סף הארי

*כתבה זו פורסמה בקיץ האחרון בבלייזר בשינויים קלים*

שי קויפמן, אותו פגשתי עוד ביושבנו על ספסל הלימודים, הוא בנאדם משעשע. את נעוריו בילה על הבמה, עבר תקופה גם בתעשיית הקולנוע, אבל כבר עשור שהוא בספארי. עם שתי ילדות (אורי, 4, וליבי, חודש) ואישה (עורכת הסרטים רעות האן) הוא אחד האבות המשעשעים שתפגשו. ערב אחד הזאטוטים שלי משחקים עם אורי, והוא מתקשר אליה ממשמרת הסגירה בספארי ואומר "אני אאחר הערב, יש פה דב שלא הולך לישון". הילדה כבר מכירה אותם בשמותיהם ושואלת "זה טנגו או מיכל?". מבחינתה הם קולגות של אבא, וזה נכון. אגב, זה טנגו. מיכל כבר שינה שנת ישרים.

אז אחרי כמה שנים שאני רואה את שי חי במציאות הזאת, הזמנתי את עצמי לספארי לראות איך נראים חייהם של העובדים, ובעיקר העובדות, כי רוב הטיפול בבעלי החיים פה נעשה על ידי נשים. חמוש בצלם העל אילן ספירא, ששם משפחתו מורכב מאותיות ספארי, נכנסתי עם בוקר בשערי מה שידוע כגן החיות הגדול במזרח התיכון. בשטח של אלף דונם ולמעלה מאלף מיני בעלי חיים, יש פה הרבה מהדבר שהכי מסקרן אותי בעולם – אחורי קלעים.

20190611_075813

אנחנו מתחילים את הבוקר עם קרנפה בשם טנדה. היא חיה כמו כל הקרנפים בשטח האפריקאי הפתוח, אבל לטנדה יש דלקת עיניים כרונית שמסכנת את ראייתה. אז איך מטפלים יום יום בעין של קרנפה, ועוד אחת שמטופלת בגורה קטנה שצמודה אליה? אנחנו עולים על ג'יפ. מקדימה יושבים רמי תם, מנהל מחלקת השטח האפריקני הפתוח שהתחיל לעבוד בספארי עוד ב1980, ובת זוגו נתי קובץ תם, מאמנת בעלי חיים. אנחנו נוסעים עד לנקודת הטיפול הקבועה של טנדה. בעקבות תהליך אימון ארוך היא יודעת להגיע כל בוקר לכאן. רמי ונתי יורדים מהג'יפ ונתי קוראת לטנדה לבוא לנקודה המדויקת ליד העץ. הקרנפה באה ברצון. קודם כל מונחת בפני טנדה וביתה טלטיני תערובת מזון. בזמן ששתיהן אוכלות, נתי מורידה מפניה של טנדה מסיכת יוטה ששומרת עליה מפני הזבובים, ושוטפת לה את העין בעדינות. "היא לא מקבלת את כל האוכל שלה פה, כי מפה היא תצטרף לארוחת הבוקר של שאר העדר, ואנחנו לא רוצים מצב של האכלת יתר". גם טלטיני יודעת בדיוק איפה לעמוד כדי לאכול, קרוב לאמא אבל במרחק מספיק כדי לאפשר טיפול. רמי ונתי מלבישים מסכה חדשה ונקיה, וחוזרים לג'יפ.

הג'יפ מוחלף בטרקטור עם עגלה נגררת, שיודעת לשפוך 700 ליטר תערובת על פני דרכי ההאכלה הארוכות. רמי נוהג ואני לידו. ספירא יושב על העגלה ומצלם לאחור, עף על החיים. רמי: "פיתחנו שיטה של איזורי האכלה לפי יחסי כוחות של המינים. בין היתר יש פה קרנף, זברה וצבי תומסון. כל אחד בסדר כוחות אחר. אנחנו מאכילים אותם על פסי האכלה מאד ארוכים, כדי שגם מי שחלש יהיה לו איפה לאכול. בחורף זה בסככות, בקיץ בחורשות. עבור צבאי התומסון שהם החלשים ביותר בנינו אזור מגודר, עם חורים בהם רק הם יכולים לעבור, והם יקבלו את האוכל שם". בזמן שרמי מדבר קרנף רחב שפה אחד מרכין את ראשו הכביר ממש מתחתיי. אני מדמיין איך הקרן שלו משפדת אותי עוד שניה, אבל רמי אומר "אל תדאג, אם הוא כבר ישפד משהו זה את מיכל התערובת, הוא רעב". טוב סבלנות יא חזיר.

20190611_081252

בצומת T רמי יורד מהטרקטור, מפלס את דרכו בין זברות וקרנפון תועה, וחוסם את הצומת בעזרת מחסום מתכתי בודד. יש בספארי גם מבקרי בוקר, צלמי טבע, ביוטופים וסטודנטים. עכשיו דרכם חסומה מלהפריע להאכלה. רמי קופץ על הטרקטור ונותן גז. החיות רואות את זה ומזנקות קדימה. "הן באות קרוב אלי ואני יכול לראות איך כל אחד עבר את הלילה. רמת הפעילות יורדת פה בלילה אבל עדיין יש קרבות, המלטות. אני יכול לזהות צליעות, דימומים, שבירות קרניים, וגם אם איזו זברה לא מגיעה לאכול ואני רואה אותה שוכבת תחת איזה עץ, אשלח מישהו לבדוק אותה". איך לעזאזל המישהו הזה יזהה את הזברה הזאת שעה אחר כך בין שאר חברותיה השבעות תחת העץ? "אני מצלם לה את התחת. זה לא נכון שכל הזברות נראות אותו דבר. לכל זברה יש מבנה פסים ייחודי והאחוריים שלה זו תעודת הזהות שלה. אבל הצוות שלנו מספיק מיומן כדי לזהות את המסכנה בתוך העדר גם בלי זה".

רמי בכלל רצה להיות מהנדס חשמל, ולמד את זה. אחרי שירות קבע בטייסת קרב טייל בעולם, ובסוף התביית בספארי. "גדלתי בבית בלי חיות. פה למדתי לאהוב אותן בשגעון. אני פה כל השנים בגלל הנאה צרופה. קלוט", הוא מצביע, "אתה מטר מכביש 4, ואתה בבועה של שקט, מרחבים וחיות פרא. ועכשיו אנחנו נוסעים להיפופוטמים", הוא מסתובב בדאגה לספירא: "הם מאד רגישים לכל שינוי, הם זריזים, חזקים ולא חמודים בכלל. אל תנסה לרדת מהעגלה כי הם ישסעו אותך תוך שניות".

20190611_081248

היפופוטם הוא בועה לחה בגודל של קרנף. "החיה הזאולוגית באמת שונה לגמרי מהחיה הספרותית. אם זה זכר שליט או נקבה עם ולד, הם סופר טריטוריאליים ואלימים. הם צמחוניים אבל באפריקה הם קורעים לגזרים לא מעט בני אדם בשנה". נו כמו טבעונים בפייסבוק. למרבה המזל ספירא מתאפק ולא דופק קפיצת מוש אל תוך המון סוסי היאור החשדניים שמתגודדים תחתיו בדרכם אל ארוחת הבוקר. פה ושם אני מזהה אחד צולע, אפילו בקושי הולך. אני שואל את רמי על אודותיו.

"יש גני חיות שלא רוצים להראות חיות זקנות והם מעלימים אותם בכלובים מאחורי הקלעים. אבל דווקא חיה זקנה, חלק גדול מהבטחון שלה זה העדר. אז אצלנו לא מעלימים אף אחד, ואתה רואה את כל התהליך – מלידה ועד זיקנה ומוות. אז גם רואים פה גוויות מידי פעם. הוטרינר בא ורואה, אם הוא מת מזיקנה או מקרב. אם זה משהו אחר אז שולחים לבדיקה. אחר כך תורמים למוזיאונים, אוניברסיטאות, חדרי טבע. לפעמים רק את הראש, קרניים, עור, לפעמים את כל הגוויה. ואם מתו בקרב, אפשר גם להשתמש בה למזון, לתת אותה לאריות, נמרים… גם הטיגריסים ישמחו לקבל איזה גנו".

הסיבוב מסתיים. החזקות והחלשות קיבלו את מזונן, ורמי יושב לקפה של בוקר במשרדו. אחורי הקלעים של הספארי מלאים בשלטים, לוחות מחיקים וטבלאות. כל חיה מקבלת תכנית תזונתית מדויקת, על כל קופיפה וג'ירפה נכתבות תכניות של אימון, העשרה, מצב רפואי… לו רק היו יודעות. אנחנו פוגשים את גלי ברקוביץ', מאמנת בעלי החיים של הספארי. "החלום שלי היה לעבוד עם דולפינים, אבל גיליתי שהם אוברייטד בטירוף. אנחנו בכלל לא מעניינים אותם". אבל הרי יש בהיסטוריה סיטואציות בהן דולפינים הצילו בני אדם? "בסדר, היו גם מקרים של אנשים שגידלו אותם זאבים. בוא ניקח דברים בפרופוציות. הרחתי כמו דג במשך שנה, כל היום קרצפתי דליים ופילטרים. לא נהניתי. אז הגעתי לספארי לפני 11 שנה, מיד לתפקיד המאמנת הראשית. בראיון העבודה אמרו לי לא, אנחנו לא קרקס, אצלנו אין שואו ואין אימון. אמרתי רגע, זו לא הכוונה. אימון זו הגברת התקשורת, יצירת הבנה. אפשר לטפל לטנדה בעין על ידי חץ הרדמה יומי, אבל זה לא כיף לא לה ולא לנו. אז מלמדים אותה כמו שמלמדים ילדים, חיזוקים חיוביים, דיבורים, המון אמון. הכל מבוסס על צ'ופרים, פרסים, אמון ולא על עונשים. אם טנדה יום אחד לא רוצה להגיע, זה קרנף. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להכריח אותה. אני רוצה שהיא תרצה".

20190611_110516

אנחנו נפרדים מרמי והולכים עם גלי לאימון גורילות. מטרתו היא להכין אותן יום יום לטיפול רפואי, לכשיזדקקו לו. "אנחנו חייבים להיות דמויות מטיבות בחיים שלהם, לא אלה שמגיעים רק כשצריך לעשות משהו לא נעים. אמון שוברים בשניה. אם אני מבטיחה לך גמול, אתה בא ולא מקבל – האמון מיד נפגע. אם עושים טעות צריך להגדיל את הצ'ופר, ואם התזונאית לא מרשה נאלץ לקחת צעד אחורה ברמת הקושי שאנחנו דורשים מהן".

אנחנו אצל הקופים. בחצר סמוכה אוראנג אוטנית אחת מצאה שק ומתכסה בו כדי להשיג צל. "לפעמים הם גם טובלים את השק במים ומתקררים". האוראנג אוטנים חיים בשטח ובו מבנה סנדות מורכב, משהו שנותן להם מרחב עם צל, ומקום לנוח, ודברים להתלות עליהם כמו שהם רגילים להתנייד… "אם היינו נוטעים עצים הם היו מצליחים לצאת החוצה". קופת גיבון מתיישבת מזרחית על קצה עמוד ומתחילה לשיר "אווו אווו". זה נקרא שיר משפחתי. כדי לשמוע אותו, פלוס הסבר קצרצר של גלי, לחצו פליי כאן:

 

הגורילות חיות מאחורי חלון זכוכית עבה במיוחד. הזכר השולט, לוקאס, מזכיר לי את הבדיחה: גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת? איפה שהיא רוצה. גלי: "יש קטע שאחרי שנים שאתה בא במגע עם החיות האלה, ובונה איתן אמון ותקשורת, יש פיתוי להגיד – אני יכול להרשות לעצמי לגשת פעם אחת ולתת לגורילה חיבוק. וזו בדיוק הסיטואציה שבה אתה נהרג. ספירא תתרחק, האימון מתחיל". הבעיה היא שספירא, שמספר הקעקועים שהוא קעקע על עצמו בחמש השנים האחרונות עבר את ה-35, הוא גם סוג של פרא. על רקע שירת הגיבון הנפלאה, גלי לוקחת את לוקאס לצד ונותנת לו פירות כדי שלא יפריע. מור, מטפלת שנראה שיש לה חיבור טוב עם הקופים, מבקשת את כף היד של אמליה, נקבת גוריל בוגרת, ומלטפת לה את פנים כף היד. היא מבקשת להסתובב והיא מסתובבת. אחרי כל מעשה נכון היא מקבלת פרי ישר לפה. עכשיו היא שותה מיץ ממותק ממזרק שקוף גדול. מור מסמנת לה לתת כתף, ועושה כאילו היא מזריקה לה, צובטת קלות באמצעות אטב. המצלמה מתקתקת. באוויר חולף מטוס נוסעים ענק. אמליה שוב שותה מזרק של פטל. גלי אומרת לספירא "אתה קרוב מידי", וכמו כדי לתת לכך סימן קריאה, לוקאס מתרומם ודופק מעבר לסורג שאגת אזהרה שגורמת לספירא ליפול על התחת. אני מפציר בו לסגת, גלי כבר פוקדת עליו והוא יצא. הוא אומר "למיטב זכרוני זו פעם ראשונה בחיים שגוריל נהם עלי. אבל לא נבהלתי." גלי: "זה הוא קובע. לא אנחנו. וזה הכל עניין של אמון: אני לא יכולה להיות מעורבת בסיטואציה בה הוא חש בסכנה. הוא סומך עלי. זו הייתה רק שאגת אזהרה. מה שיכול היה לקרות זה שהוא היה לוקח את אמליה ומרחיק אותה ממור, בקטע של "זה לא שווה את הבננות".

אנחנו מבקשים לשמוע עוד על לוקאס. הוא הגיע לפה לפני שנים כזכר שולט. הוא שלט מיד אבל לא היה ניגש לאימונים, רק צפה מרחוק. "לקח שנתיים עד שהוא החליט שכולם מקבלים צ'ופרים שווים, והצטרף למשחק". וואו, איזו דחיית סיפוקים.

20190611_105345

אנחנו ממשיכים לאימון של מותק הפיל. מותק, 57, התפרסם כשלילה אחד בשנת 2008 התגנבה לכלובו נכדתו של השר דאז בנימין בן אליעזר. הוא חש כנראה מאוים ופצע אותה. "מותק מבחינתו הגן על עצמו ממישהו שהוא לא הכיר. אם הוא היה רוצה הוא היה הורג אותה, והוא בחר שלא. אבל לא היה צורך לעבוד איתו מחדש על יצירת אמון כי זה קרה בלילה, בלי קשר למישהו מהצוות. למחרת בבוקר הוא התנהג כרגיל". למותק יש אבצס מוגלתי בכף הרגל, והטיפול ממוקד בלנקות לו את האיכסה תוך כדי שהפיל יהיה הכי שמח שאפשר. "בקיץ חם לו, וראינו איך האוזניים מתנופפות, והזבובים מציקים לו וראינו שהוא לוקח מים מהגיגית ומשפריץ על עצמו, עושה לעצמו מקלחת. הוא תיקשר את הצורך שלו. אז הבאנו את הצינור ועכשיו אנחנו מקלחים אותו תוך כדי".

בקה ריפקין, מטפלת פילים לונדונית, מכינה פיילה עם מי מלח. גלי מקררת בצינור את כל הסורגים וקוראת למותק: "אתה רוצה להתקלח מאמי? בוא". בקי כבר חתכה לו מבעוד מועד סלט עם שזיפים, מלון, אבטיח, אפרסק, סלקים מבושלים, אורז. השיניים שלו שחוקות ומשתדלים שלא יצטרך ללעוס. גלי מסמנת לנו את קו הבטיחות ורושפת לכיוון ספירא: STAY! ספירא: הלו, למה ככה, לפחות זרקי לי איזה פרי.

בקה מסבירה קצת אנטומיה: "החדק שלהם הוא רק לנשימה. זה לא מקושר כמו אצלנו, אז הם לא יכולים לנשום דרך הפה, ולא לשתות או לאכול עם החדק. רק לשאוב כמו לתוך קש בשרי, ואז להתיז לפה". העבודה מתבצעת תחת שמשיות לרוב כי הדקות ארוכות והשמש קופחת. מותק פותח בעזרת רגלו את הצוהר הקטן בסורג ומחכה. כל הפרונט שלו נמשים ג'ינג'ים. הוא מגרד את החדק שלו על הבטון הרטוב ונושף. זה משפריץ, וזה סימן שהוא רוצה מקלחת. גלי מאכילה אותו בפירות בקצה החדק בעוד בקה שוטפת את כף רגלו בצינור, בלחץ דומה למקלחות חוף. בוץ וחציר נשטפים משם, והיא מברישה עם מברשת ירוקה קטנה. ספירא שוב עובר את הקווים ומבקש ממני: אם אתה רואה חדק מתקרב, תן סימן. יש לו ילד לספירא, אני לא מצליח להחליט אם "אבא שלי נרצח על ידי פיל" זה דבר שעושים לך כבוד עליו בבית הספר, או רק מריצים עליך דאחקות. חתיכת פרי נופלת למותק על קיפול החדק עצמו והוא מאזן אותה יפה, מקפיץ באוויר, תופס והופ לפה. תמיד רעב, לא מוותר על פירורים, שר לנו ברי סחרוף.

