הבטחה עם שחר

*מעת לעת אני צופה בסרטים בחינם, בתמורה לכתיבה אודותיהם.

אני מבטיח שאני כותב עליהם את דעתי ללא מורא וללא משוא פנים*

אתמול העברתי ערב נחמד מאד עם חברים, את חלקם פגשתי לראשונה אמש. אחת מהם היתה אישה מרתקת בת 85, שסיפרה סיפורי אהבה מסובכים ומפותלים מחייה, בחן רב. קנאה, בגידה, תשוקה, הכל היה שם. מרוב הנאה אמרתי לה: "זה נשמע כמו ספר של רומן גארי!". הסכמה נשמעה מכמה מהנוכחים. אז כנראה שזו לא הייתה רק הזיה שלי. יש איזה עולם רגשי מובחן שבו מתנהלות דמויותיו של גארי, אחד הסופרים האהובים עלי. את אחד הספרים שלו, "הבטחה עם שחר", הפכו לסרט. זה קרה כבר ב1970 עם אסי דיין, ועכשיו עשו את זה שוב. זהו הספר הכי אוטוביוגרפי שלו, מבין כמה כאלה.

רומן גארי נולד לאם מוגזמת לגמרי, והודה שחבל הטבור ביניהם לא נותק מעולם. להגיד שהיא דחפה אותו להישגים יהיה כמו להגיד שבשב"כ מבקשים מנחקרים לדבר. "הבטחה עם שחר" הוא ביוגרפיה קולנועית שעוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים הזו, בין הבן לאימו. מערכת יחסים כל כך קיצונית ש***מיני ספוילר***גם אחרי מותה היא נוכחת בחייו, בכמה וכמה דרכים. ***סוף מיני ספוילר*** זה מגיע לרמה שדרושה אזהרת טריגר "הורות שתלטנית" לפני הצפיה בסרט, כי מתהלכים בינינו אנשים שהנושא הזה יהפוך להם את הצפיה לקשה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

נהניתי מהסרט מאד ובו בזמן שאלתי את עצמי: האם זה רק בגלל שאני מאוהב בכתיבה של רומן גארי? נזכרתי שאפילו בקבילה על מרצה בתואר, שכתבתי בדם ודמעות, ציטטתי מ"חרדתו של המלך סלומון" (שגארי כתב תחת השם אמיל אז'אר). עד כדי כך הוא חלק מהחיים שלי. הסרט נותן הרחבה משמעותית לכלל יצירתו, ויש בו סצנות חזקות מאד, מותחות, מצחיקות וסוחטות דמעות.

עם זאת, הסרט לוקה בבעיה שרוב הביוגרפיות הקולנועיות לוקות בה: הוא לא מוותר על כלום בערך. כלומר, ברור שלדחוס 66 שנות חיים לסרט של שעתיים כולל בעיקר ויתורים. אך הבמאי אריק ברבייה, שרצה שנים רבות לביים את האפוס אודות הסופר הנערץ עליו, לא ויתר על הילדות, ולא על הנעורים, ולא על הכתיבה, ולא על השירות הצבאי, ולא על הקורסים בשירות הצבאי, ולא על עלילת מסגרת במקסיקו, עת גארי גוסס בידיה של אשתו הראשונה לזלי בלאנש (לאשתו השניה, ג'ין סיברג, דווקא לא הגיעו).

הרעיון שאימו של גארי השתלטה על חייו כליל ומנהלת אותם בזרוע נטויה מובן דקות ספורות מפתיחת הסרט. משם זה מקצין לפרקים, אבל שומר על כיוון ברור ואחיד ללא התפתחויות מיוחדות. הדרמה אדירה, הסצנות טובות, אבל כשהן מונחות בשרשרת זו אחר זו, זה לעתים מרגיש ארוך. כי יש להן בדיוק את אותה הפואנטה. למעשה, הן מעבירות בדיוק את אותו המסר: האם שולטת בחיי בנה. זה מסופר לנו שוב ושוב. וחוזר על עצמו. עוד פעם ועוד פעם. עם אותה השורה התחתונה: האם מנווטת את בנה. וחוזר חלילה.

התמונה באדיבות עדן סינמה

אז למה בכל זאת נהניתי? הסרט מצולם, משוחק ומעוצב נפלא. דמותו המיוסרת של גארי מגיעה לאבסורדים די משעשעים, כי אין כמו צרות של אחרים. שרלוט גינסבורג נפלאה וכמוה 3 השחקנים שמשחקים את גארי בתקופות חייו השונות. ההיסטוריה משולבת טוב. אם אי פעם קראתם משהו של גארי (או אז'אר, או שטן בוגארט, האיש כתב תחת הרבה שמות. אולי קראתם ואתם לא יודעים) אני מאמין שתהנו מאד. ויש לי גם הודעה משמחת: הסרט עובר את מבחן בכדל!

מודעות פרסומת

עבע חזר מאילת

אתמול לקחתי את בכורי (בן 4 השבוע) למופע "הכבש ה-16" בהובלת אליאנה תדהר ולי בירן. ברשותכם אחפור קצת על מה שהלך שם – זה קשור לשפיטה, ולמה שאסף חנוכה פרסם בסופ"ש בכלכליסט, ובאופן כללי לתסבוכת ששמה מדינת ישראל.

בתור התחלה הופתעתי לטובה. יצא לי לצלם את לי בירן וזכרתי ילדון קפוא בעל הבעה אחת וכריזמה של שתיל. גם הביצוע המגוחך שלו לMY WAY בכוכב נולד, בעוד הוא בן 19, לא הוסיף לו נקודות אצלי. אבל מרגע שהם עלו על הבמה גיליתי להקה מעולה – יושבת, מורכבת, עיבודים מרעננים מאד לשירים מוכרים מאד. אליאנה שרה יפה ובירן הרחיב את מנעד הבעות הפנים שלו, זז טוב, נראה שנהנה מאד וכריזמטי הרבה יותר מאי פעם. שמחתי.

פחות שמחתי מזה שרוב קטעי הקישור עסקו בהיותם של לי ואליאנה זוג סלבז, אפילו "הסיפור על האיש הירוק" נדחק החוצה מההופעה לטובת סיפורי סלבז בליווי אותו פסנתר. ציערו אותי כמויות בנות ה-13 שהגיעו למופע כדי לתת כיף לאליאנה ולהצטער שהן לא היא. המופע רוכב על הרגש הזה ומעודד אותו, יעני סלבז הם בני אלים. לאורך כל המופע עמדו עשרות בנות נוער ליד הבמה ובני הזוג חילקו להן כיפים נון סטופ, מה שהשאיר אותן שם עומדות בציפיה למעלה משעה. אבל נו, מה יעשה אדם, יצור חלש, ולא ייקח?

