חמש חצוצרות שבורות

*כתבה זו הופיעה בגליון פברואר של בלייזר בשינויים קלים*

הייתי שם כשזה קרה.

מצפה גבולות, פסטיבל אינדינגב, 2009. ההופעה המרכזית של שישי בערב: המידנייט פיקוקס וערן צור. את ערן צור אתם מכירים. מי שטרם פגש במידנייט פיקוקס, אספר רק שהם מנגנים שאנטי-מטאל, שזה אומר מטאל ממש מוצלח תוך נסיונות מבודחים להפוך לכת. ההופעה הייתה מחשמלת, הרחבה הייתה מפוצצת ב-5000 איש לפחות.

השיר האחרון נקרא INDIAN SUN והוא כולל בהופעות גם הפעלה מדיטטיבית שהבאסיסט והסולן איתן רדושינסקי מעביר לקהל. הנפות ידיים, סגידה לחתולו של תקרה והרבה פוגו. בתוך כל הכאוס הזה הותיר רדושינסקי את הלהקה מנסרת מאחור וירד להתמזג בקהל הלח, כשעל צווארו תלויה גיטרת המיוזיק-מן סטינגריי באס ב16,000 שקל שלו. ים של זרועות מכל עבריו. מפה לשם, הוא לא יודע איך, הגיטרה נלקחה ממנו. זה לא היה דבר נדיר, אז הוא קיווה שמישהו שם פורט עליה מעדנות והמשיך להסתובב בקהל ולהפעיל את כולם. בשלב מסוים הוא התחיל לדאוג, וקפץ בחזרה לבמה כדי לאתר את כלי הנגינה שלו. מהבמה הוא ראה דבר מטריד: אלפי האנשים בקהל כבר לא רקדו, לא צרחו ולא נפנפו בידיים לפי הוראותיו. במקום זה הם היו שקטים. מעל ראשיהם צפה לכיוונו הגיטרה שלו, וככל שהיא התקרבה הוא ראה שהיא מנופצת.

אוי לא. צילום: גרבולון

"העבירו לי אותה כמו שמעבירים גופה, כמו בקבורת ימאי", נזכר רדושינסקי. "ערן צור הסתכל עליה במבט מבועת, אבל אני עוד הייתי מלא אנדרנלין ורוקנרול ורגשות מעורבים ואמרתי פאק איט, אם היא כבר הלכה אז יאללה, תפסתי אותה וניסיתי לרסק אותה סופית, לגמור את זה, ולא הצלחתי. דפקתי אותה בבמה – נאדה. פינינו ללהקה הבאה ואני התחלתי לתחקר אנשים, להבין מה לעזאזל קרה".

בזמן שהוא היה בקצה אחד של הבמה, המיוזיק מן הייתה בידיים של קטין מגודל אחד שלא ידע מה החוקים, והחליט שהוא פשוט מפרק אותה. מר בחור אחז אותה בצווארה והשקיע כל קלוריה שהייתה לו בגוף כדי לשבור לגזע העץ העצום הזה את הצורה. הוא הצליח לרסק כליל את מכלול האלקטרוניקה. הנה אלבום תמונות שלם מהארוע.

סנאף. צילום: גרבולון

"העליתי לפייסבוק, שאז היה טרי לגמרי, כנראה את פוסט השיימינג העברי הראשון", אומר רדושינסקי. הייתה תמונה של הבחור, וכתבתי: תמצאו לי אותו. כעבור יומיים הגיע אלינו אבא שלו והציע פיצוי. יצרנו קשר עם מיוזיק מן והם עפו על הסיפור, העלו אותו לאתר שלהם, ומכרו לאבא גיטרה חדשה במחיר עלות. אני מנגן איתה עד היום. למנוחה עשינו טקס אשכבה פומבי ותלינו אותה מעל הבאר בלבונטין 7, שם מנוחתה עדן". יש לך איזה מסקנות מערב הרצח, אני שואל. "אני עדיין קופץ לקהל בהופעות, אבל כבר לא כל כך נותן שיקחו לי אותה מהידיים".

אז הנה הכלל הראשון שלנו להיום: אל תפקיר את הגיטרה שלך בידי קהל משולהב.

קוסטה קפלן היה גיטריסט וסולן "חיה מילר" ז"ל, ומנגן גם עם הילה רוח וזאב טנא. חוץ מזה הוא חבר ממש טוב של מרפי, ההוא מהחוקים. "יצאתי מחזרה בדרום העיר, על הגב שלי הייתה תלויה גיטרת הגרטש חצי נפח הנצחית שלי, בקייס רך עלוב ומרופט. דיברתי עם מישהו ומשום מה הלכתי לאחור. מעדתי ונפלתי על הגיטרה. היא נראתה לי בסדר והמשכתי לנגן למחרת. כעבור שבוע הגיע הזמן הזה בחודש להחליף לה את המיתרים. שחררתי אותם והגשר קפץ והתפצל לשניים. פה חשדתי. מסתבר שהמיתרים החזיקו את החלקים ביחד. הלכתי לרופא גיטרות שהרכיב לי אותה בחזרה". כעבור שנה הופיעו חיה מילר באינדינגב. לא היה סטנד על הבמה אז קוסטה השעין את הגיטרה על איזה ארגז, והיא נפלה מהבמה, 4 מטר גובה, ושוב נשבר הגשר. "בשלב הזה רופא הגיטרות שלי אמר לי שאני חייב להחליף לגיטרה פחות רגישה, משהו שיעמוד ביחס שלי. אבל המשכתי לנגן איתה וכעבור כמה חודשים שמתי אותה בבגאז' דחוס וכשסגרתי אותו היא נשברה. לא שזה עצר אותי. זו עדיין הגיטרה האחת והיחידה". האמת שאת קפלן שומדבר לא עוצר. לאחרונה הוא ריסק לעצמו את כף הרגל כשקפץ על הבמה בהופעה ונחת על סטנד של מיקרופון. "זה היה רק השיר החמישי ולא היה סיכוי שאפסיק לנגן, זה היה בלתי נסלח. אבל הכאב היה מדהים, הרגשתי עם כל לחיצה על הפדאל שאני טוחן שם את עשרות העצמות מהן מורכבת כף רגל אנושית. אז ביקשתי את בקבוק הוויסקי וניגנתי עד הסוף. אחרי זה סחבו אותי למיון, גיבסו אותי וחודש וחצי אחרי אני עדיין עם קביים". היי, הנה הוא שבור רגל. מה בנה אותך כטיפוס כל כך קשוח, אני שואל. "אני מהגר", עונה קפלן. רוקנרול.

אז הנה עוד חוק: אל תהגרו. אנחנו גם ככה צריכים אתכם כאן.

ככה יעשה

ואם אתם כבר מהגרים, נסו לעשות את זה ברכבת או משהו. טיסות הן מכת מוות לכלי נגינה. "בתא המטען של המטוס יש שינויי לחצים וטמפרטורה קיצוניים מאד", אומר איתן ברטל, רופא כלי נגינה ותיק שחזר לכאן אחרי שנים בספרד. "המיתרים נמתחים לפעמים עד לדרגה שהם מעקמים את הגיטרה, או עורפים לה את הראש". וזה רק אם הגיטרה בכלל הגיעה שלמה לתא המטען. עובדי שדות התעופה לא ידועים ביחס העדין שלהם לכבודה, ורגילים להשליך מזוודות וקייסים של גיטרות באותה התנופה. אם טרם נחשפתם ללהיט יונייטד ברייקס גיטארז, לחצו כאן ותוכלו לפגוש את סיפורו של דיוויד קרול שראה מחלון המטוס איך הגיטרה שלו עפה באוויר ונשברת. גם השיר לא רע.

ביקור בבית המלאכה של ברטל לא משאיר מקום לספק: בכל יום מתנפצת גיטרה איפשהו, וגם כלי נגינה אחרים מושמדים על בסיס קבוע. על מתלה גבוה תלויה גיטרת ג'ורג' בנסון 77 שחורה שנראית בסדר גמור. מה הבעיה שלה, אני שואל. "זאת האיבנז של של עופר גנור, דה וויזארד בכבודו ובעצמו. יום אחד היא הושענה על בגאז' של רכב, בדרך להכנס אליו. הנהג נסע לאחור, היא נפלה ונדרסה. גלגל נכנס בשלמותו אל תוך תיבת התהודה. זה היה טוטאל לוסט ואני קיבלתי אותה מפורקת לקיסמים. לקחתי את זה כפרויקט לימודים. 5 שנים עובד עליה, כל פעם שיש לי דקה פנויה, והנה: היא סוף סוף מוכנה לנגינה. מחר הוא בא לאסוף אותה". מברוק.

בזזזט.

רוורסים הם אויב ותיק של גיטרות. אנחנו מתקשרים לג'נגו, אקס תערובת אסקוט והאחים פורטיס ומוזיקאי בזכות עצמו. הוא מספר לנו שתמיד נמנע מלהשעין גיטרות על בגאז'ים, ולכן מה רבה הייתה הפתעתו כששם את הגיבסון ת'אנדרבירד שלו ברווח בין כסא הנהג למושב האחורי, וחשב שהיא מוגנת. "הנהג לקח את הכיסא אחורה וריסק אותה", הוא אומר, "אבל האמת שהגיטרה הזו נשברה בדיוק בנקודה הזו איזה 7 פעמים בסך הכל". "החיבור של הראש לצוואר זו נקודה רגישה בגיבסון", מסביר ברטל, "הגיבסון פליינג V של פורטיס נשברה שם כמה פעמים עד שבניתי לו ראש חדש לגמרי". ג'נגו מפרט, על סף דמעות: "הראש ניתק לי כשהיא נפלה מסטנדים, נפלה כשהיא בתוך קייס לא מותאם". קחו עוד חוק, בניסוחו של דוקטור ברטל: "גיטרה חייבת קייס קשיח ומותאם בול. סיגרו את הקייס ונערו. אם הגיטרה עושה רק טיפה רעש, שימו מגבת קטנה או משהו שימנע ממנה לזוז. אם היא עושה יותר מטיפה רעש, קחו קייס אחר".

"ואם אפשר גם אל תקיאו על הפיקאפים", מפציר דני אברג'יל, אקס טיפקס וגיישה נו, וכיום גם רופא של כל הצד האלקטרוני של כלי נגינה. "שתיתם יותר מידי לפני ההופעה ועירבבתם כל מיני דברים? אין בעיה, תקיאו על הבסיסט, ממש עדיף". ככה הוא מדבר, בחיי. "הפיקאפים בבסיס החשמלית שלכם מלופפים עם חוט נחושת שכל מגע עם נוזל יעשה לו קורוזיה כזאת שהגיטרה תפסיק לנגן". בסדר, אני אומר, קצת רוקנרול. "האמת אני בעד שאנשים יהרסו דברים בגיטרות שלהם כי ככה הם לומדים. אני הרסתי כמות אדירה של דברים בכדור הארץ, למשל את כל מכשירי החשמל של אבא שלי כשהייתי ילד. אחרי שאתה משמיד אתה לומד גם לתקן. אני לא למדתי יום אחד בחיים שלי שום דבר בשום מקום. ההשכלה שלי היא כל דבר חוץ מפורמלית."

דני אברג'יל כפרה עליו

אז שישתגעו, אני שואל. "כן", משיב אברג'יל, "עם כמה סייגים: אל תנסו לכוון לעצמכם את הטראס-רוד של הגיטרה כי זה בוודאות יהרוס אותו". הטראס-רוד הוא מוט מתכת שעובר בתוך הצוואר ומתנגד למתח שיוצרים המיתרים, שמגיע ל-80 קילו. "כמו כן, גיטרות תפרקו כמה שאתם רוצים, מקסימום הלכה גיטרה. אבל לפתוח מגבר זה דבר שיכול להרוג אתכם". מגבר מנורות מכיל קבלי זרם גדולים, שאוגרים בתוכם זרם גם אחרי שהמגבר כבוי. יש מצב להתחשמל למוות.

"אם במקרה מגבר הרג לכם מישהו בלהקה, הנה דרך לנקום בו: מגבר זה דבר רגיש, ואם תטלטלו אותו מיד אחרי שכיביתם אותו, הוא יידפק. אחרי שמגבר עבד הוא צריך לנוח ולהתקרר כמה דקות. עוד נקמה יעילה היא לשים את הרגל שלך על המגבר כשאתה מנגן, כמו קורט קוביין. התנודות יגמרו אותו".

סתיו בן שחר הוא לא קוביין אבל הוא שואב את השראתו משכמותו. הוא המתופף של חיה מילר ז"ל והמסך הלבן ובערב הסגירה של הסירופ בחיפה הוא שם לב שמאחוריו יש קיר גבס. "חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא להעביר את התופים דרך הקיר. הייתי בטוח שהוא יישבר, אבל הוא רק קלט אותם לתוכו והם נשארו נעוצים בו. כיסחתי לעצמי מצילה ב1500 ש"ח והלכתי לבכות. גם איזה סטנד מצילה נשבר שם לחצי". טוב, יש צורך לנסח מזה כלל או שברור מה הייתה הטעות של בן שחר?

קראש!

"מוזיקאים זה עם מבולבל ובלתי מרוכז, ואני בהם", מספר אבי סינגולדה, שניגן עם כל מוזיקאי חשוב אי פעם בערך. "לפני 25 שנה יצאתי להופעה ושכחתי את הגיטרה. הלכתי לחנות מוזיקה, השאלתי גיטרה והבטחתי להחזיר אותה ללא שריטה. כיוון שכלי נגינה תמיד נדפקים איכשהו, ניגנתי איתה מנוילנת כל ההופעה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בכל שנה משהו נשבר לי. 12 כלי נגינה בוודאות הלכו לי פייפן, אולי יותר. גיטרות, מנדולינות. בגלל זה אני תמיד מביא להופעות גיטרות ספייר".

"אנשים לא שומרים לעצמם על כלי הנגינה, גם מי שלא מנתץ אותם על הבמה, לא מתחזק אותם כמו שצריך", אומר ברטל ומפרט: "גיטריסט מקצוען שמנגן 4-5 שעות ביום גומר את המיתרים תוך חודש. הגיטרה מזייפת? קודם כל תחליף את המיתרים. אחר כך תנקה את לוח הסריגים. יש לזה פוליש מיוחד ללכה, וצוואר רוזווד ללא לכה מנקים עם שמן לימון. כי מי שאוכל סביח ומנגן ממלא את הגיטרה בשומן. השומן ייצור מגע לא נעים וגם שכבה סופגת צליל וסאונד עמום. אז לרחוץ ידיים לפני שמנגנים! ואם הזעת על מיתרי מתכת והחזרת את הגיטרה ככה לקייס, בעוד שבוע תהיה שם חלודה. נגב את המיתרים לפני שתחזיר אותם לקייס". לגזור ולשמור.

