הבטחה עם שחר

*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.

אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*

אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.

רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.

עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).

הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!

צריך לבהות לפטרסון בראש

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*

50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX  נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.

מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.

נחכה, נראה, אולי משהו יקרה

סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.

הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.

מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.

אשתו של פטרסון מגולמת על ידי השחקנית האיראנית גולשיפתה פארהני. הכלב מגולם על ידי כלב

הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:

  1. עוד לא ראיתם סרט בהיה.
  2. אתם חשים כלואים בשיגרה.
  3. אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.

מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.

למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.

איפה תלך איפה?

בשבוע החולף הפקתי שתי הקרנות מבחן לסרט הדוקומנטרי השלישי שלי, "איפה תלך איפה?". הסרט מתעד את מסע WALK ABOUT LOVE, בו צעדו אלף תרמילאים מכל העולם אלף קילומטר בשביל ישראל, מאילת ועד קיבוץ דן. הנה טריילר צבעוני:

עריכה דוקומנטרית היא כמו שביל ישראל. אם סרט שאינו ערוך בכלל נמצא באילת, בעוד סרט גמור ומופץ זה קיבוץ דן, אז אנחנו במצפה רמון כרגע. רבע דרך בערך. ובנקודה זו החלטנו העורך (הגאון!) תום מדר ואנוכי שזה זמן טוב להקרין לאנשים כמה סצנות כדי לראות – האם זה מעניין? האם הסיפור מובן? האם הבדיחות מצחיקות והאימה מפחידה? (כן, כרגע יש לנו לפחות שתי סצנות אימה דוקומנטריות. מאד גאה בהן).

ההקרנה הראשונה הייתה בבית האדום בשכונת שפירא, מקום חדש ומעניין. אליה הגיעו יותר מ-40 איש, רובם חבר'ה שצעדו במסע שצולם. לשמחתי הסרט התקבל יפה ובאהבה על ידי האנשים שמופיעים בו, וגם המפגש המחודש בין הצועדים היה מהנה מאד (רע, מפיק המסע, הביא ירקות וחתך לכולם סלט! אני כל כך מעריץ את האיש הזה). ההקרנה השניה קרתה בקפה שפירא שגם היה מלא מפה לפה, ושם רוב הצופים היו חובבי דוקו שבאו לראות עבודה בתהליך, ולא הכירו את המסע. קיבלנו ים ביקורת בונה וחכמה, התגובות היו טובות מאד, אנשים צחקו בבדיחות ורעדו ברגעי האימה. איזה כיף.

ועכשיו, דקות לפני שאשתי נכנסת לחדר הלידה ללדת את בנינו השני, הסרט "איפה תלך איפה?" מבין את עצמו טוב יותר, מבין מה לתקן בעצמו ולאן ממשיכים, ונכנס להילוך חדש של התקדמות. זה כיף גדול ורגע שחיכיתי לו זמן רב.

מעכשיו אתחיל לעדכן מפעם לפעם לגבי התקדמות הפרויקט, להעלות מידי פעם וידאו (אשתדל בלי ספוילרים, זה לא פשוט כשעוד לא יודעים איך יראה הסרט הסופי) ובמהרה בימינו אמן להזמין את כולכם לפרמיירה. אם עוד לא נתתם לייק לדף של הבלוג, תנו עכשיו. זה ישאיר אתכם מעודכנים בכל מה שקורה.

ועכשיו: כבו את האורות בבית, שימו מסך מלא, הגבירו את הווליום, וצפו בזה:

מיסייה שוקולד: כמו בעיטה בתחת

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב עליהם את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

הטריילר של מיסייה שוקולד די מטעה. כשראיתי אותו חששתי שזה יהיה נסיון להעתיק את ההצלחה של "מחוברים לחיים" עם עומר סי, עם עוד סיפור על קשר מרגש בין גבר שחור (סי) לגבר לבן (מתחלף). ולמען האמת, כך חשבו כולם. קיבלתי זוג כרטיסים לצפיה ולא יכולתי למצוא אף אחד שרצה לבוא לראות את הסרט. כולם חשדו שזה יהיה אופטימי, דביק וצפוי. המילה קיטש כיכבה בסירובים. היית מצפה ששמאלנים ירצו ללכת לראות סרטים בהם אויבים לשעבר חיים בדו קיום והכל יופי, אבל הם פוחדים שאפילו יראו אותם בתור לקופה. פאדיחה יעני. נשארו רק סרטי "הכיבוש משחית". אלו פופולאריים בפלח האוכלוסיה המצומצם הזה.

