על הזין שלי

הטקסט הבא הולך לעסוק בזין שלי, והיחסים שלי איתו לאורך חיי. מי שזה מרגיש לו טו מאץ', מתבקש להפסיק לקרוא ממש עכשיו.

קודם כל, אני נימול. לא כועס על ההורים שלי או משהו, בשנת 1978 לא היה לזוג סטודנטים יהודים בירושלים שום סיכוי להחשף למידע שהיה יכול לעזור להם לוותר לי על החיתוך המיותר הזה. כן אומר שהם דיווחו שהמעמד היה להם לא נעים, כי חותכים לתינוק בן 8 ימים חלק מהגוף וכל זה, ויכול להיות שחיבור יותר איכותי לרגשות (דבר שנחשב מגונה בישראל המיליטנטית) היה עוזר להם להבין שפשוט לא בא להם על זה. אבל זה לא קרה ואני חי עם זה בסך הכל בשלום. קצת תחושת החמצה, זה כן. גברים שלמים נהנים יותר, זה עניין של כמות תאי עצב ברקמה.

את חדוות האוטוארוטיקה גיליתי די מוקדם. יש לי זכרון מגיל 3 בו היינו צריכים לצאת מהבית לאנשהו. הוריי כבר עמדו בדלת וקראו לי לבוא, ואני אוננתי. שכבתי על כרית ענקית בסלון והתחככתי לי. אני זוכר שזה היה נעים, וקראו לי לדלת. אז אמרתי "רגע", גמרתי וקמתי ללכת. הוריי הפגינו סובלנות לגבי זה, לא רק בפעם הזאת. כך שבתחילת חיי היחס שלי לאיבר המין שלי היה כמקור לעונג, וזה בעיניי בריא ונחוץ. הדרך לאהבה עצמית עוברת גם דרך אהבת הגוף הגשמי שלך והעונג שהוא יכול להסב לך.

כך התחככתי לי בכדור הארץ כעשור, אולי טיפה פחות. יום אחד הבטתי מטה והחסרתי פעימה: שיערות ערווה חיכו לי שם, חלק חדש מגופי. בזכות ספרים וידע בסיסי בגנטיקה ידעתי שזה יבוא, אבל הגילוי היה שוק. בעיקר בגלל הכמות שהופיעה בן לילה. כך הפך הזין שלי למוקד ממנו תתפשט ההתבגרות שלי לשאר הגוף. עד למח, בהנחה שגברים מסוגלים לחשוב גם ממנו.

יום אחד בכיתה ו"ו נכנסתי לשירותי הבנים בהפסקה, ושם מצאתי את רוב בני כיתתי. כמה מהם הוציאו ת'זין והראו לכולם. לפחות שני פינים היו זקורים. היה שם רעש רב, של צהלות הנחשפים וגם של כל אלו שרק הסתכלו ונדו בראשם: "איזה דפוקים, איזה דפוקים". הריגוש היה גדול אבל חשתי שם לא בנח ויצאתי די מהר. אולי הרגשתי סכנה מסוימת. הייתי כמעט בתחתית הסולם החברתי ביסודי, ובדיעבד הייתי עלול לזכות להתנכלות בסיטואציה זו של פריצת גבולות ושכל בתחת. לרגע לא חשבתי להוציא שם את הזין שלי. אם כבר, רציתי להוציא אותו משם.

סביב הבר מצווה עברתי לגור במקום חדש ושם רכשתי לי כמה חברים. הייתי צעיר בשנה מכולם. זה התגלה כעניין גורלי, אבל בגלל שהייתי גבוה הם לא כל כך זכרו שאני צעיר מהם. מצד אחד הם היו חברים טובים ולימדו אותי איך להפסיק להתחכך ולהתחיל לאונן כמו גדול (הדגמה עם הידיים על עט פיילוט כחול בשיעור ערבית). מצד שני הם היו מדווחים מהמדידות שהיו עושים לאיבר שלהם (על בסיס יומי פחות או יותר) ואני הייתי ממש מחוץ לתחרות. בפעם האחת בה דיווחתי להם על הממצאים שלי הם פרצו בצחוק צורב תודעה. זה היה רגע מכונן, לרעה. ניסיתי להביא תירוצים למה אני משמעותית יותר קטן מהם, אבל הם ביטלו אותם וכינו אותי בשמות שקשורים לנושא. לא שזה קשה עם אחד ששם משפחתו הוא מלנקי.

אם כבר מדברים על שם המשפחה, עד היום אני אומר למי שלא יודע ש"מלנקי" זה קטנצ'יק. זו חצי אמת. ברמת הפשט מלנקי זה קטן. להגנתי אומר שבשפות המזרח ארופאיות שמור מקום של חמידות למילה מלנקי ולקטנות בכלל, ושאפשר להפוך כמעט כל שם לחמוד יותר אם מקטינים אותו. רוסית למשל: קיפוד אומרים יז'. קיפוד קטן זה יוז'יק. פיל זה סלון. פיל קטן – סלוניק. נכון חמוד? ככה גם אני. לא קטן חלילה, דיר באלאק להגיד את זה. פשוט חמוד. בכיתה ט' פעם הסבירה לי מורה מול כל התלמידים, בשיעור הראשון, שמלנקי זה קטן. לקח חודש עד שהפסיקו להזכיר לי את זה. הבעיה היתה שבאמת האמנתי שיש לי זין קטן. וזה הפריע לי.

ונשאלת השאלה איך לומד ילד שזין קטן זה רע וזין גדול זה טוב? התשובה שלי היא מיניות הישגית. גברים מחונכים בשלל דרכים אה-פורמליות (בדיחות, שירים, מפה לאוזן) שאיכותו של גבר נמדדת בכמותו. גבר צריך הרבה סנטימטרים בגובה, בזין, לזיין כמה שיותר נשים. גבר שיספר ששכב עם מאה נשים ירשים גברים (ממוצעים) אחרים הרבה יותר מגבר שיספר ששכב עם 5 נשים והקשיב להן, עינג אותן והגשים להן משאלות. למרבה האירוניה הבחור האחרון עלול דווקא "לצאת הומו".

בדיחה: מהו האיבר הכי רגיש בגוף כשמאוננים? תשובה: האוזן שפונה לדלת. מתבגר אוהב לגמור מהר, כדי שלא יתפסו אותו. גם אני הייתי כך, למרות שבבית אוננות לא היתה טאבו. אפילו היו בדיחות קלילות על זה פה ושם. יום אחד ההורים שלי חזרו מקניות, ובאמתחתם היה סינטבון. שאלתי מה זה כי לא ידעתי. אבא ענה: זה סבון כביסה, זה לא בשביל לעשות ביד. צחקתי במבוכה אבל ניצלתי את השיעור עד תום: כי זה מחוספס מידי, שאלתי. אבא אישר.

כמתבגרים צעירים דיברנו חבריי ואני בלי סוף על אוננות, בנות, אברי המין של עצמנו ואברי מין בכלל. גם מעשה האוננות היה משותף לעתים, לא נגענו זה בזה אבל יצא לנו לאונן באותו חלל, ואפילו לשמור שאף אחד לא מתקרב אם מישהו החליט שמה שבא לו עכשיו זה לאונן בלילה בראש מגדל המים המקומי. בסיום האקט הם אפילו באו לבחון את כמות הזרע שנורתה אל קרקע הבטון, וכמובן להכריז שהם מתיזים יותר.

