בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.

איפה תלך איפה?

בשבוע החולף הפקתי שתי הקרנות מבחן לסרט הדוקומנטרי השלישי שלי, "איפה תלך איפה?". הסרט מתעד את מסע WALK ABOUT LOVE, בו צעדו אלף תרמילאים מכל העולם אלף קילומטר בשביל ישראל, מאילת ועד קיבוץ דן. הנה טריילר צבעוני:

עריכה דוקומנטרית היא כמו שביל ישראל. אם סרט שאינו ערוך בכלל נמצא באילת, בעוד סרט גמור ומופץ זה קיבוץ דן, אז אנחנו במצפה רמון כרגע. רבע דרך בערך. ובנקודה זו החלטנו העורך (הגאון!) תום מדר ואנוכי שזה זמן טוב להקרין לאנשים כמה סצנות כדי לראות – האם זה מעניין? האם הסיפור מובן? האם הבדיחות מצחיקות והאימה מפחידה? (כן, כרגע יש לנו לפחות שתי סצנות אימה דוקומנטריות. מאד גאה בהן).

ההקרנה הראשונה הייתה בבית האדום בשכונת שפירא, מקום חדש ומעניין. אליה הגיעו יותר מ-40 איש, רובם חבר'ה שצעדו במסע שצולם. לשמחתי הסרט התקבל יפה ובאהבה על ידי האנשים שמופיעים בו, וגם המפגש המחודש בין הצועדים היה מהנה מאד (רע, מפיק המסע, הביא ירקות וחתך לכולם סלט! אני כל כך מעריץ את האיש הזה). ההקרנה השניה קרתה בקפה שפירא שגם היה מלא מפה לפה, ושם רוב הצופים היו חובבי דוקו שבאו לראות עבודה בתהליך, ולא הכירו את המסע. קיבלנו ים ביקורת בונה וחכמה, התגובות היו טובות מאד, אנשים צחקו בבדיחות ורעדו ברגעי האימה. איזה כיף.

ועכשיו, דקות לפני שאשתי נכנסת לחדר הלידה ללדת את בנינו השני, הסרט "איפה תלך איפה?" מבין את עצמו טוב יותר, מבין מה לתקן בעצמו ולאן ממשיכים, ונכנס להילוך חדש של התקדמות. זה כיף גדול ורגע שחיכיתי לו זמן רב.

מעכשיו אתחיל לעדכן מפעם לפעם לגבי התקדמות הפרויקט, להעלות מידי פעם וידאו (אשתדל בלי ספוילרים, זה לא פשוט כשעוד לא יודעים איך יראה הסרט הסופי) ובמהרה בימינו אמן להזמין את כולכם לפרמיירה. אם עוד לא נתתם לייק לדף של הבלוג, תנו עכשיו. זה ישאיר אתכם מעודכנים בכל מה שקורה.

ועכשיו: כבו את האורות בבית, שימו מסך מלא, הגבירו את הווליום, וצפו בזה:

80 דברים שרק גברים שעירים מאד מכירים

*רשימה זו פורסמה באתר בלייזר תחת הכותרת: "27 דברים שרק גברים שעירים מכירים". במיוחד לקוראי בלוג זה: הנה הרשימה המלאה*

