חמש חצוצרות שבורות

*כתבה זו הופיעה בגליון פברואר של בלייזר בשינויים קלים*

הייתי שם כשזה קרה.

מצפה גבולות, פסטיבל אינדינגב, 2009. ההופעה המרכזית של שישי בערב: המידנייט פיקוקס וערן צור. את ערן צור אתם מכירים. מי שטרם פגש במידנייט פיקוקס, אספר רק שהם מנגנים שאנטי-מטאל, שזה אומר מטאל ממש מוצלח תוך נסיונות מבודחים להפוך לכת. ההופעה הייתה מחשמלת, הרחבה הייתה מפוצצת ב-5000 איש לפחות.

השיר האחרון נקרא INDIAN SUN והוא כולל בהופעות גם הפעלה מדיטטיבית שהבאסיסט והסולן איתן רדושינסקי מעביר לקהל. הנפות ידיים, סגידה לחתולו של תקרה והרבה פוגו. בתוך כל הכאוס הזה הותיר רדושינסקי את הלהקה מנסרת מאחור וירד להתמזג בקהל הלח, כשעל צווארו תלויה גיטרת המיוזיק-מן סטינגריי באס ב16,000 שקל שלו. ים של זרועות מכל עבריו. מפה לשם, הוא לא יודע איך, הגיטרה נלקחה ממנו. זה לא היה דבר נדיר, אז הוא קיווה שמישהו שם פורט עליה מעדנות והמשיך להסתובב בקהל ולהפעיל את כולם. בשלב מסוים הוא התחיל לדאוג, וקפץ בחזרה לבמה כדי לאתר את כלי הנגינה שלו. מהבמה הוא ראה דבר מטריד: אלפי האנשים בקהל כבר לא רקדו, לא צרחו ולא נפנפו בידיים לפי הוראותיו. במקום זה הם היו שקטים. מעל ראשיהם צפה לכיוונו הגיטרה שלו, וככל שהיא התקרבה הוא ראה שהיא מנופצת.

אוי לא. צילום: גרבולון

"העבירו לי אותה כמו שמעבירים גופה, כמו בקבורת ימאי", נזכר רדושינסקי. "ערן צור הסתכל עליה במבט מבועת, אבל אני עוד הייתי מלא אנדרנלין ורוקנרול ורגשות מעורבים ואמרתי פאק איט, אם היא כבר הלכה אז יאללה, תפסתי אותה וניסיתי לרסק אותה סופית, לגמור את זה, ולא הצלחתי. דפקתי אותה בבמה – נאדה. פינינו ללהקה הבאה ואני התחלתי לתחקר אנשים, להבין מה לעזאזל קרה".

בזמן שהוא היה בקצה אחד של הבמה, המיוזיק מן הייתה בידיים של קטין מגודל אחד שלא ידע מה החוקים, והחליט שהוא פשוט מפרק אותה. מר בחור אחז אותה בצווארה והשקיע כל קלוריה שהייתה לו בגוף כדי לשבור לגזע העץ העצום הזה את הצורה. הוא הצליח לרסק כליל את מכלול האלקטרוניקה. הנה אלבום תמונות שלם מהארוע.

סנאף. צילום: גרבולון

"העליתי לפייסבוק, שאז היה טרי לגמרי, כנראה את פוסט השיימינג העברי הראשון", אומר רדושינסקי. הייתה תמונה של הבחור, וכתבתי: תמצאו לי אותו. כעבור יומיים הגיע אלינו אבא שלו והציע פיצוי. יצרנו קשר עם מיוזיק מן והם עפו על הסיפור, העלו אותו לאתר שלהם, ומכרו לאבא גיטרה חדשה במחיר עלות. אני מנגן איתה עד היום. למנוחה עשינו טקס אשכבה פומבי ותלינו אותה מעל הבאר בלבונטין 7, שם מנוחתה עדן". יש לך איזה מסקנות מערב הרצח, אני שואל. "אני עדיין קופץ לקהל בהופעות, אבל כבר לא כל כך נותן שיקחו לי אותה מהידיים".

