בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.

ספסל נדנדה

פרוכט ישב על הספסל הנוקשה. קודם לכן, כשהתיישב עליו לראשונה, גילה את מה שבמערכת יודעים שנים: רגלי הספסל מוקמו במרחקים גדולים מידי ולא שווים מקצותיו. אם ישבת על קצהו הימני, מעבר לנקודה בה הייתה רגל, נפלת איתו ברעש אכזרי לרצפה. זה היה זובור קבוע לכל החדשים, אף אחד לא הזהיר אף אחד מראש. כשהרעש המתכתי היה מהדהד באופן-ספייס, כולם ידעו שעוד מישהו התרסק על עצם הזנב. פעם זה קרה בעת שדלת האולפן הייתה פתוחה, ושמעו את הצליל בשידור. זה אפילו כבר לא הצחיק אף אחד. זו היתה שיגרה.

פרוכט ישב כעת על קצהו השמאלי של ספסל הנדנדה המיתולוגי וחיכה לראיון עבודה עם סגן העורך. הפגישה התעכבה כבר בארבעים דקות, וזאת משום שהעורך הראשי נכנס למשרד לפני ארבעים ואחת דקות וטרק את הדלת. פרוכט הביט בדלת העבה, אחת מהבודדות בקומה. מבפנים עלו צעקות אימים, אבל אי אפשר היה להבין מה הם צועקים שם. כשנפתחה הדלת העורך שאג אל תוך החדר בדרכו החוצה:

"לא אכפת לי, תעיף אותו!"

פרוכט היה המום. זה בגלל שנפל כמו אדיוט? למה שהעורך המיתולוגי הזה יעיף אותו עוד לפני שהספיק להציג את עצמו? סגן העורך אמר:

"זה יראה מאד לא טוב. חייבים לתפור את זה כמו פרישה מכובדת. צריך לכתוב איזו פרידה פומבית. תכתוב סיבות אישיות או משהו"

פרוכט נשם לרווחה. הם לא מדברים עליו. העורך אמר:

"אני? אני לא מבזבז עליו שניה וחצי, טינופת. תמצא מי שיכתוב"

פרוכט ראה שהעורך הראשי עומד לצאת מהחדר, וחשב שזה זמן טוב להציג את עצמו בפניו. הוא קם נרגש, קורות חייו שפוזרו על פני דף A4 בידו השמאלית, וידו הימנית מושטת לפנים:

"שלום מאיר, כבוד גדול לפגוש אותך! אני צביקה פרוכט, החלום שלי הוא לעבוד פה…"

ידו נשארה תלויה באוויר. הייתה דממה. העורך הראשי לטש בו עיניים המומות, ומאחורי כתפו יכל פרוכט לראות את סגן העורך, מיתולוגי לא פחות, מציץ לראות מי האימבציל. פרוכט החזיר לאט, שלא ישימו לב, את ידו לצד מותנו. העורך הראשי נבח:

"מי אתה?"

"צביקה פרוכט, בוגר החוג לתקשורת במכללת פתח תקווה, אני רוצה להיות כתב הספורט של המהדורה!"

"תאיית לי 'רוח עיוועים'."

פרוכט נדרך. הוא שמע שבתעשיה אתה מקבל חלון הזדמנויות של שניות להרשים או להכשל, ונראה שהחלון הצר בדיוק נפתח בפניו. הוא הביט לתקרה והתאמץ:

"אה, רי"ש ו"ו חי"ת, רווח, עי"ן יו"ד ו"ו ו"ו עי"ן יו"ד מ"ם. סופית!"

"ולעמוד על רגל אחת אתה יודע?"

"בטח"

השתומם פרוכט והרים את רגל שמאל באוויר.

"מה עם הרגל השניה?!"

באי נוחות מסוימת החליף פרוכט רגליים. הוא תהה איך זה קשור.

