על הזין שלי

הטקסט הבא הולך לעסוק בזין שלי, והיחסים שלי איתו לאורך חיי. מי שזה מרגיש לו טו מאץ', מתבקש להפסיק לקרוא ממש עכשיו.

קודם כל, אני נימול. לא כועס על ההורים שלי או משהו, בשנת 1978 לא היה לזוג סטודנטים יהודים בירושלים שום סיכוי להחשף למידע שהיה יכול לעזור להם לוותר לי על החיתוך המיותר הזה. כן אומר שהם דיווחו שהמעמד היה להם לא נעים, כי חותכים לתינוק בן 8 ימים חלק מהגוף וכל זה, ויכול להיות שחיבור יותר איכותי לרגשות (דבר שנחשב מגונה בישראל המיליטנטית) היה עוזר להם להבין שפשוט לא בא להם על זה. אבל זה לא קרה ואני חי עם זה בסך הכל בשלום. קצת תחושת החמצה, זה כן. גברים שלמים נהנים יותר, זה עניין של כמות תאי עצב ברקמה.

את חדוות האוטוארוטיקה גיליתי די מוקדם. יש לי זכרון מגיל 3 בו היינו צריכים לצאת מהבית לאנשהו. הוריי כבר עמדו בדלת וקראו לי לבוא, ואני אוננתי. שכבתי על כרית ענקית בסלון והתחככתי לי. אני זוכר שזה היה נעים, וקראו לי לדלת. אז אמרתי "רגע", גמרתי וקמתי ללכת. הוריי הפגינו סובלנות לגבי זה, לא רק בפעם הזאת. כך שבתחילת חיי היחס שלי לאיבר המין שלי היה כמקור לעונג, וזה בעיניי בריא ונחוץ. הדרך לאהבה עצמית עוברת גם דרך אהבת הגוף הגשמי שלך והעונג שהוא יכול להסב לך.

כך התחככתי לי בכדור הארץ כעשור, אולי טיפה פחות. יום אחד הבטתי מטה והחסרתי פעימה: שיערות ערווה חיכו לי שם, חלק חדש מגופי. בזכות ספרים וידע בסיסי בגנטיקה ידעתי שזה יבוא, אבל הגילוי היה שוק. בעיקר בגלל הכמות שהופיעה בן לילה. כך הפך הזין שלי למוקד ממנו תתפשט ההתבגרות שלי לשאר הגוף. עד למח, בהנחה שגברים מסוגלים לחשוב גם ממנו.

יום אחד בכיתה ו"ו נכנסתי לשירותי הבנים בהפסקה, ושם מצאתי את רוב בני כיתתי. כמה מהם הוציאו ת'זין והראו לכולם. לפחות שני פינים היו זקורים. היה שם רעש רב, של צהלות הנחשפים וגם של כל אלו שרק הסתכלו ונדו בראשם: "איזה דפוקים, איזה דפוקים". הריגוש היה גדול אבל חשתי שם לא בנח ויצאתי די מהר. אולי הרגשתי סכנה מסוימת. הייתי כמעט בתחתית הסולם החברתי ביסודי, ובדיעבד הייתי עלול לזכות להתנכלות בסיטואציה זו של פריצת גבולות ושכל בתחת. לרגע לא חשבתי להוציא שם את הזין שלי. אם כבר, רציתי להוציא אותו משם.

סביב הבר מצווה עברתי לגור במקום חדש ושם רכשתי לי כמה חברים. הייתי צעיר בשנה מכולם. זה התגלה כעניין גורלי, אבל בגלל שהייתי גבוה הם לא כל כך זכרו שאני צעיר מהם. מצד אחד הם היו חברים טובים ולימדו אותי איך להפסיק להתחכך ולהתחיל לאונן כמו גדול (הדגמה עם הידיים על עט פיילוט כחול בשיעור ערבית). מצד שני הם היו מדווחים מהמדידות שהיו עושים לאיבר שלהם (על בסיס יומי פחות או יותר) ואני הייתי ממש מחוץ לתחרות. בפעם האחת בה דיווחתי להם על הממצאים שלי הם פרצו בצחוק צורב תודעה. זה היה רגע מכונן, לרעה. ניסיתי להביא תירוצים למה אני משמעותית יותר קטן מהם, אבל הם ביטלו אותם וכינו אותי בשמות שקשורים לנושא. לא שזה קשה עם אחד ששם משפחתו הוא מלנקי.

