גברים מנגה

*כתבה זו התפרסמה בגרסה מקוצרת בגליון פברואר 2019 של בלייזר*

ינואר, יום חמישי בשבוע, חאן ניצנה, שקיעה. 160 גברים עומדים במדבר, מקלות עבים בידיהם. 3 ק"מ ממערב להם, גבול מצרים. 5 ק"מ דרום מזרחה, בסיס קציעות. בין רגליהם תופים יפניים בשם טאיקו. הם מתופפים מקצבי מלחמה יפניים וההד חוזר מן המדבר. סביר שא-סיסי מעלה כוננות ברגעים אלה.

20190110_154516

זהו טקס הפתיחה של פסטיבל "שיווה", פסטיבל ישראלי לגברים בלבד, שנערך זו הפעם ה-28. התחיל בקטן מאד והיום זו מעצמה בהתהוות עם מסעות גברים להימאליה ומה לא. בעת שהתופים רועמים רוכן אחד מהמארגנים להדליק במרכז המעגל מדורה חגיגית. הרוח נושבת קרירה והוא מסתבך. כמה וכמה גברים ניגשים לעוץ לו עצות. מתברר שהתשובה העדכנית לשאלה "כמה גברים צריך כדי להדליק מדורה?": שמונה. אם א-סיסי היה רואה את זה, היה מחזל"ש.

זה לא פסטיבל של הופעות אלא של סדנאות להתפתחות אישית, יש שיקראו לזה רוחניקי. מצד אחד אני מסכים שבתחום הרוחניקי יש המון שרלטנות או סתם חארטות. מצד שני, מי שרוצה לטפח לעצמו את הנפש מגיע בסוף לכאן, לאחר שבחר היטב את מוריו. יש פה 5 מסלולים שונים. אני נרשמתי ל"אינטימיות ומיניות". חמישים גברים שעשו כמוני נכנסים איתי לאוהל בו נחיה כל הסופ"ש, נישן בשק"שים על הרצפה, ובשאיפה נשתנה איכשהו. אני מביט סביב – אווירת המילואים היא בלתי נמנעת. גברים ועוד גברים, בשלל גילאים, חלקם כבר בחרמוניות כי באמת קר פה. חמש דקות מרגע הכניסה לאוהל מישהו מביא נוד. וצוחק. לבד.

לפני שנתחיל ללמוד איך להיות בני זוג סבירים ומעלה כדאי שנכיר זה את זה, ולשם כך משחקים משחקים. ניסים לוי, ברוך רז ותומר קורון ינחו את סוף השבוע הזה. הם מבקשים שנעמוד בשורה מסודרים לפי הגיל, וכך כולם צריכים לשאול את כולם בני כמה הם, כדי לדעת איפה לעמוד. האוהל הומה ככוורת וכשהשורה מתייצבת תומר שואל בן כמה המבוגר ביותר: 57. לידו עומדים עוד כמה וכמה חברים שעברו את ה-50. בקצה השני של השורה נשאל העלם את אותה השאלה: הוא בן 22. בני ה-50 צועקים עליו: "אתה חכם! אתה חכם!". חלקם גרושים 3 פעמים.

אנו מתבקשים לקחת טושים ולכתוב על פלקטים שתלויים ברחבי האוהל את התקוות והחששות שלנו מסוף השבוע שזה עתה התחיל. ראם (שם בדוי) כותב שהוא "חושש לגלות שזוגיות זה פייק-ניוז". אני נוטל טוש כחול ומצייר לו לייק. גם אני חושש. אם בכל חברה בה נהיה מקובל להתגרש לפחות חצי עושים את זה, וגם החצי השני לא מלקק סילאן (אני יודע כי אני שם), אולי הגיע הזמן להתקדם לצורות מחייה מאמללות פחות? אני לוקח את ראם הצידה ושואל אותו למה בעצם כתב את מה שכתב. "לא הייתי מאושר כרווק תל אביבי הולל. רציתי ילדים ורציתי שתהיה להם אמא. אז התחתנתי, וגם עכשיו אני לא מאושר, וגם מזיין משמעותית פחות. לפני עשור בדיוק היה שבוע בו שכבתי עם 4 נשים שונות באותו שבוע. זה השיא האישי שלי. בהווה אני אפילו לא חולם על 4 זיונים בחודש עם אותה אישה. גם שניים בחודש כבר אין לי. למה זה ככה?". זה מה שבאנו לברר. רק דבר אחד ברור לי: זו לא רק אשמת האישה. וכל מי שהגיע לפה מבין כמוני שגם לנו יש על מה לעבוד.

Our_home

בהפסקונת הראשונה פונה אלי אחד המשתתפים, בואו נקרא לו בנצי, ומספר לי שהוא האיש שהוביל את הקמפיין להדחתי מהפסטיבל בימים שקדמו לו. ידעתי שהיה קמפיין כזה וניצחתי אותו ברגישות ונחישות, אבל לא ידעתי מי עומד מאחוריו. אז הנה הוא עומד מולי, האדם שניסה לשכנע את כולם שעיתונאי באוהל יעשה רק רע למטרה ולמשתתפים. הוא לא יודע כמה כאב ראש הוא גרם לי אבל כוסומו, ניצחתי ואני פה. הוא ממשיך ומנסה להסביר לי שיש דברים שבכל זאת אסור שאכתוב עליהם. אני לא רב איתו ורק מחליט ביני לביני שבנצי צריך לעבור את הגבול המצרי ולמצוץ שם לגמל.

בסדנא הראשונה מדבר ניסים לוי על אמת מושתקת: רוב הגברים בעולם, וכמסתבר גם באוהל, עוצרים נשימה כשהם (אנחנו) מזיינים. למה? כי אנחנו פוחדים לעשות קולות. למה? כי אנחנו פוחדים שזה ישמע כאילו אנחנו מרגישים משהו. כשנאנחים או גונחים אפשר להבין מהצליל מה עובר עלינו. אז אנחנו כופים על עצמינו מעין "סייג לחכמה שתיקה" רגשי. ללא חמצן ההנאה פוחתת, הזיקפה פוחתת עד נעלמת, ועל הדרך גם מזיעים יותר. ואת כל הכיף הזה אנחנו מפיקים לעצמנו רק כדי להגיע למצב של "היא לא יודעת מה עובר עלי". אידיוטי, זה מה שזה, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שכל הסיפור הזה של זוגיות לא עובד לנו. אז גבר, תגנח. או במינימום תנשום. הגוף שלך צריך חמצן. זה מדעי.

אנחנו מתפצלים לשלשות ועושים סבבים של סיפורים אישיים. קובי (שם בדוי), בן 45, מספר ביובש ובלי למצמץ שלפני שבוע ניתק קשר ארוך ונפלא עם מאהבת, ואז סיפר לאשתו הכל. "ואני מתכוון הכל. כי כבר כשהיינו נשואים שנתיים התחלתי לבגוד בה, אבל אלו תמיד היו סתם זיונים אז אפילו לא חשבתי על זה יותר מידי. אבל עם האחרונה זו היתה אהבה אמיתית, חשמל. היא רצתה שאעזוב את אשתי והחלטתי שאת זה אני לא עושה, אז ניתקנו. הלכתי לאשתי, שעשורים אני רגיל לסובב אותה על האצבע, וסיפרתי לה על כל הבגידות כולן. עכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי כי בשביל מה. אבל העיקר עכשיו לבנות איתה משהו טוב. אז באתי".