מה שבאמת הפריע לי זו הסאחיות שבהקה מכל דבר שקרה על הבמה, סאחיות שלא איפיינה את יוצריו המקוריים של המופע, סאחיות שמכילה בתוכה כמויות עודפות של קיטש, גזענות ופוריטניות. אני נוטה להאשים בזה את בירן ופחות את תדהר, וזה לחלוטין מבוסס על תחושת בטן. הוא פשוט נראה לי שלם יותר עם כל מה שקורה על הבמה, והוא גם המפיק המוזיקלי של המופע (לצד הקלידן אביב קורן).

בתור התחלה, וזה קורה בהמון מופעי ילדים מהסוגה העילית, קטעי הקישור, שאמורים לשעשע, מבוססים על ריבים, הקנטות וגערות בין האמנים. זה קשה לאללה לכתוב קומדיה, אבל כל פעם שנותנים ל-3 ישראלים אקראיים את המשימה הזאת, הם כותבים ריב. למה? ריב מאפשר לצעוק, דבר שכל קומיקאי ישראלי עושה כבר כמה עשורים (מתי יהיה לנו מישהו שיודע להגיש כמו ג'ימי קאר? בועט אבל רגוע). ריב גם מייצר דרמה, ככה שאם אף אחד לא צוחק (ואף אחד לא צוחק, אגב, ומשום מה זה לא גורם לאנשים להפסיק לכתוב ריבים כקטעי קישור) לפחות זה מעיר את הישנים. בקיצור, תפסיקו עם החרא הזה, תודה.

המשפט האחרון שאמר בירן על הבמה היה "אנחנו כל כך אוהבים את עם ישראל, אין לנו ארץ אחרת". עזבו רגע את הקלישאה, איך נזכרת לדחוף את זה? אתה חושש שבלי זה אתה חשוד כשמאלן ולא יזמינו אותך יותר להיכל התרבות של מודיעין? מה הפאקינג קטע? אבל שיר אחד מהמופע העלה חשד שבירן מכיר את עם ישראל רק דרך סטריאוטיפים.

את השיר "כמו ים" ("אבא חזר מאילת") בחרה הלהקה לבצע בסגנון רוק מזרחי, ערבי אפילו. העיבוד משובץ בסלסולים, רבעי טונים ואווירת חאפלה כללית. מצד אחד – מגניב. כמו רוב העיבודים במופע, יש פה בחירות אמיצות, כי בכל זאת הם מתעסקים פה בקלאסיקה, ועוד כזאת של מלחינים סוג א' ובראשם יוני רכטר. אבל ההגשה של השיר הזה היתה פשוט דוחה. בירן הכריז: "מודיעין, אתם הולכים לראות פה משהו שלא רואים כל יום. שני אשכנזים מסלסלים!". רבעי טונים עלו מהקלידים ובירן המשיך: "יאללה נעשה פה חאפלה מזרחית! למישהו יש גרעינים?", ואז התפנה לסלסל במשך שעה את המילה אבא, בעי"ן. אחרי שמיצה את זה התחיל לסלסל "אמא", "דוד", "בן דוד". האינטרו הזה היה כל כך בלתי נסבל, שממש הוקל לי כשהשיר התחיל. כמובן שלכל אורכו נדחפה האות עי"ן למילים בהן היא לא קיימת.

זו האשמה שמפנים בזמן האחרון גם לעבר שפיטה, שנחשבת בחירה טקטית גרועה לייצוג באירוויזיון – מין בלאק-פייס מקומי של יהודיה על התרבות הערבית. לשם ההוגנות אציין שלהגות את העי"ן איפה שהיא לא נמצאת זה דבר שקורה גם אצל מבצעים מזרחיים אמיתיים, ותיקים ומוכשרים.

רק שכאן הערת הגרעינים של בירן חושפת הרבה ממה שיש בליבו על "עם ישראל" שהוא כל כך אוהב. התכווצתי למחשבה של איך חשות בנות ה-13 המזרחיות שבקהל. כרגיל, אסף חנוכה מסביר את זה מצוין.

היו גם פה ושם התייחסויות מבודחות למוצאה הרוסי של תדהר, כולל חיקויים מביכים של השפה (בפי בירן). נדמה לי שתדהר לא מתה על הדברים האלה כשהם קורים על הבמה אבל במדינה שכובשת עם שלם כבר 52 שנה, מעטים הדברים עליהם מותר לדבר בפומבי. ולמרבה הצער חיקויי עדות עדיין ברשימה המותרת.

באמצע ההופעה ביצעו בני הזוג את "בלעדיך", שיר שבירן כתב לסידרה בה הם משחקים, שיר אהבה כמובן, כי רק על אהבה (סטרייטית) אפשר לשיר בלי להרגיז אף אחד. זה היה כמובן השיר הכי גרוע בהופעה, ללא עיבוד מעניין או שמץ מקוריות. דימויי ים ומעט מאד שמות עצם בשיר גנרי לחלוטין. כמובן שכל בנות ה-13 שרו אותו בעל פה, והצטערתי בשבילן שאין להן כיום אפילו דמות מקורית אחת בפריים טיים, מישהו שאפילו יכתוב משהו לא קריטי כמו "סקס" של ד"ר קספר או "אישה" של משינה או "פחד אמיתי" של המכשפות, שירים שהיו לי כשהתבגרתי ונתנו לי תמונה מורכבת יותר של מה זאת אהבה. כבר לא מדבר על "ברוקן הארטס אר פור אסהולז" של זאפה שאשכרה שיפץ לי את הנשמה. הפוריטניות של בירן ותדהר מסוכנת בעיניי, מייצרת סימולקרה של רגשות ומורידה את הEQ של המאזין.

אסיים בחיובי – הבכור נהנה מאד. לא דיברתי איתו על ניכוס תרבותי או קיטש כהסתרה או זה שאהבה זה דבר אפל ומסובך הרבה יותר ממה ששרו פה. נהניתי לראות אותו נהנה ומוחא כפיים עם חטיבת הקצב המדויקת, והצטרפתי אליו. כשראיתי שהוא מנקר לקראת הסוף והצעתי לו שנזוז, הוא דרש להשאר באולם (והתעורר לגמרי!). אז הוא נהנה וזה חשוב, ואת זאפה אני כבר אשלים לו בעצמי.

כשחרדי גונב, לכאורה

לא כל חודש אני קורא את "ליברל". אני תופס ממנו ירחון מוצלח, אבל אין לי מנוי ורק לעתים רחוקות אני שם ידי על גליון. החודש זה קרה.

20180611_224855
שער "ליברל", גליון יוני 2018

צדה את עיני כתבה גדולה ומוצלחת של שרה ליבוביץ-דר על אבי גבאי.