אז הנה הכלל הראשון שלנו להיום: אל תפקיר את הגיטרה שלך בידי קהל משולהב.

קוסטה קפלן היה גיטריסט וסולן "חיה מילר" ז"ל, ומנגן גם עם הילה רוח וזאב טנא. חוץ מזה הוא חבר ממש טוב של מרפי, ההוא מהחוקים. "יצאתי מחזרה בדרום העיר, על הגב שלי הייתה תלויה גיטרת הגרטש חצי נפח הנצחית שלי, בקייס רך עלוב ומרופט. דיברתי עם מישהו ומשום מה הלכתי לאחור. מעדתי ונפלתי על הגיטרה. היא נראתה לי בסדר והמשכתי לנגן למחרת. כעבור שבוע הגיע הזמן הזה בחודש להחליף לה את המיתרים. שחררתי אותם והגשר קפץ והתפצל לשניים. פה חשדתי. מסתבר שהמיתרים החזיקו את החלקים ביחד. הלכתי לרופא גיטרות שהרכיב לי אותה בחזרה". כעבור שנה הופיעו חיה מילר באינדינגב. לא היה סטנד על הבמה אז קוסטה השעין את הגיטרה על איזה ארגז, והיא נפלה מהבמה, 4 מטר גובה, ושוב נשבר הגשר. "בשלב הזה רופא הגיטרות שלי אמר לי שאני חייב להחליף לגיטרה פחות רגישה, משהו שיעמוד ביחס שלי. אבל המשכתי לנגן איתה וכעבור כמה חודשים שמתי אותה בבגאז' דחוס וכשסגרתי אותו היא נשברה. לא שזה עצר אותי. זו עדיין הגיטרה האחת והיחידה". האמת שאת קפלן שומדבר לא עוצר. לאחרונה הוא ריסק לעצמו את כף הרגל כשקפץ על הבמה בהופעה ונחת על סטנד של מיקרופון. "זה היה רק השיר החמישי ולא היה סיכוי שאפסיק לנגן, זה היה בלתי נסלח. אבל הכאב היה מדהים, הרגשתי עם כל לחיצה על הפדאל שאני טוחן שם את עשרות העצמות מהן מורכבת כף רגל אנושית. אז ביקשתי את בקבוק הוויסקי וניגנתי עד הסוף. אחרי זה סחבו אותי למיון, גיבסו אותי וחודש וחצי אחרי אני עדיין עם קביים". היי, הנה הוא שבור רגל. מה בנה אותך כטיפוס כל כך קשוח, אני שואל. "אני מהגר", עונה קפלן. רוקנרול.

אז הנה עוד חוק: אל תהגרו. אנחנו גם ככה צריכים אתכם כאן.

ככה יעשה

ואם אתם כבר מהגרים, נסו לעשות את זה ברכבת או משהו. טיסות הן מכת מוות לכלי נגינה. "בתא המטען של המטוס יש שינויי לחצים וטמפרטורה קיצוניים מאד", אומר איתן ברטל, רופא כלי נגינה ותיק שחזר לכאן אחרי שנים בספרד. "המיתרים נמתחים לפעמים עד לדרגה שהם מעקמים את הגיטרה, או עורפים לה את הראש". וזה רק אם הגיטרה בכלל הגיעה שלמה לתא המטען. עובדי שדות התעופה לא ידועים ביחס העדין שלהם לכבודה, ורגילים להשליך מזוודות וקייסים של גיטרות באותה התנופה. אם טרם נחשפתם ללהיט יונייטד ברייקס גיטארז, לחצו כאן ותוכלו לפגוש את סיפורו של דיוויד קרול שראה מחלון המטוס איך הגיטרה שלו עפה באוויר ונשברת. גם השיר לא רע.