20190112_155940.jpg

חזרנו לשבת בפורום מלא, והתחיל סשן תלונות ספונטאני. המרמרת קיימת, גם אצלי שיודע שהדברים מורכבים יותר. מקצוות האוהל עולות שאלות רטוריות כגון "למה הן לא רוצות סקס? מה הבעיה לזרום, זה כמו אוכל, אפשר לאכול גם בלי להיות רעבים". "מי שלא נחדר מעולם לא יודע מה זה. לארח מישהו בגוף שלך זה לא פשוט", אומר ניסים, שאוחז בלוק מרשים של ריצ'ארד גיר מזוקן. "אבל בואו נדבר עלינו רגע. הרי זיקפה רק רוצה להיות בתוך משהו. ברגע שאנחנו חרמנים האישה קולטת את זה עלינו, יש לנו בעיניים אינטרס. ואז היא מרגישה שהיא איבדה את האביר על הסוס הלבן, ונשארה רק עם הסוס. ברור שזה מכבה אותה". לפחות עשר ידיים מונפות לשאלה, אותה שאלה. "אז מה עושים? למד אותנו פטנטים", דורשים גברים רבים. איזה יצורים מוגבלים אנחנו יא רבי. חושבים שתרשימי זרימה יכולים לפתוח ערוצי זירמה. ניסים מתאמץ לנסח את זה כמניואל: "אתם לא יכולים ליפול עליה עם הצורך הזה שלכם בתשע בערב. יופי שגבר מוכן למשגל בערך בכל רגע נתון, אבל המבנה הנפשי של אישה שונה משלכם. המשחק המקדים צריך להתחיל הרבה שעות קודם, כשלקחתם את חלקכם בארגון הבית, דיברתם איתה מלב אל לב, התפשטתם לאט לאט, והכי חשוב: החלטתם עם עצמכם שזה באמת לא משנה אם תהיה חדירה. אם תצליחו להעלים כל תקווה לחדירה, המצב ישתפר. רק בפורנו האישה נמסה למראה זין עומד המחובר לגבר קצר-רוח. ופורנו זה חרא של בית ספר למיניות, רק שלמרבה הצער זה בית הספר היחיד של רוב הגברים". מרחבי האוהל עולות קריאות "אַהוֹ!", שמסמנות הסכמה עם הדברים.

אחרי ערב אינטנסיבי אנחנו הולכים לישון. הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס. אני מכיר היטב קור, אבל בניצנה הוא בכל זאת אחר, מפחיד. האוויר היבש, אדמת הפודרה הקפואה והידיעה שאם תגיע להיפותרמיה עלולים לשלוח אותך מפה ליוספטל הופכים את הקור לאיום קיומי. בתוך האוהל אני מתחפר בשמיכת הפוך העצומה שסחבתי לכאן ונרדם. בשלוש בלילה אני מתעורר מתחושה איומה במרפק. מסתבר שהוא יצא מהשמיכה וקפא. סעמק.

20190112_071356

בבוקר אני שם לב לתופעה מעניינת. אני שואל ומגלה שזה קורה גם לאחרים. דווקא מתוך הידיעה שהמרחב הזה גברי לחלוטין, המח שרגיל לצוד כל הזמן מחפש נשים בזווית העין, ומוצא. אני קולט לצידי בלונדינית מהממת, רזה ותמירה, וכשאני מסתובב להביט במחזה התעתועים אני מגלה שזה זכר צעיר, אח לשבט. אני מביט בו ועולה בי מחשבה שוואלה, אם כבר גבר אז איתו. אני מופתע מהמחשבה ורושם אותה לפניי בתיקיית "צריך עיון". מעניין אם זה מה שקורה גם לאסירים בכלא ולבחורי ישיבה. הזיקפה שכאמור רק רוצה להיות בתוך משהו עשויה להפתיע בסביבה כל-גברית.

תומר קורון מעביר סדנא של תקשורת מקרבת. הגברים משתפים, ולא בקלות. רוברט, עולה ותיק מפולין, מספר שאשתו והוא כבר כמעט לא מדברים בלי חריקות. נזהרים אחד מהשני. בחצי השנה האחרונה הם שכבו פעמיים בלבד, והוא מצידו התמכר לפורנו. "אני כבר לא זוכר מה זה סקס בלי סמארטפון", הוא נאנח בעיניים אדומות.

אז למה זוגיות זה קונספט צולע? אולי כי זה קונספט בהרצה. עד לפני כמאה שנה לא היה ברוב העולם מצב שאדם מחליט עם מי להתחתן. זו היתה החלטה של ההורים או של ההנהגה הדתית. במקומות רבים זה עדיין כך, גם בישראל. כלומר, גם סבא של אבא שלך כנראה לא בחר את אשתו בעצמו, וגם סבא שלך כנראה היה אמור "לבקש את ידה" של סבתא מהוריה. אנחנו בקושי שלושה דורות לתוך הניסוי הזה שספק אם חצי עולם כבר משתתף בו. מדובר במהפכה בהתהוות, ואנחנו הדור שמשרטט את מפות העולם הזה. בגלל זה כל כך חשוב ללמוד את זה כמו שלומדים גיאוקרטוגרפיה.

ויש עוד סיבה. יש לנו "טעם" בבנות זוג. אבל מהו הטעם הזה? זה נחמד להשלות את עצמך שבחרת מישהי כי יש לה ישבן מושלם. גם אתה הרי יודע שהישבן הזה לא ייראה כך לנצח, וחתונה שואפת להחזיק לנצח (נראה אותך גבר, נסה לטעון אחרת בחופה). המרכיבים האמיתיים של הטעם שלנו אפלים בהרבה מישבן, שהוא כידוע מקום בו השמש כלל לא זורחת. לעניות דעתי אנו בוחרים בבנות זוג בין היתר כי אנו מזהים בהן משהו שאנחנו כבר מכירים, מרכיבים אישיותיים שדומים לאנשים קרובים אלינו, מתוך רצון בלתי מודע לשחזר רגעים כואבים מן העבר, בנסיון לרפא את מה שאין לרפא. למשל, בחורה עצמאית וחריפה מזכירה לנו מבלי משים את אמא שלנו שגם היתה כזו, אז אנחנו מתחתנים איתה ומוצאים את עצמנו רבים איתה ריבים אותם רבנו בעבר בכלל עם אמא. אז אם אתם עדיין בשלב הדייטינג בחייכם, נסו מידי פעם לצאת עם נשים שאינן בטעם שלכם כלל. מאד יכול להיות ששם תימצא אהבת האמת שיש בה גם נצח.

20190112_155913

מגיעה שעת ארוחת הצהריים. האוכל פה צמחו-טבעוני, וטעים מאד. זו בעיקר אידאולוגיה, אבל יש גם הגיון כלכלי בלבשל רק מאכלים שלא זקוקים למקרר לכמות כזאת של בני אדם. העמסתי לצלחתי סלטים, אורז עם דאל עדשים ותבשיל ירקות חריפים. סביבי צצו עשרות ליצנים שהתחילו להטריל את המתחם. וודאי שלחו אותם ממסלול הליצנות שרץ באוהל הסמוך. במעין משימת תאטרון רחוב, הם הטרידו את הסועדים בנסיונות להפוך למשרתים שלהם. סועד שהסכים קיבל משרת שלומיאלי אדום אף, שתמיד חזר עם המנות הלא נכונות, שמט את הצלחות ועורר מהומה. היה משעשע אבל היו סביבי אנשים שכרגע נתנו את וידוי חייהם קבל עם ועדה והרגישו פחות קרקסיים ממני.

הסדנאות ממשיכות. ברוך רז, אדם שמטרתו בחיים היא לעזור למין הגברי למצוא את עצמו מחדש בעולם משתנה, מבקש מכולם לקום. "כל אחד בוחר נקודה אקראית באוהל, וכשאני אומר, כולם מנסים להגיע אליה הכי מהר שאפשר. גו!". תוך שניה נהיה בלגן. גברים נכנסים אחד בשני, מתקילים אחד את השני אפילו. אני מתקרב בזהירות, עוקף עימות, מחכה להזדמנות, למרווח. מגיע לנקודה שלי ולא אחרון. אבל בוודאי שבין האחרונים.

 "עכשיו", כך רז, "נעשה את אותו הדבר אבל רק בשליש הזה של האוהל. לא עוברים את מוט האוהל הזה", הוא מסמן. אני מריח דם. "גו!". מה שקורה עכשיו דומה רק לפוגו שפגשתי בהופעות הכי פסיכיות שהייתי בהן. תמיד עמדתי בצד והבטתי, וזה מה שאני מעדיף לעשות גם עכשיו. הרוב לא: נרשמת פה צפיפות מטורפת של גוף לגוף. חלק מהאנשים הנינוחים האלה אשכרה עם רצח בעיניים, ממרפקים זה את זה, מי כדי להפעיל את ההגנה הטובה בעולם, ומי כדי להתמודד עם העובדה שלפחות שמונה גברים מתחככים בו כרגע. אני מראש בוחר לי נקודה שלא עוברת דרך המאסה המרכזית, מה אני צריך את זה. "מי פה מפחד מעימותים?", שואל רז ואני מתחבא מאחורי עמוד. "אתם גברים. אל תבחרו לכם נקודה קלה. לכו על זה, צללו ישר פנימה, פלסו דרך עם החזה שלכם. גו!". אני לוקח אוויר והולך על זה. רץ לתוך מסת הטסטוסטרון, מתפלש, מתפתל, מתקדם. צלעות קדימה, מח לטאה בפעולה. הגעתי בין הראשונים! לנקודה קשה! סיפוק עז. "ועכשיו אני פונה לאלה מכם שעימות זו הבחירה הראשונה שלהם, שנכנסו פה בכח בכולם כדי להתקדם", כך רז. "הפעם נעשה את זה בלי כח. תנועה רכה קדימה, מתחשבת. גו". עכשיו תורם של אחרים סביבי לחוות את ההארה שלהם.