20180611_224917

איכשהו נחקק בזכרוני משפט אחד מתחילת הכתבה: "כמעט שנה אחרי בחירתו של אבי גבאי ליו"ר העבודה, המפלגה מבעבעת כפי שלא הייתה מאז ההפסד בבחירות 2015". לא יודע למה, ה"מבעבעת" הזה נתקע לי בראש.

20180611_224949

אחרי שסיימתי עם "ליברל" החילוני התפניתי לתחביב שלי ב-20 השנה האחרונות: קריאת עיתונות חרדית. אני מרצה על תקשורת חרדית ויש לי בבית ארכיון נאה של עיתונים, עלוני שבת, פשקווילים, וידאו חרדי וקולנוע חרדי (יש דבר כזה) וגם מאות קלטות שהקלטתי מהרדיו החרדי הפיראטי בין 1998 ל-2006. למרות שאני מכיר היטב את הקשר בין תקשורת חרדית ופשיעה (למשל: תחנות הרדיו הפיראטיות היו נסגרות ונפתחות כל הזמן, תוך התעלמות מפיקוח הנפש שיצרו בנתב"ג עת התדרים שלהן הפריעו לקשר בין טייסים למגדל הפיקוח), לא הייתי מוכן למה שראו עיניי, עת עיינתי ב"תוספת האקטואלית", מוסף של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, כ"ה בסיון התשע"ח.

20180611_225037
שער התוספת האקטואלית של עיתון המודיע, גליון פרשת שלח, יצא ב8.6.18

המודיע הוא הותיק שבעיתונים החרדים בישראל, יוצא לאור משנת 1950, ונשלט על ידי החסידויות הגדולות ובראשן גור. השיוך המפלגתי המובהק הוא ל"אגודת ישראל". בעמ' 16 מתחיל מדור בן 5 עמודים בשם "דיווחים פוליטיים" עליו חתום מ. כרמלי. זו הזדמנות טובה לספר שבעיתונות החרדית יש המון פסבדונים, כלומר שמות עט, כלומר שמות בדויים. זה בגלל שתפקידו של גבר בחברה החרדית הוא ללמוד תורה, ומי שכותב בעיתון הוא רחמנא ליצלן עובד, וזה נחשב ביטול תורה. אבל כפי שנראה להלן, יש לכך עוד סיבות כנראה.

20180611_225103

בעמ' 22 צדו את עיני המילים "מפלגה מבעבעת". ואז צדו את עיניי כל המילים שבאו אחריהן.

20180611_225146
איזה דז'ה וו

רגע התגלית היה סוג של שוק. זה עיתון עם "ועדה רוחנית". זה עיתון שמתיימר לייצג ערכים נעלים, "לא תגנוב" הוא אחד מהם. זה עיתון שעובדים רבים בו לא מילאו חובות אזרחיים שאני נאלצתי למלא בניגוד לרצוני, והפטור שהם קיבלו משירות צבאי של שנים ניתן להם כי הם יעני אוחזים באיזה ערכים נעלים שחייבים לשמור עליהם מכל משמר. אבל רגע – האם אנחנו מדברים רק על כמה שורות? הלוואי. הנה כמה דגימות. מעבר עם העכבר מעל התמונה יגלה מאיפה היא.

אחסוך לכם את השאר: ב"המודיע" מופיעות 700 מילה מתוך הכתבה של שרה ליבוביץ-דר בליברל, ברמת הקופי-פייסט. האם כתוב שמדובר בכתבה מעיתון אחר? רק בצורה מאד מעורפלת.

20180611_225146

"העיתונאית הגב' ליבוביץ דר מליברל מציינת", כמשפט פותח של הטקסט כולו, לא מבהיר שמדובר בטקסט שלה. ניתן להבין ממנו שהיא מסרה רק את המשפט הראשון בטקסט. שימו לב גם ששמה הפרטי לא צוין. את שמו המלא של ירון דקל דווקא ציינו ב"המודיע":

20180628_105017
עוד טקסט מוכר ב"המודיע". אני בטוח שכבר ראיתי את זה פעם

טוב, דקל הוא גבר. אם המודיע היו נחמדים היו יכולים לצרף אפילו תמונה שלו, שכן גם הטקסט הזה הופיע בליברל:

20180628_105058
ליברל

גם כאן אין לקורא דרך לדעת שהוא מקבל קופי פייסט מהעיתון הכי חילוני בארץ, ללא אישור. פניתי ל"המודיע" לקבל תגובה. מצאתי את האדם שחשדתי שהוא בפועל מ. כרמלי והתקשרתי אליו. הוא הזדהה בשם אחר, כרגע יש לי חשד סביר מאד שגם זה היה שם בדוי. הוא נתן לי כתובות אימייל לשלוח אליהן את החומר. שלחתי את התמונות ושאלתי 4 שאלות:

יש פה חשד להעתקת תכנים.
1. האם זוהי פרטיקה מקובלת ב"המודיע"?
2. האם יש בגליון המודיע המדובר עוד תכנים מועתקים (אנא הפנו אותי לעמודים ספציפיים)?
3. האם התבקשה רשות מגורם כלשהו בליברל? אשמח לאסמכתא אם כן.
4. באם לא, האין מדובר בגזל על פי ההלכה? האם יש לכך תנא דמסייע או היתר מרב (מה שמו)?

 

מהמודיע לא התקבלה כל תשובה, אבל כמה שעות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מאדם שביקש להשאר אוף-דה-רקורד. לא אספר מי הוא, רק שרובכם מכירים את שמו. בקשתו ממני היתה פשוטה: "תוותר להם". מה? ככה? "כן, ככה. תוותר להם על זה". זה יפה. על מה הם אי פעם ויתרו לי? האם החסידים שערכו אירוע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין שמעו את המחאה הגדולה שקמה בתל אביב סביב העניין והסכימו להעביר את הארוע השוביניסטי שלהם לנחלה חרדית, או מוטב, לנחלת העבר?

חיפוש בטוויטר גילה לי שזו לא הפעם הראשונה. לחצו על התמונה והכנסו לתגובות לציוץ. קוראים חרדים מאשימים שם כתבים חרדים בגניבה שיטתית, חוזרת ונשנית.

נשמע שזו תופעה רחבה מאד, כל הגזל הזה. וזה ידוע, וזה נמשך. גם בושה כבר אין. מזל שתורתנו הקדושה (או לפחות תורתם הקדושה) דורשת "הוכח תוכיח את עמיתך". ההלכה אומרת שיש טעם להוכיח אדם רק אם יש סיכוי שהוא יקשיב. בואו נראה.

