להביא את המכה, בהודו

כתבתי בגוף ראשון את סיפורו האמיתי לגמרי של התרמילאי הנצחי אמיר פרידמן:

איך עושים כסף בהודו בעזרת אמונה בלתי מתפשרת. ולא שזה הלך לו חלק

טא-דא! אני בהודו. איך זה קרה? גרתי שנתיים בברלין. עשיתי ים כסף בעגלות בקניונים אבל נמאס לי, העיר הנוחה-מידי הזאת חנקה אותי. עזבתי דירה, ארזתי תרמיל והתחלתי לטייל בכל אירופה בטרמפים. מפה לשם, בעקבות בחורה, נחתתי לראשונה בחיי בהודו. כמובן שאחרי יומיים רבנו וזה נגמר. הלם מציאות קל: הייתי לבד. הייתי מרושש. הייתי חופשי.

נחשפתי להמוני אדם ברחובות, לכל שניים מהם היו ביחד שלוש רגליים, והכל מלוכלך. התבעסתי. סתם מקום ג'יפה. אנשים אמרו לי "אל תדאג, גם לי בהתחלה היה פה חרא. יעבור". לקח חודש עד שהגיע שלב הכניעה. להודו צריך להכנע, להסכים עם זה שזה-קורה-איך-שזה-קורה ואז הכל דבש. התחלתי להנות, ולטייל.

כעבור זמן מה הייתי בהרים במקום שנקרא באגסו והכסף שלי אשכרה עמד להגמר. גם הויזה. כל רכושי בעולם היו 1000 יורו אחרונים בחשבון בנק גרמני. תכננתי לעזוב את באגסו וללכת להתנדב איפשהו, כדי שלא יהיו לי יותר הוצאות. התחלתי לארוז ופתאום קיבלתי איזו תחושת בטן. זו לא היתה סמוסה מקולקלת, לאלה כבר הייתי חסין. זו הייתה האינטואיציה שאמרה שאני לא צריך לעזוב. שמשהו מחכה לי. שבמקום לצמצם הוצאות אני צריך לחפש הכנסות. יצאתי. הסתובבתי בבאגסו רוד. תוך עשר דקות, בבית קפה בצד הדרך, ראיתי את פראווי. לא ידעתי מי זה, עדיין לא ידעתי מה שמו, אבל עוד מרחוק ידעתי שני דברים: שאני הולך לשבת לדבר איתו, ושהוא אדם משמעותי בסיפור שלי. דאץ מיי מאן.

הוא קלט שאני בוהה בו, צחק והזמין אותי לשבת איתו לצ'אי. הוא היה מאד מערבי, דבר נדיר בהודו. קשקשנו על הא ודא וזה היה מרענן. הנה, אני יכול לקבל הצצה לתרבות המקומית! גם אני מצאתי חן בעיניו והוא הזמין אותי אליו הביתה באותו ערב.

צילום: itkannan4u

הגעתי לדירה שלו ופגשתי שם עוד הודים, זו הייתה מסיבת יומולדת לאחד מהם. פראווי היה במטבח ובישל, ובירר מי אוהב מה. שלפתי את המנדולינה, ניגנו מוזיקה, ופתאום הכל היה נעים וטבעי ומוכר. אחרי המסיבה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים וסיפרתי לו שמכרתי צעצועים בעגלות בקניונים ושאני כבר לא רוצה את זה. הוא תחקר אותי על איך נראית עבודה כזו, וסיפרתי לו כמה שזה קשה, אינטנסיבי ומצריך עיגולי פינות. הוא הקשיב בעניין רב ואז סימן לי לבוא אחריו. עברנו שנינו למרפסת ושם נפתחה לי הזדמנות לעשות כסף מהטיול הזה ולהגשים את החלום שלי (מה החלום? לקנות אדמה בספרד על החוף, ולהקים חווה. לא זורמים עם החלום הזה? זדיינו. לא מוזמנים לחווה שלי).

על כוס צ'אי סיפר לי פראווי שהוא עובד בחברת שיווק תכשיטים, ושלפעמים הם מייצאים אותם לאירופה דרך תיירים מערביים וזה חוסך להם את כספי המכס. איך זה עובד? התייר שולח לעצמו חבילה בדואר מהודו לאירופה, טס לשם על חשבונם ואוסף אותה. אחר כך מעביר התייר את החבילה לאיש שלהם באירופה, מקבל בוחטה, חוזר להודו ולא משקיע בזה גרוש בשום שלב. בשום שלב, שאלתי? בשום שלב, אמר פראווי, אתה תעביר לי 300 יורו עמלה כשתחזור, ואצלך ישארו 8,000 יורו על הזמן שהשקעת בזה, על כל חבילה. נפתחו לי העיניים, אבל בכל זאת הצקתי לו עם שאלות קשות: זה טוב מכדי להיות אמיתי. הוא לא מרח אותי: "זה לא כזה טוב. מדובר במשהו חצי חוקי. אנחנו מעלימים מיסים מהממשלה, בעזרת הפטור שיש לך כאזרח מדינה זרה. זה לגמרי יכול להסתבך. אנחנו זהירים ועד עכשיו היה לנו מזל". הוא בעצם הזמין אותי להרפתקאה אנטי ממסדית, שתארגן לי כסף שיגשים את החלום שלי. שקשקתי מפחד אבל הבנתי שזה תפור עלי, או לפחות על מי שהייתי רוצה לחשוב שאני.

ישראלים הם חשדנים, ולפעמים זה גורם מעכב בדרך להצלחה. כיוון שחשדתי, חזרתי לגסטהאוס והתיישבתי על גוגל. חיפשתי "אינדיאן ג'ולרי טרנספורט" ולהפתעתי כל התוצאות היו מרגיעות. חיפשתי כל מיני משפטי מפתח שהוא אמר לי ולא קפץ כלום. נקי. חיפשתי אולי 20 דקות, ובגוגל כל חיפוש אורך 0.03 שניות. כל מילת חיפוש שעלתה לי לראש זרקתי לשם, והכל היה תקין. הוקל לי. ובכל זאת במשך יומיים התלבטתי בלי סוף. הראש אמר "אין מצב שזה אמיתי", אבל האינטואיציה אמרה "לך על זה, בכל הכח". זה אפילו היה רומנטי בעיניי, שאפשר להצטרף לכנופיית פיראטים ששודדים בחזרה מהממסד. היו לי ספקות כבדים, אבל אנשים שלא מבטאים ספקות סתם מחמיצים הזדמנויות. ספקות זה משהו בריא שמזמין אותך לבדוק משהו, לא לסגת ממשהו. לי היה אומץ לבטא אותם: למרות שחששתי להעליב את החבר החדש שלי, וחשבתי כבר לשכוח מכל כאב הראש הזה, חזרתי לפראווי וביקשתי הוכחות שתיירים כבר עשו את זה לפני. הוא חייך בנימוס ושלף אלבום תמונות שלו עם עשרות תרמילאים, כולל ישראלים, וכרטיסי טיסה מהודו לאירופה ובחזרה עם שמות כמו אריאל וכרמל (וגם יורגן). התאריכים היו מהחודשים האחרונים. מזל ששאלתי. אמרתי לו שאני הולך על זה.