ביקור בבית המלאכה של ברטל לא משאיר מקום לספק: בכל יום מתנפצת גיטרה איפשהו, וגם כלי נגינה אחרים מושמדים על בסיס קבוע. על מתלה גבוה תלויה גיטרת ג'ורג' בנסון 77 שחורה שנראית בסדר גמור. מה הבעיה שלה, אני שואל. "זאת האיבנז של של עופר גנור, דה וויזארד בכבודו ובעצמו. יום אחד היא הושענה על בגאז' של רכב, בדרך להכנס אליו. הנהג נסע לאחור, היא נפלה ונדרסה. גלגל נכנס בשלמותו אל תוך תיבת התהודה. זה היה טוטאל לוסט ואני קיבלתי אותה מפורקת לקיסמים. לקחתי את זה כפרויקט לימודים. 5 שנים עובד עליה, כל פעם שיש לי דקה פנויה, והנה: היא סוף סוף מוכנה לנגינה. מחר הוא בא לאסוף אותה". מברוק.

בזזזט.

רוורסים הם אויב ותיק של גיטרות. אנחנו מתקשרים לג'נגו, אקס תערובת אסקוט והאחים פורטיס ומוזיקאי בזכות עצמו. הוא מספר לנו שתמיד נמנע מלהשעין גיטרות על בגאז'ים, ולכן מה רבה הייתה הפתעתו כששם את הגיבסון ת'אנדרבירד שלו ברווח בין כסא הנהג למושב האחורי, וחשב שהיא מוגנת. "הנהג לקח את הכיסא אחורה וריסק אותה", הוא אומר, "אבל האמת שהגיטרה הזו נשברה בדיוק בנקודה הזו איזה 7 פעמים בסך הכל". "החיבור של הראש לצוואר זו נקודה רגישה בגיבסון", מסביר ברטל, "הגיבסון פליינג V של פורטיס נשברה שם כמה פעמים עד שבניתי לו ראש חדש לגמרי". ג'נגו מפרט, על סף דמעות: "הראש ניתק לי כשהיא נפלה מסטנדים, נפלה כשהיא בתוך קייס לא מותאם". קחו עוד חוק, בניסוחו של דוקטור ברטל: "גיטרה חייבת קייס קשיח ומותאם בול. סיגרו את הקייס ונערו. אם הגיטרה עושה רק טיפה רעש, שימו מגבת קטנה או משהו שימנע ממנה לזוז. אם היא עושה יותר מטיפה רעש, קחו קייס אחר".

"ואם אפשר גם אל תקיאו על הפיקאפים", מפציר דני אברג'יל, אקס טיפקס וגיישה נו, וכיום גם רופא של כל הצד האלקטרוני של כלי נגינה. "שתיתם יותר מידי לפני ההופעה ועירבבתם כל מיני דברים? אין בעיה, תקיאו על הבסיסט, ממש עדיף". ככה הוא מדבר, בחיי. "הפיקאפים בבסיס החשמלית שלכם מלופפים עם חוט נחושת שכל מגע עם נוזל יעשה לו קורוזיה כזאת שהגיטרה תפסיק לנגן". בסדר, אני אומר, קצת רוקנרול. "האמת אני בעד שאנשים יהרסו דברים בגיטרות שלהם כי ככה הם לומדים. אני הרסתי כמות אדירה של דברים בכדור הארץ, למשל את כל מכשירי החשמל של אבא שלי כשהייתי ילד. אחרי שאתה משמיד אתה לומד גם לתקן. אני לא למדתי יום אחד בחיים שלי שום דבר בשום מקום. ההשכלה שלי היא כל דבר חוץ מפורמלית."

דני אברג'יל כפרה עליו

אז שישתגעו, אני שואל. "כן", משיב אברג'יל, "עם כמה סייגים: אל תנסו לכוון לעצמכם את הטראס-רוד של הגיטרה כי זה בוודאות יהרוס אותו". הטראס-רוד הוא מוט מתכת שעובר בתוך הצוואר ומתנגד למתח שיוצרים המיתרים, שמגיע ל-80 קילו. "כמו כן, גיטרות תפרקו כמה שאתם רוצים, מקסימום הלכה גיטרה. אבל לפתוח מגבר זה דבר שיכול להרוג אתכם". מגבר מנורות מכיל קבלי זרם גדולים, שאוגרים בתוכם זרם גם אחרי שהמגבר כבוי. יש מצב להתחשמל למוות.

