סקירת תקשורת חרדית: המופע בעפולה

על סקנדל אחד, ואיך סיקרו אותו 3 עיתונים חרדיים ביום שישי 16.8.19. מתחילים.

בשבוע החולף עסקה התקשורת החרדית בלי סוף במופע של מוטי שטיינמץ בעפולה, שסערת ההפרדה בו עשתה כותרות בתקשורת הישראלית כולה. היו שם כל האלמנטים הנכונים לדרמה: שופטים יהודיים "נגד", שופט ערבי "בעד", ח"כ תמר זנדברג משמאל, רון קובי מימין…

ובאמצע מופע מוזיקלי פופולארי שנותן צבע וכיף לכל הקונפליקט הבלתי נגמר הזה בין הרצון של החרדים לנרמל הפרדה מגדרית, גם באירועים ציבוריים שיש בהם כספי ציבור (שהרי אף אחד לא מתערב בהפרדה שקורית יום יום באירועים פרטיים, בתי כנסת, ישיבות וכו') לבין הרצון החילוני בשיוויון.

התקשורת החרדית כהרגלה להוטה להוכיח שהחרדים הם המגזר השנוא והמופלה ביותר בישראל. מאמרו של יצחק מתתיהו טננבוים ב"המודיע", העיתון החרדי הוותיק ביותר, שמופעל רובו ככולו ע"י חסידות גור, מלא ארס. בפסקה הראשונה הוא מסמן את החילונים כ"אויבים", לא פחות. הנה המאמר המלא, ותחתיו כמה תקריבים למי שלא רוצה לקרוא את הכל.

20190816_114013-e1566250293391.jpg

20190816_114027.jpg

20190816_114055

"כוחות דמויי-אנושיות", לא פחות. שדים? מפלצות? לטננבוים הפתרונים. בכל מקרה אין דרך להסביר לתועמלן שאין פה רצון להתעלל באף אחד, אלא לשמור על צביון המדינה, וברור שכל צד מושך לכיוון שלו בעניין הזה. אין צורך להגיע לדה-הומניזציה, זה מיותר ומזהם את האוויר.

"המודיע" הוא העיתון החסידי הגדול. במתחרה הליטאי "יתד נאמן" לא טומנים את היד בצלחת, ובכתבה תחת הכותרת "נפשם חולת שנאה" כותב י. פריינד (רבים בעיתונות החרדית כותבים בשמות בדויים או חלקיים) בלעג כנגד הסולידריות שהפגינו ישראלים רבים עם הילד רוהן פרז בן ה-13, שגורש עם אימו מישראל זה עתה.

20190819_233933.jpg

20190819_225753.jpg

כמו כן ניכר חסרונם של לימודי הליב"ה במגזר: "…הוא התבקש לעזוב את הארץ יחד עם אימו ולחזור לבנגקוק". ובכן, הם אכן המריאו לבנגקוק, אבל הם לא "חזרו" לשם. בנגקוק נמצאת בתאילנד.

20190819_225730-e1566247622915.jpg
י. פריינד ליתד נאמן

עם זאת, זה עדיף על טננבוים מ"המודיע" שכתב שמדובר בסודנית ובנה.

20190816_114013__1
קפיצה קטנה בחזרה לטננבוים

אבל כל האיזכור מלא האיד לסיפור גירושו של רוהן פרז בא רק כדי לדבר על צביעותם של החילונים, שחסים על הילד הגוי שגורש מהארץ בה נולד וגדל, ואינם חסים על ילדים יהודים בעפולה שרוצים לראות הופעה בלי לראות נשים. מעניין הדימוי שבחרו בעיתון הליטאי לכתבה:

20190819_084442

שופט חילוני, לבן שיער, מגיח עם פטישו מכיוון עזרת הנשים הוורדרדה, ומנפץ את המחיצה כך שרסיסים נופלים על גבר חרדי ששקוע כמובן בקריאה. זה מעניין במיוחד כי גם בעיתון "חדשות בקהילה" בחרו באיור מאד דומה:

20190816_111742

שוב שופט לבן שיער תוקף בפטישו ומנתץ לרסיסים משהו משל החרדי. הפעם החרדי הוא הזמר שהופעתו עמדה במרכז המחלוקת, מוטי שטיינמץ, ומה שמנופץ הוא להיטו "נפשי", שביוטיוב יש לו למעלה מ-6,000,000 צפיות (לתשומת לב הרבנים שטוענים שרק שבאבניקים גולשים באינטרנט). כאן דמות השופט כבר קיבלה טוויסט בריטי, פיאה והכל. מצד אחד חבל שהמאייר לא טרח לברר איך נראים שופטים בישראל, מצד שני ניכר שהוא לא חושב שאלו אכן שופטי ישראל, אלא "ערכאות גויים". אגב, השיר שידוע גם בשם "אנעים זמירות" הוא חלק מפיוט "שיר הכבוד" האשכנזי, אליו נקשרו אגדות שונות, למשל שזה מה ששרים בגן עדן ביום כיפור. המאייר בחר לנתץ כאן שיר רב משמעות.

