להביא את המכה, בהודו

כתבתי בגוף ראשון את סיפורו האמיתי לגמרי של התרמילאי הנצחי אמיר פרידמן:

איך עושים כסף בהודו בעזרת אמונה בלתי מתפשרת. ולא שזה הלך לו חלק

טא-דא! אני בהודו. איך זה קרה? גרתי שנתיים בברלין. עשיתי ים כסף בעגלות בקניונים אבל נמאס לי, העיר הנוחה-מידי הזאת חנקה אותי. עזבתי דירה, ארזתי תרמיל והתחלתי לטייל בכל אירופה בטרמפים. מפה לשם, בעקבות בחורה, נחתתי לראשונה בחיי בהודו. כמובן שאחרי יומיים רבנו וזה נגמר. הלם מציאות קל: הייתי לבד. הייתי מרושש. הייתי חופשי.

נחשפתי להמוני אדם ברחובות, לכל שניים מהם היו ביחד שלוש רגליים, והכל מלוכלך. התבעסתי. סתם מקום ג'יפה. אנשים אמרו לי "אל תדאג, גם לי בהתחלה היה פה חרא. יעבור". לקח חודש עד שהגיע שלב הכניעה. להודו צריך להכנע, להסכים עם זה שזה-קורה-איך-שזה-קורה ואז הכל דבש. התחלתי להנות, ולטייל.

כעבור זמן מה הייתי בהרים במקום שנקרא באגסו והכסף שלי אשכרה עמד להגמר. גם הויזה. כל רכושי בעולם היו 1000 יורו אחרונים בחשבון בנק גרמני. תכננתי לעזוב את באגסו וללכת להתנדב איפשהו, כדי שלא יהיו לי יותר הוצאות. התחלתי לארוז ופתאום קיבלתי איזו תחושת בטן. זו לא היתה סמוסה מקולקלת, לאלה כבר הייתי חסין. זו הייתה האינטואיציה שאמרה שאני לא צריך לעזוב. שמשהו מחכה לי. שבמקום לצמצם הוצאות אני צריך לחפש הכנסות. יצאתי. הסתובבתי בבאגסו רוד. תוך עשר דקות, בבית קפה בצד הדרך, ראיתי את פראווי. לא ידעתי מי זה, עדיין לא ידעתי מה שמו, אבל עוד מרחוק ידעתי שני דברים: שאני הולך לשבת לדבר איתו, ושהוא אדם משמעותי בסיפור שלי. דאץ מיי מאן.

הוא קלט שאני בוהה בו, צחק והזמין אותי לשבת איתו לצ'אי. הוא היה מאד מערבי, דבר נדיר בהודו. קשקשנו על הא ודא וזה היה מרענן. הנה, אני יכול לקבל הצצה לתרבות המקומית! גם אני מצאתי חן בעיניו והוא הזמין אותי אליו הביתה באותו ערב.

צילום: itkannan4u

הגעתי לדירה שלו ופגשתי שם עוד הודים, זו הייתה מסיבת יומולדת לאחד מהם. פראווי היה במטבח ובישל, ובירר מי אוהב מה. שלפתי את המנדולינה, ניגנו מוזיקה, ופתאום הכל היה נעים וטבעי ומוכר. אחרי המסיבה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים וסיפרתי לו שמכרתי צעצועים בעגלות בקניונים ושאני כבר לא רוצה את זה. הוא תחקר אותי על איך נראית עבודה כזו, וסיפרתי לו כמה שזה קשה, אינטנסיבי ומצריך עיגולי פינות. הוא הקשיב בעניין רב ואז סימן לי לבוא אחריו. עברנו שנינו למרפסת ושם נפתחה לי הזדמנות לעשות כסף מהטיול הזה ולהגשים את החלום שלי (מה החלום? לקנות אדמה בספרד על החוף, ולהקים חווה. לא זורמים עם החלום הזה? זדיינו. לא מוזמנים לחווה שלי).

על כוס צ'אי סיפר לי פראווי שהוא עובד בחברת שיווק תכשיטים, ושלפעמים הם מייצאים אותם לאירופה דרך תיירים מערביים וזה חוסך להם את כספי המכס. איך זה עובד? התייר שולח לעצמו חבילה בדואר מהודו לאירופה, טס לשם על חשבונם ואוסף אותה. אחר כך מעביר התייר את החבילה לאיש שלהם באירופה, מקבל בוחטה, חוזר להודו ולא משקיע בזה גרוש בשום שלב. בשום שלב, שאלתי? בשום שלב, אמר פראווי, אתה תעביר לי 300 יורו עמלה כשתחזור, ואצלך ישארו 8,000 יורו על הזמן שהשקעת בזה, על כל חבילה. נפתחו לי העיניים, אבל בכל זאת הצקתי לו עם שאלות קשות: זה טוב מכדי להיות אמיתי. הוא לא מרח אותי: "זה לא כזה טוב. מדובר במשהו חצי חוקי. אנחנו מעלימים מיסים מהממשלה, בעזרת הפטור שיש לך כאזרח מדינה זרה. זה לגמרי יכול להסתבך. אנחנו זהירים ועד עכשיו היה לנו מזל". הוא בעצם הזמין אותי להרפתקאה אנטי ממסדית, שתארגן לי כסף שיגשים את החלום שלי. שקשקתי מפחד אבל הבנתי שזה תפור עלי, או לפחות על מי שהייתי רוצה לחשוב שאני.