20190611_125759

בדרך חזרה מהאימון המוצלח אני שואל את גלי על המבקרים בספארי, שחלקם עדיין זורקים אוכל לחיות, וסיגריות, ובקבוקים. "הקהל הישראלי אוהב תמורה לאגרה. שילמנו כניסה ואנחנו מצפים לראות את האריה כמו בנשיונאל ג'יאוגרפיק, רץ וקופץ ומזדווג. בפועל אריה זה חתול. הוא רוב הזמן ישן. הם לא מבזבזים אנרגיה סתם. ואם הבמבה שבאת איתה מהבית מעוררת את הסקרנות של הקוף, זה מאד מפתה לזרוק לו אותה. אבל הקהל גם מאמן אותנו. למדנו שהקהל רוצה לראות את החיות זזות, אז החלטנו, בימים של הרבה קהל, לא לתת ארוחת בוקר גדולה מידי שתשבית אותם, אלא לחלק את זה לארוחות קטנות וכל חצי שעה לתת להם לאכול. והקמפיין "מי שאוהב לא מאכיל" שלנו עובד יפה. הכי נפוץ פה זה לראות ילדים שמסבירים לאבות שלהם "אבא, אסור להאכיל". אני נזכר שככה זה עבד גם עם קמפיין "צא לנוף אך אל תקטוף" בשנות ה-60: הילדים שמעו בגן והסבירו להוריהם מהם פרחים מוגנים. "נקודת המוצא היא שאנשים לא רוצים להזיק כדי להזיק, הם מחפשים את האינטראקציה ואני הכי מבינה את זה, גם אני פה בשביל האינטראקציה". לא פייר, את כן מאכילה אותם. בכל זאת אני מחזיר בשקט את הבמבה לכיס.

"העניין של הציד חשוב גם לחיות, ואנחנו מנסים לשים לאריות את האוכל כך שיתאמצו וישחקו בשבילו, בתוך כדורים או חביות. והם גם צדים לא מעט עופות שעוצרים לנוח דווקא אצל האריות, ושם אכן נקבעת מנוחתם. ויש כבל שמריצים להם את האוכל עליו. אבל זה אף פעם לא יהיה כמו מרדף על באפלו" ומה עם לתת לאיזה באפלו גוסס לרוץ אצלם? "בחיים לא נעשה את זה. הרווחה של הבאפלו חשובה לא פחות מהרווחה של האריה. ואריה שרואה באפלו גוסס עלול להתחיל לנשנש אותו מהרגל. זה מוות מזעזע. שמע, אני צמחונית אבל כשאיזה חיה מתה פה וצריך לחתוך אותה, אני עושה את זה". אז כן, את יודעת לפרק גנו? "כשצריך".

לאחרונה נפטרו כמה חיות בספארי. מה עם לקנות חדשים? "אין מכירה של חיות בר. אתה משלם רק עבור המשלוח. ארגון גני החיות האירופאי מחזיק רכזי גזע, שיש להם את כל המידע הגנטי והרפואי לגבי כל החיות, ורק הם מחליטים מי יגיע לאן, כדאי למנוע התרבות קרובי משפחה". איפה הייתם במשחקי הכס תגידו לי. "רכז גזע יכול להחליט דברים כמו "הנמרה הזאת יכולה להתרבות פעמיים עם הנמר שלכם ואז היא תטוס לאוסטרליה להמשך חייה". זה כמו קצין מיון של קרנפים. אני מדמיין קרנף בא אליו ואומר לו אחי, אתה חייב לעשות לי קומבינה, אני צריך להיות עם בן דוד שלי ברמת גן.

הטלפון של גלי מצלצל, זה חבר שלה. היא עונה בזריזות: אני עוד דקה באימון דורבנים, אני אחזור אליך. "אני מחזקת חיובית בחיים בכלל. זה דבר שלמדתי מהחיות. זו אינטראקציה אנושית בסיסית, עם ילדים עושים את זה כל הזמן ולא מזיק בכלל לחזק גם מבוגרים. תנסה. הבעיה ש"הרבה אנשים מדברים לחיות, אבל מעט מקשיבים להן" (א.א. מילן). כמו אלו שמחבקים ארנבונים, שבכלל לא אוהבים את זה. פעם עשיתי למותק מקלחת, והוא ככ נהנה שהוא נשכב על הרצפה והרים רגליים באוויר, הייתי בעננים, ולא שמתי לב איפה החדק שלו – והוא ניסה לתפוס אותי. שמתי לב בשניה האחרונה וזינקתי לאחור. אם הוא היה מצליח הייתי נתונה לחסדיו, והוא היה כנראה רומס אותי באיזשהו אופן. הוא בכל זאת פיל, גם בכוונה טובה הוא ענק. ככה זה חיות בר – אסור אף פעם להוריד את המגננות".

20190611_081359

חם לי. אני לא יכול יותר ורוצה קצת מזגן, נכנס לצריף רחב ידיים. בפנים כ-30 בחורה ובחור מוחאים לי כפיים: "היום יום הולדת היום יום הולדת!" אני משועשע, אבל אחרי שניה נכנס עוד מישהו ומסתבר שהם עושים את זה לכל מי שנכנס. אלו הם מדריכי הספארי בהפסקת אוכל, וזו חבורה עליזה וסוריאליסטית במיוחד. אני מקפיא את עצמי ויוצא לראות את בית החולים לחיות בר של הספארי.

בית החולים הוא שת"פ של הספארי ורשות הטבע והגנים. ד"ר אריאלה רוזנצווייג-בולר לוקחת אותנו לסיור במתקן. "כשהקמנו אותו פה קלטנו 200 חיות בשנה, היום זה כבר 5000 בשנה. חוץ מטיפול, כולל נמרץ, הקמנו פה גם בנק פלסמה לחיות, בנק נוצות לעופות שצריכים השתלה כדי לעוף, אנחנו גם משתילים צואה לחיות שמערכת העיכול שלהן לא מתפקדת עם הפלורה הקיימת במעיים. והנה בנק הרקמות". על חדרון קטן עם דלת זכוכית ענקית יש שלט: "הכניסה אסורה למעט באישור מראש, וגם אז אסורה אז בקיצור אין כניסה!" בפנים מונחים שני דוודי פלדה גדולים, מכילים בין היתר חנקן נוזלי. "זהו בנק הרקמות, פרויקט חדש. הרעיון הוא לשמר רקמות של מינים נכחדים, מתוך הבנה שיום אחד נוכל לייצר מהרקמה בעל חיים חדש – לא שיבוט. לקחת תאי עור ואותם להפוך לתא ביצית ותא זרע ולהפוך לבע"ח חדש עם מטען גנטי חדש. זה בתחילת הדרך. זה פרויקט בשת"פ עם גרמניה – יזראל-ג'רמן ארק אוף לייף. הרעיון הוא שבשני המקומות יש עותקים של כל רקמה".

20190611_133107

אנחנו מטיילים בין המחלקות. פנימית א' למשל זה חדר לא גדול ובו עץ. על העץ עומדים וממצמצים לקראתנו כעשרים דורסי לילה: תנשמות, אוח אחד, כוס או שתיים, גוזלי ינשוף והמון שעירים קטנים. כולם הובאו לפה פצועים. על הקרקע מונחת צלחת עמוסה בעכברונים מתים. מידי פעם צולל אחד מהם ותופס לו חטיף. "באביב יש יותר חיות בבי"ח. כי באביב יש יותר מטיילים שמגיעים לטבע, לעתים עם ג'יפים ואופנועים ודורסים כל מיני בעלי חיים. זורקים זבל שהחיות אוכלות ונחנקות. ויש נדידה. ויש גוזלים שהם פגיעים יותר. ויש גם גיזום שפוגע בקינים בלי סוף. גם מכסחות דשא הן אויבות של קיפודים וצבים. השיא הוא שקיבלנו ביום אחד 110 חיות לטיפול".

בחדר הניתוח יש חלונות ענק ומאחוריהם אודיטוריום כמו שקורה לעתים בחדרי ניתוח אוניברסיטאיים. "לעתים אין משמעות להצלת הפרט הבודד, אם זה לא מין נכחד. אבל לחינוך יש השפעה אדירה". הוטרינרים פה צריכים לדעת למעשה הכל, על כל המינים. "תחשוב שאתה צריך להיות מתמחה של כל מחלקות בית החולים, ועכשיו תכפיל את זה במספר המינים היבשתיים (והאוויריים) שקיימים", אומרת לי ד"ר נילי אנגליסטר, "יצא לי לטפל גם בחיות קטנות מאד. הביאו לי גורי עטלפי פירות שזה יצור במשקל 3 גרם. ופעם הביאו לי עכבישה, אלמנה שחורה, ואמרו "היא לא נראית טוב".

20190611_134027

נילי עומדת לנתח חסידה. היא הגיעה לכאן עם שבר בכנף, והכניסו לה מוט מתכת שיאחה את העצם בצורה טובה. זה קרה ועכשיו נותר לשלוף ממנה את המוט. אריאלה מראה לנו ברנטגן את השבר המקורי, ואת המצב כרגע. השיפור ניכר גם לעין בלתי מקצועית. מוציאים את המקל מהכנף של החסידה, ומוציאים, ומוציאים, לא יאומן האורך.

20190611_134039

כדי להרגע, אני יוצא משם ונכנס לחדר אקראי. החדר מתברר כמטבח של בית החולים.

נועה היא בת שירות בת 19. היא עומדת במטבח וקוצצת סלט בשר לצבי ביצה שמאושפזים פה. "זה השירות הלאומי שלי", היא אומרת בעוד היא גוזרת עכבר מנוח. מה ביקשת לשירות לאומי? "משהו עם חיות. לא ביקשתי לקצוץ עכברים. אבל באתי לפה וראיתי שזה חלק ממה שעושים. זה מה שהחיות אוכלות בטבע אבל עכשיו הן חולות וצריך להאכיל אותן כדי שיתחזקו". מתנדבת בשם הדר מכניסה רק ראש דרך הדלת ומבקשת מבת שירות בשם כליל: "כשיגיעו הרימות תכניסי אותן לפריזר? תודה נסיכה!", והולכת. אני מביט בפריזר, ויש עליו שלט שלדעתי צריך להיות מודבק על כל פריזר בעולם:

20190611_123252

"חלומי הוא להיות וטרינרית", אומרת כליל. "הבנתי את זה פה. קיפודים זה הקטע שלי. הם באים לפה בדרך כלל כשיש להם סקביאס, או שנשך אותם כלב. הם חמודים ממש ואני אוהבת להיות חלק מההחזרה שלהם לטבע". אני שואל את הדר: למה את מתנדבת פה? "כי הם חמודים רצח. רוב מה שאנחנו עושים פה זה לשקול ולהאכיל, ולקרוא לאחות אם משהו משתבש מעבר לכך. אין פה מספיק תקנים והקטנים האלה צריכים אותי. יש אנשים שרוצים להתנדב פה אבל הם באים לפה בפעם הראשונה בשבע בבוקר, רואים שזה דירטי ג'וב, ואומרים די, זה לא בשבילי. אני נשארתי".

20190611_124039

בסוף היום אני תופס את שי קויפמן ברגע פנוי במחלקת הטורפים בה הוא עובד בשנים האחרונות. "התחלתי פה כמדריך ונושא החינוך ממש חשוב לי. אחרי כמה שנים עברתי לפה לפגוש את החיות. זוכר את טנגו, הדב שלא רצה להכנס לישון? הוא פשוט לא שמע אותי קורא לו לישון, היה חירש וזקן מאד. הוא נפטר לפני כמה ימים. עצוב. הוא היה הכי זקן פה. בן 31. הוא היה בתקופה טובה של פעילות אבל בוקר אחד לא התעורר, ועכשיו הזקנה שלנו זו מיכל, דובה סורית בת 29. הראש של טנגו עבר לאוניברסיטת תל אביב, ולדעתי את השאר קברו. יש חיות שאתה לא רוצה לראות את האריות אוכלים, רק מהכבוד. כאילו, זה הדב ש'ך".

אנחנו עוברים בין המשרדים ואני רואה "לוח העשרות" תלוי שם. מה זה? "אנחנו מאד עסוקים באיך לשבור להם שיגרה. הדובים למשל אוהבים גזם מרוח בחמאת בוטנים. פעם ב לקבל דבר כזה מאד משמח אותם. כורש למשל זה נמר, תולים לו יוטה רטובה עם תבלין. לפעמים הוא יכול לתלוש את זה, לפעמים הוא רק מרחרח את זה, או מלקק. אנחנו לומדים מה הוא אוהב יותר או פחות. יש העשרות גם בבתי הלילה וגם בחצרות. בחורף הם הרבה בבתי הלילה, כי הוא יורד בארבע וחצי. כשאני בא כורש נהיה חמוד, מתגלגל על הרצפה. אבל לא כל החתולים הגדולים שלנו פה אוהבים אותי באותה מידה. יש פה טיגריסית שאוהבת את כולם חוץ ממני. משמרת הסגירה איתה זה אתגר, שואגת לעברי… מחיצה או לא, זה מפחיד לאללה. אני בא עם צ'ופרים והיא לא לוקחת ממני." אנחנו הולכים לבקר את זקנת הדובים, מיכל. בפתח בית הלילה שלה שסועה אנפה. היא תפסה אותה בעצמה. אולי לא כזאת גריאטרית. היא מייבשת אותה בקרני השמש האחרונות, אולי מעוניינת בביף ג'רקי.

שי: "כל הזמן שואלים אותנו המבקרים – אז מה, אתם מסממים את החיות? ממש לא. רוב החיות נחות רוב הזמן. מוציאות אנרגיה רק כשצריך. זה ניהול חיים נכון". לאיזה חיה אתה הכי מתחבר? "קופי המקוק. התפעול של קופים יותר מסובך. הם יותר אינטילגנטיים ורגישים לכל מיני דברים. הם יכולים כקבוצה להחליט לא להכנס לישון. מקוק זנב אריה הם בסכנת הכחדה סופר חמורה, נשארו רק 3000 כאלה בטבע, במקום אחד בהודו, ליד גואה. כורתים להם את היערות. פעם הסבתא שלהם, שהיא גדולה וחזקה ושולטת גם בזכר האלפא, ילדה גור והוא מת. כמה ימים אחר כך נולד גור לנקבה אחרת בחצר, והיא חטפה אותו. חשבנו שזה יסתדר כי יש לה חלב, אבל הגור לא ינק ממנה כל כך ולא שרד. ואז היא חטפה גם את הגור הבא שנולד לנקבה אחרת. נאלצתי לקחת אותו ממנה, כבר לא היה לה חלב בכלל. אז היא זוכרת אותי לרעה, והסיתה את כל המקוקים נגדי. הם לא יודעים שאני לטובתם, הם רק ראו אותי חוטף גור מהמנהיגה שלהם".

שי פותח בפנינו את המקרר, ארוחות מסודרות שם לפי נמען. ליד השם "כורש" מונחת רגל של איזו אנטילופה, ככה כמו שהיא. זו הארוחה שלו? "בערב הוא מקבל את הארוחה המרכזית שלו, זה רק פינוק למחר בבוקר."

השמש מעריבה ואני יוצא הביתה דרך הפקק בכביש 4. בשוליים עומדות שתי מכוניות ושני זכרים חובטים זה בזה, בעוד הוולדות שלהם בוכות במושבים האחוריים. אחחח, בני אנוש. התגעגעתי.

היעד החדש שמשגע את הישראלים

1.

שב. קנה כרטיסי טיסה לאלבניה לך ולאשתך. אל תשתף אותה בתמונה המלאה. מספיק שהיא תדע שזהו טיול יום ההולדת ה־40 שלך, שנולד ביוזמת הוריך, ושמימון נוסף תיקחו מהחיסכון שפתחתם לפני כמה שנים בדיוק למטרה זו. בחשבון הבנק שלכם שלושה פק"מים: "יום שחור", "יום אפור" ו"יום ורוד". שבור את "יום ורוד" אל תוך העו"ש, והרי לך תקציב.

נחת בשדה התעופה של עיר הבירה טירנה מעט אחר חצות. אין טעם לשכור רכב בלילה. הדרכים לא ברורות דיין, והנהג האלבני הוא מתחרה ראוי לישראלי במציאת דרכים יצירתיות לעלוב בחוקי התעבורה (אם כי מפסיד בנקודות). שכור אם כן חדר בבית מלון בשדה. בחר לך בית מלון עם שם גנרי כמו Airport Hotel. מלונות בשדות תעופה שעפים על עצמם עם שמות כגון Millennium Hotel או Paradise Hotel פשוט לא מבינים את הפונקציה שלהם ולכן ייפלו בדברים הקטנים כמו מים חמים באמבט או זגוגית כפולה לבידוד מרעש ההמראות.

בחדרך במלון פתח את המיניבר ורד עליו כאסח. אתה באלבניה. כל דבר במיניבר עולה עד עשרה שקלים, שהם 300 לֶק, המטבע המקומי. זו ההזדמנות שלך לחוש שאתה מרגל בשירות הוד מלכותה עם תקציב בלתי מוגבל, למרות שהמשימה שלך שונה בתכלית. חשוב שכל הוודקה הזאת לא תעלה לך לראש. מזל שהבקבוקונים קטנים.

ככל שהדבר מתאפשר, שבו בבוקר לארוחה רגועה ומסודרת. אין טעם להתחיל את השבוע ברוטו שלכם בתחושת דחיפות. להפך, ייטב לשניכם אם תחליקו בהדרגה אל תוך המשימה, בהולה ככל שתהיה. המזון באלבניה טרי באופן מטלטל. לירקות יש טעם של ירקות. המזון מן החי היה חי עד לפני שעה קלה. שלמו את החשבון על הלילה בן ארבעת הכוכבים: 9000 לק, שהם כ־290 שקל, כולל כל המיניבר. אספו את האוטו שהזמנתם בשדה התעופה. ביצעתם את ההזמנה באמצעות חברה ישראלית אך זו תתגלה כקש וגבבה. ביקשתם ג'יפון יפני אבל בשדה ממתין לכם שי: אוטו משפחתי מתוצרת צ'כית. אין פנאי או תועלת בהמתנה על קו חוצה יבשות עם רמאים וגזלנים. כעת יש לצאת לדרך ולהגיע למפרץ ולורה.

20190404_152854

2.