ככה נראה גיל 13-17 (לפחות) של רוב הבנים בעולם. רוצים לגמור מהר גם בשביל הפורקן, וגם כדי להשאיר לעצמם זמן לעוד פעם. אני כל כך מרחם על בחורי ישיבות, שזה כל מה שהם רוצים לעשות, ובהתאמה זה בערך הנושא היחידי שהמשגיחים שלהם מדברים איתם עליו: שאסור באיסור חמור לאונן. הם מאוננים כמו גדולים כמובן, אבל זה כבר דיון אחר. אז אפשר להגיד שהנעורים הם בית ספר לגמירה זריזה. זה בית ספר ללא ימי מנוחה בחגים ושבתות. עוד פחות בחופש הגדול. שנים של אימונים.

כמתבגר עומד לך כל הזמן, ומכל דבר. לשמחתי ראיתי איפשהו (אולי ב"דגראסי"? לא זוכר) שבגיל ההתבגרות זיקפה לא מעידה על שום דבר, אז לא נבהלתי מכך שעמד לי בשיעורים עם מורים, עם מורות ישישות, עם חברים בהפסקה הקטנה, ובגדולה, ובשעת אפס. הדאגה היחידה שלי היתה שלא יראו שעומד. דווקא זין קטן יותר בעייתי, בעיקר דרך טרנינג בימים עם שיעור ספורט. זין שגדל מספיק ניתן, כך גיליתי, להשחיל בין הפופיק לגומי של התחתונים, וכך הזיקפה מסתתרת היטב. אבל אם זה שיעור ריצה צריך לסדר את זה כל הזמן. באותה עת התפרסם ציטוט של מדונה שאמרה שנראה לה נורא לא נח להסתובב עם הידית הזאת לכל מקום. צודקת. חצי מיום הלימודים היה מלווה בחיפוש אחר הזדמנות בלתי מביכה להכניס את היד למכנסיים ולסדר את החבר. ובכלל לא היה לי ברור למה זה אמור להביך. שיעמוד, מה.

התבגרתי בדיוק לפני האינטרנט אז פורנו לא היה זמין כל כך. פה ושם התגלגלו לידיי חוברות פנטהאוז והיתה גם קלטת VHS שעברה בין הבנים בכיתה, אבל זו היתה קלטת של "המדריך לאוהבים 3". זה היה מדריך לעינוג הדדי, ולצד זוגות צעירים היה ניתן לראות שם גם זוג של בני 60 משתגל. פחות חיבבתי את הזוג הזה אבל זה לא שהרצתי אותם קדימה. בספריה בבית גם מצאתי, בין שאר העם-עובדים והזמורה-ביתנים, את הקאמה סוטרה בעברית וגם ספר נפלא של קסאווירה הולנדר בשם "שעשועי מין". התכנים האלה לא היו פורנוגרפיים בלבד, אלא בנו אותי עם הזמן כגבר שהכבוד שלו בסקס זה לענג נשים (לא תמיד הצלחתי). אחד השיעורים המרכזיים שחזרו שם, גם בקאמה סוטרה שהוא בסך הכל ספר עתיק ושוביניסטי בהתאמה, הוא שיש לענג את הזולת בעזרת כל הגוף, ולא רק בעזרת הזין. אולי המהפכה תבוא בזכות הצפה של אתרי הפורנו בטוטוריאלז. הנוער גם ככה שם.

בגיל 17 איבדתי את בתוליי באירוע קצרצר בו גם בת הזוג איבדה את שלה, כך שלא ממש יכולתי לשאול אותה "איך הזין". השאלה הזאת היא הרי "איך אני בהשוואה לעולם". ממש רציתי אישור שאני גבר-גבר, לא בפני עצמי אלא ביחס. לא יודע אם יש בגוף האדם איבר יותר תחרותי מהזין. רק בגיל 21 שכבתי עם מישהי שידעה גברים לפני, ועשיתי את הטעות ושאלתי אותה. "לאקס שלי היה זין ענק", היא ענתה בהתפנקות, ואני הבנתי שמבחינתה היא ירדה ליגה. מאד יכול להיות שבכלל לא, אבל כך או כך היא חזרה אליו אחרי חודש. ברור שזכותה והכל, אין ספק. אני מדבר על האימפקט שזה השאיר עלי – ובכן האימפקט היה שלילי. נכנסתי לתקופה ארוכה בה הרגשתי שאני קטן ושזה מדעי. מצד שני, הרגשתי שיש לי מה לעשות: לשפר תחומים אחרים. למשל להחזיק מעמד יותר זמן לפני שאני גומר (התאמנתי על זה ולהצלחה היו יתרונות וחסרונות, כתבתי על זה פה), וגם לרדת ממש טוב, שזה משהו שכל גבר צריך ללמוד לטעמי.

התחלתי לפלס את דרכי המינית, בהתחלה באופן מגושם, וברטרוספקטיבה הבנתי שהייתי עם לא מעט בתולות בשנות ה-20 לחיי. יותר מכל גבר אחר ששאלתי בנושא. אהבתי אותן באמת, ובמובן מסוים מדובר על בחירה שנובעת מחוסר בטחון (מה זה מלמד על אהבה?). אולי חשבתי, באופן בלתי מודע, שרק בתולה לא תשים לב שאני קטן ובלתי ראוי – כי ככה הרגשתי. יש פה עניין: חשבתי שהזין שלי הוא אני, או שהוא מייצג אותי בצורה מרכזית. לא חשבתי על הפרדה בסגנון "טוב אולי הוא קטן, אבל אני ממש טוב בלהקשיב, ומסאז'ים, ויש לי ידע כללי נרחב וחוש הומור מצוין ואני גם גבר גבוה כך שאני עצמי גדול". רוב מערכות היחסים שלי היו בנות יותר משנה, כך שלקח לי שנים עד שיכולתי לצאת מהמצב התודעתי הזה. פעם מישהי אמרה לי במיטה ש"זה הכי גדול שאני מוכנה להכיל". למחרת סיפרתי את זה לידידה שפטרה את הדברים: "איף, השיט שאנשים אומרים כשהם חרמנים". מיד האמנתי לידידה, ולא לפרטנרית שלי.

כשמאהבת חדשה סיפרה לי שבדיוק סיימה עם אקס ארוך-טווח, היא ציינה שהיה גם עב-טווח. היא ניסתה לתת לי פרס ניחומים: "זה דווקא נחמד שלא כואב לי אחרי כל פעם". אהבתי אותה אבל העניין לא הסתדר לי. חשבתי שתמיד אהיה בשבילה מספר 2 ומטה. פחדתי שיום אחד היא תתגעגע למשהו שלא אוכל לתת לה. מחשבות שווא, אני יודע היום.

אני תוהה אם בשלב הזה אתה, הקורא, תוהה על כמה סנטימטרים אנחנו מדברים. זו כנראה מחשבה בלתי נמנעת, אבל בעיקר כי אנחנו מחונכים לה. גם אני חונכתי לה, וממש בא לי לכתוב פה מספר. אני נאבק בעצמי ברגעים אלה ממש. מתמקח עם עצמי. האם לרמוז. האם לכוון. או פשוט לכתוב. אבל לא. הטקסט הזה יירה לעצמו ברגל אם אפול למלכודת הזאת.

