוג כרטיסים לצפיה ולא יכולתי למצוא אף אחד שרצה לבוא לראות את הסרט. כולם חשדו שזה יהיה אופטימי, דביק וצפוי. המילה קיטש כיכבה בסירובים. היית מצפה ששמאלנים ירצו ללכת לראות סרטים בהם אויבים לשעבר חיים בדו קיום והכל יופי, אבל הם פוחדים שאפילו יראו אותם בתור לקופה. פאדיחה יעני. נשארו רק סרטי "הכיבוש משחית". אלו פופולאריים בפלח האוכלוסיה המצומצם הזה.

בקיצור, לא קיטש וממש לא אופטימי. זו דרמה היסטורית, מבוססת על סיפור אמיתי. כמה דרמות היסטוריות כבר עשו שבמרכזן אדם שחור? פחות אפילו מדרמות היסטוריות על נשים. בשנים האחרונות יש מגמה חיובית, ואם גם נלך לסרטים האלה ייתכן שטייקוני הקולנוע יחשבו שזה מעניין מישהו ויפיקו עוד.

מצבו של אדם שחור בצרפת של סוף המאה התשע עשרה לא היה מזהיר. רפאל פודיה היה מעין שב"ח על אדמת צרפת, מרקע של עבדות ופליטות, שמצא עבודה בקרקס פריפריאלי. הוא הולבש במיטב מלתחת הפולקלור האפריקני, ותפקידו היה להבהיל את הקהל בזעקות. הם מצידם נבהלו. יום אחד ניגש אליו פוטיט, ליצן גדול שאיבד את אהדת הקהל, ומציע לו להרים מופע זוגי, כשני ליצנים. רפאל מבין שזה אומר להפסיק לגלם את הארכיטיפ של הקניבל השחור, ולהיות שווה זכויות. מהר למדי יגלה שטעה.

המופע של פוטיט ושוקולד, השם שרפאל קיבל על עצמו, מצליח בטירוף ומועלה בעיר הגדולה פריז. כאן הקצב מאד מהיר ולכל מעשה יש מחיר, שר לנו ברי סחרוף. הימורים, רומנטיקת מועדוני לילה ומיני ממסטלין נכנסים לסיפור, כמו גם קרע בין הליצנים, שמגיע עד הבמה. פוטיט רק רוצה לבעוט בתחת של שוקולד ולזכות בתשואות. לרפאל, כמו לכל אדם, יש מספר סופי של בעיטות שהוא מוכן לספוג. הסיפור חזק ואמין מאד, הבימוי פשוט ומסורתי והדרמה אפקטיבית. בעצם הסרט הזה נופל רק בדבר אחד, אך חשוב:

monsieur-chocolat
עוד רגע באה הנוגרה

יש חוק לגבי סרטים על קומיקאים: הם חייבים להצחיק את הצופים. באמת להצחיק, ברמת הלוֹל. גם הדמות הכי נוגעת ללב של ליצן כושל תיתפס כפאתטית אם הניסיונות להצחיק כושלים. הליצן חייב להצחיק, ואם הוא חייב להכשל אז שייכשל בגלל סיבות אחרות. כמי שכותב קומדיה אני יכול להעיד שהקהל מאד לא סלחני אם הצחוק המובטח לא מגיע. בארה"ב יש לזה שם: צרצרים. זה השקט המבעס, הרועם, שעולה מקהל מאוכזב אחרי בדיחה כושלת. והמופעים של פוטיט ושוקולד, במיוחד הראשונים, פשוט לא מצחיקים מבעד למסך. גם אם הם מבויימים אותנטיים לחלוטין לאלו שאכן היו והצליחו, הם לא שרדו את מבחן הזמן והצופה עלול להגיד לעצמו: טוב, לא מגיע להם להצליח, ולאבד כל אמפתיה. אין מסוכן מזה בדרמה.

אז מה אומר? אם לא תצפו לצחוק, תשבו מול אחלה דרמה. וכמה סרטים כאלה כבר עושים בימינו? מעט מידי.

999 – זהו, שלא

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.

כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.

בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.

קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח

כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.

דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.

כן, זו סצנה אמיתית
כן, זו סצנה אמיתית

ב-999 אין סצנות כאלה.

גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.

למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.