כעבור יומיים עמדנו מחוץ לביתו, והמונית לדלהי כבר חיכתה. מאחורי הנהג ישב חבר ושותף שלו שכבר הכרתי, ג'וי. "תעשה את זה רק אם אתה רוצה", אמר לי פראווי. "אני רוצה", אמרתי והוא שילם לנהג המונית במזומן, 3000 רופי. זה מלא כסף. מפה ג'וי הוא האיש שלי.

המונית הגיעה לדלהי, וג'וי לא הפסיק לשלם עלי. קיבלתי חדר משלי במלון איכותי, לא כמו הגסטהאוסים בהם לנתי עד כה. בערב יצאנו לאכול במסעדה טובה באמת. לא רק שאני הולך להתעשר, גם מפנקים אותי על הדרך. אחרי עוד כוס של ניקה פיור מאלט יפני אמר לי ג'וי בכנות שמצמררת אותי עד עכשיו: "שתדע לך שאתה עדיין יכול לרדת מזה. אם זה מרגיש לך מסוכן, אולי כדאי לך לשכוח מזה, אני לא אכעס". דיבור כזה לגמרי יכול להוציא לבנאדם את הרוח מהמפרשים. מזל שהייתי מתודלק. דמיינתי את שתי האפשרויות שעמדו בפני: לחזור לברלין ולעבוד בעגלות כל הפאקינג קריסמס, או לבלדר קצת תכשיטים על חשבון ההודים, ולהביא תוך שבוע סכום יפה עם מעט סיכון. ואז חשבתי: כל משפט שמכיל את המילה "סיכון", יכול לקבל את המילה "אומץ" במקומה, והכל מתבהר.

למחרת בבוקר צעדנו ביחד אל תוך חנות תכשיטים בקניון מפואר. פסעתי בבגדי התרמילאי שלי בין שורות של נזמים, טבעות, עגילים וצמידים. הזהב סינוור והאיר את הטי-שירט שלי באור לא מחמיא. אני בכלל דמיינתי שזה יראה כמו באסטה בסמטא אפלה בשוק. הרגשתי שאני לבוש הכי מכוער בקמ"ר. החלטתי שכשאחזור מהמשימה בגרמניה אעשה קניות של בגדים יפים (אז לא ידעתי את זה, אבל לא יהיה צורך). במשרד מאחור ישב בעל החנות, וסביבו עמדו עוד כמה הודים בחליפות. הוא נראה סקפטי ולא חייך אפילו פעם אחת. עברנו שוב על התהליך: "אתה תשלח בדואר תכשיטים לעצמך בגרמניה. זו פעילות פלילית," הדגיש, "ופראווי אמר לי שאפשר לסמוך עליך. מעכשיו אנחנו באותה סירה, ואנחנו סומכים עליך עם התכשיטים. לא נקבל סיפורים על כך שאיבדת את החבילה". שיננתי לעצמי: מה שלא יהיה, אני אגרום לזה לעבוד. אני יכול, ואני אצליח. הכל בראש.

הוא פתח מזוודה. זהב. אבני חן. "אלו התכשיטים שהלקוח שלנו בגרמניה הזמין, ללא המשלוח שלך הם עולים 10,000 יורו. בדוק אותם". עדיין מקובל לנשוך זהב כדי לבדוק אם הוא אמיתי? אין לי מושג. הרמתי תכשיט תכשיט, הם היו כבדים יחסית. עצמתי עין אחת, הנפתי אבן חן כחלחלה מול האור והנהנתי בבטחון לעבר כולם.

לבקשתו כתבתי על נייר רשמי רשימה של כל פריט שהיה שם. כתבתי גם שזה מיועד למשפחה שלי, ושקניתי את זה בכספי. הוא שאל אם יש לי כסף באופן כללי: במקרה שהשלטונות ידחפו את האף, אני אצטרך שבחשבון הבנק שלי יהיה לי בערך את סכום הקניה, כדי שאוכל לטעון שהתכשיטים שלי. רציתי לומר לו שבעצם אין לי הרבה כסף. שוב אחז בי פיק ברכיים: חלק ממני רצה לשבור את הכלים ולברוח. אני בלדר תכשיטים?! ממתי? לקחתי אוויר. עיניים על הכדור, אומרים במגרשי הכדורסל. פתאום קלטתי שאני מזמזם לעצמי: "העגלה נוסעת אין עצור/ קפצת ממנה היום/ עברו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". רבינו מאיר אריאל נגלה אלי והראה לי את הדרך. אני בכיוון הנכון. נעמדתי והושטתי לו את יד ימין. הוא קם, סקפטי, ולחץ את ידי. הכנסתי את כל הניירת לחבילה וסגרתי אותה.

מונית לדואר. נתנו לי ביד 2000 רופי והראו לי את החדר שמטפל בחבילות שיוצאות לחו"ל. הפקיד המשופם-מאד שקל את החבילה ושאל אותי בתקיפות: "זה הרכוש שלך?!". חייכתי בבטחון ואמרתי שכן. הוא נתן לי למלא בערך 400 טפסים ואמר לי לחזור מחר לקחת קבלה. נתתי לו את הסטיפה שנתנו לי ואפילו קיבלתי טיפה עודף בחזרה. בחוץ קניתי איתו שייק תות. ג'וי הסתכל עלי מטפטף על עצמי שייק ואמר: "אתה לא יכול לנחות ככה באירופה. בוא, הולכים לספר".

הספר גילח אותי וכמקובל עשה לי מסאז' ראש של שעה. נכנסתי לסרט שאני ג'יימס בונד, סוכן חשאי בשירות כתר כלשהו. פקחתי עיניים וראיתי את ג'וי שוכב לידי על כסא משלו, עיניו עצומות ומעל הכל מרוחה מסכת פנים ירוקה. הצצתי במראה וגיליתי שגם אני עם מסכת פנים ירוקה. התחלתי לצחוק כמו טמבל. "אל תצחק", גער בי הספר, "תיסדק לך המסכה". משם נסענו לחנות בגדים ממנה יצאתי עם חליפה. הצצתי במראה: אשכרה נראיתי כמו ביזנס מן. מי זה האיש הזה? שוב נבהלתי לרגע: זה לא אני, אני לא באמת בנוי להברחות תכשיטים. אבל אז נזכרתי: כולה תכשיטים. זה לא שאני מבריח סמים או משהו. שחררתי את זה. זו התמצית של להיות בהודו: לשחרר את זה. מה גם שהכל על חשבונם. אני כבר שבוע איתם ולא הוצאתי אגורה. ומזל, כי אין לי.