"אם במקרה מגבר הרג לכם מישהו בלהקה, הנה דרך לנקום בו: מגבר זה דבר רגיש, ואם תטלטלו אותו מיד אחרי שכיביתם אותו, הוא יידפק. אחרי שמגבר עבד הוא צריך לנוח ולהתקרר כמה דקות. עוד נקמה יעילה היא לשים את הרגל שלך על המגבר כשאתה מנגן, כמו קורט קוביין. התנודות יגמרו אותו".

סתיו בן שחר הוא לא קוביין אבל הוא שואב את השראתו משכמותו. הוא המתופף של חיה מילר ז"ל והמסך הלבן ובערב הסגירה של הסירופ בחיפה הוא שם לב שמאחוריו יש קיר גבס. "חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא להעביר את התופים דרך הקיר. הייתי בטוח שהוא יישבר, אבל הוא רק קלט אותם לתוכו והם נשארו נעוצים בו. כיסחתי לעצמי מצילה ב1500 ש"ח והלכתי לבכות. גם איזה סטנד מצילה נשבר שם לחצי". טוב, יש צורך לנסח מזה כלל או שברור מה הייתה הטעות של בן שחר?

קראש!

"מוזיקאים זה עם מבולבל ובלתי מרוכז, ואני בהם", מספר אבי סינגולדה, שניגן עם כל מוזיקאי חשוב אי פעם בערך. "לפני 25 שנה יצאתי להופעה ושכחתי את הגיטרה. הלכתי לחנות מוזיקה, השאלתי גיטרה והבטחתי להחזיר אותה ללא שריטה. כיוון שכלי נגינה תמיד נדפקים איכשהו, ניגנתי איתה מנוילנת כל ההופעה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בכל שנה משהו נשבר לי. 12 כלי נגינה בוודאות הלכו לי פייפן, אולי יותר. גיטרות, מנדולינות. בגלל זה אני תמיד מביא להופעות גיטרות ספייר".

"אנשים לא שומרים לעצמם על כלי הנגינה, גם מי שלא מנתץ אותם על הבמה, לא מתחזק אותם כמו שצריך", אומר ברטל ומפרט: "גיטריסט מקצוען שמנגן 4-5 שעות ביום גומר את המיתרים תוך חודש. הגיטרה מזייפת? קודם כל תחליף את המיתרים. אחר כך תנקה את לוח הסריגים. יש לזה פוליש מיוחד ללכה, וצוואר רוזווד ללא לכה מנקים עם שמן לימון. כי מי שאוכל סביח ומנגן ממלא את הגיטרה בשומן. השומן ייצור מגע לא נעים וגם שכבה סופגת צליל וסאונד עמום. אז לרחוץ ידיים לפני שמנגנים! ואם הזעת על מיתרי מתכת והחזרת את הגיטרה ככה לקייס, בעוד שבוע תהיה שם חלודה. נגב את המיתרים לפני שתחזיר אותם לקייס". לגזור ולשמור.

כל המוזיקאים שהתראיינו לכתבה דיווחו שהרוצח הרועש של כלי נגינה הוא נפילות, והכי הרבה נפילות קרו דווקא מסטנדים שכל מטרתם היא להחזיק גיטרה כך שלא תיפול. סטנדים של חדרי חזרות כנראה ראו הכל ועדיף לא לסמוך עליהם, אבל גם סטנד בבית לא יציל גיטרה מכלב נלהב, תינוק שובב או אקסית זועמת שבאה לביקור, כמו שקרה לזמר ידוע שמעדיף שלא להחשף. אלו המקרים הצפויים, ולמרות שהם קרו לכולם הם עדיין ממשיכים לקרות. אבל הנה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בקיץ התל אביבי:

הפרברים רפיוג'יז, ג'וניור במרכז. צילום: אלעד ברנגה.