כל המוזיקאים שהתראיינו לכתבה דיווחו שהרוצח הרועש של כלי נגינה הוא נפילות, והכי הרבה נפילות קרו דווקא מסטנדים שכל מטרתם היא להחזיק גיטרה כך שלא תיפול. סטנדים של חדרי חזרות כנראה ראו הכל ועדיף לא לסמוך עליהם, אבל גם סטנד בבית לא יציל גיטרה מכלב נלהב, תינוק שובב או אקסית זועמת שבאה לביקור, כמו שקרה לזמר ידוע שמעדיף שלא להחשף. אלו המקרים הצפויים, ולמרות שהם קרו לכולם הם עדיין ממשיכים לקרות. אבל הנה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בקיץ התל אביבי:

הפרברים רפיוג'יז, ג'וניור במרכז. צילום: אלעד ברנגה.

 ג'וניור ג'ונס הוא DJ ומפיק הופעות רב מעללים. בתחילת שנות האלפיים הוא היה הDJ של הפרברים רפיוג'יז, להקת ההיפ-הופ פאנק הנחשבת (גילוי נאות: אודותיהם עשיתי את "קפיץ קפוץ", הסרט הראשון שלי). "היה מין יום הופעות תחת השמש בדיזינגוף, שיא אוגוסט. אני הייתי DJ בתחילת דרכי והבאתי להופעה בערך את כל התקליטים שלי, כולם מוזמנים מחו"ל או יד חמישית מDJ אחר שהרים ידיים. באחד השירים הסאונד שלי התחיל להשמע מוזר". ג'וניור ניסה לסדר את המחט ותוך כדי קלט שעל האצבעות שלו נשאר דבק שחור. זה היה קצת תקליט, שנמס בשמש. "קיבלתי התקף לב, הכנסתי את כל התקליטים חזרה לתיק וחיבקתי אותם עד סוף ההופעה. מזל שהיינו להקה של עשרה אנשים אז גדי (חינקיס, כיום קורע את ארופה עם ה DIRTY HONKERS) עשה את כל התפקיד של הסקראץ' עם הפה".

וזה לא שרק רוקרים פוחזים או DJים פרחחים מצליחים לשבור לעצמם את הכלים. גם קלאסיקנים עוטי פפיון מרסקים דברים פה ושם. "זה היה לפני שנים רבות, הייתי כנר צעיר מאד בחזרה עם התזמורת", מספר עודד נתנאל שכיום מנגן בכינורו בכל העולם. "גירד לי בגב. מהגירודים האלה שאתה לא יכול לוותר להם, וזה היה כמובן בנקודה שלא הצלחתי להגיע אליה". כנרים הרי צריכים להחזיק את הכלי שלהם עם הלסת כל זמן הנגינה, זה לא מבטיח גמישות. "בתבונתי הרבה החלטתי לגרד לעצמי את הגב עם הקשת של הכינור. היא נשמטה לי מהיד, פגעה ברצפה ונשברה לשניים. באולם נפלה דממה, כולם הסתכלו עלי. היה מביך, ולנגן כבר לא יכולתי באותו ארוע. היום אני מסתובב תמיד עם קשת ספייר". לפחות הצלחת להגיע ולגרד שמה, אני שואל במתח. "ברור, במובן הזה זה סיפור הצלחה", מאשר נתנאל.

לסיכום, עוד כמה חוקים בשפת האמת של דני אברג'יל:

המגבר שלך אינו בידורית, אל תחבר אליו מיקרופון כי אתה תהרוס את הממברנה. הדינמיקה של קול אנושי היא הרבה יותר גסה ורחבה מקשת הצלילים שמפיקה גיטרה.

אנשים שמקבלים את הגיטרה הראשונה שלהם מותחים את המיתרים בלי טיונר, ונקרעים להם מיתרים. תשתמשו בטיונר שיגיד לכם איזה צליל המיתר אמור להפיק.

אל תנגן על מגבר ללא הארקה. אם יש קצר במגבר – אתה ההארקה. בדוק שיש לו 3 פינים בכבל או שתמצא את עצמך אוכל וואחד פין.

אם אתה עושה ניסויים כמו לנגן על הבאס שלך רק עם שני מיתרים, כי אתה מעריץ של מורפין או משהו, שים את שני המיתרים האלה במקום שני המיתרים האמצעיים, כדי לא ליצור מתח לא שיוויוני על הצוואר.

עובד עם פדאלים של אפקטים? יופי, נורא מקורי. דאג לחבר להם את החשמל שהם אכן צריכים. רובם 9 וולט אבל יש כל מיני התחכמויות. ועדיף לא להשתמש בסוללות, אלא בשנאים שקנית כאן, כי שנאים אמריקנים מצפים לקבל מהקיר 110 וולט ואת זה אין פה.

אתה יכול לשבור כל דבר אם תשקיע מאמץ. השמיים הם הגבול. אל תשפוך על כלי הנגינה שלך נוזלים, אל תעלה אותם באש, אל תזרוק אותם מבניין ממש גבוה.

זהו. כל השאר מותר.

 

מודעות פרסומת

אנחנו אוהבים אותך

*כתבה זו פורסמה בשינויים קלים בגליון דצמבר של בלייזר*

כלא באר שבע. אגף מג"ש, מרכז גמילה ושיקום. אני יושב במעגל שכולם בו מכורים לסמים, וכולם בו לובשים כתום, חוץ ממני. מלמלתי משהו לחלל הכיתה כדי להצדיק את נוכחותי במעגל, ואז התחיל המפגש על פי חוקי ה-NA, נרקומנים אנונימיים. תפילת השלווה מדוקלמת קבוצתית: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם". אולי אתם מכירים את הטקסט הזה: אלי ישראלי היה חותם איתו פעם את תכניותיו בגל"צ. זה היה רק אחד מהשירים עם המילה "אלי" שנהג לנגן. התפילה כתובה בענק על שלט חשמלי אדום שתלוי גבוה ליד התקרה. בכיתה יש מוסלמים, יהודים, נוצרים ואתאיסטים. כולם פונים דרך אותו "אלי" לכח העליון, החיצוני להם, שיעזור להם להגמל – זו השיטה של NA בכל העולם, וזה גם המקור לחלק מהביקורת עליה (היוש סאות' פארק).

באוויר נשמעת נהמתו חודרת החומות של מנוע הסילון של F15, שטס אי שם בשמי הנגב, שטח האש של המדינה. פה למטה האסירים מנהלים את הפגישה בעצמם. כולם יושבים במעגל, חוץ מאסיר אחד שיושב לשולחן היחיד בחדר, עליו תגיות פלאסטיק בכל הצבעים. הוא ינהל היום את הפגישה. הוא דומה באופן מטריד לבני בגין, רק בכתום. הוא מציע לנוכחים להתחיל לדבר. בחדר משתררת הדממה המוכרת הזאת שנשמעת כשמחפשים מתנדב. הלבטים ניכרים על פני כולם, אבל לפתע פוצה מישהו את פיו: "צהריים טובים!" אומר מתוך המעגל יוסף (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), וכולם עונים בקול "צהריים טובים!". כהרגלי, זה כבר מספיק לי כדי להרגיש שנקלעתי לכת. תמיד קורה לי. "אני יוסף". "אוהבים אתך יוסף!". זו לא אגדה, הם באמת אומרים את זה.

יוסף יחסית צעיר, ועדיין קצת מחוצ'קן. פה במג"ש האסירים חייבים להיות מגולחים יום יום וניכר על עור פניו שזה לא פשוט לו. הייתה לי את אותה הבעיה בטירונות. הוא פוצח: "גדלתי בשכונה בעייתית. אבי הנרקומן היה חוזר כל יום הביתה עצבני, מקלל את אמא ושובר דברים. לקחתי את זה קשה. הוא אף פעם לא שאל מה שלומי אבל כשאמא שאלה תמיד הייתי דוחס פנימה, לא מוציא כלום החוצה. גם אם רציתי להתפוצץ אמרתי שאני בסדר. כשהייתי קטן יותר בכיתי אבל אבא נתן לי סטירה וצעק עלי שאני "לא ילדה קטנה. תהיה זאב, אל תהיה כבש".

"בשכונה שלי הגאווה היחידה היא בפשע. היו לי ציונים טובים ביסודי אבל אם זה לא מעניין איש אז למה להשקיע? אז לקחתי את העיפרון שלי ודקרתי תלמיד אחד בכתף, נכנס לו די עמוק. אין בשכונה עניין של משטרה, משפחתו באה אלינו הביתה לסולחה ואבא שלי שילם להם לא מעט כדי שנלחץ ידיים. אחרי שהם יצאו קיבלתי מאבא שלי את הטפיחה הראשונה על השכם אי פעם. "כל הכבוד לך שעמדת על שלך", שמח בי. ידעתי שלא עמדתי על שום דבר, שסתם דקרתי ילד, אבל עם חיזוקים חיוביים כאלה בגיל 11 איזה סיכוי היה לי? שנה אחר כך הוא כבר נתן לי לעשן סמים".

בגין קם ומניף ידיים, ויוסף קם לחבק אותו תוך שהוא אומר "היום אני שלושה חודשים ושלוש עשרה יום נקי!". כולם מוחאים כפיים והם מתחבקים. כל הקבוצה אומרת ביחד "נשארים נקיים!", ויוסף מתיישב בחזרה במקומו.

האישה שמנהלת את המג"ש בנחישות וברגישות היא כלאי אורית אקלום. היא אישה מרשימה ממוצא אתיופי, בעלת מבט בוחן לב וכליות. 10 דקות לתוך השיחה איתה ואני כבר מעריץ שלה: "האסירים האלה באים לפה לעשות את אחד הדברים הקשים בעולם: להיגמל מסמים. אנחנו מאמינים בחוזה טיפולי קשוח: כל אלימות, כולל אלימות מילולית, יכולה להפסיק מיידית את השהות במג"ש. ושימוש אחד ויחיד בסמים זורק אותך החוצה". אוקיי, אז אסיר שהזריק פה עף מייד. אבל מה עם הסגל? סוהר שפספס הברחה של מנה לפה לא נענש?

הזהב של הכלא

"או, זה כבר ממש מאוחר מידי. הסגל נמדד על ההפתעה. אסור להיות מופתע. יש סימנים מקדימים לחזרה לשימוש וצריך לעצור את זה לפני שזה אשכרה קורה, לפני שהמנה עושה בכלל את דרכה לפה. גם האסירים מזהים – מקילומטרים אגב – במי מתחיל לקנן הרצון להשתמש, ומדווחים. וגם המדריכים החיצוניים שבאים לפה הם מכורים נקיים שיודעים לזהות". אקלום מנצחת על הסגל שיום יום מלמד את האסירים לראשונה בחייהם מהו סדר יום תקין, שיגרה של אדם נורמטיבי. כל בוקר מתנקים, מתגלחים ומסדרים את החדר למסדר דומה במהותו לזה שמונהג בטירונות צה"לית. אחר כך יש לו"ז צפוף של פגישות קבוצתיות וגם של עבודה. ברקע השיחה שלי איתה דופק כל הזמן ברקע רעש פטישים מתכתי. אנחנו יוצאים בעקבות הרעש לחצר האגף. כל אחד בעמדה שלו, עובדים הגברים בכתום על ייצור ואריזת חלקי ברזים בצבעי נחושת, "הזהב של הכלא". מעל החצר פרושה רשת ברזל ומעליה עוד רשת לול תרנגולות צפופה יותר, כדי למנוע אפשרות להשלכת כל אובייקט שהוא מאגף אחר למקום העדין הזה. למשל אובייקט בר הסנפה.

"אבל הגמילה הפיזית היא הקלה", אומרת אקלום. "האתגר שלנו הוא לשבור דפוסים עברייניים". איך עושים את זה? "לדוגמא, כל שבוע יש לנו ישיבת דיירים, עם משובים בין האסירים. 'אתה לא עזרת השבוע לנקות את המגורים, אתה זורק את הבדלים שלך בכל מקום'. עכשיו, לעבריין זה תמיד יישמע כמו הלשנה. אבל אנחנו מלמדים אותם לדבר את הכעסים שלהם. הם יושבים ומקשיבים ואחר כך צריכים גם לישון באותו חדר עם זה שפתח עליהם מול הסגל". נשמע צפוף אפילו לאזרח מן השורה. ועוד שהבריחה כה קלה, מוכרת ומפנקת: סמים. "הסם הוא אנטיתזה לרגש, הוא מקהה. השימוש הוא תמיד תוצאה של נסיבות חיים. וכאן בא הכלי הכל כך אפקטיבי של סיפור חיים. זה שוס כאן", מחייכת אקלום. "לשמוע סיפורים של אחרים מייצר הזדהות עם הזולת, וזו הפתעה לכל החדשים". ובאמת, קלטו את מחמוד:

"צהריים טובים!" ("צהריים טובים!"). "אני מחמוד!" כולם: "אוהבים אותך מחמוד!" מחמוד: "עוד יומיים אני נקי שישה חודשים". כולם מוחאים כפיים. בעוד יומיים מחמוד עתיד להחליף את צבע תגית הפלאסטיק שברשותו מבורדו (נקי כבר 90 יום) לכחול (נקי חצי שנה). אבל יש משמעות חשובה יותר להצהרה הזו. מחמוד כלוא כבר למעלה מארבע שנים. לפני חצי שנה הוא לא היה בחופשה, הוא היה בכלא. הוא למעשה מודה שהוא השתמש בסמים בין כותלי הכלא. הוא לא מסבך כאן רק את עצמו: מישהו הבריח את הסמים האלה אל תוך הכלא, תחת אפו של מישהו שפספס את זה, ומישהו מכר לו אותם. סביר שמדובר בכמה אנשים שונים. כדי שאסיר יודה שהוא צרך סמים בכלא הוא צריך להשתחרר קודם כל מהקוד העברייני הכי ידוע: סתום ת'פה ש'ך.