"אתה מושלם למשימה הראשונה שלך, פתח תקווה! מגיש המהדורה הוותיק, האהוב, הנערץ

(במילה זו הוא הרים את קולו, את מבטו ואת ידיו לתקרה לרגע קט)

עמוס אדיב הגדול עוזב אותנו לאנחות, מסיבות אישיות. אתה יושב עכשיו וכותב נאום פרידה נרגש בשמי, בשם הערוץ כולו, עם ישראל כולו, אתה שומע? החל ממחר תגיש את המהדורה דידי צירלסון. 200 מילה, תוך עשר דקות אתה מביא את זה מודפס למשרד שלי שמה."

הוא הצביע בידו על דלת עבה אף יותר, אי שם במרחק, והלך. פרוכט כמעט מעד שוב כשניסה ללכת בעוד רגל ימין שלו עדיין תלויה באוויר.

עד שמצא באופן-ספייס לפטופ פנוי נותרו לו שמונה דקות בקושי. הוא ידע ששמונה הדקות הקרובות יקבעו את מהלך חייו. הוא בקושי הספיק לנשום כשאלתר את הטקסט הבא:

"כבר מזה תשע עשרה שנה שעמוס אדיב מלווה אותנו בכל הרגעים המרגשים: ההישגים, ועדות החקירה, הנצחונות. קולו הסמכותי ומבטו הבוטח נסכו תקווה ברבבות בית ישראל בכל ערב, מול המסך. הוא היה שם איתנו כשבכינו, כשצחקנו. ללא מורא וללא משוא פנים היה שם עמוס, והקריא את מה שידענו כבר כולנו: שאנו צודקים, שאנו יכולים, שמגיע לנו יותר ושיש לנו יותר. אבל עכשיו מגיע הזמן להפרד, ועומד אני לפניכם נרגש ועצוב ומודיע בזאת: עמודס עוזב אותנו מסיבות אישיות. אין לתאר את הצער על לכתו של האייש הזה, שבוודאי עוד יעשה דברים גדולים למען המולדת באשר ילך ולאן שיפנה, האיש שכמאמר הנביא עמוס "כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים",

(פרוכט זכר את המשפט הזה מההפטרה בבר המצווה שלו)

"נפיל של ממש, ענק בדורנו. אם יכולים היינו היינו משאירים אותו כאן איתנו, אך כאמור מדובר בסיבות אישיות. אך מכאן נשואות פנינו קדימה אל המחר, וממחר תגיש את המהנדורה המרכזית דידי צירלסון, מגישה בוטחת, נאה ועריבה,"

(פרוכט קיווה שהמחמאה הקטנה הזאת תקסום לה ותאפשר לו לפתח איתה שיחה ראשונית)

"והיא תוביל את העם בצורה יפה ערב ערב, אל מול המסך, אל המחר. נותר לי רק לאחל לעצמנו עוד שמונה עשרה שנה טובות כפי שהיו עד כה ולאחל לעם ישראל המשך צפיה מהנה במהדורה מאוזנת, פטטריוטית, ונאמנה של חדשות, ערב ערב, על המסך שלכם בבבית עם המשפחה. ערב טוב באשר תהיו, כאן מאולפנינו המפוארים בעיר העברית הראשונה תל אביב-יפו".

200 מילה בדיוק. נותרו לו עוד 20 שניות להדפיס.

הוא טס עם הדף לקצה המסדרון, התלבט בין שתי דלתות זהות והימר על הנכונה. העורך הראשי הביט בו מבולבל.

"זה הנאום פרידה מעמוס, שביקשת?"

"אה, נאום! זה לא נאום, אף אחד לא הולך להקריא את החרא הזה, אנחנו נעלה את הטקסט באתר".

הוא חטף את הדף ועבר עליו במשך 7 שניות. הוא ציחקק.

"זה מושלם! אני לא שולח את זה אפילו להגהה. שלח אלי את הקובץ דחוף. מה אתה עוד עומד פה?"