עד כאן תקשורת חרדית קלאסית. החילונים הם האויב, החרדים הם קורבנות של כפיה חילונית מתמדת (זה נאמר בלי בושה גם בהקשר של ארוע במימון ציבורי שהתקיים בסופו של דבר בהפרדה מלאה), לא הופתעתי ממש. עד ששמתי לב להפניה הזו:

20190816_153542.jpg

מה?! "חדשות בקהילה" מביאים טור דעה *נגד* ערבי שירה בהפרדה מלאה? את מי הם הביאו שיכתוב את זה? שופט? חילוני? חרדי מודרני רחמנא ליצלן? ביד רועדת דפדפתי לעמ' 42. אז זהו. הם הביאו את יואל קרויס, איש העדה החרדית הקיצונית, שהוא נגד ערבי שירה בהפרדה מלאה כיוון שהוא נגד… ערבי שירה בכלל.

20190819_085725.jpg

הנה כמה תקריבים למי שלא מאמין.

20190819_085934

20190819_085947.jpg

קרויס, סלב ירושלמי המכונה בחיבה "יואלי" ולעתים "יואליש", שנטען כי התיז גז פלפל בפרצופה של אישה שהלכה ברחוב לגברים בלבד, ומוכר למשטרה משלל כיוונים נוספים, נגד הופעות כי הן מביאות לקלות ראש, ומשום שחז"ל אסרו להרבות בזמר לאחר חורבן בית המקדש. טוב איך לומר, עברו פאקינג 2000 שנה, תן לי לדפוק הד בנגינג לצלילי "נפשי" של שטיינמץ או שאני מתנצר. נודר.

לא נבחרנו לשום דבר/

אין בוחר ואין נבחר/

פשוט תהיה אדם ישר/

ואם יש לך שכל בקודקוד זה יעשה אותך מאושר//

מתוך "הללויה", אדם חופשי

מודעות פרסומת

הבטחה עם שחר

*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.

אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*

אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.

רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.

עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).

הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!

עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.

כשחרדי גונב, לכאורה

לא כל חודש אני קורא את "ליברל". אני תופס ממנו ירחון מוצלח, אבל אין לי מנוי ורק לעתים רחוקות אני שם ידי על גליון. החודש זה קרה.

20180611_224855
שער "ליברל", גליון יוני 2018

צדה את עיני כתבה גדולה ומוצלחת של שרה ליבוביץ-דר על אבי גבאי.

20180611_224917

איכשהו נחקק בזכרוני משפט אחד מתחילת הכתבה: "כמעט שנה אחרי בחירתו של אבי גבאי ליו"ר העבודה, המפלגה מבעבעת כפי שלא הייתה מאז ההפסד בבחירות 2015". לא יודע למה, ה"מבעבעת" הזה נתקע לי בראש.

20180611_224949

אחרי שסיימתי עם "ליברל" החילוני התפניתי לתחביב שלי ב-20 השנה האחרונות: קריאת עיתונות חרדית. אני מרצה על תקשורת חרדית ויש לי בבית ארכיון נאה של עיתונים, עלוני שבת, פשקווילים, וידאו חרדי וקולנוע חרדי (יש דבר כזה) וגם מאות קלטות שהקלטתי מהרדיו החרדי הפיראטי בין 1998 ל-2006. למרות שאני מכיר היטב את הקשר בין תקשורת חרדית ופשיעה (למשל: תחנות הרדיו הפיראטיות היו נסגרות ונפתחות כל הזמן, תוך התעלמות מפיקוח הנפש שיצרו בנתב"ג עת התדרים שלהן הפריעו לקשר בין טייסים למגדל הפיקוח), לא הייתי מוכן למה שראו עיניי, עת עיינתי ב"תוספת האקטואלית", מוסף של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, כ"ה בסיון התשע"ח.

