פרופסור אבשלום אליצור הוא אחד מגיבורי נעורי. שמעתי אודותיו לראשונה כשספר שלו הסתובב בין החבר'ה, "זמן ותודעה" בהוצאת גל"צ. זהו ספר שנוגע בתחום הראשי של אליצור, הפיזיקה (וספציפית פיזיקה קוואנטית), אבל אליצור הוא איש אשכולות אינטרדיסיפלינרי והוא בעל ידע רחב ועמוק בפסיכולוגיה, ביולוגיה, נוירופיזיולוגיה ועוד. כתלמיד ישיבה שיצא לשאלה יש לו דרך מרתקת להסתכל בעולם, עם סקרנות שלא יודעת גבול וחדווה נערית כלפי כל גילוי.
לפני כמה חודשים הלכתי לראשונה להרצאה שלו בנווה צדק שדיברה על מחסומי כתיבה והדרכים לעקפם. היה כל כך מרתק שבסוף ההרצאה הזמנתי אותו לבירה. הוא אמר שיסתפק בקפה ולבסוף חלקנו פיצה עם כמהין. אמרתי לו כבר אז: ברגע שתרצה, אצלם לך הרצאה כתמורה שלי אליך ואל השיעור שלימדתי אותי דרך ספרך (אני נזכר שעשיתי פעם דבר דומה עם שלמה גרוניך, כאות תודה למוזיקה שיצר בין היתר עבורי).
אז עכשיו זה קרה, והנה היא לפניכם. האבולוציה של המין, שעה של ידע חשוב, משעשע ומרתק. צפיה מחכימה ושבת שלום.
את רוני בריזון הכרתי לפני שהפך לח"כ. מרגע שעבר לעבוד בירושלים חיכיתי לשמוע את תגליותיו ותובנותיו על בית הנבחרים, ושמחתי כשהסכים להפגש לאחרונה ולספר לי אותן.
יש פה גם סיפורים מאחורי הקלעים של ההתנתקות, וחשוב להעיר שההתנתקות היא מקרה פרטי של התנהלות בעייתית מאד שחוזרת על עצמה בכל פעם שמדינת ישראל מגיעה לצורך בהחלטה חשובה, בדומה להצבעות על התקציב או על מונופול הגז שקורות כרגע. הרבה ספינים, הרבה בלוני תקשורת מלאי אוויר חם, ומאחורי כל זה ראש ממשלה חזק מידי שעושה מה שהוא רוצה תוך שהוא בוכה שלא נותנים לו "למשול" (אצל שרון זה היה התרגיל עם נאום הבחירות האסור שנקטע באמצע השידור החי, אצל ביבי אלו התלונות על "המתקפות משולחות הרסן" על חופש הביטוי של ראש ממשלה שמחזיק עיתון משלו).
יששששש!! היום יצא לאוויר העולם "נשואים + מינוס" שביימתי בשנה האחרונה. את הסרט אשמח מאד שתראו כאן
או באתר כלכליסט, שם אני עובר על הטוקבקים ומתמוגג מעוצמת הרגשות שהסרט מעורר. בצניעות האופיינית לי אומר שזה סרט חשוב ושהוא יוצא בתזמון מדויק, בזמן שצעירים בורחים מיוקר המחיה הישראלי לגרמניה בעוד הימין וטבלואידיו מנסים לשכנע אותנו שאין אנשים עניים בישראל. לדעתי הסרט מוכיח שהשיטה הבנקאית בישראל דוחפת אשראי בעיניים עצומות, ויוצרת פה מצב מסוכן לפרט, לחברה כולה וגם לבנקים עצמם.
אמש נערכה הקרנת טרום בכורה של הסרט בסינמה סיטי גלילות. ישבתי בשורות האחוריות ובמקום במסך הבטתי בקהל. את הסרט אני בכל מקרה כבר מכיר בעל פה, אחרי חודשים רבים בחדר העריכה של העורכת הנפלאה מדלן וזה. היה מעניין להתבונן במתבוננים, לראות מאיזה בדיחות צוחקים, מתי מתלחשים ומתי שותקים. אחת ההתלחשויות שחזרה על עצמה: "איך הוא אמר דבר כזה למצלמה?!". כן, האמת הפשוטה מתחילה לצאת. הרבה אומץ נדרש מהמשפחות להחשף ככה. בעולם ערכים קפיטליסטי זה לא נעים לספר לכולם על חובות והשלכותיהם, אבל החדשות הטובות הן שהבושה מתפוגגת, לדעתי כי אנשים כבר מבינים שהאשמה לא רק בהם, ועל כך- בסרט.
גולן פרידנפלד ושאול אמסטרדמסקי הם צמד-חמד אמיתי, ובסרט ניסיתי להביא מהדינמיקה הטבעית שלהם: צחוקים, ויכוחים, עקיצות הדדיות והמון ברומאנס. אני מקווה שזה עובד כמרענן אורגני בסרט שעוסק בבעיה שהיא גם אפורה וגם בלתי-מצטלמת: חובות (וכן, גם אם לא לקחת הלוואה בחיים אבל יש לך מינוס, את/ה בחוב. רוצה הוכחה? נסי/ה לעבור בנק בלי להחזיר לבנק הנוכחי את סכום המינוס). עוד אלמנט שנמצא בסרט מאותה סיבה הוא זאטוטים. שלושת המשפחות שמופיעות בסרט יכלו מטבע הדברים להצטלם רק בסוף יום העבודה, בערב. הורים לילדים בגילאים המככבים בסרט יודעים ששבע-שמונה בערב הן השעות הכי קשות- הילדים כבר עייפים ומלאי חוויות מכל היום, והבלאגן חוגג. החלטתי לזרום עם זה ולצלם את הילדים כחלק טבעי מהסיפור- הילדים הם גם משוש חיינו, גם הוצאה כספית עצומה, וגם דור העתיד שכולנו מקווים שיירש בית ולא חובות.
צפיה נעימה! אשמח מאד אם תפיצו פוסט זה לכל מי שאתם מכירים שיש לו חשבון בנק :)-
למרות הכותרת, אני שמח.
הבלוג בן שבוע ויש לו קוראים. כמאה איש נכנסים בכל יום לראות מה יש לי לומר וזה מחמיא. כמה אנשות ואנשים נרשמו לקבלת עדכונים שוטפים. חורים ברשת הפכו את "דם, דגל ודמעות" לאייטם אצלם. תודה על כל זה. כמובן שזה רק אנושי לרצות יותר, ואני רוצה יותר אבל נינוח. יותר בדרך.
בעוד כמה ימים אפרסם פוסט מאד אישי, שאני מהרהר בו כבר חודשים והגיע הזמן להוציא אותו לאור. לקראת סוף השבוע ככה, שיהיה לכן זמן לקרוא באיזי.
בינתיים, בהמולת אמצע השבוע, קבלו וידאו קצר שרוצה להזכיר שכולנו ה-99%. "שרשרת המזון בלוז"/ מילים וביצוע: אני.
מלנקי 