"אה, אין לי את המייל שלך"

העורך התכופף נרגן קדימה למתקן מהודר להחזקת כרטיסי ביקור והשליך אחד על פרוכט. זה האחרון ניסה לתפוס אותו במעופו אבל לדברים האלה יש מסלולים בלתי צפויים. הוא הרים אותו מהרצפה, הודה במילמול ויצא החוצה. בעודו שולח את המייל הוא תהה אם לא כדאי לפחות לקרוא את זה שוב. מצד שני, מאיר אמר "דחוף" וגם אישר את זה ככה. מי שמשקיע שוקע, הזכיר לעצמו, ולחץ על כפתור מטוס הנייר.

אחר כך חיפש את עצמו במערכת. סגן העורך כבר לא היה במשרד, מאחורי דלתו של העורך נשמעו צעקות עמומות והוא חש פחיתות כבוד לפנות לדרגים נמוכים יותר. כשהגיע הביתה גילה שהוא לא יודע איפה עותק קורות חייו, וגם הצטער שלא לקח לעצמו את כרטיס הביקור. הוא החליט שלמחרת יגיע למערכת בשמונה בבוקר. יציב עובדות בשטח. ככה עושים מצליחנים.

היו לו עוד משימות חשובות בבית אבל הוא לא הצליח להתרכז בים הניירת מביטוח לאומי, ולכן שוטט בפייסבוק ללא מטרה. כל שתי דקות נכנס לאתר לבדוק אם הנאום כבר עלה, ובכל פעם התאכזב. השעה הייתה שמונה ופרוכט הדליק את הטלוויזיה לצפות במהדורה עצמה. היא התחילה כרגיל, אבל 11 דקות אל תוך המהדורה, אחרי שתמה הפסקת פרסומות אחת וגם כתבה על השקת אייפון חדש, שם לב פרוכט שעמוס אדיב נראה לפתע מבולבל, מזיע ומוכה יגון. פרוכט רץ לרפרש את האתר וגילה שהנאום עלה זה עתה בדף הראשי. לאכזבתו גילה שיש בו כמה וכמה שגיאות מקלדת. לאכזבתו הגדולה אף יותר התמלאו הפייסבוק ויותר מכך הטוויטר בהתייחסויות ארסיות לנאום שלו. כולם ביקרו את אופי הפיטורין המעליב, את העילגות, את הפומפוזיות. הוא גילה תוך כדי קריאה שמקור המילה "פאתטי" הוא ב"פאתוס". מצייצן אחד למד פרוכט שעמוס אדיב מגיש את המהדורה רק שש עשרה שנה. צייצן אחר ציין שהפסוק המלא הוא "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים". על המסך קריין עמוס את הסגיר של המהדורה, ונראה מושמד.

בבוקר נכנס פרוכט בצעד קטן למערכת. הוא היה שם כמעט לבדו, פה ושם עוד נותרו עובדים טרוטים ממשמרת הלילה. משמרת הבוקר עוד לא הגיעה, אבל דלתו של העורך הראשי הייתה חצי פתוחה ומשם נשמע קולו שהיה לפתע רגוע ופייסני. הוא התקרב לדלת ושמע:

"האמן לי רפי, אני פונה אליך ולמאזינים. אני מצר על כל פגיעה שנעשתה בתום לב ומאחל לעמוס רק הצלחה בהמשך. מדובר בטעות אנוש, מכל הלחץ שהיה פה לא הספקנו לעבור על הטקסט והוא פורסם בשוגג. אני מבטיח לך שהאחראי לטעות פוטר. כן. אני מודה לך."

העורך ניתק את הטלפון, הרים את עיניו וראה את צביקה פרוכט עומד במסדרון.

"לך הביתה פתח תקווה."