ינקות

  1. בגיל בו מתחיל שיער הגוף לצמוח (12 במקרה שלך) חבריך הקרובים עוקבים אחר העניין: בהתחלה הם צוחקים עליך, אחר כך הם נקרעים עליך, בסוף הם יראים מפניך.
  2. גיל ההתבגרות הוא סרט אימה מתמשך, ובו אתה מגלה לחרדתך בכל בוקר שאפשר להיות עוד יותר שעיר.ape-1000077_960_720
  3. לקראת בר המצווה אבא רומז לך שאם לא תגלח את השפם הזה עכשיו, לנצח יהיה לך שפם בתמונות הבר מצווה. בשביל לא להיות זה שהתחיל להתגלח בגיל 12, אתה מחכה עד ליום ההולדת עצמו.
  4. לכבוד הגיעך למצוות, אתה מתחיל להעביר תער על זקנך לעתים קרובות. זו לא העבירה היחידה על מצוות השם שאתה מתחיל להשקיע בה בתקופה זו.
  5. אתה מגלה ששיער הפנים מתפשט לכל עבר וכל מה שתגלח יהפוך לזיפים שתאלץ לגלח עד שארית חייך. אתה נושא ונותן עם עצמך: שיער על עצמות הלחיים יגולח, אבל הפלומה תחת העיניים תאלץ להשאר בתולית.
  6. בגיל 14 אתה מגלה 3 שיערות בכתפיים. אתה חושב שאם תתמיד לתלוש כל בוקר את מה שיש שם, תצליח לנצח את הגנים שלך.
  7. בגיל 14 וחצי אתה מבין שהגנים שלך חזקים ממך, שאתה אינך אלא מכונה חלשה וזמנית שנועדה להעביר אותם לדורות הבאים, ואי לכך אתה מפסיק לתלוש שיער מהכתפיים ותחת זאת הופך למיסיונר של תורת האבולוציה על פי דארווין. חוכמה גדולה, גם ככה אתה נראה כמו קוף.
  8. ואז צומחות לך שיערות בפרקי האצבעות הקצרים יותר.
  9. ואז צומחות לך שיערות על ובתוך האוזניים.
  10. ואז צומחות לך שיערות כמעט עד העטרה.
  11. ואז צומחות לך שיערות על המצח עצמו.
  12. ואז אתה מפנים שלמעשה אתה אדם חנוט בתוך שטיח, ומפסיק לעקוב.
  13. אתה וסביבתך מבינים שקל יותר לעקוב אחר המובלעות החלקות, ומגלים עניין רב באלו: מה שמתחת לגיד אכילס, פנים כף היד, הלשון. וזהו.
  14. לעתים אתה מלטף בחשאי את שני הסנטימרים הרבועים מתחת לגיד אכילס ונאנח: מתחת לכל זה מסתתר בחור חלק למשעי.
  15. סיימת תריסר שנות לימוד? ברכות. בספר המחזור תהיה איזו התייחסות מביכה לכמה שאתה שעיר.
  16. אתה הכוכב של המקלחות בטירונות. אחד שיודע מודיע לך שטרם הגעת לשיא השיעור ויש לך עוד לאן לצמוח. ביום השחרור אתה מודה בפני עצמך שהוא צדק.www.tvn.hu_070617e5459f2474a0cec145cdc4043c
  17. בגיל 23 אתה מגיע לשיא השיעור ונשאר שם. בגיל 25 אתה משלים עם עצמך.

ביגוד והנעלה

  1. לבשת טי שירט בהירה? כל הסיכויים שכמה משערות הכתפיים שלך נראות מזדקרות דרך האריג אל אוויר העולם.
  2. גרביים, גאטקעס, חולצה צמודה מכל סוג תמיד ירגישו כמו עינוי עדין. כאילו יד נעלמה מושכת לך בכל שיערות הגוף בו זמנית, חלש אבל בהתמדה.
  3. שערות גופך שזורות היטב באריגי חולצות טריקו, גם אחרי 9 כביסות.
  4. פעם עשית את הטעות ולבשת חולצה מרוצ'רצ'ת כשכבה ראשונה על הגוף. לא חזרת על טעות זו עוד. הגוף זוכר.
  5. אתה מביט באנשים שלובשים חולצות רשת, ומשכנע את עצמך שבכל מקרה לא היית לובש את השטות הזאת.
  6. לעתים אתה צריך לפרוע את שיער בית השחי דרך החולצה, כשהראסטה שם מתחילה להציק.
  7. שקפקפים יסירו את שיעור כף הרגל שלך בחינם וביעילות.