יש גברים שנותנים שמות לזין שלהם. לקראת סוף הרווקות שלי הייתי כמה חודשים עם מישהי שדווקא מולה התחשק לי לעשות את זה. קראתי לו איתן. ודווקא היא, כך גיליתי, הייתה הפרטנרית היחידה שלי שהיה לה תיאבון מיני גדול משלי. מצאתי את עצמי מסרב לה למין כי פתאום לא הייתי בטוח שיעמוד לי, ופחדתי להיות בסיטואציה כזאת. בכל פעם זו הייתה התלבטות: גבר מחונך שלא לסרב למין לעולם, גם כי מיניות הישגית וגם מחשש להעליב את בת הזוג. פעם אחת זרמתי איתה על מין של צהריים ואכן הגעתי, בפעם היחידה בחיי עד כה, לסיטואציה של אין אונות במיטה. היא הפטירה: "אויש, איתן דווקא לא כל כך איתן היום". למה לא קראתי לו שמוליק כמו כולם.

השינוי המיוחל הגיע למעשה כשפגשתי את רעייתי, ואני בן 31. פתאום הייתי עם מישהי שלא רק אוהבת אותי, אלא גם עושה איתי ילדים. זה קשר מסוג אחר, אמון אמיתי שמגובה במעשים. וכשהיא אומרת לי דברים עלי, הקשב שלי גדול יותר. רק איתה ובזכותה הבנתי והפנמתי שאני גדול. באמת גדול. יכול הכל. אני מסתובב אחרת בעולם. ביג דיק אנרג'י זה דבר אמיתי. פעם היה לי הרבה פחות ממנו, היום יש יותר. האיבר הפסיק לגדול סביב גיל 18, השכל לא. וזה מאד משמעותי. להיות בשלום עם הגוף שלך, ועוד עם האיבר שאתה הכי עסוק בו כל החיים – זו מתנה. אחת המתנות שאני מקווה להעניק למשתתפים במעגל הגברים שלי.

ביג דיק אנרג'י זה לא להיות הזאב הרע. להיפך. זו נדיבות של מי שיש לו מספיק והוא מסוגל לחלוק. זה בטחון עצמי שמשרה בטחון גם על הסביבה. בעלי האנרגיה הזו לא צריכים להרים את הקול שלהם יותר מידי, הם יודעים שהנוכחות שלהם מספיקה, ושמשפט אחד סוגר את הפינה. ואם לא, לא נורא, קטן עליהם. נראה לי שזה אינטרס כלל אנושי שיותר מאיתנו יהיו כאלה.

יום ההולדת הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי

השבוע חל יום הולדת 100 הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי. הוא לא איתנו כבר 4 שנים, ולא היה איתנו גם לפני כן. החיים שלו נתקעו יומיים לפני חתונתו שתוכננה ל-3.9.1939.

וורשה.

הוא נולד בשם הרש'לה גוטמן בסתיו של 1920 להורים חסידי גור, עניים מרודים שחיו בדירה קטנה בצפון העיר. הרש'לה היה קדיש'ל, כלומר בן זקונים שנולד אחרי רצף של בנות. היטב זכר כל חייו איך בגיל 3 בכה שעות בלול כדי לקבל שוקולד, ולא קיבל שוקולד או מענה. היטב זכר את יום תשלום שכר הדירה – ה-12 בכל חודש- יום של אימה קבועה בבית. היטב זכר איך באותה תקופה עזב אביו לארגנטינה והפך לסרסור ונשאר שם והפסיק תוך חודש לשלוח מכתבים וכסף. לרוב היה מספר לי שאביו מת ממחלת ריאות. זו היתה נקמתו, הפטריסייד. אך מידי פעם היה מספר את הסיפור האמיתי. לכל פרט בחייו היה לו את הסיפור הנוח, ואת הסיפור האמיתי, ומרגע שחצה את גיל 80 הפסיק להקפיד על השקר.

בעונייה הרב גררה אותו אימו העגונה, בהיותו בן 10 או פחות, לחפש לו עבודה ברחבי הכרך הסואן, דחוס הסוסים. הם הלכו ברגל מרחק רב לשכונות של יהודי וורשה העשירים יותר ושם התדפקו על דלתו של דוד שהייתה בבעלותו נגריה. הדוד ראה את פניהם, התנצל שאין לו משרה פנויה לילד אבל הזמין אותם להכנס לאכול. תודה, אמרה האם, בדיוק אכלנו, אנחנו צריכים לזוז. את בטוחה, שאל הדוד בשקט. הרש'לה הביט באימו בדממה. כן כן, תודה, בשמחות. בדרך חזרה הביתה פרץ הרש'לה בבכי כזה שבא מהבטן. אמא למה? הוא רצה לתת לנו אוכל, למה שיקרת לו שאכלנו היום? אימו הסתובבה אליו והטיפה לו: אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו בבית!

את המשפט האחרון הוא תמיד ציטט בצעקה. כילד הייתי יושב ומקשיב לו שעות רבות. מאז שאני זוכר את עצמי, ביקורים אצל סבתא שלי כללו בעיקר האזנה שלי למונולוגים שלו שכללו פוליטיקת מוסר וסיפורי חיים. לא היתה כל כך אפשרות להגיב או אפילו לקלוט הכל. שטף הדיבור היה מהפנט אותי לכדי נדודי נפש. כשהיה שם לב שאני מביט בו אך לא מקשיב היה שואל שאלה מתוך החומר, אני הייתי מנסה את מזלי ולשמחתו לרוב טועה. או אז היה ממשיך בשלו.

הוא היה מאד תיאטרלי. בגיל 13 הוא מצא עבודה כעוזר סדרן בתיאטרון יהודי שכונתי. אהב מאד לשבת באחורי הקלעים ולצפות משם שוב ושוב. עד יומו האחרון זכר הצגות שלמות בעל פה, מחקה את הבעות הפנים המוגזמות של גלריית הדמויות בדרמות הקומיות העממיות שהועלו שם, ומצטט מילה במילה. אלו היו הפעמים היחידות בהן הוא נראה לי חי. תמיד היה צמא לקהל, בעוד לקהל לא היה רעב גדול אליו. הוא סיפר לי שראה את עוניים הרב של השחקנים שתמיד רדפו אחרי משכורתם המבוששת, והחליט לא להיות שחקן. השחקנים העניים, המחזאים שכתבו את מילותיהם, המלבישות, נגרי התפאורה, הקופאיות, המנהלים – רובם ככולם עלו בסערה השמיימה עשור אחר כך.

עד גיל 15 האמין בדוגמה הדתית כפי שניתנה לו. סיפר שאם היה עובר ליד בית כנסת בלילה היה עושה זאת בריצה, מפחד רוחות הרפאים. יום אחד עבר בחצרו של אחד מרבני החסידות. בידה של שכנה ראה פגר תרנגולת, והיא עמדה בתור ארוך להכנס אצל הרב לשאול שאלה הלכתית: האם מותר לאכול את התרנגולת הזאת. הרב קיבל את תרומתה הצנועה בסך כמה זהובים ופסק שלא, התרנגולת היא טריפה. השכנה יצאה משם בבכי תמרורים. אשת הרב רצה אחריה והחזירה אותה אל החדר, שם גמגם הרב שטעה: התרנגולת כשרה למהדרין. כך שבגיל 15 קיצץ לעצמו סבא שלי הפיקטיבי את הפיאות. הוא כבר עבד כל היום בשלל עבודות מזדמנות, רובן עבודות כפיים בסדנאות שבכל עיר דרומית יותר היו מכונות סדנאות יזע, מפעלי זוטא ללא חלונות או נהלי בטיחות. אבל אחר הצהריים היה להרש'לה כסף ללכת לקולנוע ואף להזמין נערה שתבוא איתו. את מניה פגש על רחבת הריקודים. ראיתי אותו רוקד פה ושם בחתונות (תמיד רוטן על כך שהמוזיקה חזקה מידי ואיומה מידי) ולא התרשמתי שמדובר בעילוי, אבל לטענתו היה רקדן נהדר, ובצעירותו גם בחור נאה, גדול אוזניים ובהיר שיער.