20180611_225037
שער התוספת האקטואלית של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, יצא ב8.6.18

המודיע הוא הותיק שבעיתונים החרדים בישראל, יוצא לאור משנת 1950, ונשלט על ידי החסידויות הגדולות ובראשן גור. השיוך המפלגתי המובהק הוא ל"אגודת ישראל". בעמ' 16 מתחיל מדור בן 5 עמודים בשם "דיווחים פוליטיים" עליו חתום מ. כרמלי. זו הזדמנות טובה לספר שבעיתונות החרדית יש המון פסבדונים, כלומר שמות עט, כלומר שמות בדויים. זה בגלל שתפקידו של גבר בחברה החרדית הוא ללמוד תורה, ומי שכותב בעיתון הוא רחמנא ליצלן עובד, וזה נחשב ביטול תורה. אבל כפי שנראה להלן, יש לכך עוד סיבות כנראה.

20180611_225103

בעמ' 22 צדו את עיני המילים "מפלגה מבעבעת". ואז צדו את עיניי כל המילים שבאו אחריהן.

20180611_225146
איזה דז'ה וו

רגע התגלית היה סוג של שוק. זה עיתון עם "ועדה רוחנית". זה עיתון שמתיימר לייצג ערכים נעלים, "לא תגנוב" הוא אחד מהם. זה עיתון שעובדים רבים בו לא מילאו חובות אזרחיים שאני נאלצתי למלא בניגוד לרצוני, והפטור שהם קיבלו משירות צבאי של שנים ניתן להם כי הם יעני אוחזים באיזה ערכים נעלים שחייבים לשמור עליהם מכל משמר. אבל רגע – האם אנחנו מדברים רק על כמה שורות? הלוואי. הנה כמה דגימות. מעבר עם העכבר מעל התמונה יגלה מאיפה היא.

אחסוך לכם את השאר: ב"המודיע" מופיעות 700 מילה מתוך הכתבה של שרה ליבוביץ-דר בליברל, ברמת הקופי-פייסט. האם כתוב שמדובר בכתבה מעיתון אחר? רק בצורה מאד מעורפלת.

20180611_225146

"העיתונאית הגב' ליבוביץ דר מליברל מציינת", כמשפט פותח של הטקסט כולו, לא מבהיר שמדובר בטקסט שלה. ניתן להבין ממנו שהיא מסרה רק את המשפט הראשון בטקסט. שימו לב גם ששמה הפרטי לא צוין. את שמו המלא של ירון דקל דווקא ציינו ב"המודיע":

20180628_105017
עוד טקסט מוכר ב"המודיע". אני בטוח שכבר ראיתי את זה פעם

טוב, דקל הוא גבר. אם המודיע היו נחמדים היו יכולים לצרף אפילו תמונה שלו, שכן גם הטקסט הזה הופיע בליברל:

20180628_105058
ליברל

גם כאן אין לקורא דרך לדעת שהוא מקבל קופי פייסט מהעיתון הכי חילוני בארץ, ללא אישור. פניתי ל"המודיע" לקבל תגובה. מצאתי את האדם שחשדתי שהוא בפועל מ. כרמלי והתקשרתי אליו. הוא הזדהה בשם אחר, כרגע יש לי חשד סביר מאד שגם זה היה שם בדוי. הוא נתן לי כתובות אימייל לשלוח אליהן את החומר. שלחתי את התמונות ושאלתי 4 שאלות:

יש פה חשד להעתקת תכנים.
1. האם זוהי פרטיקה מקובלת ב"המודיע"?
2. האם יש בגליון המודיע המדובר עוד תכנים מועתקים (אנא הפנו אותי לעמודים ספציפיים)?
3. האם התבקשה רשות מגורם כלשהו בליברל? אשמח לאסמכתא אם כן.
4. באם לא, האין מדובר בגזל על פי ההלכה? האם יש לכך תנא דמסייע או היתר מרב (מה שמו)?

 

מהמודיע לא התקבלה כל תשובה, אבל כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאדם שביקש להשאר אוף-דה-רקורד. לא אספר מי הוא, רק שרובכם מכירים את שמו. בקשתו ממני היתה פשוטה: "תוותר להם". מה? ככה? "כן, ככה. תוותר להם על זה". זה יפה. על מה הם אי פעם ויתרו לי? האם החסידים שערכו אירוע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין שמעו את המחאה הגדולה שקמה בתל אביב סביב העניין והסכימו להעביר את הארוע השוביניסטי שלהם לנחלה חרדית, או מוטב, לנחלת העבר?