באמבט

  1. כל סבון הופך על הגוף שלך למסיבת קצף.
  2. התנגבת בתום המקלחת? עכשיו שטוף את שטיח התלתלים שנשר לקרקע.
  3. ישבת בג'קוזי? יופי טמבל, סתמת אותו.
  4. סכין גילוח ממוצע מחזיק ל-4 תגלחות בלבד. בחמישית הוא כבר יהיה שחוק עד זוב דם.
  5. אתה מתרגש לגלות שחברה חדשה של סכיני גילוח החלה לשווק באזור מגוריך. אתה רוכש ערכת ניסיון והיא מצטרפת לאוסף תחת המראה.
  6. אתה מגלח את כל הצוואר ונעצר בנקודה שרירותית לחלוטין בחזה. למרות שמפתה להמשיך עד הנעליים.Ape_man_from_The_Lost_World
  7. לעתים הסכין מחליקה לך ומגלחת בטעות מלבן קטן מתחת לקו הגילוח הקבוע שלך. אין מנוס מלגלח קו חדש, נמוך יותר, ולנסות לזכור בגילוח הבא להתאמץ שהזמני לא יהפוך לקבוע.
  8. אתה מגלח את העורף בעצמך ומנווט תוך שימוש בחוש המישוש בלבד.
  9. ייבוש הידיים הרטובות בנייר מגבת עשוי להסתבך כך שהנייר יתגלגל סביב תלתלי פרק היד וימרוט אותם בהפתעה. כל פעם מחדש.
  10. או שאתה קצת עושה גבות, או שהגבות קצת עושות אותך.
  11. מה שכן, אין לך בעיה לעצב איזה זקן שתרצה. הפנים צומחות בעוז ובנדיבות.

מין

  1. בפעם הראשונה שבחורה רואה אותך בלי חולצה נפלטים ממנה הצלילים הבאים: קריאת הפתעה, נהמת התרשמות וצחקוק תוך שהיא שולחת אצבע מבוישת לתלתל חזה זקור.
  2. אבל האיכותיות מתות על זה. זה ידוע שהאיכותיות קינקיות.

    הנה שתי איכותיות
    הנה שתי איכותיות
  3. מסאז' תמיד יכאב יותר ממה שהוא אמור לכאוב. שימי עוד קרם, אתה מבקש מאהובתך.
  4. יש שחושבות שתהנה מליטוף עדין של הפרווה ללא מגע בעור. אבל זה מצמרר. מלשון צמר.
  5. יש מצב שלמצוץ לך מרגיש כמו ללקק קליפה של קיווי.
  6. אתה זורם בחדווה עם בחורות שעירות, למרות שקיים חשש פלונטר.Bonobo_sexual_behavior_1
  7. אתה אוהב דוגי סטייל כי זו התנוחה היחידה שלא מורטת לך שיערות מאיפשהו.
  8. משגל מסתיים בכך שאתה מלקט שיער גוף (שלך) מהבטן של אהובתך. או מהגב שלה. או מהמצח.

בדל"ת אמות

  1. אתה צריך לטאטא את הבית לעתים קרובות יותר מהומו סאפיינס ממוצע.
  2. אם אתה מחפף בכך, שפנפני האבק בביתך מקימים תוך שבוע ועדה קרואה ומנסחים את מגילת זכויות השפנפן. עדיף שתטאטא.
  3. אחת לחודש יש לערוך למטאטא טקס הסרת שיער גוף מהמברשת. אל דאגה, זה יצמח מחדש.
  4. כשאתה פוגש בעל בית כדי לשכור את דירתו, הוא מציץ בחשש לכיוון פתח החולצה שלך ומוסיף סעיף לחוזה: פתיחת סתימות באמבטיה תעשה על חשבונו של השוכר. מבלי לפגוע בזכויות.
  5. שותפים שלך תמיד בטוחים שמה שאתה משאיר אחריך בכל מקום הן שיערות ערווה, משום שזה שיער הגוף הצפוף היחידי שהם מכירים. כדי להזים את החשדות אתה מסיר בפניהם את החולצה ויותר הם לא מעלים את הנושא.
  6. אתה אוהב לבשל אבל יש דברים שעדיף שלא תעשה. לערבב קערת סלט גדולה עם הידיים לדוגמא.
  7. אין מצב לרדד בצק בלי למצוא בו לפחות שערה אחת.
  8. אתה אוהב כיריים עם כפתור הצתה חשמלי. להדליק כיריים עם גפרור כרוך תמיד באובדן שיער בפרקי האצבעות ופרק כף היד. כנ"ל ניהול מדורה.
  9. שיער חרוך מתקרזל ומעלה ניחוח מפוקפק. יש לשפשף את האזור הצלוי כדי לסלק את הקרזולים.

