חזרתי לכלא

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר בשינויים קלים והיתה האחרונה בסדרת כתבות הכלא*

זה קרה לפני עשר שנים: יש לי סף כאב די גבוה, נראה לי, אבל הלפיתה א-לה-סטאר-טרק שעשה לי שמעון אבו-כביר גרמה לי להתפתל במקום, בלי יכולת לעשות הרבה חוץ מזה. שמות האסירים בכתבה בדויים, אבל הסיפור הזה אמיתי עד כאב. כף יד בעובי צמיג של אופנוע צבטה לי את שריר הטרפז. האסירים הסתכלו עלי וגיחכו. הם כינו אותו "אבו כביר" כי בילה במצטבר שנים בבית המעצר הידוע לשמצה, אבל גם כי היה באמת עצום. הטרפז הוא שריר מיוחד: הוא מודבק לגולגולת בדבק. הרגשתי שהוא עומד להתלש לי משם. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

רגע. REWIND. חצי שנה לפני כן:

מכללת ספיר אשר בשער הנגב, משרדי פר"ח. ארוג' הייתה יפהפיה כשם שהייתה סקפטית. היה יום חם מאד וטיפות שקופות נקוו בין חוליות שרשרת הכסף הדקה על צווארה, כמו נצנצים. אמרתי לה: "השנה כבר הנחיתי קבוצה של נוער בסיכון. הם היו קשוחים אבל היה בינינו חיבור טוב, ועשינו ביחד סרטים! אני לא יכול לחזור להכין שיעורים בחשבון עם בני 9. תני לי איזה אתגר". היא עיינה במסך המחשב שמולה, שהיה בגבו אלי. עבר זמן. עקבתי אחרי תנועות כף ידה על העכבר כדי לוודא שזה לא סוליטייר, וגם כי ניסיתי נואשות להבין אם זו טבעת אירוסין או סתם טבעת. בכל זאת משתלם להבין משהו בתכשיטים. היא הפנתה אלי, סוף סוף, את זוג עיניה האיראניות, הגדולות: "יש לי רק דבר אחד שמתאים לך. לא יודעת אם אתה מתאים לו". "נסי אותי", התחננתי.

כעבור שבועיים נכנסתי בשערי הקומפלקס הידוע בשם כלא באר שבע. יש פה למעשה 4 מוסדות שונים: אוהלי קידר, בית המעצר הגדול של הדרום. כלא אלה, בית הכלא שהוקם עבור לב לבייב והיה אמור להיות כלא פרטי ומופרט, מזימת הון שלטון שלמרבה המזל סוכלה. כלא אשל, לאסירים עם יתרת מאסר של למעלה מ-7 שנים וגם לאסירים בטחוניים, מקסימום סיקיוריטי. ואחרון, כלא דקל, לאסירים עם יתרת מאסר של פחות מ-7 שנים. כאן יושבים פורצים צעירים עם רוצחים מבוגרים, ועוד אסירים שנדבר עליהם בהמשך. אני ואסף, שני סטודנטים לקולנוע, הגענו לכלא דקל כדי להעביר ביחד קורס קולנוע לאסירים. משימת הסיום: סרט עלילתי שהם ייצרו בהנחייתנו.

אבי אוחיון2
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

קודם כל הכניסו אותנו לשיחת נזיפה אצל הקמ"ן (קצין המודיעין), נזיפה על דברים שטרם ביצענו. קצין השב"ס נראה כסובל מסג"מת, או גנדרת בשב"סית. הוא קיווצ'ץ' את גביניו מעל המבט הכי מפחיד שהיה לו בנשקיה וגער: "אתם צריכים להזהר מהכל. אל תשאירו שום דבר בכיתה ללא השגחה, גם לא לשניה. אל תגידו שום דבר שהוא לא חלק מהשיעור. האסירים יאספו עליכם מידע ואסור לכם לשתף אותם בשום פרט מחייכם". הוא הזיע לא מעט, והזכיר את התואר שלו בקרימינולוגיה הרבה יותר מידי פעמים שלא לצורך. "אסור בשום אופן להציע להם, לא משנה מה. אסור להבטיח להם שום דבר. אסור באיסור חמור לקבל מהם כל דבר, גשמי או רוחני, חפץ או מידע, סיגריה או הסבר. הם ישתמשו בכל דבר שקרה ביניכם כדי להגיע לנקודת מיקוח טובה יותר מולכם, כאופציה לסחיטה, לטעון שאתם חייבים להם משהו". טוב ביי, רציתי לומר. שיעורים בחשבון עם בני 9 איט איז. מה אני צריך את כל זה. אבל אז הובילו אותנו לכיתה מלאה אסירים.

כל זה קרה כאמור לפני עשור. עכשיו חזרתי לשם כדי לראות מה השתנה מאז. מבחוץ הכל מאד דומה: מרכז החינוך של כלא דקל הוא מבנה חדש יחסית שנחנך ב-2003, ואחרי שצולחים את ים התיל והסורגים ונכנסים אליו הוא נראה כמו בית הספר היסודי שלי. המבנה בצורת חי"ת, בן שתי קומות, מקיף חצר ובה כמה עצים באדניות. העצים גבהו קצת. בכניסה יש דלת מגנומטרית שלא הייתה אז, אך היא כבויה רוב היום. בפנים יש מדרגות שמובילות למסדרון עם דלתות, מאחוריהן יש כיתות, ספריה, משרדים וחדר כושר. ובתוך כל זה, עשרות אסירים מעבירים את הזמן. מעשנים, מדברים, מתגרים בסגל. ליד חלונות הקומה השניה מצויר קו על הרצפה. לאורכו כתוב במפורש שאסיר שיחצה את הקו לכיוון החלונות ייענש. יש כרגע לפחות שלושה אסירים מעבר לקו, אחד מהם גרר לשם כיסא והוא מנמנם. זה מזכיר את הבדיחות על למה גהנום ישראלי הוא הטוב מכל הגהנומים: הצואה הרותחת לא באמת רותחת אף פעם. סוהרת עייפה גוערת באסיר הנוחר. בטח מקנאה בו. אבל היא לא גוערת בו מפני שחצה את הקו. היא גוערת בו מפני שהוריד את החלק העליון של מדי האסיר הכתומים. הוא משפשף עיניים ומתלבש. לפני עשור האסירים לבשו חום כהה. עכשיו הם כולם בכתום, צבע שנועד להפוך אותם לבולטים יותר בעדשות מצלמות האבטחה. אמריקה.

אוחזים מצלמת וידאו קטנה וקלטת מיני DV נכנסנו לכיתה. ישבו שם כעשרים אסירים, הצעיר בן 20, המבוגר בן 65 לפחות. הם מצמצו אלינו בסקרנות, ובעיקר בחשדנות מופגנת. כיוון שהפוסל במומו פוסל, בתי הכלא מכילים לא מעט אנשים שחושדים שהזולת מעוניין להזיק להם או לפחות להרוויח דבר מה על גבם. חשבנו, אסף ואני, שכדי לשבור את הקרח איתנו ועם העדשה, נתחיל עם פעילות קלילה של בדיחות. חיברנו את המצלמה לטלוויזיה שעמדה שם, כך שהיא מקרינה את מה שמצולם ברגע זה, מעגל סגור מה שנקרא. בטמטומי הנודע למרחקים חיברתי גם את כבל הסאונד, ופידבק מחריש אוזניים מילא את הכיתה. כולם תפסו את אזניהם, חוץ ממני שתפסתי את הכבל ותלשתי אותו ממקומו בזעם. יופי, התחלה טובה.

ביקשנו מתנדב שישב מול המצלמה לספר את הבדיחה הראשונה. בהתחלה הייתה דממה, אחר כך עלו קריאות "נפתלי, לך אתה", "לא לא עומאר, לך אתה". ואז קם מוניר. כיפה שחורה סרוגה מכסה 50% מראשו, זקן פחם מקורזל מכסה את רוב פרצופו. הוא נראה כמו קארים סעיד מ"אוז", רק שעיר בהרבה. מישהו זרק לו "מוניר יא מניאק, שנתיים אני איתך בתא ובדיחה אחת לא סיפרת לי". מוניר תפס את הכיסא וסובב אותו כך שהמשענת תפנה למצלמה. אני לחצתי על כפתור הרקורד והוא התיישב בפיסוק רגליים. בקול באס רועם שאל מוניר את המצלמה ללא הקדמות: "אדם שחור, הוא לובש חגורה אדומה. למה?". הס נפל בחדר. כולם חיכו ברצינות לתשובה. הוא רכן לעדשה והטיח: "כדי שלא יפלו לו המכנסיים". דממה, ואז רעמי צחוק מתגלגלים, ומחיאות כפיים. נראה לי שהקרח נשבר!

גם אני רציתי להצחיק אותם, אז החלטתי לתפוס טרמפ על הגל החיובי שיצר מוניר. התיישבתי מול העדשה וסיפרתי משהו שחשבתי שייגע לליבם. "גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת?". דממה. צרצרצים. "איפה שהיא רוצה!", קראתי באושר, מנסה להשמע כמו סטגדיש. דממה. צרצרים. אסיר אחד נאנח. עוד התחלה טובה.

אבי אוחיון
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסוף המפגש הזה השתרכנו מדוכדכים במסדרונות התיל האינסופיים המובילים אל היציאה. שאלתי את אסף, שהיה בעל הכשרה ונסיון בהדרכת קבוצות: יש לנו סיכוי איתם? "שמע", הוא התקדר, "הם רואים עלינו שאנחנו שני אשכנזים מהאקדמיה, שאנחנו לא יודעים כלום על העולם שלהם. בנוסף לכל הצרות הם לא מתים על מצלמות. אני מרגיש שהם חושדים בנו שבאנו לאסוף עליהם מידע. לא יודע אם בשעה שבועית נצליח אי פעם לזכות באמונם. ואם לא יהיה אמון, לא יהיה סרט. מצד שני, כל צעד בונה אמון שאני חושב עליו יקבל וטו מתת-גונדר לַחוּצי". ככה כינינו את הקמ"ן, תמיד בלחישה. "וחוץ מזה אני צריך לספר לך משהו אחרי שנצא מפה". אני לא כל כך טוב בלחכות לסודות. "מה? דבר!". לא לא, סימן אסף. רק כשהיינו בתוך האוטו, נוסעים על הכביש הראשי, הוא שאל: "על מה נראה לך דויד יושב?" "דויד המפחיד? מאיפה לי? אנחנו לא יודעים על אף אחד ולא שואלים". "הוא שכן של ההורים שלי. ברגע שקלטתי שזה הוא גם הוא קלט שזה אני. אני מפחד שבאיזה חופשה הוא ינסה להגיע אלי דרכם". "ומה הוא יגיד להם", שאלתי, "הבן שלכם לימד אותי מה זה קלוז אפ?". אבל שניה אחרי שלעגתי לו חשבתי שאם דויד היה שכן של ההורים שלי גם אני הייתי מזיע. לפגוש אנשים שעסוקים אך ורק בהשרדות מכניס גם אותך למצב דומה.

בשיעור הבא השארנו את המצלמה בתיק. הרגשנו שהיא מכבידה על האווירה והחלטנו להקרין סצנות מסרטי כלא. לקח זמן עד שקצינת החינוך מצאה לנו מכשיר DVD עם כל החלקים. מכשירי DVD בכלא נוטים להתפרק ולהפוך באורח פלא למכונות קעקועים, לרוב בידיו של הצייר הכי מוכשר מבין האסירים. משנמצאה החומרה המתאימה הקרנו את סצנת תא המעצר מ"להרגיש בבית" של קים קי דוק. בסרט נכנס סוהר קוריאני לתא כדי להתעלל בעציר הקוריאני שלו, אבל זה האחרון מצליח ללכת מאחוריו בתא הקטן בזריזות של נינג'ה, כך שזה נראה לסוהר שהתא ריק. בקולנוע אנחנו לרוב בעד האסיר ונגד הסוהר. בחיים זה יותר מורכב.

בהפסקה יצאתי לשתות מים מקולר שנמצא ממש מאחורי הדלת. ראיתי שמלבדי יש בכיתה רק אסירים, אבל לרגע לא חשבתי לקחת איתי לקולר את כל הציוד. הייתי מחוץ לכיתה בדיוק 9 שניות. כשחזרתי תיק המצלמה היה ריק. הבטתי סביב מבוהל: סביבי רק אסירים. אחד מהם, נפתלי, הביט בי בשתיקה. בחור עדין, נפתלי. כל השאר גיחכו. התחלתי לנסח בראש איזו קריאה אמיצה בסגנון "אני יוצא מהכיתה וכשאני חוזר המצלמה חוזרת לתיק", אבל הרגשתי שזו תהיה הבדיחה שסוף סוף תצחיק אותם. וגם ידעתי שמראש אסור היה לי להשאיר אותה איתם. הדלת נפתחה וקצינת החינוך חזרה פנימה. סיפרתי לה, בקול רם ובלי להתקרב אליה, שהמצלמה נגנבה לפני שניה מהתיק, ושהגנב עדיין בחדר.

היא סגרה את הדלת והניחה את שתי ידיה על חגורתה עמוסת המתכות. "מי שלקח את המצלמה שיקום עכשיו. שבע, שש, חמש…". שמעון אבו כביר קם ממקומו והוציא מבית שחיו את המצלמה. הוא הגיש לי אותה בחיוך והתיישב בחזרה. היא הייתה לחה מעט מזיעתו אבל כל החלקים היו במקום והיא הייתה בעיצומו של צילום, כנראה נלחץ לו בטעות. הקצינה שאלה בטון של מורה ללשון: "שמעון למה עשית את זה? הרי ידעת שלא תוכל לצאת איתה מפה?". שמעון שתק וחייך לתקרה. "אני מדברת אליך!". "טוב יפית מה את רוצה?", הוא פרש את כפותיו הענקיות לצדדים בתנוחת ישו. "זה מה שאני יודע לעשות".