 ג'וניור ג'ונס הוא DJ ומפיק הופעות רב מעללים. בתחילת שנות האלפיים הוא היה הDJ של הפרברים רפיוג'יז, להקת ההיפ-הופ פאנק הנחשבת (גילוי נאות: אודותיהם עשיתי את "קפיץ קפוץ", הסרט הראשון שלי). "היה מין יום הופעות תחת השמש בדיזינגוף, שיא אוגוסט. אני הייתי DJ בתחילת דרכי והבאתי להופעה בערך את כל התקליטים שלי, כולם מוזמנים מחו"ל או יד חמישית מDJ אחר שהרים ידיים. באחד השירים הסאונד שלי התחיל להשמע מוזר". ג'וניור ניסה לסדר את המחט ותוך כדי קלט שעל האצבעות שלו נשאר דבק שחור. זה היה קצת תקליט, שנמס בשמש. "קיבלתי התקף לב, הכנסתי את כל התקליטים חזרה לתיק וחיבקתי אותם עד סוף ההופעה. מזל שהיינו להקה של עשרה אנשים אז גדי (חינקיס, כיום קורע את ארופה עם ה DIRTY HONKERS) עשה את כל התפקיד של הסקראץ' עם הפה".

וזה לא שרק רוקרים פוחזים או DJים פרחחים מצליחים לשבור לעצמם את הכלים. גם קלאסיקנים עוטי פפיון מרסקים דברים פה ושם. "זה היה לפני שנים רבות, הייתי כנר צעיר מאד בחזרה עם התזמורת", מספר עודד נתנאל שכיום מנגן בכינורו בכל העולם. "גירד לי בגב. מהגירודים האלה שאתה לא יכול לוותר להם, וזה היה כמובן בנקודה שלא הצלחתי להגיע אליה". כנרים הרי צריכים להחזיק את הכלי שלהם עם הלסת כל זמן הנגינה, זה לא מבטיח גמישות. "בתבונתי הרבה החלטתי לגרד לעצמי את הגב עם הקשת של הכינור. היא נשמטה לי מהיד, פגעה ברצפה ונשברה לשניים. באולם נפלה דממה, כולם הסתכלו עלי. היה מביך, ולנגן כבר לא יכולתי באותו ארוע. היום אני מסתובב תמיד עם קשת ספייר". לפחות הצלחת להגיע ולגרד שמה, אני שואל במתח. "ברור, במובן הזה זה סיפור הצלחה", מאשר נתנאל.

לסיכום, עוד כמה חוקים בשפת האמת של דני אברג'יל:

המגבר שלך אינו בידורית, אל תחבר אליו מיקרופון כי אתה תהרוס את הממברנה. הדינמיקה של קול אנושי היא הרבה יותר גסה ורחבה מקשת הצלילים שמפיקה גיטרה.

אנשים שמקבלים את הגיטרה הראשונה שלהם מותחים את המיתרים בלי טיונר, ונקרעים להם מיתרים. תשתמשו בטיונר שיגיד לכם איזה צליל המיתר אמור להפיק.

אל תנגן על מגבר ללא הארקה. אם יש קצר במגבר – אתה ההארקה. בדוק שיש לו 3 פינים בכבל או שתמצא את עצמך אוכל וואחד פין.

אם אתה עושה ניסויים כמו לנגן על הבאס שלך רק עם שני מיתרים, כי אתה מעריץ של מורפין או משהו, שים את שני המיתרים האלה במקום שני המיתרים האמצעיים, כדי לא ליצור מתח לא שיוויוני על הצוואר.

עובד עם פדאלים של אפקטים? יופי, נורא מקורי. דאג לחבר להם את החשמל שהם אכן צריכים. רובם 9 וולט אבל יש כל מיני התחכמויות. ועדיף לא להשתמש בסוללות, אלא בשנאים שקנית כאן, כי שנאים אמריקנים מצפים לקבל מהקיר 110 וולט ואת זה אין פה.