20190112_163652

היום השני לפסטיבל מעריב לו, עוד רגע קבלת השבת ואנחנו יושבים במעגל שיתוף. דניאל, בן חמישים פלוס, משתף שהוא כבר ממש מחכה לבכות. שנים רבות לא בכה והוא רוצה את השחרור הזה, וגם לדעת שהמערכת הזאת עדיין חיה אצלו. ליבי איתו. בתחום הרוחניקי יש דבר בשם "האגו הרוחני", זה הרצון לחוש הכי מואר, הכי מודע, הכי מחובר לעצמך, לאדמה, לאלוהים. בכי הוא אחד הדברים שאנשים משוויצים בהם בלי סוף. אני בתור אחד שבוכה הרבה ובלי בעיה, שונא את זה. אני יודע שזה כמעט עניין של מזל, מי בוכה ומי לא, ודי דוחה אותי כשאנשים מספרים שבכו בתור פואנטה למשהו. יש אשכרה לחץ חברתי לבכות וזה לא משרת דבר לטעמי. אבל לדניאל אני מאמין שממרום גילו הוא רוצה את זה בשביל עצמו ומראש שם זין על כל שאר הסיבות.

קבלת השבת מתחילה באוהל המרכזי. רוב משתתפי הפסטיבל מנסים להדחס פנימה ולשיר סביב הגיטרה המוגברת. אני פחות מתחבר לשירים הרכים המקובלים בקהילות האלה, שירים שלרוב רק מנסים להלל כל דבר ועניין. אז אני עומד מחוץ לאוהל ושופט בדממה כל מיני אנשים שבפנים עפים בעיניים עצומות על מילים שנשמעות לי סתמיות לגמרי. אבל אז נותנים את "גשר צר מאד" ואני נשאב פנימה. זה שיר שאני אוהב מאד, אני שר ברגש ובעיניים עצומות, מודע לאירוניה אבל מתמסר לשיר לגמרי. למרבה הצער מיד עם סיומו מישהו שם בהגברה את "מי שמאמין לא מפחד". לטעמי אין מקום לאייל גולן בפסטיבל כזה, שמנסה לברוא גבר ישראלי חדש. רק על הדברים שגולן הודה בהם הוא אמור להיות מוקע מכל מסגרת שיש לה אספירציות חינוכיות. שוב יצאתי החוצה, לצערי הרב לבדי. אם הפיסקה הזאת מזכירה לכם את המושג "אגו רוחני", אתם צודקים לגמרי.

בבוקר יום שבת מגיע הרגע שרבים חיכו לו: סשן ריברסינג המוני. ריברסינג זה פשוט טריפ של חמצן, שמתארגנים עליו באמצעות נשימה מחזורית – שואפים ונושפים בלי הפסקות. הסרעפת כל הזמן בתנועה. הדבר הפשוט הזה הוא עולם ומלואו שעם הנחיה נכונה יכול להביא אותך לפינות של עצמך שטרם פגשת. אנחנו נשכבים, 120 הגברים שהחליטו ללכת על זה, על 120 מזרנים כה צפופים שלא היה מקום לכולם באוהל והם גלשו מחוצה לו. יש פה אנשים מכל המסלולים: אבהות, ליצנות, חופש כלכלי, "קשת האש" (מעין קואוצ'ינג) וגם אותנו, אנשי המיניות. אני מזהה פה גם את דניאל שמחכה לדמעות. אחרי בריף קצר מתחילים כולם להתנשם. כמה דקות אחר כך מתחיל בלגן. המנוסים מכירים את זה היטב: מטר ממך לכל כיוון אנשים צועקים, שואגים, מתייפחים. כל הדברים האלה מקובלים לגמרי. הם רק ביטוי חיצוני לבלגן גדול בהרבה שקורה אצל כל אחד בלבב פנימה.

IMG_5552

עודפי החמצן מורגשים היטב בגוף בצורות משתנות של קור מקפיא, חום לא ברור, נימולים. יש מי שחווה ספאזם שרירי בגפיים, זה יכול ממש לכאוב לפעמים. הלפרים (יעני, עוזרים) שהוקצו לטובת העניין מתרוצצים בין המזרונים ותומכים במי שצריך, מעסים כפות ידיים גרומות, מקנחים לאנשים את האף. חצי שעה לתוך הסשן ואף אחד כבר לא שומע מה קורה מסביב. החוויה האישית היא כל כך חזקה שאין בתודעה מקום לשום דבר אחר. להפתעתי אני מצאתי את עצמי חושב הרבה על סבתא שלי, מנקה נשק פרטיזני במסתור ביערות ליטא, והיא בת 16. מצאתי את עצמי מתאבל על החיים שרצתה לחיות ונלקחו ממנה. צער עמוק הציף אותי וממש יכולתי לראות איך הלילה בו נמלטה מביתה למחנה הפרטיזנים חרץ גם את גורלי וגורל ילדיי שלי, ניניה. הלילה הזה עיצב את תכונות האופי שלנו והחרדות שלנו. חשבתי על אמא שלי שגדלה, ללא סבים וסבתות, בצל הסיפורים האלה. ועם אבא, סבא שלי, שאחרי השואה רק רצה לחיות את החיים עד הקצה כל עוד אפשר, ושרף את עצמו מהר מאד. הטרגדיות המשפחתיות זרמו דרכי וחישמלו לי את הגוף. כן, בכיתי בלי סוף, והיו רגעים שהגפיים שלי קפצו ללא שליטה, כמו על כיסא חשמל. כשהגעתי בכרונולוגיה אל עצמי כבר הייתי מפורק, אבל גם פרוק. הרגשתי שניקזתי הרבה רעל החוצה, המון כאב שחיכה לצאת. המוזיקה החלה לדעוך ומנחי הסשן הכריזו שזה הזמן לעבור בהדרגה לרגיעה.

עברתי לתנוחה עוברית וכיסיתי את כולי בשמיכה, כולל הראש. רעדתי, היה לי קר בטירוף ולא הצלחתי להרגע. מישהו שם עלי יד ושאל אם אני בסדר. הנחתי שזה הלפר והתחלתי לבקש כל מיני בקשות מבלי להוציא את הראש שמיכה, אבל הוא סיפר שהוא בעצמו קם עכשיו מהמזרון שלו. אמר שהוא רוצה לחבק אותי. אמרתי שבשמחה. הוא נשכב מאחוריי והסתדר לפי התנוחה העוברית שלי. כלומר, שכבנו כפיות. למרות שזו היתה הכפיות הראשונה שלי עם גבר, זה היה הדבר הכי מדויק, מנחם ומוצלח שיכולתי לקוות אליו. החיבוק שלו איפס אותי, קרקע אותי והחזיר לי את הנשימה. הודיתי לו איזה עשר פעמים תוך כדי שאני נרגע. סיקרן אותי להרים ראש מהשמיכה ולראות מי זה, אבל קודם כל צריך לאגור כוחות פיזיים כדי בכלל לעשות את זה. אחרי עוד 5 דקות של כרבול מחזק הסקרנות גברה והצלחתי להביט: זה היה בנצי, האדם שהתנגד לבואי. קיבלתי את זהותו באופן כל כך טבעי. ואז שמחה התפשטה בי. איזה פיוס. הודיתי לו עוד עשר פעמים. מזל שלא הלך לגמל המצרי.