למפגש הבא כבר לא רציתי להכנס. ביקשתי מאסף שיתחיל בלעדי ונשארתי להסתובב במסדרונות. סוהר ותיק התלווה אלי, וענה ברצון לכל מיני שאלות שהיו לי. רציתי להבין יותר מול מי אני מתמודד כאן, את מי אני מנסה לפצח. עברנו ליד בית המדרש, כיתה ללימודי יהדות שכמוה יש בלי סוף ברחבי מתקני השב"ס. להפתעתי היו בה פחות אסירים שנראו כאילו הכיפה צמחה על ראשם לאחר המעצר ויותר חרדים מלידה. "כמה חרדים יש פה?", שאלתי אותו. "די הרבה", ענה. שאלתי את השאלה שאין שואלים: "על מה הם יושבים?". התשובה נפלטה ממנו באי רצון: "עבירות מין בילדים". בשנים ההן התחיל להפרם קשר השתיקה בציבור החרדי לגבי פדופיליה, ותלונה במשטרה על האנסים, לעתים רבנים חשובים או בניהם, כבר נתפסה פחות כמו בגידה בשבט ויותר כמו פתרון לגיטימי. תוך שנים ספורות הגיעה כמות של חרדים לבתי הכלא, ואיתם פריחה של האגפים התורניים. השמש הערִיבה והאסירים התארגנו למנחה וערבית בבית הכנסת הסמוך. שלט ליד הדלת הבהיר שבמקום מותר רק פולחן הדת היהודית לפי פירושה האורתודוקסי, ושכל שימוש אחר בבית הכנסת יגרור ענישה חמורה. "רגע, אז איפה מתפללים כל המוסלמים?", שאלתי אותו. "איפה שבא להם", סינן. "מה זאת אומרת, אין בכל כלא באר שבע מסגד?", שאלתי. "אין באף כלא מסגד", ענה.

משה מילנר3
צילום: משה מילנר, לע"מ

אני מחפש במסדרונות הכלא פרצופים מוכרים, ולא מוצא. אני לא יודע אם זה בגלל העשור שחלף על תאי הזכרון שלי או בגלל נתוני שיקום מדהימים. אלו כנראה לא נתוני השיקום המדהימים: בישראל אין כאלה. מכל עשרה אסירים שמשתחררים בישראל, ארבעה מהם ישובו לכלא תוך פחות מחמש שנים. בקרב הצעירים המצב עגום בהרבה: רוב האסירים שמשתחררים סביב גיל 20 ישובו לכלא. כל החיים לפניך עלק.  

כליאה היא לא פתרון גם במישור הכלכלי. החזקת אסיר אחד בכלא עולה 150,000 ש"ח. לשנה. כ-5,000 אסירים שישתחררו השנה יחזרו לכלא. רק החוזרים יעלו למדינה 750 מליון ש"ח. לשנה. רובם ייכלאו לכמה שנים. למרות זאת, המסקנה התקציבית המתבקשת טרם יושמה כראוי. החינוך בשכונות החלשות הרבות בארץ עדיין מעפן, הרווחה על הפנים, ובאתר הרשות לשיקום האסיר מדווח מדור החדשות ידיעה בת חודשיים, הבאה בתור בת שנתיים. מנומנם משהו.

לפני עשור גם אני לא הרגשתי שאני מצליח לשקם אף אחד. פריצת הדרך המשמעותית עם החבר'ה קרתה בשיעור בו, בנסיון נואש למצוא את דרכנו אליהם, החלטנו לדבר על אקטואליה. הנושא החם מאחורי הסורגים היה גלעד שליט. "אני רואה את התמונה שלו בעיתון", סיפר יוסף, "ואני חושב שמצבו לא כל כך טוב. רואים שהוא אשכנזי כזה, בטח מאד קשה לו. הייתי רוצה להתחלף, לשבת אצלם במקומו. אני יודע ערבית ואני יודע איך לשבת במאסר". אסירים נוספים הצטרפו להצעה, אמרו שישמחו לפדות אותו כקבוצה. הדיבור על האסיר המפורסם הזה שישב אז לא כל כך רחוק מאיתנו ריכך את היחסים בכיתה, ובעדינות משכנו את השיחה לכיוון הסרט שאנחנו אמורים ליצור ביחד עד סוף הקורס, שכבר התקרב. ביקשנו מהאסירים לספר סיפורי חיים אישיים, ונפתלי הפתיע עם אגדה ריאליסטית על אהבה אבודה. סיפור שלטענתו קרה לו באמת, וסופר עם שכבה נדיבה של נצנצים. הקבוצה החליטה פה אחד שזה מה שנצלם. אסף חייך אליי בהקלה. סוף סוף זה נראה כאילו זה הולך לאנשהו.

יום סגרירי אחד נכנסנו לכלא עם כמה פנסים במחשבה שהנה, מצלמים. זה ידוע שאין ימי צילום שהולכים חלק, ולא חשבתי שבכלא זה יהיה אחרת. תמיד מתפקשש משהו, אמרתי לעצמי, ובסוף יוצא סרט. הגעתי ללוקיישן: חדר הכושר. זהו למעשה החלל היחידי בבניין שלא נראה סתמי לגמרי, וכך נבחר. נפתלי התנדב לשחק את התפקיד הראשי בסרט, וכתב לכל השאר את התפקיד היחיד שהם הסכימו לשחק: הטאף-גאיז השתקנים על המכשירים. הסרט עצמו הוא למעשה מונולוג פרידה שנושא נפתלי מול חבריו המתעמלים, ובו הוא מספר להם את סיפור האהבה האבודה, רגע לפני שהוא עובר לאגף מג"ש. חשבתי שהם יתבעסו להיות ניצבים אבל הם שמחו מאד בתפקיד, ונפתלי בשלו. אנד… אקשן!

קאט קאט קאט. אבו כביר, הסתכלת למצלמה, תוכל בבקשה לא לעשות את זה? אקשן.

קאט, אה, אבו כביר, אתה רואה שם את השקע של המזגן? תסתכל לשם בבקשה.

קאט. האם אני מדקדק מידי בעניין הזה? בכל זאת זה סרט שרק האסירים עצמם יראו, אפילו לי לא ירשו להוציא מפה עותק בשל ענייני פרטיות וחסיון.

לא. אני קולנוען, דאמיט, ובקולנוע לא מסתכלים למצלמה בעין! זה שובר את הקיר הרביעי וכל זה. הבנתי שהדרך היחידה להמנע ממבטו של שמעון אבו כביר בעדשה היא לעמוד בגבי אליו. הוא ישב על כיסא והניף משקולות של 10 קילו כאילו היו בננות בשלות. קצת הטריד אותי צליל הוווווש שלהן ליד האוזן, במיוחד עכשיו אחרי שגערתי עליו בפומבי. תוך כדי צילום שמתי לב שבכיתה נמצאים המון אסירים ואני. הסוהר ששמר עלינו יצא להגיד לאסף משהו בחוץ כנראה. ואז באה הלפיתה. פולס צורב של כאב משתק. שריר הטרפז שלי שלח למח אותות מצוקה חריפים. כפות הידיים שלי ננעלו כדי להגן על המצלמה, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר. קיפלתי בעדינות את הגב וניסיתי ללכת משם, אבל הכאב הלך איתי. ניסיתי לבקש ממנו, הפעם בשם שנתנה לו אימו, שירפה. האסירים גיחכו. הטרפז צווח. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

מארק ניימן2
צילום: מארק ניימן, לע"מ

לא יצא לי לחבב הרבה סוהרים שפגשתי, רובם נראו לי כמו אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד בשמחה יתרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – הם מפתחים תוך זמן קצר אינסטינקטים של טיגריס בנגלי רעב. הסוהר שמע מבעד לדלת שקט שנמשך יותר מעשר שניות וידע שזה לא מבשר טובות. הוא התפרץ פנימה, ולפני שהספיק לראות מה קורה, קיבלתי את השליטה על גופי בחזרה. הוא ראה שכולם מסתכלים עליו, אני בהכרת תודה והשאר באכזבה, ושאל "מה קרה פה". עכשיו כולם הסתכלו עלי. הבנתי שאני מתלבט אם "להלשין", וגם הבנתי שזה שאני בכלל חושב על זה במושגים האלה אומר שבאיזשהו מקום השתכנעתי שאני מחויב איכשהו לקודים העברייניים ששולטים במקום, למרות שאני לא מדייריו. ובכל זאת אמרתי "לא קרה כלום, בואו נצלם את זה עוד פעם, אקשן!".

כמובן שבסוף היום הלכתי למשרד הקמ"ן. סיפרתי לו בפשטות מה קרה. לא הופעתי מכך שהוא לא התרגש. צביטה קלה בכתף זה פרומיל מהאלימות שמבעבעת פה ביום. עשיתי את זה בעיקר כדי להתנקם בשמעון. הקמ"ן הוא אחד מגורמי הלחץ על כל אסיר ואסיר, ואם יום אחד יוכל קפטן לחוצי לשלוף לאבו כביר את הדבר הזה כדי להנמיך את עמדת המיקוח שלו, אחלה.

הלכתי לערוך את הסרט. לא היה יותר מידי עם מה לעבוד: נפתלי נואם, חבריו מתעמלים, מקשיבים ומהנהנים. אחרי בהייה של שעה בפניו של נפתלי תקפה אותי מחשבה מסוכנת: על מה הוא יושב? ידעתי את שמו המלא, וידעתי שגוגל ימצא לי אותו. היססתי לפני שהקלדתי את שמו. איך זה יעזור לי בדיוק? אבל השעמום הוא אויב ערמומי. אז כן, הוא עבריין המוכר לגוגל. תולדות חייו נפרסו בפני. הוא בילה כמה וכמה מאסרים בכמה וכמה בתי כלא ישראליים, והספציאליטה שלו הוא שוד מזוין תוך שהוא מחכה לקורבנותיו במושב האחורי של רכבם. אף פעם לא ירה, אבל תמיד הופיע לעבודה עם נשק טעון. את המראה הפנימית היה עוקר ולוקח איתו כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הוא נתפס לאחר שמראה אחת נמצאה בזירה ועליה טביעת אצבעו. פתאום לא היה קל כל כך להרכיב את סיפורו הנוגה והרומנטי, שהייתה בו הרבה אהבה וכמות אפסית של שוד מזוין בתוך רכב. כעסתי עליו. פעמיים חרא של בנאדם: גם שדד אנשים באלימות, וגם הביא תסריט לא מעניין אפילו חצי כמו שיכל להביא.

אבל בסוף השלמתי את המשימה ויום ההקרנה הגיע. לפני הקרנת הסרט הקרנתי להם קליפ קטן שערכתי מהחומרים שצולמו במהלך הקורס (זה היה הפסקול. סליחה. לפני עשור זה נראה לגיטימי). זה היה קולאז' של רגעים מכל התקופה שעברנו ביחד. כיכבו שם דויד המפחיד, נפתלי העדין, אפילו סלפי-בית-השחי-המזיע של שמעון אבו-כביר. צילמתי גם את תמונתו של האנס משה קצב שהייתה עדיין תלויה בפינת הלאום, ושתלתי אותה בין תמונות האסירים. זה הצחיק אותם מאד. סוף סוף סיפרתי בדיחה מוצלחת. כשהגיע תור הסרט כולם הרצינו לרגע, ופחדתי שהיצירה תישפט לחומרה. למרבה השמחה, ברגע שהופיע על המסך השוט הראשון ובו מוניר עושה מתח (וסמכו עלי שנתתי לכל אחד מהם זמן מסך, חוץ מלשמעון אבו-כביר) פרצו כולם בצחוק גדול. ההתלהבות הייתה גדולה וכל אחד חיכה לראות את עצמו על המסך. זה נשמע קצת פרימיטיבי אבל מנסיון אדווח שזה נראה בדיוק אותו דבר עם סטודנטים מתוחכמים לקולנוע. זה מצחיק לראות מישהו שאתה מכיר עושה פוזות למצלמה, גם אם הוא אסיר שמשחק אסיר או במקרה היותר נפוץ סטודנט שמשחק סטודנט.

עם נפתלי היה לי קצת יותר קשה. לאחר ההקרנה הוא השתוקק לדבר איתי על הסרט ולהבין את תהליך העריכה, אבל אני פיתחתי אליו רתיעה ברורה. הוא לקח את זה קשה אבל לא הצלחתי לשוחח בקז'ואל עם האדם שעשה את הדברים עליהם קראתי.

לפי הדברים שנאמרו בפגישת הסיכום, החלטנו אסף ואני שהיה מאד מוצלח. עמדנו במשימת הסרט, יצרנו חיבור, דיברנו בתהליך על רגשות ואני מקווה שסיפקנו גם תחושת העצמה. יותר מזה? יצאתי מהכלא מרוצה מעצמי ואפילו התגעגעתי – עובדה שחזרתי לשם עשר שנים אחרי. כל נסיונותיי לאתר בשב"ס עותק של הסרט כדי לצפות בו שוב לא צלחו. מעטים הארגונים בישראל שמתחזקים ארכיון ראוי לשמו, וככל שלארגון יש יותר מה להסתיר כך הארכיון פחות קיים. חבל. עם ללא עבר וגו'.

כחודשיים לאחר סיום הקורס עמדתי בש.ג של האוניברסיטה העברית, מאחר לפגישה. ניסיתי להכנס פנימה, מה שהיה אמור להיות פשוט לכל אדם, אבל האוניברסיטה הערימה קשיים על כל מי שלא למד בה. שומר עיקש עמד מאחורי מחסום שרשרת והסביר לי שוב ושוב שלא מעניין אותו שקבעתי עם מרצה, ושאם אין לי תעודת סטודנט לא אכנס מטעמים בטחוניים. התקשרתי משם לכל מי שיכולתי, סיפרתי לשומר על עברי הבטחוני המפואר כלוחם נ"מ עשוי ללא חת, וכעבור רבע שעה של תחנונים נמאס לו והוא הראה סימני שבירה. בשניה שהוא פתח לי את מחסום השרשרת צפרה בכביש מאחוריי משאית. שלחתי מבט, וראש עצום בצבץ מהחלון וקרא לי: "רותם!". מצמצתי. מי זה שם? "רותם! זה אני, אבו-כביר מכלא באר שבע!". אבו-כביר, אמרתי, איזה יופי, אני רואה שהשתחררת. הוא נופף לי בחיוך ענק של חיבה ונסע. האם תמיד אהב אותי בסתר ליבו? האם הפך מפויס ורך ככבשה לאחר השחרור? או שידע מה יקרה עכשיו ורק רצה להזיק? החזרתי את מבטי לשומר. מחסום השרשרת היה שוב סגור ואת מבטו ניתן היה לתאר רק כתיעוב עמוק.