ישראלים הם חשדנים, ולפעמים זה גורם מעכב בדרך להצלחה. כיוון שחשדתי, חזרתי לגסטהאוס והתיישבתי על גוגל. חיפשתי "אינדיאן ג'ולרי טרנספורט" ולהפתעתי כל התוצאות היו מרגיעות. חיפשתי כל מיני משפטי מפתח שהוא אמר לי ולא קפץ כלום. נקי. חיפשתי אולי 20 דקות, ובגוגל כל חיפוש אורך 0.03 שניות. כל מילת חיפוש שעלתה לי לראש זרקתי לשם, והכל היה תקין. הוקל לי. ובכל זאת במשך יומיים התלבטתי בלי סוף. הראש אמר "אין מצב שזה אמיתי", אבל האינטואיציה אמרה "לך על זה, בכל הכח". זה אפילו היה רומנטי בעיניי, שאפשר להצטרף לכנופיית פיראטים ששודדים בחזרה מהממסד. היו לי ספקות כבדים, אבל אנשים שלא מבטאים ספקות סתם מחמיצים הזדמנויות. ספקות זה משהו בריא שמזמין אותך לבדוק משהו, לא לסגת ממשהו. לי היה אומץ לבטא אותם: למרות שחששתי להעליב את החבר החדש שלי, וחשבתי כבר לשכוח מכל כאב הראש הזה, חזרתי לפראווי וביקשתי הוכחות שתיירים כבר עשו את זה לפני. הוא חייך בנימוס ושלף אלבום תמונות שלו עם עשרות תרמילאים, כולל ישראלים, וכרטיסי טיסה מהודו לאירופה ובחזרה עם שמות כמו אריאל וכרמל (וגם יורגן). התאריכים היו מהחודשים האחרונים. מזל ששאלתי. אמרתי לו שאני הולך על זה.

כעבור יומיים עמדנו מחוץ לביתו, והמונית לדלהי כבר חיכתה. מאחורי הנהג ישב חבר ושותף שלו שכבר הכרתי, ג'וי. "תעשה את זה רק אם אתה רוצה", אמר לי פראווי. "אני רוצה", אמרתי והוא שילם לנהג המונית במזומן, 3000 רופי. זה מלא כסף. מפה ג'וי הוא האיש שלי.

המונית הגיעה לדלהי, וג'וי לא הפסיק לשלם עלי. קיבלתי חדר משלי במלון איכותי, לא כמו הגסטהאוסים בהם לנתי עד כה. בערב יצאנו לאכול במסעדה טובה באמת. לא רק שאני הולך להתעשר, גם מפנקים אותי על הדרך. אחרי עוד כוס של ניקה פיור מאלט יפני אמר לי ג'וי בכנות שמצמררת אותי עד עכשיו: "שתדע לך שאתה עדיין יכול לרדת מזה. אם זה מרגיש לך מסוכן, אולי כדאי לך לשכוח מזה, אני לא אכעס". דיבור כזה לגמרי יכול להוציא לבנאדם את הרוח מהמפרשים. מזל שהייתי מתודלק. דמיינתי את שתי האפשרויות שעמדו בפני: לחזור לברלין ולעבוד בעגלות כל הפאקינג קריסמס, או לבלדר קצת תכשיטים על חשבון ההודים, ולהביא תוך שבוע סכום יפה עם מעט סיכון. ואז חשבתי: כל משפט שמכיל את המילה "סיכון", יכול לקבל את המילה "אומץ" במקומה, והכל מתבהר.

למחרת בבוקר צעדנו ביחד אל תוך חנות תכשיטים בקניון מפואר. פסעתי בבגדי התרמילאי שלי בין שורות של נזמים, טבעות, עגילים וצמידים. הזהב סינוור והאיר את הטי-שירט שלי באור לא מחמיא. אני בכלל דמיינתי שזה יראה כמו באסטה בסמטא אפלה בשוק. הרגשתי שאני לבוש הכי מכוער בקמ"ר. החלטתי שכשאחזור מהמשימה בגרמניה אעשה קניות של בגדים יפים (אז לא ידעתי את זה, אבל לא יהיה צורך). במשרד מאחור ישב בעל החנות, וסביבו עמדו עוד כמה הודים בחליפות. הוא נראה סקפטי ולא חייך אפילו פעם אחת. עברנו שוב על התהליך: "אתה תשלח בדואר תכשיטים לעצמך בגרמניה. זו פעילות פלילית," הדגיש, "ופראווי אמר לי שאפשר לסמוך עליך. מעכשיו אנחנו באותה סירה, ואנחנו סומכים עליך עם התכשיטים. לא נקבל סיפורים על כך שאיבדת את החבילה". שיננתי לעצמי: מה שלא יהיה, אני אגרום לזה לעבוד. אני יכול, ואני אצליח. הכל בראש.

הוא פתח מזוודה. זהב. אבני חן. "אלו התכשיטים שהלקוח שלנו בגרמניה הזמין, ללא המשלוח שלך הם עולים 10,000 יורו. בדוק אותם". עדיין מקובל לנשוך זהב כדי לבדוק אם הוא אמיתי? אין לי מושג. הרמתי תכשיט תכשיט, הם היו כבדים יחסית. עצמתי עין אחת, הנפתי אבן חן כחלחלה מול האור והנהנתי בבטחון לעבר כולם.

לבקשתו כתבתי על נייר רשמי רשימה של כל פריט שהיה שם. כתבתי גם שזה מיועד למשפחה שלי, ושקניתי את זה בכספי. הוא שאל אם יש לי כסף באופן כללי: במקרה שהשלטונות ידחפו את האף, אני אצטרך שבחשבון הבנק שלי יהיה לי בערך את סכום הקניה, כדי שאוכל לטעון שהתכשיטים שלי. רציתי לומר לו שבעצם אין לי הרבה כסף. שוב אחז בי פיק ברכיים: חלק ממני רצה לשבור את הכלים ולברוח. אני בלדר תכשיטים?! ממתי? לקחתי אוויר. עיניים על הכדור, אומרים במגרשי הכדורסל. פתאום קלטתי שאני מזמזם לעצמי: "העגלה נוסעת אין עצור/ קפצת ממנה היום/ עברו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". רבינו מאיר אריאל נגלה אלי והראה לי את הדרך. אני בכיוון הנכון. נעמדתי והושטתי לו את יד ימין. הוא קם, סקפטי, ולחץ את ידי. הכנסתי את כל הניירת לחבילה וסגרתי אותה.

מונית לדואר. נתנו לי ביד 2000 רופי והראו לי את החדר שמטפל בחבילות שיוצאות לחו"ל. הפקיד המשופם-מאד שקל את החבילה ושאל אותי בתקיפות: "זה הרכוש שלך?!". חייכתי בבטחון ואמרתי שכן. הוא נתן לי למלא בערך 400 טפסים ואמר לי לחזור מחר לקחת קבלה. נתתי לו את הסטיפה שנתנו לי ואפילו קיבלתי טיפה עודף בחזרה. בחוץ קניתי איתו שייק תות. ג'וי הסתכל עלי מטפטף על עצמי שייק ואמר: "אתה לא יכול לנחות ככה באירופה. בוא, הולכים לספר".