חיפוש בטוויטר גילה לי שזו לא הפעם הראשונה. לחצו על התמונה והכנסו לתגובות לציוץ. קוראים חרדים מאשימים שם כתבים חרדים בגניבה שיטתית, חוזרת ונשנית.

נשמע שזו תופעה רחבה מאד, כל הגזל הזה. וזה ידוע, וזה נמשך. גם בושה כבר אין. מזל שתורתנו הקדושה (או לפחות תורתם הקדושה) דורשת "הוכח תוכיח את עמיתך". ההלכה אומרת שיש טעם להוכיח אדם רק אם יש סיכוי שהוא יקשיב. בואו נראה.

מחשבה נוספת היא על הקורא החרדי התמים (והוא לרוב די תמים). נדמה לו שהוא קורא תכנים חרדיים שעברו ועדת רבנים, אבל הוא בעצם מקבל תכנים "חיצוניים", כמו שקוראים לזה שם. הכל פסאדה, מסתבר. אמנון לוי כתב לפני 30 שנה שהתקשורת החרדית "מדווחת על המציאות לא כפי שהיא אלא כפי שהיא צריכה להיות". גם זה כבר לא נכון. העיקר למלא עמודים.

כל יום לומדים דבר חדש. 20 שנה שאני מרצה על התקשורת החרדית, ואת הגזל טרם ראיתי. אולי אני צריך לקרוא יותר עיתונות חילונית. ואולי זה כל מה שיש בעיתונות החרדית.

עורך ליברל רותם דנון מסר: "אין לנו עניין להגיב".

יש לכם עוד דוגמאות לתופעה? דברו איתי, אני zkankav בג'ימייל.

גלגוליו של אימייל

גלגוליו של אימייל

רותם מלנקי
בהשראת קדיה מולודובסקי, נתן אלתרמן ויוסי ורדי

 

מתכנת רב-מג הוא שמר

ולכן זכה בזמר

לידו יושב אמציה

שהמציא ת'אפליקציה

 

לפטופ על ברכיו של שמר

הוא חנוט במעיל של צמר

כותב כותב וגם מזיע

מתי כבר סוף היום יגיע

 

המתכנת עוסק בקוד

שיעזור לדוד לנדוד

מטיסה הופ, לקונקשן

כל התחום רוחש כבר אקשן

 

אך ידידנו לא מרוכז

דמו מפניו ניקז

אם לא יתחיל להתפרע

רק עוד רגע ישתגע

 

כך המעשה נפתח

בשעמום מסוכן כל כך

שמר, אכזרי כצירוס

עובר לקודד לו וירוס

 

את הוירוס האכזר

הוא שותל, בחור מוזר

בתמונה של איזו גברת

וכותב מכתב שרשרת

 

הסיפור חסר הפשר

נשלח לכל אנשי הקשר

משם לפייסבוק ואינסטגרם

כל אחד קיבל פה גרם

 

כך מכולה איזה דוא"ל

השתכפל לו כל הגועל

 

אסון גמור, כן כך נראה לי

הנגיף הפך ויראלי

כשהגיע מן החוץ

ללפטופו של גידי גוץ

 

גידי הוא סלב ידוע

מככב כל סופשבוע

בסידרה בטלוויזיה

עוקביו בטוויטר – כדיוויזיה

 

גוץ הזה, בחור שרמנטי

אך לא מכיר את "לא רלוונטי"

המכתב נראה לו די לִיגִ'יט

אז שלח אותו בטוויט

 

והנה לא יום, לא חצי

תוך שעה כמו הנץ היא

הגברת המדבקת

על כל חומת אש מתדפקת

 

נעים כמו סכין בטחול

מסך המוות הכחול

וסרבר חם כמו כבשן

עוד רגע מעלה עשן

 

רבע מדינה משותקת

התמונה רמזור חונקת

וברום מגדל פיקוח

אף פקח כבר לא ינוח

 

כך מכולה איזה דוא"ל

השתכפל לו כל הגועל

 

וכך קרס גם הישומון

אמציה חומץ ולימון

אנדרלמוסיה בנתב"ג

ובאפליקציה באג

 

הסכת ילדי, מוסר אביך:

בלום עכבר וסכור גם פיך

לא כל גיף של איזו גברת

יש להפיץ בכל הקרת

 

כי יש בנפתולי מרשתת

מי שמקבל ת'רטט

מלשלוח קוד אכזר

לכל מכר וגם לזר

 

אם תקבל שוב ת'תמונה

של העלמה, האביונה

גבור על יצרך יא עלם

או שתמוטט את חלם.