מודעות פרסומת

חמש חצוצרות שבורות

*כתבה זו הופיעה בגליון פברואר של בלייזר בשינויים קלים*

הייתי שם כשזה קרה.

מצפה גבולות, פסטיבל אינדינגב, 2009. ההופעה המרכזית של שישי בערב: המידנייט פיקוקס וערן צור. את ערן צור אתם מכירים. מי שטרם פגש במידנייט פיקוקס, אספר רק שהם מנגנים שאנטי-מטאל, שזה אומר מטאל ממש מוצלח תוך נסיונות מבודחים להפוך לכת. ההופעה הייתה מחשמלת, הרחבה הייתה מפוצצת ב-5000 איש לפחות.

השיר האחרון נקרא INDIAN SUN והוא כולל בהופעות גם הפעלה מדיטטיבית שהבאסיסט והסולן איתן רדושינסקי מעביר לקהל. הנפות ידיים, סגידה לחתולו של תקרה והרבה פוגו. בתוך כל הכאוס הזה הותיר רדושינסקי את הלהקה מנסרת מאחור וירד להתמזג בקהל הלח, כשעל צווארו תלויה גיטרת המיוזיק-מן סטינגריי באס ב16,000 שקל שלו. ים של זרועות מכל עבריו. מפה לשם, הוא לא יודע איך, הגיטרה נלקחה ממנו. זה לא היה דבר נדיר, אז הוא קיווה שמישהו שם פורט עליה מעדנות והמשיך להסתובב בקהל ולהפעיל את כולם. בשלב מסוים הוא התחיל לדאוג, וקפץ בחזרה לבמה כדי לאתר את כלי הנגינה שלו. מהבמה הוא ראה דבר מטריד: אלפי האנשים בקהל כבר לא רקדו, לא צרחו ולא נפנפו בידיים לפי הוראותיו. במקום זה הם היו שקטים. מעל ראשיהם צפה לכיוונו הגיטרה שלו, וככל שהיא התקרבה הוא ראה שהיא מנופצת.

אוי לא. צילום: גרבולון

"העבירו לי אותה כמו שמעבירים גופה, כמו בקבורת ימאי", נזכר רדושינסקי. "ערן צור הסתכל עליה במבט מבועת, אבל אני עוד הייתי מלא אנדרנלין ורוקנרול ורגשות מעורבים ואמרתי פאק איט, אם היא כבר הלכה אז יאללה, תפסתי אותה וניסיתי לרסק אותה סופית, לגמור את זה, ולא הצלחתי. דפקתי אותה בבמה – נאדה. פינינו ללהקה הבאה ואני התחלתי לתחקר אנשים, להבין מה לעזאזל קרה".

בזמן שהוא היה בקצה אחד של הבמה, המיוזיק מן הייתה בידיים של קטין מגודל אחד שלא ידע מה החוקים, והחליט שהוא פשוט מפרק אותה. מר בחור אחז אותה בצווארה והשקיע כל קלוריה שהייתה לו בגוף כדי לשבור לגזע העץ העצום הזה את הצורה. הוא הצליח לרסק כליל את מכלול האלקטרוניקה. הנה אלבום תמונות שלם מהארוע.

סנאף. צילום: גרבולון

"העליתי לפייסבוק, שאז היה טרי לגמרי, כנראה את פוסט השיימינג העברי הראשון", אומר רדושינסקי. הייתה תמונה של הבחור, וכתבתי: תמצאו לי אותו. כעבור יומיים הגיע אלינו אבא שלו והציע פיצוי. יצרנו קשר עם מיוזיק מן והם עפו על הסיפור, העלו אותו לאתר שלהם, ומכרו לאבא גיטרה חדשה במחיר עלות. אני מנגן איתה עד היום. למנוחה עשינו טקס אשכבה פומבי ותלינו אותה מעל הבאר בלבונטין 7, שם מנוחתה עדן". יש לך איזה מסקנות מערב הרצח, אני שואל. "אני עדיין קופץ לקהל בהופעות, אבל כבר לא כל כך נותן שיקחו לי אותה מהידיים".

אז הנה הכלל הראשון שלנו להיום: אל תפקיר את הגיטרה שלך בידי קהל משולהב.

קוסטה קפלן היה גיטריסט וסולן "חיה מילר" ז"ל, ומנגן גם עם הילה רוח וזאב טנא. חוץ מזה הוא חבר ממש טוב של מרפי, ההוא מהחוקים. "יצאתי מחזרה בדרום העיר, על הגב שלי הייתה תלויה גיטרת הגרטש חצי נפח הנצחית שלי, בקייס רך עלוב ומרופט. דיברתי עם מישהו ומשום מה הלכתי לאחור. מעדתי ונפלתי על הגיטרה. היא נראתה לי בסדר והמשכתי לנגן למחרת. כעבור שבוע הגיע הזמן הזה בחודש להחליף לה את המיתרים. שחררתי אותם והגשר קפץ והתפצל לשניים. פה חשדתי. מסתבר שהמיתרים החזיקו את החלקים ביחד. הלכתי לרופא גיטרות שהרכיב לי אותה בחזרה". כעבור שנה הופיעו חיה מילר באינדינגב. לא היה סטנד על הבמה אז קוסטה השעין את הגיטרה על איזה ארגז, והיא נפלה מהבמה, 4 מטר גובה, ושוב נשבר הגשר. "בשלב הזה רופא הגיטרות שלי אמר לי שאני חייב להחליף לגיטרה פחות רגישה, משהו שיעמוד ביחס שלי. אבל המשכתי לנגן איתה וכעבור כמה חודשים שמתי אותה בבגאז' דחוס וכשסגרתי אותו היא נשברה. לא שזה עצר אותי. זו עדיין הגיטרה האחת והיחידה". האמת שאת קפלן שומדבר לא עוצר. לאחרונה הוא ריסק לעצמו את כף הרגל כשקפץ על הבמה בהופעה ונחת על סטנד של מיקרופון. "זה היה רק השיר החמישי ולא היה סיכוי שאפסיק לנגן, זה היה בלתי נסלח. אבל הכאב היה מדהים, הרגשתי עם כל לחיצה על הפדאל שאני טוחן שם את עשרות העצמות מהן מורכבת כף רגל אנושית. אז ביקשתי את בקבוק הוויסקי וניגנתי עד הסוף. אחרי זה סחבו אותי למיון, גיבסו אותי וחודש וחצי אחרי אני עדיין עם קביים". היי, הנה הוא שבור רגל. מה בנה אותך כטיפוס כל כך קשוח, אני שואל. "אני מהגר", עונה קפלן. רוקנרול.

אז הנה עוד חוק: אל תהגרו. אנחנו גם ככה צריכים אתכם כאן.

ככה יעשה

ואם אתם כבר מהגרים, נסו לעשות את זה ברכבת או משהו. טיסות הן מכת מוות לכלי נגינה. "בתא המטען של המטוס יש שינויי לחצים וטמפרטורה קיצוניים מאד", אומר איתן ברטל, רופא כלי נגינה ותיק שחזר לכאן אחרי שנים בספרד. "המיתרים נמתחים לפעמים עד לדרגה שהם מעקמים את הגיטרה, או עורפים לה את הראש". וזה רק אם הגיטרה בכלל הגיעה שלמה לתא המטען. עובדי שדות התעופה לא ידועים ביחס העדין שלהם לכבודה, ורגילים להשליך מזוודות וקייסים של גיטרות באותה התנופה. אם טרם נחשפתם ללהיט יונייטד ברייקס גיטארז, לחצו כאן ותוכלו לפגוש את סיפורו של דיוויד קרול שראה מחלון המטוס איך הגיטרה שלו עפה באוויר ונשברת. גם השיר לא רע.

ביקור בבית המלאכה של ברטל לא משאיר מקום לספק: בכל יום מתנפצת גיטרה איפשהו, וגם כלי נגינה אחרים מושמדים על בסיס קבוע. על מתלה גבוה תלויה גיטרת ג'ורג' בנסון 77 שחורה שנראית בסדר גמור. מה הבעיה שלה, אני שואל. "זאת האיבנז של של עופר גנור, דה וויזארד בכבודו ובעצמו. יום אחד היא הושענה על בגאז' של רכב, בדרך להכנס אליו. הנהג נסע לאחור, היא נפלה ונדרסה. גלגל נכנס בשלמותו אל תוך תיבת התהודה. זה היה טוטאל לוסט ואני קיבלתי אותה מפורקת לקיסמים. לקחתי את זה כפרויקט לימודים. 5 שנים עובד עליה, כל פעם שיש לי דקה פנויה, והנה: היא סוף סוף מוכנה לנגינה. מחר הוא בא לאסוף אותה". מברוק.

בזזזט.

רוורסים הם אויב ותיק של גיטרות. אנחנו מתקשרים לג'נגו, אקס תערובת אסקוט והאחים פורטיס ומוזיקאי בזכות עצמו. הוא מספר לנו שתמיד נמנע מלהשעין גיטרות על בגאז'ים, ולכן מה רבה הייתה הפתעתו כששם את הגיבסון ת'אנדרבירד שלו ברווח בין כסא הנהג למושב האחורי, וחשב שהיא מוגנת. "הנהג לקח את הכיסא אחורה וריסק אותה", הוא אומר, "אבל האמת שהגיטרה הזו נשברה בדיוק בנקודה הזו איזה 7 פעמים בסך הכל". "החיבור של הראש לצוואר זו נקודה רגישה בגיבסון", מסביר ברטל, "הגיבסון פליינג V של פורטיס נשברה שם כמה פעמים עד שבניתי לו ראש חדש לגמרי". ג'נגו מפרט, על סף דמעות: "הראש ניתק לי כשהיא נפלה מסטנדים, נפלה כשהיא בתוך קייס לא מותאם". קחו עוד חוק, בניסוחו של דוקטור ברטל: "גיטרה חייבת קייס קשיח ומותאם בול. סיגרו את הקייס ונערו. אם הגיטרה עושה רק טיפה רעש, שימו מגבת קטנה או משהו שימנע ממנה לזוז. אם היא עושה יותר מטיפה רעש, קחו קייס אחר".

"ואם אפשר גם אל תקיאו על הפיקאפים", מפציר דני אברג'יל, אקס טיפקס וגיישה נו, וכיום גם רופא של כל הצד האלקטרוני של כלי נגינה. "שתיתם יותר מידי לפני ההופעה ועירבבתם כל מיני דברים? אין בעיה, תקיאו על הבסיסט, ממש עדיף". ככה הוא מדבר, בחיי. "הפיקאפים בבסיס החשמלית שלכם מלופפים עם חוט נחושת שכל מגע עם נוזל יעשה לו קורוזיה כזאת שהגיטרה תפסיק לנגן". בסדר, אני אומר, קצת רוקנרול. "האמת אני בעד שאנשים יהרסו דברים בגיטרות שלהם כי ככה הם לומדים. אני הרסתי כמות אדירה של דברים בכדור הארץ, למשל את כל מכשירי החשמל של אבא שלי כשהייתי ילד. אחרי שאתה משמיד אתה לומד גם לתקן. אני לא למדתי יום אחד בחיים שלי שום דבר בשום מקום. ההשכלה שלי היא כל דבר חוץ מפורמלית."

דני אברג'יל כפרה עליו

אז שישתגעו, אני שואל. "כן", משיב אברג'יל, "עם כמה סייגים: אל תנסו לכוון לעצמכם את הטראס-רוד של הגיטרה כי זה בוודאות יהרוס אותו". הטראס-רוד הוא מוט מתכת שעובר בתוך הצוואר ומתנגד למתח שיוצרים המיתרים, שמגיע ל-80 קילו. "כמו כן, גיטרות תפרקו כמה שאתם רוצים, מקסימום הלכה גיטרה. אבל לפתוח מגבר זה דבר שיכול להרוג אתכם". מגבר מנורות מכיל קבלי זרם גדולים, שאוגרים בתוכם זרם גם אחרי שהמגבר כבוי. יש מצב להתחשמל למוות.

"אם במקרה מגבר הרג לכם מישהו בלהקה, הנה דרך לנקום בו: מגבר זה דבר רגיש, ואם תטלטלו אותו מיד אחרי שכיביתם אותו, הוא יידפק. אחרי שמגבר עבד הוא צריך לנוח ולהתקרר כמה דקות. עוד נקמה יעילה היא לשים את הרגל שלך על המגבר כשאתה מנגן, כמו קורט קוביין. התנודות יגמרו אותו".

סתיו בן שחר הוא לא קוביין אבל הוא שואב את השראתו משכמותו. הוא המתופף של חיה מילר ז"ל והמסך הלבן ובערב הסגירה של הסירופ בחיפה הוא שם לב שמאחוריו יש קיר גבס. "חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא להעביר את התופים דרך הקיר. הייתי בטוח שהוא יישבר, אבל הוא רק קלט אותם לתוכו והם נשארו נעוצים בו. כיסחתי לעצמי מצילה ב1500 ש"ח והלכתי לבכות. גם איזה סטנד מצילה נשבר שם לחצי". טוב, יש צורך לנסח מזה כלל או שברור מה הייתה הטעות של בן שחר?

קראש!

"מוזיקאים זה עם מבולבל ובלתי מרוכז, ואני בהם", מספר אבי סינגולדה, שניגן עם כל מוזיקאי חשוב אי פעם בערך. "לפני 25 שנה יצאתי להופעה ושכחתי את הגיטרה. הלכתי לחנות מוזיקה, השאלתי גיטרה והבטחתי להחזיר אותה ללא שריטה. כיוון שכלי נגינה תמיד נדפקים איכשהו, ניגנתי איתה מנוילנת כל ההופעה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בכל שנה משהו נשבר לי. 12 כלי נגינה בוודאות הלכו לי פייפן, אולי יותר. גיטרות, מנדולינות. בגלל זה אני תמיד מביא להופעות גיטרות ספייר".