הספר גילח אותי וכמקובל עשה לי מסאז' ראש של שעה. נכנסתי לסרט שאני ג'יימס בונד, סוכן חשאי בשירות כתר כלשהו. פקחתי עיניים וראיתי את ג'וי שוכב לידי על כסא משלו, עיניו עצומות ומעל הכל מרוחה מסכת פנים ירוקה. הצצתי במראה וגיליתי שגם אני עם מסכת פנים ירוקה. התחלתי לצחוק כמו טמבל. "אל תצחק", גער בי הספר, "תיסדק לך המסכה". משם נסענו לחנות בגדים ממנה יצאתי עם חליפה. הצצתי במראה: אשכרה נראיתי כמו ביזנס מן. מי זה האיש הזה? שוב נבהלתי לרגע: זה לא אני, אני לא באמת בנוי להברחות תכשיטים. אבל אז נזכרתי: כולה תכשיטים. זה לא שאני מבריח סמים או משהו. שחררתי את זה. זו התמצית של להיות בהודו: לשחרר את זה. מה גם שהכל על חשבונם. אני כבר שבוע איתם ולא הוצאתי אגורה. ומזל, כי אין לי.

צילום: Chandrashekhar Leo Vuppuluri

למחרת שכבתי לי על המיטה במלון, מעביר את הזמן עד הטיסה. ג'וי ישב על כורסא לידי והקשיב לי בנימוס מלהג על החווה שתהיה לי בספרד. פתאום הטלפון הקווי בחדר מצלצל. בלי לחשוב שמתי על רמקול: "מיסטר פרידמן, מדבר קצין מכס ראשון פונאג'. יש פה חבילת תכשיטים על שמך, ללא קבלה. האם אתה מכיר חבילה כזאת?". פאק, איזו טעות! סגרתי את החבילה בלי לארגן קבלה. ג'וי שרבט לי על פתק: "דונט פאניק. תגיד שהחבילה שלך או שיחרימו אותה." אמרתי. פונאג', מוכה סג"מת שנשמעת אותו דבר בכל המבטאים, לא התרשם. "יש לך שש שעות להביא לנו קבלה, או שתעצר על הברחת תכשיטים". כשסגרתי את השיחה נהיה לי חם מאד. התיישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על הראש. הרגשתי שהזדיינתי. כל המחשבות הנכונות ששיננתי לעצמי בימים האחרונים התפיידו, והתחלתי לצרוח. לא חושב שאי פעם צרחתי על מישהו כמו שצרחתי על ההודי הזה. והכי מלחיץ היה שגם הוא נלחץ: "תפסיק לצעוק יא ילד, זה אנחנו שנלך לכלא, מי אתה, אתה תייר מבוהל ואתה תלשין עלינו." התחלתי לחייג לפראווי, אבל ג'וי החוויר: "אם תתקשר אליו הם יוכלו לקשור אותך אליו, ואז באמת תגיע לתא מעצר".

ג'וי עשה כמה טלפונים ושמע תמונת מצב מבהילה: החבורה עשתה את אותו עסק עם שני גרמנים, והם היו גרידיים. שלחו חבילה גדולה מידי ותפסו אותם עוד בשדה התעופה. "זה עצר את כל החבילות, כך התגלתה שלך. הגרמנים בחקירות במכס". איזה נאחס. הגרמנים העצורים היו תיירים כמוני, ועכשיו הם בחדרי חקירות כי אין להם, כמוני, כסף לקנות את מה שהם לכאורה קנו. "מה עושים?". ג'וי חשב איזה שעה ואמר שהפתרון היחידי הוא שאקנה 60% מהסכום, ואז תהיה איזושהי קבלה, נגיד להם שהקבלה השניה הלכה לאיבוד, והעיסקה יכולה להמשיך כמתוכנן: "תפגוש את האנשים שלנו שם, הם יעבירו אותך ללקוחות, תעביר את התכשיטים, תקבל את הכסף שלך." מהתרמיל שלי הציץ "שאנטראם", הספר שקראתי אז, ובו תיאורים דוקומנטריים קשים מאד של הכלא בהודו. אמרתי: פאק איט, אם קשה לך סימן שאתה בעליה. הכסף יחזור אלי. בינתיים אני משלם. עכשיו השאלה מאיפה.

רצנו לחנות תכשיטים, פי שבע יותר גדולה מהראשונה. ג'וי ידע שאני מרושש, והביט בי כולו מזיע. חייגתי לבנק שלי בו לא דרכתי 4 שנים. "מי אתה?" "אני לקוח שלכם ואני צריך שתגדילו לי את מסגרת האשראי". כמובן שהתשובה הייתה "אין מצב, אתה על 0 שקלים בחשבון הזה, אתה בהודו, אין שום בטחונות… אי אפשר להגדיל אשראי ככה". אסור להכנע. אפשר ליצור יש מאין. גייסתי את כל תעצומות השכנוע שלי, עברתי ממנהל למנהל וסיפרתי סיפורים על אח שמתחתן עד שזה הצליח! הגדלתי מסגרת, שילמתי על 60% מערך החבילה, בערך 40,000 ש"ח שלפני רגע לא היו לי, ועכשיו נולדו מהאוויר בשיחת טלפון בין יבשתית. אבל השיחה הזו הייתה מאמץ נפשי מטורף. הייתי חייב להרגע. חזרתי למלון, וג'וי עשה לי טובה והלך עם הקבלה בעצמו למכס.