 

תשאלו אותי מה שאתם רוצים

התיישבתי על הכרית הגדולה, מקפלת את רגליי לישיבת לוטוס. שמתי לב שאנשים נוטים להקשיב לי יותר כשאני יושבת בישיבת לוטוס. "אתם יודעים", סיפרתי להם, "כשאבא שלכם הבין שהוא כבר ארבע שנים עם אמא שלכם, מאוהב עד המצח ומשוגע לגמרי, זה שבר אותו. זה היה גדול ממנו והוא לא היה יכול להכיל את זה. אתם יודעים כמה שאבא שלכם אוהב מוזיקה וכמה הוא לוקח אותה ברצינות. אז באותו זמן הוא שמע איזה תקליט והיה שם שיר ובשיר הייתה שאלה והשאלה שאלה: "ההייתה זו אהבה, או שהיה זה רעיון המאוהבוּת?". ואבא שלכם לקח את זה ברצינות. פתאום הוא הסתכל אחורה על ארבע השנים הנפלאות שהיו לו, נפלאות מידי, יותר ממה שהוא חשב שאי פעם מגיע לו. הוא הרי עזב את בית הספר, הלך לעבוד בנגריה של הקיבוץ, את כל האנגלית שלו ידע משירים ואת כל החשבון ממחשבונים. הוא היה בחור יפה עם עיניים כחולות ושיער ארגמן, אבל הוא לא ידע את זה וכשהיה מסתכל במראה היה רואה רק ילד שעף מבית הספר. והיא פגשה אותו כבר אחרי שנה באוניברסיטה, נסיכת המושב, על כל דבר שהיא יודעת הייתה לה תעודה, וידעה דברים הרבה, עדיין יודעת. אבא שלכם לא הפסיק לחשוב מחשבות לא טובות".

שתיתי כוס מים גדולה, מסננת קוביות קרח זעירות ופלח לימון בעזרת שיניי. "היה איזה שיר שהכניס לו את הרעיון שהיא לא באמת אוהבת אותו, אלא רק מחזיקה אותו עד שתמצא משהו טוב יותר. הוא נהיה ממש מסכן מזה וגם הגיע הקיץ ונהיה לו חם והוא היה אומלל והוא שאל אותה והיא אמרה לו שמה פתאום, אתה אהבת חיי והוא אמר לה איזה אהבת חייך, נפגשנו כשהיינו ממש צעירים ואת היית בתולה ומה את בכלל יודעת. דמעה זלגה ממנה ובמקום למחות היא שאלה מה הוא בעצם אומר לה. הוא ניגב יובל דמעות מלחיו בגב ידו ואמר שהוא לא יודע. אבל אז פתאום זה קפץ לו ישר לתוך הראש והוא ידע והוא אמר לה "את עשית אותי מאושר כל יום ויום אבל עכשיו אני אומלל ואני חייב ללכת", והוא יצא מביתה והלך ברגל דרך השדות, הדרך שהם הלכו ביחד מליון פעם בשני הכיוונים ועכשיו הוא הלך בה לבד בכיוון אחד".

הם הביטו בי בלי למצמץ. הם כבר ידעו את סוף הסיפור אבל עכשיו היה חסר להם האמצע. "אבא שלכם תלש כל צמח שדה לידו עבר, שאג כל הדרך לקיבוץ. אבל אמא שלכם הלכה לבריכת ההשקיה בקצה המושב והביטה לעומקה. מהבריכה יצאו תעלות השקיה והזרימו מים למטעים, והמים נבעו מהאדמה, באר אפלה ששואבת ממעמקים. אמא שלכם חשבה על זה שבכל העולם נכתבו אלפי שירים על נשים שמחכות, מחכות לגבר שלהן. לפעמים הן מחכות לגבר שלהן שישוב מהמלחמה או מהים. לפעמים הן מחכות שיחזור לזרועותיהן או סתם שיבין משהו. שירים מלמדים אותנו שנשים מחכות ואמא שלכם שנאה את זה, היא אף פעם לא הייתה אישה שמחכה אבל היא אהבה את אבא שלכם מאד והיא נתנה לבאר להחליט בשבילה. היא הרימה מהאדמה עלה ששכב תחת עץ שזיף, אותו העץ שתחתיו היא עשתה אהבה עם אבא שלכם בפעם הראשונה. והשניה.