"אנשים לא שומרים לעצמם על כלי הנגינה, גם מי שלא מנתץ אותם על הבמה, לא מתחזק אותם כמו שצריך", אומר ברטל ומפרט: "גיטריסט מקצוען שמנגן 4-5 שעות ביום גומר את המיתרים תוך חודש. הגיטרה מזייפת? קודם כל תחליף את המיתרים. אחר כך תנקה את לוח הסריגים. יש לזה פוליש מיוחד ללכה, וצוואר רוזווד ללא לכה מנקים עם שמן לימון. כי מי שאוכל סביח ומנגן ממלא את הגיטרה בשומן. השומן ייצור מגע לא נעים וגם שכבה סופגת צליל וסאונד עמום. אז לרחוץ ידיים לפני שמנגנים! ואם הזעת על מיתרי מתכת והחזרת את הגיטרה ככה לקייס, בעוד שבוע תהיה שם חלודה. נגב את המיתרים לפני שתחזיר אותם לקייס". לגזור ולשמור.

כל המוזיקאים שהתראיינו לכתבה דיווחו שהרוצח הרועש של כלי נגינה הוא נפילות, והכי הרבה נפילות קרו דווקא מסטנדים שכל מטרתם היא להחזיק גיטרה כך שלא תיפול. סטנדים של חדרי חזרות כנראה ראו הכל ועדיף לא לסמוך עליהם, אבל גם סטנד בבית לא יציל גיטרה מכלב נלהב, תינוק שובב או אקסית זועמת שבאה לביקור, כמו שקרה לזמר ידוע שמעדיף שלא להחשף. אלו המקרים הצפויים, ולמרות שהם קרו לכולם הם עדיין ממשיכים לקרות. אבל הנה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בקיץ התל אביבי:

הפרברים רפיוג'יז, ג'וניור במרכז. צילום: אלעד ברנגה.

 ג'וניור ג'ונס הוא DJ ומפיק הופעות רב מעללים. בתחילת שנות האלפיים הוא היה הDJ של הפרברים רפיוג'יז, להקת ההיפ-הופ פאנק הנחשבת (גילוי נאות: אודותיהם עשיתי את "קפיץ קפוץ", הסרט הראשון שלי). "היה מין יום הופעות תחת השמש בדיזינגוף, שיא אוגוסט. אני הייתי DJ בתחילת דרכי והבאתי להופעה בערך את כל התקליטים שלי, כולם מוזמנים מחו"ל או יד חמישית מDJ אחר שהרים ידיים. באחד השירים הסאונד שלי התחיל להשמע מוזר". ג'וניור ניסה לסדר את המחט ותוך כדי קלט שעל האצבעות שלו נשאר דבק שחור. זה היה קצת תקליט, שנמס בשמש. "קיבלתי התקף לב, הכנסתי את כל התקליטים חזרה לתיק וחיבקתי אותם עד סוף ההופעה. מזל שהיינו להקה של עשרה אנשים אז גדי (חינקיס, כיום קורע את ארופה עם ה DIRTY HONKERS) עשה את כל התפקיד של הסקראץ' עם הפה".

וזה לא שרק רוקרים פוחזים או DJים פרחחים מצליחים לשבור לעצמם את הכלים. גם קלאסיקנים עוטי פפיון מרסקים דברים פה ושם. "זה היה לפני שנים רבות, הייתי כנר צעיר מאד בחזרה עם התזמורת", מספר עודד נתנאל שכיום מנגן בכינורו בכל העולם. "גירד לי בגב. מהגירודים האלה שאתה לא יכול לוותר להם, וזה היה כמובן בנקודה שלא הצלחתי להגיע אליה". כנרים הרי צריכים להחזיק את הכלי שלהם עם הלסת כל זמן הנגינה, זה לא מבטיח גמישות. "בתבונתי הרבה החלטתי לגרד לעצמי את הגב עם הקשת של הכינור. היא נשמטה לי מהיד, פגעה ברצפה ונשברה לשניים. באולם נפלה דממה, כולם הסתכלו עלי. היה מביך, ולנגן כבר לא יכולתי באותו ארוע. היום אני מסתובב תמיד עם קשת ספייר". לפחות הצלחת להגיע ולגרד שמה, אני שואל במתח. "ברור, במובן הזה זה סיפור הצלחה", מאשר נתנאל.

לסיכום, עוד כמה חוקים בשפת האמת של דני אברג'יל:

המגבר שלך אינו בידורית, אל תחבר אליו מיקרופון כי אתה תהרוס את הממברנה. הדינמיקה של קול אנושי היא הרבה יותר גסה ורחבה מקשת הצלילים שמפיקה גיטרה.

אנשים שמקבלים את הגיטרה הראשונה שלהם מותחים את המיתרים בלי טיונר, ונקרעים להם מיתרים. תשתמשו בטיונר שיגיד לכם איזה צליל המיתר אמור להפיק.

אל תנגן על מגבר ללא הארקה. אם יש קצר במגבר – אתה ההארקה. בדוק שיש לו 3 פינים בכבל או שתמצא את עצמך אוכל וואחד פין.

אם אתה עושה ניסויים כמו לנגן על הבאס שלך רק עם שני מיתרים, כי אתה מעריץ של מורפין או משהו, שים את שני המיתרים האלה במקום שני המיתרים האמצעיים, כדי לא ליצור מתח לא שיוויוני על הצוואר.

עובד עם פדאלים של אפקטים? יופי, נורא מקורי. דאג לחבר להם את החשמל שהם אכן צריכים. רובם 9 וולט אבל יש כל מיני התחכמויות. ועדיף לא להשתמש בסוללות, אלא בשנאים שקנית כאן, כי שנאים אמריקנים מצפים לקבל מהקיר 110 וולט ואת זה אין פה.

אתה יכול לשבור כל דבר אם תשקיע מאמץ. השמיים הם הגבול. אל תשפוך על כלי הנגינה שלך נוזלים, אל תעלה אותם באש, אל תזרוק אותם מבניין ממש גבוה.

זהו. כל השאר מותר.

 

אנחנו אוהבים אותך

*כתבה זו פורסמה בשינויים קלים בגליון דצמבר של בלייזר*

כלא באר שבע. אגף מג"ש, מרכז גמילה ושיקום. אני יושב במעגל שכולם בו מכורים לסמים, וכולם בו לובשים כתום, חוץ ממני. מלמלתי משהו לחלל הכיתה כדי להצדיק את נוכחותי במעגל, ואז התחיל המפגש על פי חוקי ה-NA, נרקומנים אנונימיים. תפילת השלווה מדוקלמת קבוצתית: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם". אולי אתם מכירים את הטקסט הזה: אלי ישראלי היה חותם איתו פעם את תכניותיו בגל"צ. זה היה רק אחד מהשירים עם המילה "אלי" שנהג לנגן. התפילה כתובה בענק על שלט חשמלי אדום שתלוי גבוה ליד התקרה. בכיתה יש מוסלמים, יהודים, נוצרים ואתאיסטים. כולם פונים דרך אותו "אלי" לכח העליון, החיצוני להם, שיעזור להם להגמל – זו השיטה של NA בכל העולם, וזה גם המקור לחלק מהביקורת עליה (היוש סאות' פארק).

באוויר נשמעת נהמתו חודרת החומות של מנוע הסילון של F15, שטס אי שם בשמי הנגב, שטח האש של המדינה. פה למטה האסירים מנהלים את הפגישה בעצמם. כולם יושבים במעגל, חוץ מאסיר אחד שיושב לשולחן היחיד בחדר, עליו תגיות פלאסטיק בכל הצבעים. הוא ינהל היום את הפגישה. הוא דומה באופן מטריד לבני בגין, רק בכתום. הוא מציע לנוכחים להתחיל לדבר. בחדר משתררת הדממה המוכרת הזאת שנשמעת כשמחפשים מתנדב. הלבטים ניכרים על פני כולם, אבל לפתע פוצה מישהו את פיו: "צהריים טובים!" אומר מתוך המעגל יוסף (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), וכולם עונים בקול "צהריים טובים!". כהרגלי, זה כבר מספיק לי כדי להרגיש שנקלעתי לכת. תמיד קורה לי. "אני יוסף". "אוהבים אתך יוסף!". זו לא אגדה, הם באמת אומרים את זה.

יוסף יחסית צעיר, ועדיין קצת מחוצ'קן. פה במג"ש האסירים חייבים להיות מגולחים יום יום וניכר על עור פניו שזה לא פשוט לו. הייתה לי את אותה הבעיה בטירונות. הוא פוצח: "גדלתי בשכונה בעייתית. אבי הנרקומן היה חוזר כל יום הביתה עצבני, מקלל את אמא ושובר דברים. לקחתי את זה קשה. הוא אף פעם לא שאל מה שלומי אבל כשאמא שאלה תמיד הייתי דוחס פנימה, לא מוציא כלום החוצה. גם אם רציתי להתפוצץ אמרתי שאני בסדר. כשהייתי קטן יותר בכיתי אבל אבא נתן לי סטירה וצעק עלי שאני "לא ילדה קטנה. תהיה זאב, אל תהיה כבש".

"בשכונה שלי הגאווה היחידה היא בפשע. היו לי ציונים טובים ביסודי אבל אם זה לא מעניין איש אז למה להשקיע? אז לקחתי את העיפרון שלי ודקרתי תלמיד אחד בכתף, נכנס לו די עמוק. אין בשכונה עניין של משטרה, משפחתו באה אלינו הביתה לסולחה ואבא שלי שילם להם לא מעט כדי שנלחץ ידיים. אחרי שהם יצאו קיבלתי מאבא שלי את הטפיחה הראשונה על השכם אי פעם. "כל הכבוד לך שעמדת על שלך", שמח בי. ידעתי שלא עמדתי על שום דבר, שסתם דקרתי ילד, אבל עם חיזוקים חיוביים כאלה בגיל 11 איזה סיכוי היה לי? שנה אחר כך הוא כבר נתן לי לעשן סמים".

בגין קם ומניף ידיים, ויוסף קם לחבק אותו תוך שהוא אומר "היום אני שלושה חודשים ושלוש עשרה יום נקי!". כולם מוחאים כפיים והם מתחבקים. כל הקבוצה אומרת ביחד "נשארים נקיים!", ויוסף מתיישב בחזרה במקומו.

האישה שמנהלת את המג"ש בנחישות וברגישות היא כלאי אורית אקלום. היא אישה מרשימה ממוצא אתיופי, בעלת מבט בוחן לב וכליות. 10 דקות לתוך השיחה איתה ואני כבר מעריץ שלה: "האסירים האלה באים לפה לעשות את אחד הדברים הקשים בעולם: להיגמל מסמים. אנחנו מאמינים בחוזה טיפולי קשוח: כל אלימות, כולל אלימות מילולית, יכולה להפסיק מיידית את השהות במג"ש. ושימוש אחד ויחיד בסמים זורק אותך החוצה". אוקיי, אז אסיר שהזריק פה עף מייד. אבל מה עם הסגל? סוהר שפספס הברחה של מנה לפה לא נענש?

הזהב של הכלא

"או, זה כבר ממש מאוחר מידי. הסגל נמדד על ההפתעה. אסור להיות מופתע. יש סימנים מקדימים לחזרה לשימוש וצריך לעצור את זה לפני שזה אשכרה קורה, לפני שהמנה עושה בכלל את דרכה לפה. גם האסירים מזהים – מקילומטרים אגב – במי מתחיל לקנן הרצון להשתמש, ומדווחים. וגם המדריכים החיצוניים שבאים לפה הם מכורים נקיים שיודעים לזהות". אקלום מנצחת על הסגל שיום יום מלמד את האסירים לראשונה בחייהם מהו סדר יום תקין, שיגרה של אדם נורמטיבי. כל בוקר מתנקים, מתגלחים ומסדרים את החדר למסדר דומה במהותו לזה שמונהג בטירונות צה"לית. אחר כך יש לו"ז צפוף של פגישות קבוצתיות וגם של עבודה. ברקע השיחה שלי איתה דופק כל הזמן ברקע רעש פטישים מתכתי. אנחנו יוצאים בעקבות הרעש לחצר האגף. כל אחד בעמדה שלו, עובדים הגברים בכתום על ייצור ואריזת חלקי ברזים בצבעי נחושת, "הזהב של הכלא". מעל החצר פרושה רשת ברזל ומעליה עוד רשת לול תרנגולות צפופה יותר, כדי למנוע אפשרות להשלכת כל אובייקט שהוא מאגף אחר למקום העדין הזה. למשל אובייקט בר הסנפה.

"אבל הגמילה הפיזית היא הקלה", אומרת אקלום. "האתגר שלנו הוא לשבור דפוסים עברייניים". איך עושים את זה? "לדוגמא, כל שבוע יש לנו ישיבת דיירים, עם משובים בין האסירים. 'אתה לא עזרת השבוע לנקות את המגורים, אתה זורק את הבדלים שלך בכל מקום'. עכשיו, לעבריין זה תמיד יישמע כמו הלשנה. אבל אנחנו מלמדים אותם לדבר את הכעסים שלהם. הם יושבים ומקשיבים ואחר כך צריכים גם לישון באותו חדר עם זה שפתח עליהם מול הסגל". נשמע צפוף אפילו לאזרח מן השורה. ועוד שהבריחה כה קלה, מוכרת ומפנקת: סמים. "הסם הוא אנטיתזה לרגש, הוא מקהה. השימוש הוא תמיד תוצאה של נסיבות חיים. וכאן בא הכלי הכל כך אפקטיבי של סיפור חיים. זה שוס כאן", מחייכת אקלום. "לשמוע סיפורים של אחרים מייצר הזדהות עם הזולת, וזו הפתעה לכל החדשים". ובאמת, קלטו את מחמוד:

"צהריים טובים!" ("צהריים טובים!"). "אני מחמוד!" כולם: "אוהבים אותך מחמוד!" מחמוד: "עוד יומיים אני נקי שישה חודשים". כולם מוחאים כפיים. בעוד יומיים מחמוד עתיד להחליף את צבע תגית הפלאסטיק שברשותו מבורדו (נקי כבר 90 יום) לכחול (נקי חצי שנה). אבל יש משמעות חשובה יותר להצהרה הזו. מחמוד כלוא כבר למעלה מארבע שנים. לפני חצי שנה הוא לא היה בחופשה, הוא היה בכלא. הוא למעשה מודה שהוא השתמש בסמים בין כותלי הכלא. הוא לא מסבך כאן רק את עצמו: מישהו הבריח את הסמים האלה אל תוך הכלא, תחת אפו של מישהו שפספס את זה, ומישהו מכר לו אותם. סביר שמדובר בכמה אנשים שונים. כדי שאסיר יודה שהוא צרך סמים בכלא הוא צריך להשתחרר קודם כל מהקוד העברייני הכי ידוע: סתום ת'פה ש'ך.

