בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

כ"ט בנובמבר שמח!

לפני 68 שנה היה 29 לנובמבר, 1947. יהודים בארץ ובעולם התאספו איפה שהיה רדיו והאזינו בחרדה. הם שמעו את אוסוולדו ארניה שניהל את ישיבת אסיפת האו"ם והתבדח: "אתם יודעים איך להצביע. מי שבעד שיגיד כן, מי שנגד שיגיד לא, והנמנעים… טוב אתם תמיד יודעים מה להגיד". מדינה אחר מדינה אמרו את מה שאמרו, ומשפחת העמים הכריעה ברוב מוחץ בעד החלטה 181: ארץ ישראל המנדטורית תחולק לשתי מדינות עצמאיות, מדינה ערבית ומדינה יהודית.

ברחובות תל אביב אנשים רקדו עד אור הבוקר. קיוסקים ובארים הוציאו בקבוקים החוצה והשקו את הרוקדים חינם בברנדי, כי היה קר.

giphy (1)

בקיבוץ אחד בצפון מכשיר הרדיו היחיד שהיה נרמס בפרץ של אקסטזה. מעגלי הורה התעגלו עד לאפיסת הכוחות של כולם.

giphy

 בבאר שבע הסתובב בן האופה בשכונות וקרא לכולם לבוא לאכול עוגות חמות במאפיה, וכולם באו. העולם נתן לנו מדינה. היה מאד שמח. איך זה שכבר זמן רב אנחנו לא מציינים את התאריך הזה?

לפני חצי שנה בא לי רעיון: להחזיר את כ"ט בנובמבר כיום של חגיגות ללוח השנה הישראלי. שלחתי את הרעיון על פני המים, והנה הוא קורה. מי שהגשים לי את החלום הוא ארגון "דרכנו", שנולד לאחרונה מתוך  V15 וקול אחד.

אתמול, היום, מחר ומחרתיים חוגגים את כ"ט בנובמבר ברחבי הארץ. חוגגים בפאבים, חוגגים בשמו"צ, יש חוגי בית, יש הקרנות של "מגש הכסף" בנוכחות דני גוטווין ואלדד יניב, יש מסיבות, יש סטנד אפ. הנה רשימת הארועים המלאה:

רחובות:
29/11/2015, 20:00 – לא נהיה מגש הכסף // רחובות גלוסקין 34 קומה 5 ,רחובות. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1053

אזור המרכז:
28/11, 16:30 – הקרנה חגיגית של "מגש הכסף" בהשתתפות דני גוטויין, "הבר קיימא", המשבר 22 תל אביב. לפרטים והרשמה: http://v15.org.il/events/1046
28/11, 19:00 – חוג בית בהשתתפות עדי אלטשולר, אבן גיברול 65 תל אביב. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1044
28/11, 19:00 – מסיבה עברית בבקי, אבן גיברול 13. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1045
28/11, 20:00 – מסיבה ב"שר המשקאות", תובל 20 רמת גן. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1050
29/11, 20:00 – חגיגות 68 להכרזה בבית העצמאות, רוטשילד 16. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1041

אזור השרון:
27/11, 14:00 – השומר הצעיר חוגג את כ"ט בנובמבר, טשרניחובסקי 96 כפר סבא. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1038
29/11, 20:00 – כפר סבא חוגגת כ"ט בנובמבר, באביטי, התע"ש 20 כפר סבא. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1040

אזור פרדס-חנה:
27/11, 13:00 – מסיבת היפ הופ וסטנד אפ עברי, גוס פאב, עין שמר. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1039

אזור חיפה:
29/11, 19:30 – הקרנה חגיגית של "מגש הכסף" בהשתתפות דני גוטויין, המכבסה, החלוץ 45 חיפה. לפרטים והרשמה:

למה לחגוג את הכ"ט בנובמבר? יש לזה הרבה תשובות. אם גם אתם זוכרים שמי שנתן לנו את עצמאותנו הוא האו"ם, אם גם אתן חושבות שאנחנו עם במשפחת העמים הגלובאלית, אם גם את או אתה רוצים לחיות במדינה שפויה, מחוברת לעולם ולא מבודדת ממנו, הכ"ט בנובמבר הוא החג בשבילך.

אשמח שתפיצו את השמועה לכל עבר, ותבואו לחגוג איתנו. חג שמח!

לחזור לגבולות הרביעי בנובמבר

היום, 5.11.15, עברו עשרים שנה ויום מרצח רבין. השמאל יכול להגיד היום רשמית: עשרים שנה ויום הם מספיק זמן להתגבר על הטראומה הזאת, ולהמשיך הלאה, לנצחון.