"העלה היה יבש והיא הניחה אותו בעדינות על מי הבריכה. כשהייתה ילדה הייתה לוקחת ככה החלטות קשות. היא הסבירה לעלה שאם הוא ישוט ויצא לתעלות ההשקיה שיוצאות צפונה או מערבה, היא לא תחכה אפילו דקה, תשכח את אבא שלכם לנצח ותצא לחפש אהבה חדשה, עם מישהו שיודע את ערכו ולא עסוק כל הזמן בלהוכיח לעצמו שהוא קטן ולא שווה. אבל אם העלה יצא לתעלה שזורמת מזרחה, היא תחכה לו בדיוק שלושה חודשים מהיום, לא יום יותר, שיבין לבד שהיא אהבת חייו. ומה אתם חושבים שהעלה עשה?" "העלה שט מזרחה!", קראו בבת אחת, צרודים. הקטן הסתכל על אחיו ואחותו ופסק "למזרחה!". "לא. העלה לא זז. נתקע במרכז הבריכה. פעם נסחף מעט מזרחה, אז נקלע לזרם צפונה. פשוט צף לו. והערב ירד ואמא שלכם מצאה את עצמה יושבת ומחכה לעלה. היא קמה בכעס והלכה הביתה אבל בבית יכלה לחשוב רק על העלה הזה שאולי עדיין צף במרכז הבריכה אבל יכול בכל רגע לקחת כיוון והיא נמלאה חרדה שלא תדע מה הוחלט. היא לקחה נר עגול קטן וגפרור. היא הלכה לאור הירח בחזרה למטעים. את הדרך הזו היא יכלה ללכת בעיניים עצומות, כי נהגה ללכת לשם כל לילה כשאבא שלכם היה במלחמה והיא רצתה להרגיש קרובה אליו והייתה ישנה תחת עץ השזיף. היא האיצה את צעדיה, להספיק לראות לאן נעלם העלה שלבטח כבר נעלם. כשנכנסה בין העצים נכנס הירח בין העננים והיא גיששה ברגליה למצוא את שפת המים. כמעט ונפלה אל תוך הבריכה אבל הצליחה להשען אחורה בזמן וליפול לישיבה. היא הדליקה את הנר והעלה עדיין היה שם, נסחף קלות צפונה. היא הניחה את הנר הדולק על העלה, שהחזיק אותו יפה".

פתאום אמא ואבא שלהם יצאו אל המרפסת והתיישבו איתנו על הכריות. היה שקט לרגע אבל הקטן אמר "נו!". "אמא שלכם ישבה ובהתה בנר וכל העולם החשוך סביב נעלם והיו רק הלהבה והעלה והזרמים והעתיד. צליל המטעים היה השיר שהיא שמעה וקול נביעת המים מבטן האדמה נשא את המסר- הלהבה סוף סוף תפסה כיוון והעלה שט החוצה, יצא מפתח התעלה המזרחית והחל לשוט בעליצות לכיוון שדרות השזיפים, הלאה מהנקטרינות הצפוניות, הלאה מההדרים המערביים. הלהבה הקטנה התרחקה והתרחקה בתוך החושך ואמא שלכם הבינה שיש לה שלושה חודשים להיות האישה מהשירים".

אבא שלהם קם וליכסן אלי מבט: "אני צריך סיגריה, מסתבר", אבל חזר עם ג'וינט. אמא שלהם ביקשה שאכטה וגם אני.

"כעבור כמה ימים אמא שלכם ראתה את אבא שלכם הולך בשדות עם נערה אחרת. היא הייתה יפהפיה, אבל אמא שלכם כבר ידעה את מה שלימד אותה אביה: יופי ניכר בשני דברים: בעצמות ובנפש. הזמן מחליש את העור, מקהה את הצבעים וממעט את השיער. יופי נשאר לאורך זמן רק אצל מי שהתמזל מזלו ומבנה עצמותיו יפה, ואצל מי שטרח והשקיע בטיפוח הנפש ובהתיידדות עם עצמו. לכן אמא שלכם לא הייתה כל כך מודאגת, אפילו שאננה בהתחלה. אבא שלכם ניסה לאהוב את הנערה האחרת, קנה לה מתנות והציג אותה לכל חבריו. כולם לחשו לו: "תגיד, למה זה טוב?", אבל הוא לא וויתר. עבר חודש. כשעברו חודשיים ואמא שלכם עדיין ראתה אותם הולכים בשדות, החלה להחלש עליה דעתה, והיא מצאה עצמה מתכוננת עם עצמה לתום תקופת ההמתנה. היא התחילה להסתכל על בחורים עם עצמות טובות ונפש מושקעת שתמיד כרכרו סביבה מבלי ששמה לב. עבר עוד שבוע ועוד שבוע. פעם אחת עברה ליד בריכת ההשקיה וראתה מבין העצים את אבא שלכם והנערה האחרת פוסעים בין עצי השזיף, יד ביד. היא חשה לעץ השזיף האחד שלהם, והניחה את כפות ידיה סביב הגזע. האדמה הייתה צוננת, העלים היבשים היו שלמים ולא רמוסים. ואז ידעה".