אם כבר מדברים על שם המשפחה, עד היום אני אומר למי שלא יודע ש"מלנקי" זה קטנצ'יק. זו חצי אמת. ברמת הפשט מלנקי זה קטן. להגנתי אומר שבשפות המזרח ארופאיות שמור מקום של חמידות למילה מלנקי ולקטנות בכלל, ושאפשר להפוך כמעט כל שם לחמוד יותר אם מקטינים אותו. רוסית למשל: קיפוד אומרים יז'. קיפוד קטן זה יוז'יק. פיל זה סלון. פיל קטן – סלוניק. נכון חמוד? ככה גם אני. לא קטן חלילה, דיר באלאק להגיד את זה. פשוט חמוד. בכיתה ט' פעם הסבירה לי מורה מול כל התלמידים, בשיעור הראשון, שמלנקי זה קטן. לקח חודש עד שהפסיקו להזכיר לי את זה. הבעיה היתה שבאמת האמנתי שיש לי זין קטן. וזה הפריע לי.

ונשאלת השאלה איך לומד ילד שזין קטן זה רע וזין גדול זה טוב? התשובה שלי היא מיניות הישגית. גברים מחונכים בשלל דרכים אה-פורמליות (בדיחות, שירים, מפה לאוזן) שאיכותו של גבר נמדדת בכמותו. גבר צריך הרבה סנטימטרים בגובה, בזין, לזיין כמה שיותר נשים. גבר שיספר ששכב עם מאה נשים ירשים גברים (ממוצעים) אחרים הרבה יותר מגבר שיספר ששכב עם 5 נשים והקשיב להן, עינג אותן והגשים להן משאלות. למרבה האירוניה הבחור האחרון עלול דווקא "לצאת הומו".

בדיחה: מהו האיבר הכי רגיש בגוף כשמאוננים? תשובה: האוזן שפונה לדלת. מתבגר אוהב לגמור מהר, כדי שלא יתפסו אותו. גם אני הייתי כך, למרות שבבית אוננות לא היתה טאבו. אפילו היו בדיחות קלילות על זה פה ושם. יום אחד ההורים שלי חזרו מקניות, ובאמתחתם היה סינטבון. שאלתי מה זה כי לא ידעתי. אבא ענה: זה סבון כביסה, זה לא בשביל לעשות ביד. צחקתי במבוכה אבל ניצלתי את השיעור עד תום: כי זה מחוספס מידי, שאלתי. אבא אישר.

כמתבגרים צעירים דיברנו חבריי ואני בלי סוף על אוננות, בנות, אברי המין של עצמנו ואברי מין בכלל. גם מעשה האוננות היה משותף לעתים, לא נגענו זה בזה אבל יצא לנו לאונן באותו חלל, ואפילו לשמור שאף אחד לא מתקרב אם מישהו החליט שמה שבא לו עכשיו זה לאונן בלילה בראש מגדל המים המקומי. בסיום האקט הם אפילו באו לבחון את כמות הזרע שנורתה אל קרקע הבטון, וכמובן להכריז שהם מתיזים יותר.

ככה נראה גיל 13-17 (לפחות) של רוב הבנים בעולם. רוצים לגמור מהר גם בשביל הפורקן, וגם כדי להשאיר לעצמם זמן לעוד פעם. אני כל כך מרחם על בחורי ישיבות, שזה כל מה שהם רוצים לעשות, ובהתאמה זה בערך הנושא היחידי שהמשגיחים שלהם מדברים איתם עליו: שאסור באיסור חמור לאונן. הם מאוננים כמו גדולים כמובן, אבל זה כבר דיון אחר. אז אפשר להגיד שהנעורים הם בית ספר לגמירה זריזה. זה בית ספר ללא ימי מנוחה בחגים ושבתות. עוד פחות בחופש הגדול. שנים של אימונים.