רפואה ופרא-רפואה

  1. להוריד פלסטר זה סיוט. שישאר שם, מה מפריע?
  2. כדי להוריד תחבושת רצינית צריך הרדמה מקומית.
  3. ברור שחשבת להסיר שיער, אבל זרקו אותך מהקליניקה. סססאמק, עד שמצאת מבצע צוואר חינם.
  4. בטח שאתה מת לעשות קעקוע, אבל איפה?
  5. המתנה שאתה קונה לעצמך כל שנה לכבוד האביב היא שפופרת ענק באריזת חיסכון משפחתית של קרם נגד שפשפות. ויש רק אחד שעובד לך.
  6. אבל אתה יודע כעובדה שאין לך שום בעיה לחטוף שפשפת גם בחופשת סקי.
  7. אתה יודע שיתוש עומד לעקוץ עוד לפני שהוא יודע.
  8. מצאת קליניקה להסרת שיער שמוכנה לקחת אותך כפרויקט (או שפן נסיונות, או קמפיינר). זה אומר שמעכשיו תבלה מידי פעם מרוח בחומצה ועטוף בניילון נצמד, ממתין בחדר ההמתנה לתותח הלייזר. בינתיים מסבירה לך הפקידה שיש סיכוי שזה פשוט לא יעבוד. היא מוסיפה מבט אמפתי.
  9. זה לא עובד.

Joris_Hoefnagel_-_Animalia_Rationalia_et_Insecta_(Ignis)-_Plate_I

הורות

  1. כשהפעוט שלך מטפס עליך תוך שהוא תופס בחולצה, זה משאיר קרחות.
  2. כשהוא גדל קצת הוא מביט בך בדאגה ושואל: אבא, גם אני אהיה מקופי האדם? ואז אתה מתיישב לידו, מלטף את פאות לחייו העבותות ומספר לו על צ'ארלס דארווין.
  3. אתה מרכיב את הילד על הכתפיים, אבל יודע שזה לא יחליק לך את הכתפיים אלא רק ידלל.

פרפראות

  1. לפעמים אתה מחשב לאחור כמה שיער כבר השרת. מספיק לארוג שטיח פרסי? מספיק למלא מערכת ספות 1-2-3? יותר ממה שיש שם באקווריום השיער באושוויץ?
  2. לפעמים אתה מוצא הפתעות בשיער הגוף: חרק שנלכד בשיערות החזה. אבקני אביב שנתפסו בשערות היד. ומוך. מוך בכל מקום.
  3. תחתונים חדשים ישאירו מוך היכן שהשמש לא זורחת. כלומר בתחת.
  4. ועדיף שתגלה את זה לפני שהיא תגלה את זה.
  5. אף אחד לא יודע, אבל לפעמים אתה פותח תלתלים בחזה.
  6. אף אחת לא יודעת, אבל לפעמים אתה מורט חופן, סתם מתוך הרגל סיזיפי.
  7. פעם בשבוע מישהו אומר לך: "אתה שעיר, לעזאזל!" ובטוח שזה מקורי שלו.
  8. פעם בעשר דקות מגיעה שערה כלשהי אל הלשון שלך, ולעתים נסיון להוציא אותה משם כרוך בהכנת אחת אחרת.

בחוף הים

  1. כשאתה בלי חולצה, מרחוק זה נראה כמו גופיה. מקרוב כמו סוודר.
  2. אז לעתים אתה שומע בים אנשים צועקים לך מרחוק "ההוא עם הסוודר, לצאת מהמים". לפחות פעם בחיים תשמע את זה בוקע מהכריזה של סוכת המציל.הם עובדים קשה ובשביל שכר נמוך, תן להם להשתעשע.
  3. בחופי נודיסטים אתה עלול לקבל את המבטים ששמורים לפוצים שמסתובבים בהם לבושים.
  4. כשאתה פוגש בים גבר שאיכשהו שעיר יותר ממך, זה משמח אותך מאד ואתה מראה אותו לחברה שלך.009-AN_APE_MAN
  5. כשאתה יוצא מן המים ופרוותך רטובה ומודגשת, מבצבצים ממנה המפרקים: הברך והמרפקים חלקים יותר, יחסית. מרחוק זה נראה כאילו שמת מגינים לקראת נסיעה על רולרבליידס.
  6. לגברים הנחשבים חלקים יש לעתים תופעה בגב המכונה "חצילים": שיערות בודדות וארוכות שצומחות בנקודות אקראיות על גבי הגב, או כתמי שיער גדולים יותר בקומפוזיציה מטופשת, ככתמי נפט בים ורוד. לך אין בעיות כאלה: הכל קשמיר.