"יום לפני תום תקופת ההמתנה אבא שלכם ישב בבית והקשיב לרדיו. כותב השיר מבטיח לנערתו שהוא משתנה מהר ממזג האוויר, ושאם הוא יתבגר הוא יענוד טבעות על כל האצבעות…ואז השיר נקטע ומישהו חזר ואמר "זוהר צפוני". זו הייתה ססמת גיוס המילואים של אבא שלכם והוא הבין שפרצה עוד מלחמה. הוא ארז תיק גדול אבל ידע מה עליו לעשות קודם שיצא לדרך. הוא הופיע בביתה של אמא שלכם ואמר לה שעכשיו הוא יודע, הוא לא יוכל לאהוב אף אחת מלבדה והוא מבקש לחזור לזרועותיה. היא כבר ידעה שתחבק אותו, אז היא חיבקה אותו ואמרה לו כן. שניהם בכו קצת בגלל מה שהיה ומה שיהיה ואז היא שאלה אותו "תגיד למה זה היה טוב?". והוא אמר לה "זה היה רע לתפארת. היא אהבה אותי מאד ואני לא אהבתי אותה בכלל. עכשיו הבנתי שאני ראוי לכל אהבה אבל רוצה רק את שלך". אמא שלכם אמרה "יופי רוצח, שברת לי את הלב ואז לה את הלב, וחסר לך עכשיו לשבור לי אותו עוד פעם אז תשמור על עצמך". היא נתנה לו מעטפה ובה עלה שזיף יבש עליו היו כתובים דברים שאותם אסור לי לספר. הוא עלה על הרכבת למלחמה, וככה יצא שהיא חיכתה לו עוד חודש, אבל כשהוא חזר הם מיד התחילו לעשות אתכם".

פאקינג אוסטרים

כבר שבוע שאני משתעל דם, אבל חוץ מזה זה היה יופי של שבוע. השארתי את מוטי במנאלי הקפואה ותפסתי טרמפים עם ארבעה מקסיקנים עשירים נורא שתופרים את כל הודו בקרוואן הכי חדש ומדוגם שראיתי בחיים. ישבנו בג'קוזי החם שלהם תוך כדי נסיעה והם ניסו ללמד אותי ספרדית ועשו מלא קוק, בזמן שהנהג ההודי שלהם ניקר על ההגה. מידי פעם שוטר עצר אותנו בצד כי כששוטר הודי רואה ארמון כזה נוסע בכביש הוא לא עומד בפיתוי וקודם כל רוצה להציץ פנימה. זה היה רודריגז שקם כל פעם מהמים, הכניס את תיבת הקוק למגרה, הכניס את השוטר לסיבוב דאווין בתוך הקרוואן, סימן לנו להגיד לשוטר שלום, הציע לו תה- כל השוטרים סרבו, הכניס לו ליד בוחטה של שטרות- כל השוטרים לא סרבו, ליווה אותו החוצה, צעק על הנהג שיתעורר וייתן גז, הוציא את התיבה מהמגרה, דפק שורה של קוק ואז צלל עם הראש מתחת למים לאיזה דקה.