שב על ההגה ותן לרעייתך את תפקיד הנווטת האוחזת במפת נייר. זכור שזוגתך אינה אשמה במחדליך. כאשר תיבהל מאמבוש של שוטרים שצצים מעבר לעיקול כפרי, ותיסע היישר אל תוך תמרור אין כניסה, זוכה אגב כך למחאות הז'נדרמים, אל תרים את קולך עליה. היא לא אשמה שאתה חש בושה עמוקה כרגע. קח אחריות. נשום עמוק. זכור שמי שאמר לך ששוטר אלבני יעזוב אותך תמורת שטר של עשרה יורו גם אמר שמעולם לא עשה כן בעצמו. ייתכן שמדובר באגדה, ולראיה: השוטרים ראו שאתה נוהג ברכב תוצרת השנה הנוכחית, כלומר תייר, ובכל זאת לא קראו לך לשיחה. רק גערו בך בעל פה וסובבו אליך את גבם. תמרן לנתיב הנכון ובלע את כבודך אגב כך.

כבישי אלבניה הראשיים יתגלו במהרה כאזור תעשייה בלתי נגמר. לאורך הדרכים פרושים אלפי עסקים מכל המינים. ממרכולים למוסכים, מחנויות טרקטורים לחנויות מחרשות. בין העסקים פזורים בתים משני סוגים: כאלה שחיים בהם אלבנים, וכאלה שלא חי בהם איש. עושה רושם שכשביעית מהמבנים באלבניה עומדים ריקים. מחציתם ננטשו במהלך מאה השנים האחרונות, למשל כאשר דייריהם נתלו על ידי המשטר הדיקטטורי שתם בניינטיז. שאר הבתים קמים לאטם בתהליך מימון הדרגתי כך שאפשר לראות שלדי מבנים רבים ריקים. לעתים בשלד רב קומות בנויה רק קומה אחת, ולעתים רק חדר אחד. חדר זה לעולם יהיה צבוע בצבע בולט ושמח.

עצור לצהריים במסעדה המופלאה "קורלי". נסה לשוחח בנושא עם המלצר הצעיר. שמו אלבן. דומה שלכל המלצרים הצעירים באלבניה יש תואר אקדמי מבוזבז כלשהו, אבל למרבה האכזבה אלבן עוד לא התארגן על דוקטורט. כן, הוא מכיר את הזמר. לא, הוא לא אוהב אותו במיוחד. אולי בגלל תיירים נודניקים שהוא פוגש פה ושם. עבור לדבר איתו על תופעת הנדל"ן הנטוש. אלבן לא ייפייף לך את המציאות: "אלבניה היא מקום גרוע לגור בו. אתה יודע שב־2007 הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה פה,  וכשלחץ ידיים להמונים שבאו לברך אותו מישהו דפק לו את השעון מהיד? תראה ביוטיוב. השכר פה נמוך בצורה מגוחכת ומי שיכול עוזב. אין לאנשים למי למכור את הבתים אז הם אורזים מזוודה ונוסעים אל עבר עתיד טוב יותר". למה אתה עוד פה? "לא יודע מאן. אבל הצלעות שלכם מוכנות, אני הולך להביא אותן".

20190404_172504

מלבד מבני מגורים נטושים יש באלבניה גם בסיסים צבאיים נטושים ומפעלים נטושים לרוב. בקומפלקסים אלה ניתן לראות לא פעם משפחות שלמות, על ילדיהן וטפן. הסטירה הכלכלית האדירה שחטפה האומה ב־1997 טרם חדלה מלצלצל. מדובר בתרמית פרמידה קלאסית שהצליחה להותיר 130 אלף פושטי רגל. הם מכרו את כל מה שהיה להם כדי להיכנס למה שנתפס כעסקת המאה. הממשלה הדנדשה לא מנעה את הקריסה הידועה מראש משום שהתערבות ממשלתית נחשבה חזרה בזמן לעבר הלא רחוק, שאיש לא התגעגע אליו. וכעת, אנשים תולים כבסים בין המבנים הקורסים ומבשלים קופסאות שימורים על מדורות. הילדים לא כאן. הם נשלחו לקבץ נדבות בכיכרות העיר הסמוכה. 

3.

רק חמש דקות נסיעה מפרידות בין משכנות הקבצנים, לבין הקבצנים הקטנים עצמם. בשדרות הטיילת הנעימה של עיר הקיט ולורה, הילדים דוברים, מלבד אלבנית, גם איטלקית ואנגלית, ומתמידים במלאכתם. אפריל הוא חודש עני בתיירים, ומרגע שזיהוך ככזה, לא יעזבו במהרה. לא רק הילדים המתגוררים למעשה בבסיס נטוש של חיל האוויר האלבני מקבצים נדבות, אלא גם חיל האוויר האלבני עצמו. ממש עכשיו התגלו עשרות מיגים מרקיבים בבסיס נטוש בבטן האדמה וכעת הם מוצעים למכירה פומבית כמזכרות. עיניים על המטרה: לא באת בשביל מיגים. אנא הימנע מרכישה שכזו, למרות המחיר המפתה.

ולורה רחבת ידיים, צבעונית וכאוטית. הימלטו משם מהר ככל שתוכלו והמשיכו צפונה, אל הכפר זוורנייץ שבקצה המפרץ. מצאתם אותו מראש בגוגל ארת', כמו את כל החו"לים שלכם עד כה. הפטנט הוא לסובב את האון ליין גלובוס הזה על קו הרוחב שמזג האוויר בו הוא המיטבי לעונה. על גביו יש לחפש מדינות שהטיסה אליהן זולה יחסית, ושהטופוגרפיה שלהן מבטיחה התפעמות: שילובים של גובה ומים. כך מצאתם בעבר את מונטנגרו השכנה וגם את מערב פורטוגל, וכעת את אלבניה. מפרץ ולורה נראה מלמעלה מבטיח ככל המפרצים, אבל התמונות שהשאירו המבקרים סביב זוורנייץ לא השאירו מקום לספק: זה לא עוד כפר ציורי על מפרץ.

אחרי נסיעה דרך חופת יער אורנים אולטרה־עבים, שאף אחד לא מנסה לדלל כמו בישראל, תגיעו לכפר אלבני קלאסי: עשרות בתים פרטיים בעשרות צבעים פרטיים, לכולם משק קטן ודל. חלק מהבתים כבר, או עדיין, ריקים. אפשר לרכוש כאן צמודי קרקע נטושים על החוף באלף שקל, רק שלא ברור אם הם יחזרו כתשואה אי פעם. בכל זאת, אלף שקל. ריח ההסקה עולה מכל הארובות, ובקצה הכפר מתחילה שורת בתי הקיץ להשכרה, ואחריהם המלונות. חנו ליד המלון האחרון בשורה, שנושא את שם הכפר. אל תחכו שמישהו ישים לב שהגעתם. הגעתם לכאן כחודש לפני פתיחת עונת התיירות, עת איש אינו מצפה לאורחים.

הדלתות ינחשו אותך וייפתחו מעצמן. האור יידלק אוטומטית, אך הלובי יהיה ריק מאדם. תשמע התרחשות אי שם, אך צעקות כלליות בשפות שגם כך אינן מדוברות פה לא יועילו. אל תבזבז זמן על צלצול בפעמון שעל הדלפק. רד במדרגות שתי קומות למטה, למסעדה. כל הצוות מתפנן לו שם. הם יופתעו לראות אתכם, ומהבלבול יסגרו איתך מחיר משעשע על פנסיון מלא: 5000 לק, כלומר 150 שקל, לחדר עם מרפסת 20 מטר מהגלים, ארוחת ערב וארוחת בוקר. בחר את החדר הכי גדול, זרוק שם את חפציך ונעל נעליים טובות.

20190403_073150

מצפון למלון מתנשא רכס גיר מוריק. חווה קטנה וציורית חוסמת לכם את הגישה לרכס. גש לגדר החווה. מאחוריה תמצא חוואי צרוב מלח שחולב את שלוש פרותיו. הסבר לו בפנטומימה שאתה מבקש רשות לפתוח את השער ולעבור דרך הנכס שלו אל הרכס. הוא יבהיר לך בפנטומימה שהוא שונא אמנויות בכלל ופנטומימה בפרט אבל שאתה יכול מצדו ללכת להתקעווד כל עוד תעזוב אותו בשקט ותפסיק להפחיד לו את הפרה. 

4.

השביל זרוע תימין ורתמים ומוביל אל קצה מצוק, כמאה מטר מעל הים האדריאטי. שב עם רעייתך על הסלע הרך ופתח בקבוק של משהו. ממזרח לכם מבצבץ מהמים האי סזן, מדרום מפרץ ולורה העצום. תחתיכם עמודי גיר ענקיים שפעם היו כנראה חלק מהמצוק השברירי וקרסו למים, יוצרים לגונות בשלל צבעים. זה הזמן לפתוח עוד בקבוק של עוד משהו. שים לב שלרגליך ניצב בונקר זעיר מבטון מזוין, עם מקום לשלושה אנשים. לידו עוד אחד, גדול יותר. 50 מטר ממך אחד ענקי, חצוב בתוך ההר.

20190402_182518

הדיקטטור הנבזי אנבר הוג'ה, ששלט בזרוע נטויה באלבניה יותר מ־40 שנה עד להתפגרותו המשמחת, היה בין היתר פרנואיד. הוא התחיל את הקריירה כפרטיזן אנטי נאצי, אך ברבות ימיו בשלטון איבד את זה וחשד באויביו כמו גם בבעלי בריתו שהם מעוניינים לכבוש את אלבניה. הוא ניתק קשרים עם העולם והפנה חלק ניכר מתקציבה הבלתי ניכר של מדינתו לבניית מאות אלפי בונקרים, בכל מקום בערך. הרעיון היה שבעת הפלישה יחושו האלבנים אל הנשק ויאיישו את העמדות שניצבו בכל רחוב, פסגת הר ומצוק מעל מפרץ, ויצלפו בפולשים. אלה לא הגיעו מעולם, והאלבנים נתקעו עם יותר מחצי מיליון מצבות לזכר תחושת הרדיפה של אדם אחד.

20190402_180706

רדו בחזרה אל המלון. בזמן ששתיתם לשוכרה דידו עשרות עזים לעברכם וכעת הן לוחכות תימין טרי ומפיצות את ריחו. המורא שמראכם גורם להן מניס אותן אל תוך הבונקר שבצלע ההר. מבט קל פנימה מגלה שזהו מחבוא חביב עליהן. לפחות 20 עזים פועות מתוך האפלה ומחכות שתתחפפו. 

20190402_184735

התקלחו, התבשמו ורדו לסעוד את לבכם בדגים טריים להדהים ובבירה טירנה שיש בה פי שניים בועות מבכל בירה אחרת שלגמתם בחייכם שהולכים ומתארכים. אלבניה מלאה במסעדות, הן בכל מקום. בכל אחת יוגש לכם בזריזות שיא אוכל טרי וטעים, ונשאלת השאלה איך זה הגיוני בעונה כה חלשה במדינה כה חלשה. האם הם זורקים את רוב חומרי הגלם שלהם יום־יום? הפתרון הוא שרוב המסעדות האלה הן עסקים משפחתיים. הארוחה נוצרת מתוך מה שהמשפחה גם ככה קנתה לאכול, ממשקים מקומיים. כך הכל טרי ושום דבר לא באמת מתבזבז, אבל מצד שני זה מוגבל למוצרים שיש מי שיכין ברדיוס הקרוב. זו הסיבה שמחוץ לערים הגדולות אין למשל בירה מהחבית — היא תאבד את טריותה לפני שתיגמר. הבירה בבקבוקים מצוינת, וכך גם הראקי שמיוצר כאן.

5.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר שמכילה על פי המסורת כוס חלב חם (בבוקר ראיתם אותו נחלב מהפרה מחלון חדרכם), סעו דרומה אל ההרים. שמורת הטבע לוגרה היא פנינה מהאגדות, ומזג האוויר הסגרירי רק תורם לתחושה. חנו מול מלון "סופו". על עץ אקראי לידו מסתתר שלט זעיר, שצויר במכחול, שיכוון אתכם לאחד המסלולים היפים ושורפי הקלוריות שתעשו השבוע: "צוואר הקיסר". טיפוס תלול בשביל מסומן היטב, דרך פרחים חייזריים ואדמה שורצת מיליארדי עכבישים זעירים, יביא אתכם לנקודת תצפית מרהיבה על מפרץ ולורה שזה עתה הותרתם מאחור. רק אתה ורעייתך כאן בשממה הפנטסטית. זמן בקבוק.

20190403_122347.jpg

אחרי שנ"צ נעים בטבע רדו בחזרה לרכב וסעו עוד טיפה דרומה לתצפית על קו החוף של הימארה ממרומי ההר. כאן צנחני רחיפה מזנקים מהמדרון, וחבורת תיירים על אופנועים יפניים שועטת בכביש המפותל. אתה שם לב שלראשיהם פריט שטרם הפך לאופנתי באלבניה: קסדה. מרגע שהגעת לכאן ראית המוני רכבים דו גלגליים, אך אף לא קסדה אחת. תהה אם יש דבר שמסמל עולם שלישי יותר מאופנוען גלוי ראש.

הבט בגלי הים המנצנצים מרחוק ובמצנחים שמרחפים מעט נמוך מכם. האם אתם קרובים יותר להשלמת המשימה מאז נחתתם כאן, או שהיא דווקא מתרחקת מכם בכל נקודת תצפית, פוטו־אופרטיוניטי, משיכת אלפי לק מהכספומט, ניווט אלקטרוני? למה אתה לא יכול להיות יותר כמו האופנוענים הקשוחים או הצנחנים המרחפים? למה החיים האלה כל כך פרוזאיים? האם עוד מעט נהפוך לשיר, או לחשבונית מס־קבלה? חזור למלון "סופו" השומם ושכור בו את החדר הכי גדול כי ככה.

בלילה, ליד האח המבוערת בחדר ההסבה של המלון, קרא את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. זהו ספר קצר ש־90% ממנו זהב טהור ו־10% נשים שרק רוצות להיבעל על ידי זרים. אתה כבר גדול מספיק להבין שזו פנטזיה גברית, רעילה אפילו. סנן את זה והפנם את החלקים הטובים של הספר: פרנויה, חידלון וייאוש. כל הדברים שאתה כל כך אוהב לקחת איתך לחו"ל. למה אתה כזה קודר? הנה ליד האח השאיר מישהו את הביוגרפיה של טיילור סוויפט. למה לא לקרוא את זה במקום? למה לקרוא בכלל? האם מישהו בעולם חוץ ממך עוד קורא? לך לישון.

6.

בבוקר נווט בחזרה צפונה. השמש זורחת היום, והנוף בירידות לכיוון המפרץ נדיר ביופיו. תן דעתך על תעוזתם ומעופם של האדריכלים האלבנים. במדינה שהדת בה היא במקום השני אחרי הלאום, גם לארכיטקטים פה אין אלוהים והם יוצרים בתים בצורת ספינות, בנייני משרדים בשלל צורות הנדסיות וצובעים הכל בסגול. איכשהו זה יוצא נהדר וממלא אותך קנאה. עצור בעיירה אוריקום על שפת המים, היכנס למאפייה מקומית וקנה מאפה תרד שמחירו 30 אגורות אך טעמו משובב נפש. משם סע לארץ האגמים שבמחוז אלבסן. באזור קטן למדי זרועה האדמה בעשרות אגמים זעירים. חלקם לא גדולים מכיכר המדינה, אך האלבנים החביבים השכילו לבנות כפרים צבעוניים סביבם ולמנף כל שלולית לכדי אטרקציה. עצור בעיירה בלש ושוטט עם זוגתך על הטיילת.

20190405_130218

קול המואזין מזכיר לך שאתה במדינה מוסלמית. המסגד הכתום קורא למתפללים, ואכן מגיעים חמישה מהם וחולצים נעליים. אחרי תפילת עדות קצרה הם נועלים את נעליהם וסרים לפאב המקומי שניצב ממש למרגלות המסגד. הבירה באלבניה ממש טובה והדת ממש לא מפריעה לאף אחד לחיות. התקנא פעם נוספת באלבנים שפיצחו פה איזה משהו.

20190405_125818

בצהריים חנה את הרכב השכור במרכז העיר בראט, "העיר הלבנה". מצד אחד גם אתה גרת פעם בעיר שקראו לה כך. מצד שני אתה כבר התרבית והתברגנת לרמת גן, ותל אביב תמיד הייתה בגוון חול מהוה. בראט אשכרה לבנה. מצא לך מלון זרוע כוכבים על הנהר. אתה מתייסר על ההתפנקות אבל דוגרי, כשכל לילה בסוויטה פה עולה כמו שעה באכסניה בחדרה, אתה לא באמת יכול להתנגד לזה. אף אחד לא עד כדי כך חזק.

בערב צאו לארוחת פירות ים שמוגשת עם הרבה זיתים ובירה, ואחריה חפשו פאב. עשרות המקומות לאורך נהר הסואומי ששקקו חיים בשמונה נסגרים בתשע אחד־אחד. מצאו את הבאר האחד שעוד שוקק חיים: הברמן בדיוק חזר אליו אחרי שקפץ להביא תועפות פיש אנד צ'יפס בנייר כסף, לו ולחבריו שחיכו שם מבוסמים. בעוד הם סועדים את לבם וגופם של הדגים הבט סביב ומצא את מקרר הגלידות. הקונספט כל כך אווילי שאתה לא יכול להתנגד לו. לכשתטעם יתברר לך שקוניאק וגלידת פקאן הולכים נפלא ביחד. אומרים שהסיבוב השני עוד יותר טעים, אבל המלצרית כבר הופכת כיסאות ועוד רגע הופכת גם אתכם. העיר הזאת לבנה אך לילותיה שחורים.

7.