הנה תוצאה אחת של הטראומה, שחשיבותה קשורה בדפוסי הצבעה בבחירות:

בשנות ה-90 היה ברור מי כיף: השמאל היה כיף. השמאל אמר שהמלחמות נגמרו. שעוד רגע יהיה פה נהדר. ואכן היה בסך הכל נהדר. הגיעו משקיעים מחו"ל, צצו הרבה להקות ישראליות טובות שנשמעו כאילו המשקיעים הביאו אותן איתם מחו"ל והתקוות היו בשמיים. הימין עמד בצד ורטן את מה שהוא רטן תמיד לפני כל הסכם שלום: "זה לא ילך. אי אפשר להאמין להם. אין פרטנר". לא מסרים שכיף לשמוע. לא מסרים שכיף להשמיע. הימין רטן והשמאל חגג.

בגלל זה רצח רבין היה מכה כל כך קשה לשמאל: הרצח הגיע בתקופה מאד אופטימית. בגלל זה כולם בכו.

רצח רבין יצר אפקט שנראה לי יחודי לישראל. הצד שהסית לרצח, ושממנו יצא הרוצח, התחזק בעקבות הרצח (בעולם זה בדרך כלל הפוך). השמאל דווקא התכנס לתוך עצמו. כמו אישה מוכה שספגה מהלומה, השמאל הצטנף בפינה כמו מחכה עד יעבור זעם. אנשים פחדו. וככל שהשמאל הפך למפוחד יותר, הימין הפך לאלים יותר.

תוך שנים ספורות הימין כבר אחז במסר חדש, כיפי: אנחנו הצודקים, אנחנו העם הנבחר, השמאל בוגדים ולא יהודים, תנו לצה"ל לנצח, שהעולם ילך קיבינימט, אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות. המסרים האלו פנו אל הטבע הבלגניסטי-קרחניסטי ("כפיים!") והמרדני של הישראלים, בתוספת הבטחה שקשה לבני אנוש להתנגד אליה: ההבטחה שאלוהים איתם.

השמאל נשאר לעמוד כעוס בצד עם גליון הנתונים והעובדות: "הכיבוש משחית. חיילי צה"ל מבצעים פשעים. לימין אין פתרונות". אפשר להסכים עם המסרים האלה אבל אף אחד לא יגיד שהמסרים האלה מהנים. זה ממש לא כיף לשמוע אותם או להשמיע, ורוב פעילי השמאל הפכו מאז רצח רבין לאנשים מרירים ומיואשים, גם אם חדורי תחושת שליחות. כך זה היה עד לאחרונה.

אבל מתישהו הפרק האפל ביותר בתולדות הציונות, עידן ביבי, יסתיים.

אולי זה ייקח עוד 4 שנים, אולי עשר, אבל זה יסתיים וכולנו עוד נהיה פה. וזו תהיה שעת כושר שצריכים להגיע אליה מוכנים. כלומר, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד עכשיו.

הפוסט הזה אינו מיועד למי שכבר ארז מזוודה. מי שרוצה להגר, שיהיה לו בהצלחה עם השפה, עם הילדים, עם שאר המהגרים. אני מאמין שיש הרבה סיבות טובות להקמת מדינת ישראל ואני אזרח שלה, נקודה. אני ישראלי.

הפוסט הזה מיועד לכל ישראלית וישראלי שכמוני מבינים שאף אחד לא יעזוב פה. לא היהודים ולא הערבים. במנות קטנות יש מפה הגירה, אבל בגדול כולם ישארו פה. ועכשיו השאלה היא רק באיזה תנאים ישארו, באיזו שיטת משטר, עם כמה בטחון אישי, ובאיזה מצב רוח.

תקוותם האדיוטית של ביבי וראש לשכתו לשעבר בנט ל"ניהול הסכסוך", התפוצצה לכולנו בפנים והרסיס בישבן הפך להיות חרב בתחת. למעשה אין כל הבדל בין חזון העיוועים "ניהול הסכסוך" לבין האמירה המפורשת יותר של נתניהו: "שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן". העיקר שעכשיו זה ברור: לנתניהו יש רק יאוש להציע. זה נשקו היעיל ביותר: אנשים מיואשים לא נלחמים להחליף את השלטון. מזל שלנו בשמאל יש משהו יותר טוב מיאוש: תקווה.