מחמוד ממשיך ומפליג בשבחי הקבוצה, אלוהים, הצוות, החבר שיושב פה במעגל ויודע מי הוא. הוא מספר שהיה מכור לסמים שנים רבות בלי לדעת שיש לו בעיה כלשהי. הוא חשב באמת שהבעיה הייתה לא מספיק סמים, ועשה כמיטב יכולתו לשים יד על עוד. ואכן, השלב הראשון בתוכנית 12 הצעדים של NA הוא להודות בכך שאיבדת שליטה על חייך בגלל מחלת ההתמכרות. "אבא שלי נשפט על עבירות אלימות ונגזרו עליו 11 שנה בפנים. הייתי כולה בן 12 והצטערתי מאד. שם התחילה ההתדרדרות שלי. נגמר הכסף בבית, וקינאתי מאד במי שהיה לבוש טוב, אז מהבצפר הייתי רץ ישר הביתה, וכל היום מעשן סיגריות בחדר. לא היה לי אבא שיציב לי גבולות, וגם לא שייגן עלי. התחלתי להסתובב עם נשק קר בבגדים, תמיד. ביום שאבא נכנס לכלא השתוללתי בבית, שברתי את כל הכלים והרהיטים שהיו לנו ורצתי החוצה. פאדיחה רצינית. זה מה שקורה כשדוחסים רגשות. בן דוד שלי ראה אותי ורץ אחרי. הוא אמר לי "תירגע, הכל בסדר, החיים ממשיכים". איזה כיף שיש משפחה אה? הוא שלף סיגריה ואמר קח, זה ירגיע אותך. עישנתי ועד שקלטתי שזו לא סיגריה רגילה כבר הייתי מסטול מת. צוחק, רגוע, אופטימי". השימוש הראשון זה החתונה עם הסם. או אז נכנסים לתקופת ירח דבש מאד כיפית. רק אחר כך מתחילות הצרות, כולל גילוי העלות האמיתית של השימוש.

"כל יום באתי לבן דוד לבקש ג'וינט אחד. ידעתי בדיוק לאן לבוא: לתחנת הסמים שלו. אחרי שבוע הוא אמר לי "טוב, יש לי פה עסק לנהל, אני לא יכול לתת לך סמים בחינם. בוא תעבוד אצלי ותעשן כמה שאתה רוצה". הוא אמר לי לעזוב את בית הספר וככה עשיתי, באמצע כיתה ז'. התחלתי לבלדר, למכור. הוא נתן לי טלפון סלולרי והייתה לי תחנה משלי. לא הייתי צריך לזוז לשום מקום. כל היום ישבתי בפינה שלי וכל הנרקומנים של העולם באו אלי. כסף קל. שם התבגרתי. כל שנה פגשתי עבריינים יותר כבדים, אנשים עם שם. הערצנו אותם, קראנו להם אלופים. רציתי לשמוע מהם את ה"כל הכבוד". בגיל 16 כבר הייתי מתגרה בשוטרים, נכנס למרדפים, אהבתי את האקשן. אחרי מעשי גבורה כאלה היו מרימים לכבודי לחיים, היינו מעשנים קריסטל, הולכים למסיבות, מחפשים זיונים. הדרך למעצר הראשון הייתה קצרה. אבל הנה בסוף אני פה, וזה מקום קדוש פה, כמו מסגד, כולם דואגים לכולם. אני מספר לכולם את הדברים הכי אישיים שלי ומקבל את החיזוקים הנכונים סוף סוף".

הכל פה מתנהל בעברית, למרות שרוב הנוכחים בכיתה הזאת הם ערבים. הטרמינולוגיה כולה מאד יהודית, או לפחות דתית-בעברית. ביטויים כמו "בורא עולם", "ברוך השם" ו"חסד האל" נזרקים פה במבטא אום אל פאחמי כבד. בכלא ידוע שמי שרוצה להכנס לגמילה במג"ש צריך להקדיש כמה חודשים ללמוד לא רק לדבר עברית טובה, אלא גם קרוא וכתוב, שכן רבים מהטקסטים מוקראים מן הדף. למשל הספר "רק להיום", מדריך יומי בינלאומי של NA לצליחת שנה נקיה, ובו טקסט השראה שונה לכל יום בשנה. אם בא לכם לדעת מה מליוני מכורים ברחבי העולם מנסים להגשים ממש היום, לחצו כאן. נודר שזה קצר.

אני יוצא לסיבוב בין הדלתות, שרובן פתוחות באופן מפתיע. המגורים לא נראים כמו שום דבר אחר בכלא. החדרים מרווחים ויש בהם רק 4 מיטות, ולא כולן בשימוש. הכל מסודר ונקי, המצעים מקופלים על המיטה למסדר. בחדר יש מקלחת עם דלת ושירותים עם דלת, המון מדפי אבן בקיר ושלל אמצעי עיצוב פנים. יש מערכת סטריאו וסביבה רק דיסקים מקוריים (מי העבריין עכשיו אה?). בכל פינה פנויה מונחים ספרי לימוד, בכל מקצוע קיים. יש בישראל מין דיבור כאילו לימודים בכלא הם פינוק ובזבוז כספי משלם המיסים, אבל הנה עובדה: כל אסיר משתחרר בסוף. האמינו לי שאתם מעדיפים אותו מסתובב לידכם משכיל, תקשורתי ומסוגל להתפרנס מאשר אלים, אנלפבית ומסוגל רק לשבור רגליים למחייתו.

"איך זה עובד?", שואל בני בגין בקול רם את המעגל. "איך?", עונים כולם והתקרה רועדת. "לפני שהגענו לחברותא של NA לא ידענו לנהל את חיינו, גרמנו נזק רב לאחרים, וגם לעצמנו. ההתמכרות היא התאבדות איטית". הוא מדבר על הכח הטיפולי של הקבוצה, ובשביל החבר'ה הלא מאמינים פה זהו הכח העליון העיקרי להשען עליו. כלא נשמע כמו מקום שכולם בו הופכים לדתיים, אבל כשמדברים עם החבר'ה על התכל'ס מתגלה האמת: אנשים כאן ראו ועברו דברים קשים בחיים, שניקזו מהם כל רצון להאמין שמישהו טוב ומיטיב מנהל את העניינים. יש פה ים אתאיסטים.

"צהריים טובים! אני סלומון, 15 שנה בסמים, מתוכן 14 בכלא. תמיד חשבתי שטיפול זה משהו שעושים לרכב, לסוס. אצלנו בבית אם שואלים אותך מה שלומך מותר רק לענות ברוך השם. אסור להגיד שאתה עצוב וגם אסור להגיד שאתה שמח, מה אתה הומו? העובדת הסוציאלית בכלא הציעה לי לבוא לטיפול, כי אני מכור. אני? מכור? איך זה קשור אלי הסיפור הזה? איכשהו לא שמתי לב שכבר שנים אני עסוק רק בחארטות, מסתובב בכלא, סוחר, משתמש, מחפש כל הזמן קומבינות, שוחה בים של אינטרסים שלי ושל כולם. כל דבר שאתה עושה ידפוק אותך מעשרה כיוונים, ואי אפשר לספר כלום לאף אחד. העברתי ככה כל כך הרבה זמן ונמאס לי. הסכמתי לעו"סית רק כדי שיפסיק לשעמם לי. אבל היום אני לא מרגיש אסיר בכלא, רק אסיר תודה לה. באתי לפה ושמעתי מלא אנשים מספרים סיפור מאד דומה לשלי. הייתי בשוק. פתאום הבנתי מה זה דפוסים ולמדתי את הדפוסים שלי, עכשיו אני גם יכול לנצח אותם."

כולם: "אוהבים אותך סלומון!". סלומון מחבק את בגין ומתרגש, עיניו נוצצות. מחוץ לכלא קל להיות ציני לגבי זה. לאנשים שנולדו לתוך הפריווילגיה של משפחה אוהבת זה אולי נשמע מגוחך, אבל רבים מהאסירים כאן נולדו להורים מכים ומכורים לסמים, שהיה עדיף שבכלל לא יהיו בבית. סלומון מספר לי שהוא שמע בפעם הראשונה בחייו את המשפט הזה פה במג"ש.

זה די מדהים. המדינה, לכאורה גוף שעוסק בהקמת תשתיות ביוב וסלילת כבישים, מקיימת פה מין בועה מוגנת בין החומות שבה אפשר לדבר על רגשות, לבקש תמיכה ולקבל אהבה. זו התרופה האמיתית של החברים כאן. לרגע אני מסונוור מכמה שזה טוב. "איפה בחוץ תוכל לשבת עם חברים, לשפוך את הלב ולקבל חיבוק? איפה יגידו לך ברגוע מה הפגמים שלך ויציעו לך פתרונות?", שואל אסיר ותיק את חבריו שאלה רטורית. כולם מהנהנים. עוד מעט אבין שזו גם חלק מהבעיה.

יחסית לכלא, מוסד שמקבל לתוכו אנשים מכל הסוגים, אני יושב בנקודה עם הסלקציה הכי קפדנית. מרכז גמילה ושיקום הוא אגף שאסירים מוכנים לוותר על הרבה כדי להגיע אליו. כשאני אומר הרבה, אני מתכוון גם לקיצור שליש מהמאסר. זה נדרש כי הטיפול פה לוקח זמן, 9 חודשים מינימום. אסיר צריך יתרת מאסר משמעותית כדי שהכלא יפרגן לו כאן מיטה. אבל רק וויתור על החופש זה לא מספיק, צריך להראות מוכנות אמיתית ורצינות, והמג"ש כרגע ב75% תפוסה כי לא נמצאו מספיק אסירים מתאימים. סמכו עלי, אין הרבה אגפי כלא בישראל עם מיטות ריקות.

כל יום נערכות בדיקות שתן מדגמיות. סוהר תמיד יפקח שהאסיר אכן נתן את הדגימה עליה הוא חתום, ויחתום עליה בעצמו. כל יציאה מהכלא תזכה אותך בבדיקה. גם חופשות, אבל גם התייחדות עם בת זוגך. האסירים כאן יוצאים להתייחדות בכלא אלה הסמוך, הכלא שניצל מהפרטה ומכירה ללב לבייב. אם חלילה אשתך החליטה להפתיע אותך עם מנה לחיזוק חוויית ההתייחדות, במג"ש יגלו את זה וייפרדו ממך.

"צהריים טובים! אני ניקולאי, בן 32. אבא שלי משתמש כבר 39 שנה. אני משתמש כבר 20 שנה. הגעתי לישראל בגיל 10. משפחה מאד עסוקה, רדפו אחרי פרנסה, תכל'ס היו בשוק מההגירה. נשארתי לבד, גם בלי חברים. אבל בכל שכונה של מהגרים יהיה את הדילר שיתנדב להיות חבר שלך. מפה לשם הגעתי להרואין ולכלא, ופה במקום חומר נתנו לי אדולן. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני כן זוכר שפתאום הכניסו אותי לתא עם נרקומן שכבר 20 שנה שותה אדולן. הוא נראה כמו סיוט, לא בנאדם אלא שקית שוקו מקומטת עם קצת אדולן. באותו יום הפסקתי לשתות אדולן, עברתי קריזים לא פשוטים וניצחתי אותם, אבל כל הזמן הזה הכחשתי שאני מכור. לפעמים עם עצמי אני מרגיש כל כך חלש, חלש שאני לא מבין איך לא נופלים ממני איברים. התרגלתי שאני מזיע ורועד כשאני מדבר, אז התרגלתי לא לדבר. אבל מאז שאני בקבוצה אני מרגיש חזק. אני מדבר ואני לא מזיע. אני נקי כבר 27 יום וכל הגוף במקום". כולם מוחאים כפיים וניקולאי מרים את כפו הגדולה לגובה העיניים של כולם: "והנה, אני לא רועד. המקום הזה מציל חיים".

הכל פה מאד היררכי. החבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר הכי חדש: הוא זה עם כאבי הגמילה, ההרגלים הישנים שצריך לשבור, הספקנות והחשדנות כלפי הקבוצה אליה נקלע, שעלולה להראות בהתחלה מאד מוזרה ומזויפת. מעל החדשים יש בעלי תפקידים. יש אחראי משמעת ואחראי מטלות, שבודק שכל אחד ניקה את מה שהיה אמור לנקות, ללמד את האסירים שיש תוצאה לכל התנהגות. ויש גם אחראי טלפון.

הטלפון הציבורי שעומד במרכז המסדרון במגורים הוא אביזר משמעותי מאד בכלא כי הוא הלינק היחידי החוצה, כולל להכנת החיים שאחרי השחרור. לכל אסיר יש 40 דקות טלפון ביום. אחראי הטלפון ידווח על כל חריגה. בפעם הראשונה תענש בגריעת דקות מהטלפונים של מחר, ורישום של קלונך על בריסטול יעודי שתלוי במסדרון. בכל זאת גזלת את הזמן של חברים שלך. בפעם הבאה תאלץ להסתובב כעונש עם מדים ונעליים כל היום עד השינה, גם אחר הצהריים כשכולם מסתובבים על אזרחי. ובמקרה שזה חוזר על עצמו, תעוף בחזרה לאגף המצחין ממנו באת. לכאן באים כדי להשתנות, לא כדי לצפצף על החוקים כרגיל. מעל כל בעלי התפקידים עומד המתאם, אחד מהמכורים שמקשר בין המטופלים לצוות, נציג הנגמלים.