כמתבגר עומד לך כל הזמן, ומכל דבר. לשמחתי ראיתי איפשהו (אולי ב"דגראסי"? לא זוכר) שבגיל ההתבגרות זיקפה לא מעידה על שום דבר, אז לא נבהלתי מכך שעמד לי בשיעורים עם מורים, עם מורות ישישות, עם חברים בהפסקה הקטנה, ובגדולה, ובשעת אפס. הדאגה היחידה שלי היתה שלא יראו שעומד. דווקא זין קטן יותר בעייתי, בעיקר דרך טרנינג בימים עם שיעור ספורט. זין שגדל מספיק ניתן, כך גיליתי, להשחיל בין הפופיק לגומי של התחתונים, וכך הזיקפה מסתתרת היטב. אבל אם זה שיעור ריצה צריך לסדר את זה כל הזמן. באותה עת התפרסם ציטוט של מדונה שאמרה שנראה לה נורא לא נח להסתובב עם הידית הזאת לכל מקום. צודקת. חצי מיום הלימודים היה מלווה בחיפוש אחר הזדמנות בלתי מביכה להכניס את היד למכנסיים ולסדר את החבר. ובכלל לא היה לי ברור למה זה אמור להביך. שיעמוד, מה.

התבגרתי בדיוק לפני האינטרנט אז פורנו לא היה זמין כל כך. פה ושם התגלגלו לידיי חוברות פנטהאוז והיתה גם קלטת VHS שעברה בין הבנים בכיתה, אבל זו היתה קלטת של "המדריך לאוהבים 3". זה היה מדריך לעינוג הדדי, ולצד זוגות צעירים היה ניתן לראות שם גם זוג של בני 60 משתגל. פחות חיבבתי את הזוג הזה אבל זה לא שהרצתי אותם קדימה. בספריה בבית גם מצאתי, בין שאר העם-עובדים והזמורה-ביתנים, את הקאמה סוטרה בעברית וגם ספר נפלא של קסאווירה הולנדר בשם "שעשועי מין". התכנים האלה לא היו פורנוגרפיים בלבד, אלא בנו אותי עם הזמן כגבר שהכבוד שלו בסקס זה לענג נשים (לא תמיד הצלחתי). אחד השיעורים המרכזיים שחזרו שם, גם בקאמה סוטרה שהוא בסך הכל ספר עתיק ושוביניסטי בהתאמה, הוא שיש לענג את הזולת בעזרת כל הגוף, ולא רק בעזרת הזין. אולי המהפכה תבוא בזכות הצפה של אתרי הפורנו בטוטוריאלז. הנוער גם ככה שם.

בגיל 17 איבדתי את בתוליי באירוע קצרצר בו גם בת הזוג איבדה את שלה, כך שלא ממש יכולתי לשאול אותה "איך הזין". השאלה הזאת היא הרי "איך אני בהשוואה לעולם". ממש רציתי אישור שאני גבר-גבר, לא בפני עצמי אלא ביחס. לא יודע אם יש בגוף האדם איבר יותר תחרותי מהזין. רק בגיל 21 שכבתי עם מישהי שידעה גברים לפני, ועשיתי את הטעות ושאלתי אותה. "לאקס שלי היה זין ענק", היא ענתה בהתפנקות, ואני הבנתי שמבחינתה היא ירדה ליגה. מאד יכול להיות שבכלל לא, אבל כך או כך היא חזרה אליו אחרי חודש. ברור שזכותה והכל, אין ספק. אני מדבר על האימפקט שזה השאיר עלי – ובכן האימפקט היה שלילי. נכנסתי לתקופה ארוכה בה הרגשתי שאני קטן ושזה מדעי. מצד שני, הרגשתי שיש לי מה לעשות: לשפר תחומים אחרים. למשל להחזיק מעמד יותר זמן לפני שאני גומר (התאמנתי על זה ולהצלחה היו יתרונות וחסרונות, כתבתי על זה פה), וגם לרדת ממש טוב, שזה משהו שכל גבר צריך ללמוד לטעמי.

התחלתי לפלס את דרכי המינית, בהתחלה באופן מגושם, וברטרוספקטיבה הבנתי שהייתי עם לא מעט בתולות בשנות ה-20 לחיי. יותר מכל גבר אחר ששאלתי בנושא. אהבתי אותן באמת, ובמובן מסוים מדובר על בחירה שנובעת מחוסר בטחון (מה זה מלמד על אהבה?). אולי חשבתי, באופן בלתי מודע, שרק בתולה לא תשים לב שאני קטן ובלתי ראוי – כי ככה הרגשתי. יש פה עניין: חשבתי שהזין שלי הוא אני, או שהוא מייצג אותי בצורה מרכזית. לא חשבתי על הפרדה בסגנון "טוב אולי הוא קטן, אבל אני ממש טוב בלהקשיב, ומסאז'ים, ויש לי ידע כללי נרחב וחוש הומור מצוין ואני גם גבר גבוה כך שאני עצמי גדול". רוב מערכות היחסים שלי היו בנות יותר משנה, כך שלקח לי שנים עד שיכולתי לצאת מהמצב התודעתי הזה. פעם מישהי אמרה לי במיטה ש"זה הכי גדול שאני מוכנה להכיל". למחרת סיפרתי את זה לידידה שפטרה את הדברים: "איף, השיט שאנשים אומרים כשהם חרמנים". מיד האמנתי לידידה, ולא לפרטנרית שלי.