צילום: Chandrashekhar Leo Vuppuluri

למחרת שכבתי לי על המיטה במלון, מעביר את הזמן עד הטיסה. ג'וי ישב על כורסא לידי והקשיב לי בנימוס מלהג על החווה שתהיה לי בספרד. פתאום הטלפון הקווי בחדר מצלצל. בלי לחשוב שמתי על רמקול: "מיסטר פרידמן, מדבר קצין מכס ראשון פונאג'. יש פה חבילת תכשיטים על שמך, ללא קבלה. האם אתה מכיר חבילה כזאת?". פאק, איזו טעות! סגרתי את החבילה בלי לארגן קבלה. ג'וי שרבט לי על פתק: "דונט פאניק. תגיד שהחבילה שלך או שיחרימו אותה." אמרתי. פונאג', מוכה סג"מת שנשמעת אותו דבר בכל המבטאים, לא התרשם. "יש לך שש שעות להביא לנו קבלה, או שתעצר על הברחת תכשיטים". כשסגרתי את השיחה נהיה לי חם מאד. התיישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על הראש. הרגשתי שהזדיינתי. כל המחשבות הנכונות ששיננתי לעצמי בימים האחרונים התפיידו, והתחלתי לצרוח. לא חושב שאי פעם צרחתי על מישהו כמו שצרחתי על ההודי הזה. והכי מלחיץ היה שגם הוא נלחץ: "תפסיק לצעוק יא ילד, זה אנחנו שנלך לכלא, מי אתה, אתה תייר מבוהל ואתה תלשין עלינו." התחלתי לחייג לפראווי, אבל ג'וי החוויר: "אם תתקשר אליו הם יוכלו לקשור אותך אליו, ואז באמת תגיע לתא מעצר".

ג'וי עשה כמה טלפונים ושמע תמונת מצב מבהילה: החבורה עשתה את אותו עסק עם שני גרמנים, והם היו גרידיים. שלחו חבילה גדולה מידי ותפסו אותם עוד בשדה התעופה. "זה עצר את כל החבילות, כך התגלתה שלך. הגרמנים בחקירות במכס". איזה נאחס. הגרמנים העצורים היו תיירים כמוני, ועכשיו הם בחדרי חקירות כי אין להם, כמוני, כסף לקנות את מה שהם לכאורה קנו. "מה עושים?". ג'וי חשב איזה שעה ואמר שהפתרון היחידי הוא שאקנה 60% מהסכום, ואז תהיה איזושהי קבלה, נגיד להם שהקבלה השניה הלכה לאיבוד, והעיסקה יכולה להמשיך כמתוכנן: "תפגוש את האנשים שלנו שם, הם יעבירו אותך ללקוחות, תעביר את התכשיטים, תקבל את הכסף שלך." מהתרמיל שלי הציץ "שאנטראם", הספר שקראתי אז, ובו תיאורים דוקומנטריים קשים מאד של הכלא בהודו. אמרתי: פאק איט, אם קשה לך סימן שאתה בעליה. הכסף יחזור אלי. בינתיים אני משלם. עכשיו השאלה מאיפה.

רצנו לחנות תכשיטים, פי שבע יותר גדולה מהראשונה. ג'וי ידע שאני מרושש, והביט בי כולו מזיע. חייגתי לבנק שלי בו לא דרכתי 4 שנים. "מי אתה?" "אני לקוח שלכם ואני צריך שתגדילו לי את מסגרת האשראי". כמובן שהתשובה הייתה "אין מצב, אתה על 0 שקלים בחשבון הזה, אתה בהודו, אין שום בטחונות… אי אפשר להגדיל אשראי ככה". אסור להכנע. אפשר ליצור יש מאין. גייסתי את כל תעצומות השכנוע שלי, עברתי ממנהל למנהל וסיפרתי סיפורים על אח שמתחתן עד שזה הצליח! הגדלתי מסגרת, שילמתי על 60% מערך החבילה, בערך 40,000 ש"ח שלפני רגע לא היו לי, ועכשיו נולדו מהאוויר בשיחת טלפון בין יבשתית. אבל השיחה הזו הייתה מאמץ נפשי מטורף. הייתי חייב להרגע. חזרתי למלון, וג'וי עשה לי טובה והלך עם הקבלה בעצמו למכס.

בערב הוא חזר: "החבילה שלך כבר בדרך לברלין. אתה טס הלילה לפרנקפורט, שם תפגוש את האיש שלנו והוא יסיע אותך." נשמתי לרווחה. "יש רק בעיה אחת: המכס הוציא נגדך צו עיכוב יציאה מהודו. אבל שיחדנו בנאדם בשדה והלילה כשמתחלפות המשמרות יהיה רגע בו תוכל לצאת". שיט. כבר הרגשתי פחות כמו ג'יימס בונד. יותר כמו ג'וני אינגליש. בשתיים בלילה הגענו לשדה, ג'וי נתן לי חיבוק ודחף לי ליד 20 יורו, שיהיה עלי קצת מזומן. נפרדתי ממנו במאמץ. רועד נכנסתי לבית הנתיבות, נותן את הדרכון ופוזל למסך המחשב של הפקיד. אני בכלל אצל הפקיד הנכון? את מי הם שיחדו? אותו? את הסיקי שליד? את הבוס שלהם? עבר נצח עד שאמרו לי "אוקיי סר". זה לא קפץ במחשב. נשמתי לרווחה. את הודו אני עוזב. עכשיו גרמניה.

אחרי 18 שעות טיסה דרך אתיופיה, נחתתי בפרנקפורט. פאק, אני שוב בגרמניה וכולם פה גרמנים… איך עשיתי את זה לעצמי? חיכיתי לראות מישהו אוחז בשלט עם השם שלי – נאדה. ניסיתי לנחש כל שגיאת כתיב אפשרית – יוק. עוברת שעה, שעתיים, ושוב באות מחשבות הספק ההרסניות. "זהו, בטוח רימו אותי. אין פה אף אחד!". בעשרים יורו של ג'וי אני מתקשר אליו בפיי-פון והוא אומר לי "תקשיב, הגרמנים נשברו בחקירה, הם זימרו, הלשינו למכס על הכל, ובכל זאת זרקו אותם לכלא". הגרמנים מאחורי הסורגים? זה יכל להיות אני. זה העציב אותי מאד. אמרתי לו "אם אתם מעבירים את החבילה ומשלמים לי אני מוכן לקחת את הרווח שלי ולתת למען השחרור שלהם." הוא צעק עלי: "עיקלו לנו את החשבונות, אנחנו לא יכולים לשלם עליהם, לא לשלם עליך, מנסים לפתור את זה. עצרו פה את כל הדואר. שואלים עליך שאלות, איך זה שעזבת את הודו, הם תפסו את המשוחד שלנו בשדה. תגיע לברלין איך שאתה יכול ואנחנו ננסה לדאוג שהחבילה תגיע אליך. והכי חשוב: צא כבר משדה התעופה! זה המקום הכי מצולם שיש" וניתק. פאק. עכשיו זה כבר לא עניין הודי. הם הפכו אותי לפושע מבוקש בינלאומי. נשארו לי 4 יורו מהפיי-פון, אני לא מכיר חצי בנאדם בפרנקפורט ואני לא רוצה להגיד להורים שלי שאני פה. חייב להגיע לברלין. איכשהו.