אחר כך הסתובבתי בחאן חסר מטרה כדי להתאושש. כל מי שעבר מולי כנראה התאפר, כי לכולם היו משוכים פסים לבנים מזוויות העינים לכיוון האוזניים. רק כעבור 5 דקות הבנתי: זה לא איפור, אלו פסי מלח שיבש, מהדמעות. כולם פה שכבו על הגב ומיררו בבכי. הלכתי לחפש את דניאל והוא סיפר לי בשמחה אין קץ שבסוף הסשן היתה לו דמעה בעין! הבנאדם זרח, הוא נראה כמו נער בן 16 שכרגע איבד את בתוליו לקפטנית נבחרת הכדוריד. דוגרי שמחתי בשבילו. בנאדם אמיתי, לא עניין אותו שיתפסו ממנו מואר, רק רצה לדעת שיש לו את כל מה שיש לבני אדם. הרוחניקים לרוב שואפים לחוויות עוצמתיות, שהולכות רחוק ולעתים מעבר לקצה, ומעריכים התפרקויות (מתוך הנחה בטוחה מידי בעצמה שתמיד אפשר לתקן). אבל דווקא לחוויה העדינה, הנסתרת מן העין, יש יותר סיכוי להיות אמיתית.

images
צילום: מקס פיקסל

חזרנו לאוהל של האינטימים, ואנשים שיתפו מה עבר עליהם בריברסינג. מישהו אמר: "עברה בי איזו תחושה ושלא כהרגלי מיד רציתי לשתף אותה עם מישהו. ואז הבנתי: זה הדבר הזה שנשים עושות!". האוהל רעם מצחוק, אבל ניסים הפתיע אותנו מכיוון לא צפוי. "אני הייתי בארבע מערכות יחסים בחיי. מערכת היחסים הקודמת, לפני הנוכחית, הסתיימה במותה של בת הזוג שלי ממחלה. אני שומע אתכם מקטרים פה על נשותיכם, וגם אני כיום מכיר היטב את העניין של ללכת בבית ולמצוא כביסה זרוקה ולהתעצבן, "למה רק אני מסדר כל הזמן", תמיד היה לי את זה. אבל כיום מתלווה לזה עוד תחושה. אני נזכר באהובתי המנוחה ואני מיד אומר לעצמי "מה הייתי נותן כדי להרים את הבגדים שלה מהרצפה, לקפל אותם עבורה, לעשות למענה משהו קטן". אז עכשיו אני מבקש שתעצמו עיניים, תנשמו עמוק כי זה הולך להיות לא קל, ותנסו לדמיין את האישה שלכם, מתה. אתם רואים אותה מתה לנגד עיניכם. אתם עומדים מול הקבר שלה. דמיינו את זה". הייתי די בשוק. גם ידעתי שזה לא יעבוד עלי – כאדם חרדתי אני זוכר את עצמי עוד מילדות מדמיין את אהוביי מתים, אלו מחשבות טורדניות שלמדתי לחיות איתן, והן כבר מזמן כמו רעש רקע בלתי מרגש. אבל מסביבי נרשמו התייפחויות משמעותיות. גברים התפרקו סביבי על ימין ועל שמאל, בכו בכי עשיר בצליל ובנוזלי גוף מגוונים. אני לא זוכר הלוויות עם כל כך הרבה בכי (ברוב ההלוויות שנכחתי בהן אנשים עמדו קפואים, לרוב עם חיוך מר על פניהם. אשכנזים). הייתי קצת נבוך שלא יוצא ממני אפילו ציוץ, זה חלילה עלול להראות כאילו אין לי רגשות כלפי אשתי, זה באמת לא המצב. זו פשוט לא הדרך לעורר אותן אצלי.

אחרי דקות ארוכות של יבבה קולקטיבית הוכרז על סיום הדמיון המודרך הזה, ובאופן טבעי פנו הגברים לנחם זה את זה. חיבוקים עזים עפו מכל הכיוונים וגם אני חתרתי דרך המסה האנושית אל עבר ברנש אחד שהיה נפוח מבכי ונראה די בודד. הצעתי לו חיבוק והוא התמסר מיד. בעולם הרוחניקי יש חוקים שונים לחיבוק. הטפיחה על השכם/ גב נחשבת חיבוק בלתי איכותי ובלתי מכיל. חיבוק טוב הוא לעולם סטטי, מלבד הנשימות המשותפות. המהדרין יוסיפו גם אנחות שחרור קולניות סטייל "אאהההההההה….". אז הרבצנו אחת כזאת והוא קבר את פניו בכתפי והתייפח עוד קצת. חשתי את קצה אפו מרטיב לי את האזור אבל באמת שלא היה לי אכפת. אם נחזור להקבלה למילואים, אלה אחים שלי ואני מוכן לחטוף נזלת בשבילם. אחרי שהוא נרגע התנגבתי, בקטנה.

לפני שהתחלנו לקפל את הציוד בחזרה לתרמילים, תומר נתן לנו את הטיפ הכי חשוב, שאולי מכיל בתוכו את כל מה שיש לדעת: עכשיו כשאתם חוזרים הביתה לנשותיכם, זה אחלה שאתם מודעים יותר, פתוחים יותר, שהשתניתם. אבל היא לא עברה את כל זה אתכם ובחיאת רבאק אל תפלו עליה בבת אחת עם כל האג'נדות החדשות, שלא תתהפך עליכם ובצדק. לאט לאט". אהו.

מודעות פרסומת

עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.

כשחרדי גונב, לכאורה

לא כל חודש אני קורא את "ליברל". אני תופס ממנו ירחון מוצלח, אבל אין לי מנוי ורק לעתים רחוקות אני שם ידי על גליון. החודש זה קרה.

20180611_224855
שער "ליברל", גליון יוני 2018

צדה את עיני כתבה גדולה ומוצלחת של שרה ליבוביץ-דר על אבי גבאי.

20180611_224917

איכשהו נחקק בזכרוני משפט אחד מתחילת הכתבה: "כמעט שנה אחרי בחירתו של אבי גבאי ליו"ר העבודה, המפלגה מבעבעת כפי שלא הייתה מאז ההפסד בבחירות 2015". לא יודע למה, ה"מבעבעת" הזה נתקע לי בראש.

20180611_224949

אחרי שסיימתי עם "ליברל" החילוני התפניתי לתחביב שלי ב-20 השנה האחרונות: קריאת עיתונות חרדית. אני מרצה על תקשורת חרדית ויש לי בבית ארכיון נאה של עיתונים, עלוני שבת, פשקווילים, וידאו חרדי וקולנוע חרדי (יש דבר כזה) וגם מאות קלטות שהקלטתי מהרדיו החרדי הפיראטי בין 1998 ל-2006. למרות שאני מכיר היטב את הקשר בין תקשורת חרדית ופשיעה (למשל: תחנות הרדיו הפיראטיות היו נסגרות ונפתחות כל הזמן, תוך התעלמות מפיקוח הנפש שיצרו בנתב"ג עת התדרים שלהן הפריעו לקשר בין טייסים למגדל הפיקוח), לא הייתי מוכן למה שראו עיניי, עת עיינתי ב"תוספת האקטואלית", מוסף של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, כ"ה בסיון התשע"ח.

20180611_225037
שער התוספת האקטואלית של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, יצא ב8.6.18

המודיע הוא הותיק שבעיתונים החרדים בישראל, יוצא לאור משנת 1950, ונשלט על ידי החסידויות הגדולות ובראשן גור. השיוך המפלגתי המובהק הוא ל"אגודת ישראל". בעמ' 16 מתחיל מדור בן 5 עמודים בשם "דיווחים פוליטיים" עליו חתום מ. כרמלי. זו הזדמנות טובה לספר שבעיתונות החרדית יש המון פסבדונים, כלומר שמות עט, כלומר שמות בדויים. זה בגלל שתפקידו של גבר בחברה החרדית הוא ללמוד תורה, ומי שכותב בעיתון הוא רחמנא ליצלן עובד, וזה נחשב ביטול תורה. אבל כפי שנראה להלן, יש לכך עוד סיבות כנראה.

20180611_225103

בעמ' 22 צדו את עיני המילים "מפלגה מבעבעת". ואז צדו את עיניי כל המילים שבאו אחריהן.

20180611_225146
איזה דז'ה וו

רגע התגלית היה סוג של שוק. זה עיתון עם "ועדה רוחנית". זה עיתון שמתיימר לייצג ערכים נעלים, "לא תגנוב" הוא אחד מהם. זה עיתון שעובדים רבים בו לא מילאו חובות אזרחיים שאני נאלצתי למלא בניגוד לרצוני, והפטור שהם קיבלו משירות צבאי של שנים ניתן להם כי הם יעני אוחזים באיזה ערכים נעלים שחייבים לשמור עליהם מכל משמר. אבל רגע – האם אנחנו מדברים רק על כמה שורות? הלוואי. הנה כמה דגימות. מעבר עם העכבר מעל התמונה יגלה מאיפה היא.

אחסוך לכם את השאר: ב"המודיע" מופיעות 700 מילה מתוך הכתבה של שרה ליבוביץ-דר בליברל, ברמת הקופי-פייסט. האם כתוב שמדובר בכתבה מעיתון אחר? רק בצורה מאד מעורפלת.