מחשבה נוספת היא על הקורא החרדי התמים (והוא לרוב די תמים). נדמה לו שהוא קורא תכנים חרדיים שעברו ועדת רבנים, אבל הוא בעצם מקבל תכנים "חיצוניים", כמו שקוראים לזה שם. הכל פסאדה, מסתבר. אמנון לוי כתב לפני 30 שנה שהתקשורת החרדית "מדווחת על המציאות לא כפי שהיא אלא כפי שהיא צריכה להיות". גם זה כבר לא נכון. העיקר למלא עמודים.

כל יום לומדים דבר חדש. 20 שנה שאני מרצה על התקשורת החרדית, ואת הגזל טרם ראיתי. אולי אני צריך לקרוא יותר עיתונות חילונית. ואולי זה כל מה שיש בעיתונות החרדית.

עורך ליברל רותם דנון מסר: "אין לנו עניין להגיב".

יש לכם עוד דוגמאות לתופעה? דברו איתי, אני zkankav בג'ימייל.

גלגוליו של אימייל

גלגוליו של אימייל

רותם מלנקי
בהשראת קדיה מולודובסקי, נתן אלתרמן ויוסי ורדי

 

מתכנת רב-מג הוא שמר

ולכן זכה בזמר

לידו יושב אמציה

שהמציא ת'אפליקציה

 

לפטופ על ברכיו של שמר

הוא חנוט במעיל של צמר

כותב כותב וגם מזיע

מתי כבר סוף היום יגיע

 

המתכנת עוסק בקוד

שיעזור לדוד לנדוד

מטיסה הופ, לקונקשן

כל התחום רוחש כבר אקשן

 

אך ידידנו לא מרוכז

דמו מפניו ניקז

אם לא יתחיל להתפרע

רק עוד רגע ישתגע

 

כך המעשה נפתח

בשעמום מסוכן כל כך

שמר, אכזרי כצירוס

עובר לקודד לו וירוס

 

את הוירוס האכזר

הוא שותל, בחור מוזר

בתמונה של איזו גברת

וכותב מכתב שרשרת

 

הסיפור חסר הפשר

נשלח לכל אנשי הקשר

משם לפייסבוק ואינסטגרם

כל אחד קיבל פה גרם

 

כך מכולה איזה דוא"ל

השתכפל לו כל הגועל

 

אסון גמור, כן כך נראה לי

הנגיף הפך ויראלי

כשהגיע מן החוץ

ללפטופו של גידי גוץ

 

גידי הוא סלב ידוע

מככב כל סופשבוע

בסידרה בטלוויזיה

עוקביו בטוויטר – כדיוויזיה

 

גוץ הזה, בחור שרמנטי

אך לא מכיר את "לא רלוונטי"

המכתב נראה לו די לִיגִ'יט

אז שלח אותו בטוויט

 

והנה לא יום, לא חצי

תוך שעה כמו הנץ היא

הגברת המדבקת

על כל חומת אש מתדפקת

 

נעים כמו סכין בטחול

מסך המוות הכחול

וסרבר חם כמו כבשן

עוד רגע מעלה עשן

 

רבע מדינה משותקת

התמונה רמזור חונקת

וברום מגדל פיקוח

אף פקח כבר לא ינוח

 

כך מכולה איזה דוא"ל

השתכפל לו כל הגועל

 

וכך קרס גם הישומון

אמציה חומץ ולימון

אנדרלמוסיה בנתב"ג

ובאפליקציה באג

 

הסכת ילדי, מוסר אביך:

בלום עכבר וסכור גם פיך

לא כל גיף של איזו גברת

יש להפיץ בכל הקרת

 

כי יש בנפתולי מרשתת

מי שמקבל ת'רטט

מלשלוח קוד אכזר

לכל מכר וגם לזר

 

אם תקבל שוב ת'תמונה

של העלמה, האביונה

גבור על יצרך יא עלם

או שתמוטט את חלם.

 

להביא את המכה, בהודו

כתבתי בגוף ראשון את סיפורו האמיתי לגמרי של התרמילאי הנצחי אמיר פרידמן:

איך עושים כסף בהודו בעזרת אמונה בלתי מתפשרת. ולא שזה הלך לו חלק

טא-דא! אני בהודו. איך זה קרה? גרתי שנתיים בברלין. עשיתי ים כסף בעגלות בקניונים אבל נמאס לי, העיר הנוחה-מידי הזאת חנקה אותי. עזבתי דירה, ארזתי תרמיל והתחלתי לטייל בכל אירופה בטרמפים. מפה לשם, בעקבות בחורה, נחתתי לראשונה בחיי בהודו. כמובן שאחרי יומיים רבנו וזה נגמר. הלם מציאות קל: הייתי לבד. הייתי מרושש. הייתי חופשי.

נחשפתי להמוני אדם ברחובות, לכל שניים מהם היו ביחד שלוש רגליים, והכל מלוכלך. התבעסתי. סתם מקום ג'יפה. אנשים אמרו לי "אל תדאג, גם לי בהתחלה היה פה חרא. יעבור". לקח חודש עד שהגיע שלב הכניעה. להודו צריך להכנע, להסכים עם זה שזה-קורה-איך-שזה-קורה ואז הכל דבש. התחלתי להנות, ולטייל.

כעבור זמן מה הייתי בהרים במקום שנקרא באגסו והכסף שלי אשכרה עמד להגמר. גם הויזה. כל רכושי בעולם היו 1000 יורו אחרונים בחשבון בנק גרמני. תכננתי לעזוב את באגסו וללכת להתנדב איפשהו, כדי שלא יהיו לי יותר הוצאות. התחלתי לארוז ופתאום קיבלתי איזו תחושת בטן. זו לא היתה סמוסה מקולקלת, לאלה כבר הייתי חסין. זו הייתה האינטואיציה שאמרה שאני לא צריך לעזוב. שמשהו מחכה לי. שבמקום לצמצם הוצאות אני צריך לחפש הכנסות. יצאתי. הסתובבתי בבאגסו רוד. תוך עשר דקות, בבית קפה בצד הדרך, ראיתי את פראווי. לא ידעתי מי זה, עדיין לא ידעתי מה שמו, אבל עוד מרחוק ידעתי שני דברים: שאני הולך לשבת לדבר איתו, ושהוא אדם משמעותי בסיפור שלי. דאץ מיי מאן.

הוא קלט שאני בוהה בו, צחק והזמין אותי לשבת איתו לצ'אי. הוא היה מאד מערבי, דבר נדיר בהודו. קשקשנו על הא ודא וזה היה מרענן. הנה, אני יכול לקבל הצצה לתרבות המקומית! גם אני מצאתי חן בעיניו והוא הזמין אותי אליו הביתה באותו ערב.