מחמוד ממשיך ומפליג בשבחי הקבוצה, אלוהים, הצוות, החבר שיושב פה במעגל ויודע מי הוא. הוא מספר שהיה מכור לסמים שנים רבות בלי לדעת שיש לו בעיה כלשהי. הוא חשב באמת שהבעיה הייתה לא מספיק סמים, ועשה כמיטב יכולתו לשים יד על עוד. ואכן, השלב הראשון בתוכנית 12 הצעדים של NA הוא להודות בכך שאיבדת שליטה על חייך בגלל מחלת ההתמכרות. "אבא שלי נשפט על עבירות אלימות ונגזרו עליו 11 שנה בפנים. הייתי כולה בן 12 והצטערתי מאד. שם התחילה ההתדרדרות שלי. נגמר הכסף בבית, וקינאתי מאד במי שהיה לבוש טוב, אז מהבצפר הייתי רץ ישר הביתה, וכל היום מעשן סיגריות בחדר. לא היה לי אבא שיציב לי גבולות, וגם לא שייגן עלי. התחלתי להסתובב עם נשק קר בבגדים, תמיד. ביום שאבא נכנס לכלא השתוללתי בבית, שברתי את כל הכלים והרהיטים שהיו לנו ורצתי החוצה. פאדיחה רצינית. זה מה שקורה כשדוחסים רגשות. בן דוד שלי ראה אותי ורץ אחרי. הוא אמר לי "תירגע, הכל בסדר, החיים ממשיכים". איזה כיף שיש משפחה אה? הוא שלף סיגריה ואמר קח, זה ירגיע אותך. עישנתי ועד שקלטתי שזו לא סיגריה רגילה כבר הייתי מסטול מת. צוחק, רגוע, אופטימי". השימוש הראשון זה החתונה עם הסם. או אז נכנסים לתקופת ירח דבש מאד כיפית. רק אחר כך מתחילות הצרות, כולל גילוי העלות האמיתית של השימוש.

"כל יום באתי לבן דוד לבקש ג'וינט אחד. ידעתי בדיוק לאן לבוא: לתחנת הסמים שלו. אחרי שבוע הוא אמר לי "טוב, יש לי פה עסק לנהל, אני לא יכול לתת לך סמים בחינם. בוא תעבוד אצלי ותעשן כמה שאתה רוצה". הוא אמר לי לעזוב את בית הספר וככה עשיתי, באמצע כיתה ז'. התחלתי לבלדר, למכור. הוא נתן לי טלפון סלולרי והייתה לי תחנה משלי. לא הייתי צריך לזוז לשום מקום. כל היום ישבתי בפינה שלי וכל הנרקומנים של העולם באו אלי. כסף קל. שם התבגרתי. כל שנה פגשתי עבריינים יותר כבדים, אנשים עם שם. הערצנו אותם, קראנו להם אלופים. רציתי לשמוע מהם את ה"כל הכבוד". בגיל 16 כבר הייתי מתגרה בשוטרים, נכנס למרדפים, אהבתי את האקשן. אחרי מעשי גבורה כאלה היו מרימים לכבודי לחיים, היינו מעשנים קריסטל, הולכים למסיבות, מחפשים זיונים. הדרך למעצר הראשון הייתה קצרה. אבל הנה בסוף אני פה, וזה מקום קדוש פה, כמו מסגד, כולם דואגים לכולם. אני מספר לכולם את הדברים הכי אישיים שלי ומקבל את החיזוקים הנכונים סוף סוף".

הכל פה מתנהל בעברית, למרות שרוב הנוכחים בכיתה הזאת הם ערבים. הטרמינולוגיה כולה מאד יהודית, או לפחות דתית-בעברית. ביטויים כמו "בורא עולם", "ברוך השם" ו"חסד האל" נזרקים פה במבטא אום אל פאחמי כבד. בכלא ידוע שמי שרוצה להכנס לגמילה במג"ש צריך להקדיש כמה חודשים ללמוד לא רק לדבר עברית טובה, אלא גם קרוא וכתוב, שכן רבים מהטקסטים מוקראים מן הדף. למשל הספר "רק להיום", מדריך יומי בינלאומי של NA לצליחת שנה נקיה, ובו טקסט השראה שונה לכל יום בשנה. אם בא לכם לדעת מה מליוני מכורים ברחבי העולם מנסים להגשים ממש היום, לחצו כאן. נודר שזה קצר.

אני יוצא לסיבוב בין הדלתות, שרובן פתוחות באופן מפתיע. המגורים לא נראים כמו שום דבר אחר בכלא. החדרים מרווחים ויש בהם רק 4 מיטות, ולא כולן בשימוש. הכל מסודר ונקי, המצעים מקופלים על המיטה למסדר. בחדר יש מקלחת עם דלת ושירותים עם דלת, המון מדפי אבן בקיר ושלל אמצעי עיצוב פנים. יש מערכת סטריאו וסביבה רק דיסקים מקוריים (מי העבריין עכשיו אה?). בכל פינה פנויה מונחים ספרי לימוד, בכל מקצוע קיים. יש בישראל מין דיבור כאילו לימודים בכלא הם פינוק ובזבוז כספי משלם המיסים, אבל הנה עובדה: כל אסיר משתחרר בסוף. האמינו לי שאתם מעדיפים אותו מסתובב לידכם משכיל, תקשורתי ומסוגל להתפרנס מאשר אלים, אנלפבית ומסוגל רק לשבור רגליים למחייתו.

"איך זה עובד?", שואל בני בגין בקול רם את המעגל. "איך?", עונים כולם והתקרה רועדת. "לפני שהגענו לחברותא של NA לא ידענו לנהל את חיינו, גרמנו נזק רב לאחרים, וגם לעצמנו. ההתמכרות היא התאבדות איטית". הוא מדבר על הכח הטיפולי של הקבוצה, ובשביל החבר'ה הלא מאמינים פה זהו הכח העליון העיקרי להשען עליו. כלא נשמע כמו מקום שכולם בו הופכים לדתיים, אבל כשמדברים עם החבר'ה על התכל'ס מתגלה האמת: אנשים כאן ראו ועברו דברים קשים בחיים, שניקזו מהם כל רצון להאמין שמישהו טוב ומיטיב מנהל את העניינים. יש פה ים אתאיסטים.

"צהריים טובים! אני סלומון, 15 שנה בסמים, מתוכן 14 בכלא. תמיד חשבתי שטיפול זה משהו שעושים לרכב, לסוס. אצלנו בבית אם שואלים אותך מה שלומך מותר רק לענות ברוך השם. אסור להגיד שאתה עצוב וגם אסור להגיד שאתה שמח, מה אתה הומו? העובדת הסוציאלית בכלא הציעה לי לבוא לטיפול, כי אני מכור. אני? מכור? איך זה קשור אלי הסיפור הזה? איכשהו לא שמתי לב שכבר שנים אני עסוק רק בחארטות, מסתובב בכלא, סוחר, משתמש, מחפש כל הזמן קומבינות, שוחה בים של אינטרסים שלי ושל כולם. כל דבר שאתה עושה ידפוק אותך מעשרה כיוונים, ואי אפשר לספר כלום לאף אחד. העברתי ככה כל כך הרבה זמן ונמאס לי. הסכמתי לעו"סית רק כדי שיפסיק לשעמם לי. אבל היום אני לא מרגיש אסיר בכלא, רק אסיר תודה לה. באתי לפה ושמעתי מלא אנשים מספרים סיפור מאד דומה לשלי. הייתי בשוק. פתאום הבנתי מה זה דפוסים ולמדתי את הדפוסים שלי, עכשיו אני גם יכול לנצח אותם."

כולם: "אוהבים אותך סלומון!". סלומון מחבק את בגין ומתרגש, עיניו נוצצות. מחוץ לכלא קל להיות ציני לגבי זה. לאנשים שנולדו לתוך הפריווילגיה של משפחה אוהבת זה אולי נשמע מגוחך, אבל רבים מהאסירים כאן נולדו להורים מכים ומכורים לסמים, שהיה עדיף שבכלל לא יהיו בבית. סלומון מספר לי שהוא שמע בפעם הראשונה בחייו את המשפט הזה פה במג"ש.

זה די מדהים. המדינה, לכאורה גוף שעוסק בהקמת תשתיות ביוב וסלילת כבישים, מקיימת פה מין בועה מוגנת בין החומות שבה אפשר לדבר על רגשות, לבקש תמיכה ולקבל אהבה. זו התרופה האמיתית של החברים כאן. לרגע אני מסונוור מכמה שזה טוב. "איפה בחוץ תוכל לשבת עם חברים, לשפוך את הלב ולקבל חיבוק? איפה יגידו לך ברגוע מה הפגמים שלך ויציעו לך פתרונות?", שואל אסיר ותיק את חבריו שאלה רטורית. כולם מהנהנים. עוד מעט אבין שזו גם חלק מהבעיה.

יחסית לכלא, מוסד שמקבל לתוכו אנשים מכל הסוגים, אני יושב בנקודה עם הסלקציה הכי קפדנית. מרכז גמילה ושיקום הוא אגף שאסירים מוכנים לוותר על הרבה כדי להגיע אליו. כשאני אומר הרבה, אני מתכוון גם לקיצור שליש מהמאסר. זה נדרש כי הטיפול פה לוקח זמן, 9 חודשים מינימום. אסיר צריך יתרת מאסר משמעותית כדי שהכלא יפרגן לו כאן מיטה. אבל רק וויתור על החופש זה לא מספיק, צריך להראות מוכנות אמיתית ורצינות, והמג"ש כרגע ב75% תפוסה כי לא נמצאו מספיק אסירים מתאימים. סמכו עלי, אין הרבה אגפי כלא בישראל עם מיטות ריקות.

כל יום נערכות בדיקות שתן מדגמיות. סוהר תמיד יפקח שהאסיר אכן נתן את הדגימה עליה הוא חתום, ויחתום עליה בעצמו. כל יציאה מהכלא תזכה אותך בבדיקה. גם חופשות, אבל גם התייחדות עם בת זוגך. האסירים כאן יוצאים להתייחדות בכלא אלה הסמוך, הכלא שניצל מהפרטה ומכירה ללב לבייב. אם חלילה אשתך החליטה להפתיע אותך עם מנה לחיזוק חוויית ההתייחדות, במג"ש יגלו את זה וייפרדו ממך.

"צהריים טובים! אני ניקולאי, בן 32. אבא שלי משתמש כבר 39 שנה. אני משתמש כבר 20 שנה. הגעתי לישראל בגיל 10. משפחה מאד עסוקה, רדפו אחרי פרנסה, תכל'ס היו בשוק מההגירה. נשארתי לבד, גם בלי חברים. אבל בכל שכונה של מהגרים יהיה את הדילר שיתנדב להיות חבר שלך. מפה לשם הגעתי להרואין ולכלא, ופה במקום חומר נתנו לי אדולן. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני כן זוכר שפתאום הכניסו אותי לתא עם נרקומן שכבר 20 שנה שותה אדולן. הוא נראה כמו סיוט, לא בנאדם אלא שקית שוקו מקומטת עם קצת אדולן. באותו יום הפסקתי לשתות אדולן, עברתי קריזים לא פשוטים וניצחתי אותם, אבל כל הזמן הזה הכחשתי שאני מכור. לפעמים עם עצמי אני מרגיש כל כך חלש, חלש שאני לא מבין איך לא נופלים ממני איברים. התרגלתי שאני מזיע ורועד כשאני מדבר, אז התרגלתי לא לדבר. אבל מאז שאני בקבוצה אני מרגיש חזק. אני מדבר ואני לא מזיע. אני נקי כבר 27 יום וכל הגוף במקום". כולם מוחאים כפיים וניקולאי מרים את כפו הגדולה לגובה העיניים של כולם: "והנה, אני לא רועד. המקום הזה מציל חיים".

הכל פה מאד היררכי. החבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר הכי חדש: הוא זה עם כאבי הגמילה, ההרגלים הישנים שצריך לשבור, הספקנות והחשדנות כלפי הקבוצה אליה נקלע, שעלולה להראות בהתחלה מאד מוזרה ומזויפת. מעל החדשים יש בעלי תפקידים. יש אחראי משמעת ואחראי מטלות, שבודק שכל אחד ניקה את מה שהיה אמור לנקות, ללמד את האסירים שיש תוצאה לכל התנהגות. ויש גם אחראי טלפון.

הטלפון הציבורי שעומד במרכז המסדרון במגורים הוא אביזר משמעותי מאד בכלא כי הוא הלינק היחידי החוצה, כולל להכנת החיים שאחרי השחרור. לכל אסיר יש 40 דקות טלפון ביום. אחראי הטלפון ידווח על כל חריגה. בפעם הראשונה תענש בגריעת דקות מהטלפונים של מחר, ורישום של קלונך על בריסטול יעודי שתלוי במסדרון. בכל זאת גזלת את הזמן של חברים שלך. בפעם הבאה תאלץ להסתובב כעונש עם מדים ונעליים כל היום עד השינה, גם אחר הצהריים כשכולם מסתובבים על אזרחי. ובמקרה שזה חוזר על עצמו, תעוף בחזרה לאגף המצחין ממנו באת. לכאן באים כדי להשתנות, לא כדי לצפצף על החוקים כרגיל. מעל כל בעלי התפקידים עומד המתאם, אחד מהמכורים שמקשר בין המטופלים לצוות, נציג הנגמלים.