בוקר טוב, זו היממה האחרונה שלך באלבניה ועוד לא השלמת את המשימה שנדרת להשלים עד גיל 40. זו לא המשימה הכי חשובה או אפילו מוסרית שבן אנוש הציב לעצמו אי פעם, אבל התחייבת לעצמך עוד כשהיית רווק וזה הזמן לקיים חביבי. פקח עיניים בדרכים: היא מסתובבת לה אי שם, ואתה תמצא אותה. צא לכיוון טירנה, ממנה תמריאו הביתה אל הילדים המנוזלים, בני ארבע ושנתיים. אתה חש געגוע קל אליהם, במיוחד לנוכח גני השעשועים הזעירים שמחלידים להם בעצלתיים מחוץ לכל מלון ומסעדה. מצד שני, אתה וגם רעייתך מרגישים שאת החופשה הזאת הרווחתם ביושר, אחרי ארבע השנים הקשות בחייכם. אין מה לעשות, ילדים מביאים איתם גם משברים. אישי, זוגי, תעסוקתי. אתה כן שמח שהבאת אותם לעולם, ומקווה שגם הם ישמחו על כך ביום מן הימים. עוד מוקדם לקבוע או לשאול.

בפונדק דרכים בעל השפעה יוונית חזקה אתה יושב בשולחן ליד קשיש משונה למראה. הוא לבוש כמו כל הגברים האלבנים שמכלים חצאי ימים במסעדות ובבתי קפה. כובע קסקט, חליפה מהוהה, סיגריה. אתה מציץ שוב ושוב לעברו עד שנופל לך אסימון: זוהי קשישה. הנימוס המגדרי שרכשת באינטרנט סר ממך לטובת הסקרנות, זיכרון עמום שמדגדג את ההכרה מציק לך. קדימה, שאל את השאלה שלך. אלבניה ייחודית בהרבה אופנים, והיא בין היתר מדינתן של הבתולות המושבעות. 

אישה שלא מרוצה מהשידוך שנכפה עליה יכולה להחליט לחיות את חייה מרגע זה ועד הנצח כגבר. היא מקבלת בבת אחת את כל זכויות היתר של גברים: חופש עיסוק מוחלט, חופש תנועה מוחלט. מעתה תסתובב בחברת גברים, ותתלבש ותדבר כמותם. גבר לכל דבר. המחיר הוא התנזרות מוחלטת מסקס, או עונש מוות. מכאן "בתולה מושבעת". כבר לא נותרו באלבניה הרבה כאלה. הקומוניזם וגם הדמוקרטיה ביטלו הרבה מן האפליה המגדרית שפעם הייתה פה חלק נכבד מהמסורת, ונדיר שיש שידוכים כפויים. האדם שיושב לצדך נקרא עבדיל, שם גברי נפוץ. הוא מסרב לומר את שמו המקורי ואומר שרק מי שרוצה לפגוע בו משתמש בו. אתה מנסה להזמין אותו לבירה אך הוא טוען שהרופא אסר עליו. בקרוב אצלך.

Photo by http://www.alexander-indra.com

הדרך לטירנה עוברת ליד העיר התעשייתית אלבסן. הכביש המהיר מגלה את גולת הכותרת של המבנים הנטושים באלבניה. כבר ראית פה בתי מגורים נטושים, מלונות נטושים, אפילו בית זיקוק נטוש. אבל כאן באלבסן הוא נראה גדול יותר מהעיר עצמה: המפעל המטלורגי העצום, הנטוש, החרב. קומפלקס מבנים ענק שנשארו ממנו רק שלדים מלבנים אדומות. נראה כל כך פריך ולא אמיתי. הסינים בנו אותו כשהוג'ה עוד הרשה להם להגיע. נפילת חומת ברלין הייתה הסוף של הרבה דברים, גם של מפעל המתכות הלא סביר הזה שהפך לרוח רפאים מפלצתית. אפילו אתר למסיבות אי אפשר ממש לעשות מזה. הסאבוופרים ימוטטו את הלבנים על הראש של כולם.

Photo by www.alexander-indra.com/
Photo by http://www.alexander-indra.com

טירנה שונה משאר אלבניה. זו עיר שוקקת, מתפקדת, מגניבה באמת. יש פה ריכוז מרענן של יפים ויפות שלא פוגשים כל כך במקומות אחרים. אורח לרגע עשוי לחשוב שהוא בשכונה הכי מגניבה בברלין. קחו חדר במלון קטן במרכז העיר. אשתך עייפה ורוצה לנוח לפני הטיסות של מחר. היא בודקת הודעות ומתברר שאמש שודרה בחדשות בישראל כתבה על כך שהישראלים מגלים את אלבניה, ושבקרוב יהיו לכאן טיסות ישירות. יופי, אתה מפטיר, לא נספיק לספר על המדינה המסתורית שגילינו וכולם יגידו כן, כבר שמענו אצל קושמרו, אומרים שזה כבר המוני לגמרי ושפתחו שם חומוסייה. 

8.

אתה לא רוצה לנוח. קח לך כמה שעות לעצמך וצא מהמלון. שוטט עם השקיעה בבירה הצבעונית והמוארת. השתרך לך ללא מטרה עד שתלך לאיבוד, זו הדרך הנכונה ואף היחידה להכיר עיר. בדיוק ברגע שבו לא תדע איפה אתה ומה נטרק עם החיים שלך, יעמוד מולך בונקר בטון מרשים. היכנס אליו ורד במדרגות אל בטן האדמה. אלבנית חיננית תבשר לך שאתה למעשה ביד ושם שלהם, מוזיאון שבו זוועות השלטון הדיקטטורי מוצגות באופנים גרפיים יותר ופחות. שלם 500 לק במזומן וצלול אל תוך אחת הפינות האפלות של האנושות. המסדרונות הארוכים ועשרות חדרי הבטון התת קרקעיים היו פעם הבונקר של שר הפנים, והפכו למיצג עוכר שלווה ובו מתקני חקירה, האזנה וצילום נסתר. בחדר אחד תלויים שמות של אלפי האלבנים שנרצחו על ידי השלטון שלהם. בחדר אחר תלויות תמונות התלויים. רמקולים פזורים מייצרים אווירת נרדפות מטרידה.

20190405_191934

לטף את זקנך ותלתליך. בחדר אחד מתברר שאם היית בא לכאן לפני המהפך השלטוני של הניינטיז, ספרים ממשלתיים בשדה התעופה היו מגלחים ומספרים אותך עד לרמת החייל. היה זה שר הפנים שאמר: "ברפובליקה האלבנית אין מקום להיפים ולזוהמה מודרניסטית, גם לא כתיירים". ייתכן ששני שרי פנים התחלקו באמירת המשפט הזה. בדיקטטורות השלטון דומה לצנטריפוגה, וככל שמטפסים מעלה בדרגות כך הסיכוי לעוף החוצה (לרוב כגופה) גבוה יותר. בחדר אחר אתה מגלה קיר ועליו תמונותיהם של כל שרי הפנים לדורותיהם. למעלה מ־35 מהם התחלפו בכ־75 שנים. חלקם התאבדו, חלקם "התאבדו". אחד לא סגר אפילו שלושה חודשים בתפקיד ולא נותרה ממנו כל תמונה. המוזיאון מבקש את עזרת הציבור במציאת אחת כזאת.

20190405_192707.jpg

חזור למלון וספר לאשתך בהתרגשות על המוזיאון. תגיד לי, היא תגיד לך, סוף־סוף אנחנו בעיר עם חיי לילה נורמליים ואתה הולך למרתפי הזוועות? מה יהיה איתך? זו שאלה טובה. לך לנוח. מחר הכל נגמר.

9.

בדרך לשדה התעופה אתה מחפש איפה לעצור לצהריים, אולי בכל זאת תספיק להשלים את המשימה, אולי תמצא איפה היא מסתובבת, אולי תסגור מעגל. הכל התחיל לפני 14 שנה ביוון. טסת עם שני חברים, רווקים כמוך, לאי יווני הורמונלי. יום אחד גיליתם שזהו חג מיוחד על האי. משהו נוצרי אורתודוקסי, צריך להגיע לאיזה מנזר על ההר ויש טקס ומחלקים שם בשר עז. מיד שכנעת את חבריך, שכרתם רכב ועליתם למה שהתברר כהילולה בקנה מידה מקומי. ישבתם עם עוד מאות יוונים ברחבה סחופת רוחות ליד המנזר, כשלפתע פתאום הגיע הפטריארך הנכבד, כולו מלמלה לבנה וכלי קטורת מתנופפים על שרשראות.

הוא נשא דרשה קצרה ביוונית ואתם חיכיתם לשלב העז. אבל אז הוא התחיל איזה סיבוב הקטרה ונפל בחלקכם להיות הראשונים שהוא ניגש לכיוונם. עברו עליכם כמה שניות של בהלה — מה המנהג? אמורים לקום לכבודו או להישאר נמוכים ממנו? אצל הנוצרים הכל הפוך, בכנסייה מורידים את כיסוי הראש, אבל מה עושים בפני הליצן הזה? קפאתם במקומכם, יושבים. הפטריארך האדים והחל שוב לדרוש ביוונית, אתם לא יודעים יוונית אבל איכשהו הבנתם שהוא דורש שתעופו לו מהפנים, וזרמתם עם העניין — ומאז אתה מחכה להשלים את המשימה הקטנה ההיא, הלא מכובדת, לא חשובה אבל גם לא מרפה: לאכול עז.

10.

ואז אותה רואה אותה. שבעה קילומטר משדה התעופה על שם אמא תרזה אשר באלבניה, על גריל פחמים עצום מחוץ למסעדה, משופדת מפרצוף ועד חלחולת — עז שלמה, מסתובבת וכולה מדיום וול. חנה ליד הגריל ורוץ לשולחן. דקה לפני גיל 40, בלי עתיד, בלי תקווה, אבל לפחות הגשמת חלום. אתה אוכל את העז הזאת, שמוגשת עם צזיקי מחלבה שלה עצמה, וכמו כל דבר באלבניה, זה ממש טעים.

 

תחת זכוכית מגדלת

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר ובYNET בשינויים קלים*

השקט צרם לאיטו באחד מהמושבים הקטנים מזרחה לאשקלון. נשמע שתמיד שקט פה, אך הטילים שנורו מרצועת עזה הסמוכה אל שמי תל אביב רק שעה קודם לכן הפכו הכל דממה דקה. עוז סער, חוקר פרטי בעל חיוך ממזרי, ישב ליד ההגה. במצוותו ישבתי אני במושב האחורי של רכבו, מאחורי חלונות כהים.

"נסה להנמיך צללית", הוא מבקש ממני, ואני נצמד למשענת ומטה את ראשי כך שפנס הרחוב לא ישזף אותי. בימים מתפרנס עוז מחקירות של גניבות והונאות ביטוח, ובלילות עוקב אחרי בוגדים בשליחות בני זוגם המקורננים, מה שנקרא גם "תיקי אישות". השעה פה עשר בלילה. רק הבוקר הגיעה למשרדו של עוז אישה נשואה ובאמתחתה חשד כבד שבעלה בוגד בה כבר תקופה. "הוא הודיע לי שהוא יצא הלילה בעשר לפגוש חברים בתל אביב. אין מצב, כל החברים שלו כבר ישנים בעשר בלילה. אם הוא מפרק את המשפחה הזאת אני רוצה לדעת, ואני רוצה הוכחות". עוז הנהן בהבנה. הוא היה בסיפור הזה כבר מאות פעמים.

download

אנחנו חונים כמאה וחמישים מטר מהסובארו של החשוד ומחכים שיכנס אליה (זו כמובן לא באמת סובארו, אני לא צריך שאנשים יזהו פה את עצמם). מעקבים מתבצעים לרוב בשני כלי רכב. בספיקר של עוז אנחנו על קו פתוח עם רון, חוקר שהצטרף למשימה וחונה כעת בטרמפיאדה מחוץ למושב. בשונה מעוז המחושב, רון הוא לץ אינטליגנטי. הוא מעביר לנו את ההמתנה דרך הרשת הסלולארית:

"תגידו, אוהבים פיתולי עלילה? שמעו סיפור על זוג מחיפה. פנה אלי הבעל, אמר שהאישה נעלמת לריקודי-עם 3 פעמים בשבוע. ראינו אותה יוצאת, התחלנו לעקוב. עשתה בדיקות של איש מוסד. מסתובבת סביב כיכרות פעמיים, נוסעת לטיילת בנתניה, עוצרת בצד, מחכה. כנראה תודרכה איך לנער עוקבים. בסוף הגיעה לתל אביב, חנתה. הגיעה קאדילק לבנה. נכנסה. התקשרתי לבעל ועדכנתי אותו. אמר לי, תתקרב תקריא לי מספר רישוי. אמרתי לו חראם, הם יקלטו אותי, עזוב. אמר לי לא אכפת לי שתשרף, תן לי את המספר על הקאדילק. התקרבתי, נתתי. אמר זה אח שלי". שיט. הגיס והגיסה הגיעו לבסוף לשיפודיה וישבו לאכול על הויטרינה הפונה לרחוב. "ישבנו באוטו וצילמנו אותם מחזיקים ידיים ואוכלים. בסוף הארוחה חזרו לרכב, הוא הסיע אותה לאוטו שלה, ונפרדו. אני אומר את זה לבעל, והוא המום, כל הבלגן הזה בשביל קבב? עכשיו אני קצת מנוסה, אמרתי לו, תסתכל בפח במקלחת, יש שם פדים? בדק, אמר לי וואלה. היא במחזור. איך ידעת? אמרתי לו "אתה עכשיו תעבור את הגירושין הראשונים שלך, אני עברתי כבר ארבע מאות".

הרחוב דומם באופן מכעיס, אבל אני שואל את עוז על האפשרות ששכן יעבור ויציק לנו בשאלות. "הסביבה באמת יכולה לעשות בעיות. שואלים אותך מה אתה עושה, מי אתה. אני לרוב אומר שאני מחכה למישהו". אני מקשה: אבל אם עכשיו מישהו מצמיד את הראש לחלון שלנו ורואה אותי יושב מאחורה ואותך מקדימה, איך תמכור לו שאנחנו מחכים למישהו?" עוז, שצבר קילומטראז' בחירטוטי נודניקים, שולף: "אנחנו אוספים את אמא שלי, היא יושבת מקדימה. מי זאת אמא שלי? דינה. דינה ברזילי. תרשום מספר: 496351". 

Noir Photo Shoot - Portland Lightest

"עוז זוכר את ההוא מהסינמה סיטי?", שואל רון, "הבחור הזה היה ההוכחה שכשהזין עומד השכל בתחת". לא שהייתם צריכים הוכחה, אבל הסיפור הולך ככה: לילה, מעקב אחרי צרפתי אחד שאסף את פילגשו ולקח אותה לנקודה שרבים חושבים שהיא נורא רומנטית, או לפחות דיסקרטית: החניון של סינמה סיטי בגלילות. "נכון תמיד יש רכבים חונים בפינות החשוכות שם? אז זה הכל בוגדים!", צוהל רון. "הם חנו באמצע הכלום, גם חשוך וגם אין איך להתקרב אליהם", מספר עוז מבלי להזיז את עיניו מרכב המטרה. "ניסינו לצלם מרחוק עם אינפרא אדום אבל אז לא היה את הציוד שיש היום. אמרנו אין ברירה. ניסע עד אליהם, נדליק אורות גבוהים, נצלם כמה שנצליח עד שהם יקלטו וינוסו על נפשם, ונקווה שמשהו מזה יצא בפוקוס". רון חוטף ממנו את זכות הדיבור: "אז התקרבנו בשקט, אמרנו שלוש ארבע ו, פתחנו פנסים וצילמנו. ראינו אותה מתרוממת ממנו ואותו מחפש את המפתח ומתניע. כשהוא התחיל לנסוע אמרנו טוב, זה מה יש, לא התמונות הכי טובות בעולם אבל מספיק. ואז אנחנו רואים שהצרפתי לא בורח רחוק. הוא פשוט נסע לפינה השניה של החניון, דומם מנוע והם המשיכו מהנקודה בה הפסיקו". "אז כמובן שאם יש הזדמנות לתמונה יותר טובה, לוקחים. הרי בבתי משפט מה שלא צולם לא קיים", כך עוז. "אז עשינו שוב את אותו תרגיל, ושוב הוא נסע לעוד פינה של הסינמה סיטי ודומם מנוע. הוא אשכרה לא ראה את המצלמות ולא קלט את הסיטואציה". לצרפתי הזה מגיעה אות המופת על דבקות במשימה. בטח בתלמוד יש גם איזה פרס ניחומים על זירוז גיטין.

"אז לשאלתך", סונט בי עוז, "ככל שאתה צובר נסיון אתה לומד שרוב האנשים, אפילו אם הם החשודים עצמם, לא קולטים אותך. אתה יכול להתקרב. אתה יכול להטמע בהמון. אם אתה לא לבקן בגובה שני מטר עם צמות וזקן, כנראה שלא ישימו לב גם כשאתה ממש קרוב. כן חשוב לשים לב לאן מכוונות העיניים של הנעקב, האם ההתנהגות שלו מעוררת חשד".

אני לוקח אוויר ומבין שאם הכל ילך כמתוכנן, עוד רגע אני ארדוף אחרי אדם, שלא בידיעתו, ואראה איך תמונות אינטימיות שלו מגיעות לאשתו בווצאפ. "תגידו איך גובים את התשלום מבנאדם שכרגע סיפרתם לו משהו שפרק אותו לחתיכות? אתם שליחי הבשורות המרות, אין בעיות גביה במקרים כאלה?". רון: "אלו שפרקנו אותם לחתיכות, הם משלמים הכי טוב". עוז: "הם מבינים שאנחנו מוציאים את האמת לאור, ושיש לזה גם משמעויות משפטיות וכספיות. וחוצמזה אצלנו בתחום משלמים תמיד מראש". הו, הקינאה. 