בערב הוא חזר: "החבילה שלך כבר בדרך לברלין. אתה טס הלילה לפרנקפורט, שם תפגוש את האיש שלנו והוא יסיע אותך." נשמתי לרווחה. "יש רק בעיה אחת: המכס הוציא נגדך צו עיכוב יציאה מהודו. אבל שיחדנו בנאדם בשדה והלילה כשמתחלפות המשמרות יהיה רגע בו תוכל לצאת". שיט. כבר הרגשתי פחות כמו ג'יימס בונד. יותר כמו ג'וני אינגליש. בשתיים בלילה הגענו לשדה, ג'וי נתן לי חיבוק ודחף לי ליד 20 יורו, שיהיה עלי קצת מזומן. נפרדתי ממנו במאמץ. רועד נכנסתי לבית הנתיבות, נותן את הדרכון ופוזל למסך המחשב של הפקיד. אני בכלל אצל הפקיד הנכון? את מי הם שיחדו? אותו? את הסיקי שליד? את הבוס שלהם? עבר נצח עד שאמרו לי "אוקיי סר". זה לא קפץ במחשב. נשמתי לרווחה. את הודו אני עוזב. עכשיו גרמניה.

אחרי 18 שעות טיסה דרך אתיופיה, נחתתי בפרנקפורט. פאק, אני שוב בגרמניה וכולם פה גרמנים… איך עשיתי את זה לעצמי? חיכיתי לראות מישהו אוחז בשלט עם השם שלי – נאדה. ניסיתי לנחש כל שגיאת כתיב אפשרית – יוק. עוברת שעה, שעתיים, ושוב באות מחשבות הספק ההרסניות. "זהו, בטוח רימו אותי. אין פה אף אחד!". בעשרים יורו של ג'וי אני מתקשר אליו בפיי-פון והוא אומר לי "תקשיב, הגרמנים נשברו בחקירה, הם זימרו, הלשינו למכס על הכל, ובכל זאת זרקו אותם לכלא". הגרמנים מאחורי הסורגים? זה יכל להיות אני. זה העציב אותי מאד. אמרתי לו "אם אתם מעבירים את החבילה ומשלמים לי אני מוכן לקחת את הרווח שלי ולתת למען השחרור שלהם." הוא צעק עלי: "עיקלו לנו את החשבונות, אנחנו לא יכולים לשלם עליהם, לא לשלם עליך, מנסים לפתור את זה. עצרו פה את כל הדואר. שואלים עליך שאלות, איך זה שעזבת את הודו, הם תפסו את המשוחד שלנו בשדה. תגיע לברלין איך שאתה יכול ואנחנו ננסה לדאוג שהחבילה תגיע אליך. והכי חשוב: צא כבר משדה התעופה! זה המקום הכי מצולם שיש" וניתק. פאק. עכשיו זה כבר לא עניין הודי. הם הפכו אותי לפושע מבוקש בינלאומי. נשארו לי 4 יורו מהפיי-פון, אני לא מכיר חצי בנאדם בפרנקפורט ואני לא רוצה להגיד להורים שלי שאני פה. חייב להגיע לברלין. איכשהו.

עליתי על רכבת לברלין וניגשתי לקונדקטור, מתחנן שיתן לי לנסוע חינם. למרבה הפלא הוא הנהן. נזכרתי שהיקום יכול להפתיע. הגעתי לחבר שלי ברוך בברלין, הודעתי לו שאני ישן אצלו אבל שאסור לו לשאול אותי למה חזרתי. לא רציתי להתמודד עם שאלות. ידעתי שהיה שופט אותי. בעיקר פחדתי שמישהו יגיד לי שעובדים עלי, שאין חבילה, שלא יהיה כסף. זה היה פשוט דופק אותי. החזקתי את עצמי חזק, ובוקר למחרת התקשרתי לג'וי לראות מה קורה. הוא נשמע שבור לרסיסים כשאמר: "במכס הסכימו לקבל את הקבלה ההיא, אבל נתנו לנו שבוע למצוא את הקבלה ש"הלכה לאיבוד". אתה חייב לשלם את שאר הסכום. זה עסק שאתה שותף אליו, אם לא תשלם זה יוצא מהידיים שלנו ויעבור לטיפול האינטרפול. זה המצב. אנחנו בצרות, אבל תעשה את הבחירות שלך לגביך."

הרגשתי כמו טמבל שעשה החלטה של טמבל, ושמגיע לי לשלם על זה מחיר. במקביל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהרי שלחתי חבילה של זהב ואבנים טובות. אני רק צריך לאסוף אותה וכל ההשקעה תחזור אלי, עם או בלי ההודים. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל. אמרתי להם "יש מצב שזה עוקץ, לא יודע, אין לי הוכחות. כך או כך זו טעות שלי ואני מוכן להתמודד איתה". ארגנתי דרך המשפחה 30,000 שקל. בלב כבד שלחתי את הכסף להודו. ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לברוך הכל. היו בחדר עוד שני חברים. כולם ביעסו אותי: "אחי, שדדו אותך". מזל שג'וי המשיך לענות לי כל פעם שהתקשרתי. אחרת הייתי מתייאש מכל הסיפור ואז ביי ביי לחווה הספרדית.

נכנסתי לתקופת המתנה לא פשוטה בברלין. לא יכלתי לקחת עבודה נורמלית, כבר שנים לא עבדתי בכזאת. אז גרתי אצל חברים וניגנתי ברכבות עם המנדולינה, רכושי היחיד. על החגורה הייתה לי כוס מתכת ואנשים יכלו לשים לי מטבעות ישר בכוס. ביום הראשון עשיתי 40 יורו. ביום השני 35. אחר כך פחות. חוב של 70,000 ש"ח זה משהו שאפשר לשמוע בנגינה שלך. ולהתבעס עליך.

כל יום יומיים עליתי בסקייפ מול ג'וי לשאול מה קורה, וכל פעם אמר לי דברים בסגנון "יש פגישה ביום א' בבית משפט, בוא נדבר אחרי". יום אחד אמר: "אנחנו צריכים כסף כדי לשחרר את הגרמנים, בוא תפדה אותם". אמרתי "אין לי, לקחתם הכל". לפעמים הייתי מתרתח ומתחיל לצעוק עליו, והוא היה נאנח ושואל: "מה אתה עוד רוצה שאעשה? שיחדנו את כל העולם, שיחדנו שופט, המשפט מתנהל בקצב מקומי, מקווים לטוב. זה מה יש כרגע".