המקסיקנים היו הכי חמודים ולא אמרו מילה אבל כשהגענו לבארגה-דה ונפרדתי מכולם בתודה נרגשת, ירד אחרי רודריגז לכביש, בגד הים שלו מגיר מי ג'קוזי על האספלט, ושם לי יד על הכתף. "יו גאט טו טייק קייר אוף דיס בלאד ת'ינג, מאן. דיס איז טראבל. גו סי א דוקטור, אה?" הוא טפח לי פעמיים על השכם ונעלם בקרוואן שמיד התחיל לנסוע. הרגשתי את החמסה הרטובה שלו על שכם החולצה, שהפכה מיד לאזור קר. הקפצתי את המוצ'ילה על הגב וחציתי את הכביש. תוך דקה הגעתי לגסט האוס "וולקאם בארגה-דה".

יש לי את הצ'ילום שלי, אף פעם לא אהבתי להתחלק בו עם אף אחד ולא אהבתי למשוך מצ'ילום של אחרים. תפסתי לי פינה על המרפסת של וולקאם, הסתכלתי על הזרם הבלתי נגמר של הערפל שנמוג אל תוך העמק ומידי פעם נתתי בצ'ילום. הייתה לי מטפחת כותנה שחברה של מוטי נתנה לי מתנה עוד ברישיקש, לפני שהם נפרדו. השתעלתי לתוכה, שתיתי איזה חליטה שנתנו לי שם, וניסיתי להעלם בנוף. "איך קוראים לך?", שמעתי מבטא מוזר שואל אותי. הוא החזיק את העברית בפה כמו קללה. החלטתי לפקוח עין אחת.

יש חיתוך של גיל משוער, מצב עור הפנים, טיפוח השיער ומצב הנעליים לפיו אפשר לנחש מאיפה הבנאדם. הוא נראה לי בן חמישים, אבל עור הפנים שלו היה חלק לגמרי ובלי כתמי שמש. השיער בצבע דבש ומלא לגמרי, הוברש מתישהו בשעות האחרונות. פקחתי עוד עין: נעליים מצוחצחות, עור שחור עם לכה סלקטיבית. "מה העניינים אוסטריה?" שאלתי אותו. הוא הרים גבה: "איך אתה יודע?". "אני אושר", אמרתי לו ומיד נתקפתי שיעול חזק. הוא ראה אותי מתיז דם על המטפחת שהייתה פעם ירוק פסטלי עם רקמה לבנה. "ראיתי אותך קודם משתעל ובגלל זה באתי. אני טום, אני רופא בוינה והתנדבתי באיילת השחר".

"איילת השחר, אה? פעם אחת מאיילת השחר שברה לי את הלב אתה יודע?", המשכתי להשתעל. הוא הסתכל עלי איזה דקה. "גם לי. תן לי", אמר והניח את אוזנו על החזה שלי. הוא חיכה שאשתעל מרצוני אבל השתעלתי בניגוד לרצוני. הוא הרים את הראש. "צריך בית חולים". "איזה בית חולים דוד? אני בטיול" אמרתי והרמתי את הצ'ילום. הוא תפס לי את היד. "אסור. אתה לא בסדר". שיחררתי בניעור את היד שלו וחיפשתי את הנייר כסף עם הג'ראס. הוא חטף לי את הצ'ילום. ניסיתי לחטוף בחזרה אבל הוא קם והלך צעד אחורה, מניף את הצ'ילום ביד ישרה מעל ראשו. לא קמתי. "מה יש'ך אוסטריה, באת להסתבך? תביא לי את זה!". הוא עמד ככה כמה שניות. עכשיו אם הוא מוריד את היד אז זה כאילו הוא קצת מוותר לי, אז הוא לא וויתר לי. עיגול זיעה התרחב לו בבית שחי. קמתי אליו עצבני אבל האוסטרים האלה גבוהים, קפצתי ולא הגעתי לצ'ילום. ניסיתי לבעוט לו בברך כדי לקפל אותו אבל הוא נתן קפיצה קטנה, מקצועית, אחורה. כאב חזק בריאה ימין קיפל אותי והשתעלתי בטירוף. לא הבנתי איפה המטפחת אז התחלתי להתקרב אליו, אולי איזה שפריץ של ליחה אדומה יבהיר לו שהוא צריך לעזוב אותי. ואז התעלפתי.