הרש'לה, מניה ושאר בנות ובני דורם לא זכו לחינוך מיני מסודר. את מה שידעו ידעו מבדיחות גסות, קולנוע אמריקני וצפיה בסוסים. מה רבה היתה הפתעתם כשמיטתה של מניה נמלאה בדם. מניה המבוהלת פנתה להוריה. לאחר שסטרו לה הלכו אצל אמו של הרש'לה לתאם תאריך קרוב לחתונה. התאריך שנקבע היה 3.9.1939, אלול.

כולם זוכרים את אהבתם הראשונה כעזה, אבל רוב בני האדם לומדים עם הזמן והחיים לקחת אותה בפרופורציה. לא הוא. הוא טען בפניי, גם בגיל 85, שמניה הייתה אהבת אמת, אהבה עזה, הדדית. כשהיה אומר את זה נהגה סבתא שלי להסתובב בבית ולחפש משהו לא מוגדר תוך שהיא טורקת שלל מגירות וארונות. הרש'לה ומניה הלכו ביחד להפגנות של הבונד והפגינו נגד היטלר ובעד היילה סלאסי. הוא זכר לא מעט מהשירים והסיסמאות שנצעקו בכיכרות. הם השתתפו גם בחפירת תעלות נ"ט סביב העיר, אבל בראש ובראשונה הם התרגשו לקראת חייהם החדשים – סיפור אהבה קלאסי, כמו בסרטים.

יומיים לפני החתונה חנה הצבא הגרמני מול צפון וורשה, השליש היהודי שלה, ובשבע בבוקר בדיוק התחיל להפגיז. בנייני לבנים מתמוטטים. סוסים בוערים. אנשים בוערים. שריקות הפגזים. אנשים נסים מבניין מתפרק אחד למשנהו ונהרגים בשלישי. טוטו תותחנים. זוועת עולם, סיכם סבא שלי הפיקטיבי. הוא היה גבר בן 19, ותפס את אימו ואחיותיו, מנווט אותן דרך ההמון המסויט. איכשהו שרדו את ההפגזה הראשונה.

למחרת גילו יהודי וורשה שהגרמנים מתחילים להפגיז כל בוקר בשבע, וכבר מצאו לעצמם את המסתור שלהם מראש. ההפגזות עדיין גבו קורבנות, אבל פחות. במשך שבועיים-שלושה זו היתה השיגרה. היהודים מסתתרים, הגרמנים כותשים. יום אחד, שבע בבוקר, חיכו כולם במקלטים שהיו עשויים מבניינים לשעבר. דממה. מחכים חמש דקות, עשר דקות. נמאס. התחילו לצאת לאוויר הצח. בזהירות התחילו בדיחות: לגרמנים נגמר הבנזין. היום התחיל בתחושת נצחון קלה. בשלוש אחר הצהריים ההרעשה הגיעה. בניינים מתרסקים על יושביהם. גופות בכל פינת רחוב. גהנום עלי אדמות, הרעים סבא שלי הפיקטיבי מכורסת הטלוויזיה שלו, טלוויזיה שהיה מנמיך לכבודי, אך לעולם לא מכבה.

לא היתה אהבה רבה אליו במשפחתי. אני גם לא יודע להגיד אם אהבתי אותו, כי אדם שלא יודע לתת שום דבר גם לא יודע לקבל, ואהבה שלא נותנים ולא מקבלים מהי? אני די בטוח שאפילו סבתא לא אהבה אותו, ולדעתי העדיפה את זה ככה. גם לה היה בעברה סיפור אהבה מהסרטים שהתחיל כסרט מתח רומנטי ונגמר כמלודרמה משפחתית מבעסת, הולמרק כזה. אפשר להגיד בבטחון שהייתי זה שחיבב אותו יותר מכולם, כנראה בגלל קילומטראז' שהתחיל בגיל צעיר מאד.

החתונה בוטלה עד יעבור זעם, הגרמנים הכריזו שהם מוכנים להפסיק להפגיז אם היהודים יבואו לסתום את החפירות שמפריעות להם להתקדם, והפולנים החליטו ללכת על זה ולשלוח את היהודים. בינם לבין עצמם אמרו היהודים שעכשיו כשיש הפסקת אש, זה לא כל כך נורא שהגרמנים יתפסו פיקוד. הם עדיפים מהפולנים – הם מבינים יידיש!

אבל זמן קצרצר אחרי שהגרמנים נכנסו העירה, נתלו בשכונות היהודיות כרוזים שמזמינים את כל הגברים היהודים להתייצב בכתובת מסוימת בעוד שבוע. הרש'לה חש שזה אות מבשר רעות, ארז תיק קטן והודיע למשפחתו שהוא חותך אל הסובייטים. הוא הלך להפרד גם ממניה. היא התחננה לבוא איתו והוא סירב. זה מסע רגלי בכפור, אמר לה, נצטרך להגיע לגבול וגם לגנוב אותו, ולא תעמדי בקצב. אני אחזור אליך כשהעניינים ירגעו. מניה ענתה לו (גם את המשפט הבא נהג לצעוק, למגינת ליבה של סבתא): אין לי אף אחד בעולם מלבדך! יש לך את ההורים שלך, אמר לה, ואני אחזור. כך הלך. הוא לא יראה יותר אותה, את אימו, אחיותיו, פחות או יותר איש ממכריו.

אחרי מספר תלת-ספרתי של קילומטרים הגיע לגבול עם ברה"מ והצליח לעבור אותו בחסות הלילה. הוא העביר שם זמן מה, וחבר לעוד צעירים שעשו כמוהו. מידי פעם התארח אצל כפריות בלרוסיות שהסבירו לו שהוא חייב להזהר בדרכים כי השמועות אומרות שמסתובבים שם מלא יהודים כרגע. יהודים, הוא גיחך, איך יודעים שמישהו יהודי? יש להם קרניים, הייתה התשובה. הוא הסיר את כובעו והכריז – אני יהודי, איפה את רואה קרניים. הכפריות נבהלו נורא.

אחרי כך וכך חודשים של חיי פליט, וחדשות מדאיגות מאד מפולין, הוא החליט לחזור. בדרכו לעבור את הגבול בחזרה הוא נתפס. גניבת גבול בשעת מלחמה היא ריגול, הסביר לו קצין משמר הגבול, חתום כאן שאתה מרגל. לא חותם, אמר סבא שלי הפיקטיבי, שתמיד טען בתוקף שאינו גיבור ומעולם לא היה. אם לא תחתום תקבל עוד שנה, גיחך הקצין. הרשל'ה חתם והקצין שפט אותו לעבודות פרך בלאגר בסיביר.