עברו חודשים. בשלב הזה כבר סיפרתי את הסיפור לעשרות אנשים. כולם אמרו לי שמדובר בעוקץ, אבל אף אחד לא ידע להסביר איך זה שג'וי עולה מולי בסקייפ כל פעם. בינתיים החלטתי שאני לא עושה מספיק כסף בברלין, והתקמבנתי על כיוון לטרימיניג – יעני קטיף פרחי מריחואנה – בקליפורניה. הרמתי סקייפ לג'וי וסיפרתי לו שאני נוסע. הוא איחל לי בהצלחה והבטיח: זה ייקח זמן, אבל מתישהו אתה תקבל את החבילה שלך.

איך שהגעתי לסן פרנסיסקו גיליתי שהקונקשן שלי נגוז. חברתי לאיזה בלגי והחלטנו שביחד נמצא עבודה. הבנו שצריך לחכות על מדרכות ברחובות של עיירות קטנות, ולחכות שמישהו עם פיק אפ טראק יאסוף אותך. עובדים זרים לכל דבר. בדיוק ניגנתי עם אנשים על המדרכה, ומישהו בא והציע לנו עבודה ל3 ימים, ואיכשהו זה הפך לחודש. זה הציל אותי. העבודה הייתה קשה, לא הייתי טוב בזה. עבדתי 16 שעות ביממה. העיקר לא לחזור לקניונים לפני שהשופט המשוחד משחרר לי את חבילת התכשיטים שלי. פתגם רוסי אומר: "התקווה מתה אחרונה".

זה מדהים לפעמים איך שהפתרון מגיע רק כשנסגר מעגל. יום אחד אני גוזם שתיל מריחואנה שהיה גבוה ממני בראש, ולחממה נכנסת בריטית שטיילתי איתה בהודו. בערב ישבנו וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא הקשיבה בשקט מנומס ורק בסוף אמרה לי: "שמע, זה עוקץ ידוע. זה כתוב בלונלי פלאנט. גגל את זה: אינדיאן ג'ם סקאם". עד לשלב הזה סיפרתי את הסיפור לאיזה 150 איש. אף אחד לא אמר את המילים ג'ם סקאם, אז לא חשבתי לגגל דווקא אותן. גיגלתי וקראתי את הלינק הראשון. העיניים שלי ירדו משורה לשורה. ממילה מוכרת למילה מוכרת. ביקור אצל הספר. שיחה מהמכס. מבריחים אותך לשדה התעופה באמצע הלילה. עוקץ קלאסי, אחד לאחד. חשבתי שאני בא להודו לשחות עם דולפינים. מסתבר שכולם היו כרישים. ביי ביי חבילת תכשיטים. ביי ביי חווה ספרדית. שלום חוב של 70,000 ש"ח. רק אתה נשארת לי.

זה פילח לי את עמוד השדרה בכאב: כולם היו שותפים בקנוניה נגדי. כולם. פראווי. ג'וי. כולם בשתי חנויות התכשיטים. פקיד הדואר המשופם-מאד שלא שלח את החבילה לשום מקום. קצין המכס שאינו קצין מכס אלא בטח סתם שחקן בוליוודי מובטל. מי עוד שותף בעוקץ? ההודים שפגשתי אצל פראווי? התיירים שהצטלמו לאלבום שלו? אריאל? כרמל? יורגן?! הגם אתה יורגן?!

אף אחד לא רדף אחרי. לא ההודים, לא האינטרפול, רק אני פירפרתי סביב הזנב של עצמי. האמת? הרגשתי הקלה גדולה. גם האגרוף הקמוץ שהחזקתי, שלא אפשר לי להודות שעבדו עלי, השתחרר. אחרי 8 חודשים של המתנה לא צריך להחזיק יותר. עכשיו אני יודע מה קרה לי. דאץ איט. התקשרתי לג'וי להתעמת איתו. הוא ניתק לי. מאותו יום נעלמו עקבותיו.

כשטייס מרסק מטוס מיד מעלים אותו על המטוס הבא, שלא ישקע בנאחס של הכשלון. זה מה שעשיתי לעצמי. ידעתי שאחרת אהיה בצרות. התחלתי לספר את הסיפור לכל מטייל שפגשתי, שידעו ויזהרו. הסיפור התחיל במילים "איך עקצו אותי בהודו". חצי מהשומעים, בעיקר הישראלים האמת, אמרו דברים מרגיזים כמו "יצאת אדיוט ושילמת על זה". אבל כמות מפתיעה של שומעים הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וסיפרו לי בלחש שדברים דומים קרו גם להם, לעתים בסכומים גדולים בהרבה. ושכמוני הם בחובות כבר שנים. הידיעה שאנשים מסתובבים עם כזאת בושה היתה הטריגר שלי ללכת צעד אחד קדימה ולעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור. בחיים לא עשיתי רבע וידאו, בטח לא סרט. אבל אם ההודים עשו לי כזאת הפקה, גם אני אעשה להם הפקה. אני אשתף את הסיפור ואהרוס להם את העסק. ושירקבו בכלא מצדי.

אחרי קמפיין מימון המונים צנוע ומוצלח, ביליתי את החודשים האחרונים בהודו, מלווה בצלם ומקליט מוכשרים. רדפנו אחרי נוכלים, צילמנו במצלמה נסתרת שוטרים, עורכי דין ומה לא. זה היה פסיכי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בקרוב הסרט.

מודעות פרסומת

בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

המשחק עם הזברות

בצוק איתן רצנו למקלט, תמיד ברגל, 4 קומות מטה, בהריון. אשתי המתוקה הייתה בחודש השני ולא היה הקושי של הבטן הכבדה. היה קושי מר, בחוש הטעם. עוד מלחמת שולל שלא תביא בטחון לאף אחד. עוד הסלמה. פחדתי שאהובתי תיפול על הבטן במנוסת המדרגות שנכפתה עלינו על ידי הממשלה שמנהלת את הסכסוך. שזו האסטרטגיה המוצהרת שלה. שהחיים על החרב זו ההבטחה היחידה שאי פעם קיימה.

במלחמה הבאה כבר נרוץ למקלט עם ילד בידיים. הוא כנראה ילמד ללכת עד אז. אולי אפילו לרדת בעצמו במדרגות. הוא באמת מתפתח יפה מאד, האוצר שלנו. אבל לא נוכל לחכות לקצב התינוק שלו, יורד מדרגה-מדרגה, נעזר במעקה הישיש, מתעכב בסקרנות על כתמי חלודה או על שכנים מבוהלים שעוקפים אותנו בדרכם מטה.