גם האתאיסטים מתפללים את התפילה הזאת בכוונה רבה. הקבוצה היא הכח העליון אליו הם פונים

"צהריים טובים! אני יפתח. בילדות רציתי להיות כמו כל אחד שייך. אצלי בשכונה כולם השתמשו, אז השתמשתי. גיליתי שכשמשתמשים נעלמים כל הרגשות הרעים שלא ידעתי מה לעשות איתם. כל החברים שלי השתמשו ודיברתי איתם בעיקר על סמים, אבל רק על הצד של הסוטול. בחיים לא על הצד השלילי של השימוש. גנבתי רכב, הגעתי לכלא והמשכתי כל היום בקומבינות, רק לשקר כדי להשיג עוד מנה מאחורי הסורגים. נגעלתי מעצמי. כשאתה משקר כל היום, לא חשוב למי ועל מה, אתה נגעל מעצמך. ולמרות כל הסחלע, לא ידעתי שאני מכור. העו"סית אמרה לי "אני תמיד רואה אותך מסטול. לא נמאס לך?". הייתי בשוק. רואים עלי שאני מסטול? שיט. אבל אני אומר דוגרי, נרשמתי למג"ש רק כי פה נותנים יותר חופשות וכי חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השליש. הייתי בטוח שאני צוחק על כולם. אבל אז בפגישות שמעתי אחרים מדברים והם סיפרו על עצמם את הסיפור שלי. אחד לאחד. הייתי בשוק, חשבתי בהתחלה שזו קונספירציה. שנים חיפשתי את המילים להבין מה קרה לי. פתאום הרגשתי שכולם מנסים לעזור לי ואני כמו טמבל היחידי שלא עוזר לי. התחלתי להשקיע. אתמול קלטתי שעוד רגע יש ועדת שליש ואני בכלל לא ניגש אליה, אני מבין שאני צריך פה עוד זמן. אתם המשפחה שלי. אני כולה בן 22, מרגיש ילד פה ליד כולם, ועכשיו אני יודע לראשונה שכל החיים לפניי. יש לי אישה וילד ורק עכשיו אני מבין כמה רע עשיתי להם. המטרה שלי בחיים זה להבריא, להשתחרר ולגרום לאשתי סוף סוף לשמוח שהיא אשתי".

מרכזי גמילה ושיקום כאלה יש בהרבה בתי כלא, לא רק בבניין הזה מאחורי החומות ליד באר שבע. על המגורים המרווחים והצוות המיומן שבכל מרכז מעיבה הסטטיסטיקה: בערך 10% מבוגרי תכנית 12 השלבים מפסיקים להשתמש לשארית חייהם. האסירים מספרים לי על השכונות אליהן יחזרו כשישתחררו, וברור ששום דבר טוב לא מחכה להם שם. לא שיטור קהילתי תומך, לא פרנסה לגיטימית וכמובן שלא הקבוצה הדרומית הזו. הדרך חזרה לסם נראית סלולה, אפילו מוסללת. וגם אם נדבר רק על העשירית שתיגמל, זה ידוע שאסיר עולה למשלם המיסים פי כמה וכמה מתלמיד בבית הספר. אני אומר, במקום שהמדינה תשקיע במג"שים, שתשקיע יותר במערכת החינוך, ודווקא בשכונות המועדות לפורענות. אם בתי ספר יסודיים יקיימו את המעגלים האלה בהם כל אחד ילמד שזכותו להרגיש וזכותו לדבר, צריכת החומרים מקהי החושים עשויה לרדת, והפשיעה בכלל.

האסירים קמים ומסיימים את המפגש בחיבוק מעגלי אליו אינני מצטרף. "יום נקי ולבן לכולם!". לבן הוא צבע התגית שאתה מקבל ביומך הראשון ב-NA. לרוב החברים כאן תגיות צבעוניות יותר. הם מתפללים שוב את תפילת השלווה. כלאי אורית אקלום פוקדת להוציא קנטינה ונותנת לכולם שעת הפסקה לאוכל. האסירים אוכלים תמיד ביחד בחדר אוכל קטן, יושבים במרוכז בניגוד למתרחש ברוב רחבי הכלא, שם כל אסיר אוכל בתאו. "אני מזכירה לכם שיום חמישי היום. בשעה שלוש נפגש שוב לפגישת סיכום שבועי". הם מודים לה ויוצאים לאכול. במסדרון ניקולאי מוחה דמעה ומחמוד ממהר לשלוף לו גליל טישו.

זה עושה לי עור ברווז

*כתבה זו פורסמה בבלייזר בשינויים קלים*

מלון כינר שעל שפת הכנרת. מגרש חניה. כארבעים רכבי 4X4 נכנסים וחונים. על האספלט יש עשרה רכבי איסוזו די-מקס של מג"ב נהוגים בידי מג"בניקים ומג"בניקיות על מדים. פה ושם אפשר לראות גם איזו טויוטה אזרחית כבדה, אבל יש פה רוב ברור ללנדרוברים: דיפנדרים ותיקים, קומץ פרילנדרים וריינג'רוברים והמון דיסקברי מכל הדורות. הנהגים חונים ומתחבקים, חלקם כבר התנדבו יחד בעבר. רובם הגיעו לכאן במקום לנסוע ליום עבודה בתפקיד בכיר ששכרו בצידו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו רכב כזה. למתנדבים הרבים של עמותת זכרון מנחם קוראים בקיצור ז"מזמים. הם פותחים לנהגים שולחן מתקפל. נמזגים מים קרים, רוגלאך מוגשים.

ואז מכיוון בית המלון, הם באים. 120 ילדים, מגיל 6 ועד 24. כולם חלו בסרטן, חלקם הבריאו לאחרונה, חלקם לא. הם מגיעים בצעדה שדורשת פסקול מסוים ברקע:

ראשונים באים שני חברים הכי טובים בני 23 שהכירו השנה באונקולוגית. אחריהם מדדה בן 15 צנום על קביים, מתקדם חצי מטר בכל פעם. בת שירות מגלגלת ילדה בת 6 על כסא גלגלים, על קרחתה כובע צמר. כל ילד מוצא את הג'יפ שלו, והשיירה הכבדה יוצאת לדרך.

אנחנו יושבים באמצע לנדרובר דיסקברי דור 4 דנדשה, ליד מעלה גמלא. פה מתחיל המסלול. מלפניי מאחוריי ומצדדי ברכב יושבים כמה צעירים בשלבים שונים של החלמה מסרטן. "הייתי מזכ"ל אגודת הסטודנטים בבן גוריון, בדיוק נבחרתי", מספר לי רובי סולומון, בן 23 מאופקים, "כשתקפו אותי כאבי גב שלא עברו. בישיבות באגודה שכבתי על הרצפה מרוב כאב וביקשתי שימשיכו לדבר אלי, כי האוזניים דווקא עבדו. אף רופא לא הבין מה קורה, קיבלתי כל מיני דיאגנוזות לא רלוונטיות. בבוקר המימונה קמתי בצהריים, מפהק ומתכנן להגיע למופלטות ולהשמין כמו שצריך. אבא שלי העיף בי מבט: מה זה?! הסתכלתי בראי: צד ימין של הצוואר שלי כבר השמין, והיה נפוח ב70% מהנורמל. דחפתי את הארנק לכיס ועפנו לבית חולים. נשארתי שם כמה ימים לבדיקות. בוקר אחד צץ אצלי בחדר רופא, אפילו לא הסתכל לי בעיניים, רק אמר: "זה לימפומה כנראה". לא ידעתי מה זה, אבל יש לי חברה טובה שלומדת רפואה. התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה זה לימפוזה. היא התחילה לבכות: בבקשה תגיד לי שלא אמרו לימפומה. כן, אמרתי, נכון. לימפומה. זה יותר רציני, התייפחה. אבא שלי נכנס לגוגלים מטורפים, גילה שיש לי סרטן ושלפי התסמינים שלי תכל'ס הייתי כבר אמור למות."

סנטימטר ימינה מהחלון, הנוף הוא תהום: נחל כנף מוקף בצמחיית טרום אביב יבשה. מערכת הטריין ריספונס מזגזגת אוטומטית בין הדיפרנציאלים, ואנחנו נשארים בחיים. מאחורינו משתרכים עשרת הדי-מקס המשטרתיות. הילדים ברי המזל שיושבים בהם הרוויחו אוטו עם מערכת הגברה ייחודית. כל 20 שניות איזשהו ילד מבקש מאיזשהו שוטר להפעיל את הסירנה. נשמע שאף אחד לא מעז לסרב. צפצופים משטרתיים מלווים אותנו בכיף, פלוס כריזה היתולית פה ושם. אם בגולן רץ כרגע פסטיבל של תומכי ליגליזציה, הם כבר כולם עם פראנויות קשות. המסלול הזה נחשב קשה יחסית, אבל מתוך הלנדרובר אני לא מבין למה. במבט לאחור אני רואה שגם המג"בניקים צולחים שלוליות והצלבות בנונשאלאנט.

רובי פחות נרגש ממני מהנסיעה על שביל שכולו שוליים. לא חדש לו. "באגודת הסטודנטים רצו להעלות אותי לשימוע, בטענה שאני מנצנץ. אבל אחרי שבוע כבר הבאתי להם נייר עם המילים "סרטן מסוג מחלת הודג'קין" עליו. זהו, זה היה רשמי. עשו לי חור ביד וטפטפו לשם 3 מנות של כימותרפיה, על היום הראשון. מה שנקרא פרוטוקול קשוח. בסוף היום הזה הייתי מפורק, הורידים צרבו לי, הקאתי חומרים ירוקים. אחרי שבוע של כימו הבטתי במראה וגיליתי שהשמנתי, כמו כולם, מכל מה שדחפו לי. בבת אחת צנח לי המצב רוח והכרזתי חד צדדית שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא סבתא, לא אבא, כלום".

השיירה מגיעה למעיין כנף, וכולם יורדים מהג'יפים ויוצרים מעגל על שפת הבריכה. בשלב הזה אני כבר בדכאון עמוק מהסיפורים, וכנראה שרואים עלי. ז"מזם שחיף במיוחד עומד באמצע המעגל, על גופו תלוי תוף דג'מבה עצום. הוא שואל אותי מה שמי. אני עונה לו, ומהמעגל עולה זעקה: "ו… רותם טע! ורותם טעטעטע!" בשלב הזה הצטרפו התוף, מחיאות כפיים בראבאק וצווחות בשלל אוקטבות. "רותם רותם הא! רותם רותם הוא! טעטעטעטע טעטעטע טע טע!". ואנשים רוקדים, חלקם בתוך כסאות הגלגלים שלהם. רובי לוחש לי: "אנחנו קוראים לזה מוראל. וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות פה. השיר הזה הורג תאים סרטניים, אומר לך בדוק". אני קולט שזה באמת מוציא אותי מהדכדכת, אבל זה עדיין נראה מוזר מאד. כולם עושים רושם של כת צעירה: רובם קרחים, רובם לובשים את החולצות הירוקות של זכרון מנחם, שרים שירים בלתי מובנים ורוקדים באקסטזה. נדמה שעוד רגע יקומו פה מכיסאות הגלגלים ויתחילו ללכת, סינגינג הללויה.

ככה זה נראה בתום המוראל
ככה זה נראה בתום המוראל

רובי מסביר לי את חוקי הכת העליזה: "אם מזמינים אותך למעגל, אתה חייב להכנס, במיוחד אם אתה חדש פה. כשמצטרפים חדשים לקבוצה שואלים אותם: על מה אתה יושב? יעני איזה סרטן? ומי שמגיעים עם פאה, יושבים עליהם עד שהם מעיפים אותה. אצלנו קרחת זה הכי יפה. משתדלים לקחת את החיים בקלות. בטיול לפריז הופיע בפנינו הראל מויאל. באו אליו חבר'ה לפני ההופעה, אמרו לו: הרופא נתן לי שבועיים לחיות, וזה היה לפני שבוע, תקדיש לי שיר. הוא התלחלח, הקדיש שיר, שר בכאב. אחרי זה באו אליו ואמרו לו סתם, נראה לך, הרופא אמר שאני בטח אחיה. מויאל לא ידע איפה לקבור את עצמו. זה נשמע אכזרי אבל אני חזרתי לתקשר עם הסביבה רק אחרי שהצטרפתי לבלאגן הזה. יש פה גישה בריאה".

ממרכז המעגל שעל שפת הבריכה צווח מישהו ומזמין בידו: "רובי ני! רובי רובי נה!" ורובי קורץ לי ונכנס פנימה להמציא צווחות משלו. הוא מביא את המעגל לקרשנדו של ג'יבריש במקצב אַיוּבּ הפופולארי. עור הדג'מבה נראה גמור, כמו עור כפות הידיים של השחיף עליו הוא תלוי. כולם מבסוטים אש. גם אני. המוראל השלישי להיום (מתוך עשרה, הראשונים קורים עם ההשכמה) הסתיים. הילדים משרכים את דרכם בחזרה לג'יפים על אדמת הטרשים הקופחת. אנחנו עוברים ליד ג'יפ סופה כתום עתיק, ללא דלתות או מתלים, ולידו עומדת בת שירות. ז"מזמית בת 19. בידיה היא מחזיקה ילדה מבוישת בת 11. היא פונה אלינו: "בא לכם להתחלף איתנו בג'יפ? מאד כואבות לה הקפיצות בסופה". אנחנו מסכימים מיד, מראים להן את הדיסקברי ומתיישבים במקומן. בסופה כבר יושבות בת שירות נוספת, ונערה קירחת בת 15 שמדג'ה מהאייפון את מיטב להיטי 2016 במערכת ההגברה החורקת של הרכב. הווליום כואב, אבל אז הסופה מתחילה לנסוע וכאבים חדשים נולדים. במטר הראשון נדפק לי הראש בקורת הגג. גיליתי שיש צורך להשתמש בשלוש גפיים בכל רגע נתון כדי לא לעוף החוצה. ממש לא ברור איך הילדות האלה שרדו פה עד כה. אנחנו יושבים על סתם שילדה כתומה עם גלגלים. לא ניכר שיש כאן עוד חלפים מעורבים. הדבר הזה לא נוסע, הוא מתדרדר קדימה.

סולומון הכיר הרבה חברים קרובים לראשונה בפעילויות של זכרון מנחם. אחד מהם הוא מעוז סמדג'ה, בן 24, שלועס איתי אבק בסופה הפתוחה, ואוחז בקורותיה: "הייתי מאורס, שבועות לפני החינה. הייתי גם חייל, מדריך מערכות קשב בחיל התקשוב. שירות שכולו אנטנות. יום אחד גיליתי שביצה אחת שלי גדולה יותר מהשניה בקטע חדש. התפדחתי אבל הייתי מספיק אמיץ לבקש מחבר במקלחות שיציץ וייתן חוות דעת שניה. למזלי הוא הואיל להביט. לרוע מזלי הוא הסכים איתי: אחת מהן הייתה גדולה מידי, גם לטעמו. ואז גם התחילו כאבים. גיגלתי את הסימפטומים. לפי גוגל יש לי סרטן אשכים ואני מת. פניתי להורים. לא העזתי לומר את המילה סרטן, היא לא מקובלת כל כך אצלנו הדתיים. הם אמרו שזה קילה. אמרתי להם שזה נראה לי יותר גרוע. הלכתי לרופאה בצריפין, היא מיששה ואמרה לי טוס למיון. ישבתי שם, נתתי דם, אנשים באו והלכו וכולם מיששו לי את הביצים. שעות. לפתע קופצת עלי אחות ואומרת לי: "רואה את העגלה שם עם הבגדים? קח לך מכנסיים וחולצות ותעלה לאונקולוגית". לקחתי זוג מכנסיים וחולצה. היא הביטה בי באלכסון ואמרה לי "לא לא, קח כמה חליפות". זה מין רגע כזה שאתה מצטער שאתה לא אהבל. באונקולוגית הרופא אמר: "יש לך סרטן אשכים, לשמחתנו בגילוי מוקדם". הטרידה אותי המחשבה איך ארקוד בחתונה. וכאב לי".