אחרי כל הפלצה של נתניהו, אחרי כל תינוק פלסטיני שנרצח, אחרי כל חוק בלתי סביר שהימין נחפז לחוקק, מתרבות התגובות בפיד השמאלני שלי: "מתי יתעורר העם?" "רק אחרי שיהיה ממש רע אנשים יבינו ש", והמשעשע ביותר: "משהו חייב להשתנות". המשותף לכל התגובות האלו היא ציפיה שמשהו יקרה מאליו. דאוס אקס מכינה: פתרון שינחת עלינו מוכן וצלול מהשמיים. וזהו הרי רעיון משיחי ובלתי רציונלי. בואו ננטוש אותו.

איך הגיע הימניים לשלוט במדינה? על ידי התגייסות טוטאלית של כל אחד ואחת מהם. יש להם תנועת נוער, יש להם תלבושת אחידה ויש להם אידאולוגיה שהם מאמינים בה בכל ליבם ומוכנים להלחם עליה, גם פיזית. למה זה היה צריך להיות טוטאלי כל כך? כי האידאולוגיה הימנית לא נשענת על הרגשות הטבעיים (מלבד פחד אולי). מלחמת קודש, בית מקדש, לגור על הר טרשים קירח בשם גאולת האדמה – כל אלו הם עינויי גוף ונפש שבשביל לשכנע בהם את האחר צריך מידה של אלימות, של הפצת שנאה ("איפה שיש מתנחל אין מחבל") ושאר תרעלות. החדשות הטובות הן שלנו זה ילך יותר בקלות. למה? כי אנחנו דוגלים בערכים שהם באמת טבעיים לכל אדם (שפוי): חופש, הנאה, אהבה וחיים של בטחון. בטחון אמיתי: הידיעה שאף אחד לא יקפוץ עליך עם מזלג, כי אין לו סיבה.

וכדי להחזיר ללבבות את הערכים האלה, שבלעדיהם אין לנו חיים כאן, אנחנו צריכים להתגייס למענם. לא כמו דורות של מתנחלים שהיו צריכים לגור כל החיים על איזו גבעה, מוקפים בצבא ונשק אישי, כך שהחיים הסבירים נגזלו מהם בשם הרעיון. אצלנו מספיק שנרים את הראש ונעשה בשמחה והנאה את מה שאנחנו גם ככה טובים בו. וצריך לעשות. עד עכשיו ישבנו בבית וצפינו בסדרות מחו"ל, ובין הפרקים הצצנו בחדשות והתייאשנו. אולי יצרנו מם ואז התייאשנו. ובכל פעם שהתייאשנו ביבי קיבל עוד מנדט. עכשיו הגיע זמן המעשה. ובשל גודלו של המחנה, האחריות היא על כל אחת ואחד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש כשרון למשהו: כתיבה, בימוי, הנחיית קבוצות, נגינה, הפקה, ציור, איור, ידיעת הארץ, אפיה, בישול, גישור, ריקוד, דיג'וג', תכנות, הוראה, טיפול, עיצוב, צילום, עריכה, יעוץ משפטי, תרגום, מידול, קופי, פאנצ'ים, יו ניים איט. כל אחת ואחד מאיתנו צריכים בעת הזאת להקדיש חלק מהזמן הפנוי שיש לנו ולעשות איתו משהו בעולם האמיתי, משהו שמקרב את כל מי שנחשף אליו לערכים שאנו מאמינים בהם, אלו שבלעדיהם החיים פה יהיו רעים.

המטרה: עשיית נפשות. לגרום לאנשים להאמין בטוב, בקבלת האחר, בביחד שיהיה פה בכל מקרה.

האמצעי: הכשרון שלך.

הקימי אתר רק של צילומי סטילס של נוער יהודי וערבי, בלי טקסט בכלל.

כתוב שיר על אהבת אדם, הדפס אותו וחלק בבתי ספר.

ביימי הצגה על משמעותו האמיתית של חופש הביטוי, והעלי אותה במרכז המסחרי.

בשל ארוחות ענק בערים מעורבות והזמן את כולם.

תכנתי אפליקציית תרגום סימולטני שמאפשרת לבני נוער יהודים וערבים לדבר.

אתה מאמין בשינוי בזירה הפוליטית? התפקד למפלגה שיש בה בחירות פנימיות ובחר נציגים דמוקרטיים ושפויים לכנסת. כמה מחברי הכנסת המביכים ביותר שיש לנו הגיעו לאן שהגיעו בזכות 2000 קולות בפריימריז. פקוד את חבריך ושנה את זה.