David_Janssen_Richard_Diamond_1959

אני חופר בטאבלט של עוז וצופה בארכיון הגניבות. עובדים בישראל מגלחים מהמעסיקים שלהם הכל בערך. הנה וידאו של גנב פקטים, הנה גנב בשמים, הנה גנב סולר. "הבחור הזה היה שומר של חניון משאיות, אבל בזמן שהוא עובד הוא גם צריך הרי להתפרנס ממשהו. אז הוא היה מביא ג'ריקנים לעבודה, שואב קצת סולר מכל משאית ומוכר אותו". הבוס חשד שמשהו כזה קורה והזמין את שלל המצלמות הנסתרות-מאד של עוז. אחרי שהגניבה צולמה כמה פעמים קפצו עליו עוז ורון. הוא מיד הודה שהוא גנב את הכמה ליטרים שהיו עליו, "אבל כחוקרים היינו חייבים להוציא ממנו הודאה שזה לא התחיל היום. לדעת לחקור אדם זו תורה שלמה. אנחנו לא שוטרים ואם הוא רוצה הוא יכול לקום וללכת. אבל הראינו לו על המקום כמה תמונות של עצמו גונב, ונתנו לו להסיק בעצמו שאם יש לנו את הכמה תמונות האלה, כנראה שיש גם יותר. דיברנו איתו על המעצר שיבוא, והמשפט, וכמה עולים עורכי דין, והכתם על שמו, מפה לשם הוא הודה שהוא עושה את זה כבר שנתיים. כמובן שגם את זה צילמנו". 

אני מביט ברכב החונה של החשוד. עוד רגע אחת עשרה בלילה, וכבר אין סיכוי שמר בחור יצא לשום מקום. אני כועס עליו כפי שמעולם לא כעסתי על אדם שכבר שעה אינו בוגד באשתו. אני שואל את חבריי לאמבוש אם בשלה השעה ללכת הביתה. מסתבר שהם בקטע של להישאר עוד קצת. עוז מספר שהיה צלף בגדוד 890. "אז זה די דומה לעיסוק הנוכחי שלי, להיות מאחורי העדשה כל היום, ולחכות בסבלנות כמה שצריך". אני: "חוץ מהעניין הזה שאתה כבר לא הורג אף אחד". עוז: "כן אה". רון: "אבל אתה צודק שיש לנו פה יותר מידי משתנים. כבר מאוחר. חורף – אולי הוא חולה. וירו טילים לפני שעתיים". ואולי המאהבת הצטננה? רק שתהיה לי בריאה המאהבת, שלא נתייבש פה. 

ואולי הלקוחה פלטה איזו מילה בבית והוא חיזל"ש? איך היא בכלל אמורה להתנהג? "הנחיתי את הלקוחה כרגיל: שתמשיך לעשות מה שעשתה עד עכשיו. היית ברוגז, גם הערב את ברוגז. היית נודניקית, תמשיכי להיות נודניקית. שלא יחשוד שמשהו השתנה. אני לא אומר, יש לקוחות שעושים לך חיים קשים. אחד היה אצלי במשרד, הזמין מעקב אחרי אשתו. שילם, לקח חשבונית, הלך הביתה. תוך שעה התקשר – "אשתי מצאה את החשבונית במכנסיים שזרקתי לכביסה, קבל ביטול על הכל". אז אני פונה בקריאה נרגשת לקוראי בלייזר: גברים, תלמדו לכבס בעצמכם! חוצמזה מאז אני שם את החשבונית רק בדו"ח הסיכום". 

40588576944_cab170d91e_b

הופה. אורות כתומים מהבהבים. דלת נפתחת. הבחור יוצא לדרך. השעה אחת עשרה וחצי והלילה שלנו רק מתחיל. "הוא בתנועה", מעדכן עוז את רון, שניהם מתניעים וכשהסובארו מתרחקת 300 מטר מאיתנו עוז מדליק אורות ומתחיל לנסוע. "אנשים מכירים את הרכבים שיש להם בשכונה. לכן לא כדאי להצמד אליו עד שיצא מהשכונה שלו". רון: "אני מחכה בטרמפיאדה, כשנחבור תן לי להכנס מאחוריו כדי שיתחלפו לו האורות במראה". עוז: "קלוט באיזה שעות הוא יוצא. חושב הוא בן 16". 

גם נוהג כמו בן 16. אנחנו דולקים בעקבותיו בכביש שידוע בקרב המקומיים ככביש הבר מצווה, על שם י"ג סיבובים חדים ומסוכנים. חשודינו מרביץ, במהירות שכבר איננה על גבול החוקי. הוא מכיר פה כל פיתול, יודע מתי לבלום. אנחנו לא כל כך. תחושת רכבת הרים קלה עד בינונית. כדי להתעלם מהפחד אני שואל את עוז: כמה בוגדים תפסת עד היום? "בוא נראה, אני נכנסתי לתחום ב-1999, כלומר עשרים שנה, אז בחישוב מהיר, תפסתי… די הרבה". אולי זו הסיבה לפקקים – מאחורי כל ישראלי בכביש יש שני חוקרים.  

לפתע – רמזור אדום. הכביש הופך לדו מסלולי. אנחנו לימין הסובארו, קצת מאחורה, בשטח מת מבחינתו. הוא לא שם לב אלינו בכלל. עוז מצלם אותו דרך מראת הצד. גבר נאה. נראה קצר רוח. אחרי הרמזור מצליחים שוב, בקושי, להחליף לו אורות במראה. אין קליטה בגבעות והקו לרון כל הזמן מתנתק. עכשיו הוא מנסה להוריד ימינה את המונית שלפניו, שבעצמה טסה. המרדף נהיה קשוח והחוקרים ממעטים בדיבור מלבד "מסלול שמאלי! עכשיו רד ימינה! תצמד" כשיש קליטה. אבל רון לא מתאפק: "למה הוא ממהר כל כך? הוא בטרפת". עוז: "אולי הוא בדיוק מבייץ". 

בחירת רכב המעקב דורשת דיוק בכל מיני פרטים. חוץ ממנוע חזק, רצוי מאד שזה יהיה רכב נפוץ, כל דגם שרואים 200 כמוהו בכל פקק, וגם בקשת הגוונים הנפוצה שבין לבן לשחור. אבל הנה משהו שלא חשבתם עליו: נהגים עירניים יותר לרכב מהפירמה בה הם נוהגים. בעל סובארו ישים לב לסובארו. אז תמיד כדאי לברר איזה אוטו יש לנעקב, ולבוא עם משהו אחר. כמו כן, ביום עדיף להתפצל לרכב ולאופנוע, אבל בלילה האופנוע נורא בולט בשל הפנס האחד, שאף אחד לא רגיל שנתקע מאחור כל הנסיעה. אופנועים ככלל עוקפים אותנו, ולכן בלילה מתפצלים לשתי מכוניות משפחתיות. 

אנחנו כבר על איילון צפון, והסובארו מנסה לעקוף משאית דרך השוליים. אני: יש מצב שהוא קלט אותנו? עוז: "במהירויות כאלה אתה חייב להסתכל קדימה כל הזמן. אין צ'אנס שהיה לו פנאי לחשוב על האחורה בכלל. אני מפחד רק מאלה שנוסעים רגוע. רון, על איזה שלט אתה עכשיו?" רון מפציע מהסלולר: "עברנו את קק"ל. הוא ממש לא נוסע לתל אביב". 

הטיסה נוחתת בחניון תת קרקעי בהרצליה פיתוח, באיזור של בתי קפה. "זהו", מקונן רון, "בית קפה. הרס לנו את הערב. אפשר לתבוע אותו על שיעמום?" עוז: "שים לב שעוד רגע נאבד קליטה. אני מכין את עצמי לפריקה". פה יש תמרון עדין של רייסים בירידות של החניון אל בטן האדמה. אסור לאבד אותו במבוך. צריך לחנות קרוב זה לזה וגם אליו, כדי לזנק למעקב רגלי כולל כניסה למעלית איתו. כל זה בלי שישים לב שאנחנו קיימים.

BigComboTrailer

הנעקב יוצא מהסובארו. רון נכנס איתו למעלית. עוז ואני נשארים ברכב ומחכים להזנקה. כעבור דקה מקבלים את האות ורצים למעלית. בוגדן בוגדנוביץ' אכן נכנס לבית קפה ואנחנו כבר שואלים את עצמנו מה נזמין לאכול שיפצה על עוגמת הנפש, אבל אז קמה עלמת חן ומנשקת אותו, והם יוצאים. ממרחק בטוח, אנחנו מתפצלים ועוקבים אחרי הזוג שמרבה לצחוק בקול רם ולגעת. החוקרים מצלמים. אחרי הליכה קצרה הזוג נעצר מול שער נעול, בכניסה לוילה אדירת מימדים שנראית חשוכה. ממחבואינו אנחנו עוצרים את נשימתנו כדי לשמוע – הם אומרים לאינטרקום מילה אחת. קזבלנקה. השער נפתח והם נכנסים. השער נטרק. עוז מחכה טיפה וניגש לשער. לוחץ על הכפתור, אומר קזבלנקה, ואנחנו בפנים. אף אחד לא פוגש אותנו בכניסה. אולי זה כי כולם עסוקים. 

בכל פינה של האחוזונת מעומעמת האורות יש זוגות, ופה ושם שלשות, עסוקים בפעילות מינית למדי. לבושים ולבושות, ערומים וערומות, סדום ועמורה, כפתור ופרח. עוז ורון מתפצלים. על כל אחד מהם כמה מצלמות נסתרות. רון מתחיל לצלם את הזוג ממרחק 4-5 מטר, נמרחים על ספה ומתחילים להחליף דגימות רוק. היא לא נראית מצוננת בכלל, ברוך השם. עוז עולה לקומה העליונה וגונב וידאו מלמעלה. בשלב הזה מצטרף לזוג הלוהט עוד זוג, קצת פחות לוהט, אבל נראה שהם מיודדים כי חלקם מתחילים להתפשט. אני נותרתי לעמוד שם כמו טמבל, וכשהבנתי שאני חייב איכשהו להשתלב בסיטואציה הלכתי לבר ומזגתי לי משהו עם הרבה קרח, יען כי נהיה לי חם.

All_In_the_Family_1972

תוך דקה עוז תפס אותי בשרוול והוציא את שנינו החוצה. "מה אתה עושה", התרעמתי, "אני פה במשימה עיתונאית!". "בסדר, תקשיב, עוד שתי דקות כבר היו עולים עלינו, למקומות האלה לא מכניסים גברים בלי בנות זוג. אני ואתה חוזרים עכשיו הביתה, רון ישתלב פה כמה שיצליח". "למה אתה לא נראה מאושר?", אני שואל, "הרי צילמת אותו בוגד!". "זו הבעיה. אין לנו אותו בוגד פר אקסלנס. יש לנו אותו מתנשק עם שתי נשים. ברבנות הם יעדיפו לראות בחור אחד עם בחורה אחת נכנסים לצימר וסוגרים את הדלת, מאשר את אורגית הליטופים הזאת שבבירור אין בה, בינתיים, את מה שההלכה קוראת "כמכחול בשפופרת". הרבנים של היום.

אז איך זה נראה, אני שואל את עוז בדרך לחניון, הרגע בו אתה מספר למקורנן על מעללי המקרנן? "להרבה לקוחות יש בראש את הפורמט של צ'יטרז, הריאליטי האמריקאי בו רואים את האישה תופסת את בעלה על חם וחובטת בו. זה אחלה טראש אבל בחיים שלך כדאי שתשתדל להיות קצת יותר מתוחכם". אני שם לב שכל התשאול הזה לא טבעי לעוז. מידע זה העסק שלו, והוא כל הזמן צריך לחשוב מי צריך לדעת מה ומה לא. הוא עונה לשאלותיי רק לאחר מחשבה מרוכזת.

"אחרי שאני עובר איתם על החומרים אני מפנה אותם לעו"ד שמסביר להם מה יש להם ביד, מה אפשר לעשות עם זה ובעיקר מתי לשלוף את זה". לרוב מומלץ לחכות לרגע הנכון ברבנות ועד אז ממש לסתום את הפה לגבי זה. ולא שזה קל. עוז מספר על בעל שמקיים מערכת יחסים מקבילה עם מאהבת, ולא ידע שנעקב וצולם. אשתו לא אמרה לו על זה דבר, וגם לא על הגט המתקרב. "כשהוא קיבל את הזימון מהרבנות הוא נכנס בה בכל הכח: "את מנוולת, את הורסת את המשפחה שלנו סתם". וכל הזמן הזה היא צריכה לסכור את פיה לגבי תמונות לא פשוטות שהראיתי לה". 

ואיך אתה מרגיש עם זה שאתה נכנס לחיים האינטימיים של האנשים האלה, ומצלם? בכל זאת תחושה די סליזית. "לקחתי לעצמי מהתחלה כלל – אני מראה את האמת. אם אתה ממוקד באמת ולא בשקר אתה תהיה בסדר גם מוסרית, וזה גם לא יהפוך אותך לחשדן ופסימי כמו שעלול לקרות לחלק מהחוקרים עם הזמן. חוץ מזה הגעתי למסקנה שלכל סיפור יש שני צדדים". מה הכוונה? "מה אתה חושב, שכשנראה ברבנות לבחור הזה את מה שהולך פה עכשיו, הוא יגיד פשעתי? מה פתאום, הוא יספר את הסיפור שלו, אולי יגיד שלא קיבל בבית מספיק חום ואהבה, אולי יגיד שהרגיש בבית כמו בכלא. כל אחד יבין את הוידאו הזה מנקודת מבטו. ככה זה אנשים".

גברים מנגה

*כתבה זו התפרסמה בגרסה מקוצרת בגליון פברואר 2019 של בלייזר*

ינואר, יום חמישי בשבוע, חאן ניצנה, שקיעה. 160 גברים עומדים במדבר, מקלות עבים בידיהם. 3 ק"מ ממערב להם, גבול מצרים. 5 ק"מ דרום מזרחה, בסיס קציעות. בין רגליהם תופים יפניים בשם טאיקו. הם מתופפים מקצבי מלחמה יפניים וההד חוזר מן המדבר. סביר שא-סיסי מעלה כוננות ברגעים אלה.

20190110_154516

זהו טקס הפתיחה של פסטיבל "שיווה", פסטיבל ישראלי לגברים בלבד, שנערך זו הפעם ה-28. התחיל בקטן מאד והיום זו מעצמה בהתהוות עם מסעות גברים להימאליה ומה לא. בעת שהתופים רועמים רוכן אחד מהמארגנים להדליק במרכז המעגל מדורה חגיגית. הרוח נושבת קרירה והוא מסתבך. כמה וכמה גברים ניגשים לעוץ לו עצות. מתברר שהתשובה העדכנית לשאלה "כמה גברים צריך כדי להדליק מדורה?": שמונה. אם א-סיסי היה רואה את זה, היה מחזל"ש.

זה לא פסטיבל של הופעות אלא של סדנאות להתפתחות אישית, יש שיקראו לזה רוחניקי. מצד אחד אני מסכים שבתחום הרוחניקי יש המון שרלטנות או סתם חארטות. מצד שני, מי שרוצה לטפח לעצמו את הנפש מגיע בסוף לכאן, לאחר שבחר היטב את מוריו. יש פה 5 מסלולים שונים. אני נרשמתי ל"אינטימיות ומיניות". חמישים גברים שעשו כמוני נכנסים איתי לאוהל בו נחיה כל הסופ"ש, נישן בשק"שים על הרצפה, ובשאיפה נשתנה איכשהו. אני מביט סביב – אווירת המילואים היא בלתי נמנעת. גברים ועוד גברים, בשלל גילאים, חלקם כבר בחרמוניות כי באמת קר פה. חמש דקות מרגע הכניסה לאוהל מישהו מביא נוד. וצוחק. לבד.

לפני שנתחיל ללמוד איך להיות בני זוג סבירים ומעלה כדאי שנכיר זה את זה, ולשם כך משחקים משחקים. ניסים לוי, ברוך רז ותומר קורון ינחו את סוף השבוע הזה. הם מבקשים שנעמוד בשורה מסודרים לפי הגיל, וכך כולם צריכים לשאול את כולם בני כמה הם, כדי לדעת איפה לעמוד. האוהל הומה ככוורת וכשהשורה מתייצבת תומר שואל בן כמה המבוגר ביותר: 57. לידו עומדים עוד כמה וכמה חברים שעברו את ה-50. בקצה השני של השורה נשאל העלם את אותה השאלה: הוא בן 22. בני ה-50 צועקים עליו: "אתה חכם! אתה חכם!". חלקם גרושים 3 פעמים.

אנו מתבקשים לקחת טושים ולכתוב על פלקטים שתלויים ברחבי האוהל את התקוות והחששות שלנו מסוף השבוע שזה עתה התחיל. ראם (שם בדוי) כותב שהוא "חושש לגלות שזוגיות זה פייק-ניוז". אני נוטל טוש כחול ומצייר לו לייק. גם אני חושש. אם בכל חברה בה נהיה מקובל להתגרש לפחות חצי עושים את זה, וגם החצי השני לא מלקק סילאן (אני יודע כי אני שם), אולי הגיע הזמן להתקדם לצורות מחייה מאמללות פחות? אני לוקח את ראם הצידה ושואל אותו למה בעצם כתב את מה שכתב. "לא הייתי מאושר כרווק תל אביבי הולל. רציתי ילדים ורציתי שתהיה להם אמא. אז התחתנתי, וגם עכשיו אני לא מאושר, וגם מזיין משמעותית פחות. לפני עשור בדיוק היה שבוע בו שכבתי עם 4 נשים שונות באותו שבוע. זה השיא האישי שלי. בהווה אני אפילו לא חולם על 4 זיונים בחודש עם אותה אישה. גם שניים בחודש כבר אין לי. למה זה ככה?". זה מה שבאנו לברר. רק דבר אחד ברור לי: זו לא רק אשמת האישה. וכל מי שהגיע לפה מבין כמוני שגם לנו יש על מה לעבוד.