צילום: itkannan4u

הגעתי לדירה שלו ופגשתי שם עוד הודים, זו הייתה מסיבת יומולדת לאחד מהם. פראווי היה במטבח ובישל, ובירר מי אוהב מה. שלפתי את המנדולינה, ניגנו מוזיקה, ופתאום הכל היה נעים וטבעי ומוכר. אחרי המסיבה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים וסיפרתי לו שמכרתי צעצועים בעגלות בקניונים ושאני כבר לא רוצה את זה. הוא תחקר אותי על איך נראית עבודה כזו, וסיפרתי לו כמה שזה קשה, אינטנסיבי ומצריך עיגולי פינות. הוא הקשיב בעניין רב ואז סימן לי לבוא אחריו. עברנו שנינו למרפסת ושם נפתחה לי הזדמנות לעשות כסף מהטיול הזה ולהגשים את החלום שלי (מה החלום? לקנות אדמה בספרד על החוף, ולהקים חווה. לא זורמים עם החלום הזה? זדיינו. לא מוזמנים לחווה שלי).

על כוס צ'אי סיפר לי פראווי שהוא עובד בחברת שיווק תכשיטים, ושלפעמים הם מייצאים אותם לאירופה דרך תיירים מערביים וזה חוסך להם את כספי המכס. איך זה עובד? התייר שולח לעצמו חבילה בדואר מהודו לאירופה, טס לשם על חשבונם ואוסף אותה. אחר כך מעביר התייר את החבילה לאיש שלהם באירופה, מקבל בוחטה, חוזר להודו ולא משקיע בזה גרוש בשום שלב. בשום שלב, שאלתי? בשום שלב, אמר פראווי, אתה תעביר לי 300 יורו עמלה כשתחזור, ואצלך ישארו 8,000 יורו על הזמן שהשקעת בזה, על כל חבילה. נפתחו לי העיניים, אבל בכל זאת הצקתי לו עם שאלות קשות: זה טוב מכדי להיות אמיתי. הוא לא מרח אותי: "זה לא כזה טוב. מדובר במשהו חצי חוקי. אנחנו מעלימים מיסים מהממשלה, בעזרת הפטור שיש לך כאזרח מדינה זרה. זה לגמרי יכול להסתבך. אנחנו זהירים ועד עכשיו היה לנו מזל". הוא בעצם הזמין אותי להרפתקאה אנטי ממסדית, שתארגן לי כסף שיגשים את החלום שלי. שקשקתי מפחד אבל הבנתי שזה תפור עלי, או לפחות על מי שהייתי רוצה לחשוב שאני.

ישראלים הם חשדנים, ולפעמים זה גורם מעכב בדרך להצלחה. כיוון שחשדתי, חזרתי לגסטהאוס והתיישבתי על גוגל. חיפשתי "אינדיאן ג'ולרי טרנספורט" ולהפתעתי כל התוצאות היו מרגיעות. חיפשתי כל מיני משפטי מפתח שהוא אמר לי ולא קפץ כלום. נקי. חיפשתי אולי 20 דקות, ובגוגל כל חיפוש אורך 0.03 שניות. כל מילת חיפוש שעלתה לי לראש זרקתי לשם, והכל היה תקין. הוקל לי. ובכל זאת במשך יומיים התלבטתי בלי סוף. הראש אמר "אין מצב שזה אמיתי", אבל האינטואיציה אמרה "לך על זה, בכל הכח". זה אפילו היה רומנטי בעיניי, שאפשר להצטרף לכנופיית פיראטים ששודדים בחזרה מהממסד. היו לי ספקות כבדים, אבל אנשים שלא מבטאים ספקות סתם מחמיצים הזדמנויות. ספקות זה משהו בריא שמזמין אותך לבדוק משהו, לא לסגת ממשהו. לי היה אומץ לבטא אותם: למרות שחששתי להעליב את החבר החדש שלי, וחשבתי כבר לשכוח מכל כאב הראש הזה, חזרתי לפראווי וביקשתי הוכחות שתיירים כבר עשו את זה לפני. הוא חייך בנימוס ושלף אלבום תמונות שלו עם עשרות תרמילאים, כולל ישראלים, וכרטיסי טיסה מהודו לאירופה ובחזרה עם שמות כמו אריאל וכרמל (וגם יורגן). התאריכים היו מהחודשים האחרונים. מזל ששאלתי. אמרתי לו שאני הולך על זה.

כעבור יומיים עמדנו מחוץ לביתו, והמונית לדלהי כבר חיכתה. מאחורי הנהג ישב חבר ושותף שלו שכבר הכרתי, ג'וי. "תעשה את זה רק אם אתה רוצה", אמר לי פראווי. "אני רוצה", אמרתי והוא שילם לנהג המונית במזומן, 3000 רופי. זה מלא כסף. מפה ג'וי הוא האיש שלי.

המונית הגיעה לדלהי, וג'וי לא הפסיק לשלם עלי. קיבלתי חדר משלי במלון איכותי, לא כמו הגסטהאוסים בהם לנתי עד כה. בערב יצאנו לאכול במסעדה טובה באמת. לא רק שאני הולך להתעשר, גם מפנקים אותי על הדרך. אחרי עוד כוס של ניקה פיור מאלט יפני אמר לי ג'וי בכנות שמצמררת אותי עד עכשיו: "שתדע לך שאתה עדיין יכול לרדת מזה. אם זה מרגיש לך מסוכן, אולי כדאי לך לשכוח מזה, אני לא אכעס". דיבור כזה לגמרי יכול להוציא לבנאדם את הרוח מהמפרשים. מזל שהייתי מתודלק. דמיינתי את שתי האפשרויות שעמדו בפני: לחזור לברלין ולעבוד בעגלות כל הפאקינג קריסמס, או לבלדר קצת תכשיטים על חשבון ההודים, ולהביא תוך שבוע סכום יפה עם מעט סיכון. ואז חשבתי: כל משפט שמכיל את המילה "סיכון", יכול לקבל את המילה "אומץ" במקומה, והכל מתבהר.

למחרת בבוקר צעדנו ביחד אל תוך חנות תכשיטים בקניון מפואר. פסעתי בבגדי התרמילאי שלי בין שורות של נזמים, טבעות, עגילים וצמידים. הזהב סינוור והאיר את הטי-שירט שלי באור לא מחמיא. אני בכלל דמיינתי שזה יראה כמו באסטה בסמטא אפלה בשוק. הרגשתי שאני לבוש הכי מכוער בקמ"ר. החלטתי שכשאחזור מהמשימה בגרמניה אעשה קניות של בגדים יפים (אז לא ידעתי את זה, אבל לא יהיה צורך). במשרד מאחור ישב בעל החנות, וסביבו עמדו עוד כמה הודים בחליפות. הוא נראה סקפטי ולא חייך אפילו פעם אחת. עברנו שוב על התהליך: "אתה תשלח בדואר תכשיטים לעצמך בגרמניה. זו פעילות פלילית," הדגיש, "ופראווי אמר לי שאפשר לסמוך עליך. מעכשיו אנחנו באותה סירה, ואנחנו סומכים עליך עם התכשיטים. לא נקבל סיפורים על כך שאיבדת את החבילה". שיננתי לעצמי: מה שלא יהיה, אני אגרום לזה לעבוד. אני יכול, ואני אצליח. הכל בראש.