את מאמינה שמפגש פיזי בין בני אדם הוא התשובה? בחרי מקום מפגש באמצע הדרך ונהלי מפגש בו אפשר לדבר על הכל.

עשה את זה כיף. עשי את זה בשיתוף פעולה. בהתחלה לא נקבל תקציבים ממשלתיים. הממשלה כרגע עסוקה בחרחור מלחמות. כדי להחליף אותה, צריך להגיע לבני האדם שמצביעים לממשלות, ולהתחבב עליהם, ולחבב אותם.

שעה בשבוע. זה כל מה שצריך. החליטו על שעה קבועה ורשמו אותה ביומן. התייעצו עם חברים. הציעו לאנשים שאתם מעריכים ליצור ביחד. הרפתקאה של שעה בשבוע.

את הפרויקט שלי כבר הוצאתי לדרך, ובקרוב אכתוב עליו בהרחבה.

חמישי בנובמבר שמח לכולם. בואו ננצח.

קיץ

מי שעוקבת אחרי בפייסבוק יודעת שלאחרונה סיפרתי על כל מיני ארועים, אמיתיים לגמרי, שקרו לי סתם תוך כדי טיולי בוקר ברחובות העיר עם בני הפעוט במנשא. סיפור אחד אפילו התחיל סתם בעת ישיבה בבית. אז שלשום קרה לי עוד משהו כזה ולא הצלחתי להעלות אותו לפייסבוק מתוך איזו מחשבה מטופשת שכבר לא יאמינו לי. אז החלטתי לספר את הסיפור – האמיתי לגמרי – הזה כאן בבלוג.

ובכן:

הפיצ'ר שאני מפיק הפוסט שלו, כלומר הסרט-באורך-מלא שעבודתי הנוכחית היא לקחת את גרסתו הערוכה ולהפוך אותה למלבבת, עריבה וממוקססת, הגיע לשלב הADR. זה אומר שמביאים את כל השחקנים, חלקם מחו"ל, לאולפן אי שם בדרום תל אביב-יפו ומקליטים מחדש שורות דיאלוג שלא יצאו נקיות מספיק בעת ההקלטה המקורית בלוקיישן. ההקלטות התקדמו נהדר והחלטתי שזה זמן טוב לצאת להביא לכולם ארוחת צהריים. אני משתדל לחסוך להפקה הוצאות מיותרות כמו משלוחים.

שונא לקנות בארומה. שונא. לא נכנס לשם בלי סיבה מעולה. הפעם לא הייתה לי בראש סיבה מעולה, רק תחושת בטן שמשום מה אני צריך ללכת לארומה. ובדרך כלל אני מציית לתחושות בטן. זה כן.

שני מטר לפני ארומה יש פיצוציה ותיקה, גדולה, מנוהלת בידי אישה מבוגרת. אני עובר לידה וקולט מהומה. בתוך הפיצוציה יש רק שני אנשים: בעלת המקום לובשת את מדי העסק הסגולים, ומולה אדם כבן 50, חולצתו טנופה, ידו מונפת באוויר והוא צועק עליה: "תן לי וודקה!". היא צעקה עליו שיסתלק והייתה מבוהלת. הוא בשלו: "תן לי וודקה!". נכנסתי פנימה והיא צעקה לי "קח אותו ממני!". נגעתי בכתפו של האיש והוא הסתובב אלי. מפיו נזל ריר שנדמה כאילו התקשה באוויר, ולא ינטוף משם לעולם. שאלתי אותו: "רוצה וודקה?". "תן לי וודקה!", הנהן והוריד את ידו. שמרתי ממנו מרחק בטוח, למרות שידעתי שלא תהיה לי בעיה לנצח אותו בקרב פיזי. פשוט לא רציתי איתו שום דבר במישור הפיזי.

סימנתי לו לבוא ויצאתי מהפיצוציה. הוא דידה אחרי תוך שהוא צועק "תן לי וודקה!". ברגע שיצא איתי לרחוב ראיתי את האישה נסה מהמקום, וכך הוא הפך להיות בעיה בלעדית שלי. ויש לי אולי חמש דקות עד שאני צריך לחזור לאולפן ובידי ארוחת הצהריים. לו"ז הקלטות צפוף. הגענו לכניסה לארומה, אותה אני לא אוהב לחצות בכל מקרה. "תן לי וודקה!". היה לי חם. "אין וודקה חביבי. לך מפה". נכנסתי לסניף והוא אחרי. אדם קטן מימדים, אפור שיער. חייו הקשים ניכרים בפניו וברווחים הניכרים בין שיניו. ובו זמנית אי אפשר להתעלם מריר הפלא שתלוי משפתיו ומהאיום המתמיד שבנוכחתו. לא פשוט לחוש חמלה כלפי אף אחד בצהרי יולי בתל אביב-יפו. כלפיו עוד פחות. גם הצוות בארומה לא השתגע עליו, אבל לא היה להם רעיון איך להוציא אותו החוצה. "תן לי וודקה!".