20180611_225146

"העיתונאית הגב' ליבוביץ דר מליברל מציינת", כמשפט פותח של הטקסט כולו, לא מבהיר שמדובר בטקסט שלה. ניתן להבין ממנו שהיא מסרה רק את המשפט הראשון בטקסט. שימו לב גם ששמה הפרטי לא צוין. את שמו המלא של ירון דקל דווקא ציינו ב"המודיע":

20180628_105017
עוד טקסט מוכר ב"המודיע". אני בטוח שכבר ראיתי את זה פעם

טוב, דקל הוא גבר. אם המודיע היו נחמדים היו יכולים לצרף אפילו תמונה שלו, שכן גם הטקסט הזה הופיע בליברל:

20180628_105058
ליברל

גם כאן אין לקורא דרך לדעת שהוא מקבל קופי פייסט מהעיתון הכי חילוני בארץ, ללא אישור. פניתי ל"המודיע" לקבל תגובה. מצאתי את האדם שחשדתי שהוא בפועל מ. כרמלי והתקשרתי אליו. הוא הזדהה בשם אחר, כרגע יש לי חשד סביר מאד שגם זה היה שם בדוי. הוא נתן לי כתובות אימייל לשלוח אליהן את החומר. שלחתי את התמונות ושאלתי 4 שאלות:

יש פה חשד להעתקת תכנים.
1. האם זוהי פרטיקה מקובלת ב"המודיע"?
2. האם יש בגליון המודיע המדובר עוד תכנים מועתקים (אנא הפנו אותי לעמודים ספציפיים)?
3. האם התבקשה רשות מגורם כלשהו בליברל? אשמח לאסמכתא אם כן.
4. באם לא, האין מדובר בגזל על פי ההלכה? האם יש לכך תנא דמסייע או היתר מרב (מה שמו)?

 

מהמודיע לא התקבלה כל תשובה, אבל כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאדם שביקש להשאר אוף-דה-רקורד. לא אספר מי הוא, רק שרובכם מכירים את שמו. בקשתו ממני היתה פשוטה: "תוותר להם". מה? ככה? "כן, ככה. תוותר להם על זה". זה יפה. על מה הם אי פעם ויתרו לי? האם החסידים שערכו אירוע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין שמעו את המחאה הגדולה שקמה בתל אביב סביב העניין והסכימו להעביר את הארוע השוביניסטי שלהם לנחלה חרדית, או מוטב, לנחלת העבר?

חיפוש בטוויטר גילה לי שזו לא הפעם הראשונה. לחצו על התמונה והכנסו לתגובות לציוץ. קוראים חרדים מאשימים שם כתבים חרדים בגניבה שיטתית, חוזרת ונשנית.

נשמע שזו תופעה רחבה מאד, כל הגזל הזה. וזה ידוע, וזה נמשך. גם בושה כבר אין. מזל שתורתנו הקדושה (או לפחות תורתם הקדושה) דורשת "הוכח תוכיח את עמיתך". ההלכה אומרת שיש טעם להוכיח אדם רק אם יש סיכוי שהוא יקשיב. בואו נראה.

מחשבה נוספת היא על הקורא החרדי התמים (והוא לרוב די תמים). נדמה לו שהוא קורא תכנים חרדיים שעברו ועדת רבנים, אבל הוא בעצם מקבל תכנים "חיצוניים", כמו שקוראים לזה שם. הכל פסאדה, מסתבר. אמנון לוי כתב לפני 30 שנה שהתקשורת החרדית "מדווחת על המציאות לא כפי שהיא אלא כפי שהיא צריכה להיות". גם זה כבר לא נכון. העיקר למלא עמודים.

כל יום לומדים דבר חדש. 20 שנה שאני מרצה על התקשורת החרדית, ואת הגזל טרם ראיתי. אולי אני צריך לקרוא יותר עיתונות חילונית. ואולי זה כל מה שיש בעיתונות החרדית.

עורך ליברל רותם דנון מסר: "אין לנו עניין להגיב".

יש לכם עוד דוגמאות לתופעה? דברו איתי, אני zkankav בג'ימייל.

להביא את המכה, בהודו

כתבתי בגוף ראשון את סיפורו האמיתי לגמרי של התרמילאי הנצחי אמיר פרידמן:

איך עושים כסף בהודו בעזרת אמונה בלתי מתפשרת. ולא שזה הלך לו חלק

טא-דא! אני בהודו. איך זה קרה? גרתי שנתיים בברלין. עשיתי ים כסף בעגלות בקניונים אבל נמאס לי, העיר הנוחה-מידי הזאת חנקה אותי. עזבתי דירה, ארזתי תרמיל והתחלתי לטייל בכל אירופה בטרמפים. מפה לשם, בעקבות בחורה, נחתתי לראשונה בחיי בהודו. כמובן שאחרי יומיים רבנו וזה נגמר. הלם מציאות קל: הייתי לבד. הייתי מרושש. הייתי חופשי.

נחשפתי להמוני אדם ברחובות, לכל שניים מהם היו ביחד שלוש רגליים, והכל מלוכלך. התבעסתי. סתם מקום ג'יפה. אנשים אמרו לי "אל תדאג, גם לי בהתחלה היה פה חרא. יעבור". לקח חודש עד שהגיע שלב הכניעה. להודו צריך להכנע, להסכים עם זה שזה-קורה-איך-שזה-קורה ואז הכל דבש. התחלתי להנות, ולטייל.

כעבור זמן מה הייתי בהרים במקום שנקרא באגסו והכסף שלי אשכרה עמד להגמר. גם הויזה. כל רכושי בעולם היו 1000 יורו אחרונים בחשבון בנק גרמני. תכננתי לעזוב את באגסו וללכת להתנדב איפשהו, כדי שלא יהיו לי יותר הוצאות. התחלתי לארוז ופתאום קיבלתי איזו תחושת בטן. זו לא היתה סמוסה מקולקלת, לאלה כבר הייתי חסין. זו הייתה האינטואיציה שאמרה שאני לא צריך לעזוב. שמשהו מחכה לי. שבמקום לצמצם הוצאות אני צריך לחפש הכנסות. יצאתי. הסתובבתי בבאגסו רוד. תוך עשר דקות, בבית קפה בצד הדרך, ראיתי את פראווי. לא ידעתי מי זה, עדיין לא ידעתי מה שמו, אבל עוד מרחוק ידעתי שני דברים: שאני הולך לשבת לדבר איתו, ושהוא אדם משמעותי בסיפור שלי. דאץ מיי מאן.

הוא קלט שאני בוהה בו, צחק והזמין אותי לשבת איתו לצ'אי. הוא היה מאד מערבי, דבר נדיר בהודו. קשקשנו על הא ודא וזה היה מרענן. הנה, אני יכול לקבל הצצה לתרבות המקומית! גם אני מצאתי חן בעיניו והוא הזמין אותי אליו הביתה באותו ערב.

צילום: itkannan4u

הגעתי לדירה שלו ופגשתי שם עוד הודים, זו הייתה מסיבת יומולדת לאחד מהם. פראווי היה במטבח ובישל, ובירר מי אוהב מה. שלפתי את המנדולינה, ניגנו מוזיקה, ופתאום הכל היה נעים וטבעי ומוכר. אחרי המסיבה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים וסיפרתי לו שמכרתי צעצועים בעגלות בקניונים ושאני כבר לא רוצה את זה. הוא תחקר אותי על איך נראית עבודה כזו, וסיפרתי לו כמה שזה קשה, אינטנסיבי ומצריך עיגולי פינות. הוא הקשיב בעניין רב ואז סימן לי לבוא אחריו. עברנו שנינו למרפסת ושם נפתחה לי הזדמנות לעשות כסף מהטיול הזה ולהגשים את החלום שלי (מה החלום? לקנות אדמה בספרד על החוף, ולהקים חווה. לא זורמים עם החלום הזה? זדיינו. לא מוזמנים לחווה שלי).