הוא פתח מזוודה. זהב. אבני חן. "אלו התכשיטים שהלקוח שלנו בגרמניה הזמין, ללא המשלוח שלך הם עולים 10,000 יורו. בדוק אותם". עדיין מקובל לנשוך זהב כדי לבדוק אם הוא אמיתי? אין לי מושג. הרמתי תכשיט תכשיט, הם היו כבדים יחסית. עצמתי עין אחת, הנפתי אבן חן כחלחלה מול האור והנהנתי בבטחון לעבר כולם.

לבקשתו כתבתי על נייר רשמי רשימה של כל פריט שהיה שם. כתבתי גם שזה מיועד למשפחה שלי, ושקניתי את זה בכספי. הוא שאל אם יש לי כסף באופן כללי: במקרה שהשלטונות ידחפו את האף, אני אצטרך שבחשבון הבנק שלי יהיה לי בערך את סכום הקניה, כדי שאוכל לטעון שהתכשיטים שלי. רציתי לומר לו שבעצם אין לי הרבה כסף. שוב אחז בי פיק ברכיים: חלק ממני רצה לשבור את הכלים ולברוח. אני בלדר תכשיטים?! ממתי? לקחתי אוויר. עיניים על הכדור, אומרים במגרשי הכדורסל. פתאום קלטתי שאני מזמזם לעצמי: "העגלה נוסעת אין עצור/ קפצת ממנה היום/ עברו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". רבינו מאיר אריאל נגלה אלי והראה לי את הדרך. אני בכיוון הנכון. נעמדתי והושטתי לו את יד ימין. הוא קם, סקפטי, ולחץ את ידי. הכנסתי את כל הניירת לחבילה וסגרתי אותה.

מונית לדואר. נתנו לי ביד 2000 רופי והראו לי את החדר שמטפל בחבילות שיוצאות לחו"ל. הפקיד המשופם-מאד שקל את החבילה ושאל אותי בתקיפות: "זה הרכוש שלך?!". חייכתי בבטחון ואמרתי שכן. הוא נתן לי למלא בערך 400 טפסים ואמר לי לחזור מחר לקחת קבלה. נתתי לו את הסטיפה שנתנו לי ואפילו קיבלתי טיפה עודף בחזרה. בחוץ קניתי איתו שייק תות. ג'וי הסתכל עלי מטפטף על עצמי שייק ואמר: "אתה לא יכול לנחות ככה באירופה. בוא, הולכים לספר".

הספר גילח אותי וכמקובל עשה לי מסאז' ראש של שעה. נכנסתי לסרט שאני ג'יימס בונד, סוכן חשאי בשירות כתר כלשהו. פקחתי עיניים וראיתי את ג'וי שוכב לידי על כסא משלו, עיניו עצומות ומעל הכל מרוחה מסכת פנים ירוקה. הצצתי במראה וגיליתי שגם אני עם מסכת פנים ירוקה. התחלתי לצחוק כמו טמבל. "אל תצחק", גער בי הספר, "תיסדק לך המסכה". משם נסענו לחנות בגדים ממנה יצאתי עם חליפה. הצצתי במראה: אשכרה נראיתי כמו ביזנס מן. מי זה האיש הזה? שוב נבהלתי לרגע: זה לא אני, אני לא באמת בנוי להברחות תכשיטים. אבל אז נזכרתי: כולה תכשיטים. זה לא שאני מבריח סמים או משהו. שחררתי את זה. זו התמצית של להיות בהודו: לשחרר את זה. מה גם שהכל על חשבונם. אני כבר שבוע איתם ולא הוצאתי אגורה. ומזל, כי אין לי.

צילום: Chandrashekhar Leo Vuppuluri

למחרת שכבתי לי על המיטה במלון, מעביר את הזמן עד הטיסה. ג'וי ישב על כורסא לידי והקשיב לי בנימוס מלהג על החווה שתהיה לי בספרד. פתאום הטלפון הקווי בחדר מצלצל. בלי לחשוב שמתי על רמקול: "מיסטר פרידמן, מדבר קצין מכס ראשון פונאג'. יש פה חבילת תכשיטים על שמך, ללא קבלה. האם אתה מכיר חבילה כזאת?". פאק, איזו טעות! סגרתי את החבילה בלי לארגן קבלה. ג'וי שרבט לי על פתק: "דונט פאניק. תגיד שהחבילה שלך או שיחרימו אותה." אמרתי. פונאג', מוכה סג"מת שנשמעת אותו דבר בכל המבטאים, לא התרשם. "יש לך שש שעות להביא לנו קבלה, או שתעצר על הברחת תכשיטים". כשסגרתי את השיחה נהיה לי חם מאד. התיישבתי על הרצפה ושמתי ידיים על הראש. הרגשתי שהזדיינתי. כל המחשבות הנכונות ששיננתי לעצמי בימים האחרונים התפיידו, והתחלתי לצרוח. לא חושב שאי פעם צרחתי על מישהו כמו שצרחתי על ההודי הזה. והכי מלחיץ היה שגם הוא נלחץ: "תפסיק לצעוק יא ילד, זה אנחנו שנלך לכלא, מי אתה, אתה תייר מבוהל ואתה תלשין עלינו." התחלתי לחייג לפראווי, אבל ג'וי החוויר: "אם תתקשר אליו הם יוכלו לקשור אותך אליו, ואז באמת תגיע לתא מעצר".

ג'וי עשה כמה טלפונים ושמע תמונת מצב מבהילה: החבורה עשתה את אותו עסק עם שני גרמנים, והם היו גרידיים. שלחו חבילה גדולה מידי ותפסו אותם עוד בשדה התעופה. "זה עצר את כל החבילות, כך התגלתה שלך. הגרמנים בחקירות במכס". איזה נאחס. הגרמנים העצורים היו תיירים כמוני, ועכשיו הם בחדרי חקירות כי אין להם, כמוני, כסף לקנות את מה שהם לכאורה קנו. "מה עושים?". ג'וי חשב איזה שעה ואמר שהפתרון היחידי הוא שאקנה 60% מהסכום, ואז תהיה איזושהי קבלה, נגיד להם שהקבלה השניה הלכה לאיבוד, והעיסקה יכולה להמשיך כמתוכנן: "תפגוש את האנשים שלנו שם, הם יעבירו אותך ללקוחות, תעביר את התכשיטים, תקבל את הכסף שלך." מהתרמיל שלי הציץ "שאנטראם", הספר שקראתי אז, ובו תיאורים דוקומנטריים קשים מאד של הכלא בהודו. אמרתי: פאק איט, אם קשה לך סימן שאתה בעליה. הכסף יחזור אלי. בינתיים אני משלם. עכשיו השאלה מאיפה.