זיקנה

  1. עם פרוץ שיערת השיבה הראשונה בחזה או בערווה אתה מבין שהמראה שלך, שעבדת כל כך קשה להתרגל אליו, הולך להשתנות כליל, שוב.
  2. וכל זה לא מבטיח שלא תקריח.

 

 

באותו בוקר היא גילתה לתדהמתה ולצערה הרב שהוא מת בשנתו

כדי לכתוב סיפורים קצרים אני אוהב לבקש מקרוביי ומקורביי גריין. גריין הוא פריט מידע, לשוני או חושי אחר, קצר מאד, שמספר סיפור, ולו הקטן ביותר, ומגרה אותי לכתוב. השראה. הלילה ביקשתי מאהבת חיי, שהיא גם אישתי, לכתוב לי גריין על פתק לפני שהיא הולכת לישון, וכשאמצא אותו אהפכהו לסיפור. הרגע פתחתי את הפתק ומה שהיה כתוב בו הוא מסר שהיא מנסה להעביר לי בימים הארונים: "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר". כמובן שקודם כל חשבתי על סטורי ליין של אחת שבוקר אחד ניסתה להעיר את אהובה, כבכל בוקר, אבל באותו בוקר היא גילתה לתדהמתה ולצערה הרב שהוא מת בשנתו, כמו שתמיד אמר שהוא רוצה. היא לא מעכלת את עובדת מותו ולכן, עד שתבין מה היא עושה עם החיים שלה עכשיו, היא מחליטה להדחיק, כי זה קצת גדול עליה. אז היא פשוט מכסה את הגופה בשמיכה שעדיין חמה מהחיים שהיו בה, והולכת כרגיל לעבודה. ובלילה הולכת לישון. ובבוקר קמה ומנסה להעיר אותו, בתקווה שאולי זה יעזור לה לעכל משהו שהיא צריכה לעכל, אבל היא לא מצליחה להעיר אותו, ולכן הולכת לעבודה, ולישון, וחיה ככה כמה ימים כשמה שמטריד אותה הוא "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר", עד שתגיע טירדה גדולה יותר. אבל הדבר שגרם לי לשבת ולכתוב את הפיס המדהים שלפניכם, בא ממשהו גדול יותר. כי סיפורון כמו שזה עתה תיארתי, נובע מרצון נקמני משהו להראות לה כמה שהיא לא יכולה בלעדי על ידי זה שאני הורג את עצמי ומותיר אותה המומה ומצולקת. רצון כזה עולה במערכות יחסים רבות (לפחות רבות מאלו שהיו לי) אבל יש לי מודעות לרגש הזה ולכן אני מרסן אותו, כפי שצריך, ולא רוצה לתת לו להכתיב את המשך הכתיבה הזו.

אז אני נאלץ לאמץ את מוחי, מח בן תמותה שכישוריו מתפוגגים על פי קצב מחוג השניות, ולמצוא סיפור אחר לספר. כי הפתק הזה בא מאהבה. והוא בא מאהובה. ופשוט מגיע לו הרבה יותר. זה אולי אחד הפתקים הכי משמחים שקיבלתי בחיים. צחקתי ממנו ממש.

משהסתיים יום הבחירות האמריקני, בדיוק בשניה בה נסגר אחרון הקלפיות, חשכת לילה בחוץ, עצר כדור הארץ מלכת. אנשי המערכת במשדרי הטלוויזיה היו יכולים לבזבז עוד דקות ארוכות לפני שהיו מכריזים על נצחון למועמד זה או אחר, כי הקרב היה צמוד. אבל מערכת השמש לא צריכה סוקרים. תוצאות האמת נשלחו על גבי קרני האור שכדור הארץ מפיץ אל עבר כל גרמי השמיים, ותוך שניות ידעה השמש: טראמפ ניצח. הסנקציה הייתה ידועה מראש. השמש לא רצתה להגיע לכדי כך, אבל לא נותרה ברירה. ברגע שנודע שאזרחי ארצות הברית העדיפו את טראמפ כנשיאם, עצר כדור הארץ מלהסתובב סביב צירו. גוש הבוץ האומלל פשוט הקיף את השמש, עם פרצוף של אחד שנתפס לו הצוואר.