על כוס צ'אי סיפר לי פראווי שהוא עובד בחברת שיווק תכשיטים, ושלפעמים הם מייצאים אותם לאירופה דרך תיירים מערביים וזה חוסך להם את כספי המכס. איך זה עובד? התייר שולח לעצמו חבילה בדואר מהודו לאירופה, טס לשם על חשבונם ואוסף אותה. אחר כך מעביר התייר את החבילה לאיש שלהם באירופה, מקבל בוחטה, חוזר להודו ולא משקיע בזה גרוש בשום שלב. בשום שלב, שאלתי? בשום שלב, אמר פראווי, אתה תעביר לי 300 יורו עמלה כשתחזור, ואצלך ישארו 8,000 יורו על הזמן שהשקעת בזה, על כל חבילה. נפתחו לי העיניים, אבל בכל זאת הצקתי לו עם שאלות קשות: זה טוב מכדי להיות אמיתי. הוא לא מרח אותי: "זה לא כזה טוב. מדובר במשהו חצי חוקי. אנחנו מעלימים מיסים מהממשלה, בעזרת הפטור שיש לך כאזרח מדינה זרה. זה לגמרי יכול להסתבך. אנחנו זהירים ועד עכשיו היה לנו מזל". הוא בעצם הזמין אותי להרפתקאה אנטי ממסדית, שתארגן לי כסף שיגשים את החלום שלי. שקשקתי מפחד אבל הבנתי שזה תפור עלי, או לפחות על מי שהייתי רוצה לחשוב שאני.

ישראלים הם חשדנים, ולפעמים זה גורם מעכב בדרך להצלחה. כיוון שחשדתי, חזרתי לגסטהאוס והתיישבתי על גוגל. חיפשתי "אינדיאן ג'ולרי טרנספורט" ולהפתעתי כל התוצאות היו מרגיעות. חיפשתי כל מיני משפטי מפתח שהוא אמר לי ולא קפץ כלום. נקי. חיפשתי אולי 20 דקות, ובגוגל כל חיפוש אורך 0.03 שניות. כל מילת חיפוש שעלתה לי לראש זרקתי לשם, והכל היה תקין. הוקל לי. ובכל זאת במשך יומיים התלבטתי בלי סוף. הראש אמר "אין מצב שזה אמיתי", אבל האינטואיציה אמרה "לך על זה, בכל הכח". זה אפילו היה רומנטי בעיניי, שאפשר להצטרף לכנופיית פיראטים ששודדים בחזרה מהממסד. היו לי ספקות כבדים, אבל אנשים שלא מבטאים ספקות סתם מחמיצים הזדמנויות. ספקות זה משהו בריא שמזמין אותך לבדוק משהו, לא לסגת ממשהו. לי היה אומץ לבטא אותם: למרות שחששתי להעליב את החבר החדש שלי, וחשבתי כבר לשכוח מכל כאב הראש הזה, חזרתי לפראווי וביקשתי הוכחות שתיירים כבר עשו את זה לפני. הוא חייך בנימוס ושלף אלבום תמונות שלו עם עשרות תרמילאים, כולל ישראלים, וכרטיסי טיסה מהודו לאירופה ובחזרה עם שמות כמו אריאל וכרמל (וגם יורגן). התאריכים היו מהחודשים האחרונים. מזל ששאלתי. אמרתי לו שאני הולך על זה.

כעבור יומיים עמדנו מחוץ לביתו, והמונית לדלהי כבר חיכתה. מאחורי הנהג ישב חבר ושותף שלו שכבר הכרתי, ג'וי. "תעשה את זה רק אם אתה רוצה", אמר לי פראווי. "אני רוצה", אמרתי והוא שילם לנהג המונית במזומן, 3000 רופי. זה מלא כסף. מפה ג'וי הוא האיש שלי.

המונית הגיעה לדלהי, וג'וי לא הפסיק לשלם עלי. קיבלתי חדר משלי במלון איכותי, לא כמו הגסטהאוסים בהם לנתי עד כה. בערב יצאנו לאכול במסעדה טובה באמת. לא רק שאני הולך להתעשר, גם מפנקים אותי על הדרך. אחרי עוד כוס של ניקה פיור מאלט יפני אמר לי ג'וי בכנות שמצמררת אותי עד עכשיו: "שתדע לך שאתה עדיין יכול לרדת מזה. אם זה מרגיש לך מסוכן, אולי כדאי לך לשכוח מזה, אני לא אכעס". דיבור כזה לגמרי יכול להוציא לבנאדם את הרוח מהמפרשים. מזל שהייתי מתודלק. דמיינתי את שתי האפשרויות שעמדו בפני: לחזור לברלין ולעבוד בעגלות כל הפאקינג קריסמס, או לבלדר קצת תכשיטים על חשבון ההודים, ולהביא תוך שבוע סכום יפה עם מעט סיכון. ואז חשבתי: כל משפט שמכיל את המילה "סיכון", יכול לקבל את המילה "אומץ" במקומה, והכל מתבהר.

למחרת בבוקר צעדנו ביחד אל תוך חנות תכשיטים בקניון מפואר. פסעתי בבגדי התרמילאי שלי בין שורות של נזמים, טבעות, עגילים וצמידים. הזהב סינוור והאיר את הטי-שירט שלי באור לא מחמיא. אני בכלל דמיינתי שזה יראה כמו באסטה בסמטא אפלה בשוק. הרגשתי שאני לבוש הכי מכוער בקמ"ר. החלטתי שכשאחזור מהמשימה בגרמניה אעשה קניות של בגדים יפים (אז לא ידעתי את זה, אבל לא יהיה צורך). במשרד מאחור ישב בעל החנות, וסביבו עמדו עוד כמה הודים בחליפות. הוא נראה סקפטי ולא חייך אפילו פעם אחת. עברנו שוב על התהליך: "אתה תשלח בדואר תכשיטים לעצמך בגרמניה. זו פעילות פלילית," הדגיש, "ופראווי אמר לי שאפשר לסמוך עליך. מעכשיו אנחנו באותה סירה, ואנחנו סומכים עליך עם התכשיטים. לא נקבל סיפורים על כך שאיבדת את החבילה". שיננתי לעצמי: מה שלא יהיה, אני אגרום לזה לעבוד. אני יכול, ואני אצליח. הכל בראש.

הוא פתח מזוודה. זהב. אבני חן. "אלו התכשיטים שהלקוח שלנו בגרמניה הזמין, ללא המשלוח שלך הם עולים 10,000 יורו. בדוק אותם". עדיין מקובל לנשוך זהב כדי לבדוק אם הוא אמיתי? אין לי מושג. הרמתי תכשיט תכשיט, הם היו כבדים יחסית. עצמתי עין אחת, הנפתי אבן חן כחלחלה מול האור והנהנתי בבטחון לעבר כולם.

לבקשתו כתבתי על נייר רשמי רשימה של כל פריט שהיה שם. כתבתי גם שזה מיועד למשפחה שלי, ושקניתי את זה בכספי. הוא שאל אם יש לי כסף באופן כללי: במקרה שהשלטונות ידחפו את האף, אני אצטרך שבחשבון הבנק שלי יהיה לי בערך את סכום הקניה, כדי שאוכל לטעון שהתכשיטים שלי. רציתי לומר לו שבעצם אין לי הרבה כסף. שוב אחז בי פיק ברכיים: חלק ממני רצה לשבור את הכלים ולברוח. אני בלדר תכשיטים?! ממתי? לקחתי אוויר. עיניים על הכדור, אומרים במגרשי הכדורסל. פתאום קלטתי שאני מזמזם לעצמי: "העגלה נוסעת אין עצור/ קפצת ממנה היום/ עברו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". רבינו מאיר אריאל נגלה אלי והראה לי את הדרך. אני בכיוון הנכון. נעמדתי והושטתי לו את יד ימין. הוא קם, סקפטי, ולחץ את ידי. הכנסתי את כל הניירת לחבילה וסגרתי אותה.

מונית לדואר. נתנו לי ביד 2000 רופי והראו לי את החדר שמטפל בחבילות שיוצאות לחו"ל. הפקיד המשופם-מאד שקל את החבילה ושאל אותי בתקיפות: "זה הרכוש שלך?!". חייכתי בבטחון ואמרתי שכן. הוא נתן לי למלא בערך 400 טפסים ואמר לי לחזור מחר לקחת קבלה. נתתי לו את הסטיפה שנתנו לי ואפילו קיבלתי טיפה עודף בחזרה. בחוץ קניתי איתו שייק תות. ג'וי הסתכל עלי מטפטף על עצמי שייק ואמר: "אתה לא יכול לנחות ככה באירופה. בוא, הולכים לספר".