התעוררתי על הספה בריספשן, לא הצלחתי לקום. אוסטריה היה שם עם מעיל עליו, ונראה שהוא הבריש את השיער שלו עוד פעם בדקות האחרונות. היו שם כמה ישראלים וכמה בריטים שהסתכלו עלי מודאגים. ניסיתי לחפש את הצ'ילום סביבי אבל לא היה באמת סיכוי. מה שכן, המטפחת הייתה בכיס. הגיע אמבולנס הודי שזה ידוע שאסור לעלות עליהם. עליתי עליו והאוסטרי ישב מקדימה עם הנהג. בעטתי בדלת מבפנים אבל הם כבר התחילו לנסוע. מה בית חולים עכשיו, מה אני בעונש? חישבתי שהדבר הכי קרוב שיש לבית חולים זה במנאלי. צעקתי בקול מנופץ: "ווי גו מנאלי?". אוסטריה לא אמר כלום. הנהג אמר "יס סר". מחזירים אותי אחורה הזונות האלה. "מה הדבר הבא, הכושלאמאשלי?". נראה לי שהנהג אמר "נו סר". נרדמתי.

התעוררתי במנאלי קצת אחרי השקיעה. היה לי קר. השתעלתי וחוץ מדם יצאו לי גם אדים מהפה, שונא כשזה קורה. האמבולנס נכנס לאיזה פינה שתיירים לא מגיעים אליה, ופרק אותי למרפאה שלפי השם שמעתי עליה פעם איזה סיפור שקשור בנחשים. האמת מבפנים היא לא נראתה כמו בית חולים וזה הקל עלי, בתי חולים נורא מדכאים אותי, אבל בפנים כן ראיתי בלון חמצן ותיכף כבר התחלתי לצעוק שיוציאו אותי משם עכשיו ואוסטריה יא זונה לא מספיק מה שעשיתם לנו בשואה. אוסטריה השפיל מבט לרצפה אבל לקח סטטוסקופ והתחיל לבדוק אותי. היינו רק שנינו בחדר. הסתכלתי על התסרוקת שלו רוכנת אלי והיה בי איזה חלק שאמר שאני כן צריך איזה טיפול ושבאמת הנשימה שלי כבר לא מה שהייתה פעם אבל ככה אני מילדות, אם התחלתי להשתולל זה לא עוצר מעצמו. תפסתי מספריים שהיו בספל עם עוד כמה כלים ותקעתי לאוסטריה בראש, זה חרב לו את הבלורית והוא קפץ אחורה ונפל על הרצפה, הסטטוסקופ עדיין תקוע לו באוזניים. הפלתי את עצמי מהמיטה וזחלתי אליו, מצפצף נשימות פה ושם. הרמתי את הקצה של הסטטוסקופ והתחלתי לדפוק אותו בכל הכח ברצפה. אוסטריה שאג מכאב, כל המצח שלו היה מלא דם וזה התיז לצדדים כשהוא שלף בהיסטריה את האוזניות. "אתה לא מבין רמזים?", נחרתי והתחלתי לזחול בכיוון ההפוך אבל אז נפל לי האסימון. זחלתי אליו חזרה, הוא היה מפוחד. שלחתי יד אל המעיל שלו. הוא לא התנגד. הוצאתי משם את הצ'ילום שלי. פאקינג אוסטרים.

אני זוחל החוצה מהמרפאה ונשכב לנוח על ערוגה רכה של בצלים וגזרים. אחרי כמה דקות מצליח להתיישב. ואז קם. אני מזהה בערך איפה אני, ויודע איפה יש גסטהאוס סביר ממש דקה מפה. רק שאני לא אפגוש שם את מוטי, רק זה חסר לי. לא נעים, בכל זאת יצאתי איתו מאנ-מניאק. לא גונבים בחורה לבנאדם.