כשמאהבת חדשה סיפרה לי שבדיוק סיימה עם אקס ארוך-טווח, היא ציינה שהיה גם עב-טווח. היא ניסתה לתת לי פרס ניחומים: "זה דווקא נחמד שלא כואב לי אחרי כל פעם". אהבתי אותה אבל העניין לא הסתדר לי. חשבתי שתמיד אהיה בשבילה מספר 2 ומטה. פחדתי שיום אחד היא תתגעגע למשהו שלא אוכל לתת לה. מחשבות שווא, אני יודע היום.

אני תוהה אם בשלב הזה אתה, הקורא, תוהה על כמה סנטימטרים אנחנו מדברים. זו כנראה מחשבה בלתי נמנעת, אבל בעיקר כי אנחנו מחונכים לה. גם אני חונכתי לה, וממש בא לי לכתוב פה מספר. אני נאבק בעצמי ברגעים אלה ממש. מתמקח עם עצמי. האם לרמוז. האם לכוון. או פשוט לכתוב. אבל לא. הטקסט הזה יירה לעצמו ברגל אם אפול למלכודת הזאת.

יש גברים שנותנים שמות לזין שלהם. לקראת סוף הרווקות שלי הייתי כמה חודשים עם מישהי שדווקא מולה התחשק לי לעשות את זה. קראתי לו איתן. ודווקא היא, כך גיליתי, הייתה הפרטנרית היחידה שלי שהיה לה תיאבון מיני גדול משלי. מצאתי את עצמי מסרב לה למין כי פתאום לא הייתי בטוח שיעמוד לי, ופחדתי להיות בסיטואציה כזאת. בכל פעם זו הייתה התלבטות: גבר מחונך שלא לסרב למין לעולם, גם כי מיניות הישגית וגם מחשש להעליב את בת הזוג. פעם אחת זרמתי איתה על מין של צהריים ואכן הגעתי, בפעם היחידה בחיי עד כה, לסיטואציה של אין אונות במיטה. היא הפטירה: "אויש, איתן דווקא לא כל כך איתן היום". למה לא קראתי לו שמוליק כמו כולם.

השינוי המיוחל הגיע למעשה כשפגשתי את רעייתי, ואני בן 31. פתאום הייתי עם מישהי שלא רק אוהבת אותי, אלא גם עושה איתי ילדים. זה קשר מסוג אחר, אמון אמיתי שמגובה במעשים. וכשהיא אומרת לי דברים עלי, הקשב שלי גדול יותר. רק איתה ובזכותה הבנתי והפנמתי שאני גדול. באמת גדול. יכול הכל. אני מסתובב אחרת בעולם. ביג דיק אנרג'י זה דבר אמיתי. פעם היה לי הרבה פחות ממנו, היום יש יותר. האיבר הפסיק לגדול סביב גיל 18, השכל לא. וזה מאד משמעותי. להיות בשלום עם הגוף שלך, ועוד עם האיבר שאתה הכי עסוק בו כל החיים – זו מתנה. אחת המתנות שאני מקווה להעניק למשתתפים במעגל הגברים שלי.

ביג דיק אנרג'י זה לא להיות הזאב הרע. להיפך. זו נדיבות של מי שיש לו מספיק והוא מסוגל לחלוק. זה בטחון עצמי שמשרה בטחון גם על הסביבה. בעלי האנרגיה הזו לא צריכים להרים את הקול שלהם יותר מידי, הם יודעים שהנוכחות שלהם מספיקה, ושמשפט אחד סוגר את הפינה. ואם לא, לא נורא, קטן עליהם. נראה לי שזה אינטרס כלל אנושי שיותר מאיתנו יהיו כאלה.

מעגלי גברים – מה זה?