אתה יכול לשבור כל דבר אם תשקיע מאמץ. השמיים הם הגבול. אל תשפוך על כלי הנגינה שלך נוזלים, אל תעלה אותם באש, אל תזרוק אותם מבניין ממש גבוה.

זהו. כל השאר מותר.

 

האבולוציה של הסקס

פרופסור אבשלום אליצור הוא אחד מגיבורי נעורי. שמעתי אודותיו לראשונה כשספר שלו הסתובב בין החבר'ה, "זמן ותודעה" בהוצאת גל"צ. זהו ספר שנוגע בתחום הראשי של אליצור, הפיזיקה (וספציפית פיזיקה קוואנטית), אבל אליצור הוא איש אשכולות אינטרדיסיפלינרי והוא בעל ידע רחב ועמוק בפסיכולוגיה, ביולוגיה, נוירופיזיולוגיה ועוד. כתלמיד ישיבה שיצא לשאלה יש לו דרך מרתקת להסתכל בעולם, עם סקרנות שלא יודעת גבול וחדווה נערית כלפי כל גילוי.

לפני כמה חודשים הלכתי לראשונה להרצאה שלו בנווה צדק שדיברה על מחסומי כתיבה והדרכים לעקפם. היה כל כך מרתק שבסוף ההרצאה הזמנתי אותו לבירה. הוא אמר שיסתפק בקפה ולבסוף חלקנו פיצה עם כמהין. אמרתי לו כבר אז: ברגע שתרצה, אצלם לך הרצאה כתמורה שלי אליך ואל השיעור שלימדתי אותי דרך ספרך (אני נזכר שעשיתי פעם דבר דומה עם שלמה גרוניך, כאות תודה למוזיקה שיצר בין היתר עבורי).

אז עכשיו זה קרה, והנה היא לפניכם. האבולוציה של המין, שעה של ידע חשוב, משעשע ומרתק. צפיה מחכימה ושבת שלום.