כשנגיע למקלט נוריד אותו מהידיים ונסדיר את הנשימה. באזעקה הראשונה נלווה אותו במקלט, ניתן לו לחקור את כל הפינות, לגלות את החדר המוזר הזה, שכל השכנים מאכלסים. אולי ישאל למה יש פה שירותים. באזעקה השניה הוא כבר יגלה שהכנו לו פינה משלו: מזרון פעילות צבעוני עם כמה צעצועים, משהו שישמח אותו וירגיע אותו. בכל פעם יתווסף לשם עוד צעצוע שהיה כבר ביד כשהאזעקה התחילה ליילל. ככה זה, אין יותר חזק מהחיים. יפים, השכן החמוד מלמעלה, יביא איתו מים, כוסות ותרכיז פטל עם ויטמינים.

ובזמן שהבומים יתרחקו ויתקרבו, וכל כמה בומים כולם יגידו "וואו" כי האחרון באמת היה פה בסביבה, יתהווה תחת בלוריתו השובבה של הילד סימן שאלה. אצל שכן אחד יתגברו סימני החרדה. שכנה אחת תגיד שהיא לא יכולה יותר ככה. הבכור של ועד הבית יבכה פתאום בכי נוראי. התינוק שלנו יפתח סימני שאלה, ויפנה אותם אלינו.

הוא בן שנתיים וחצי, אני אגיד לה. האמת גדולה עליו. היא תסכים איתי. היא כבר עכשיו מסכימה איתי על זה. זה נושא שאנחנו מדברים עליו לא מעט. אז אנחנו נשקר לבן שלנו: זה משחק, נגיד לו. משחק שאנחנו משחקים נגד הזברות. זברות! הוא יריע. הוא מכיר זברות. מה המשחק?

כשהזברות מצלצלות בפעמון שלהן את הצליל הזה, אנחנו צריכים לרוץ מהר מהר מהר מהר למקלט, ולחכות פה כמה דקות. אם כולם הגיעו למקלט בזמן, אז זה נקודה לנו. אם אנחנו שומעים את הבומים של הזברות מחוץ למקלט, אז זה נקודה לזברות ואז הן עלולות לנצח. אבל למה הילד בוכה, ישאל התינוק שלי. הוא פוחד שהזברות ינצחו אותנו, הוא פוחד שאולי הוא לא רץ מספיק מהר.

יהיו שכנים שיעירו לנו על זה שאנחנו משקרים. תמיד יהיה מי שיעיר לך על איך שאתה מגדל את הילד, אין דרך לנצח את זה. כשזר פונה אלי ומסביר לי איפה ההורות שלי לקויה אני תמיד עונה לו: "זה נשמע כאילו הילדים שלך מושלמים". חצי מהם מפספסים את האירוניה ומסכימים, החצי השני מפספסים את האירוניה ונותרים פגועים: "מי אתה שתדבר על הילדים שלי?". כבר אמר את זה רוברט מקי בביקורו הראשון בתל אביב: לעם כובש אין חוש הומור, רק בדיחות גזעניות.

כשהמלחמה תגמר נעלה כולנו הביתה. הבית כנראה ישאר לעמוד על תילו. נספר למשוש חיינו שניצחנו את הזברות, שהן אמרו בחדשות שהן הפסידו, ושבתור פרס על כך ששיחקת כל כך יפה תקבל שוקולד. הוא ישמח מאד, אני בטוח. אצלנו בבית אין ממתקים בזמינות גבוהה. משתדלים לאכול בריא, וגם שהילד יתרגל לאכול בריא.

הוא ישאל מתי משחקים עוד פעם. שוקולד שנגמר תמיד מציף בגעגוע. אנחנו נגיד לו שהזברות נסעו מפה רחוק. הוא יקשה: אבל הן יחזרו? ואנחנו נדע שזה בידיים שלנו, לעשות כל מה שאפשר כדי שהזברות לא יחזרו.

כ"ט בנובמבר שמח!

לפני 68 שנה היה 29 לנובמבר, 1947. יהודים בארץ ובעולם התאספו איפה שהיה רדיו והאזינו בחרדה. הם שמעו את אוסוולדו ארניה שניהל את ישיבת אסיפת האו"ם והתבדח: "אתם יודעים איך להצביע. מי שבעד שיגיד כן, מי שנגד שיגיד לא, והנמנעים… טוב אתם תמיד יודעים מה להגיד". מדינה אחר מדינה אמרו את מה שאמרו, ומשפחת העמים הכריעה ברוב מוחץ בעד החלטה 181: ארץ ישראל המנדטורית תחולק לשתי מדינות עצמאיות, מדינה ערבית ומדינה יהודית.

ברחובות תל אביב אנשים רקדו עד אור הבוקר. קיוסקים ובארים הוציאו בקבוקים החוצה והשקו את הרוקדים חינם בברנדי, כי היה קר.

giphy (1)

בקיבוץ אחד בצפון מכשיר הרדיו היחיד שהיה נרמס בפרץ של אקסטזה. מעגלי הורה התעגלו עד לאפיסת הכוחות של כולם.

giphy

 בבאר שבע הסתובב בן האופה בשכונות וקרא לכולם לבוא לאכול עוגות חמות במאפיה, וכולם באו. העולם נתן לנו מדינה. היה מאד שמח. איך זה שכבר זמן רב אנחנו לא מציינים את התאריך הזה?

לפני חצי שנה בא לי רעיון: להחזיר את כ"ט בנובמבר כיום של חגיגות ללוח השנה הישראלי. שלחתי את הרעיון על פני המים, והנה הוא קורה. מי שהגשים לי את החלום הוא ארגון "דרכנו", שנולד לאחרונה מתוך  V15 וקול אחד.