מעגל הגברים שלי פותח את שורותיו לגברים חדשים. אבל מה זה בדיוק?

לגברים אין מספיק מסגרות בהן הם יכולים לדבר על עצמם באמת. להביא בחופשיות רגשות, קשיים, חרדות וכשלונות. להפך, מחנכים אותנו לא לדבר על זה. לשתוק. השתיקה מביאה לבושה, לאשמה, סיר לחץ. פלא ש-90% מההתמכרויות בעולם הן של גברים? פלא ש93% מהאסירים בעולם הם גברים? הגיע הזמן לשחרר את השסתום.

במעגל גברים יושבים ביחד, מעט גברים. במסגרת הקרובה הזאת מותר לדבר על הכל. נפגשים פעם בשבוע, בערב, לשעתיים כל פעם. מעלים נושאים שמעסיקים אותנו. מקשיבים, מנתחים, תומכים. לומדים לדבר בגוף ראשון. מידי פעם אחד מאיתנו מגלה שבעיה שמטרידה אותו כל חייו, שמעולם לא דיבר עליה, היא למעשה דבר נפוץ ומוכר. אבן יורדות מהלב, אסימונים נופלים. הלב השבור מגלה שהוא לב שלם. זו תמיכה של אחים זה בזה.

יש הרבה מעגלי גברים בישראל. זה המעגל שלי. אני (רותם) רק מנחה אותו. אני לא המשתתף הכי חכם, לא יודע יותר מאף אחד במעגל. התפקיד שלי הוא לאפשר לזה לקרות. רוצה לדעת עוד עלי? אתה יכול למצוא תכנים אישיים שלי כאן, כאן וכאן.

מעוניין להצטרף למעגל, גבר? לחץ כאן ואני אחזור אליך.

סקירת תקשורת חרדית: המופע בעפולה

על סקנדל אחד, ואיך סיקרו אותו 3 עיתונים חרדיים ביום שישי 16.8.19. מתחילים.

בשבוע החולף עסקה התקשורת החרדית בלי סוף במופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, שסערת ההפרדה בו עשתה כותרות בתקשורת הישראלית כולה. היו שם כל האלמנטים הנכונים לדרמה: שופטים יהודיים "נגד", שופט ערבי "בעד", ח"כ תמר זנדברג משמאל, רון קובי מימין…

ובאמצע מופע מוזיקלי פופולארי שנותן צבע וכיף לכל הקונפליקט הבלתי נגמר הזה בין הרצון של החרדים לנרמל הפרדה מגדרית, גם באירועים ציבוריים שיש בהם כספי ציבור (שהרי אף אחד לא מתערב בהפרדה שקורית יום יום באירועים פרטיים, בתי כנסת, ישיבות וכו') לבין הרצון החילוני בשיוויון.

התקשורת החרדית כהרגלה להוטה להוכיח שהחרדים הם המגזר השנוא והמופלה ביותר בישראל. מאמרו של יצחק מתתיהו טננבוים ב"המודיע", העיתון החרדי הוותיק ביותר, שמופעל רובו ככולו ע"י חסידות גור, מלא ארס. בפסקה הראשונה הוא מסמן את החילונים כ"אויבים", לא פחות. הנה המאמר המלא, ותחתיו כמה תקריבים למי שלא רוצה לקרוא את הכל.

20190816_114013-e1566250293391.jpg

20190816_114027.jpg

20190816_114055

"כוחות דמויי-אנושיות", לא פחות. שדים? מפלצות? לטננבוים הפתרונים. בכל מקרה אין דרך להסביר לתועמלן שאין פה רצון להתעלל באף אחד, אלא לשמור על צביון המדינה, וברור שכל צד מושך לכיוון שלו בעניין הזה. אין צורך להגיע לדה-הומניזציה, זה מיותר ומזהם את האוויר.

"המודיע" הוא העיתון החסידי הגדול. במתחרה הליטאי "יתד נאמן" לא טומנים את היד בצלחת, ובכתבה תחת הכותרת "נפשם חולת שנאה" כותב י. פריינד (רבים בעיתונות החרדית כותבים בשמות בדויים או חלקיים) בלעג כנגד הסולידריות שהפגינו ישראלים רבים עם הילד רוהן פרז בן ה-13, שגורש עם אימו מישראל זה עתה.