הלאגר היה כלא צריפים מוקף שלג. ארוחה בודדת ביום הכילה מעט לחם. העבודה היתה כריתת עצים. האסירים, חבורה מגוונת של רוצחים, "לבנים" ופליטים התפללו איש איש בשפתו לכפור של מינוס 41 מעלות, כי בטמפרטורה הזו לא יוצאים לעבודה. תפילותיהם לא נענו ובחורף החמים של 1940 נעה הטמפרטורה לרוב סביב מינוס 35 צלזיוס, והם כרתו עצים כמו גדולים. בשעת הארוחה נהגו לפרוס שמאטע בחיקם כדי שפירורי הלחם לא ילכו לאיבוד. לעתים היו חומסים זה לזה את הפירורים, או את כל הפרוסה. בלילה היו מתגרדים מכינים בכל הגוף, ובבוקר קמים לעבודת המסור, מי שקם.

שם למדתי, חזר ואמר סבא שלי הפיקטיבי, שאדם חייב מקצוע. כל עורכי הדין העדינים שישבו שם נשארו שם בשלג. כל המוזיקאים, כל הסוחרים. רק מי שהיה מורגל בעבודת כפיים היה גם נחוץ וגם מחוספס מספיק כדי לצאת משם בחיים.

כעבור שנה כשיצא מהלאגר לא הצליח להכנס לוורשה הכבושה, אבל הצליח להתגייס לצבא הפולני שלחם בנאצים, ואיתו הגיע לראשונה לפלשתינה. הוא היה חייל ממושמע ביותר, על כך היתה גם גאוותו. אבל כשראה עוד ועוד מרעיו היהודים לנשק עורקים אל תוך קיבוצים ומושבים, איתר מכרים של מכרים, ולהפתעת מפקדיו חתך גם הוא. הוא פחד עד מוות שייתפס ויוצא להורג כעריק, ולכן שינה את שמו מהרש'לה גוטמן לצבי אישטוב, וגם את תאריך הלידה שלו מ28.9.1920 ל28.10.1920. באסטרולוגיה לא האמין כך או כך.

צבי אהב להיות חייל וכך מצא את עצמו תוך זמן קצר מגויס שוב, לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. הרב"טים האנגלים היו מקללים פקודות באנגלית והחנת"ר היה מתרגם ליידיש. עם הבריגדה הגיע ליוון ואיטליה ושם למד לשתות בירה ולאכול סוסוני ים, ולמעשה הכל. תמיד התגאה בפני שהוא אוכל הכל. גם חול, שאלתי. הייתי בן 6. צבי התרגז. בנאדם לא מסוגל לעכל חול.

בסוף המלחמה הוא ניסה להגיע למניה, אבל כל בדיקותיו העלו שהיא נראתה לאחרונה עובדת כאחות בבית חולים ארעי בביאליסטוק, בית חולים שהופצץ זמן קצר לאחר מכן. בכל מקרה לא נשאר הרבה את מי לשאול. אימו ואחיותיו הגיעו לטרבלינקה, כמו רוב מי שנשאר בוורשה אחרי מרד הגטו.

עם קום המדינה הוא התגייס לצבא השלישי בחייו, צה"ל, שם היה מפעיל ציוד כבד בחיל ההנדסה. הוא סיפר לי איך הרס לבדו, עם טרקטור עליו תלוי מלבן בטון, שלושה כפרים שננטשו בנכבה: סרפנד אלעמאר שהפך לצריפין, סאקיה שהפך לאור יהודה ואלחיריה שהפך להר זבל. באלחיריה היה בית אחד מעבר לתעלת השקיה שהיתה בלתי עבירה לטרקטור. צבי החליט להשאיר אותו. שרידיו של בית זה עדיין שם. אחרי קורס נגדים הוא הפך לרס"ר בתל נוף, שם נשאר לשרת ככל שרק יכל. לחתונות ומסיבות נהג ללכת לבוש במדיו היצוגיים.

הוא התחתן עם צברית שהכיר, משפחה מכובדת ומקושרת מרמת גן. שועי הארץ היו בחתונה, אבל רק מהצד שלה. מהצד שלו לא היה איש. הוא הביא איתה שני בנים מוכשרים, אחר כך התגרש. את סבתא שלי הוא כבר הכיר דרך חברים. סבתי האלמנה וצבי התחתנו כשהייתי בן שנה והיו זה לזה בדיוק מה שחיפשו: הוא המפרנס עם פנסיה צבאית סבירה, והיא האישה הקטנה שלא משה מעמדתה על השטיחון מול כיור המטבח, מתווכחת אבל מוותרת כשהוא מרים את הקול: חיה'לה!

כשחצה את גיל 80 התחיל לבכות, לראשונה מאז גיל 3. כשהיה מדבר על אימו, או על מניה, או על טרבלינקה, היה בוכה בכי מר. גם השיר "מיין שטעטעלע בעלז" חנק אותו בכל פעם. זה היה תיאטרלי אבל גם אמיתי, כמו ששחקנים יודעים לעשות. עם זאת, יש הבדל עצום בין רגשנות לרגישות, אותה לא פיתח. כשיצא הסרט השני שלי נסעתי אליו לבאר שבע להראות לו אותו בגאווה. כעבור פחות מדקת צפיה הוא הסתובב אלי ושאל תגיד, מתי כבר תעשה סרט טוב.

בשנותיו האחרונות היה אלמן, וחי בדיור מוגן. הוא ניסה לקשור שם שיחה עם מי שאפשר. כלומר כל מי שלא ידע להבדיל בין דיאלוג למונולוג ואיפשר לו לדבר בזרם תודעה בלתי ניתן לעצירה. מילותיו האחרונות היו "את מפריעה לי לישון", לאחות שנכנסה בשתיים בלילה לבדוק מה שלומו. בבוקר כבר לא קם. אני שמח שזכה למיתת נשיקה, המיתה המועדפת על רוב האנושות. אם היה חי היינו חוגגים לו השבוע 100, ביום ההולדת הפיקטיבי שלו באוקטובר, עליו התעקש גם כשנדמה שסכנת עונש המוות בידי כיתת יורים של הצבא הפולני חלפה לה.

להלוויה שלך לא הגעתי צבי. תמיד התעקשת שנקרא לך צבי ולא סבא, למרות שלא היתה לי דמות סב אחרת בחיי. לא יודע למה לא באתי. יודע שלא הייתה לי התלבטות גדולה, אבל אין לי סיבה מנוסחת. על הסרט הטוב אני עוד עובד. השפעת לי על החיים יותר ממה שהייתי רוצה, אבל זה מה שיש. אני לא מתגעגע אליך אבל חושב עליך לא מעט. ואני יודע שגם זה היה משמח אותך קצת, גם אם לא היית מודה בזה. יומולדת פיקטיבי שמח.

מעגלי גברים – מה זה?

מעגל הגברים שלי פותח את שורותיו לגברים חדשים. אבל מה זה בדיוק?

לגברים אין מספיק מסגרות בהן הם יכולים לדבר על עצמם באמת. להביא בחופשיות רגשות, קשיים, חרדות וכשלונות. להפך, מחנכים אותנו לא לדבר על זה. לשתוק. השתיקה מביאה לבושה, לאשמה, סיר לחץ. פלא ש90% מההתמכרויות בעולם הן של גברים? פלא ש93% מהאסירים בעולם הם גברים? הגיע הזמן לשחרר את השסתום.