אתמול, היום, מחר ומחרתיים חוגגים את כ"ט בנובמבר ברחבי הארץ. חוגגים בפאבים, חוגגים בשמו"צ, יש חוגי בית, יש הקרנות של "מגש הכסף" בנוכחות דני גוטווין ואלדד יניב, יש מסיבות, יש סטנד אפ. הנה רשימת הארועים המלאה:

רחובות:
29/11/2015, 20:00 – לא נהיה מגש הכסף // רחובות גלוסקין 34 קומה 5 ,רחובות. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1053

אזור המרכז:
28/11, 16:30 – הקרנה חגיגית של "מגש הכסף" בהשתתפות דני גוטויין, "הבר קיימא", המשבר 22 תל אביב. לפרטים והרשמה: http://v15.org.il/events/1046
28/11, 19:00 – חוג בית בהשתתפות עדי אלטשולר, אבן גיברול 65 תל אביב. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1044
28/11, 19:00 – מסיבה עברית בבקי, אבן גיברול 13. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1045
28/11, 20:00 – מסיבה ב"שר המשקאות", תובל 20 רמת גן. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1050
29/11, 20:00 – חגיגות 68 להכרזה בבית העצמאות, רוטשילד 16. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1041

אזור השרון:
27/11, 14:00 – השומר הצעיר חוגג את כ"ט בנובמבר, טשרניחובסקי 96 כפר סבא. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1038
29/11, 20:00 – כפר סבא חוגגת כ"ט בנובמבר, באביטי, התע"ש 20 כפר סבא. לפרטים והרשמה: https://v15.org.il/events/1040

אזור פרדס-חנה:
27/11, 13:00 – מסיבת היפ הופ וסטנד אפ עברי, גוס פאב, עין שמר. לפרטים והרשמה:https://v15.org.il/events/1039

אזור חיפה:
29/11, 19:30 – הקרנה חגיגית של "מגש הכסף" בהשתתפות דני גוטויין, המכבסה, החלוץ 45 חיפה. לפרטים והרשמה:

למה לחגוג את הכ"ט בנובמבר? יש לזה הרבה תשובות. אם גם אתם זוכרים שמי שנתן לנו את עצמאותנו הוא האו"ם, אם גם אתן חושבות שאנחנו עם במשפחת העמים הגלובאלית, אם גם את או אתה רוצים לחיות במדינה שפויה, מחוברת לעולם ולא מבודדת ממנו, הכ"ט בנובמבר הוא החג בשבילך.

אשמח שתפיצו את השמועה לכל עבר, ותבואו לחגוג איתנו. חג שמח!

לחזור לגבולות הרביעי בנובמבר

היום, 5.11.15, עברו עשרים שנה ויום מרצח רבין. השמאל יכול להגיד היום רשמית: עשרים שנה ויום הם מספיק זמן להתגבר על הטראומה הזאת, ולהמשיך הלאה, לנצחון.

הנה תוצאה אחת של הטראומה, שחשיבותה קשורה בדפוסי הצבעה בבחירות:

בשנות ה-90 היה ברור מי כיף: השמאל היה כיף. השמאל אמר שהמלחמות נגמרו. שעוד רגע יהיה פה נהדר. ואכן היה בסך הכל נהדר. הגיעו משקיעים מחו"ל, צצו הרבה להקות ישראליות טובות שנשמעו כאילו המשקיעים הביאו אותן איתם מחו"ל והתקוות היו בשמיים. הימין עמד בצד ורטן את מה שהוא רטן תמיד לפני כל הסכם שלום: "זה לא ילך. אי אפשר להאמין להם. אין פרטנר". לא מסרים שכיף לשמוע. לא מסרים שכיף להשמיע. הימין רטן והשמאל חגג.

בגלל זה רצח רבין היה מכה כל כך קשה לשמאל: הרצח הגיע בתקופה מאד אופטימית. בגלל זה כולם בכו.

רצח רבין יצר אפקט שנראה לי יחודי לישראל. הצד שהסית לרצח, ושממנו יצא הרוצח, התחזק בעקבות הרצח (בעולם זה בדרך כלל הפוך). השמאל דווקא התכנס לתוך עצמו. כמו אישה מוכה שספגה מהלומה, השמאל הצטנף בפינה כמו מחכה עד יעבור זעם. אנשים פחדו. וככל שהשמאל הפך למפוחד יותר, הימין הפך לאלים יותר.

תוך שנים ספורות הימין כבר אחז במסר חדש, כיפי: אנחנו הצודקים, אנחנו העם הנבחר, השמאל בוגדים ולא יהודים, תנו לצה"ל לנצח, שהעולם ילך קיבינימט, אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות. המסרים האלו פנו אל הטבע הבלגניסטי-קרחניסטי ("כפיים!") והמרדני של הישראלים, בתוספת הבטחה שקשה לבני אנוש להתנגד אליה: ההבטחה שאלוהים איתם.

השמאל נשאר לעמוד כעוס בצד עם גליון הנתונים והעובדות: "הכיבוש משחית. חיילי צה"ל מבצעים פשעים. לימין אין פתרונות". אפשר להסכים עם המסרים האלה אבל אף אחד לא יגיד שהמסרים האלה מהנים. זה ממש לא כיף לשמוע אותם או להשמיע, ורוב פעילי השמאל הפכו מאז רצח רבין לאנשים מרירים ומיואשים, גם אם חדורי תחושת שליחות. כך זה היה עד לאחרונה.

אבל מתישהו הפרק האפל ביותר בתולדות הציונות, עידן ביבי, יסתיים.

אולי זה ייקח עוד 4 שנים, אולי עשר, אבל זה יסתיים וכולנו עוד נהיה פה. וזו תהיה שעת כושר שצריכים להגיע אליה מוכנים. כלומר, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד עכשיו.

הפוסט הזה אינו מיועד למי שכבר ארז מזוודה. מי שרוצה להגר, שיהיה לו בהצלחה עם השפה, עם הילדים, עם שאר המהגרים. אני מאמין שיש הרבה סיבות טובות להקמת מדינת ישראל ואני אזרח שלה, נקודה. אני ישראלי.

הפוסט הזה מיועד לכל ישראלית וישראלי שכמוני מבינים שאף אחד לא יעזוב פה. לא היהודים ולא הערבים. במנות קטנות יש מפה הגירה, אבל בגדול כולם ישארו פה. ועכשיו השאלה היא רק באיזה תנאים ישארו, באיזו שיטת משטר, עם כמה בטחון אישי, ובאיזה מצב רוח.