עליתי על רכבת לברלין וניגשתי לקונדקטור, מתחנן שיתן לי לנסוע חינם. למרבה הפלא הוא הנהן. נזכרתי שהיקום יכול להפתיע. הגעתי לחבר שלי ברוך בברלין, הודעתי לו שאני ישן אצלו אבל שאסור לו לשאול אותי למה חזרתי. לא רציתי להתמודד עם שאלות. ידעתי שהיה שופט אותי. בעיקר פחדתי שמישהו יגיד לי שעובדים עלי, שאין חבילה, שלא יהיה כסף. זה היה פשוט דופק אותי. החזקתי את עצמי חזק, ובוקר למחרת התקשרתי לג'וי לראות מה קורה. הוא נשמע שבור לרסיסים כשאמר: "במכס הסכימו לקבל את הקבלה ההיא, אבל נתנו לנו שבוע למצוא את הקבלה ש"הלכה לאיבוד". אתה חייב לשלם את שאר הסכום. זה עסק שאתה שותף אליו, אם לא תשלם זה יוצא מהידיים שלנו ויעבור לטיפול האינטרפול. זה המצב. אנחנו בצרות, אבל תעשה את הבחירות שלך לגביך."

הרגשתי כמו טמבל שעשה החלטה של טמבל, ושמגיע לי לשלם על זה מחיר. במקביל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהרי שלחתי חבילה של זהב ואבנים טובות. אני רק צריך לאסוף אותה וכל ההשקעה תחזור אלי, עם או בלי ההודים. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל. אמרתי להם "יש מצב שזה עוקץ, לא יודע, אין לי הוכחות. כך או כך זו טעות שלי ואני מוכן להתמודד איתה". ארגנתי דרך המשפחה 30,000 שקל. בלב כבד שלחתי את הכסף להודו. ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לברוך הכל. היו בחדר עוד שני חברים. כולם ביעסו אותי: "אחי, שדדו אותך". מזל שג'וי המשיך לענות לי כל פעם שהתקשרתי. אחרת הייתי מתייאש מכל הסיפור ואז ביי ביי לחווה הספרדית.

נכנסתי לתקופת המתנה לא פשוטה בברלין. לא יכלתי לקחת עבודה נורמלית, כבר שנים לא עבדתי בכזאת. אז גרתי אצל חברים וניגנתי ברכבות עם המנדולינה, רכושי היחיד. על החגורה הייתה לי כוס מתכת ואנשים יכלו לשים לי מטבעות ישר בכוס. ביום הראשון עשיתי 40 יורו. ביום השני 35. אחר כך פחות. חוב של 70,000 ש"ח זה משהו שאפשר לשמוע בנגינה שלך. ולהתבעס עליך.

כל יום יומיים עליתי בסקייפ מול ג'וי לשאול מה קורה, וכל פעם אמר לי דברים בסגנון "יש פגישה ביום א' בבית משפט, בוא נדבר אחרי". יום אחד אמר: "אנחנו צריכים כסף כדי לשחרר את הגרמנים, בוא תפדה אותם". אמרתי "אין לי, לקחתם הכל". לפעמים הייתי מתרתח ומתחיל לצעוק עליו, והוא היה נאנח ושואל: "מה אתה עוד רוצה שאעשה? שיחדנו את כל העולם, שיחדנו שופט, המשפט מתנהל בקצב מקומי, מקווים לטוב. זה מה יש כרגע".

עברו חודשים. בשלב הזה כבר סיפרתי את הסיפור לעשרות אנשים. כולם אמרו לי שמדובר בעוקץ, אבל אף אחד לא ידע להסביר איך זה שג'וי עולה מולי בסקייפ כל פעם. בינתיים החלטתי שאני לא עושה מספיק כסף בברלין, והתקמבנתי על כיוון לטרימיניג – יעני קטיף פרחי מריחואנה – בקליפורניה. הרמתי סקייפ לג'וי וסיפרתי לו שאני נוסע. הוא איחל לי בהצלחה והבטיח: זה ייקח זמן, אבל מתישהו אתה תקבל את החבילה שלך.

איך שהגעתי לסן פרנסיסקו גיליתי שהקונקשן שלי נגוז. חברתי לאיזה בלגי והחלטנו שביחד נמצא עבודה. הבנו שצריך לחכות על מדרכות ברחובות של עיירות קטנות, ולחכות שמישהו עם פיק אפ טראק יאסוף אותך. עובדים זרים לכל דבר. בדיוק ניגנתי עם אנשים על המדרכה, ומישהו בא והציע לנו עבודה ל3 ימים, ואיכשהו זה הפך לחודש. זה הציל אותי. העבודה הייתה קשה, לא הייתי טוב בזה. עבדתי 16 שעות ביממה. העיקר לא לחזור לקניונים לפני שהשופט המשוחד משחרר לי את חבילת התכשיטים שלי. פתגם רוסי אומר: "התקווה מתה אחרונה".

זה מדהים לפעמים איך שהפתרון מגיע רק כשנסגר מעגל. יום אחד אני גוזם שתיל מריחואנה שהיה גבוה ממני בראש, ולחממה נכנסת בריטית שטיילתי איתה בהודו. בערב ישבנו וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא הקשיבה בשקט מנומס ורק בסוף אמרה לי: "שמע, זה עוקץ ידוע. זה כתוב בלונלי פלאנט. גגל את זה: אינדיאן ג'ם סקאם". עד לשלב הזה סיפרתי את הסיפור לאיזה 150 איש. אף אחד לא אמר את המילים ג'ם סקאם, אז לא חשבתי לגגל דווקא אותן. גיגלתי וקראתי את הלינק הראשון. העיניים שלי ירדו משורה לשורה. ממילה מוכרת למילה מוכרת. ביקור אצל הספר. שיחה מהמכס. מבריחים אותך לשדה התעופה באמצע הלילה. עוקץ קלאסי, אחד לאחד. חשבתי שאני בא להודו לשחות עם דולפינים. מסתבר שכולם היו כרישים. ביי ביי חבילת תכשיטים. ביי ביי חווה ספרדית. שלום חוב של 70,000 ש"ח. רק אתה נשארת לי.

זה פילח לי את עמוד השדרה בכאב: כולם היו שותפים בקנוניה נגדי. כולם. פראווי. ג'וי. כולם בשתי חנויות התכשיטים. פקיד הדואר המשופם-מאד שלא שלח את החבילה לשום מקום. קצין המכס שאינו קצין מכס אלא בטח סתם שחקן בוליוודי מובטל. מי עוד שותף בעוקץ? ההודים שפגשתי אצל פראווי? התיירים שהצטלמו לאלבום שלו? אריאל? כרמל? יורגן?! הגם אתה יורגן?!