במעגל גברים יושבים ביחד, מעט גברים. במסגרת הקרובה הזאת מותר לדבר על הכל. נפגשים פעם בשבוע, בערב, לשעתיים כל פעם. מעלים נושאים שמעסיקים אותנו. מקשיבים, מנתחים, תומכים. לומדים לדבר בגוף ראשון. מידי פעם אחד מאיתנו מגלה שבעיה שמטרידה אותו כל חייו, שמעולם לא דיבר עליה, היא למעשה דבר נפוץ ומוכר. אבן יורדת מהלב, אסימונים נופלים. הלב השבור מגלה שהוא לב שלם. זו תמיכה של אחים זה בזה.

יש הרבה מעגלי גברים בישראל. זה המעגל שלי. אני (רותם) רק מנחה אותו. אני לא המשתתף הכי חכם, לא יודע יותר מאף אחד במעגל. התפקיד שלי הוא לאפשר לזה לקרות. רוצה לדעת עוד עלי? אתה יכול למצוא תכנים אישיים שלי כאן, כאן וכאן.

מעוניין להצטרף למעגל, גבר? לחץ כאן ואני אחזור אליך.

ברגל מעכו לנהריה

בסוכות לקחנו יום לעצמנו, רעייתי ואני, והלכנו הליכה שראוי לספר עליה.
השארנו את האוטו בנקודה הדרומית ביותר בטיילת של נהריה, ליד סלון השיער של סיגי. מונית לקחה אותנו מסיגי לבית החולים הפסיכיאטרי "מזור" שלחופה הצפוני של עכו. ירדנו לקו המים, ומשם פשוט צעדנו צפונה.

20191019_114523
נקודת ההתחלה בעכו

לא ידענו מראש האם הדרך כולה פתוחה בפנינו, או שיש חסימות על החוף שיאלצו אותנו ללכת דרך מטעים או אפילו לדפוק אוריינטציה עד כביש 4. זה קורה למשל כשהולכים מחוף בת ים לחוף יבנה. הרבה יותר מידי מתקנים בטחוניים חוסמים את החופים היפים של האזור ההוא. שמחים לבשר שפה בצפון הכל היה פתוח לרווחה.

החוף בטיול הזה הוא סלעי, יפהפה ומלא לגונות פיציות שמשתנות בין גאות לשפל. כוכי הים מלאים חיים, שבלולי מים, סרטנים, רכיכות וצדפים, דגים קטנים שמחכים לגאות שתחזיר אותם לים הגדול, וגם כאלה שמעדיפים להישאר. ההליכה על הסלע מתאגרת כי לעתים הוא חלקלק, ותמיד קשה ושפיצי.

20191019_114913

בנקודות רבות ניכר שיושבי המקום, לפני מאות ואולי גם אלפי שנים, חרצו בסלע כדי להפוך אותו לשימושי. משטחי ייבוש לאצות, בריכות דייג ופתיחת נתיבי סירות אל הים הפתוח הם רק חלק מהצורות שראינו בסלע, עדויות לתרבויות שחיו פה בעבר.

20191019_115516

בנקודות בהן העדפנו לא להסתכן על הסלע החלקלק הלכנו על החול. זהו אינו החול הצהוב, הטחון דק-דק שיש בתל אביב וסביבותיה. אלו שברי צדפים שהגלים הגדולים לא מגיעים אליהם בגלל החוף הסלעי ולכן הם גרוסים גס. חווית דריכה שונה, גם עם סנדלי השורש וגם בלי.

20191019_131101

מצטרפת לזה הבעיה של הטינופת. לא הייתה נקודה נקיה אחת בחוף מעכו ועד שבי ציון, שצמודה לנהריה מדרום. החול והסלעים מלאים זכוכיות שבורות, פקקי בירה ולפחות בנקודה אחת ליד עכו זורם לים ביוב. מבעס לאללה. זו רצועת חוף מבודדת, כמעט סודית, עם פוטנציאל אדיר. שובר גלים טבעי עצום, שעבודת שיוף שלו במקום אחד (כמו שעשו הדורות הקודמים) תהפוך אותו לגן עדן לזאטוטים. ברמה הלאומית זו חרפה שהחוף הזה נראה ככה. לצערי אנחנו ממש רגילים לטבע מטונף. זה היזרעלי אקספיריינס, לא להסכים לתת אף שעל אבל גם לא לקחת אחריך את הזבל מאותו השעל ממש.

20191019_114956
שפכים

שפכים או לא, דייגים יש פה בשפע. כל 100-200 מטר עמד דייג על הקצה המערבי של הסלע, וחיכה. על החול חנה הציוד שלהם. זו בוודאי לא הנקודה הכי גרועה לדוג בה באיזור. הדייגים של מפרץ חיפה, שדגים על שפך הקישון, סופחים חומרים מסוכנים בהרבה ממה שכנראה יש פה. לא רבים זוכרים אבל במקביל למשפט השייטים, בו תבעו בוגרי שייטת 13 המסורטנים את משרד הבטחון על כך שהכריחו אותם לצלול בקישון, התקיים גם משפט הדייגים. מסורטנים לא פחות, החבר'ה האלה דגו המון שנים בנקודה שאף אחד לא סיפר מה זרם בה (מעט מאד מים, הרבה יותר מידי מתכות כבדות ורעילות). טוב, נסחפתי. לא באתי לבעס. זה היה יום יפה וחמים במידה.

20191019_133104

המסלול עובר גם ליד בסיס בריטי ישן ובו מבנה מלבני ענק שניסה למכ"ם צוללות נאציות בים התיכון, וגם ליד אתר "חצרות יסף", בעבר מתחם קרוואנים לעולים מאתיופיה, והיום גישה ישירה אך משובשת לחוף מכביש 4. יש מה לראות, ויש לגונות לשרוץ במימיהן החמימים יחסית. מקום קסום.

המרחק מצפון עכו לדרום נהריה הוא כ-5 ק"מ. חשבנו שבגלל תוואי הסלע נצטרך שעות ללכת את זה. המחשבה הזו הטרידה במיוחד כשאחרי שעה הליכה שנינו הרגשנו שהפילינג שהחול הגס עשה לכפות רגלנו הגיע לשכבות עור רגישות יותר, וההליכה הפכה כואבת (עבר אחרי יום).

20191019_140815

מה הופתענו ושמחנו כבר כעבור שעה וחצי לראות את הבתים הדרומיים של שבי ציון, אחד המושבים העשירים והממוקמים-טוב-לתושבים-רע-לטבע ביותר בארץ.

20191019_141026

בשבי ציון כבר היינו רעבים אז קפצנו ל"מועדון ארוחת הבוקר". המקום היה מלא עד אפס מקום להפתעתנו. זו איטלקית משוכללת ואפקטיבית אם כי לא מדהימה. אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה עדה, הופתע למצוא בסלט שלו פלפל חריף קצוץ ללא כל התראה. אבל חריף לאללה. אחרי חצי שעה ירדה הנפיחות. יצאנו משם שבעים.

20191019_141943

התפרקדנו תחת סוכת המציל של חוף שבי ציון, ונמנמנו איזה שעתיים. אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מנהריה, ומשם לארוחת ערב ב"קפה כליל" בכליל, מקום מיוחד מאד שהנסיעה אליו בחושך היא אתגרית. היה אחלה יום.