מדענים חישבו בעבר את כל מה שיקרה אם דבר כזה יקרה, אבל הם טעו. לא היו רעידות אדמה ולא צונמי, וזה משום שזה ממש לא יהיה נח לסיפור שאני בונה פה. לא, כל מה שקרה הוא שעל ארצות הברית של אמריקה נתקע הלילה. ועל איזורים נרחבים באסיה נתקעו הצהריים. בישראל זה נתקע על שקיעה מגניבה דווקא, זווית טובה מעל הים, כל ענן זורח בכתום. אבל הסיפור שלנו לא קורה בישראל, ארץ הגופה במיטה, אלא בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לקח איזה יום עד שכולם הבינו מה הולך, אבל השמועה עשתה כנפיים ברשתות החברתיות, ובסוף כולם ידעו: נצחונו של טראמפ עצר את עולם. התזמון היה מדויק מכדי להיות מקרי. וחוץ מזה היה את ההומלס הזה עם השיער הלבן הארוך, כזה בלי חולצה, שעד הבחירות עמד יום יום במשך שנה בכיכר טיימס בניו יורק וצעק: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". במשך חודשים התעלמו ממנו עד שהיפסטר שעבד בNBC זיהה שמדובר בגודארד, כוכב פופ שהיה גדול מאד בזמנו, ולפתע נעלם. הגיעו כמה צוותי צילום, ניסו לדובב אותו, אבל היה לו רק דבר אחד לומר: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". בלי פיסת רכילות עסיסית מהימים ההם או לפחות סיפור קורע לב על איך נפל מגן עדן, התדרדר האייטם לכמה תחנות מקומיות, אך הפך לויראלי באינטרנט. דבריו של גודארד הפכו לסיסמת בחירות לא רשמית של תומכי ברני סנדרס. לא עזר להם.

אומת האינטרנט הציעה מיד את הפתרון: על טראמפ להכריז פומבית וללא דיחוי שהוא מתפטר מכל תפקידיו הפוליטיים, כדי שהעולם יסוב על צירו. בינתיים חוות סולאריות שלמות קרסו, ואיתן כל מי שסיפקו לו חשמל. אנשים לא הצליחו להתעורר יותר לעבודה, ומוסדות רבים תפקדו, אם בכלל, בכאוס. יבולים החלו לקמול, בעלי חיים התחילו להשתגע. טראמפ התקצף בשידור חי ואמר שהקומוניסטים המזוהמים לא יודעים להפסיד בכבוד, ושהוא ישמח לשלם למי שילמד אותם. באסיה שדות התייבשו ועלו באש בזה אחר זה. וכאן, אצלי ממש, אהבת חיי באה אלי בדיוק איך שאני כותב שורה זו, ומספרת לי שהיא לא מצליחה להרדם. כבר שעה שאני כותב בכיף שלי כאן לבד, יש לי את השקט שאני צריך והכל, והיא פתאום באה ומדברת וזה. ואני, שהרגע העליתי באש את העולם בשבילה, לא נותנים לי לכתוב. אז אין ברירה אלא לזנוח את הסיפור הזה ולכתוב חדש. כי נקטע לי חוט המחשבה.

אני מנסה לנתח את הפתק. בואו נלך על כל צמד מילים. "לא יכולה". ביטוי של יאוש. "יותר להעיר". מבודדות, שתי המילים האלה נשמעות כמו קטע משיחה: "אז את אומרת שאני צריך להאיר את עצמי, כמו במדיטציה?" "לא, יותר להעיר אולי, בעי"ן. אני מרגישה שאתה חולם בהקיץ". ואז מגיע "אותך בבוקר". זהו ללא ספק ביטוי של תשוקה. אלי.

זה סיפור על בחור אחד, שיש לו בלוג, ואת החיים עצמם, והבן שלו חולה, וכולם מעוכים, ואהובתו מבקשת ממנו לוותר לה על תפקיד אחד שנוצר לה עם הזמן: להעיר אותו בבוקר. והיא כתבה לו את זה על פתק, כי מרוב החיים עצמם אין זמן לדבר כמו שצריך על שום דבר. אבל זהו הלב של כל זוגיות מעולה: די ברמז, בחיבוק, בשתיקה, כדי להבין איך להיטיב עם מיטיבך. לכן הפתק הזה אהוב עלי עד מאד. הוא העביר את המסר, וממחר בבוקר, אני שם שעון מעורר.