אף אחד לא רדף אחרי. לא ההודים, לא האינטרפול, רק אני פירפרתי סביב הזנב של עצמי. האמת? הרגשתי הקלה גדולה. גם האגרוף הקמוץ שהחזקתי, שלא אפשר לי להודות שעבדו עלי, השתחרר. אחרי 8 חודשים של המתנה לא צריך להחזיק יותר. עכשיו אני יודע מה קרה לי. דאץ איט. התקשרתי לג'וי להתעמת איתו. הוא ניתק לי. מאותו יום נעלמו עקבותיו.

כשטייס מרסק מטוס מיד מעלים אותו על המטוס הבא, שלא ישקע בנאחס של הכשלון. זה מה שעשיתי לעצמי. ידעתי שאחרת אהיה בצרות. התחלתי לספר את הסיפור לכל מטייל שפגשתי, שידעו ויזהרו. הסיפור התחיל במילים "איך עקצו אותי בהודו". חצי מהשומעים, בעיקר הישראלים האמת, אמרו דברים מרגיזים כמו "יצאת אדיוט ושילמת על זה". אבל כמות מפתיעה של שומעים הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וסיפרו לי בלחש שדברים דומים קרו גם להם, לעתים בסכומים גדולים בהרבה. ושכמוני הם בחובות כבר שנים. הידיעה שאנשים מסתובבים עם כזאת בושה היתה הטריגר שלי ללכת צעד אחד קדימה ולעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור. בחיים לא עשיתי רבע וידאו, בטח לא סרט. אבל אם ההודים עשו לי כזאת הפקה, גם אני אעשה להם הפקה. אני אשתף את הסיפור ואהרוס להם את העסק. ושירקבו בכלא מצדי.

אחרי קמפיין מימון המונים צנוע ומוצלח, ביליתי את החודשים האחרונים בהודו, מלווה בצלם ומקליט מוכשרים. רדפנו אחרי נוכלים, צילמנו במצלמה נסתרת שוטרים, עורכי דין ומה לא. זה היה פסיכי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בקרוב הסרט.

חמש חצוצרות שבורות

*כתבה זו הופיעה בגליון פברואר של בלייזר בשינויים קלים*

הייתי שם כשזה קרה.

מצפה גבולות, פסטיבל אינדינגב, 2009. ההופעה המרכזית של שישי בערב: המידנייט פיקוקס וערן צור. את ערן צור אתם מכירים. מי שטרם פגש במידנייט פיקוקס, אספר רק שהם מנגנים שאנטי-מטאל, שזה אומר מטאל ממש מוצלח תוך נסיונות מבודחים להפוך לכת. ההופעה הייתה מחשמלת, הרחבה הייתה מפוצצת ב-5000 איש לפחות.

השיר האחרון נקרא INDIAN SUN והוא כולל בהופעות גם הפעלה מדיטטיבית שהבאסיסט והסולן איתן רדושינסקי מעביר לקהל. הנפות ידיים, סגידה לחתולו של תקרה והרבה פוגו. בתוך כל הכאוס הזה הותיר רדושינסקי את הלהקה מנסרת מאחור וירד להתמזג בקהל הלח, כשעל צווארו תלויה גיטרת המיוזיק-מן סטינגריי באס ב16,000 שקל שלו. ים של זרועות מכל עבריו. מפה לשם, הוא לא יודע איך, הגיטרה נלקחה ממנו. זה לא היה דבר נדיר, אז הוא קיווה שמישהו שם פורט עליה מעדנות והמשיך להסתובב בקהל ולהפעיל את כולם. בשלב מסוים הוא התחיל לדאוג, וקפץ בחזרה לבמה כדי לאתר את כלי הנגינה שלו. מהבמה הוא ראה דבר מטריד: אלפי האנשים בקהל כבר לא רקדו, לא צרחו ולא נפנפו בידיים לפי הוראותיו. במקום זה הם היו שקטים. מעל ראשיהם צפה לכיוונו הגיטרה שלו, וככל שהיא התקרבה הוא ראה שהיא מנופצת.

אוי לא. צילום: גרבולון

"העבירו לי אותה כמו שמעבירים גופה, כמו בקבורת ימאי", נזכר רדושינסקי. "ערן צור הסתכל עליה במבט מבועת, אבל אני עוד הייתי מלא אנדרנלין ורוקנרול ורגשות מעורבים ואמרתי פאק איט, אם היא כבר הלכה אז יאללה, תפסתי אותה וניסיתי לרסק אותה סופית, לגמור את זה, ולא הצלחתי. דפקתי אותה בבמה – נאדה. פינינו ללהקה הבאה ואני התחלתי לתחקר אנשים, להבין מה לעזאזל קרה".

בזמן שהוא היה בקצה אחד של הבמה, המיוזיק מן הייתה בידיים של קטין מגודל אחד שלא ידע מה החוקים, והחליט שהוא פשוט מפרק אותה. מר בחור אחז אותה בצווארה והשקיע כל קלוריה שהייתה לו בגוף כדי לשבור לגזע העץ העצום הזה את הצורה. הוא הצליח לרסק כליל את מכלול האלקטרוניקה. הנה אלבום תמונות שלם מהארוע.

סנאף. צילום: גרבולון

"העליתי לפייסבוק, שאז היה טרי לגמרי, כנראה את פוסט השיימינג העברי הראשון", אומר רדושינסקי. הייתה תמונה של הבחור, וכתבתי: תמצאו לי אותו. כעבור יומיים הגיע אלינו אבא שלו והציע פיצוי. יצרנו קשר עם מיוזיק מן והם עפו על הסיפור, העלו אותו לאתר שלהם, ומכרו לאבא גיטרה חדשה במחיר עלות. אני מנגן איתה עד היום. למנוחה עשינו טקס אשכבה פומבי ותלינו אותה מעל הבאר בלבונטין 7, שם מנוחתה עדן". יש לך איזה מסקנות מערב הרצח, אני שואל. "אני עדיין קופץ לקהל בהופעות, אבל כבר לא כל כך נותן שיקחו לי אותה מהידיים".

אז הנה הכלל הראשון שלנו להיום: אל תפקיר את הגיטרה שלך בידי קהל משולהב.