בקיצור, לא קיטש וממש לא אופטימי. זו דרמה היסטורית, מבוססת על סיפור אמיתי. כמה דרמות היסטוריות כבר עשו שבמרכזן אדם שחור? פחות אפילו מדרמות היסטוריות על נשים. בשנים האחרונות יש מגמה חיובית, ואם גם נלך לסרטים האלה ייתכן שטייקוני הקולנוע יחשבו שזה מעניין מישהו ויפיקו עוד.

מצבו של אדם שחור בצרפת של סוף המאה התשע עשרה לא היה מזהיר. רפאל פודיה היה מעין שב"ח על אדמת צרפת, מרקע של עבדות ופליטות, שמצא עבודה בקרקס פריפריאלי. הוא הולבש במיטב מלתחת הפולקלור האפריקני, ותפקידו היה להבהיל את הקהל בזעקות. הם מצידם נבהלו. יום אחד ניגש אליו פוטיט, ליצן גדול שאיבד את אהדת הקהל, ומציע לו להרים מופע זוגי, כשני ליצנים. רפאל מבין שזה אומר להפסיק לגלם את הארכיטיפ של הקניבל השחור, ולהיות שווה זכויות. מהר למדי יגלה שטעה.

המופע של פוטיט ושוקולד, השם שרפאל קיבל על עצמו, מצליח בטירוף ומועלה בעיר הגדולה פריז. כאן הקצב מאד מהיר ולכל מעשה יש מחיר, שר לנו ברי סחרוף. הימורים, רומנטיקת מועדוני לילה ומיני ממסטלין נכנסים לסיפור, כמו גם קרע בין הליצנים, שמגיע עד הבמה. פוטיט רק רוצה לבעוט בתחת של שוקולד ולזכות בתשואות. לרפאל, כמו לכל אדם, יש מספר סופי של בעיטות שהוא מוכן לספוג. הסיפור חזק ואמין מאד, הבימוי פשוט ומסורתי והדרמה אפקטיבית. בעצם הסרט הזה נופל רק בדבר אחד, אך חשוב:

monsieur-chocolat
עוד רגע באה הנוגרה

יש חוק לגבי סרטים על קומיקאים: הם חייבים להצחיק את הצופים. באמת להצחיק, ברמת הלוֹל. גם הדמות הכי נוגעת ללב של ליצן כושל תיתפס כפאתטית אם הניסיונות להצחיק כושלים. הליצן חייב להצחיק, ואם הוא חייב להכשל אז שייכשל בגלל סיבות אחרות. כמי שכותב קומדיה אני יכול להעיד שהקהל מאד לא סלחני אם הצחוק המובטח לא מגיע. בארה"ב יש לזה שם: צרצרים. זה השקט המבעס, הרועם, שעולה מקהל מאוכזב אחרי בדיחה כושלת. והמופעים של פוטיט ושוקולד, במיוחד הראשונים, פשוט לא מצחיקים מבעד למסך. גם אם הם מבויימים אותנטיים לחלוטין לאלו שאכן היו והצליחו, הם לא שרדו את מבחן הזמן והצופה עלול להגיד לעצמו: טוב, לא מגיע להם להצליח, ולאבד כל אמפתיה. אין מסוכן מזה בדרמה.

אז מה אומר? אם לא תצפו לצחוק, תשבו מול אחלה דרמה. וכמה סרטים כאלה כבר עושים בימינו? מעט מידי.

999 – זהו, שלא

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.

כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.

בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.

קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח

כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.

דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.

כן, זו סצנה אמיתית
כן, זו סצנה אמיתית

ב-999 אין סצנות כאלה.

גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.

למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.