תקוותם האדיוטית של ביבי וראש לשכתו לשעבר בנט ל"ניהול הסכסוך", התפוצצה לכולנו בפנים והרסיס בישבן הפך להיות חרב בתחת. למעשה אין כל הבדל בין חזון העיוועים "ניהול הסכסוך" לבין האמירה המפורשת יותר של נתניהו: "שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן". העיקר שעכשיו זה ברור: לנתניהו יש רק יאוש להציע. זה נשקו היעיל ביותר: אנשים מיואשים לא נלחמים להחליף את השלטון. מזל שלנו בשמאל יש משהו יותר טוב מיאוש: תקווה.

אחרי כל הפלצה של נתניהו, אחרי כל תינוק פלסטיני שנרצח, אחרי כל חוק בלתי סביר שהימין נחפז לחוקק, מתרבות התגובות בפיד השמאלני שלי: "מתי יתעורר העם?" "רק אחרי שיהיה ממש רע אנשים יבינו ש", והמשעשע ביותר: "משהו חייב להשתנות". המשותף לכל התגובות האלו היא ציפיה שמשהו יקרה מאליו. דאוס אקס מכינה: פתרון שינחת עלינו מוכן וצלול מהשמיים. וזהו הרי רעיון משיחי ובלתי רציונלי. בואו ננטוש אותו.

איך הגיע הימניים לשלוט במדינה? על ידי התגייסות טוטאלית של כל אחד ואחת מהם. יש להם תנועת נוער, יש להם תלבושת אחידה ויש להם אידאולוגיה שהם מאמינים בה בכל ליבם ומוכנים להלחם עליה, גם פיזית. למה זה היה צריך להיות טוטאלי כל כך? כי האידאולוגיה הימנית לא נשענת על הרגשות הטבעיים (מלבד פחד אולי). מלחמת קודש, בית מקדש, לגור על הר טרשים קירח בשם גאולת האדמה – כל אלו הם עינויי גוף ונפש שבשביל לשכנע בהם את האחר צריך מידה של אלימות, של הפצת שנאה ("איפה שיש מתנחל אין מחבל") ושאר תרעלות. החדשות הטובות הן שלנו זה ילך יותר בקלות. למה? כי אנחנו דוגלים בערכים שהם באמת טבעיים לכל אדם (שפוי): חופש, הנאה, אהבה וחיים של בטחון. בטחון אמיתי: הידיעה שאף אחד לא יקפוץ עליך עם מזלג, כי אין לו סיבה.

וכדי להחזיר ללבבות את הערכים האלה, שבלעדיהם אין לנו חיים כאן, אנחנו צריכים להתגייס למענם. לא כמו דורות של מתנחלים שהיו צריכים לגור כל החיים על איזו גבעה, מוקפים בצבא ונשק אישי, כך שהחיים הסבירים נגזלו מהם בשם הרעיון. אצלנו מספיק שנרים את הראש ונעשה בשמחה והנאה את מה שאנחנו גם ככה טובים בו. וצריך לעשות. עד עכשיו ישבנו בבית וצפינו בסדרות מחו"ל, ובין הפרקים הצצנו בחדשות והתייאשנו. אולי יצרנו מם ואז התייאשנו. ובכל פעם שהתייאשנו ביבי קיבל עוד מנדט. עכשיו הגיע זמן המעשה. ובשל גודלו של המחנה, האחריות היא על כל אחת ואחד.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש כשרון למשהו: כתיבה, בימוי, הנחיית קבוצות, נגינה, הפקה, ציור, איור, ידיעת הארץ, אפיה, בישול, גישור, ריקוד, דיג'וג', תכנות, הוראה, טיפול, עיצוב, צילום, עריכה, יעוץ משפטי, תרגום, מידול, קופי, פאנצ'ים, יו ניים איט. כל אחת ואחד מאיתנו צריכים בעת הזאת להקדיש חלק מהזמן הפנוי שיש לנו ולעשות איתו משהו בעולם האמיתי, משהו שמקרב את כל מי שנחשף אליו לערכים שאנו מאמינים בהם, אלו שבלעדיהם החיים פה יהיו רעים.

המטרה: עשיית נפשות. לגרום לאנשים להאמין בטוב, בקבלת האחר, בביחד שיהיה פה בכל מקרה.

האמצעי: הכשרון שלך.

הקימי אתר רק של צילומי סטילס של נוער יהודי וערבי, בלי טקסט בכלל.

כתוב שיר על אהבת אדם, הדפס אותו וחלק בבתי ספר.

ביימי הצגה על משמעותו האמיתית של חופש הביטוי, והעלי אותה במרכז המסחרי.

בשל ארוחות ענק בערים מעורבות והזמן את כולם.

תכנתי אפליקציית תרגום סימולטני שמאפשרת לבני נוער יהודים וערבים לדבר.

אתה מאמין בשינוי בזירה הפוליטית? התפקד למפלגה שיש בה בחירות פנימיות ובחר נציגים דמוקרטיים ושפויים לכנסת. כמה מחברי הכנסת המביכים ביותר שיש לנו הגיעו לאן שהגיעו בזכות 2000 קולות בפריימריז. פקוד את חבריך ושנה את זה.

את מאמינה שמפגש פיזי בין בני אדם הוא התשובה? בחרי מקום מפגש באמצע הדרך ונהלי מפגש בו אפשר לדבר על הכל.

עשה את זה כיף. עשי את זה בשיתוף פעולה. בהתחלה לא נקבל תקציבים ממשלתיים. הממשלה כרגע עסוקה בחרחור מלחמות. כדי להחליף אותה, צריך להגיע לבני האדם שמצביעים לממשלות, ולהתחבב עליהם, ולחבב אותם.

שעה בשבוע. זה כל מה שצריך. החליטו על שעה קבועה ורשמו אותה ביומן. התייעצו עם חברים. הציעו לאנשים שאתם מעריכים ליצור ביחד. הרפתקאה של שעה בשבוע.

את הפרויקט שלי כבר הוצאתי לדרך, ובקרוב אכתוב עליו בהרחבה.

חמישי בנובמבר שמח לכולם. בואו ננצח.