קוסטה קפלן היה גיטריסט וסולן "חיה מילר" ז"ל, ומנגן גם עם הילה רוח וזאב טנא. חוץ מזה הוא חבר ממש טוב של מרפי, ההוא מהחוקים. "יצאתי מחזרה בדרום העיר, על הגב שלי הייתה תלויה גיטרת הגרטש חצי נפח הנצחית שלי, בקייס רך עלוב ומרופט. דיברתי עם מישהו ומשום מה הלכתי לאחור. מעדתי ונפלתי על הגיטרה. היא נראתה לי בסדר והמשכתי לנגן למחרת. כעבור שבוע הגיע הזמן הזה בחודש להחליף לה את המיתרים. שחררתי אותם והגשר קפץ והתפצל לשניים. פה חשדתי. מסתבר שהמיתרים החזיקו את החלקים ביחד. הלכתי לרופא גיטרות שהרכיב לי אותה בחזרה". כעבור שנה הופיעו חיה מילר באינדינגב. לא היה סטנד על הבמה אז קוסטה השעין את הגיטרה על איזה ארגז, והיא נפלה מהבמה, 4 מטר גובה, ושוב נשבר הגשר. "בשלב הזה רופא הגיטרות שלי אמר לי שאני חייב להחליף לגיטרה פחות רגישה, משהו שיעמוד ביחס שלי. אבל המשכתי לנגן איתה וכעבור כמה חודשים שמתי אותה בבגאז' דחוס וכשסגרתי אותו היא נשברה. לא שזה עצר אותי. זו עדיין הגיטרה האחת והיחידה". האמת שאת קפלן שומדבר לא עוצר. לאחרונה הוא ריסק לעצמו את כף הרגל כשקפץ על הבמה בהופעה ונחת על סטנד של מיקרופון. "זה היה רק השיר החמישי ולא היה סיכוי שאפסיק לנגן, זה היה בלתי נסלח. אבל הכאב היה מדהים, הרגשתי עם כל לחיצה על הפדאל שאני טוחן שם את עשרות העצמות מהן מורכבת כף רגל אנושית. אז ביקשתי את בקבוק הוויסקי וניגנתי עד הסוף. אחרי זה סחבו אותי למיון, גיבסו אותי וחודש וחצי אחרי אני עדיין עם קביים". היי, הנה הוא שבור רגל. מה בנה אותך כטיפוס כל כך קשוח, אני שואל. "אני מהגר", עונה קפלן. רוקנרול.

אז הנה עוד חוק: אל תהגרו. אנחנו גם ככה צריכים אתכם כאן.

ככה יעשה

ואם אתם כבר מהגרים, נסו לעשות את זה ברכבת או משהו. טיסות הן מכת מוות לכלי נגינה. "בתא המטען של המטוס יש שינויי לחצים וטמפרטורה קיצוניים מאד", אומר איתן ברטל, רופא כלי נגינה ותיק שחזר לכאן אחרי שנים בספרד. "המיתרים נמתחים לפעמים עד לדרגה שהם מעקמים את הגיטרה, או עורפים לה את הראש". וזה רק אם הגיטרה בכלל הגיעה שלמה לתא המטען. עובדי שדות התעופה לא ידועים ביחס העדין שלהם לכבודה, ורגילים להשליך מזוודות וקייסים של גיטרות באותה התנופה. אם טרם נחשפתם ללהיט יונייטד ברייקס גיטארז, לחצו כאן ותוכלו לפגוש את סיפורו של דיוויד קרול שראה מחלון המטוס איך הגיטרה שלו עפה באוויר ונשברת. גם השיר לא רע.

ביקור בבית המלאכה של ברטל לא משאיר מקום לספק: בכל יום מתנפצת גיטרה איפשהו, וגם כלי נגינה אחרים מושמדים על בסיס קבוע. על מתלה גבוה תלויה גיטרת ג'ורג' בנסון 77 שחורה שנראית בסדר גמור. מה הבעיה שלה, אני שואל. "זאת האיבנז של של עופר גנור, דה וויזארד בכבודו ובעצמו. יום אחד היא הושענה על בגאז' של רכב, בדרך להכנס אליו. הנהג נסע לאחור, היא נפלה ונדרסה. גלגל נכנס בשלמותו אל תוך תיבת התהודה. זה היה טוטאל לוסט ואני קיבלתי אותה מפורקת לקיסמים. לקחתי את זה כפרויקט לימודים. 5 שנים עובד עליה, כל פעם שיש לי דקה פנויה, והנה: היא סוף סוף מוכנה לנגינה. מחר הוא בא לאסוף אותה". מברוק.

בזזזט.

רוורסים הם אויב ותיק של גיטרות. אנחנו מתקשרים לג'נגו, אקס תערובת אסקוט והאחים פורטיס ומוזיקאי בזכות עצמו. הוא מספר לנו שתמיד נמנע מלהשעין גיטרות על בגאז'ים, ולכן מה רבה הייתה הפתעתו כששם את הגיבסון ת'אנדרבירד שלו ברווח בין כסא הנהג למושב האחורי, וחשב שהיא מוגנת. "הנהג לקח את הכיסא אחורה וריסק אותה", הוא אומר, "אבל האמת שהגיטרה הזו נשברה בדיוק בנקודה הזו איזה 7 פעמים בסך הכל". "החיבור של הראש לצוואר זו נקודה רגישה בגיבסון", מסביר ברטל, "הגיבסון פליינג V של פורטיס נשברה שם כמה פעמים עד שבניתי לו ראש חדש לגמרי". ג'נגו מפרט, על סף דמעות: "הראש ניתק לי כשהיא נפלה מסטנדים, נפלה כשהיא בתוך קייס לא מותאם". קחו עוד חוק, בניסוחו של דוקטור ברטל: "גיטרה חייבת קייס קשיח ומותאם בול. סיגרו את הקייס ונערו. אם הגיטרה עושה רק טיפה רעש, שימו מגבת קטנה או משהו שימנע ממנה לזוז. אם היא עושה יותר מטיפה רעש, קחו קייס אחר".

"ואם אפשר גם אל תקיאו על הפיקאפים", מפציר דני אברג'יל, אקס טיפקס וגיישה נו, וכיום גם רופא של כל הצד האלקטרוני של כלי נגינה. "שתיתם יותר מידי לפני ההופעה ועירבבתם כל מיני דברים? אין בעיה, תקיאו על הבסיסט, ממש עדיף". ככה הוא מדבר, בחיי. "הפיקאפים בבסיס החשמלית שלכם מלופפים עם חוט נחושת שכל מגע עם נוזל יעשה לו קורוזיה כזאת שהגיטרה תפסיק לנגן". בסדר, אני אומר, קצת רוקנרול. "האמת אני בעד שאנשים יהרסו דברים בגיטרות שלהם כי ככה הם לומדים. אני הרסתי כמות אדירה של דברים בכדור הארץ, למשל את כל מכשירי החשמל של אבא שלי כשהייתי ילד. אחרי שאתה משמיד אתה לומד גם לתקן. אני לא למדתי יום אחד בחיים שלי שום דבר בשום מקום. ההשכלה שלי היא כל דבר חוץ מפורמלית."

דני אברג'יל כפרה עליו

אז שישתגעו, אני שואל. "כן", משיב אברג'יל, "עם כמה סייגים: אל תנסו לכוון לעצמכם את הטראס-רוד של הגיטרה כי זה בוודאות יהרוס אותו". הטראס-רוד הוא מוט מתכת שעובר בתוך הצוואר ומתנגד למתח שיוצרים המיתרים, שמגיע ל-80 קילו. "כמו כן, גיטרות תפרקו כמה שאתם רוצים, מקסימום הלכה גיטרה. אבל לפתוח מגבר זה דבר שיכול להרוג אתכם". מגבר מנורות מכיל קבלי זרם גדולים, שאוגרים בתוכם זרם גם אחרי שהמגבר כבוי. יש מצב להתחשמל למוות.