20191019_175454

אם אתם במקרה שר לאיכות סביבה, אנא דאגו שינקו וישמרו על החוף הזה, ועל שאר החופים, ועל הנחלים, ועל העמקים, ועל הפסגות, ועל העתיקות, ועל התינוקות. תודה.

היעד החדש שמשגע את הישראלים

1.

שב. קנה כרטיסי טיסה לאלבניה לך ולאשתך. אל תשתף אותה בתמונה המלאה. מספיק שהיא תדע שזהו טיול יום ההולדת ה־40 שלך, שנולד ביוזמת הוריך, ושמימון נוסף תיקחו מהחיסכון שפתחתם לפני כמה שנים בדיוק למטרה זו. בחשבון הבנק שלכם שלושה פק"מים: "יום שחור", "יום אפור" ו"יום ורוד". שבור את "יום ורוד" אל תוך העו"ש, והרי לך תקציב.

נחת בשדה התעופה של עיר הבירה טירנה מעט אחר חצות. אין טעם לשכור רכב בלילה. הדרכים לא ברורות דיין, והנהג האלבני הוא מתחרה ראוי לישראלי במציאת דרכים יצירתיות לעלוב בחוקי התעבורה (אם כי מפסיד בנקודות). שכור אם כן חדר בבית מלון בשדה. בחר לך בית מלון עם שם גנרי כמו Airport Hotel. מלונות בשדות תעופה שעפים על עצמם עם שמות כגון Millennium Hotel או Paradise Hotel פשוט לא מבינים את הפונקציה שלהם ולכן ייפלו בדברים הקטנים כמו מים חמים באמבט או זגוגית כפולה לבידוד מרעש ההמראות.

בחדרך במלון פתח את המיניבר ורד עליו כאסח. אתה באלבניה. כל דבר במיניבר עולה עד עשרה שקלים, שהם 300 לֶק, המטבע המקומי. זו ההזדמנות שלך לחוש שאתה מרגל בשירות הוד מלכותה עם תקציב בלתי מוגבל, למרות שהמשימה שלך שונה בתכלית. חשוב שכל הוודקה הזאת לא תעלה לך לראש. מזל שהבקבוקונים קטנים.

ככל שהדבר מתאפשר, שבו בבוקר לארוחה רגועה ומסודרת. אין טעם להתחיל את השבוע ברוטו שלכם בתחושת דחיפות. להפך, ייטב לשניכם אם תחליקו בהדרגה אל תוך המשימה, בהולה ככל שתהיה. המזון באלבניה טרי באופן מטלטל. לירקות יש טעם של ירקות. המזון מן החי היה חי עד לפני שעה קלה. שלמו את החשבון על הלילה בן ארבעת הכוכבים: 9000 לק, שהם כ־290 שקל, כולל כל המיניבר. אספו את האוטו שהזמנתם בשדה התעופה. ביצעתם את ההזמנה באמצעות חברה ישראלית אך זו תתגלה כקש וגבבה. ביקשתם ג'יפון יפני אבל בשדה ממתין לכם שי: אוטו משפחתי מתוצרת צ'כית. אין פנאי או תועלת בהמתנה על קו חוצה יבשות עם רמאים וגזלנים. כעת יש לצאת לדרך ולהגיע למפרץ ולורה.

20190404_152854

2.

שב על ההגה ותן לרעייתך את תפקיד הנווטת האוחזת במפת נייר. זכור שזוגתך אינה אשמה במחדליך. כאשר תיבהל מאמבוש של שוטרים שצצים מעבר לעיקול כפרי, ותיסע היישר אל תוך תמרור אין כניסה, זוכה אגב כך למחאות הז'נדרמים, אל תרים את קולך עליה. היא לא אשמה שאתה חש בושה עמוקה כרגע. קח אחריות. נשום עמוק. זכור שמי שאמר לך ששוטר אלבני יעזוב אותך תמורת שטר של עשרה יורו גם אמר שמעולם לא עשה כן בעצמו. ייתכן שמדובר באגדה, ולראיה: השוטרים ראו שאתה נוהג ברכב תוצרת השנה הנוכחית, כלומר תייר, ובכל זאת לא קראו לך לשיחה. רק גערו בך בעל פה וסובבו אליך את גבם. תמרן לנתיב הנכון ובלע את כבודך אגב כך.

כבישי אלבניה הראשיים יתגלו במהרה כאזור תעשייה בלתי נגמר. לאורך הדרכים פרושים אלפי עסקים מכל המינים. ממרכולים למוסכים, מחנויות טרקטורים לחנויות מחרשות. בין העסקים פזורים בתים משני סוגים: כאלה שחיים בהם אלבנים, וכאלה שלא חי בהם איש. עושה רושם שכשביעית מהמבנים באלבניה עומדים ריקים. מחציתם ננטשו במהלך מאה השנים האחרונות, למשל כאשר דייריהם נתלו על ידי המשטר הדיקטטורי שתם בניינטיז. שאר הבתים קמים לאטם בתהליך מימון הדרגתי כך שאפשר לראות שלדי מבנים רבים ריקים. לעתים בשלד רב קומות בנויה רק קומה אחת, ולעתים רק חדר אחד. חדר זה לעולם יהיה צבוע בצבע בולט ושמח.

עצור לצהריים במסעדה המופלאה "קורלי". נסה לשוחח בנושא עם המלצר הצעיר. שמו אלבן. דומה שלכל המלצרים הצעירים באלבניה יש תואר אקדמי מבוזבז כלשהו, אבל למרבה האכזבה אלבן עוד לא התארגן על דוקטורט. כן, הוא מכיר את הזמר. לא, הוא לא אוהב אותו במיוחד. אולי בגלל תיירים נודניקים שהוא פוגש פה ושם. עבור לדבר איתו על תופעת הנדל"ן הנטוש. אלבן לא ייפייף לך את המציאות: "אלבניה היא מקום גרוע לגור בו. אתה יודע שב־2007 הנשיא ג'ורג' בוש הבן היה פה,  וכשלחץ ידיים להמונים שבאו לברך אותו מישהו דפק לו את השעון מהיד? תראה ביוטיוב. השכר פה נמוך בצורה מגוחכת ומי שיכול עוזב. אין לאנשים למי למכור את הבתים אז הם אורזים מזוודה ונוסעים אל עבר עתיד טוב יותר". למה אתה עוד פה? "לא יודע מאן. אבל הצלעות שלכם מוכנות, אני הולך להביא אותן".

20190404_172504

מלבד מבני מגורים נטושים יש באלבניה גם בסיסים צבאיים נטושים ומפעלים נטושים לרוב. בקומפלקסים אלה ניתן לראות לא פעם משפחות שלמות, על ילדיהן וטפן. הסטירה הכלכלית האדירה שחטפה האומה ב־1997 טרם חדלה מלצלצל. מדובר בתרמית פרמידה קלאסית שהצליחה להותיר 130 אלף פושטי רגל. הם מכרו את כל מה שהיה להם כדי להיכנס למה שנתפס כעסקת המאה. הממשלה הדנדשה לא מנעה את הקריסה הידועה מראש משום שהתערבות ממשלתית נחשבה חזרה בזמן לעבר הלא רחוק, שאיש לא התגעגע אליו. וכעת, אנשים תולים כבסים בין המבנים הקורסים ומבשלים קופסאות שימורים על מדורות. הילדים לא כאן. הם נשלחו לקבץ נדבות בכיכרות העיר הסמוכה. 