הספר גילח אותי וכמקובל עשה לי מסאז' ראש של שעה. נכנסתי לסרט שאני ג'יימס בונד, סוכן חשאי בשירות כתר כלשהו. פקחתי עיניים וראיתי את ג'וי שוכב לידי על כסא משלו, עיניו עצומות ומעל הכל מרוחה מסכת פנים ירוקה. הצצתי במראה וגיליתי שגם אני עם מסכת פנים ירוקה. התחלתי לצחוק כמו טמבל. "אל תצחק", גער בי הספר, "תיסדק לך המסכה". משם נסענו לחנות בגדים ממנה יצאתי עם חליפה. הצצתי במראה: אשכרה נראיתי כמו ביזנס מן. מי זה האיש הזה? שוב נבהלתי לרגע: זה לא אני, אני לא באמת בנוי להברחות תכשיטים. אבל אז נזכרתי: כולה תכשיטים. זה לא שאני מבריח סמים או משהו. שחררתי את זה. זו התמצית של להיות בהודו: לשחרר את זה. מה גם שהכל על חשבונם. אני כבר שבוע איתם ולא הוצאתי אגורה. ומזל, כי אין לי.

צילום: Chandrashekhar Leo Vuppuluri

למחרת שכבתי לי על המיטה במלון, מעביר את הזמן עד הטיסה. ג'וי ישב על כורסא לידי והקשיב לי בנימוס מלהג על החווה שתהיה לי בספרד. פתאום הטלפון הקווי בחדר מצלצל. בלי לחשוב שמתי על רמקול: "מיסטר פרידמן, מדבר קצין מכס ראשון פונאג'. יש פה חבילת תכשיטים על שמך, ללא קבלה. האם אתה מכיר חבילה כזאת?". פאק, איזו טעות! סגרתי את החבילה בלי לארגן קבלה. ג'וי שרבט לי על פתק: "דונט פאניק. תגיד שהחבילה שלך או שיחרימו אותה." אמרתי. פונאג', מוכה סג"מת שנשמעת אותו דבר בכל המבטאים, לא התרשם. "יש לך שש שעות להביא לנו קבלה, או שתעצר על הברחת תכשיטים". כשסגרתי את השיחה נהיה לי חם מאד. התיישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על הראש. הרגשתי שהזדיינתי. כל המחשבות הנכונות ששיננתי לעצמי בימים האחרונים התפיידו, והתחלתי לצרוח. לא חושב שאי פעם צרחתי על מישהו כמו שצרחתי על ההודי הזה. והכי מלחיץ היה שגם הוא נלחץ: "תפסיק לצעוק יא ילד, זה אנחנו שנלך לכלא, מי אתה, אתה תייר מבוהל ואתה תלשין עלינו." התחלתי לחייג לפראווי, אבל ג'וי החוויר: "אם תתקשר אליו הם יוכלו לקשור אותך אליו, ואז באמת תגיע לתא מעצר".

ג'וי עשה כמה טלפונים ושמע תמונת מצב מבהילה: החבורה עשתה את אותו עסק עם שני גרמנים, והם היו גרידיים. שלחו חבילה גדולה מידי ותפסו אותם עוד בשדה התעופה. "זה עצר את כל החבילות, כך התגלתה שלך. הגרמנים בחקירות במכס". איזה נאחס. הגרמנים העצורים היו תיירים כמוני, ועכשיו הם בחדרי חקירות כי אין להם, כמוני, כסף לקנות את מה שהם לכאורה קנו. "מה עושים?". ג'וי חשב איזה שעה ואמר שהפתרון היחידי הוא שאקנה 60% מהסכום, ואז תהיה איזושהי קבלה, נגיד להם שהקבלה השניה הלכה לאיבוד, והעיסקה יכולה להמשיך כמתוכנן: "תפגוש את האנשים שלנו שם, הם יעבירו אותך ללקוחות, תעביר את התכשיטים, תקבל את הכסף שלך." מהתרמיל שלי הציץ "שאנטראם", הספר שקראתי אז, ובו תיאורים דוקומנטריים קשים מאד של הכלא בהודו. אמרתי: פאק איט, אם קשה לך סימן שאתה בעליה. הכסף יחזור אלי. בינתיים אני משלם. עכשיו השאלה מאיפה.

רצנו לחנות תכשיטים, פי שבע יותר גדולה מהראשונה. ג'וי ידע שאני מרושש, והביט בי כולו מזיע. חייגתי לבנק שלי בו לא דרכתי 4 שנים. "מי אתה?" "אני לקוח שלכם ואני צריך שתגדילו לי את מסגרת האשראי". כמובן שהתשובה הייתה "אין מצב, אתה על 0 שקלים בחשבון הזה, אתה בהודו, אין שום בטחונות… אי אפשר להגדיל אשראי ככה". אסור להכנע. אפשר ליצור יש מאין. גייסתי את כל תעצומות השכנוע שלי, עברתי ממנהל למנהל וסיפרתי סיפורים על אח שמתחתן עד שזה הצליח! הגדלתי מסגרת, שילמתי על 60% מערך החבילה, בערך 40,000 ש"ח שלפני רגע לא היו לי, ועכשיו נולדו מהאוויר בשיחת טלפון בין יבשתית. אבל השיחה הזו הייתה מאמץ נפשי מטורף. הייתי חייב להרגע. חזרתי למלון, וג'וי עשה לי טובה והלך עם הקבלה בעצמו למכס.

בערב הוא חזר: "החבילה שלך כבר בדרך לברלין. אתה טס הלילה לפרנקפורט, שם תפגוש את האיש שלנו והוא יסיע אותך." נשמתי לרווחה. "יש רק בעיה אחת: המכס הוציא נגדך צו עיכוב יציאה מהודו. אבל שיחדנו בנאדם בשדה והלילה כשמתחלפות המשמרות יהיה רגע בו תוכל לצאת". שיט. כבר הרגשתי פחות כמו ג'יימס בונד. יותר כמו ג'וני אינגליש. בשתיים בלילה הגענו לשדה, ג'וי נתן לי חיבוק ודחף לי ליד 20 יורו, שיהיה עלי קצת מזומן. נפרדתי ממנו במאמץ. רועד נכנסתי לבית הנתיבות, נותן את הדרכון ופוזל למסך המחשב של הפקיד. אני בכלל אצל הפקיד הנכון? את מי הם שיחדו? אותו? את הסיקי שליד? את הבוס שלהם? עבר נצח עד שאמרו לי "אוקיי סר". זה לא קפץ במחשב. נשמתי לרווחה. את הודו אני עוזב. עכשיו גרמניה.

אחרי 18 שעות טיסה דרך אתיופיה, נחתתי בפרנקפורט. פאק, אני שוב בגרמניה וכולם פה גרמנים… איך עשיתי את זה לעצמי? חיכיתי לראות מישהו אוחז בשלט עם השם שלי – נאדה. ניסיתי לנחש כל שגיאת כתיב אפשרית – יוק. עוברת שעה, שעתיים, ושוב באות מחשבות הספק ההרסניות. "זהו, בטוח רימו אותי. אין פה אף אחד!". בעשרים יורו של ג'וי אני מתקשר אליו בפיי-פון והוא אומר לי "תקשיב, הגרמנים נשברו בחקירה, הם זימרו, הלשינו למכס על הכל, ובכל זאת זרקו אותם לכלא". הגרמנים מאחורי הסורגים? זה יכל להיות אני. זה העציב אותי מאד. אמרתי לו "אם אתם מעבירים את החבילה ומשלמים לי אני מוכן לקחת את הרווח שלי ולתת למען השחרור שלהם." הוא צעק עלי: "עיקלו לנו את החשבונות, אנחנו לא יכולים לשלם עליהם, לא לשלם עליך, מנסים לפתור את זה. עצרו פה את כל הדואר. שואלים עליך שאלות, איך זה שעזבת את הודו, הם תפסו את המשוחד שלנו בשדה. תגיע לברלין איך שאתה יכול ואנחנו ננסה לדאוג שהחבילה תגיע אליך. והכי חשוב: צא כבר משדה התעופה! זה המקום הכי מצולם שיש" וניתק. פאק. עכשיו זה כבר לא עניין הודי. הם הפכו אותי לפושע מבוקש בינלאומי. נשארו לי 4 יורו מהפיי-פון, אני לא מכיר חצי בנאדם בפרנקפורט ואני לא רוצה להגיד להורים שלי שאני פה. חייב להגיע לברלין. איכשהו.