"אם במקרה מגבר הרג לכם מישהו בלהקה, הנה דרך לנקום בו: מגבר זה דבר רגיש, ואם תטלטלו אותו מיד אחרי שכיביתם אותו, הוא יידפק. אחרי שמגבר עבד הוא צריך לנוח ולהתקרר כמה דקות. עוד נקמה יעילה היא לשים את הרגל שלך על המגבר כשאתה מנגן, כמו קורט קוביין. התנודות יגמרו אותו".

סתיו בן שחר הוא לא קוביין אבל הוא שואב את השראתו משכמותו. הוא המתופף של חיה מילר ז"ל והמסך הלבן ובערב הסגירה של הסירופ בחיפה הוא שם לב שמאחוריו יש קיר גבס. "חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא להעביר את התופים דרך הקיר. הייתי בטוח שהוא יישבר, אבל הוא רק קלט אותם לתוכו והם נשארו נעוצים בו. כיסחתי לעצמי מצילה ב1500 ש"ח והלכתי לבכות. גם איזה סטנד מצילה נשבר שם לחצי". טוב, יש צורך לנסח מזה כלל או שברור מה הייתה הטעות של בן שחר?

קראש!

"מוזיקאים זה עם מבולבל ובלתי מרוכז, ואני בהם", מספר אבי סינגולדה, שניגן עם כל מוזיקאי חשוב אי פעם בערך. "לפני 25 שנה יצאתי להופעה ושכחתי את הגיטרה. הלכתי לחנות מוזיקה, השאלתי גיטרה והבטחתי להחזיר אותה ללא שריטה. כיוון שכלי נגינה תמיד נדפקים איכשהו, ניגנתי איתה מנוילנת כל ההופעה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בכל שנה משהו נשבר לי. 12 כלי נגינה בוודאות הלכו לי פייפן, אולי יותר. גיטרות, מנדולינות. בגלל זה אני תמיד מביא להופעות גיטרות ספייר".

"אנשים לא שומרים לעצמם על כלי הנגינה, גם מי שלא מנתץ אותם על הבמה, לא מתחזק אותם כמו שצריך", אומר ברטל ומפרט: "גיטריסט מקצוען שמנגן 4-5 שעות ביום גומר את המיתרים תוך חודש. הגיטרה מזייפת? קודם כל תחליף את המיתרים. אחר כך תנקה את לוח הסריגים. יש לזה פוליש מיוחד ללכה, וצוואר רוזווד ללא לכה מנקים עם שמן לימון. כי מי שאוכל סביח ומנגן ממלא את הגיטרה בשומן. השומן ייצור מגע לא נעים וגם שכבה סופגת צליל וסאונד עמום. אז לרחוץ ידיים לפני שמנגנים! ואם הזעת על מיתרי מתכת והחזרת את הגיטרה ככה לקייס, בעוד שבוע תהיה שם חלודה. נגב את המיתרים לפני שתחזיר אותם לקייס". לגזור ולשמור.

כל המוזיקאים שהתראיינו לכתבה דיווחו שהרוצח הרועש של כלי נגינה הוא נפילות, והכי הרבה נפילות קרו דווקא מסטנדים שכל מטרתם היא להחזיק גיטרה כך שלא תיפול. סטנדים של חדרי חזרות כנראה ראו הכל ועדיף לא לסמוך עליהם, אבל גם סטנד בבית לא יציל גיטרה מכלב נלהב, תינוק שובב או אקסית זועמת שבאה לביקור, כמו שקרה לזמר ידוע שמעדיף שלא להחשף. אלו המקרים הצפויים, ולמרות שהם קרו לכולם הם עדיין ממשיכים לקרות. אבל הנה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בקיץ התל אביבי:

הפרברים רפיוג'יז, ג'וניור במרכז. צילום: אלעד ברנגה.

 ג'וניור ג'ונס הוא DJ ומפיק הופעות רב מעללים. בתחילת שנות האלפיים הוא היה הDJ של הפרברים רפיוג'יז, להקת ההיפ-הופ פאנק הנחשבת (גילוי נאות: אודותיהם עשיתי את "קפיץ קפוץ", הסרט הראשון שלי). "היה מין יום הופעות תחת השמש בדיזינגוף, שיא אוגוסט. אני הייתי DJ בתחילת דרכי והבאתי להופעה בערך את כל התקליטים שלי, כולם מוזמנים מחו"ל או יד חמישית מDJ אחר שהרים ידיים. באחד השירים הסאונד שלי התחיל להשמע מוזר". ג'וניור ניסה לסדר את המחט ותוך כדי קלט שעל האצבעות שלו נשאר דבק שחור. זה היה קצת תקליט, שנמס בשמש. "קיבלתי התקף לב, הכנסתי את כל התקליטים חזרה לתיק וחיבקתי אותם עד סוף ההופעה. מזל שהיינו להקה של עשרה אנשים אז גדי (חינקיס, כיום קורע את ארופה עם ה DIRTY HONKERS) עשה את כל התפקיד של הסקראץ' עם הפה".

וזה לא שרק רוקרים פוחזים או DJים פרחחים מצליחים לשבור לעצמם את הכלים. גם קלאסיקנים עוטי פפיון מרסקים דברים פה ושם. "זה היה לפני שנים רבות, הייתי כנר צעיר מאד בחזרה עם התזמורת", מספר עודד נתנאל שכיום מנגן בכינורו בכל העולם. "גירד לי בגב. מהגירודים האלה שאתה לא יכול לוותר להם, וזה היה כמובן בנקודה שלא הצלחתי להגיע אליה". כנרים הרי צריכים להחזיק את הכלי שלהם עם הלסת כל זמן הנגינה, זה לא מבטיח גמישות. "בתבונתי הרבה החלטתי לגרד לעצמי את הגב עם הקשת של הכינור. היא נשמטה לי מהיד, פגעה ברצפה ונשברה לשניים. באולם נפלה דממה, כולם הסתכלו עלי. היה מביך, ולנגן כבר לא יכולתי באותו ארוע. היום אני מסתובב תמיד עם קשת ספייר". לפחות הצלחת להגיע ולגרד שמה, אני שואל במתח. "ברור, במובן הזה זה סיפור הצלחה", מאשר נתנאל.

לסיכום, עוד כמה חוקים בשפת האמת של דני אברג'יל:

המגבר שלך אינו בידורית, אל תחבר אליו מיקרופון כי אתה תהרוס את הממברנה. הדינמיקה של קול אנושי היא הרבה יותר גסה ורחבה מקשת הצלילים שמפיקה גיטרה.

אנשים שמקבלים את הגיטרה הראשונה שלהם מותחים את המיתרים בלי טיונר, ונקרעים להם מיתרים. תשתמשו בטיונר שיגיד לכם איזה צליל המיתר אמור להפיק.

אל תנגן על מגבר ללא הארקה. אם יש קצר במגבר – אתה ההארקה. בדוק שיש לו 3 פינים בכבל או שתמצא את עצמך אוכל וואחד פין.