20190819_233933.jpg

20190819_225753.jpg

כמו כן ניכר חסרונם של לימודי הליב"ה במגזר: "…הוא התבקש לעזוב את הארץ יחד עם אימו ולחזור לבנגקוק". ובכן, הם אכן המריאו לבנגקוק, אבל הם לא "חזרו" לשם. בנגקוק נמצאת בתאילנד.

20190819_225730-e1566247622915.jpg
י. פריינד ליתד נאמן

עם זאת, זה עדיף על טננבוים מ"המודיע" שכתב שמדובר בסודנית ובנה.

20190816_114013__1
קפיצה קטנה בחזרה לטננבוים

אבל כל האיזכור מלא האיד לסיפור גירושו של רוהן פרז בא רק כדי לדבר על צביעותם של החילונים, שחסים על הילד הגוי שגורש מהארץ בה נולד וגדל, ואינם חסים על ילדים יהודים בעפולה שרוצים לראות הופעה בלי לראות נשים. מעניין הדימוי שבחרו בעיתון הליטאי לכתבה:

20190819_084442

שופט חילוני, לבן שיער, מגיח עם פטישו מכיוון עזרת הנשים הוורדרדה, ומנפץ את המחיצה כך שרסיסים נופלים על גבר חרדי ששקוע כמובן בקריאה. זה מעניין במיוחד כי גם בעיתון "חדשות בקהילה" בחרו באיור מאד דומה:

20190816_111742

שוב שופט לבן שיער תוקף בפטישו ומנתץ לרסיסים משהו משל החרדי. הפעם החרדי הוא הזמר שהופעתו עמדה במרכז המחלוקת, מוטי שטיינמץ, ומה שמנופץ הוא להיטו "נפשי", שביוטיוב יש לו למעלה מ-6,000,000 צפיות (לתשומת לב הרבנים שטוענים שרק שבאבניקים גולשים באינטרנט). כאן דמות השופט כבר קיבלה טוויסט בריטי, פיאה והכל. מצד אחד חבל שהמאייר לא טרח לברר איך נראים שופטים בישראל, מצד שני ניכר שהוא לא חושב שאלו אכן שופטי ישראל, אלא "ערכאות גויים". אגב, השיר שידוע גם בשם "אנעים זמירות" הוא חלק מפיוט "שיר הכבוד" האשכנזי, אליו נקשרו אגדות שונות, למשל שזה מה ששרים בגן עדן ביום כיפור. המאייר בחר לנתץ כאן שיר רב משמעות.

עד כאן תקשורת חרדית קלאסית. החילונים הם האויב, החרדים הם קורבנות של כפיה חילונית מתמדת (זה נאמר בלי בושה גם בהקשר של ארוע במימון ציבורי שהתקיים בסופו של דבר בהפרדה מלאה), לא הופתעתי ממש. עד ששמתי לב להפניה הזו:

20190816_153542.jpg

מה?! "חדשות בקהילה" מביאים טור דעה *נגד* ערבי שירה בהפרדה מלאה? את מי הם הביאו שיכתוב את זה? שופט? חילוני? חרדי מודרני רחמנא ליצלן? ביד רועדת דפדפתי לעמ' 42. אז זהו. הם הביאו את יואל קרויס, איש העדה החרדית הקיצונית, שהוא נגד ערבי שירה בהפרדה מלאה כיוון שהוא נגד… ערבי שירה בכלל.

20190819_085725.jpg

הנה כמה תקריבים למי שלא מאמין.

20190819_085934

20190819_085947.jpg

קרויס, סלב ירושלמי המכונה בחיבה "יואלי" ולעתים "יואליש", שנטען כי התיז גז פלפל בפרצופה של אישה שהלכה ברחוב לגברים בלבד, ומוכר למשטרה משלל כיוונים נוספים, נגד הופעות כי הן מביאות לקלות ראש, ומשום שחז"ל אסרו להרבות בזמר לאחר חורבן בית המקדש. טוב איך לומר, עברו פאקינג 2000 שנה, תן לי לדפוק הד בנגינג לצלילי "נפשי" של שטיינמץ או שאני מתנצר. נודר.

לא נבחרנו לשום דבר/

אין בוחר ואין נבחר/

פשוט תהיה אדם ישר/

ואם יש לך שכל בקודקוד זה יעשה אותך מאושר//

מתוך "הללויה", אדם חופשי

הבטחה עם שחר

*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.

אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*

אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.

רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.

עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).

הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!

עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.