עליתי על רכבת לברלין וניגשתי לקונדקטור, מתחנן שיתן לי לנסוע חינם. למרבה הפלא הוא הנהן. נזכרתי שהיקום יכול להפתיע. הגעתי לחבר שלי ברוך בברלין, הודעתי לו שאני ישן אצלו אבל שאסור לו לשאול אותי למה חזרתי. לא רציתי להתמודד עם שאלות. ידעתי שהיה שופט אותי. בעיקר פחדתי שמישהו יגיד לי שעובדים עלי, שאין חבילה, שלא יהיה כסף. זה היה פשוט דופק אותי. החזקתי את עצמי חזק, ובוקר למחרת התקשרתי לג'וי לראות מה קורה. הוא נשמע שבור לרסיסים כשאמר: "במכס הסכימו לקבל את הקבלה ההיא, אבל נתנו לנו שבוע למצוא את הקבלה ש"הלכה לאיבוד". אתה חייב לשלם את שאר הסכום. זה עסק שאתה שותף אליו, אם לא תשלם זה יוצא מהידיים שלנו ויעבור לטיפול האינטרפול. זה המצב. אנחנו בצרות, אבל תעשה את הבחירות שלך לגביך."

הרגשתי כמו טמבל שעשה החלטה של טמבל, ושמגיע לי לשלם על זה מחיר. במקביל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהרי שלחתי חבילה של זהב ואבנים טובות. אני רק צריך לאסוף אותה וכל ההשקעה תחזור אלי, עם או בלי ההודים. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל. אמרתי להם "יש מצב שזה עוקץ, לא יודע, אין לי הוכחות. כך או כך זו טעות שלי ואני מוכן להתמודד איתה". ארגנתי דרך המשפחה 30,000 שקל. בלב כבד שלחתי את הכסף להודו. ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לברוך הכל. היו בחדר עוד שני חברים. כולם ביעסו אותי: "אחי, שדדו אותך". מזל שג'וי המשיך לענות לי כל פעם שהתקשרתי. אחרת הייתי מתייאש מכל הסיפור ואז ביי ביי לחווה הספרדית.

נכנסתי לתקופת המתנה לא פשוטה בברלין. לא יכלתי לקחת עבודה נורמלית, כבר שנים לא עבדתי בכזאת. אז גרתי אצל חברים וניגנתי ברכבות עם המנדולינה, רכושי היחיד. על החגורה הייתה לי כוס מתכת ואנשים יכלו לשים לי מטבעות ישר בכוס. ביום הראשון עשיתי 40 יורו. ביום השני 35. אחר כך פחות. חוב של 70,000 ש"ח זה משהו שאפשר לשמוע בנגינה שלך. ולהתבעס עליך.

כל יום יומיים עליתי בסקייפ מול ג'וי לשאול מה קורה, וכל פעם אמר לי דברים בסגנון "יש פגישה ביום א' בבית משפט, בוא נדבר אחרי". יום אחד אמר: "אנחנו צריכים כסף כדי לשחרר את הגרמנים, בוא תפדה אותם". אמרתי "אין לי, לקחתם הכל". לפעמים הייתי מתרתח ומתחיל לצעוק עליו, והוא היה נאנח ושואל: "מה אתה עוד רוצה שאעשה? שיחדנו את כל העולם, שיחדנו שופט, המשפט מתנהל בקצב מקומי, מקווים לטוב. זה מה יש כרגע".

עברו חודשים. בשלב הזה כבר סיפרתי את הסיפור לעשרות אנשים. כולם אמרו לי שמדובר בעוקץ, אבל אף אחד לא ידע להסביר איך זה שג'וי עולה מולי בסקייפ כל פעם. בינתיים החלטתי שאני לא עושה מספיק כסף בברלין, והתקמבנתי על כיוון לטרימיניג – יעני קטיף פרחי מריחואנה – בקליפורניה. הרמתי סקייפ לג'וי וסיפרתי לו שאני נוסע. הוא איחל לי בהצלחה והבטיח: זה ייקח זמן, אבל מתישהו אתה תקבל את החבילה שלך.

איך שהגעתי לסן פרנסיסקו גיליתי שהקונקשן שלי נגוז. חברתי לאיזה בלגי והחלטנו שביחד נמצא עבודה. הבנו שצריך לחכות על מדרכות ברחובות של עיירות קטנות, ולחכות שמישהו עם פיק אפ טראק יאסוף אותך. עובדים זרים לכל דבר. בדיוק ניגנתי עם אנשים על המדרכה, ומישהו בא והציע לנו עבודה ל3 ימים, ואיכשהו זה הפך לחודש. זה הציל אותי. העבודה הייתה קשה, לא הייתי טוב בזה. עבדתי 16 שעות ביממה. העיקר לא לחזור לקניונים לפני שהשופט המשוחד משחרר לי את חבילת התכשיטים שלי. פתגם רוסי אומר: "התקווה מתה אחרונה".

זה מדהים לפעמים איך שהפתרון מגיע רק כשנסגר מעגל. יום אחד אני גוזם שתיל מריחואנה שהיה גבוה ממני בראש, ולחממה נכנסת בריטית שטיילתי איתה בהודו. בערב ישבנו וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא הקשיבה בשקט מנומס ורק בסוף אמרה לי: "שמע, זה עוקץ ידוע. זה כתוב בלונלי פלאנט. גגל את זה: אינדיאן ג'ם סקאם". עד לשלב הזה סיפרתי את הסיפור לאיזה 150 איש. אף אחד לא אמר את המילים ג'ם סקאם, אז לא חשבתי לגגל דווקא אותן. גיגלתי וקראתי את הלינק הראשון. העיניים שלי ירדו משורה לשורה. ממילה מוכרת למילה מוכרת. ביקור אצל הספר. שיחה מהמכס. מבריחים אותך לשדה התעופה באמצע הלילה. עוקץ קלאסי, אחד לאחד. חשבתי שאני בא להודו לשחות עם דולפינים. מסתבר שכולם היו כרישים. ביי ביי חבילת תכשיטים. ביי ביי חווה ספרדית. שלום חוב של 70,000 ש"ח. רק אתה נשארת לי.

זה פילח לי את עמוד השדרה בכאב: כולם היו שותפים בקנוניה נגדי. כולם. פראווי. ג'וי. כולם בשתי חנויות התכשיטים. פקיד הדואר המשופם-מאד שלא שלח את החבילה לשום מקום. קצין המכס שאינו קצין מכס אלא בטח סתם שחקן בוליוודי מובטל. מי עוד שותף בעוקץ? ההודים שפגשתי אצל פראווי? התיירים שהצטלמו לאלבום שלו? אריאל? כרמל? יורגן?! הגם אתה יורגן?!

אף אחד לא רדף אחרי. לא ההודים, לא האינטרפול, רק אני פירפרתי סביב הזנב של עצמי. האמת? הרגשתי הקלה גדולה. גם האגרוף הקמוץ שהחזקתי, שלא אפשר לי להודות שעבדו עלי, השתחרר. אחרי 8 חודשים של המתנה לא צריך להחזיק יותר. עכשיו אני יודע מה קרה לי. דאץ איט. התקשרתי לג'וי להתעמת איתו. הוא ניתק לי. מאותו יום נעלמו עקבותיו.

כשטייס מרסק מטוס מיד מעלים אותו על המטוס הבא, שלא ישקע בנאחס של הכשלון. זה מה שעשיתי לעצמי. ידעתי שאחרת אהיה בצרות. התחלתי לספר את הסיפור לכל מטייל שפגשתי, שידעו ויזהרו. הסיפור התחיל במילים "איך עקצו אותי בהודו". חצי מהשומעים, בעיקר הישראלים האמת, אמרו דברים מרגיזים כמו "יצאת אדיוט ושילמת על זה". אבל כמות מפתיעה של שומעים הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וסיפרו לי בלחש שדברים דומים קרו גם להם, לעתים בסכומים גדולים בהרבה. ושכמוני הם בחובות כבר שנים. הידיעה שאנשים מסתובבים עם כזאת בושה היתה הטריגר שלי ללכת צעד אחד קדימה ולעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור. בחיים לא עשיתי רבע וידאו, בטח לא סרט. אבל אם ההודים עשו לי כזאת הפקה, גם אני אעשה להם הפקה. אני אשתף את הסיפור ואהרוס להם את העסק. ושירקבו בכלא מצדי.

אחרי קמפיין מימון המונים צנוע ומוצלח, ביליתי את החודשים האחרונים בהודו, מלווה בצלם ומקליט מוכשרים. רדפנו אחרי נוכלים, צילמנו במצלמה נסתרת שוטרים, עורכי דין ומה לא. זה היה פסיכי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בקרוב הסרט.

בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.