Our_home

בהפסקונת הראשונה פונה אלי אחד המשתתפים, בואו נקרא לו בנצי, ומספר לי שהוא האיש שהוביל את הקמפיין להדחתי מהפסטיבל בימים שקדמו לו. ידעתי שהיה קמפיין כזה וניצחתי אותו ברגישות ונחישות, אבל לא ידעתי מי עומד מאחוריו. אז הנה הוא עומד מולי, האדם שניסה לשכנע את כולם שעיתונאי באוהל יעשה רק רע למטרה ולמשתתפים. הוא לא יודע כמה כאב ראש הוא גרם לי אבל כוסומו, ניצחתי ואני פה. הוא ממשיך ומנסה להסביר לי שיש דברים שבכל זאת אסור שאכתוב עליהם. אני לא רב איתו ורק מחליט ביני לביני שבנצי צריך לעבור את הגבול המצרי ולמצוץ שם לגמל.

בסדנא הראשונה מדבר ניסים לוי על אמת מושתקת: רוב הגברים בעולם, וכמסתבר גם באוהל, עוצרים נשימה כשהם (אנחנו) מזיינים. למה? כי אנחנו פוחדים לעשות קולות. למה? כי אנחנו פוחדים שזה ישמע כאילו אנחנו מרגישים משהו. כשנאנחים או גונחים אפשר להבין מהצליל מה עובר עלינו. אז אנחנו כופים על עצמינו מעין "סייג לחכמה שתיקה" רגשי. ללא חמצן ההנאה פוחתת, הזיקפה פוחתת עד נעלמת, ועל הדרך גם מזיעים יותר. ואת כל הכיף הזה אנחנו מפיקים לעצמנו רק כדי להגיע למצב של "היא לא יודעת מה עובר עלי". אידיוטי, זה מה שזה, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שכל הסיפור הזה של זוגיות לא עובד לנו. אז גבר, תגנח. או במינימום תנשום. הגוף שלך צריך חמצן. זה מדעי.

אנחנו מתפצלים לשלשות ועושים סבבים של סיפורים אישיים. קובי (שם בדוי), בן 45, מספר ביובש ובלי למצמץ שלפני שבוע ניתק קשר ארוך ונפלא עם מאהבת, ואז סיפר לאשתו הכל. "ואני מתכוון הכל. כי כבר כשהיינו נשואים שנתיים התחלתי לבגוד בה, אבל אלו תמיד היו סתם זיונים אז אפילו לא חשבתי על זה יותר מידי. אבל עם האחרונה זו היתה אהבה אמיתית, חשמל. היא רצתה שאעזוב את אשתי והחלטתי שאת זה אני לא עושה, אז ניתקנו. הלכתי לאשתי, שעשורים אני רגיל לסובב אותה על האצבע, וסיפרתי לה על כל הבגידות כולן. עכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי כי בשביל מה. אבל העיקר עכשיו לבנות איתה משהו טוב. אז באתי".

20190112_155940.jpg

חזרנו לשבת בפורום מלא, והתחיל סשן תלונות ספונטאני. המרמרת קיימת, גם אצלי שיודע שהדברים מורכבים יותר. מקצוות האוהל עולות שאלות רטוריות כגון "למה הן לא רוצות סקס? מה הבעיה לזרום, זה כמו אוכל, אפשר לאכול גם בלי להיות רעבים". "מי שלא נחדר מעולם לא יודע מה זה. לארח מישהו בגוף שלך זה לא פשוט", אומר ניסים, שאוחז בלוק מרשים של ריצ'ארד גיר מזוקן. "אבל בואו נדבר עלינו רגע. הרי זיקפה רק רוצה להיות בתוך משהו. ברגע שאנחנו חרמנים האישה קולטת את זה עלינו, יש לנו בעיניים אינטרס. ואז היא מרגישה שהיא איבדה את האביר על הסוס הלבן, ונשארה רק עם הסוס. ברור שזה מכבה אותה". לפחות עשר ידיים מונפות לשאלה, אותה שאלה. "אז מה עושים? למד אותנו פטנטים", דורשים גברים רבים. איזה יצורים מוגבלים אנחנו יא רבי. חושבים שתרשימי זרימה יכולים לפתוח ערוצי זירמה. ניסים מתאמץ לנסח את זה כמניואל: "אתם לא יכולים ליפול עליה עם הצורך הזה שלכם בתשע בערב. יופי שגבר מוכן למשגל בערך בכל רגע נתון, אבל המבנה הנפשי של אישה שונה משלכם. המשחק המקדים צריך להתחיל הרבה שעות קודם, כשלקחתם את חלקכם בארגון הבית, דיברתם איתה מלב אל לב, התפשטתם לאט לאט, והכי חשוב: החלטתם עם עצמכם שזה באמת לא משנה אם תהיה חדירה. אם תצליחו להעלים כל תקווה לחדירה, המצב ישתפר. רק בפורנו האישה נמסה למראה זין עומד המחובר לגבר קצר-רוח. ופורנו זה חרא של בית ספר למיניות, רק שלמרבה הצער זה בית הספר היחיד של רוב הגברים". מרחבי האוהל עולות קריאות "אַהוֹ!", שמסמנות הסכמה עם הדברים.

אחרי ערב אינטנסיבי אנחנו הולכים לישון. הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס. אני מכיר היטב קור, אבל בניצנה הוא בכל זאת אחר, מפחיד. האוויר היבש, אדמת הפודרה הקפואה והידיעה שאם תגיע להיפותרמיה עלולים לשלוח אותך מפה ליוספטל הופכים את הקור לאיום קיומי. בתוך האוהל אני מתחפר בשמיכת הפוך העצומה שסחבתי לכאן ונרדם. בשלוש בלילה אני מתעורר מתחושה איומה במרפק. מסתבר שהוא יצא מהשמיכה וקפא. סעמק.

20190112_071356

בבוקר אני שם לב לתופעה מעניינת. אני שואל ומגלה שזה קורה גם לאחרים. דווקא מתוך הידיעה שהמרחב הזה גברי לחלוטין, המח שרגיל לצוד כל הזמן מחפש נשים בזווית העין, ומוצא. אני קולט לצידי בלונדינית מהממת, רזה ותמירה, וכשאני מסתובב להביט במחזה התעתועים אני מגלה שזה זכר צעיר, אח לשבט. אני מביט בו ועולה בי מחשבה שוואלה, אם כבר גבר אז איתו. אני מופתע מהמחשבה ורושם אותה לפניי בתיקיית "צריך עיון". מעניין אם זה מה שקורה גם לאסירים בכלא ולבחורי ישיבה. הזיקפה שכאמור רק רוצה להיות בתוך משהו עשויה להפתיע בסביבה כל-גברית.

תומר קורון מעביר סדנא של תקשורת מקרבת. הגברים משתפים, ולא בקלות. רוברט, עולה ותיק מפולין, מספר שאשתו והוא כבר כמעט לא מדברים בלי חריקות. נזהרים אחד מהשני. בחצי השנה האחרונה הם שכבו פעמיים בלבד, והוא מצידו התמכר לפורנו. "אני כבר לא זוכר מה זה סקס בלי סמארטפון", הוא נאנח בעיניים אדומות.

אז למה זוגיות זה קונספט צולע? אולי כי זה קונספט בהרצה. עד לפני כמאה שנה לא היה ברוב העולם מצב שאדם מחליט עם מי להתחתן. זו היתה החלטה של ההורים או של ההנהגה הדתית. במקומות רבים זה עדיין כך, גם בישראל. כלומר, גם סבא של אבא שלך כנראה לא בחר את אשתו בעצמו, וגם סבא שלך כנראה היה אמור "לבקש את ידה" של סבתא מהוריה. אנחנו בקושי שלושה דורות לתוך הניסוי הזה שספק אם חצי עולם כבר משתתף בו. מדובר במהפכה בהתהוות, ואנחנו הדור שמשרטט את מפות העולם הזה. בגלל זה כל כך חשוב ללמוד את זה כמו שלומדים גיאוקרטוגרפיה.

ויש עוד סיבה. יש לנו "טעם" בבנות זוג. אבל מהו הטעם הזה? זה נחמד להשלות את עצמך שבחרת מישהי כי יש לה ישבן מושלם. גם אתה הרי יודע שהישבן הזה לא ייראה כך לנצח, וחתונה שואפת להחזיק לנצח (נראה אותך גבר, נסה לטעון אחרת בחופה). המרכיבים האמיתיים של הטעם שלנו אפלים בהרבה מישבן, שהוא כידוע מקום בו השמש כלל לא זורחת. לעניות דעתי אנו בוחרים בבנות זוג בין היתר כי אנו מזהים בהן משהו שאנחנו כבר מכירים, מרכיבים אישיותיים שדומים לאנשים קרובים אלינו, מתוך רצון בלתי מודע לשחזר רגעים כואבים מן העבר, בנסיון לרפא את מה שאין לרפא. למשל, בחורה עצמאית וחריפה מזכירה לנו מבלי משים את אמא שלנו שגם היתה כזו, אז אנחנו מתחתנים איתה ומוצאים את עצמנו רבים איתה ריבים אותם רבנו בעבר בכלל עם אמא. אז אם אתם עדיין בשלב הדייטינג בחייכם, נסו מידי פעם לצאת עם נשים שאינן בטעם שלכם כלל. מאד יכול להיות ששם תימצא אהבת האמת שיש בה גם נצח.

20190112_155913

מגיעה שעת ארוחת הצהריים. האוכל פה צמחו-טבעוני, וטעים מאד. זו בעיקר אידאולוגיה, אבל יש גם הגיון כלכלי בלבשל רק מאכלים שלא זקוקים למקרר לכמות כזאת של בני אדם. העמסתי לצלחתי סלטים, אורז עם דאל עדשים ותבשיל ירקות חריפים. סביבי צצו עשרות ליצנים שהתחילו להטריל את המתחם. וודאי שלחו אותם ממסלול הליצנות שרץ באוהל הסמוך. במעין משימת תאטרון רחוב, הם הטרידו את הסועדים בנסיונות להפוך למשרתים שלהם. סועד שהסכים קיבל משרת שלומיאלי אדום אף, שתמיד חזר עם המנות הלא נכונות, שמט את הצלחות ועורר מהומה. היה משעשע אבל היו סביבי אנשים שכרגע נתנו את וידוי חייהם קבל עם ועדה והרגישו פחות קרקסיים ממני.

הסדנאות ממשיכות. ברוך רז, אדם שמטרתו בחיים היא לעזור למין הגברי למצוא את עצמו מחדש בעולם משתנה, מבקש מכולם לקום. "כל אחד בוחר נקודה אקראית באוהל, וכשאני אומר, כולם מנסים להגיע אליה הכי מהר שאפשר. גו!". תוך שניה נהיה בלגן. גברים נכנסים אחד בשני, מתקילים אחד את השני אפילו. אני מתקרב בזהירות, עוקף עימות, מחכה להזדמנות, למרווח. מגיע לנקודה שלי ולא אחרון. אבל בוודאי שבין האחרונים.

 "עכשיו", כך רז, "נעשה את אותו הדבר אבל רק בשליש הזה של האוהל. לא עוברים את מוט האוהל הזה", הוא מסמן. אני מריח דם. "גו!". מה שקורה עכשיו דומה רק לפוגו שפגשתי בהופעות הכי פסיכיות שהייתי בהן. תמיד עמדתי בצד והבטתי, וזה מה שאני מעדיף לעשות גם עכשיו. הרוב לא: נרשמת פה צפיפות מטורפת של גוף לגוף. חלק מהאנשים הנינוחים האלה אשכרה עם רצח בעיניים, ממרפקים זה את זה, מי כדי להפעיל את ההגנה הטובה בעולם, ומי כדי להתמודד עם העובדה שלפחות שמונה גברים מתחככים בו כרגע. אני מראש בוחר לי נקודה שלא עוברת דרך המאסה המרכזית, מה אני צריך את זה. "מי פה מפחד מעימותים?", שואל רז ואני מתחבא מאחורי עמוד. "אתם גברים. אל תבחרו לכם נקודה קלה. לכו על זה, צללו ישר פנימה, פלסו דרך עם החזה שלכם. גו!". אני לוקח אוויר והולך על זה. רץ לתוך מסת הטסטוסטרון, מתפלש, מתפתל, מתקדם. צלעות קדימה, מח לטאה בפעולה. הגעתי בין הראשונים! לנקודה קשה! סיפוק עז. "ועכשיו אני פונה לאלה מכם שעימות זו הבחירה הראשונה שלהם, שנכנסו פה בכח בכולם כדי להתקדם", כך רז. "הפעם נעשה את זה בלי כח. תנועה רכה קדימה, מתחשבת. גו". עכשיו תורם של אחרים סביבי לחוות את ההארה שלהם.

20190112_163652

היום השני לפסטיבל מעריב לו, עוד רגע קבלת השבת ואנחנו יושבים במעגל שיתוף. דניאל, בן חמישים פלוס, משתף שהוא כבר ממש מחכה לבכות. שנים רבות לא בכה והוא רוצה את השחרור הזה, וגם לדעת שהמערכת הזאת עדיין חיה אצלו. ליבי איתו. בתחום הרוחניקי יש דבר בשם "האגו הרוחני", זה הרצון לחוש הכי מואר, הכי מודע, הכי מחובר לעצמך, לאדמה, לאלוהים. בכי הוא אחד הדברים שאנשים משוויצים בהם בלי סוף. אני בתור אחד שבוכה הרבה ובלי בעיה, שונא את זה. אני יודע שזה כמעט עניין של מזל, מי בוכה ומי לא, ודי דוחה אותי כשאנשים מספרים שבכו בתור פואנטה למשהו. יש אשכרה לחץ חברתי לבכות וזה לא משרת דבר לטעמי. אבל לדניאל אני מאמין שממרום גילו הוא רוצה את זה בשביל עצמו ומראש שם זין על כל שאר הסיבות.

קבלת השבת מתחילה באוהל המרכזי. רוב משתתפי הפסטיבל מנסים להדחס פנימה ולשיר סביב הגיטרה המוגברת. אני פחות מתחבר לשירים הרכים המקובלים בקהילות האלה, שירים שלרוב רק מנסים להלל כל דבר ועניין. אז אני עומד מחוץ לאוהל ושופט בדממה כל מיני אנשים שבפנים עפים בעיניים עצומות על מילים שנשמעות לי סתמיות לגמרי. אבל אז נותנים את "גשר צר מאד" ואני נשאב פנימה. זה שיר שאני אוהב מאד, אני שר ברגש ובעיניים עצומות, מודע לאירוניה אבל מתמסר לשיר לגמרי. למרבה הצער מיד עם סיומו מישהו שם בהגברה את "מי שמאמין לא מפחד". לטעמי אין מקום לאייל גולן בפסטיבל כזה, שמנסה לברוא גבר ישראלי חדש. רק על הדברים שגולן הודה בהם הוא אמור להיות מוקע מכל מסגרת שיש לה אספירציות חינוכיות. שוב יצאתי החוצה, לצערי הרב לבדי. אם הפיסקה הזאת מזכירה לכם את המושג "אגו רוחני", אתם צודקים לגמרי.

בבוקר יום שבת מגיע הרגע שרבים חיכו לו: סשן ריברסינג המוני. ריברסינג זה פשוט טריפ של חמצן, שמתארגנים עליו באמצעות נשימה מחזורית – שואפים ונושפים בלי הפסקות. הסרעפת כל הזמן בתנועה. הדבר הפשוט הזה הוא עולם ומלואו שעם הנחיה נכונה יכול להביא אותך לפינות של עצמך שטרם פגשת. אנחנו נשכבים, 120 הגברים שהחליטו ללכת על זה, על 120 מזרנים כה צפופים שלא היה מקום לכולם באוהל והם גלשו מחוצה לו. יש פה אנשים מכל המסלולים: אבהות, ליצנות, חופש כלכלי, "קשת האש" (מעין קואוצ'ינג) וגם אותנו, אנשי המיניות. אני מזהה פה גם את דניאל שמחכה לדמעות. אחרי בריף קצר מתחילים כולם להתנשם. כמה דקות אחר כך מתחיל בלגן. המנוסים מכירים את זה היטב: מטר ממך לכל כיוון אנשים צועקים, שואגים, מתייפחים. כל הדברים האלה מקובלים לגמרי. הם רק ביטוי חיצוני לבלגן גדול בהרבה שקורה אצל כל אחד בלבב פנימה.

IMG_5552

עודפי החמצן מורגשים היטב בגוף בצורות משתנות של קור מקפיא, חום לא ברור, נימולים. יש מי שחווה ספאזם שרירי בגפיים, זה יכול ממש לכאוב לפעמים. הלפרים (יעני, עוזרים) שהוקצו לטובת העניין מתרוצצים בין המזרונים ותומכים במי שצריך, מעסים כפות ידיים גרומות, מקנחים לאנשים את האף. חצי שעה לתוך הסשן ואף אחד כבר לא שומע מה קורה מסביב. החוויה האישית היא כל כך חזקה שאין בתודעה מקום לשום דבר אחר. להפתעתי אני מצאתי את עצמי חושב הרבה על סבתא שלי, מנקה נשק פרטיזני במסתור ביערות ליטא, והיא בת 16. מצאתי את עצמי מתאבל על החיים שרצתה לחיות ונלקחו ממנה. צער עמוק הציף אותי וממש יכולתי לראות איך הלילה בו נמלטה מביתה למחנה הפרטיזנים חרץ גם את גורלי וגורל ילדיי שלי, ניניה. הלילה הזה עיצב את תכונות האופי שלנו והחרדות שלנו. חשבתי על אמא שלי שגדלה, ללא סבים וסבתות, בצל הסיפורים האלה. ועם אבא, סבא שלי, שאחרי השואה רק רצה לחיות את החיים עד הקצה כל עוד אפשר, ושרף את עצמו מהר מאד. הטרגדיות המשפחתיות זרמו דרכי וחישמלו לי את הגוף. כן, בכיתי בלי סוף, והיו רגעים שהגפיים שלי קפצו ללא שליטה, כמו על כיסא חשמל. כשהגעתי בכרונולוגיה אל עצמי כבר הייתי מפורק, אבל גם פרוק. הרגשתי שניקזתי הרבה רעל החוצה, המון כאב שחיכה לצאת. המוזיקה החלה לדעוך ומנחי הסשן הכריזו שזה הזמן לעבור בהדרגה לרגיעה.