אדוניות ומשרתות

הקולנוע סובל, כמדיום, מחסרון בולט: המצלמה יודעת לצלם רק דברים קונקרטיים. כל הרעיונות המופשטים שספרות אוהבת, הקולנוע מתקשה לתפעל. איך מצלמים חופש? איך מצלמים שלום? איך מצלמים אכזבה?

עוד רעיון מופשט שהקולנוע עוסק בו באופן בעייתי הוא מעמדות. תעשית הקולנוע היא מעמדית באופן מבני (ברור על הסט מיהם האנשים החשובים יותר ומי פחות), והכסף להפקות מגיע מבני מעמד אחד בלבד שאוהב לראות את עצמו על המסך (בבעיה זו עוסק גם "מולין רוז'"). כשסוף סוף יש סרט שעוסק במתח בין מעמדי, אז את תפקיד הגיבור בן המעמד הנמוך יגלם בדרך כלל כוכב חתיך שכולם יודעים שמשכורתו נאמדת במליונים. ממרלון ברנדו ב"חופי הכרך" ועד אן האת'אווי ב"עלובי החיים", בני המעמדות הנמוכים זוכים לייצוג מפוקפק בקולנוע העולמי. רעבים נכתבים ומגולמים על ידי אנשים שלא ידעו רעב מהו.

בסוף השבוע הזה יוצא סרט ברזילאי חדש שמנסה לגעת בנושא, ויש בו חן רב. "אמא שניה" מביא סיפור נדיר של מעמד נפוץ באמריקה הלטינית, הנאנאז, אותן משרתות שחיות בבית האדון ומגדלות בפועל את ילדיו. ואל היא נאנא כזאת, היא מגדלת את בנם היחיד של האדון והאדונית, אבל את ג'סיקה, ביתה שלה, לא ראתה כבר עשור. החיים בבית מאד ברורים: ואל מנקה אחר האדון המופנם והאדונית הבלתי נסבלת. אם בנם צריך חיבוק הוא בא אליה, אבל זה לא אומר שמותר לה לאכול מהגלידה האיכותית במקרר או לטבול בבריכה. ואז ג'סיקה מודיעה לה שהיא באה אליה לעיר הגדולה סאו פאולו, ולפתע החוקים כבר לא תקפים.

הסרט הזה מצליח לשרטט בחן ובהומור מתוק את התפוררות הסדר הישן בבית, ומספק כמה סצנות שמצליחות להיות גדולות, אפילו אפיות, ביחס לסיפור הקאמרי הזה. קל מאד לחבב את רוב הדמויות בסרט וגם ברזיל בסך הכל יוצאת טוב. הבמאית אנה מוילארט עשתה עבודה יפה והסרט מהנה למדי, יש בו כמה בדיחות טובות ממש לצד כמה רגעים מרגשים ואפילו מותחים.

רגע עדין של התנשאות
רגע עדין של התנשאות

הבעיה העיקרית שהציקה לי בצפיה היא שהסרט נכתב למעשה לא עבור הואל והג'סיקה של העולם, אלא עבור הדונה ברברה הבלתי נסבלת של העולם. אולי בתוך ברזיל המצב יהיה שונה, אבל מחוץ לברזיל יש רק מעמד אחד שהולך לראות קולנוע "זר", ואלו לא המנקות אלא דווקא האדוניות שמעסיקות את אותן מנקות. וכך קיבלנו מבט מתנשא על ואל הפשוטה וה"אותנטית", וגם כשהיא במיטבה היא תמיד הכי טיפשה בפריים, חסרת טאקט, עילגת מעט ונכלולית לא מעט. האדונית המצליחנית היא נכה רגשית לעומת ואל החמה והאימהית, וזו הרי החלוקה המערבית הקלאסית בין הפרא האציל שכולו גוף (ורג'ינה קאסה שמגלמת את ואל היא אכן ממוצא אינדיאני) לבין הנוצרי הלבן שהשכל מכתיב את חייו.

לכו ל"אמא שניה". מאמין שתהנו מאד. אני נהניתי, גם אם צפיתי בסרט בשמץ של מבוכה. בישראל אין תופעה נרחבת של נאנאז וזהו צוהר מעניין לחיים שאנחנו לא מכירים. ולמרות הכל מדובר בקולנוע חכם ורגיש, ובסרט שעובר את מבחן בכדל בהצטיינות יתרה.