אם אתה עושה ניסויים כמו לנגן על הבאס שלך רק עם שני מיתרים, כי אתה מעריץ של מורפין או משהו, שים את שני המיתרים האלה במקום שני המיתרים האמצעיים, כדי לא ליצור מתח לא שיוויוני על הצוואר.

עובד עם פדאלים של אפקטים? יופי, נורא מקורי. דאג לחבר להם את החשמל שהם אכן צריכים. רובם 9 וולט אבל יש כל מיני התחכמויות. ועדיף לא להשתמש בסוללות, אלא בשנאים שקנית כאן, כי שנאים אמריקנים מצפים לקבל מהקיר 110 וולט ואת זה אין פה.

אתה יכול לשבור כל דבר אם תשקיע מאמץ. השמיים הם הגבול. אל תשפוך על כלי הנגינה שלך נוזלים, אל תעלה אותם באש, אל תזרוק אותם מבניין ממש גבוה.

זהו. כל השאר מותר.

 

האבולוציה של הסקס

פרופסור אבשלום אליצור הוא אחד מגיבורי נעורי. שמעתי אודותיו לראשונה כשספר שלו הסתובב בין החבר'ה, "זמן ותודעה" בהוצאת גל"צ. זהו ספר שנוגע בתחום הראשי של אליצור, הפיזיקה (וספציפית פיזיקה קוואנטית), אבל אליצור הוא איש אשכולות אינטרדיסיפלינרי והוא בעל ידע רחב ועמוק בפסיכולוגיה, ביולוגיה, נוירופיזיולוגיה ועוד. כתלמיד ישיבה שיצא לשאלה יש לו דרך מרתקת להסתכל בעולם, עם סקרנות שלא יודעת גבול וחדווה נערית כלפי כל גילוי.

לפני כמה חודשים הלכתי לראשונה להרצאה שלו בנווה צדק שדיברה על מחסומי כתיבה והדרכים לעקפם. היה כל כך מרתק שבסוף ההרצאה הזמנתי אותו לבירה. הוא אמר שיסתפק בקפה ולבסוף חלקנו פיצה עם כמהין. אמרתי לו כבר אז: ברגע שתרצה, אצלם לך הרצאה כתמורה שלי אליך ואל השיעור שלימדתי אותי דרך ספרך (אני נזכר שעשיתי פעם דבר דומה עם שלמה גרוניך, כאות תודה למוזיקה שיצר בין היתר עבורי).

אז עכשיו זה קרה, והנה היא לפניכם. האבולוציה של המין, שעה של ידע חשוב, משעשע ומרתק. צפיה מחכימה ושבת שלום.

על חרדים, אנטישמיות ודונלד טראמפ

הנה סיפור בלינקים:
*החרדים בכלל, והחרדים בישראל בפרט, תמכו בטראמפ לכל אורך הדרך. פה ושם היו רבנים ואפילו אדמו"רים שהנחו את הציבור שלהם להצביע להילארי, אבל הרוב המוחץ היה פרו טראמפ. כמה פרו? הנה דוגמא
*אחרי היוודע תוצאות האמת, ציינו במגזר החרדי את הנצחון בשלל אמירות טראמפיות. הסופר חיים ולדר, חתן פרס ראש הממשלה, כתב שטוב שטראמפ ניצח, כי השמאל הוא סרטן
*כמובן שקמה סערה גדולה סביב הטקסט האומלל הזה וכך נאלץ ולדר להתנצל
*מי שטרם התנצל הוא למשל עורך הדין החרדי דב הלברטל, שכתב בין היתר: "בהתחשב במבנה הנפשי של האשה, ברגשותיה, חולשותיה וקלות דעתה, אשה לא יכולה להיות שליטה"
*גם הרב (הגאון!) בן ציון מוצפי טרם התנצל על כך שכינה את הנשיא היוצא אובמה: "עבד המלך הכושי. ברוך שפטרנו. כמה צריך לשמוח היום, חגיגה, איפה הוויסקי?"
*אבל כל התמיכה הזאת תמוהה למדי, שכן הנשיא הנבחר הוא, אפעס, אנטישמי. זה נכון שטראמפ טרם נתפס מלהג מל-גיבסון סטייל, ושביתו התגיירה ויש סביבו כמה יהודים ויודאיקה. אבל מנגד הוא גם אמר לא מעט דברים עם ניחוח אנטישמי, למשל אמר בנאום בכנס יהודי: "זה החדר עם הכי הרבה מתמקחים שהייתי בו", הנה רשימה של כמה דברים כאלה
*גם התומכים של טראמפ, מהKKK ועד אזרחי העיירות של המיד-ווסט, לא גרמו ליהודים אמריקנים לחוש בנח כלל וכלל
*דוגמא טובה היא חבורה של צייצני טוויטר אלמוניים, שתמונת צפרדע ירוקה בשם פפה היא זהותם הבדויה, שבאורח פלא הצליחו כמעט תמיד לצייץ את התגובה הראשונה לכל ציוץ רשמי של טראמפ, כאילו ידעו מראש מתי היא הולכת לעלות. הציוצים האלה היו אנטישמיים במובהק, ועולה החשד שמישהו מהצוות של טראמפ יזם אותם
*סביב הקמפיין של טראמפ התפתח גם המנהג של לסמן יהודים על ידי סוגריים משולשים סביב שמם, למשל (((רותם מלנקי)))
*טראמפ עצמו טרח לציין מספר פעמים שמבקריו הם בכלל יהודים, כמו שעשה לג'ון סטיוארט
*הדבר הכי אנטישמי שטראמפ עצמו היה חתום עליו היה תשדיר סגירת הקמפיין, שעלה יום לפני הבחירות. בלינק הבא אפשר לראות אותו, וכדאי לקרוא את הטקסט כדי להבין למה זה כל כך אנטישמי (אמלק: רוב האנשים שמוצגים על המסך כעוכרי אמריקה הם יהודים, שרוב האמריקנים יודעים מי הם ועל יהדותם)
*והנה היום נודע שטראמפ מינה כאחראי על האסטרטגיה של הבית הלבן לא אחר מאשר הקונספירטור האנטישמי סטיב באנון, אדם שלטענת גרושתו פסל 3 בתי ספר לילדיו כי היו קשורים איכשהו ליהודים (ציטוט אמיתי: "יש בספריה יותר מידי ספרי חנוכה"!)
*המינוי הזה הצליח לערער את שלוותם של החרדים בארץ הקודש, והנה לינק ראשון, אולי סנונית ראשונה, בדרך לחרטה גורפת (אזהרת טריגר עברית קלוקלת, למי שזה מפריע לו)
בברכת "אל תלכו לישון עם כלבים (טראמפ) כדי שלא לקום עם פשפשים (פרעות גזעניות, שכבר התחילו השבוע)",
שלכם,
מלנקי

999 – זהו, שלא

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*

קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.

כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.

בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.

קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח

כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.

דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.

כן, זו סצנה אמיתית
כן, זו סצנה אמיתית

ב-999 אין סצנות כאלה.

גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.

למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.