על חרדים, אנטישמיות ודונלד טראמפ

הנה סיפור בלינקים:
*החרדים בכלל, והחרדים בישראל בפרט, תמכו בטראמפ לכל אורך הדרך. פה ושם היו רבנים ואפילו אדמו"רים שהנחו את הציבור שלהם להצביע להילארי, אבל הרוב המוחץ היה פרו טראמפ. כמה פרו? הנה דוגמא
*אחרי היוודע תוצאות האמת, ציינו במגזר החרדי את הנצחון בשלל אמירות טראמפיות. הסופר חיים ולדר, חתן פרס ראש הממשלה, כתב שטוב שטראמפ ניצח, כי השמאל הוא סרטן
*כמובן שקמה סערה גדולה סביב הטקסט האומלל הזה וכך נאלץ ולדר להתנצל
*מי שטרם התנצל הוא למשל עורך הדין החרדי דב הלברטל, שכתב בין היתר: "בהתחשב במבנה הנפשי של האשה, ברגשותיה, חולשותיה וקלות דעתה, אשה לא יכולה להיות שליטה"
*גם הרב (הגאון!) בן ציון מוצפי טרם התנצל על כך שכינה את הנשיא היוצא אובמה: "עבד המלך הכושי. ברוך שפטרנו. כמה צריך לשמוח היום, חגיגה, איפה הוויסקי?"
*אבל כל התמיכה הזאת תמוהה למדי, שכן הנשיא הנבחר הוא, אפעס, אנטישמי. זה נכון שטראמפ טרם נתפס מלהג מל-גיבסון סטייל, ושביתו התגיירה ויש סביבו כמה יהודים ויודאיקה. אבל מנגד הוא גם אמר לא מעט דברים עם ניחוח אנטישמי, למשל אמר בנאום בכנס יהודי: "זה החדר עם הכי הרבה מתמקחים שהייתי בו", הנה רשימה של כמה דברים כאלה
*גם התומכים של טראמפ, מהKKK ועד אזרחי העיירות של המיד-ווסט, לא גרמו ליהודים אמריקנים לחוש בנח כלל וכלל
*דוגמא טובה היא חבורה של צייצני טוויטר אלמוניים, שתמונת צפרדע ירוקה בשם פפה היא זהותם הבדויה, שבאורח פלא הצליחו כמעט תמיד לצייץ את התגובה הראשונה לכל ציוץ רשמי של טראמפ, כאילו ידעו מראש מתי היא הולכת לעלות. הציוצים האלה היו אנטישמיים במובהק, ועולה החשד שמישהו מהצוות של טראמפ יזם אותם
*סביב הקמפיין של טראמפ התפתח גם המנהג של לסמן יהודים על ידי סוגריים משולשים סביב שמם, למשל (((רותם מלנקי)))
*טראמפ עצמו טרח לציין מספר פעמים שמבקריו הם בכלל יהודים, כמו שעשה לג'ון סטיוארט
*הדבר הכי אנטישמי שטראמפ עצמו היה חתום עליו היה תשדיר סגירת הקמפיין, שעלה יום לפני הבחירות. בלינק הבא אפשר לראות אותו, וכדאי לקרוא את הטקסט כדי להבין למה זה כל כך אנטישמי (אמלק: רוב האנשים שמוצגים על המסך כעוכרי אמריקה הם יהודים, שרוב האמריקנים יודעים מי הם ועל יהדותם)
*והנה היום נודע שטראמפ מינה כאחראי על האסטרטגיה של הבית הלבן לא אחר מאשר הקונספירטור האנטישמי סטיב באנון, אדם שלטענת גרושתו פסל 3 בתי ספר לילדיו כי היו קשורים איכשהו ליהודים (ציטוט אמיתי: "יש בספריה יותר מידי ספרי חנוכה"!)
*המינוי הזה הצליח לערער את שלוותם של החרדים בארץ הקודש, והנה לינק ראשון, אולי סנונית ראשונה, בדרך לחרטה גורפת (אזהרת טריגר עברית קלוקלת, למי שזה מפריע לו)
בברכת "אל תלכו לישון עם כלבים (טראמפ) כדי שלא לקום עם פשפשים (פרעות גזעניות, שכבר התחילו השבוע)",
שלכם,
מלנקי

999 – זהו, שלא

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.

כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.

בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.

קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח

כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.

דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.

כן, זו סצנה אמיתית
כן, זו סצנה אמיתית

ב-999 אין סצנות כאלה.

גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.

למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.

הקרנה חינם – הפרטים

אז הנה פרטי מבצע פתיחה!

ביום שישי הקרוב, 22.1.16, בשעה 10:30 בבוקר, תתקיים הקרנה חינמית בבית קולנוע סודי בתל אביב של הסרט הדוקומנטרי זוכה הפרסים "אדם הגון". בסוף ההקרנה, מפגש עם הבמאית ונסה לאפא. כל זה בחינם למי שנותנ/ת לייק לעמוד + כותב/ת כאן בתגובות "אני"! 

סודי סודי, אבל אגלה לכם. הוא נמצא ברחוב חיי אדם 11. זה נמצא בשכונת נחלת יצחק. רחוב חיי אדם הוא דד-אנד. בקצהו יש שער צהוב, כמו בקיבוצים. מאחוריו נמצא הסאונד-סטייג' הכי טוב בארץ, הרילוורקס, ובו ממקססים הרבה מאד סרטים (כשתגיעו תראו את מאות הפוסטרים על הקירות). שם גם מיקססנו את הסרט שהייתי מפיק הפוסט שלו, "אקסודוס לשנגחאי". האולם מעוצב כמו אולם קולנוע קטן עם מסך מדהים ומערכת הסאונד הכי טובה בארץ.

מספר המקומות מוגבל מאד, כל הקודמת זוכה. לייק לעמוד + לכתוב שם "אני!". כך אוכל לצ'וטט אתכן אם יהיו עדכונים.

אז יאללה, לייקקו את העמוד כדי שירגיש חלק מהפנתאון.

והנה שוב הטריילר של "אדם הגון".

נ.ב

לנקקתי מספיק לעמוד?