גם האתאיסטים מתפללים את התפילה הזאת בכוונה רבה. הקבוצה היא הכח העליון אליו הם פונים

"צהריים טובים! אני יפתח. בילדות רציתי להיות כמו כל אחד שייך. אצלי בשכונה כולם השתמשו, אז השתמשתי. גיליתי שכשמשתמשים נעלמים כל הרגשות הרעים שלא ידעתי מה לעשות איתם. כל החברים שלי השתמשו ודיברתי איתם בעיקר על סמים, אבל רק על הצד של הסוטול. בחיים לא על הצד השלילי של השימוש. גנבתי רכב, הגעתי לכלא והמשכתי כל היום בקומבינות, רק לשקר כדי להשיג עוד מנה מאחורי הסורגים. נגעלתי מעצמי. כשאתה משקר כל היום, לא חשוב למי ועל מה, אתה נגעל מעצמך. ולמרות כל הסחלע, לא ידעתי שאני מכור. העו"סית אמרה לי "אני תמיד רואה אותך מסטול. לא נמאס לך?". הייתי בשוק. רואים עלי שאני מסטול? שיט. אבל אני אומר דוגרי, נרשמתי למג"ש רק כי פה נותנים יותר חופשות וכי חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השליש. הייתי בטוח שאני צוחק על כולם. אבל אז בפגישות שמעתי אחרים מדברים והם סיפרו על עצמם את הסיפור שלי. אחד לאחד. הייתי בשוק, חשבתי בהתחלה שזו קונספירציה. שנים חיפשתי את המילים להבין מה קרה לי. פתאום הרגשתי שכולם מנסים לעזור לי ואני כמו טמבל היחידי שלא עוזר לי. התחלתי להשקיע. אתמול קלטתי שעוד רגע יש ועדת שליש ואני בכלל לא ניגש אליה, אני מבין שאני צריך פה עוד זמן. אתם המשפחה שלי. אני כולה בן 22, מרגיש ילד פה ליד כולם, ועכשיו אני יודע לראשונה שכל החיים לפניי. יש לי אישה וילד ורק עכשיו אני מבין כמה רע עשיתי להם. המטרה שלי בחיים זה להבריא, להשתחרר ולגרום לאשתי סוף סוף לשמוח שהיא אשתי".

מרכזי גמילה ושיקום כאלה יש בהרבה בתי כלא, לא רק בבניין הזה מאחורי החומות ליד באר שבע. על המגורים המרווחים והצוות המיומן שבכל מרכז מעיבה הסטטיסטיקה: בערך 10% מבוגרי תכנית 12 השלבים מפסיקים להשתמש לשארית חייהם. האסירים מספרים לי על השכונות אליהן יחזרו כשישתחררו, וברור ששום דבר טוב לא מחכה להם שם. לא שיטור קהילתי תומך, לא פרנסה לגיטימית וכמובן שלא הקבוצה הדרומית הזו. הדרך חזרה לסם נראית סלולה, אפילו מוסללת. וגם אם נדבר רק על העשירית שתיגמל, זה ידוע שאסיר עולה למשלם המיסים פי כמה וכמה מתלמיד בבית הספר. אני אומר, במקום שהמדינה תשקיע במג"שים, שתשקיע יותר במערכת החינוך, ודווקא בשכונות המועדות לפורענות. אם בתי ספר יסודיים יקיימו את המעגלים האלה בהם כל אחד ילמד שזכותו להרגיש וזכותו לדבר, צריכת החומרים מקהי החושים עשויה לרדת, והפשיעה בכלל.

האסירים קמים ומסיימים את המפגש בחיבוק מעגלי אליו אינני מצטרף. "יום נקי ולבן לכולם!". לבן הוא צבע התגית שאתה מקבל ביומך הראשון ב-NA. לרוב החברים כאן תגיות צבעוניות יותר. הם מתפללים שוב את תפילת השלווה. כלאי אורית אקלום פוקדת להוציא קנטינה ונותנת לכולם שעת הפסקה לאוכל. האסירים אוכלים תמיד ביחד בחדר אוכל קטן, יושבים במרוכז בניגוד למתרחש ברוב רחבי הכלא, שם כל אסיר אוכל בתאו. "אני מזכירה לכם שיום חמישי היום. בשעה שלוש נפגש שוב לפגישת סיכום שבועי". הם מודים לה ויוצאים לאכול. במסדרון ניקולאי מוחה דמעה ומחמוד ממהר לשלוף לו גליל טישו.

זה עושה לי עור ברווז

*כתבה זו פורסמה בבלייזר בשינויים קלים*

מלון כינר שעל שפת הכנרת. מגרש חניה. כארבעים רכבי 4X4 נכנסים וחונים. על האספלט יש עשרה רכבי איסוזו די-מקס של מג"ב נהוגים בידי מג"בניקים ומג"בניקיות על מדים. פה ושם אפשר לראות גם איזו טויוטה אזרחית כבדה, אבל יש פה רוב ברור ללנדרוברים: דיפנדרים ותיקים, קומץ פרילנדרים וריינג'רוברים והמון דיסקברי מכל הדורות. הנהגים חונים ומתחבקים, חלקם כבר התנדבו יחד בעבר. רובם הגיעו לכאן במקום לנסוע ליום עבודה בתפקיד בכיר ששכרו בצידו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו רכב כזה. למתנדבים הרבים של עמותת זכרון מנחם קוראים בקיצור ז"מזמים. הם פותחים לנהגים שולחן מתקפל. נמזגים מים קרים, רוגלאך מוגשים.

ואז מכיוון בית המלון, הם באים. 120 ילדים, מגיל 6 ועד 24. כולם חלו בסרטן, חלקם הבריאו לאחרונה, חלקם לא. הם מגיעים בצעדה שדורשת פסקול מסוים ברקע:

ראשונים באים שני חברים הכי טובים בני 23 שהכירו השנה באונקולוגית. אחריהם מדדה בן 15 צנום על קביים, מתקדם חצי מטר בכל פעם. בת שירות מגלגלת ילדה בת 6 על כסא גלגלים, על קרחתה כובע צמר. כל ילד מוצא את הג'יפ שלו, והשיירה הכבדה יוצאת לדרך.

אנחנו יושבים באמצע לנדרובר דיסקברי דור 4 דנדשה, ליד מעלה גמלא. פה מתחיל המסלול. מלפניי מאחוריי ומצדדי ברכב יושבים כמה צעירים בשלבים שונים של החלמה מסרטן. "הייתי מזכ"ל אגודת הסטודנטים בבן גוריון, בדיוק נבחרתי", מספר לי רובי סולומון, בן 23 מאופקים, "כשתקפו אותי כאבי גב שלא עברו. בישיבות באגודה שכבתי על הרצפה מרוב כאב וביקשתי שימשיכו לדבר אלי, כי האוזניים דווקא עבדו. אף רופא לא הבין מה קורה, קיבלתי כל מיני דיאגנוזות לא רלוונטיות. בבוקר המימונה קמתי בצהריים, מפהק ומתכנן להגיע למופלטות ולהשמין כמו שצריך. אבא שלי העיף בי מבט: מה זה?! הסתכלתי בראי: צד ימין של הצוואר שלי כבר השמין, והיה נפוח ב70% מהנורמל. דחפתי את הארנק לכיס ועפנו לבית חולים. נשארתי שם כמה ימים לבדיקות. בוקר אחד צץ אצלי בחדר רופא, אפילו לא הסתכל לי בעיניים, רק אמר: "זה לימפומה כנראה". לא ידעתי מה זה, אבל יש לי חברה טובה שלומדת רפואה. התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה זה לימפוזה. היא התחילה לבכות: בבקשה תגיד לי שלא אמרו לימפומה. כן, אמרתי, נכון. לימפומה. זה יותר רציני, התייפחה. אבא שלי נכנס לגוגלים מטורפים, גילה שיש לי סרטן ושלפי התסמינים שלי תכל'ס הייתי כבר אמור למות."

סנטימטר ימינה מהחלון, הנוף הוא תהום: נחל כנף מוקף בצמחיית טרום אביב יבשה. מערכת הטריין ריספונס מזגזגת אוטומטית בין הדיפרנציאלים, ואנחנו נשארים בחיים. מאחורינו משתרכים עשרת הדי-מקס המשטרתיות. הילדים ברי המזל שיושבים בהם הרוויחו אוטו עם מערכת הגברה ייחודית. כל 20 שניות איזשהו ילד מבקש מאיזשהו שוטר להפעיל את הסירנה. נשמע שאף אחד לא מעז לסרב. צפצופים משטרתיים מלווים אותנו בכיף, פלוס כריזה היתולית פה ושם. אם בגולן רץ כרגע פסטיבל של תומכי ליגליזציה, הם כבר כולם עם פראנויות קשות. המסלול הזה נחשב קשה יחסית, אבל מתוך הלנדרובר אני לא מבין למה. במבט לאחור אני רואה שגם המג"בניקים צולחים שלוליות והצלבות בנונשאלאנט.

רובי פחות נרגש ממני מהנסיעה על שביל שכולו שוליים. לא חדש לו. "באגודת הסטודנטים רצו להעלות אותי לשימוע, בטענה שאני מנצנץ. אבל אחרי שבוע כבר הבאתי להם נייר עם המילים "סרטן מסוג מחלת הודג'קין" עליו. זהו, זה היה רשמי. עשו לי חור ביד וטפטפו לשם 3 מנות של כימותרפיה, על היום הראשון. מה שנקרא פרוטוקול קשוח. בסוף היום הזה הייתי מפורק, הורידים צרבו לי, הקאתי חומרים ירוקים. אחרי שבוע של כימו הבטתי במראה וגיליתי שהשמנתי, כמו כולם, מכל מה שדחפו לי. בבת אחת צנח לי המצב רוח והכרזתי חד צדדית שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא סבתא, לא אבא, כלום".

השיירה מגיעה למעיין כנף, וכולם יורדים מהג'יפים ויוצרים מעגל על שפת הבריכה. בשלב הזה אני כבר בדכאון עמוק מהסיפורים, וכנראה שרואים עלי. ז"מזם שחיף במיוחד עומד באמצע המעגל, על גופו תלוי תוף דג'מבה עצום. הוא שואל אותי מה שמי. אני עונה לו, ומהמעגל עולה זעקה: "ו… רותם טע! ורותם טעטעטע!" בשלב הזה הצטרפו התוף, מחיאות כפיים בראבאק וצווחות בשלל אוקטבות. "רותם רותם הא! רותם רותם הוא! טעטעטעטע טעטעטע טע טע!". ואנשים רוקדים, חלקם בתוך כסאות הגלגלים שלהם. רובי לוחש לי: "אנחנו קוראים לזה מוראל. וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות פה. השיר הזה הורג תאים סרטניים, אומר לך בדוק". אני קולט שזה באמת מוציא אותי מהדכדכת, אבל זה עדיין נראה מוזר מאד. כולם עושים רושם של כת צעירה: רובם קרחים, רובם לובשים את החולצות הירוקות של זכרון מנחם, שרים שירים בלתי מובנים ורוקדים באקסטזה. נדמה שעוד רגע יקומו פה מכיסאות הגלגלים ויתחילו ללכת, סינגינג הללויה.

ככה זה נראה בתום המוראל
ככה זה נראה בתום המוראל

רובי מסביר לי את חוקי הכת העליזה: "אם מזמינים אותך למעגל, אתה חייב להכנס, במיוחד אם אתה חדש פה. כשמצטרפים חדשים לקבוצה שואלים אותם: על מה אתה יושב? יעני איזה סרטן? ומי שמגיעים עם פאה, יושבים עליהם עד שהם מעיפים אותה. אצלנו קרחת זה הכי יפה. משתדלים לקחת את החיים בקלות. בטיול לפריז הופיע בפנינו הראל מויאל. באו אליו חבר'ה לפני ההופעה, אמרו לו: הרופא נתן לי שבועיים לחיות, וזה היה לפני שבוע, תקדיש לי שיר. הוא התלחלח, הקדיש שיר, שר בכאב. אחרי זה באו אליו ואמרו לו סתם, נראה לך, הרופא אמר שאני בטח אחיה. מויאל לא ידע איפה לקבור את עצמו. זה נשמע אכזרי אבל אני חזרתי לתקשר עם הסביבה רק אחרי שהצטרפתי לבלאגן הזה. יש פה גישה בריאה".

ממרכז המעגל שעל שפת הבריכה צווח מישהו ומזמין בידו: "רובי ני! רובי רובי נה!" ורובי קורץ לי ונכנס פנימה להמציא צווחות משלו. הוא מביא את המעגל לקרשנדו של ג'יבריש במקצב אַיוּבּ הפופולארי. עור הדג'מבה נראה גמור, כמו עור כפות הידיים של השחיף עליו הוא תלוי. כולם מבסוטים אש. גם אני. המוראל השלישי להיום (מתוך עשרה, הראשונים קורים עם ההשכמה) הסתיים. הילדים משרכים את דרכם בחזרה לג'יפים על אדמת הטרשים הקופחת. אנחנו עוברים ליד ג'יפ סופה כתום עתיק, ללא דלתות או מתלים, ולידו עומדת בת שירות. ז"מזמית בת 19. בידיה היא מחזיקה ילדה מבוישת בת 11. היא פונה אלינו: "בא לכם להתחלף איתנו בג'יפ? מאד כואבות לה הקפיצות בסופה". אנחנו מסכימים מיד, מראים להן את הדיסקברי ומתיישבים במקומן. בסופה כבר יושבות בת שירות נוספת, ונערה קירחת בת 15 שמדג'ה מהאייפון את מיטב להיטי 2016 במערכת ההגברה החורקת של הרכב. הווליום כואב, אבל אז הסופה מתחילה לנסוע וכאבים חדשים נולדים. במטר הראשון נדפק לי הראש בקורת הגג. גיליתי שיש צורך להשתמש בשלוש גפיים בכל רגע נתון כדי לא לעוף החוצה. ממש לא ברור איך הילדות האלה שרדו פה עד כה. אנחנו יושבים על סתם שילדה כתומה עם גלגלים. לא ניכר שיש כאן עוד חלפים מעורבים. הדבר הזה לא נוסע, הוא מתדרדר קדימה.