השיירה עוצרת ליד הגשר הישן של נחל סמך, ובצל הנדיר תחתיו מתרומם עוד מוראל מלא בכל תוף ומלוא גרון. הילדים כאן ביום השלישי והאחרון של טיול אתגרי. לפני יומיים חתרו בקיאקים בירדן, אמש רכבו על סוסים. בתום טיול הג'יפים הם אמורים לטוס במסוק מעל הכנרת. כל זה בא בתזמון רגיש: בשבועות האחרונים נפטרו ארבעה מחברי קבוצת הבוגרים. כשחוזרים להטלטל בסופה אני מספר להם שבאותו בוקר פורסם דבר מותה של רונית אלקבץ מסרטן הריאות. הם נאטמים לרגע. כמה אפשר עם המחלה הזאת. בוא נשרוד קודם את המסלול המשוגע הזה. כדי לפרוק קצת מתח, מתחיל סולומון להתגושש עם אחד מהז"מזמים, בעוד שאר יושבי הסופה צופים ומצלמים.

בואו נראה אם זו פאה
בואו נראה אם זו פאה

נחת: הסופה עצרה מלכת. מחכים שטור מקביל של רכבי שטח יעלה איזו עליה פסיכית ויעקוף אותנו. משמאל נחל סמך, מימין קיר סלע. פקק בטבע. השמש קופחת. הסירנות מצפצפות. וקסמן משאיר את הדיסקברי מונע ואת המזגן בפול ווליום, בפנים נשארות הבנות שמנגנות בלופ את השיר "עור ברווז". הוא יוצא עם צידנית שעד עכשיו החריש את דבר קיומה, ומחלק מאות ארטיקים. נעליו נספגות בדבק המתוק הזה שהוא אבק הבשן וטפטוף קרטיבים בשלל צבעים. הוא גם דאג למבחר של טעמים, מניף כמה אופציות בתנוחת "בחר קלף" בעוד הילדים כדרכם מתבלטים. מרפקו נוטף מי סוכר. בתדריך הבוקר אמר מוביל השיירה רוֹבִּי גולדשטיין: "כל השנה הילדים האלה סובלים. היום אנחנו סובלים והם נהנים על חשבוננו. בשביל זה אנחנו פה".

סמדג'ה תופס קרטיב דובדבן: "כימותרפיה היתה מבטלת לי את החתונה, אז החלטתי על כריתת אשך. אמרתי שאני ארקוד בחתונה שלי, לא משנה מה. הקפאתי זרע לכל מקרה, כך עשו פה כל הבנים שאני מכיר. נכנסתי לניתוח. כרתו לי את האשך המסורטן ובמקומו השתילו ביצת סיליקון בשביל האסטתיקה. שלא תרגיש שיש רק ביצה אחת בקן. התאוששתי די מהר, נסעתי לאשדוד והגעתי לחתונה שלי על שתי רגליים. אנחנו מדברים על יולי 2014. דקה לפני החופה התחילו אזעקות. הקסאמים הראשונים של צוק איתן. רצנו למטה, אשתי בשמלתה, למקלטים. דקות אחרי זה חלק מהאורחים חזרו הביתה, אבל אני רקדתי כמו גדול עם מי שנשאר. החלטתי ורקדתי. הסרטן וגם החמאס יכולים לקפוץ לי. עברתי עם אשתי למושב, מצאתי עבודה ואחרי שבועיים התקשרו מבית חולים ואמרו לי שהבדיקות חזרו, וגם הסרטן. פשוט לא האמנתי. נכנסתי לכימותרפיה. קרחת, כל הבלגן. כל בוקר אתה רואה שיער שנשר על הכרית. כיום אני תמיד עם זקן קצר. לא יכול לראות את עצמי יותר מגולח. ודווקא הגבות לא נשרו כמו שצריך. קיוויתי שינשור לי החיבור ביניהן. לא קרה. לא כל התפילות נענות.

יום אחד אני מסתובב בבלינסון קירח, לובש חלוק ולא שמח. ניגשו אלי שני ז"מזמים, שאלו אותי אם יש לי סרטן. אמרתי להם וואלה איך ניחשתם? הם אמרו לי לבוא איתם עוד שבועיים לפריז. מה פריז, מי אתם, מי אני? אני בקושי מרים את עצמי במדרגות. אבל איכשהו כולם שכנעו אותי ונסעתי. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. בצרפת אני דחפתי כיסאות גלגלים של אחרים, אתה קולט? נהיו לי כוחות מטורפים. חזרתי בנאדם אחר. סיימתי את הכימו, צמח לי השיער, הרגשתי טוב. נרשמתי לקורס בדיקת תוכנה, וגם מצאתי עבודה. ואז שוב, תוך שבועיים מתחילת העבודה, התקשרו והודיעו שהכימותרפיה כשלה והסרטן, בפעם השלישית, עודנו כאן. המון גרורות בין המעיים לעמוד השדרה, בגובה הערמונית."

"די כבר יא חופר, כמה אפשר לשמוע על הביצים שלך", רוטן סולומון. "באנו להנות פה, שמענו מספיק על מחלות".

"תראו מי שמתלונן", סמדג'ה שולח אצבע למצח של סולומון ונותן דחיפה. "אתה כולך היתה לך שפעת על שם הודג'קין, קצת חום ואתה מעז לצייץ? לך, לך לעמותה של חולי שפעת עופות".

"אין בעיה בֵּייץ, תתנשא על הודג'קינים, אבל אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "אשכים" אז אתה עובר לשבת על הגג". חברות בין גברים היא באמת דבר קסום.

סמדג'ה נאנח וממשיך: "אשכים. היינו אצל מומחה שהמליץ על ניתוח, והלכתי על זה. ניתוח די פסיכי. מוציאים את כל התוכן של הבטן שלך, מעיים והכל, ומניחים לך על החזה. תחזיק רגע. עכשיו חלל הבטן פעור לרווחה ואפשר להגיע ולהוציא את הגרורות ידנית, בלי לסכן את עמוד השדרה. איך קרה שאני בקי כל כך? כמה ימים אחרי הניתוח ישבתי עם הלפטופ במיטת בית החולים, מפוצץ ממורפיום ומלא תחבושות. החלטתי לצפות בסרט של ניתוח דומה. מצאתי סרטון מטורף: הניתוח מצולם מקרוב מאד, וברקע איזה פסנתר נוגה. אשתי שמעה פסנתר מרחוק ושאלה אותי מה אני רואה, נשמע דרמטי. אמרתי לה מה, כלום. כשהיא ראתה את המסך היא התחילה לצעוק עלי שאני דפוק, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.

(הנה הוידאו המדובר. הצפיה וההאזנה קשים)

הבראתי, סיימתי את הקורס בהצטיינות, נשארתי שם ללמד. בקרוב יש טיול עם הז"מזמים ללונדון, אבל החלטתי שלא אצא אליו. די, זה מאחוריי". הוא מחווה בידו לעבר טור רכבי הענק המהבילים. "זה הטיול האחרון שלי עם זכרון מנחם".

אני רואה באופק את מושב רמות וכבר מפנטז על חזרה לציביליזציה. אנחנו נצלים בשמש. מרוב חום ואבק אני מתחיל להזות כנראה. הלשונות של כולם בצבעי הקרטיבים שהם ליקקו. סירנות משטרתיות. עוד פעם מנגנים את עור ברווז. אנשי משטרה בשלל דרגות מסתובבים בין הרכבים, מחכים לצאת לדרך. והנוער עם ג'וינטים. פתאום אני קולט שכולם סביבי מעשנים רפואי. אדושם ישמור אני בתוך עננה. עור ברווז. חבר'ה שלא נולדו כשהתגייסתי, נלחמים פה בסרטן עם תותחי ירוק נקי. מפריחים טבעות אדישות. השוטרים מפנים מבט ולא שואלים למי יש רשיון להחזקת סמים. הם רואים שהילדים חיים את הרגע. למדו לא לתכנן קדימה. וזה עושה לי עור ברווז.

למרבה השמחה יש תנועה באופק. השיירה מתחילה לזוז ואנחנו חוזרים לג'יפים. הפעם אני פוגש ברכב את אביאל צסיס. עד לפני רגע הוא היה חייל בסדיר. עמד באיזו שמירה, נמאס לו, החליט להוציא  גימ"לים. אמא שלו רופאה, אז הוא ידע לדקלם במרפאה סימפטומים של סינוסיטיס. קיבל 3 גימ"לים ואז הפניה ל-CT, לבדוק את מצב הסינוסים. בינתיים יצא לרגילה, אבל התקשרו ואמרו לו שהרופא צריך לראות אותו ברגילה. הרופא לא בזבז זמן: הסינוסים שלך סבבה אביאל, אבל יש לך סרטן במח. גידול ממאיר בדרגה 2. אביאל הובהל לניתוח ראש, אבל זה כשל, ואביאל מחכה לניתוח הבא בתור. אז הגידול פה איתנו, אני אומר לו. כן, נוקש אביאל על אחורי גולגולתו, כאן בפנים. פתאום נהיה לי שקט מידי בג'יפ, בתוספת תחושה שמלאך המוות מחבק את הקרטר מלמטה כמו דה-נירו בפסגת הפחד. אינשאללה שנעלה על איזה סלע.

השמש מעריבה, ואנחנו מגיעים בחזרה למלון. חדר האוכל מלא עד להתפקע בילדים בכל הגילאים, מכל הארץ, מכל הדתות והעדות. בזכרון מנחם הסלקציה היא כזאת: אם אתה בן פחות מ-24 וחלית בסרטן, אתה בפנים. אם לא, בוא תתנדב. בכל גיל.

רעש והמולה. כולם אוכלים. אחראי המטבח, מנשה, נכנס בין הסועדים ושואל את אחד המדריכים אם הכל בסדר. המדריך זורח: הכל מדהים מנשה. הוא מסתובב אל 120 הצעירים שסביבו ומרעים: "מי בא בא? מנשה התותח!". מכל השולחנות קמים בריצה ילדים בכל מיני גילאים ודיאגנוזות, תופסים את מנשה ומקפיצים אותו באוויר. הדג'מבה מקפיץ את השניצלים בצלחות ושכולם שרים: "איזה מנשה יש לנו, מ-נשה! או בה גה בה לה לה לה!". מנשה לכוד בין הפלורסנטים ממעל ומעגל של מיטב הנוער מתחת. חיוך מודאג על פניו, והוא מגונן עליהם. לא כל יום הוא מוצא את עצמו כל כך קרוב לתקרת חדר האוכל.

הוא נוחת בחזרה לרצפה וכולם נוחתים בחזרה בצלחות שלהם. סמדג'ה, צסיס, סולומון ושלל חברות וחברים יוצאים החוצה לקנח בטיסת מסוק בשמי הכנרת. השרב נשבר. שמי הכנרת אינם רותחים עוד, אך הרוח נושבת בעוז. על שפת המים עומד מסוק של חברת בל. הטייס מעט לחוץ, מעביר תדריך בטיחות ובו מפורטות הדרכים השונות בהן טיסה של 5 דקות במסוק יכולה להרוג אותך. רובי דוחף לי מרפק בצלעות, משועשע: "הוא לא רואה מול מי הוא מדבר? לא מאיימים על יונה עם יין". אני אומר לו: "מה אתך באמת? פתאום אני מבין שלא שמעתי את סוף הסיפור שלך. כלומר לא סוף הסיפור, אתה יודע למה אני מתכוון, איך זה… מה שלומך?". רובי קולט אותי מתפתל סביב המילים ונקרע עלי מצחוק. "מה אתה כבד? יהיה טוב", הוא עונה ועולה למסוק.

  • תודה לד"ר רונית אלחסיד שסייעה בהכנת הכתבה

80 דברים שרק גברים שעירים מאד מכירים

*רשימה זו פורסמה באתר בלייזר תחת הכותרת: "27 דברים שרק גברים שעירים מכירים". במיוחד לקוראי בלוג זה: הנה הרשימה המלאה*

ינקות

  1. בגיל בו מתחיל שיער הגוף לצמוח (12 במקרה שלך) חבריך הקרובים עוקבים אחר העניין: בהתחלה הם צוחקים עליך, אחר כך הם נקרעים עליך, בסוף הם יראים מפניך.
  2. גיל ההתבגרות הוא סרט אימה מתמשך, ובו אתה מגלה לחרדתך בכל בוקר שאפשר להיות עוד יותר שעיר.ape-1000077_960_720
  3. לקראת בר המצווה אבא רומז לך שאם לא תגלח את השפם הזה עכשיו, לנצח יהיה לך שפם בתמונות הבר מצווה. בשביל לא להיות זה שהתחיל להתגלח בגיל 12, אתה מחכה עד ליום ההולדת עצמו.
  4. לכבוד הגיעך למצוות, אתה מתחיל להעביר תער על זקנך לעתים קרובות. זו לא העבירה היחידה על מצוות השם שאתה מתחיל להשקיע בה בתקופה זו.
  5. אתה מגלה ששיער הפנים מתפשט לכל עבר וכל מה שתגלח יהפוך לזיפים שתאלץ לגלח עד שארית חייך. אתה נושא ונותן עם עצמך: שיער על עצמות הלחיים יגולח, אבל הפלומה תחת העיניים תאלץ להשאר בתולית.
  6. בגיל 14 אתה מגלה 3 שיערות בכתפיים. אתה חושב שאם תתמיד לתלוש כל בוקר את מה שיש שם, תצליח לנצח את הגנים שלך.
  7. בגיל 14 וחצי אתה מבין שהגנים שלך חזקים ממך, שאתה אינך אלא מכונה חלשה וזמנית שנועדה להעביר אותם לדורות הבאים, ואי לכך אתה מפסיק לתלוש שיער מהכתפיים ותחת זאת הופך למיסיונר של תורת האבולוציה על פי דארווין. חוכמה גדולה, גם ככה אתה נראה כמו קוף.
  8. ואז צומחות לך שיערות בפרקי האצבעות הקצרים יותר.
  9. ואז צומחות לך שיערות על ובתוך האוזניים.
  10. ואז צומחות לך שיערות כמעט עד העטרה.
  11. ואז צומחות לך שיערות על המצח עצמו.
  12. ואז אתה מפנים שלמעשה אתה אדם חנוט בתוך שטיח, ומפסיק לעקוב.
  13. אתה וסביבתך מבינים שקל יותר לעקוב אחר המובלעות החלקות, ומגלים עניין רב באלו: מה שמתחת לגיד אכילס, פנים כף היד, הלשון. וזהו.
  14. לעתים אתה מלטף בחשאי את שני הסנטימרים הרבועים מתחת לגיד אכילס ונאנח: מתחת לכל זה מסתתר בחור חלק למשעי.
  15. סיימת תריסר שנות לימוד? ברכות. בספר המחזור תהיה איזו התייחסות מביכה לכמה שאתה שעיר.
  16. אתה הכוכב של המקלחות בטירונות. אחד שיודע מודיע לך שטרם הגעת לשיא השיעור ויש לך עוד לאן לצמוח. ביום השחרור אתה מודה בפני עצמך שהוא צדק.www.tvn.hu_070617e5459f2474a0cec145cdc4043c
  17. בגיל 23 אתה מגיע לשיא השיעור ונשאר שם. בגיל 25 אתה משלים עם עצמך.