עברתי לתנוחה עוברית וכיסיתי את כולי בשמיכה, כולל הראש. רעדתי, היה לי קר בטירוף ולא הצלחתי להרגע. מישהו שם עלי יד ושאל אם אני בסדר. הנחתי שזה הלפר והתחלתי לבקש כל מיני בקשות מבלי להוציא את הראש שמיכה, אבל הוא סיפר שהוא בעצמו קם עכשיו מהמזרון שלו. אמר שהוא רוצה לחבק אותי. אמרתי שבשמחה. הוא נשכב מאחוריי והסתדר לפי התנוחה העוברית שלי. כלומר, שכבנו כפיות. למרות שזו היתה הכפיות הראשונה שלי עם גבר, זה היה הדבר הכי מדויק, מנחם ומוצלח שיכולתי לקוות אליו. החיבוק שלו איפס אותי, קרקע אותי והחזיר לי את הנשימה. הודיתי לו איזה עשר פעמים תוך כדי שאני נרגע. סיקרן אותי להרים ראש מהשמיכה ולראות מי זה, אבל קודם כל צריך לאגור כוחות פיזיים כדי בכלל לעשות את זה. אחרי עוד 5 דקות של כרבול מחזק הסקרנות גברה והצלחתי להביט: זה היה בנצי, האדם שהתנגד לבואי. קיבלתי את זהותו באופן כל כך טבעי. ואז שמחה התפשטה בי. איזה פיוס. הודיתי לו עוד עשר פעמים. מזל שלא הלך לגמל המצרי.

אחר כך הסתובבתי בחאן חסר מטרה כדי להתאושש. כל מי שעבר מולי כנראה התאפר, כי לכולם היו משוכים פסים לבנים מזוויות העינים לכיוון האוזניים. רק כעבור 5 דקות הבנתי: זה לא איפור, אלו פסי מלח שיבש, מהדמעות. כולם פה שכבו על הגב ומיררו בבכי. הלכתי לחפש את דניאל והוא סיפר לי בשמחה אין קץ שבסוף הסשן היתה לו דמעה בעין! הבנאדם זרח, הוא נראה כמו נער בן 16 שכרגע איבד את בתוליו לקפטנית נבחרת הכדוריד. דוגרי שמחתי בשבילו. בנאדם אמיתי, לא עניין אותו שיתפסו ממנו מואר, רק רצה לדעת שיש לו את כל מה שיש לבני אדם. הרוחניקים לרוב שואפים לחוויות עוצמתיות, שהולכות רחוק ולעתים מעבר לקצה, ומעריכים התפרקויות (מתוך הנחה בטוחה מידי בעצמה שתמיד אפשר לתקן). אבל דווקא לחוויה העדינה, הנסתרת מן העין, יש יותר סיכוי להיות אמיתית.

images
צילום: מקס פיקסל

חזרנו לאוהל של האינטימים, ואנשים שיתפו מה עבר עליהם בריברסינג. מישהו אמר: "עברה בי איזו תחושה ושלא כהרגלי מיד רציתי לשתף אותה עם מישהו. ואז הבנתי: זה הדבר הזה שנשים עושות!". האוהל רעם מצחוק, אבל ניסים הפתיע אותנו מכיוון לא צפוי. "אני הייתי בארבע מערכות יחסים בחיי. מערכת היחסים הקודמת, לפני הנוכחית, הסתיימה במותה של בת הזוג שלי ממחלה. אני שומע אתכם מקטרים פה על נשותיכם, וגם אני כיום מכיר היטב את העניין של ללכת בבית ולמצוא כביסה זרוקה ולהתעצבן, "למה רק אני מסדר כל הזמן", תמיד היה לי את זה. אבל כיום מתלווה לזה עוד תחושה. אני נזכר באהובתי המנוחה ואני מיד אומר לעצמי "מה הייתי נותן כדי להרים את הבגדים שלה מהרצפה, לקפל אותם עבורה, לעשות למענה משהו קטן". אז עכשיו אני מבקש שתעצמו עיניים, תנשמו עמוק כי זה הולך להיות לא קל, ותנסו לדמיין את האישה שלכם, מתה. אתם רואים אותה מתה לנגד עיניכם. אתם עומדים מול הקבר שלה. דמיינו את זה". הייתי די בשוק. גם ידעתי שזה לא יעבוד עלי – כאדם חרדתי אני זוכר את עצמי עוד מילדות מדמיין את אהוביי מתים, אלו מחשבות טורדניות שלמדתי לחיות איתן, והן כבר מזמן כמו רעש רקע בלתי מרגש. אבל מסביבי נרשמו התייפחויות משמעותיות. גברים התפרקו סביבי על ימין ועל שמאל, בכו בכי עשיר בצליל ובנוזלי גוף מגוונים. אני לא זוכר הלוויות עם כל כך הרבה בכי (ברוב ההלוויות שנכחתי בהן אנשים עמדו קפואים, לרוב עם חיוך מר על פניהם. אשכנזים). הייתי קצת נבוך שלא יוצא ממני אפילו ציוץ, זה חלילה עלול להראות כאילו אין לי רגשות כלפי אשתי, זה באמת לא המצב. זו פשוט לא הדרך לעורר אותן אצלי.

אחרי דקות ארוכות של יבבה קולקטיבית הוכרז על סיום הדמיון המודרך הזה, ובאופן טבעי פנו הגברים לנחם זה את זה. חיבוקים עזים עפו מכל הכיוונים וגם אני חתרתי דרך המסה האנושית אל עבר ברנש אחד שהיה נפוח מבכי ונראה די בודד. הצעתי לו חיבוק והוא התמסר מיד. בעולם הרוחניקי יש חוקים שונים לחיבוק. הטפיחה על השכם/ גב נחשבת חיבוק בלתי איכותי ובלתי מכיל. חיבוק טוב הוא לעולם סטטי, מלבד הנשימות המשותפות. המהדרין יוסיפו גם אנחות שחרור קולניות סטייל "אאהההההההה….". אז הרבצנו אחת כזאת והוא קבר את פניו בכתפי והתייפח עוד קצת. חשתי את קצה אפו מרטיב לי את האזור אבל באמת שלא היה לי אכפת. אם נחזור להקבלה למילואים, אלה אחים שלי ואני מוכן לחטוף נזלת בשבילם. אחרי שהוא נרגע התנגבתי, בקטנה.

לפני שהתחלנו לקפל את הציוד בחזרה לתרמילים, תומר נתן לנו את הטיפ הכי חשוב, שאולי מכיל בתוכו את כל מה שיש לדעת: עכשיו כשאתם חוזרים הביתה לנשותיכם, זה אחלה שאתם מודעים יותר, פתוחים יותר, שהשתניתם. אבל היא לא עברה את כל זה אתכם ובחיאת רבאק אל תפלו עליה בבת אחת עם כל האג'נדות החדשות, שלא תתהפך עליכם ובצדק. לאט לאט". אהו.

חזרתי לכלא

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר בשינויים קלים והיתה האחרונה בסדרת כתבות הכלא*

זה קרה לפני עשר שנים: יש לי סף כאב די גבוה, נראה לי, אבל הלפיתה א-לה-סטאר-טרק שעשה לי שמעון אבו-כביר גרמה לי להתפתל במקום, בלי יכולת לעשות הרבה חוץ מזה. שמות האסירים בכתבה בדויים, אבל הסיפור הזה אמיתי עד כאב. כף יד בעובי צמיג של אופנוע צבטה לי את שריר הטרפז. האסירים הסתכלו עלי וגיחכו. הם כינו אותו "אבו כביר" כי בילה במצטבר שנים בבית המעצר הידוע לשמצה, אבל גם כי היה באמת עצום. הטרפז הוא שריר מיוחד: הוא מודבק לגולגולת בדבק. הרגשתי שהוא עומד להתלש לי משם. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

רגע. REWIND. חצי שנה לפני כן:

מכללת ספיר אשר בשער הנגב, משרדי פר"ח. ארוג' הייתה יפהפיה כשם שהייתה סקפטית. היה יום חם מאד וטיפות שקופות נקוו בין חוליות שרשרת הכסף הדקה על צווארה, כמו נצנצים. אמרתי לה: "השנה כבר הנחיתי קבוצה של נוער בסיכון. הם היו קשוחים אבל היה בינינו חיבור טוב, ועשינו ביחד סרטים! אני לא יכול לחזור להכין שיעורים בחשבון עם בני 9. תני לי איזה אתגר". היא עיינה במסך המחשב שמולה, שהיה בגבו אלי. עבר זמן. עקבתי אחרי תנועות כף ידה על העכבר כדי לוודא שזה לא סוליטייר, וגם כי ניסיתי נואשות להבין אם זו טבעת אירוסין או סתם טבעת. בכל זאת משתלם להבין משהו בתכשיטים. היא הפנתה אלי, סוף סוף, את זוג עיניה האיראניות, הגדולות: "יש לי רק דבר אחד שמתאים לך. לא יודעת אם אתה מתאים לו". "נסי אותי", התחננתי.

כעבור שבועיים נכנסתי בשערי הקומפלקס הידוע בשם כלא באר שבע. יש פה למעשה 4 מוסדות שונים: אוהלי קידר, בית המעצר הגדול של הדרום. כלא אלה, בית הכלא שהוקם עבור לב לבייב והיה אמור להיות כלא פרטי ומופרט, מזימת הון שלטון שלמרבה המזל סוכלה. כלא אשל, לאסירים עם יתרת מאסר של למעלה מ-7 שנים וגם לאסירים בטחוניים, מקסימום סיקיוריטי. ואחרון, כלא דקל, לאסירים עם יתרת מאסר של פחות מ-7 שנים. כאן יושבים פורצים צעירים עם רוצחים מבוגרים, ועוד אסירים שנדבר עליהם בהמשך. אני ואסף, שני סטודנטים לקולנוע, הגענו לכלא דקל כדי להעביר ביחד קורס קולנוע לאסירים. משימת הסיום: סרט עלילתי שהם ייצרו בהנחייתנו.

אבי אוחיון2
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

קודם כל הכניסו אותנו לשיחת נזיפה אצל הקמ"ן (קצין המודיעין), נזיפה על דברים שטרם ביצענו. קצין השב"ס נראה כסובל מסג"מת, או גנדרת בשב"סית. הוא קיווצ'ץ' את גביניו מעל המבט הכי מפחיד שהיה לו בנשקיה וגער: "אתם צריכים להזהר מהכל. אל תשאירו שום דבר בכיתה ללא השגחה, גם לא לשניה. אל תגידו שום דבר שהוא לא חלק מהשיעור. האסירים יאספו עליכם מידע ואסור לכם לשתף אותם בשום פרט מחייכם". הוא הזיע לא מעט, והזכיר את התואר שלו בקרימינולוגיה הרבה יותר מידי פעמים שלא לצורך. "אסור בשום אופן להציע להם, לא משנה מה. אסור להבטיח להם שום דבר. אסור באיסור חמור לקבל מהם כל דבר, גשמי או רוחני, חפץ או מידע, סיגריה או הסבר. הם ישתמשו בכל דבר שקרה ביניכם כדי להגיע לנקודת מיקוח טובה יותר מולכם, כאופציה לסחיטה, לטעון שאתם חייבים להם משהו". טוב ביי, רציתי לומר. שיעורים בחשבון עם בני 9 איט איז. מה אני צריך את כל זה. אבל אז הובילו אותנו לכיתה מלאה אסירים.

כל זה קרה כאמור לפני עשור. עכשיו חזרתי לשם כדי לראות מה השתנה מאז. מבחוץ הכל מאד דומה: מרכז החינוך של כלא דקל הוא מבנה חדש יחסית שנחנך ב-2003, ואחרי שצולחים את ים התיל והסורגים ונכנסים אליו הוא נראה כמו בית הספר היסודי שלי. המבנה בצורת חי"ת, בן שתי קומות, מקיף חצר ובה כמה עצים באדניות. העצים גבהו קצת. בכניסה יש דלת מגנומטרית שלא הייתה אז, אך היא כבויה רוב היום. בפנים יש מדרגות שמובילות למסדרון עם דלתות, מאחוריהן יש כיתות, ספריה, משרדים וחדר כושר. ובתוך כל זה, עשרות אסירים מעבירים את הזמן. מעשנים, מדברים, מתגרים בסגל. ליד חלונות הקומה השניה מצויר קו על הרצפה. לאורכו כתוב במפורש שאסיר שיחצה את הקו לכיוון החלונות ייענש. יש כרגע לפחות שלושה אסירים מעבר לקו, אחד מהם גרר לשם כיסא והוא מנמנם. זה מזכיר את הבדיחות על למה גהנום ישראלי הוא הטוב מכל הגהנומים: הצואה הרותחת לא באמת רותחת אף פעם. סוהרת עייפה גוערת באסיר הנוחר. בטח מקנאה בו. אבל היא לא גוערת בו מפני שחצה את הקו. היא גוערת בו מפני שהוריד את החלק העליון של מדי האסיר הכתומים. הוא משפשף עיניים ומתלבש. לפני עשור האסירים לבשו חום כהה. עכשיו הם כולם בכתום, צבע שנועד להפוך אותם לבולטים יותר בעדשות מצלמות האבטחה. אמריקה.

אוחזים מצלמת וידאו קטנה וקלטת מיני DV נכנסנו לכיתה. ישבו שם כעשרים אסירים, הצעיר בן 20, המבוגר בן 65 לפחות. הם מצמצו אלינו בסקרנות, ובעיקר בחשדנות מופגנת. כיוון שהפוסל במומו פוסל, בתי הכלא מכילים לא מעט אנשים שחושדים שהזולת מעוניין להזיק להם או לפחות להרוויח דבר מה על גבם. חשבנו, אסף ואני, שכדי לשבור את הקרח איתנו ועם העדשה, נתחיל עם פעילות קלילה של בדיחות. חיברנו את המצלמה לטלוויזיה שעמדה שם, כך שהיא מקרינה את מה שמצולם ברגע זה, מעגל סגור מה שנקרא. בטמטומי הנודע למרחקים חיברתי גם את כבל הסאונד, ופידבק מחריש אוזניים מילא את הכיתה. כולם תפסו את אזניהם, חוץ ממני שתפסתי את הכבל ותלשתי אותו ממקומו בזעם. יופי, התחלה טובה.

ביקשנו מתנדב שישב מול המצלמה לספר את הבדיחה הראשונה. בהתחלה הייתה דממה, אחר כך עלו קריאות "נפתלי, לך אתה", "לא לא עומאר, לך אתה". ואז קם מוניר. כיפה שחורה סרוגה מכסה 50% מראשו, זקן פחם מקורזל מכסה את רוב פרצופו. הוא נראה כמו קארים סעיד מ"אוז", רק שעיר בהרבה. מישהו זרק לו "מוניר יא מניאק, שנתיים אני איתך בתא ובדיחה אחת לא סיפרת לי". מוניר תפס את הכיסא וסובב אותו כך שהמשענת תפנה למצלמה. אני לחצתי על כפתור הרקורד והוא התיישב בפיסוק רגליים. בקול באס רועם שאל מוניר את המצלמה ללא הקדמות: "אדם שחור, הוא לובש חגורה אדומה. למה?". הס נפל בחדר. כולם חיכו ברצינות לתשובה. הוא רכן לעדשה והטיח: "כדי שלא יפלו לו המכנסיים". דממה, ואז רעמי צחוק מתגלגלים, ומחיאות כפיים. נראה לי שהקרח נשבר!

גם אני רציתי להצחיק אותם, אז החלטתי לתפוס טרמפ על הגל החיובי שיצר מוניר. התיישבתי מול העדשה וסיפרתי משהו שחשבתי שייגע לליבם. "גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת?". דממה. צרצרצים. "איפה שהיא רוצה!", קראתי באושר, מנסה להשמע כמו סטגדיש. דממה. צרצרים. אסיר אחד נאנח. עוד התחלה טובה.

אבי אוחיון
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסוף המפגש הזה השתרכנו מדוכדכים במסדרונות התיל האינסופיים המובילים אל היציאה. שאלתי את אסף, שהיה בעל הכשרה ונסיון בהדרכת קבוצות: יש לנו סיכוי איתם? "שמע", הוא התקדר, "הם רואים עלינו שאנחנו שני אשכנזים מהאקדמיה, שאנחנו לא יודעים כלום על העולם שלהם. בנוסף לכל הצרות הם לא מתים על מצלמות. אני מרגיש שהם חושדים בנו שבאנו לאסוף עליהם מידע. לא יודע אם בשעה שבועית נצליח אי פעם לזכות באמונם. ואם לא יהיה אמון, לא יהיה סרט. מצד שני, כל צעד בונה אמון שאני חושב עליו יקבל וטו מתת-גונדר לַחוּצי". ככה כינינו את הקמ"ן, תמיד בלחישה. "וחוץ מזה אני צריך לספר לך משהו אחרי שנצא מפה". אני לא כל כך טוב בלחכות לסודות. "מה? דבר!". לא לא, סימן אסף. רק כשהיינו בתוך האוטו, נוסעים על הכביש הראשי, הוא שאל: "על מה נראה לך דויד יושב?" "דויד המפחיד? מאיפה לי? אנחנו לא יודעים על אף אחד ולא שואלים". "הוא שכן של ההורים שלי. ברגע שקלטתי שזה הוא גם הוא קלט שזה אני. אני מפחד שבאיזה חופשה הוא ינסה להגיע אלי דרכם". "ומה הוא יגיד להם", שאלתי, "הבן שלכם לימד אותי מה זה קלוז אפ?". אבל שניה אחרי שלעגתי לו חשבתי שאם דויד היה שכן של ההורים שלי גם אני הייתי מזיע. לפגוש אנשים שעסוקים אך ורק בהשרדות מכניס גם אותך למצב דומה.