ואז פרץ לתוך הסניף ברנש בן גילי, לובש מדים סגולים ופניו מזכירות את פניה של בעלת הפיצוציה. "איפה הוא? מי זה היה? מי זה?!". הבנתי שהוא מחפש את ידידנו חובב הטיפה המרה, אבל לשניה לא עלה בדעתי שהוא חושב על אלימות. מודה, מכות לא נמצאות בארגז הכלים שלי ואני תמיד מופתע כשמישהו מכה כפתרון ראשון לכל דבר. בתמימותי הצבעתי על האיש. טעות.

כפו העצומה של הברנש בסגול התרוממה באוויר וירדה כרעם ביום חמסין על אוזנו של האלכוהוליסט החבוט-גם-כך. נשמע קול חבטה אדיר (באוזנו שלו זה בטח היה עוד יותר מרשים) והוא מעד קלות אל תוך מתקפה של עוד כאפות. צעקתי (יופי טמבל) "בלי אלימות!". בשלב הזה חשו לתוך הסניף כמה אנשים ובהם בעלת הפיצוציה שהתחננה בפני בנה "אל תיגע בו!". כולם גררו את הבן החוצה ונעלמו. "תן לי וודקה" לא ביקש עוד וודקה אלא כשל החוצה. עקבתי אחריו דרך קירות הזכוכית של הסניף, ממשיך ללכת ולנסות את מזלו השד יודע איפה. הסתובבתי אל הקופאי. הוא אמר: "ואתה קולט אחי שוודקה זה חוקי וגראס לא?"

המחשבה שלא הרפתה ממני כל אותו יום היא שמשטרה שלא מסוגלת לדאוג לבטחון בסיסי ברחובות העיר, לא יכולה באמת לצפות מאנשים לשמור על החוק. איזה אופציות יש לבנה של בעלת העסק לשמור על אימו, חוץ מלהבהיר לכל השיכורים, אחד אחד, שלא ישתלם להם לנסות לשדוד אותה? ברור שמה שבאמת צריך לעשות זה לדאוג שבני אנוש לא יגיעו בכלל למצב כזה, ומרגע שהגיעו, לעזור להם ולא לאפשר לארועים כאלה להתרחש. במיוחד מרתיחה אותי הידיעה – וגם ככה חם לי – שאם האדם הזה היה מהדס לו ברחוב בו גר יאיר לפיד, המשטרה הייתה מטיסה אותו משם תוך שניה, אבל ברחובות דרום העיר זה נראה להם טבעי לגמרי שהוא מסתובב חופשי, פוגש אנשים ותובע מהם וודקה.

ככה בדיוק נראית מדיניות. זוהי בדיוק פוליטיקה.

מה רוצה פוליטיקאי

את רוני בריזון הכרתי לפני שהפך לח"כ. מרגע שעבר לעבוד בירושלים חיכיתי לשמוע את תגליותיו ותובנותיו על בית הנבחרים, ושמחתי כשהסכים להפגש לאחרונה ולספר לי אותן.

יש פה גם סיפורים מאחורי הקלעים של ההתנתקות, וחשוב להעיר שההתנתקות היא מקרה פרטי של התנהלות בעייתית מאד שחוזרת על עצמה בכל פעם שמדינת ישראל מגיעה לצורך בהחלטה חשובה, בדומה להצבעות על התקציב או על מונופול הגז שקורות כרגע. הרבה ספינים, הרבה בלוני תקשורת מלאי אוויר חם, ומאחורי כל זה ראש ממשלה חזק מידי שעושה מה שהוא רוצה תוך שהוא בוכה שלא נותנים לו "למשול" (אצל שרון זה היה התרגיל עם נאום הבחירות האסור שנקטע באמצע השידור החי, אצל ביבי אלו התלונות על "המתקפות משולחות הרסן" על חופש הביטוי של ראש ממשלה שמחזיק עיתון משלו).

בכל מקרה, צפיה מהנה:

 

ותודה ל"מקום הכי חם בגיהנום" על שיתוף הפעולה!