ביגוד והנעלה

  1. לבשת טי שירט בהירה? כל הסיכויים שכמה משערות הכתפיים שלך נראות מזדקרות דרך האריג אל אוויר העולם.
  2. גרביים, גאטקעס, חולצה צמודה מכל סוג תמיד ירגישו כמו עינוי עדין. כאילו יד נעלמה מושכת לך בכל שיערות הגוף בו זמנית, חלש אבל בהתמדה.
  3. שערות גופך שזורות היטב באריגי חולצות טריקו, גם אחרי 9 כביסות.
  4. פעם עשית את הטעות ולבשת חולצה מרוצ'רצ'ת כשכבה ראשונה על הגוף. לא חזרת על טעות זו עוד. הגוף זוכר.
  5. אתה מביט באנשים שלובשים חולצות רשת, ומשכנע את עצמך שבכל מקרה לא היית לובש את השטות הזאת.
  6. לעתים אתה צריך לפרוע את שיער בית השחי דרך החולצה, כשהראסטה שם מתחילה להציק.
  7. שקפקפים יסירו את שיעור כף הרגל שלך בחינם וביעילות.

באמבט

  1. כל סבון הופך על הגוף שלך למסיבת קצף.
  2. התנגבת בתום המקלחת? עכשיו שטוף את שטיח התלתלים שנשר לקרקע.
  3. ישבת בג'קוזי? יופי טמבל, סתמת אותו.
  4. סכין גילוח ממוצע מחזיק ל-4 תגלחות בלבד. בחמישית הוא כבר יהיה שחוק עד זוב דם.
  5. אתה מתרגש לגלות שחברה חדשה של סכיני גילוח החלה לשווק באזור מגוריך. אתה רוכש ערכת ניסיון והיא מצטרפת לאוסף תחת המראה.
  6. אתה מגלח את כל הצוואר ונעצר בנקודה שרירותית לחלוטין בחזה. למרות שמפתה להמשיך עד הנעליים.Ape_man_from_The_Lost_World
  7. לעתים הסכין מחליקה לך ומגלחת בטעות מלבן קטן מתחת לקו הגילוח הקבוע שלך. אין מנוס מלגלח קו חדש, נמוך יותר, ולנסות לזכור בגילוח הבא להתאמץ שהזמני לא יהפוך לקבוע.
  8. אתה מגלח את העורף בעצמך ומנווט תוך שימוש בחוש המישוש בלבד.
  9. ייבוש הידיים הרטובות בנייר מגבת עשוי להסתבך כך שהנייר יתגלגל סביב תלתלי פרק היד וימרוט אותם בהפתעה. כל פעם מחדש.
  10. או שאתה קצת עושה גבות, או שהגבות קצת עושות אותך.
  11. מה שכן, אין לך בעיה לעצב איזה זקן שתרצה. הפנים צומחות בעוז ובנדיבות.

מין

  1. בפעם הראשונה שבחורה רואה אותך בלי חולצה נפלטים ממנה הצלילים הבאים: קריאת הפתעה, נהמת התרשמות וצחקוק תוך שהיא שולחת אצבע מבוישת לתלתל חזה זקור.
  2. אבל האיכותיות מתות על זה. זה ידוע שהאיכותיות קינקיות.

    הנה שתי איכותיות
    הנה שתי איכותיות
  3. מסאז' תמיד יכאב יותר ממה שהוא אמור לכאוב. שימי עוד קרם, אתה מבקש מאהובתך.
  4. יש שחושבות שתהנה מליטוף עדין של הפרווה ללא מגע בעור. אבל זה מצמרר. מלשון צמר.
  5. יש מצב שלמצוץ לך מרגיש כמו ללקק קליפה של קיווי.
  6. אתה זורם בחדווה עם בחורות שעירות, למרות שקיים חשש פלונטר.Bonobo_sexual_behavior_1
  7. אתה אוהב דוגי סטייל כי זו התנוחה היחידה שלא מורטת לך שיערות מאיפשהו.
  8. משגל מסתיים בכך שאתה מלקט שיער גוף (שלך) מהבטן של אהובתך. או מהגב שלה. או מהמצח.

בדל"ת אמות

  1. אתה צריך לטאטא את הבית לעתים קרובות יותר מהומו סאפיינס ממוצע.
  2. אם אתה מחפף בכך, שפנפני האבק בביתך מקימים תוך שבוע ועדה קרואה ומנסחים את מגילת זכויות השפנפן. עדיף שתטאטא.
  3. אחת לחודש יש לערוך למטאטא טקס הסרת שיער גוף מהמברשת. אל דאגה, זה יצמח מחדש.
  4. כשאתה פוגש בעל בית כדי לשכור את דירתו, הוא מציץ בחשש לכיוון פתח החולצה שלך ומוסיף סעיף לחוזה: פתיחת סתימות באמבטיה תעשה על חשבונו של השוכר. מבלי לפגוע בזכויות.
  5. שותפים שלך תמיד בטוחים שמה שאתה משאיר אחריך בכל מקום הן שיערות ערווה, משום שזה שיער הגוף הצפוף היחידי שהם מכירים. כדי להזים את החשדות אתה מסיר בפניהם את החולצה ויותר הם לא מעלים את הנושא.
  6. אתה אוהב לבשל אבל יש דברים שעדיף שלא תעשה. לערבב קערת סלט גדולה עם הידיים לדוגמא.
  7. אין מצב לרדד בצק בלי למצוא בו לפחות שערה אחת.
  8. אתה אוהב כיריים עם כפתור הצתה חשמלי. להדליק כיריים עם גפרור כרוך תמיד באובדן שיער בפרקי האצבעות ופרק כף היד. כנ"ל ניהול מדורה.
  9. שיער חרוך מתקרזל ומעלה ניחוח מפוקפק. יש לשפשף את האזור הצלוי כדי לסלק את הקרזולים.

רפואה ופרא-רפואה

  1. להוריד פלסטר זה סיוט. שישאר שם, מה מפריע?
  2. כדי להוריד תחבושת רצינית צריך הרדמה מקומית.
  3. ברור שחשבת להסיר שיער, אבל זרקו אותך מהקליניקה. סססאמק, עד שמצאת מבצע צוואר חינם.
  4. בטח שאתה מת לעשות קעקוע, אבל איפה?
  5. המתנה שאתה קונה לעצמך כל שנה לכבוד האביב היא שפופרת ענק באריזת חיסכון משפחתית של קרם נגד שפשפות. ויש רק אחד שעובד לך.
  6. אבל אתה יודע כעובדה שאין לך שום בעיה לחטוף שפשפת גם בחופשת סקי.
  7. אתה יודע שיתוש עומד לעקוץ עוד לפני שהוא יודע.
  8. מצאת קליניקה להסרת שיער שמוכנה לקחת אותך כפרויקט (או שפן נסיונות, או קמפיינר). זה אומר שמעכשיו תבלה מידי פעם מרוח בחומצה ועטוף בניילון נצמד, ממתין בחדר ההמתנה לתותח הלייזר. בינתיים מסבירה לך הפקידה שיש סיכוי שזה פשוט לא יעבוד. היא מוסיפה מבט אמפתי.
  9. זה לא עובד.

Joris_Hoefnagel_-_Animalia_Rationalia_et_Insecta_(Ignis)-_Plate_I

הורות

  1. כשהפעוט שלך מטפס עליך תוך שהוא תופס בחולצה, זה משאיר קרחות.
  2. כשהוא גדל קצת הוא מביט בך בדאגה ושואל: אבא, גם אני אהיה מקופי האדם? ואז אתה מתיישב לידו, מלטף את פאות לחייו העבותות ומספר לו על צ'ארלס דארווין.
  3. אתה מרכיב את הילד על הכתפיים, אבל יודע שזה לא יחליק לך את הכתפיים אלא רק ידלל.

פרפראות

  1. לפעמים אתה מחשב לאחור כמה שיער כבר השרת. מספיק לארוג שטיח פרסי? מספיק למלא מערכת ספות 1-2-3? יותר ממה שיש שם באקווריום השיער באושוויץ?
  2. לפעמים אתה מוצא הפתעות בשיער הגוף: חרק שנלכד בשיערות החזה. אבקני אביב שנתפסו בשערות היד. ומוך. מוך בכל מקום.
  3. תחתונים חדשים ישאירו מוך היכן שהשמש לא זורחת. כלומר בתחת.
  4. ועדיף שתגלה את זה לפני שהיא תגלה את זה.
  5. אף אחד לא יודע, אבל לפעמים אתה פותח תלתלים בחזה.
  6. אף אחת לא יודעת, אבל לפעמים אתה מורט חופן, סתם מתוך הרגל סיזיפי.
  7. פעם בשבוע מישהו אומר לך: "אתה שעיר, לעזאזל!" ובטוח שזה מקורי שלו.
  8. פעם בעשר דקות מגיעה שערה כלשהי אל הלשון שלך, ולעתים נסיון להוציא אותה משם כרוך בהכנת אחת אחרת.

בחוף הים

  1. כשאתה בלי חולצה, מרחוק זה נראה כמו גופיה. מקרוב כמו סוודר.
  2. אז לעתים אתה שומע בים אנשים צועקים לך מרחוק "ההוא עם הסוודר, לצאת מהמים". לפחות פעם בחיים תשמע את זה בוקע מהכריזה של סוכת המציל.הם עובדים קשה ובשביל שכר נמוך, תן להם להשתעשע.
  3. בחופי נודיסטים אתה עלול לקבל את המבטים ששמורים לפוצים שמסתובבים בהם לבושים.
  4. כשאתה פוגש בים גבר שאיכשהו שעיר יותר ממך, זה משמח אותך מאד ואתה מראה אותו לחברה שלך.009-AN_APE_MAN
  5. כשאתה יוצא מן המים ופרוותך רטובה ומודגשת, מבצבצים ממנה המפרקים: הברך והמרפקים חלקים יותר, יחסית. מרחוק זה נראה כאילו שמת מגינים לקראת נסיעה על רולרבליידס.
  6. לגברים הנחשבים חלקים יש לעתים תופעה בגב המכונה "חצילים": שיערות בודדות וארוכות שצומחות בנקודות אקראיות על גבי הגב, או כתמי שיער גדולים יותר בקומפוזיציה מטופשת, ככתמי נפט בים ורוד. לך אין בעיות כאלה: הכל קשמיר.

זיקנה

  1. עם פרוץ שיערת השיבה הראשונה בחזה או בערווה אתה מבין שהמראה שלך, שעבדת כל כך קשה להתרגל אליו, הולך להשתנות כליל, שוב.
  2. וכל זה לא מבטיח שלא תקריח.

 

 

איך בונים שדה תעופה?

*כתבה זו פורסמה בגרסה מעט שונה בגליון מאי של בלייזר*

לפעמים בני אנוש לוקחים על עצמם אתגרים שנשמעים לא סבירים. אף פעם לא הבנתי מה כל כך אתגרי בספורט אתגרי. קפצתי באנג'י וקפצתי טנדם ועוד כל מיני. בסך הכל הייתי צריך לכבות את המח לרגע אחד והופ, הגראוויטציה דאגה לאתגר בעוד מיליארד האבטוחים שעשיתי מראש הפכו את זה מטרגדיה לספורט.

אבל לבנות נמל תעופה, זה כבר אתגר יא חביבי. הקטע כאן הוא לא לכבות את המח אלא להפעיל אותו מספיק טוב כדי שמטוסים ינחתו, נוסעים יכנסו, מזוודות יאספו, התורים יהיו זריזים, אף אחד לא יתרסק ואף אחד לא יתפוצץ גם אם ירצה, לפחות לעשרות שנים ככה. כדי להסביר כמה מסובך זה, ניקח את מקרה המבחן של נמל התעופה הבינלאומי על שם אילן ואסף רמון שנבנה בימים אלו בתמנע. זהו לא מקרה פשוט: השדה הזה מוקם מאפס על קרקע בתולית, מה שמכונה בז'רגון בוני נמלי התעופה GREENFIELD. כן, הז'רגון הזה בא מארצות פחות מדבריות.

על הנייר

על הקמת נמל תעופה חדש בדרום התחילו לחשוב ב-1973. מאז הניחו בכל כמה שנים את אבן הפינה של השדה במקומות שונים ועל ידי שרים משונים. 8 טקסי הנחת אותה אבן פינה. היא נדדה מטקס לטקס עד שנעצרה במשרדו של חנן מוסקוביץ', שמנהל כרגע את שדה אילת ונמל עובדה, וינהל את נמל"ת רמון לכשיפתח. "גם אחרי שהיה ברור שחייבים לפנות את שדה אילת שתוקע את העיר, וגם אחרי שהיה ברור שחייבים להפסיק להנחית תיירים מחו"ל על מסלול בעובדה, שם הם רואים מטוסי קרב מהחלון, עדיין לא היה ברור איפה יקום השדה", מספר מוסקוביץ'. בכל פעם שנבחר אתר קמו התנגדויות. התוכניות נדדו מאילת לשחורת, אבל אז הוחלט שיוקם שם מרכז מסחרי. אז התכניות נדדו לשמורת עברונה, אבל הירוקים התנגדו בגלל חשיבות השמורה, שכמה שנים אחר כך זוהמה ע"י קצא"א. אז נעצרו בתמנע, 19 ק"מ מאילת. מכאן התחילו העניינים לרוץ במהירות מסחררת!