בשיעור הבא השארנו את המצלמה בתיק. הרגשנו שהיא מכבידה על האווירה והחלטנו להקרין סצנות מסרטי כלא. לקח זמן עד שקצינת החינוך מצאה לנו מכשיר DVD עם כל החלקים. מכשירי DVD בכלא נוטים להתפרק ולהפוך באורח פלא למכונות קעקועים, לרוב בידיו של הצייר הכי מוכשר מבין האסירים. משנמצאה החומרה המתאימה הקרנו את סצנת תא המעצר מ"להרגיש בבית" של קים קי דוק. בסרט נכנס סוהר קוריאני לתא כדי להתעלל בעציר הקוריאני שלו, אבל זה האחרון מצליח ללכת מאחוריו בתא הקטן בזריזות של נינג'ה, כך שזה נראה לסוהר שהתא ריק. בקולנוע אנחנו לרוב בעד האסיר ונגד הסוהר. בחיים זה יותר מורכב.

בהפסקה יצאתי לשתות מים מקולר שנמצא ממש מאחורי הדלת. ראיתי שמלבדי יש בכיתה רק אסירים, אבל לרגע לא חשבתי לקחת איתי לקולר את כל הציוד. הייתי מחוץ לכיתה בדיוק 9 שניות. כשחזרתי תיק המצלמה היה ריק. הבטתי סביב מבוהל: סביבי רק אסירים. אחד מהם, נפתלי, הביט בי בשתיקה. בחור עדין, נפתלי. כל השאר גיחכו. התחלתי לנסח בראש איזו קריאה אמיצה בסגנון "אני יוצא מהכיתה וכשאני חוזר המצלמה חוזרת לתיק", אבל הרגשתי שזו תהיה הבדיחה שסוף סוף תצחיק אותם. וגם ידעתי שמראש אסור היה לי להשאיר אותה איתם. הדלת נפתחה וקצינת החינוך חזרה פנימה. סיפרתי לה, בקול רם ובלי להתקרב אליה, שהמצלמה נגנבה לפני שניה מהתיק, ושהגנב עדיין בחדר.

היא סגרה את הדלת והניחה את שתי ידיה על חגורתה עמוסת המתכות. "מי שלקח את המצלמה שיקום עכשיו. שבע, שש, חמש…". שמעון אבו כביר קם ממקומו והוציא מבית שחיו את המצלמה. הוא הגיש לי אותה בחיוך והתיישב בחזרה. היא הייתה לחה מעט מזיעתו אבל כל החלקים היו במקום והיא הייתה בעיצומו של צילום, כנראה נלחץ לו בטעות. הקצינה שאלה בטון של מורה ללשון: "שמעון למה עשית את זה? הרי ידעת שלא תוכל לצאת איתה מפה?". שמעון שתק וחייך לתקרה. "אני מדברת אליך!". "טוב יפית מה את רוצה?", הוא פרש את כפותיו הענקיות לצדדים בתנוחת ישו. "זה מה שאני יודע לעשות".

למפגש הבא כבר לא רציתי להכנס. ביקשתי מאסף שיתחיל בלעדי ונשארתי להסתובב במסדרונות. סוהר ותיק התלווה אלי, וענה ברצון לכל מיני שאלות שהיו לי. רציתי להבין יותר מול מי אני מתמודד כאן, את מי אני מנסה לפצח. עברנו ליד בית המדרש, כיתה ללימודי יהדות שכמוה יש בלי סוף ברחבי מתקני השב"ס. להפתעתי היו בה פחות אסירים שנראו כאילו הכיפה צמחה על ראשם לאחר המעצר ויותר חרדים מלידה. "כמה חרדים יש פה?", שאלתי אותו. "די הרבה", ענה. שאלתי את השאלה שאין שואלים: "על מה הם יושבים?". התשובה נפלטה ממנו באי רצון: "עבירות מין בילדים". בשנים ההן התחיל להפרם קשר השתיקה בציבור החרדי לגבי פדופיליה, ותלונה במשטרה על האנסים, לעתים רבנים חשובים או בניהם, כבר נתפסה פחות כמו בגידה בשבט ויותר כמו פתרון לגיטימי. תוך שנים ספורות הגיעה כמות של חרדים לבתי הכלא, ואיתם פריחה של האגפים התורניים. השמש הערִיבה והאסירים התארגנו למנחה וערבית בבית הכנסת הסמוך. שלט ליד הדלת הבהיר שבמקום מותר רק פולחן הדת היהודית לפי פירושה האורתודוקסי, ושכל שימוש אחר בבית הכנסת יגרור ענישה חמורה. "רגע, אז איפה מתפללים כל המוסלמים?", שאלתי אותו. "איפה שבא להם", סינן. "מה זאת אומרת, אין בכל כלא באר שבע מסגד?", שאלתי. "אין באף כלא מסגד", ענה.

משה מילנר3
צילום: משה מילנר, לע"מ

אני מחפש במסדרונות הכלא פרצופים מוכרים, ולא מוצא. אני לא יודע אם זה בגלל העשור שחלף על תאי הזכרון שלי או בגלל נתוני שיקום מדהימים. אלו כנראה לא נתוני השיקום המדהימים: בישראל אין כאלה. מכל עשרה אסירים שמשתחררים בישראל, ארבעה מהם ישובו לכלא תוך פחות מחמש שנים. בקרב הצעירים המצב עגום בהרבה: רוב האסירים שמשתחררים סביב גיל 20 ישובו לכלא. כל החיים לפניך עלק.  

כליאה היא לא פתרון גם במישור הכלכלי. החזקת אסיר אחד בכלא עולה 150,000 ש"ח. לשנה. כ-5,000 אסירים שישתחררו השנה יחזרו לכלא. רק החוזרים יעלו למדינה 750 מליון ש"ח. לשנה. רובם ייכלאו לכמה שנים. למרות זאת, המסקנה התקציבית המתבקשת טרם יושמה כראוי. החינוך בשכונות החלשות הרבות בארץ עדיין מעפן, הרווחה על הפנים, ובאתר הרשות לשיקום האסיר מדווח מדור החדשות ידיעה בת חודשיים, הבאה בתור בת שנתיים. מנומנם משהו.

לפני עשור גם אני לא הרגשתי שאני מצליח לשקם אף אחד. פריצת הדרך המשמעותית עם החבר'ה קרתה בשיעור בו, בנסיון נואש למצוא את דרכנו אליהם, החלטנו לדבר על אקטואליה. הנושא החם מאחורי הסורגים היה גלעד שליט. "אני רואה את התמונה שלו בעיתון", סיפר יוסף, "ואני חושב שמצבו לא כל כך טוב. רואים שהוא אשכנזי כזה, בטח מאד קשה לו. הייתי רוצה להתחלף, לשבת אצלם במקומו. אני יודע ערבית ואני יודע איך לשבת במאסר". אסירים נוספים הצטרפו להצעה, אמרו שישמחו לפדות אותו כקבוצה. הדיבור על האסיר המפורסם הזה שישב אז לא כל כך רחוק מאיתנו ריכך את היחסים בכיתה, ובעדינות משכנו את השיחה לכיוון הסרט שאנחנו אמורים ליצור ביחד עד סוף הקורס, שכבר התקרב. ביקשנו מהאסירים לספר סיפורי חיים אישיים, ונפתלי הפתיע עם אגדה ריאליסטית על אהבה אבודה. סיפור שלטענתו קרה לו באמת, וסופר עם שכבה נדיבה של נצנצים. הקבוצה החליטה פה אחד שזה מה שנצלם. אסף חייך אליי בהקלה. סוף סוף זה נראה כאילו זה הולך לאנשהו.

יום סגרירי אחד נכנסנו לכלא עם כמה פנסים במחשבה שהנה, מצלמים. זה ידוע שאין ימי צילום שהולכים חלק, ולא חשבתי שבכלא זה יהיה אחרת. תמיד מתפקשש משהו, אמרתי לעצמי, ובסוף יוצא סרט. הגעתי ללוקיישן: חדר הכושר. זהו למעשה החלל היחידי בבניין שלא נראה סתמי לגמרי, וכך נבחר. נפתלי התנדב לשחק את התפקיד הראשי בסרט, וכתב לכל השאר את התפקיד היחיד שהם הסכימו לשחק: הטאף-גאיז השתקנים על המכשירים. הסרט עצמו הוא למעשה מונולוג פרידה שנושא נפתלי מול חבריו המתעמלים, ובו הוא מספר להם את סיפור האהבה האבודה, רגע לפני שהוא עובר לאגף מג"ש. חשבתי שהם יתבעסו להיות ניצבים אבל הם שמחו מאד בתפקיד, ונפתלי בשלו. אנד… אקשן!

קאט קאט קאט. אבו כביר, הסתכלת למצלמה, תוכל בבקשה לא לעשות את זה? אקשן.

קאט, אה, אבו כביר, אתה רואה שם את השקע של המזגן? תסתכל לשם בבקשה.

קאט. האם אני מדקדק מידי בעניין הזה? בכל זאת זה סרט שרק האסירים עצמם יראו, אפילו לי לא ירשו להוציא מפה עותק בשל ענייני פרטיות וחסיון.

לא. אני קולנוען, דאמיט, ובקולנוע לא מסתכלים למצלמה בעין! זה שובר את הקיר הרביעי וכל זה. הבנתי שהדרך היחידה להמנע ממבטו של שמעון אבו כביר בעדשה היא לעמוד בגבי אליו. הוא ישב על כיסא והניף משקולות של 10 קילו כאילו היו בננות בשלות. קצת הטריד אותי צליל הוווווש שלהן ליד האוזן, במיוחד עכשיו אחרי שגערתי עליו בפומבי. תוך כדי צילום שמתי לב שבכיתה נמצאים המון אסירים ואני. הסוהר ששמר עלינו יצא להגיד לאסף משהו בחוץ כנראה. ואז באה הלפיתה. פולס צורב של כאב משתק. שריר הטרפז שלי שלח למח אותות מצוקה חריפים. כפות הידיים שלי ננעלו כדי להגן על המצלמה, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר. קיפלתי בעדינות את הגב וניסיתי ללכת משם, אבל הכאב הלך איתי. ניסיתי לבקש ממנו, הפעם בשם שנתנה לו אימו, שירפה. האסירים גיחכו. הטרפז צווח. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

מארק ניימן2
צילום: מארק ניימן, לע"מ

לא יצא לי לחבב הרבה סוהרים שפגשתי, רובם נראו לי כמו אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד בשמחה יתרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – הם מפתחים תוך זמן קצר אינסטינקטים של טיגריס בנגלי רעב. הסוהר שמע מבעד לדלת שקט שנמשך יותר מעשר שניות וידע שזה לא מבשר טובות. הוא התפרץ פנימה, ולפני שהספיק לראות מה קורה, קיבלתי את השליטה על גופי בחזרה. הוא ראה שכולם מסתכלים עליו, אני בהכרת תודה והשאר באכזבה, ושאל "מה קרה פה". עכשיו כולם הסתכלו עלי. הבנתי שאני מתלבט אם "להלשין", וגם הבנתי שזה שאני בכלל חושב על זה במושגים האלה אומר שבאיזשהו מקום השתכנעתי שאני מחויב איכשהו לקודים העברייניים ששולטים במקום, למרות שאני לא מדייריו. ובכל זאת אמרתי "לא קרה כלום, בואו נצלם את זה עוד פעם, אקשן!".

כמובן שבסוף היום הלכתי למשרד הקמ"ן. סיפרתי לו בפשטות מה קרה. לא הופעתי מכך שהוא לא התרגש. צביטה קלה בכתף זה פרומיל מהאלימות שמבעבעת פה ביום. עשיתי את זה בעיקר כדי להתנקם בשמעון. הקמ"ן הוא אחד מגורמי הלחץ על כל אסיר ואסיר, ואם יום אחד יוכל קפטן לחוצי לשלוף לאבו כביר את הדבר הזה כדי להנמיך את עמדת המיקוח שלו, אחלה.

הלכתי לערוך את הסרט. לא היה יותר מידי עם מה לעבוד: נפתלי נואם, חבריו מתעמלים, מקשיבים ומהנהנים. אחרי בהייה של שעה בפניו של נפתלי תקפה אותי מחשבה מסוכנת: על מה הוא יושב? ידעתי את שמו המלא, וידעתי שגוגל ימצא לי אותו. היססתי לפני שהקלדתי את שמו. איך זה יעזור לי בדיוק? אבל השעמום הוא אויב ערמומי. אז כן, הוא עבריין המוכר לגוגל. תולדות חייו נפרסו בפני. הוא בילה כמה וכמה מאסרים בכמה וכמה בתי כלא ישראליים, והספציאליטה שלו הוא שוד מזוין תוך שהוא מחכה לקורבנותיו במושב האחורי של רכבם. אף פעם לא ירה, אבל תמיד הופיע לעבודה עם נשק טעון. את המראה הפנימית היה עוקר ולוקח איתו כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הוא נתפס לאחר שמראה אחת נמצאה בזירה ועליה טביעת אצבעו. פתאום לא היה קל כל כך להרכיב את סיפורו הנוגה והרומנטי, שהייתה בו הרבה אהבה וכמות אפסית של שוד מזוין בתוך רכב. כעסתי עליו. פעמיים חרא של בנאדם: גם שדד אנשים באלימות, וגם הביא תסריט לא מעניין אפילו חצי כמו שיכל להביא.

אבל בסוף השלמתי את המשימה ויום ההקרנה הגיע. לפני הקרנת הסרט הקרנתי להם קליפ קטן שערכתי מהחומרים שצולמו במהלך הקורס (זה היה הפסקול. סליחה. לפני עשור זה נראה לגיטימי). זה היה קולאז' של רגעים מכל התקופה שעברנו ביחד. כיכבו שם דויד המפחיד, נפתלי העדין, אפילו סלפי-בית-השחי-המזיע של שמעון אבו-כביר. צילמתי גם את תמונתו של האנס משה קצב שהייתה עדיין תלויה בפינת הלאום, ושתלתי אותה בין תמונות האסירים. זה הצחיק אותם מאד. סוף סוף סיפרתי בדיחה מוצלחת. כשהגיע תור הסרט כולם הרצינו לרגע, ופחדתי שהיצירה תישפט לחומרה. למרבה השמחה, ברגע שהופיע על המסך השוט הראשון ובו מוניר עושה מתח (וסמכו עלי שנתתי לכל אחד מהם זמן מסך, חוץ מלשמעון אבו-כביר) פרצו כולם בצחוק גדול. ההתלהבות הייתה גדולה וכל אחד חיכה לראות את עצמו על המסך. זה נשמע קצת פרימיטיבי אבל מנסיון אדווח שזה נראה בדיוק אותו דבר עם סטודנטים מתוחכמים לקולנוע. זה מצחיק לראות מישהו שאתה מכיר עושה פוזות למצלמה, גם אם הוא אסיר שמשחק אסיר או במקרה היותר נפוץ סטודנט שמשחק סטודנט.

עם נפתלי היה לי קצת יותר קשה. לאחר ההקרנה הוא השתוקק לדבר איתי על הסרט ולהבין את תהליך העריכה, אבל אני פיתחתי אליו רתיעה ברורה. הוא לקח את זה קשה אבל לא הצלחתי לשוחח בקז'ואל עם האדם שעשה את הדברים עליהם קראתי.

לפי הדברים שנאמרו בפגישת הסיכום, החלטנו אסף ואני שהיה מאד מוצלח. עמדנו במשימת הסרט, יצרנו חיבור, דיברנו בתהליך על רגשות ואני מקווה שסיפקנו גם תחושת העצמה. יותר מזה? יצאתי מהכלא מרוצה מעצמי ואפילו התגעגעתי – עובדה שחזרתי לשם עשר שנים אחרי. כל נסיונותיי לאתר בשב"ס עותק של הסרט כדי לצפות בו שוב לא צלחו. מעטים הארגונים בישראל שמתחזקים ארכיון ראוי לשמו, וככל שלארגון יש יותר מה להסתיר כך הארכיון פחות קיים. חבל. עם ללא עבר וגו'.

כחודשיים לאחר סיום הקורס עמדתי בש.ג של האוניברסיטה העברית, מאחר לפגישה. ניסיתי להכנס פנימה, מה שהיה אמור להיות פשוט לכל אדם, אבל האוניברסיטה הערימה קשיים על כל מי שלא למד בה. שומר עיקש עמד מאחורי מחסום שרשרת והסביר לי שוב ושוב שלא מעניין אותו שקבעתי עם מרצה, ושאם אין לי תעודת סטודנט לא אכנס מטעמים בטחוניים. התקשרתי משם לכל מי שיכולתי, סיפרתי לשומר על עברי הבטחוני המפואר כלוחם נ"מ עשוי ללא חת, וכעבור רבע שעה של תחנונים נמאס לו והוא הראה סימני שבירה. בשניה שהוא פתח לי את מחסום השרשרת צפרה בכביש מאחוריי משאית. שלחתי מבט, וראש עצום בצבץ מהחלון וקרא לי: "רותם!". מצמצתי. מי זה שם? "רותם! זה אני, אבו-כביר מכלא באר שבע!". אבו-כביר, אמרתי, איזה יופי, אני רואה שהשתחררת. הוא נופף לי בחיוך ענק של חיבה ונסע. האם תמיד אהב אותי בסתר ליבו? האם הפך מפויס ורך ככבשה לאחר השחרור? או שידע מה יקרה עכשיו ורק רצה להזיק? החזרתי את מבטי לשומר. מחסום השרשרת היה שוב סגור ואת מבטו ניתן היה לתאר רק כתיעוב עמוק.