כדי לכתוב סיפורים קצרים אני אוהב לבקש מקרוביי ומקורביי גריין. גריין הוא פריט מידע, לשוני או חושי אחר, קצר מאד, שמספר סיפור, ולו הקטן ביותר, ומגרה אותי לכתוב. השראה. הלילה ביקשתי מאהבת חיי, שהיא גם אישתי, לכתוב לי גריין על פתק לפני שהיא הולכת לישון, וכשאמצא אותו אהפכהו לסיפור. הרגע פתחתי את הפתק ומה שהיה כתוב בו הוא מסר שהיא מנסה להעביר לי בימים הארונים: "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר". כמובן שקודם כל חשבתי על סטורי ליין של אחת שבוקר אחד ניסתה להעיר את אהובה, כבכל בוקר, אבל באותו בוקר היא גילתה לתדהמתה ולצערה הרב שהוא מת בשנתו, כמו שתמיד אמר שהוא רוצה. היא לא מעכלת את עובדת מותו ולכן, עד שתבין מה היא עושה עם החיים שלה עכשיו, היא מחליטה להדחיק, כי זה קצת גדול עליה. אז היא פשוט מכסה את הגופה בשמיכה שעדיין חמה מהחיים שהיו בה, והולכת כרגיל לעבודה. ובלילה הולכת לישון. ובבוקר קמה ומנסה להעיר אותו, בתקווה שאולי זה יעזור לה לעכל משהו שהיא צריכה לעכל, אבל היא לא מצליחה להעיר אותו, ולכן הולכת לעבודה, ולישון, וחיה ככה כמה ימים כשמה שמטריד אותה הוא "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר", עד שתגיע טירדה גדולה יותר. אבל הדבר שגרם לי לשבת ולכתוב את הפיס המדהים שלפניכם, בא ממשהו גדול יותר. כי סיפורון כמו שזה עתה תיארתי, נובע מרצון נקמני משהו להראות לה כמה שהיא לא יכולה בלעדי על ידי זה שאני הורג את עצמי ומותיר אותה המומה ומצולקת. רצון כזה עולה במערכות יחסים רבות (לפחות רבות מאלו שהיו לי) אבל יש לי מודעות לרגש הזה ולכן אני מרסן אותו, כפי שצריך, ולא רוצה לתת לו להכתיב את המשך הכתיבה הזו.
אז אני נאלץ לאמץ את מוחי, מח בן תמותה שכישוריו מתפוגגים על פי קצב מחוג השניות, ולמצוא סיפור אחר לספר. כי הפתק הזה בא מאהבה. והוא בא מאהובה. ופשוט מגיע לו הרבה יותר. זה אולי אחד הפתקים הכי משמחים שקיבלתי בחיים. צחקתי ממנו ממש.
משהסתיים יום הבחירות האמריקני, בדיוק בשניה בה נסגר אחרון הקלפיות, חשכת לילה בחוץ, עצר כדור הארץ מלכת. אנשי המערכת במשדרי הטלוויזיה היו יכולים לבזבז עוד דקות ארוכות לפני שהיו מכריזים על נצחון למועמד זה או אחר, כי הקרב היה צמוד. אבל מערכת השמש לא צריכה סוקרים. תוצאות האמת נשלחו על גבי קרני האור שכדור הארץ מפיץ אל עבר כל גרמי השמיים, ותוך שניות ידעה השמש: טראמפ ניצח. הסנקציה הייתה ידועה מראש. השמש לא רצתה להגיע לכדי כך, אבל לא נותרה ברירה. ברגע שנודע שאזרחי ארצות הברית העדיפו את טראמפ כנשיאם, עצר כדור הארץ מלהסתובב סביב צירו. גוש הבוץ האומלל פשוט הקיף את השמש, עם פרצוף של אחד שנתפס לו הצוואר.