סולומון הכיר הרבה חברים קרובים לראשונה בפעילויות של זכרון מנחם. אחד מהם הוא מעוז סמדג'ה, בן 24, שלועס איתי אבק בסופה הפתוחה, ואוחז בקורותיה: "הייתי מאורס, שבועות לפני החינה. הייתי גם חייל, מדריך מערכות קשב בחיל התקשוב. שירות שכולו אנטנות. יום אחד גיליתי שביצה אחת שלי גדולה יותר מהשניה בקטע חדש. התפדחתי אבל הייתי מספיק אמיץ לבקש מחבר במקלחות שיציץ וייתן חוות דעת שניה. למזלי הוא הואיל להביט. לרוע מזלי הוא הסכים איתי: אחת מהן הייתה גדולה מידי, גם לטעמו. ואז גם התחילו כאבים. גיגלתי את הסימפטומים. לפי גוגל יש לי סרטן אשכים ואני מת. פניתי להורים. לא העזתי לומר את המילה סרטן, היא לא מקובלת כל כך אצלנו הדתיים. הם אמרו שזה קילה. אמרתי להם שזה נראה לי יותר גרוע. הלכתי לרופאה בצריפין, היא מיששה ואמרה לי טוס למיון. ישבתי שם, נתתי דם, אנשים באו והלכו וכולם מיששו לי את הביצים. שעות. לפתע קופצת עלי אחות ואומרת לי: "רואה את העגלה שם עם הבגדים? קח לך מכנסיים וחולצות ותעלה לאונקולוגית". לקחתי זוג מכנסיים וחולצה. היא הביטה בי באלכסון ואמרה לי "לא לא, קח כמה חליפות". זה מין רגע כזה שאתה מצטער שאתה לא אהבל. באונקולוגית הרופא אמר: "יש לך סרטן אשכים, לשמחתנו בגילוי מוקדם". הטרידה אותי המחשבה איך ארקוד בחתונה. וכאב לי".

השיירה עוצרת ליד הגשר הישן של נחל סמך, ובצל הנדיר תחתיו מתרומם עוד מוראל מלא בכל תוף ומלוא גרון. הילדים כאן ביום השלישי והאחרון של טיול אתגרי. לפני יומיים חתרו בקיאקים בירדן, אמש רכבו על סוסים. בתום טיול הג'יפים הם אמורים לטוס במסוק מעל הכנרת. כל זה בא בתזמון רגיש: בשבועות האחרונים נפטרו ארבעה מחברי קבוצת הבוגרים. כשחוזרים להטלטל בסופה אני מספר להם שבאותו בוקר פורסם דבר מותה של רונית אלקבץ מסרטן הריאות. הם נאטמים לרגע. כמה אפשר עם המחלה הזאת. בוא נשרוד קודם את המסלול המשוגע הזה. כדי לפרוק קצת מתח, מתחיל סולומון להתגושש עם אחד מהז"מזמים, בעוד שאר יושבי הסופה צופים ומצלמים.

בואו נראה אם זו פאה
בואו נראה אם זו פאה

נחת: הסופה עצרה מלכת. מחכים שטור מקביל של רכבי שטח יעלה איזו עליה פסיכית ויעקוף אותנו. משמאל נחל סמך, מימין קיר סלע. פקק בטבע. השמש קופחת. הסירנות מצפצפות. וקסמן משאיר את הדיסקברי מונע ואת המזגן בפול ווליום, בפנים נשארות הבנות שמנגנות בלופ את השיר "עור ברווז". הוא יוצא עם צידנית שעד עכשיו החריש את דבר קיומה, ומחלק מאות ארטיקים. נעליו נספגות בדבק המתוק הזה שהוא אבק הבשן וטפטוף קרטיבים בשלל צבעים. הוא גם דאג למבחר של טעמים, מניף כמה אופציות בתנוחת "בחר קלף" בעוד הילדים כדרכם מתבלטים. מרפקו נוטף מי סוכר. בתדריך הבוקר אמר מוביל השיירה רוֹבִּי גולדשטיין: "כל השנה הילדים האלה סובלים. היום אנחנו סובלים והם נהנים על חשבוננו. בשביל זה אנחנו פה".

סמדג'ה תופס קרטיב דובדבן: "כימותרפיה היתה מבטלת לי את החתונה, אז החלטתי על כריתת אשך. אמרתי שאני ארקוד בחתונה שלי, לא משנה מה. הקפאתי זרע לכל מקרה, כך עשו פה כל הבנים שאני מכיר. נכנסתי לניתוח. כרתו לי את האשך המסורטן ובמקומו השתילו ביצת סיליקון בשביל האסטתיקה. שלא תרגיש שיש רק ביצה אחת בקן. התאוששתי די מהר, נסעתי לאשדוד והגעתי לחתונה שלי על שתי רגליים. אנחנו מדברים על יולי 2014. דקה לפני החופה התחילו אזעקות. הקסאמים הראשונים של צוק איתן. רצנו למטה, אשתי בשמלתה, למקלטים. דקות אחרי זה חלק מהאורחים חזרו הביתה, אבל אני רקדתי כמו גדול עם מי שנשאר. החלטתי ורקדתי. הסרטן וגם החמאס יכולים לקפוץ לי. עברתי עם אשתי למושב, מצאתי עבודה ואחרי שבועיים התקשרו מבית חולים ואמרו לי שהבדיקות חזרו, וגם הסרטן. פשוט לא האמנתי. נכנסתי לכימותרפיה. קרחת, כל הבלגן. כל בוקר אתה רואה שיער שנשר על הכרית. כיום אני תמיד עם זקן קצר. לא יכול לראות את עצמי יותר מגולח. ודווקא הגבות לא נשרו כמו שצריך. קיוויתי שינשור לי החיבור ביניהן. לא קרה. לא כל התפילות נענות.

יום אחד אני מסתובב בבלינסון קירח, לובש חלוק ולא שמח. ניגשו אלי שני ז"מזמים, שאלו אותי אם יש לי סרטן. אמרתי להם וואלה איך ניחשתם? הם אמרו לי לבוא איתם עוד שבועיים לפריז. מה פריז, מי אתם, מי אני? אני בקושי מרים את עצמי במדרגות. אבל איכשהו כולם שכנעו אותי ונסעתי. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. בצרפת אני דחפתי כיסאות גלגלים של אחרים, אתה קולט? נהיו לי כוחות מטורפים. חזרתי בנאדם אחר. סיימתי את הכימו, צמח לי השיער, הרגשתי טוב. נרשמתי לקורס בדיקת תוכנה, וגם מצאתי עבודה. ואז שוב, תוך שבועיים מתחילת העבודה, התקשרו והודיעו שהכימותרפיה כשלה והסרטן, בפעם השלישית, עודנו כאן. המון גרורות בין המעיים לעמוד השדרה, בגובה הערמונית."

"די כבר יא חופר, כמה אפשר לשמוע על הביצים שלך", רוטן סולומון. "באנו להנות פה, שמענו מספיק על מחלות".

"תראו מי שמתלונן", סמדג'ה שולח אצבע למצח של סולומון ונותן דחיפה. "אתה כולך היתה לך שפעת על שם הודג'קין, קצת חום ואתה מעז לצייץ? לך, לך לעמותה של חולי שפעת עופות".

"אין בעיה בֵּייץ, תתנשא על הודג'קינים, אבל אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "אשכים" אז אתה עובר לשבת על הגג". חברות בין גברים היא באמת דבר קסום.

סמדג'ה נאנח וממשיך: "אשכים. היינו אצל מומחה שהמליץ על ניתוח, והלכתי על זה. ניתוח די פסיכי. מוציאים את כל התוכן של הבטן שלך, מעיים והכל, ומניחים לך על החזה. תחזיק רגע. עכשיו חלל הבטן פעור לרווחה ואפשר להגיע ולהוציא את הגרורות ידנית, בלי לסכן את עמוד השדרה. איך קרה שאני בקי כל כך? כמה ימים אחרי הניתוח ישבתי עם הלפטופ במיטת בית החולים, מפוצץ ממורפיום ומלא תחבושות. החלטתי לצפות בסרט של ניתוח דומה. מצאתי סרטון מטורף: הניתוח מצולם מקרוב מאד, וברקע איזה פסנתר נוגה. אשתי שמעה פסנתר מרחוק ושאלה אותי מה אני רואה, נשמע דרמטי. אמרתי לה מה, כלום. כשהיא ראתה את המסך היא התחילה לצעוק עלי שאני דפוק, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.

(הנה הוידאו המדובר. הצפיה וההאזנה קשים)

הבראתי, סיימתי את הקורס בהצטיינות, נשארתי שם ללמד. בקרוב יש טיול עם הז"מזמים ללונדון, אבל החלטתי שלא אצא אליו. די, זה מאחוריי". הוא מחווה בידו לעבר טור רכבי הענק המהבילים. "זה הטיול האחרון שלי עם זכרון מנחם".

אני רואה באופק את מושב רמות וכבר מפנטז על חזרה לציביליזציה. אנחנו נצלים בשמש. מרוב חום ואבק אני מתחיל להזות כנראה. הלשונות של כולם בצבעי הקרטיבים שהם ליקקו. סירנות משטרתיות. עוד פעם מנגנים את עור ברווז. אנשי משטרה בשלל דרגות מסתובבים בין הרכבים, מחכים לצאת לדרך. והנוער עם ג'וינטים. פתאום אני קולט שכולם סביבי מעשנים רפואי. אדושם ישמור אני בתוך עננה. עור ברווז. חבר'ה שלא נולדו כשהתגייסתי, נלחמים פה בסרטן עם תותחי ירוק נקי. מפריחים טבעות אדישות. השוטרים מפנים מבט ולא שואלים למי יש רשיון להחזקת סמים. הם רואים שהילדים חיים את הרגע. למדו לא לתכנן קדימה. וזה עושה לי עור ברווז.

למרבה השמחה יש תנועה באופק. השיירה מתחילה לזוז ואנחנו חוזרים לג'יפים. הפעם אני פוגש ברכב את אביאל צסיס. עד לפני רגע הוא היה חייל בסדיר. עמד באיזו שמירה, נמאס לו, החליט להוציא  גימ"לים. אמא שלו רופאה, אז הוא ידע לדקלם במרפאה סימפטומים של סינוסיטיס. קיבל 3 גימ"לים ואז הפניה ל-CT, לבדוק את מצב הסינוסים. בינתיים יצא לרגילה, אבל התקשרו ואמרו לו שהרופא צריך לראות אותו ברגילה. הרופא לא בזבז זמן: הסינוסים שלך סבבה אביאל, אבל יש לך סרטן במח. גידול ממאיר בדרגה 2. אביאל הובהל לניתוח ראש, אבל זה כשל, ואביאל מחכה לניתוח הבא בתור. אז הגידול פה איתנו, אני אומר לו. כן, נוקש אביאל על אחורי גולגולתו, כאן בפנים. פתאום נהיה לי שקט מידי בג'יפ, בתוספת תחושה שמלאך המוות מחבק את הקרטר מלמטה כמו דה-נירו בפסגת הפחד. אינשאללה שנעלה על איזה סלע.

השמש מעריבה, ואנחנו מגיעים בחזרה למלון. חדר האוכל מלא עד להתפקע בילדים בכל הגילאים, מכל הארץ, מכל הדתות והעדות. בזכרון מנחם הסלקציה היא כזאת: אם אתה בן פחות מ-24 וחלית בסרטן, אתה בפנים. אם לא, בוא תתנדב. בכל גיל.

רעש והמולה. כולם אוכלים. אחראי המטבח, מנשה, נכנס בין הסועדים ושואל את אחד המדריכים אם הכל בסדר. המדריך זורח: הכל מדהים מנשה. הוא מסתובב אל 120 הצעירים שסביבו ומרעים: "מי בא בא? מנשה התותח!". מכל השולחנות קמים בריצה ילדים בכל מיני גילאים ודיאגנוזות, תופסים את מנשה ומקפיצים אותו באוויר. הדג'מבה מקפיץ את השניצלים בצלחות ושכולם שרים: "איזה מנשה יש לנו, מ-נשה! או בה גה בה לה לה לה!". מנשה לכוד בין הפלורסנטים ממעל ומעגל של מיטב הנוער מתחת. חיוך מודאג על פניו, והוא מגונן עליהם. לא כל יום הוא מוצא את עצמו כל כך קרוב לתקרת חדר האוכל.

הוא נוחת בחזרה לרצפה וכולם נוחתים בחזרה בצלחות שלהם. סמדג'ה, צסיס, סולומון ושלל חברות וחברים יוצאים החוצה לקנח בטיסת מסוק בשמי הכנרת. השרב נשבר. שמי הכנרת אינם רותחים עוד, אך הרוח נושבת בעוז. על שפת המים עומד מסוק של חברת בל. הטייס מעט לחוץ, מעביר תדריך בטיחות ובו מפורטות הדרכים השונות בהן טיסה של 5 דקות במסוק יכולה להרוג אותך. רובי דוחף לי מרפק בצלעות, משועשע: "הוא לא רואה מול מי הוא מדבר? לא מאיימים על יונה עם יין". אני אומר לו: "מה אתך באמת? פתאום אני מבין שלא שמעתי את סוף הסיפור שלך. כלומר לא סוף הסיפור, אתה יודע למה אני מתכוון, איך זה… מה שלומך?". רובי קולט אותי מתפתל סביב המילים ונקרע עלי מצחוק. "מה אתה כבד? יהיה טוב", הוא עונה ועולה למסוק.