רצנו לחנות תכשיטים, פי שבע יותר גדולה מהראשונה. ג'וי ידע שאני מרושש, והביט בי כולו מזיע. חייגתי לבנק שלי בו לא דרכתי 4 שנים. "מי אתה?" "אני לקוח שלכם ואני צריך שתגדילו לי את מסגרת האשראי". כמובן שהתשובה הייתה "אין מצב, אתה על 0 שקלים בחשבון הזה, אתה בהודו, אין שום בטחונות… אי אפשר להגדיל אשראי ככה". אסור להכנע. אפשר ליצור יש מאין. גייסתי את כל תעצומות השכנוע שלי, עברתי ממנהל למנהל וסיפרתי סיפורים על אח שמתחתן עד שזה הצליח! הגדלתי מסגרת, שילמתי על 60% מערך החבילה, בערך 40,000 ש"ח שלפני רגע לא היו לי, ועכשיו נולדו מהאוויר בשיחת טלפון בין יבשתית. אבל השיחה הזו הייתה מאמץ נפשי מטורף. הייתי חייב להרגע. חזרתי למלון, וג'וי עשה לי טובה והלך עם הקבלה בעצמו למכס.

בערב הוא חזר: "החבילה שלך כבר בדרך לברלין. אתה טס הלילה לפרנקפורט, שם תפגוש את האיש שלנו והוא יסיע אותך." נשמתי לרווחה. "יש רק בעיה אחת: המכס הוציא נגדך צו עיכוב יציאה מהודו. אבל שיחדנו בנאדם בשדה והלילה כשמתחלפות המשמרות יהיה רגע בו תוכל לצאת". שיט. כבר הרגשתי פחות כמו ג'יימס בונד. יותר כמו ג'וני אינגליש. בשתיים בלילה הגענו לשדה, ג'וי נתן לי חיבוק ודחף לי ליד 20 יורו, שיהיה עלי קצת מזומן. נפרדתי ממנו במאמץ. רועד נכנסתי לבית הנתיבות, נותן את הדרכון ופוזל למסך המחשב של הפקיד. אני בכלל אצל הפקיד הנכון? את מי הם שיחדו? אותו? את הסיקי שליד? את הבוס שלהם? עבר נצח עד שאמרו לי "אוקיי סר". זה לא קפץ במחשב. נשמתי לרווחה. את הודו אני עוזב. עכשיו גרמניה.

אחרי 18 שעות טיסה דרך אתיופיה, נחתתי בפרנקפורט. פאק, אני שוב בגרמניה וכולם פה גרמנים… איך עשיתי את זה לעצמי? חיכיתי לראות מישהו אוחז בשלט עם השם שלי – נאדה. ניסיתי לנחש כל שגיאת כתיב אפשרית – יוק. עוברת שעה, שעתיים, ושוב באות מחשבות הספק ההרסניות. "זהו, בטוח רימו אותי. אין פה אף אחד!". בעשרים יורו של ג'וי אני מתקשר אליו בפיי-פון והוא אומר לי "תקשיב, הגרמנים נשברו בחקירה, הם זימרו, הלשינו למכס על הכל, ובכל זאת זרקו אותם לכלא". הגרמנים מאחורי הסורגים? זה יכל להיות אני. זה העציב אותי מאד. אמרתי לו "אם אתם מעבירים את החבילה ומשלמים לי אני מוכן לקחת את הרווח שלי ולתת למען השחרור שלהם." הוא צעק עלי: "עיקלו לנו את החשבונות, אנחנו לא יכולים לשלם עליהם, לא לשלם עליך, מנסים לפתור את זה. עצרו פה את כל הדואר. שואלים עליך שאלות, איך זה שעזבת את הודו, הם תפסו את המשוחד שלנו בשדה. תגיע לברלין איך שאתה יכול ואנחנו ננסה לדאוג שהחבילה תגיע אליך. והכי חשוב: צא כבר משדה התעופה! זה המקום הכי מצולם שיש" וניתק. פאק. עכשיו זה כבר לא עניין הודי. הם הפכו אותי לפושע מבוקש בינלאומי. נשארו לי 4 יורו מהפיי-פון, אני לא מכיר חצי בנאדם בפרנקפורט ואני לא רוצה להגיד להורים שלי שאני פה. חייב להגיע לברלין. איכשהו.

עליתי על רכבת לברלין וניגשתי לקונדקטור, מתחנן שיתן לי לנסוע חינם. למרבה הפלא הוא הנהן. נזכרתי שהיקום יכול להפתיע. הגעתי לחבר שלי ברוך בברלין, הודעתי לו שאני ישן אצלו אבל שאסור לו לשאול אותי למה חזרתי. לא רציתי להתמודד עם שאלות. ידעתי שהיה שופט אותי. בעיקר פחדתי שמישהו יגיד לי שעובדים עלי, שאין חבילה, שלא יהיה כסף. זה היה פשוט דופק אותי. החזקתי את עצמי חזק, ובוקר למחרת התקשרתי לג'וי לראות מה קורה. הוא נשמע שבור לרסיסים כשאמר: "במכס הסכימו לקבל את הקבלה ההיא, אבל נתנו לנו שבוע למצוא את הקבלה ש"הלכה לאיבוד". אתה חייב לשלם את שאר הסכום. זה עסק שאתה שותף אליו, אם לא תשלם זה יוצא מהידיים שלנו ויעבור לטיפול האינטרפול. זה המצב. אנחנו בצרות, אבל תעשה את הבחירות שלך לגביך."

הרגשתי כמו טמבל שעשה החלטה של טמבל, ושמגיע לי לשלם על זה מחיר. במקביל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהרי שלחתי חבילה של זהב ואבנים טובות. אני רק צריך לאסוף אותה וכל ההשקעה תחזור אלי, עם או בלי ההודים. התקשרתי להורים שלי וסיפרתי להם הכל. אמרתי להם "יש מצב שזה עוקץ, לא יודע, אין לי הוכחות. כך או כך זו טעות שלי ואני מוכן להתמודד איתה". ארגנתי דרך המשפחה 30,000 שקל. בלב כבד שלחתי את הכסף להודו. ואז חזרתי הביתה וסיפרתי לברוך הכל. היו בחדר עוד שני חברים. כולם ביעסו אותי: "אחי, שדדו אותך". מזל שג'וי המשיך לענות לי כל פעם שהתקשרתי. אחרת הייתי מתייאש מכל הסיפור ואז ביי ביי לחווה הספרדית.