מדענים חישבו בעבר את כל מה שיקרה אם דבר כזה יקרה, אבל הם טעו. לא היו רעידות אדמה ולא צונמי, וזה משום שזה ממש לא יהיה נח לסיפור שאני בונה פה. לא, כל מה שקרה הוא שעל ארצות הברית של אמריקה נתקע הלילה. ועל איזורים נרחבים באסיה נתקעו הצהריים. בישראל זה נתקע על שקיעה מגניבה דווקא, זווית טובה מעל הים, כל ענן זורח בכתום. אבל הסיפור שלנו לא קורה בישראל, ארץ הגופה במיטה, אלא בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
לקח איזה יום עד שכולם הבינו מה הולך, אבל השמועה עשתה כנפיים ברשתות החברתיות, ובסוף כולם ידעו: נצחונו של טראמפ עצר את עולם. התזמון היה מדויק מכדי להיות מקרי. וחוץ מזה היה את ההומלס הזה עם השיער הלבן הארוך, כזה בלי חולצה, שעד הבחירות עמד יום יום במשך שנה בכיכר טיימס בניו יורק וצעק: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". במשך חודשים התעלמו ממנו עד שהיפסטר שעבד בNBC זיהה שמדובר בגודארד, כוכב פופ שהיה גדול מאד בזמנו, ולפתע נעלם. הגיעו כמה צוותי צילום, ניסו לדובב אותו, אבל היה לו רק דבר אחד לומר: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". בלי פיסת רכילות עסיסית מהימים ההם או לפחות סיפור קורע לב על איך נפל מגן עדן, התדרדר האייטם לכמה תחנות מקומיות, אך הפך לויראלי באינטרנט. דבריו של גודארד הפכו לסיסמת בחירות לא רשמית של תומכי ברני סנדרס. לא עזר להם.
אומת האינטרנט הציעה מיד את הפתרון: על טראמפ להכריז פומבית וללא דיחוי שהוא מתפטר מכל תפקידיו הפוליטיים, כדי שהעולם יסוב על צירו. בינתיים חוות סולאריות שלמות קרסו, ואיתן כל מי שסיפקו לו חשמל. אנשים לא הצליחו להתעורר יותר לעבודה, ומוסדות רבים תפקדו, אם בכלל, בכאוס. יבולים החלו לקמול, בעלי חיים התחילו להשתגע. טראמפ התקצף בשידור חי ואמר שהקומוניסטים המזוהמים לא יודעים להפסיד בכבוד, ושהוא ישמח לשלם למי שילמד אותם. באסיה שדות התייבשו ועלו באש בזה אחר זה. וכאן, אצלי ממש, אהבת חיי באה אלי בדיוק איך שאני כותב שורה זו, ומספרת לי שהיא לא מצליחה להרדם. כבר שעה שאני כותב בכיף שלי כאן לבד, יש לי את השקט שאני צריך והכל, והיא פתאום באה ומדברת וזה. ואני, שהרגע העליתי באש את העולם בשבילה, לא נותנים לי לכתוב. אז אין ברירה אלא לזנוח את הסיפור הזה ולכתוב חדש. כי נקטע לי חוט המחשבה.
אני מנסה לנתח את הפתק. בואו נלך על כל צמד מילים. "לא יכולה". ביטוי של יאוש. "יותר להעיר". מבודדות, שתי המילים האלה נשמעות כמו קטע משיחה: "אז את אומרת שאני צריך להאיר את עצמי, כמו במדיטציה?" "לא, יותר להעיר אולי, בעי"ן. אני מרגישה שאתה חולם בהקיץ". ואז מגיע "אותך בבוקר". זהו ללא ספק ביטוי של תשוקה. אלי.
זה סיפור על בחור אחד, שיש לו בלוג, ואת החיים עצמם, והבן שלו חולה, וכולם מעוכים, ואהובתו מבקשת ממנו לוותר לה על תפקיד אחד שנוצר לה עם הזמן: להעיר אותו בבוקר. והיא כתבה לו את זה על פתק, כי מרוב החיים עצמם אין זמן לדבר כמו שצריך על שום דבר. אבל זהו הלב של כל זוגיות מעולה: די ברמז, בחיבוק, בשתיקה, כדי להבין איך להיטיב עם מיטיבך. לכן הפתק הזה אהוב עלי עד מאד. הוא העביר את המסר, וממחר בבוקר, אני שם שעון מעורר.
מלנקי 