ב-2006 הסתיימו 3 שנות כתיבת הפרוגרמה, כלומר כמה עשרות חוברות שמתארות את כל מה צריך להיות בנמל התעופה. ב2010 הפרוגרמה תוקנה ואושרה, ואז התחילו לכתוב את שלב "התכנון המפורט". כל חוברת הפכה לאינסוף סעיפים שמסבירים כיצד להוציא לפועל את הפרוגרמה. כתיבת התכנון המפורט עלתה 56,000,000 ש"ח. אחת השאלות הראשונות ששואלים כשמקימים נמל תעופה (זכרו זאת לכשתקימו אחד משלכם) היא: מהו המטוס הקריטי? במילים אחרות, מהו משקלו ותפוסתו של דגם המטוס הכי גדול וכבד שינחת אצלינו? כשמטוס נוחת, הוא נותן מכה של מאות טונות בנקודה אחת על פני המסלול, אז כדאי שהמסלול יעמוד בזה. וגם המראה זה סיפור. בואינג 747-400 ממריא עם 130 טון דלק, מה שמביא את המשקל הכולל שלו ל-400 טון בקלות. המסלול צריך להבנות בקפידה, והוא צריך להיות לא רק חזק, אלא גם חלק וללא מהמורות, וגם בעל שוליים נמוכים ומרכז גבוה כדי שלא יווצרו בו שלוליות. לשאלת המטוס הקריטי יש עוד הרבה משמעויות. וגם לשלוליות. בהמשך.

עוד שאלה היא מספר המסלולים וכיווניהם. בנתב"ג למשל יש כרגע 3 מסלולים שחוצים זה את זה במעין משולש. מסלולים חוצים אמנם חוסכים במקום, שהרי המסלולים הם עיקר השטח שדרוש לנמל תעופה, אבל נקודות המפגש של המסלולים מזמינות צרות, מאלה שמהרהרים בהן כשהמטוס שלך לאמסטרדם מתחיל להאיץ. בתמנע סללו מסלול המראה אחד ארוך (3.6 ק"מ אורך ו45 מ' רוחב, לפני ספיירים) ובמקביל אליו מסלול הסעה שמחובר אליו בכמה נקודות. כל מטוס ינחת ויעבור מיד למסלול ההסעה, מפנה את מקומו לבא בתור.

מימין: מסלולי ההמראה וההסעה, מצולמים ממגדל הפיקוח. דצמבר 2015
מימין: מסלולי ההמראה וההסעה, מצולמים ממגדל הפיקוח. דצמבר 2015

הו מה יהיה מה יהיה

יש לא מעט החלטות שצריך לקבל מראש, בזמן שהרבה נתונים טרם התבררו או התייצבו. איך תתבצע תנועת הנוסעים מהטרמינל למטוסים: בשאטלים או במסלולים להולכי רגל? האם יהיו בנמל שרוולים לארבעת ימי הגשם בשנה שיש באזור? האם יהיה הליפורט להנחתת מסוקים (ולא ליצנים, לא מספיק לצייר H על הקרקע)? איך מאבטחים את השדה? האם יהיה דיוטי פרי? לכל החלטה, גם קטנה, יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת. בטרמינל 3 בנתב"ג, למשל, נמצא שהעלות של תרסיסי הריח האוטומטיים בחדרי השירותים היא 200,000 ש"ח בשנה. להבדיל, ההחלטה שבנקודה מסוימת בנמל צריך לעמוד באופן קבוע עובד, יהא זה מאבטח או איש נקיון או איש תחזוקה עולה מינימום של 250,000 ש"ח בשנה, כי מדובר על 3 משרות מסביב לשעון רק לנקודה הזאת, וזה אם העובדים מקבלים רק שכר מינימום. כך שבשלב הנוכחי, בו בונים את השדה ואופי הפעלתו עוד מתעצב, אפשר לעשות טעויות יקרות.

"יצאתי לדרך עם הנחת העבודה שהשדה יעבוד 18 שעות ביממה", מספר שרון בן-עזרא, ראש מנהלת ההקמה של הנמל. "על סמך זה תוכננו הרבה דברים, חלקם כבר נבנו. אבל אז עלה הדיבור על קו מרוסיה שינחית פה כמות שנתית יפה של תיירים. ויש הרי חזון ורצון להגדיל את מספר התיירים מחו"ל. לרוסים אמרו שיבואו מתי שרוצים, רק שיבואו. אז הם אמרו שיבואו בלילה, בדיוק בשעות בהן לא תכננו לעבוד. היו שאמרו לי "מה הבעיה, תביא עוד כמה עובדים למשמרת לילה וסגור את הסיפור". אבל זה לא עובד ככה. מערכות מורכבות כמו מיון מזוודות בנויות כך שכמה שעות ביממה הן עוצרות ועושים להן טיפולים, בדיקות ותיקונים. אם אני צריך להפעיל הכל 24 שעות ברצף אני חייב למצוא חלופות, להביא עוד מערכות למזוודות ושיתאימו בדיוק למבנים שכבר הוקמו. כל שינוי בתכניות הוא יקר. מאד".

טוב, אבל עם כל הכבוד רמון יהיה נמל תעופה קטן, עם פעילות שקשורה רק לתיירות בדרום. כמה יקר זה כבר יכול להיות? "בשנת 2015 עברו בנתב"ג 16,000,000 נוסעים", ממשיך בן-עזרא. "נמל התעופה רמון מתוכנן לשרת 10% מהכמות הזו בשנה, לפחות בשנים הראשונות. ובכל זאת מעטים מאד התהליכים, האמצעים, המכשור וכח האדם שקיימים בנתב"ג ואצלנו לא יהיו. מטוס שנוחת זקוק ל100% מהתהליכים וזה שיש לי רק 10% פעילות לא משפיע על השירות שאני צריך לתת. כמו כן, כמות הנוסעים השנתית לא קובעת אם נמל יהיה קטן או גדול. מה שקובע את גודל השדה הוא מספר הנוסעים שעשויים להכנס לכאן במכה, כשהמטוס הקריטי מביא את מספר הנוחתים הגדול ביותר. בשדה האילתי רוב הממריאים הם אילתים והם באים עצמאית מהבית, ומטפטפים לטרמינל כל אחד בקצב שלו. שני דלפקים יכולים להשתלט על כולם. אבל רמון ממוקם מחוץ לעיר, ושאטלים יביאו לי 50 איש במכה כל אחד, כשלעתים כמה שאטלים יפרקו בו זמנית. אז אצטרך לבנות כניסות רחבות יותר, להפעיל יותר דלפקים, יותר מכונות שיקוף… אף אחד לא אוהב לעמוד בתור."

ב-2011 אישרה הממשלה את הקמתו של הנמל בתמנע בעלות משוערת של 1,600,000,000 ש"ח. אבל עדיין נותרו כמה דברים לסדר לפני שמתחילים לעבוד: קו תת קרקעי של מקורות חצה את תוואי מסלול ההמראה, והיה צורך להתיק אותו. צה"ל נאלץ לפנות מהשטח (הצמוד לגבול) כמה עשרות מוקשים ישנים. גם התקת חלק מכביש 90 מערבה הייתה נחוצה, כדי שיהיה אפשר לבנות את המחלפים שיובילו אל ומנמל התעופה. לסיום נערך טקס הנחת אבן פינה אחרון ודי, בוצע טרנספר לקהילת חרדוני צב, וכמה שבועות אחר כך עלו הטרקטורים של חברת ברעד לשטח.

רגע, מה? חרדון הצב הוא חרדון גדול. 5 קילו של דרקון מקומט אך צמחוני, שחי במחילות עמוקות ורחבות באדמת המדבר. אנשי רשות הטבע והגנים סיירו בשטח המיועד להפוך לנמל תעופה, ספרו תריסר פרטים מקומטים וכעבור כמה ימים חזרו עם מפת מחילות ובובקט. הטרקטור הזעיר חפר בעדינות את המחילות, שכבה אחר שכבה, עד שאפשר היה לשלוח יד ולתפוס את החרדון. חרדונים שהצליחו לחמוק מהאקציה המשיכו להסתובב בשטח, ואז הופיעו שם מלכודות דלת ובתוכן עלי חסה רעננים, הדבר שחרדוני צב הכי אוהבים בעולם אחרי חרדונות צב. כך נתפסו כל היתר והועברו אחר כבוד דרומה למחילות נטושות בשמורת עברונה. ככל הידוע הם חיים שם עד היום באושר ועושר. ואז, כאמור, עלו לשטח הטרקטורים הגדולים באמת.

חרדון צב. יש מצב
חרדון צב. שמו הלטיני הוא אורומסטיקס. ככה תזכרו את זה: מסטיקים מאירופה

שלב התשתית

המשימה של ברעד הייתה להפוך את העקֹב למישור. נמל התעופה רמון נבנה על פיתחת שני ואדיות, והשטח עוצב ע"י זרימת המים באלכסון. היה צורך לחפור במערב השטח כדי להנמיכו, ולהגביה את מזרחו. 3,000,000 קוב של עפר ואבנים נחפרו, מוינו לפי גודל ומוקמו מחדש לפי הצורך. אף לא כף אחת של עפר שונעה החוצה. העפר הדק הפך למצעים שנכבשו והגביהו את פני הקרקע, בכחמישה מטרים בנקודות מסוימות. הגבהת פני השטח היא בשכבות בעובי 20 ס"מ, וכל שכבה צריכה הרטבה לשם סיכוך בין החלקיקים, ואז הידוק. תחת פני הקרקע בתמנע יש מי תהום מליחים בשפע, והם נקדחו ונוצלו לצורך זה. אחרי שכל שכבה הודקה, היא עברה בחינות קבלה באמצעי בדיקה רדיואקטיביים, באמצעות קדיחת גלילים החוצה ולבסוף בעזרת מכבש אימות. מדובר במפלצת של 40 טון שנוסעת על הקרקע ובודקת מלמטה באמצעות קרן לייזר אם המרחק מהקרקע משתנה בעת הנסיעה, מה שיעיד על כך שהיא טרם סיימה להתהדק. אחרי שנוצל כל העפר, האבנים הגדולות גויסו ליצירת תוואי חדש לזרימה של שני הואדיות: ואדי נימרה הצפוני הוזרם צפונה ונחל רחם (רַחָם, יא חרמנים) דרומה, כך ששניהם יפספסו את נמל התעופה. אז איך משנים תוואי של נחל?

קודם כל: רשות הניקוז. יש דבר כזה. אל תאמינו לי, פשוט לחצו כאן. הם החבר'ה שמנסים לשלוט בזרימת המים על פני הקרקע ולדאוג שכל הנחלים בישראל אכן יזרמו לים. בעצה אחת איתם תוכנן תוואי של סוללות. האבנים המקומיות רוכזו בכלובי מתכת גדולים. כל כלוב כזה הפך להיות לבנה בחומה. שתי קומות של כלובים נקברו בקרקע בזווית לכיוון הזרימה, ומעליהן התרוממו עוד 3 קומות. כל הסוללה הזו כוסתה בבד סמרטוטי. 5 ק"מ סמרטוט, וזה רק לאורך הסוללה הדרומית. יש תכנית ארצית (34-ב-3 שמה) שמגדירה את גודל האסון מפניו אמור להגן כל תכנון. אז את כל מכשולי המים האלו בנו כדי שיעמדו בשטפון בסדר גודל שמתרחש פעם במאה שנה. זה נשמע הרבה, אבל כדור הארץ מתחמם. בשנתיים מאז תחילת הבניה כבר היו שם שני שטפונות של פעם ב-15 שנה. בהצלחה לכולנו.

תוואי המים החדש עובר בין היתר תחת כביש 90 והמחלפים שיחברו אותו לנמל התעופה. המחלפים נבנים בשיטת הטופ-דאון, כלומר: קודם בונים את הגשר מטר מעל הקרקע, ורק אחר כך חופרים תחתיו את החלל בו יזרמו המים. שיטה זו חוסכת את הדיפון הזמני של התעלה שבשיטה המסורתית נחפרת ראשונה, וגם מקצרת את משך העבודה בגובה. תזכורת: בענף הבניה בישראל נהרג פועל כל שבועיים. כך שהשיטה הזו יכולה להציל חיים.

עוד פטנט מציל חיים מתייחס לקרבה לגבול: מדובר על קרבה של עשרות מטרים בלבד. הירדנים אמנם אחוקים שלנו אבל המזרח התיכון הוא לא האזור היציב ביותר בעולם כרגע. ליתר בטחון נבנית חומת בטון על פני קילומטרים רבים, שבאה למנוע ירי על כלי טיס. סביב המסלולים גובהה יגיע ל-15 מטר.

"טחן אותם"

במקביל לעבודות הבניה יש תכנון תפעולי ברזולוציות הגבוהות ביותר. כ- 180 עובדי רשות שדות התעופה, מכס, משטרה וחברות תעופה קיבלו ביד את המכתב המפנק שמכריז על נע"ת, נוסף על תפקיד. מאותו רגע, כחלק מהמשרה שלהם, הם עבדו בצוותים על תכנון נמל"ת רמון. אחרי 3 חודשי עבודה הגיעו הצוותים עם מסמכי המלצות לתפעול ורשימת קניות, ושם נכונה להם הפתעה: איש מקצוע ותיק מהתחום אותו חקרו, שיושב לתת את האיפכא מסתברא. בן-עזרא: "אמרתי לו 'טחן אותם'. כי הפחד הגדול שלי זה פספוס של משהו. והוא שאל שאלות קשות על כל סעיף שלהם וככה הגענו לתוצאות. את זה עשינו למאות תהליכים."