נכנסתי לתקופת המתנה לא פשוטה בברלין. לא יכלתי לקחת עבודה נורמלית, כבר שנים לא עבדתי בכזאת. אז גרתי אצל חברים וניגנתי ברכבות עם המנדולינה, רכושי היחיד. על החגורה הייתה לי כוס מתכת ואנשים יכלו לשים לי מטבעות ישר בכוס. ביום הראשון עשיתי 40 יורו. ביום השני 35. אחר כך פחות. חוב של 70,000 ש"ח זה משהו שאפשר לשמוע בנגינה שלך. ולהתבעס עליך.

כל יום יומיים עליתי בסקייפ מול ג'וי לשאול מה קורה, וכל פעם אמר לי דברים בסגנון "יש פגישה ביום א' בבית משפט, בוא נדבר אחרי". יום אחד אמר: "אנחנו צריכים כסף כדי לשחרר את הגרמנים, בוא תפדה אותם". אמרתי "אין לי, לקחתם הכל". לפעמים הייתי מתרתח ומתחיל לצעוק עליו, והוא היה נאנח ושואל: "מה אתה עוד רוצה שאעשה? שיחדנו את כל העולם, שיחדנו שופט, המשפט מתנהל בקצב מקומי, מקווים לטוב. זה מה יש כרגע".

עברו חודשים. בשלב הזה כבר סיפרתי את הסיפור לעשרות אנשים. כולם אמרו לי שמדובר בעוקץ, אבל אף אחד לא ידע להסביר איך זה שג'וי עולה מולי בסקייפ כל פעם. בינתיים החלטתי שאני לא עושה מספיק כסף בברלין, והתקמבנתי על כיוון לטרימיניג – יעני קטיף פרחי מריחואנה – בקליפורניה. הרמתי סקייפ לג'וי וסיפרתי לו שאני נוסע. הוא איחל לי בהצלחה והבטיח: זה ייקח זמן, אבל מתישהו אתה תקבל את החבילה שלך.

איך שהגעתי לסן פרנסיסקו גיליתי שהקונקשן שלי נגוז. חברתי לאיזה בלגי והחלטנו שביחד נמצא עבודה. הבנו שצריך לחכות על מדרכות ברחובות של עיירות קטנות, ולחכות שמישהו עם פיק אפ טראק יאסוף אותך. עובדים זרים לכל דבר. בדיוק ניגנתי עם אנשים על המדרכה, ומישהו בא והציע לנו עבודה ל3 ימים, ואיכשהו זה הפך לחודש. זה הציל אותי. העבודה הייתה קשה, לא הייתי טוב בזה. עבדתי 16 שעות ביממה. העיקר לא לחזור לקניונים לפני שהשופט המשוחד משחרר לי את חבילת התכשיטים שלי. פתגם רוסי אומר: "התקווה מתה אחרונה".

זה מדהים לפעמים איך שהפתרון מגיע רק כשנסגר מעגל. יום אחד אני גוזם שתיל מריחואנה שהיה גבוה ממני בראש, ולחממה נכנסת בריטית שטיילתי איתה בהודו. בערב ישבנו וסיפרתי לה את כל הסיפור. היא הקשיבה בשקט מנומס ורק בסוף אמרה לי: "שמע, זה עוקץ ידוע. זה כתוב בלונלי פלאנט. גגל את זה: אינדיאן ג'ם סקאם". עד לשלב הזה סיפרתי את הסיפור לאיזה 150 איש. אף אחד לא אמר את המילים ג'ם סקאם, אז לא חשבתי לגגל דווקא אותן. גיגלתי וקראתי את הלינק הראשון. העיניים שלי ירדו משורה לשורה. ממילה מוכרת למילה מוכרת. ביקור אצל הספר. שיחה מהמכס. מבריחים אותך לשדה התעופה באמצע הלילה. עוקץ קלאסי, אחד לאחד. חשבתי שאני בא להודו לשחות עם דולפינים. מסתבר שכולם היו כרישים. ביי ביי חבילת תכשיטים. ביי ביי חווה ספרדית. שלום חוב של 70,000 ש"ח. רק אתה נשארת לי.

זה פילח לי את עמוד השדרה בכאב: כולם היו שותפים בקנוניה נגדי. כולם. פראווי. ג'וי. כולם בשתי חנויות התכשיטים. פקיד הדואר המשופם-מאד שלא שלח את החבילה לשום מקום. קצין המכס שאינו קצין מכס אלא בטח סתם שחקן בוליוודי מובטל. מי עוד שותף בעוקץ? ההודים שפגשתי אצל פראווי? התיירים שהצטלמו לאלבום שלו? אריאל? כרמל? יורגן?! הגם אתה יורגן?!

אף אחד לא רדף אחרי. לא ההודים, לא האינטרפול, רק אני פירפרתי סביב הזנב של עצמי. האמת? הרגשתי הקלה גדולה. גם האגרוף הקמוץ שהחזקתי, שלא אפשר לי להודות שעבדו עלי, השתחרר. אחרי 8 חודשים של המתנה לא צריך להחזיק יותר. עכשיו אני יודע מה קרה לי. דאץ איט. התקשרתי לג'וי להתעמת איתו. הוא ניתק לי. מאותו יום נעלמו עקבותיו.

כשטייס מרסק מטוס מיד מעלים אותו על המטוס הבא, שלא ישקע בנאחס של הכשלון. זה מה שעשיתי לעצמי. ידעתי שאחרת אהיה בצרות. התחלתי לספר את הסיפור לכל מטייל שפגשתי, שידעו ויזהרו. הסיפור התחיל במילים "איך עקצו אותי בהודו". חצי מהשומעים, בעיקר הישראלים האמת, אמרו דברים מרגיזים כמו "יצאת אדיוט ושילמת על זה". אבל כמות מפתיעה של שומעים הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה וסיפרו לי בלחש שדברים דומים קרו גם להם, לעתים בסכומים גדולים בהרבה. ושכמוני הם בחובות כבר שנים. הידיעה שאנשים מסתובבים עם כזאת בושה היתה הטריגר שלי ללכת צעד אחד קדימה ולעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור. בחיים לא עשיתי רבע וידאו, בטח לא סרט. אבל אם ההודים עשו לי כזאת הפקה, גם אני אעשה להם הפקה. אני אשתף את הסיפור ואהרוס להם את העסק. ושירקבו בכלא מצדי.

אחרי קמפיין מימון המונים צנוע ומוצלח, ביליתי את החודשים האחרונים בהודו, מלווה בצלם ומקליט מוכשרים. רדפנו אחרי נוכלים, צילמנו במצלמה נסתרת שוטרים, עורכי דין ומה לא. זה היה פסיכי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. בקרוב הסרט.