  • תודה לד"ר רונית אלחסיד שסייעה בהכנת הכתבה

80 דברים שרק גברים שעירים מאד מכירים

*רשימה זו פורסמה באתר בלייזר תחת הכותרת: "27 דברים שרק גברים שעירים מכירים". במיוחד לקוראי בלוג זה: הנה הרשימה המלאה*

ינקות

  1. בגיל בו מתחיל שיער הגוף לצמוח (12 במקרה שלך) חבריך הקרובים עוקבים אחר העניין: בהתחלה הם צוחקים עליך, אחר כך הם נקרעים עליך, בסוף הם יראים מפניך.
  2. גיל ההתבגרות הוא סרט אימה מתמשך, ובו אתה מגלה לחרדתך בכל בוקר שאפשר להיות עוד יותר שעיר.ape-1000077_960_720
  3. לקראת בר המצווה אבא רומז לך שאם לא תגלח את השפם הזה עכשיו, לנצח יהיה לך שפם בתמונות הבר מצווה. בשביל לא להיות זה שהתחיל להתגלח בגיל 12, אתה מחכה עד ליום ההולדת עצמו.
  4. לכבוד הגיעך למצוות, אתה מתחיל להעביר תער על זקנך לעתים קרובות. זו לא העבירה היחידה על מצוות השם שאתה מתחיל להשקיע בה בתקופה זו.
  5. אתה מגלה ששיער הפנים מתפשט לכל עבר וכל מה שתגלח יהפוך לזיפים שתאלץ לגלח עד שארית חייך. אתה נושא ונותן עם עצמך: שיער על עצמות הלחיים יגולח, אבל הפלומה תחת העיניים תאלץ להשאר בתולית.
  6. בגיל 14 אתה מגלה 3 שיערות בכתפיים. אתה חושב שאם תתמיד לתלוש כל בוקר את מה שיש שם, תצליח לנצח את הגנים שלך.
  7. בגיל 14 וחצי אתה מבין שהגנים שלך חזקים ממך, שאתה אינך אלא מכונה חלשה וזמנית שנועדה להעביר אותם לדורות הבאים, ואי לכך אתה מפסיק לתלוש שיער מהכתפיים ותחת זאת הופך למיסיונר של תורת האבולוציה על פי דארווין. חוכמה גדולה, גם ככה אתה נראה כמו קוף.
  8. ואז צומחות לך שיערות בפרקי האצבעות הקצרים יותר.
  9. ואז צומחות לך שיערות על ובתוך האוזניים.
  10. ואז צומחות לך שיערות כמעט עד העטרה.
  11. ואז צומחות לך שיערות על המצח עצמו.
  12. ואז אתה מפנים שלמעשה אתה אדם חנוט בתוך שטיח, ומפסיק לעקוב.
  13. אתה וסביבתך מבינים שקל יותר לעקוב אחר המובלעות החלקות, ומגלים עניין רב באלו: מה שמתחת לגיד אכילס, פנים כף היד, הלשון. וזהו.
  14. לעתים אתה מלטף בחשאי את שני הסנטימרים הרבועים מתחת לגיד אכילס ונאנח: מתחת לכל זה מסתתר בחור חלק למשעי.
  15. סיימת תריסר שנות לימוד? ברכות. בספר המחזור תהיה איזו התייחסות מביכה לכמה שאתה שעיר.
  16. אתה הכוכב של המקלחות בטירונות. אחד שיודע מודיע לך שטרם הגעת לשיא השיעור ויש לך עוד לאן לצמוח. ביום השחרור אתה מודה בפני עצמך שהוא צדק.www.tvn.hu_070617e5459f2474a0cec145cdc4043c
  17. בגיל 23 אתה מגיע לשיא השיעור ונשאר שם. בגיל 25 אתה משלים עם עצמך.

ביגוד והנעלה

  1. לבשת טי שירט בהירה? כל הסיכויים שכמה משערות הכתפיים שלך נראות מזדקרות דרך האריג אל אוויר העולם.
  2. גרביים, גאטקעס, חולצה צמודה מכל סוג תמיד ירגישו כמו עינוי עדין. כאילו יד נעלמה מושכת לך בכל שיערות הגוף בו זמנית, חלש אבל בהתמדה.
  3. שערות גופך שזורות היטב באריגי חולצות טריקו, גם אחרי 9 כביסות.
  4. פעם עשית את הטעות ולבשת חולצה מרוצ'רצ'ת כשכבה ראשונה על הגוף. לא חזרת על טעות זו עוד. הגוף זוכר.
  5. אתה מביט באנשים שלובשים חולצות רשת, ומשכנע את עצמך שבכל מקרה לא היית לובש את השטות הזאת.
  6. לעתים אתה צריך לפרוע את שיער בית השחי דרך החולצה, כשהראסטה שם מתחילה להציק.
  7. שקפקפים יסירו את שיעור כף הרגל שלך בחינם וביעילות.

באמבט

  1. כל סבון הופך על הגוף שלך למסיבת קצף.
  2. התנגבת בתום המקלחת? עכשיו שטוף את שטיח התלתלים שנשר לקרקע.
  3. ישבת בג'קוזי? יופי טמבל, סתמת אותו.
  4. סכין גילוח ממוצע מחזיק ל-4 תגלחות בלבד. בחמישית הוא כבר יהיה שחוק עד זוב דם.
  5. אתה מתרגש לגלות שחברה חדשה של סכיני גילוח החלה לשווק באזור מגוריך. אתה רוכש ערכת ניסיון והיא מצטרפת לאוסף תחת המראה.
  6. אתה מגלח את כל הצוואר ונעצר בנקודה שרירותית לחלוטין בחזה. למרות שמפתה להמשיך עד הנעליים.Ape_man_from_The_Lost_World
  7. לעתים הסכין מחליקה לך ומגלחת בטעות מלבן קטן מתחת לקו הגילוח הקבוע שלך. אין מנוס מלגלח קו חדש, נמוך יותר, ולנסות לזכור בגילוח הבא להתאמץ שהזמני לא יהפוך לקבוע.
  8. אתה מגלח את העורף בעצמך ומנווט תוך שימוש בחוש המישוש בלבד.
  9. ייבוש הידיים הרטובות בנייר מגבת עשוי להסתבך כך שהנייר יתגלגל סביב תלתלי פרק היד וימרוט אותם בהפתעה. כל פעם מחדש.
  10. או שאתה קצת עושה גבות, או שהגבות קצת עושות אותך.
  11. מה שכן, אין לך בעיה לעצב איזה זקן שתרצה. הפנים צומחות בעוז ובנדיבות.

מין

  1. בפעם הראשונה שבחורה רואה אותך בלי חולצה נפלטים ממנה הצלילים הבאים: קריאת הפתעה, נהמת התרשמות וצחקוק תוך שהיא שולחת אצבע מבוישת לתלתל חזה זקור.
  2. אבל האיכותיות מתות על זה. זה ידוע שהאיכותיות קינקיות.

    הנה שתי איכותיות
    הנה שתי איכותיות
  3. מסאז' תמיד יכאב יותר ממה שהוא אמור לכאוב. שימי עוד קרם, אתה מבקש מאהובתך.
  4. יש שחושבות שתהנה מליטוף עדין של הפרווה ללא מגע בעור. אבל זה מצמרר. מלשון צמר.
  5. יש מצב שלמצוץ לך מרגיש כמו ללקק קליפה של קיווי.
  6. אתה זורם בחדווה עם בחורות שעירות, למרות שקיים חשש פלונטר.Bonobo_sexual_behavior_1
  7. אתה אוהב דוגי סטייל כי זו התנוחה היחידה שלא מורטת לך שיערות מאיפשהו.
  8. משגל מסתיים בכך שאתה מלקט שיער גוף (שלך) מהבטן של אהובתך. או מהגב שלה. או מהמצח.

בדל"ת אמות

  1. אתה צריך לטאטא את הבית לעתים קרובות יותר מהומו סאפיינס ממוצע.
  2. אם אתה מחפף בכך, שפנפני האבק בביתך מקימים תוך שבוע ועדה קרואה ומנסחים את מגילת זכויות השפנפן. עדיף שתטאטא.
  3. אחת לחודש יש לערוך למטאטא טקס הסרת שיער גוף מהמברשת. אל דאגה, זה יצמח מחדש.
  4. כשאתה פוגש בעל בית כדי לשכור את דירתו, הוא מציץ בחשש לכיוון פתח החולצה שלך ומוסיף סעיף לחוזה: פתיחת סתימות באמבטיה תעשה על חשבונו של השוכר. מבלי לפגוע בזכויות.
  5. שותפים שלך תמיד בטוחים שמה שאתה משאיר אחריך בכל מקום הן שיערות ערווה, משום שזה שיער הגוף הצפוף היחידי שהם מכירים. כדי להזים את החשדות אתה מסיר בפניהם את החולצה ויותר הם לא מעלים את הנושא.
  6. אתה אוהב לבשל אבל יש דברים שעדיף שלא תעשה. לערבב קערת סלט גדולה עם הידיים לדוגמא.
  7. אין מצב לרדד בצק בלי למצוא בו לפחות שערה אחת.
  8. אתה אוהב כיריים עם כפתור הצתה חשמלי. להדליק כיריים עם גפרור כרוך תמיד באובדן שיער בפרקי האצבעות ופרק כף היד. כנ"ל ניהול מדורה.
  9. שיער חרוך מתקרזל ומעלה ניחוח מפוקפק. יש לשפשף את האזור הצלוי כדי לסלק את הקרזולים.

רפואה ופרא-רפואה

  1. להוריד פלסטר זה סיוט. שישאר שם, מה מפריע?
  2. כדי להוריד תחבושת רצינית צריך הרדמה מקומית.
  3. ברור שחשבת להסיר שיער, אבל זרקו אותך מהקליניקה. סססאמק, עד שמצאת מבצע צוואר חינם.
  4. בטח שאתה מת לעשות קעקוע, אבל איפה?
  5. המתנה שאתה קונה לעצמך כל שנה לכבוד האביב היא שפופרת ענק באריזת חיסכון משפחתית של קרם נגד שפשפות. ויש רק אחד שעובד לך.
  6. אבל אתה יודע כעובדה שאין לך שום בעיה לחטוף שפשפת גם בחופשת סקי.
  7. אתה יודע שיתוש עומד לעקוץ עוד לפני שהוא יודע.
  8. מצאת קליניקה להסרת שיער שמוכנה לקחת אותך כפרויקט (או שפן נסיונות, או קמפיינר). זה אומר שמעכשיו תבלה מידי פעם מרוח בחומצה ועטוף בניילון נצמד, ממתין בחדר ההמתנה לתותח הלייזר. בינתיים מסבירה לך הפקידה שיש סיכוי שזה פשוט לא יעבוד. היא מוסיפה מבט אמפתי.
  9. זה לא עובד.

Joris_Hoefnagel_-_Animalia_Rationalia_et_Insecta_(Ignis)-_Plate_I

הורות

  1. כשהפעוט שלך מטפס עליך תוך שהוא תופס בחולצה, זה משאיר קרחות.
  2. כשהוא גדל קצת הוא מביט בך בדאגה ושואל: אבא, גם אני אהיה מקופי האדם? ואז אתה מתיישב לידו, מלטף את פאות לחייו העבותות ומספר לו על צ'ארלס דארווין.
  3. אתה מרכיב את הילד על הכתפיים, אבל יודע שזה לא יחליק לך את הכתפיים אלא רק ידלל.

פרפראות

  1. לפעמים אתה מחשב לאחור כמה שיער כבר השרת. מספיק לארוג שטיח פרסי? מספיק למלא מערכת ספות 1-2-3? יותר ממה שיש שם באקווריום השיער באושוויץ?
  2. לפעמים אתה מוצא הפתעות בשיער הגוף: חרק שנלכד בשיערות החזה. אבקני אביב שנתפסו בשערות היד. ומוך. מוך בכל מקום.
  3. תחתונים חדשים ישאירו מוך היכן שהשמש לא זורחת. כלומר בתחת.
  4. ועדיף שתגלה את זה לפני שהיא תגלה את זה.
  5. אף אחד לא יודע, אבל לפעמים אתה פותח תלתלים בחזה.
  6. אף אחת לא יודעת, אבל לפעמים אתה מורט חופן, סתם מתוך הרגל סיזיפי.
  7. פעם בשבוע מישהו אומר לך: "אתה שעיר, לעזאזל!" ובטוח שזה מקורי שלו.
  8. פעם בעשר דקות מגיעה שערה כלשהי אל הלשון שלך, ולעתים נסיון להוציא אותה משם כרוך בהכנת אחת אחרת.

בחוף הים

  1. כשאתה בלי חולצה, מרחוק זה נראה כמו גופיה. מקרוב כמו סוודר.
  2. אז לעתים אתה שומע בים אנשים צועקים לך מרחוק "ההוא עם הסוודר, לצאת מהמים". לפחות פעם בחיים תשמע את זה בוקע מהכריזה של סוכת המציל.הם עובדים קשה ובשביל שכר נמוך, תן להם להשתעשע.
  3. בחופי נודיסטים אתה עלול לקבל את המבטים ששמורים לפוצים שמסתובבים בהם לבושים.
  4. כשאתה פוגש בים גבר שאיכשהו שעיר יותר ממך, זה משמח אותך מאד ואתה מראה אותו לחברה שלך.009-AN_APE_MAN
  5. כשאתה יוצא מן המים ופרוותך רטובה ומודגשת, מבצבצים ממנה המפרקים: הברך והמרפקים חלקים יותר, יחסית. מרחוק זה נראה כאילו שמת מגינים לקראת נסיעה על רולרבליידס.
  6. לגברים הנחשבים חלקים יש לעתים תופעה בגב המכונה "חצילים": שיערות בודדות וארוכות שצומחות בנקודות אקראיות על גבי הגב, או כתמי שיער גדולים יותר בקומפוזיציה מטופשת, ככתמי נפט בים ורוד. לך אין בעיות כאלה: הכל קשמיר.

זיקנה

  1. עם פרוץ שיערת השיבה הראשונה בחזה או בערווה אתה מבין שהמראה שלך, שעבדת כל כך קשה להתרגל אליו, הולך להשתנות כליל, שוב.
  2. וכל זה לא מבטיח שלא תקריח.