בינתיים בתוך השדה נסללו מסלולי ההמראה ונוצרו משטחי הבטון שיהפכו לחניות המטוסים. בתמנע חם עד חם מאד, וזה בחורף. בקיץ מדובר בסיוט שאין לתאר, וזה לפני שהתמסרת לעולם המופלא של סלילת אספלט. במהלך הקיץ רוב העבודה נעשתה בלילה, אבל כשמגיעים למשטחי הבטון גם זה לא תמיד עזר. בטון נוצר בתהליך בשם הידרציה, ולו יש טמפרטורת מקסימום מותרת: 37 צלסיוס. בקיץ היו לא מעט לילות של 40 מעלות. היה צורך לחכות ללילות הקרירים יותר, וגם אז לדאוג לקרר את משטחי הבטון לפי התקן כדי שיוכלו בבוא היום לארח על גבם מטוסים של מאות טונות.

במקביל בונים את מגדל הפיקוח שמתנשא לגובה 45 מטר. הרבה מהמסכים והאמצעים שיותקנו פה יהיו כפולים ממספרם בנתב"ג. מדוע? בלוד יושב ספק המסכים במרחק הליכה. אם משהו מתקלקל, הוא מגיע ומתקן. אבל עד שיבואו לתקן משהו בתמנע יהיו מטוסים שירצו לנחות. הרבה מאד פריטים קריטיים לבטיחות הנוסעים יהיו פה בכמות כפולה. וזה בנמל שידוע מראש שיהיה גרעוני לשנים ארוכות קדימה.

עפה חסידה

באפריל 1912 עלה הטייס קאלבריית פרי רודג'רס בן ה-33 על מטוס האחים רייט מודל B לטיסת תצוגה מעל לונג ביץ', קליפורניה. לרוע מזלו הוא טס היישר אל תוך להקת ציפורים מקומיות. כמה מהן נקצצו על ידי להבי המטוס, שבתגובה נשברו, ורודג'רס צלל אל תוך האוקיאנוס. כשמשו אותו מהמים גילו שכל 12 צלעותיו נמחצו על ידי מנוע המטוס ומפרקתו נשברה. הוא היה ההרוג הראשון בעולם בתאונה אווירית של כלי טיס ובעלי כנף, אבל ממש לא האחרון. דווקא בהמראות ונחיתות, שמתבצעות מן הסתם בסמוך לקרקע, עלולים מנועי המטוס לפגוש בעוף כזה או אחר, שיכול במקרים קיצוניים להביא להתרסקות המטוס. גם מפגש שהסתיים במותו החד צדדי של השקנאי ובמטוס שהגיע ליעדו, מחויבת חברת התעופה לבחון מקרוב את נקודת הפגיעה ולראות שהכל תקין, וזה לוקח זמן יקר. כי זאת יש לדעת: מטוס מרוויח כסף כשהוא באוויר. מטוס על הקרקע רק מחכה להמריא שוב, וחלק נכבד מהשירות שנמל תעופה נותן לחברות התעופה שנוחתות אצלו הוא ה"סיבוב": לקצר למטוס את זמן ההמתנה בין נחיתה להמראה.

אז בזמן שכל הבניה בתמנע מתקדמת, מתמקמים להם בשטח צפרים עם משקפת ומכ"מ ציפורים הולנדי, ופוצחים בסקר ציפורים. סקר כזה אורך כשנתיים במהלכן מנוטרות כל ציפור שיר וכל עוף דורס, כל עורב מקומי וכל חסידה בדרכה לארצות החום (כאילו שפה לא מספיק חם, סנובית. יאללה, עופי). "אחרי שהבנו איזה ציפורים עוברות פה ומתי, נתחיל לתכנן את אמצעי ההרחקה שלהן מהמסלולים", אומר שלומי מנהרדט, ראש היחידה למניעת מטרדי חיות בר ברשות שדות התעופה (כן! זה השם הרשמי של הג'וב שלו). "מח של ציפור זה ממש לא מח של ציפור, הן לומדות מהר מאד את השיטות שלך ולעתים מאבדים אמצעים מסוימים את יעילותם. יש לנו בנתב"ג צוותים שמסיירים 24/7 על המסלולים עם רמקולים ובהם הקלטות קולות מצוקה של 15 מינים שונים של בעלי כנף. כשהם מזהים ציפור מסוימת הם משמיעים לה את קול המצוקה שלה ולרוב היא אכן תתעופף משם. אם לא, זורקים לידה כדור מתפוצץ, מה שנקרא באמריקה צ'רי בומב. אבל השיטה הכי טובה להעלים ציפורים ממסלולים זו מניעה וזה מה שאנחנו רוצים להשיג גם בתמנע".

ומהם אמצעי המניעה? קודם כל, שלא יהיה להן מה לחפש על המסלול. אסור שיווצרו שלוליות כדי שלא יבואו לשתות. אבל להנדס קרקע מנוקזת היטב זה האתגר הקל. על ינבוט השדה שמעתם? הינבוט הוא עץ שצומח במעמקי האדמה ורק קצה צמרתו מציץ החוצה. לך תעקור דבר כזה. אבל כדאי לך: פירותיו של הינבוט הם קטניות אכילות שחרקים אוהבים. את החרקים יבואו לאכול הסיסים, ואת הסיסים יבוא לאכול הנץ. לפני ששמת לב נוסעי טיסה 8736 מוצאים את עצמם בספארי אווירי לא נעים בכלל. נא להדק חגורות.

הפאדיחה של אליזבת השניה

בזמן ששלומי ממציא דרכים לנפנף עופות, יושב בן-עזרא ומתכנן את היום בו ייפתח הנמל. הוא מזיע, והוא יודע למה. באביב 2008 עמדה המלכה אליזבת השניה בנמל הית'רו וחנכה ברוב פאר את הטרמינל החדש, מספר 5. "טרמינל פייב איז רדי פור ביזנס", אינפפה. כולם מחאו כפיים. כעבור 24 שעות הטרמינל קרס. 300 טיסות בוטלו בשבוע הראשון. "פתיחה והפעלה מוצלחת של נמל תעופה חדש היא לא דבר מובן מאליו", אומר בן-עזרא. "בעשור האחרון ראינו נמלי תעופה שקרסו מיד אחרי הפתיחה, ואני מדבר על מדינות כמו גרמניה, קנדה, הונג קונג ואנגליה. מה שהתחיל את הבלגאן בהית'רו היה תכנון לקוי של שילוט בחניונים. נוסעים ועובדים לא מצאו איפה הם אמורים לחנות, ואף אחד לא הגיע בזמן לעמדות. נוצרו תורים מיתולוגיים והטרמינל נמלא כאוס".

הוא עובד 25 שנה ברשות שדות התעופה. התחיל שם בבטחון, והיום הוא כלכלן, וחבר ועדת הכלכלה הארופאית של שדות התעופה. הוא מסתובב בעולם ולומד הצלחות וכשלונות של נמלים אחרים. "תפעול נמל תעופה מורכב משלושה תהליכי אב: מטוס, נוסע, כבודה. זה שיש סוגי מטוסים שונים שצריכים כל אחד טיפול שונה זה ברור. אבל ידעת שיש 18 סוגי נוסעים? נוסע רגיל, נוסע מלווה, ילד מלווה, נוסע נכה, נוסע VIP, נוסע עם כלב, נוסע אמבולנס (כלומר מרותק למיטה), נוסע עם כבודה חריגה, נוסע דיפלומטי… לכל אחד מהם צרכים משלו וכל אחד מהם עובר תהליך שונה בהמראה ובנחיתה. אני צריך להכין מראש לכל אחד מאלו את שרשרת התחנות שלו. פעמיים בשנה יש באילת ועידת גלשנים. מגיעים מאות חבר'ה עם הכבודה החריגה שלהם ואני צריך מעליות כבודה חריגה. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מופתע משום דבר כזה. לכן אני צריך לדעת מראש, ובכן, הכל".

עוד תשתית מעניינת שנבנית היא צמד בריכות אגירה של מי התהום המליחים המקומיים, בקיבולת של 500 קוב ו-1,500 קוב. בלילה תעריפי החשמל זולים, והמים בבריכות מצוננים. בבוקר הם משמשים למיזוג אוויר, במערכת מיוחדת לכך שעובדת באופן דומה גם בנתב"ג. הקיץ בתמנע כל כך מהביל, שמיזוג הטרמינל יתמקד בקירור 2 המטרים הקרובים לרצפה. האוויר החם כבר יעלה למעלה, ושיבושם לו. בריכות המים ישמשו גם לכיבוי והסנקה וגם כמאגר חירום של השדה.

חופרים
חופרים

שיט ג'אסט גוט ריל

אחרי שכל המבנים בשדה יעמדו, כל הצבע יתייבש וכל עמדה תאובזר, יגיע שלב ההרצה. בהתחלה מריצים כל מערכת בנפרד, ואחר כך כל תהליך בנפרד (למשל תהליך "נוסע VIP נכנס"). בשביל זה צריך כמה אנשים שיתפנו משגרת יומם כדי להגיע לשדה ולדמות נוסעים ממהרים וחסרי סבלנות. אבל אחרי שכל דלפק הוכיח את עצמו בנפרד, מתחילים הרצה אינטגרטיבית: הנמל כולו מופעל בו זמנית כאילו זה יום רגיל, כדי לראות שכל המסלולים והתהליכים קורים בהרמוניה זה עם זה. "הפיק שלי אמור להיות 1000 נוסעים בשעה, כולל ספיירים אצטרך כאן 1200 ניצבים" מונה בן-עזרא. "הם יעבדו בלהיות נוסעים לא מרוצים ויעלו על איפה מחכות לי בעיות: פקקים בשערי הכניסה, שילוט בחניונים, תדירות אוטובוסים ומוניות, כמות דלפקי צ'ק אין ועגלות נכים, ומערכות מיון וביטחון שיעמדו בקצבים האלה. בהרצות לקראת פתיחת טרמינל 3 בנתב"ג הבאנו מאסות של ניצבים, ורצינו לדמות נוסעים מתעלפים ונוסעות משתוללות, כדי להפעיל גם את המרפאה. אז הבאנו סטודנטים לאמנות, מסביב לנתבג יש הרבה מהם ואכן הם שיתפו פעולה יפה. ומה פה? עכשיו מאיפה אני אביא לכאן 1200 איש כל יום במשך תקופה? המיקום שלנו הופך את הכל לאתגר כפול. אז פניתי להתאחדות המלונות, לבתי ספר ויש בקנה עוד אלתורים".

"רגע", אני שואל, "אם הפיק שלך מוערך ב-1000 נוסעים בשעה, למה אתה מתייסר על 1200?"

"אני נמל תעופה. יש מוסדות שיכולים לעמוד בעומסים קיצוניים. למשל, לא מתכננים בית כנסת ליום כיפור, ויום אחד בשנה כולם מתענים בצפיפות ודוחק. גם קניון סובל את העומס 3 פעמים בשנה בחגים, ובשאר השנה הוא מרווח. הכי גרוע שיכול לקרות הוא שבחג אנשים ישארו בחוץ וכניסתם לקניון תחסם, כמוצא אחרון. בנמל תעופה זה לא אפשרי. אני לא יכול לומר למטוס שכבר חג מעלי עזוב, אל תנחת פה. עם זאת, משאבי הקיבולת שלי חייבים להשמר בקמצנות, אחרת אני יכול לקרוס. כשנהיה צפוף מידי בצ'ק אין אנחנו שולחים את הטייס לקצת "עוגה עוגה", שיסתובב בין המסלולים לפני שהוא מגיע לשרוול לפרוק נוסעים.

"עוד אתגר שנובע מהמיקום שלנו: מה עושים במקרה של נחיתת חירום של מטוס קריטי? קח טיפ: את התקף הלב שלך תתכנן ליום שאין בו נחיתת חירום בנתב"ג. כל האמבולנסים בגוש דן מגיעים לשם. 100 אמבולנסים נעמדים בשורה. ומאיפה אני אביא לתמנע 100 אמבולנסים? אני הרי מנחית פה את אותו מטוס שנוחת בנתב"ג, צריך לעמוד באותו התקן! זו שאלה שעדיין עוסקים בה, יש כל מיני רעיונות. נבדקת למשל אופציה של הקפצת יסעורים".

איפכא מסתברא

כשהכל יהיה מוכן, יגיע שלב המעבר. טיסות שעד היום נחתו באילת ועובדה, ינחתו ממחר בתמנע. גם זה יותר מורכב ממה שזה נשמע. חלק מהמערכות היקרות יותר צריכות לעבור תוך כמה שעות מהשדות הישנים לנמל החדש, ומיד להתחיל לעבוד. ארזתם פעם מערכת למיון מזוודות? ותגידו, ארזתם אותה לבד? מובינג כזה יכול להתבצע רק בתקופות השפל של השנה. בפסח אסור לקחת את הסיכון שמכונת שיקוף אחת תדפק בדרכה לרמון ותושבת. במילים אחרות, עיכוב של שבועיים בפתיחת הנמל החדש עלול להפוך בפועל לעיכוב של חודשים רבים.

 עכשיו כשמעט מן המורכבות והעלויות דוברו, נשאלת השאלה: למה? באופן רשמי הקמת נמל"ת רמון יצאה לפועל משתי סיבות: לפנות נדל"ן יקר ונדיר באילת, מתוך מחשבה שעוד בתי מלון שיבנו עליו יביאו עוד תיירים, ולהוות נמל אלטרנטיבי לנתב"ג שבצוק איתן פעל תחת מטחי רקטות. עם כל הכבוד למחנק האילתי ולמלחמת הביאנלה, זה נשמע קצת כמו פתרון-טלאי. פינוי השדה האילתי ישיב לעיר פחות מ800 דונם, כלומר פחות מאחוז משטח השיפוט שלה. המיקום אכן מצוין, בלב העיר והכל, ותוכניות הבינוי מדברות על 1000 יחידות דיור חדשות ו 2000 מיטות חדשות במלונות. אלו מספרים יפים, אך האם הם יצילו את אילת, שכמו שאר המדינה ננטשת ע"י תיירים עם כל מלחמה שנוספת על ראשינו?

ואם כבר מדברים על מלחמות, אילת כבר ספגה כמה רקטות שבאו מכיוון סיני, חצי אי שיש בו נוכחות של דאע"ש ועוד ארגונים שחסרה בהם אהבת ישראל. האם נמל תעופה חדש בטווח הזה הוא אכן אלטרנטיבה נכונה לנתב"ג? הפרויקט עצמו מרשים ונראה מקצועי מאד. אבל האם הוא באמת נחוץ לנו?