3.

רק חמש דקות נסיעה מפרידות בין משכנות הקבצנים, לבין הקבצנים הקטנים עצמם. בשדרות הטיילת הנעימה של עיר הקיט ולורה, הילדים דוברים, מלבד אלבנית, גם איטלקית ואנגלית, ומתמידים במלאכתם. אפריל הוא חודש עני בתיירים, ומרגע שזיהוך ככזה, לא יעזבו במהרה. לא רק הילדים המתגוררים למעשה בבסיס נטוש של חיל האוויר האלבני מקבצים נדבות, אלא גם חיל האוויר האלבני עצמו. ממש עכשיו התגלו עשרות מיגים מרקיבים בבסיס נטוש בבטן האדמה וכעת הם מוצעים למכירה פומבית כמזכרות. עיניים על המטרה: לא באת בשביל מיגים. אנא הימנע מרכישה שכזו, למרות המחיר המפתה.

ולורה רחבת ידיים, צבעונית וכאוטית. הימלטו משם מהר ככל שתוכלו והמשיכו צפונה, אל הכפר זוורנייץ שבקצה המפרץ. מצאתם אותו מראש בגוגל ארת', כמו את כל החו"לים שלכם עד כה. הפטנט הוא לסובב את האון ליין גלובוס הזה על קו הרוחב שמזג האוויר בו הוא המיטבי לעונה. על גביו יש לחפש מדינות שהטיסה אליהן זולה יחסית, ושהטופוגרפיה שלהן מבטיחה התפעמות: שילובים של גובה ומים. כך מצאתם בעבר את מונטנגרו השכנה וגם את מערב פורטוגל, וכעת את אלבניה. מפרץ ולורה נראה מלמעלה מבטיח ככל המפרצים, אבל התמונות שהשאירו המבקרים סביב זוורנייץ לא השאירו מקום לספק: זה לא עוד כפר ציורי על מפרץ.

אחרי נסיעה דרך חופת יער אורנים אולטרה־עבים, שאף אחד לא מנסה לדלל כמו בישראל, תגיעו לכפר אלבני קלאסי: עשרות בתים פרטיים בעשרות צבעים פרטיים, לכולם משק קטן ודל. חלק מהבתים כבר, או עדיין, ריקים. אפשר לרכוש כאן צמודי קרקע נטושים על החוף באלף שקל, רק שלא ברור אם הם יחזרו כתשואה אי פעם. בכל זאת, אלף שקל. ריח ההסקה עולה מכל הארובות, ובקצה הכפר מתחילה שורת בתי הקיץ להשכרה, ואחריהם המלונות. חנו ליד המלון האחרון בשורה, שנושא את שם הכפר. אל תחכו שמישהו ישים לב שהגעתם. הגעתם לכאן כחודש לפני פתיחת עונת התיירות, עת איש אינו מצפה לאורחים.

הדלתות ינחשו אותך וייפתחו מעצמן. האור יידלק אוטומטית, אך הלובי יהיה ריק מאדם. תשמע התרחשות אי שם, אך צעקות כלליות בשפות שגם כך אינן מדוברות פה לא יועילו. אל תבזבז זמן על צלצול בפעמון שעל הדלפק. רד במדרגות שתי קומות למטה, למסעדה. כל הצוות מתפנן לו שם. הם יופתעו לראות אתכם, ומהבלבול יסגרו איתך מחיר משעשע על פנסיון מלא: 5000 לק, כלומר 150 שקל, לחדר עם מרפסת 20 מטר מהגלים, ארוחת ערב וארוחת בוקר. בחר את החדר הכי גדול, זרוק שם את חפציך ונעל נעליים טובות.

20190403_073150

מצפון למלון מתנשא רכס גיר מוריק. חווה קטנה וציורית חוסמת לכם את הגישה לרכס. גש לגדר החווה. מאחוריה תמצא חוואי צרוב מלח שחולב את שלוש פרותיו. הסבר לו בפנטומימה שאתה מבקש רשות לפתוח את השער ולעבור דרך הנכס שלו אל הרכס. הוא יבהיר לך בפנטומימה שהוא שונא אמנויות בכלל ופנטומימה בפרט אבל שאתה יכול מצדו ללכת להתקעווד כל עוד תעזוב אותו בשקט ותפסיק להפחיד לו את הפרה. 

4.

השביל זרוע תימין ורתמים ומוביל אל קצה מצוק, כמאה מטר מעל הים האדריאטי. שב עם רעייתך על הסלע הרך ופתח בקבוק של משהו. ממזרח לכם מבצבץ מהמים האי סזן, מדרום מפרץ ולורה העצום. תחתיכם עמודי גיר ענקיים שפעם היו כנראה חלק מהמצוק השברירי וקרסו למים, יוצרים לגונות בשלל צבעים. זה הזמן לפתוח עוד בקבוק של עוד משהו. שים לב שלרגליך ניצב בונקר זעיר מבטון מזוין, עם מקום לשלושה אנשים. לידו עוד אחד, גדול יותר. 50 מטר ממך אחד ענקי, חצוב בתוך ההר.

20190402_182518

הדיקטטור הנבזי אנבר הוג'ה, ששלט בזרוע נטויה באלבניה יותר מ־40 שנה עד להתפגרותו המשמחת, היה בין היתר פרנואיד. הוא התחיל את הקריירה כפרטיזן אנטי נאצי, אך ברבות ימיו בשלטון איבד את זה וחשד באויביו כמו גם בבעלי בריתו שהם מעוניינים לכבוש את אלבניה. הוא ניתק קשרים עם העולם והפנה חלק ניכר מתקציבה הבלתי ניכר של מדינתו לבניית מאות אלפי בונקרים, בכל מקום בערך. הרעיון היה שבעת הפלישה יחושו האלבנים אל הנשק ויאיישו את העמדות שניצבו בכל רחוב, פסגת הר ומצוק מעל מפרץ, ויצלפו בפולשים. אלה לא הגיעו מעולם, והאלבנים נתקעו עם יותר מחצי מיליון מצבות לזכר תחושת הרדיפה של אדם אחד.

20190402_180706

רדו בחזרה אל המלון. בזמן ששתיתם לשוכרה דידו עשרות עזים לעברכם וכעת הן לוחכות תימין טרי ומפיצות את ריחו. המורא שמראכם גורם להן מניס אותן אל תוך הבונקר שבצלע ההר. מבט קל פנימה מגלה שזהו מחבוא חביב עליהן. לפחות 20 עזים פועות מתוך האפלה ומחכות שתתחפפו. 

20190402_184735

התקלחו, התבשמו ורדו לסעוד את לבכם בדגים טריים להדהים ובבירה טירנה שיש בה פי שניים בועות מבכל בירה אחרת שלגמתם בחייכם שהולכים ומתארכים. אלבניה מלאה במסעדות, הן בכל מקום. בכל אחת יוגש לכם בזריזות שיא אוכל טרי וטעים, ונשאלת השאלה איך זה הגיוני בעונה כה חלשה במדינה כה חלשה. האם הם זורקים את רוב חומרי הגלם שלהם יום־יום? הפתרון הוא שרוב המסעדות האלה הן עסקים משפחתיים. הארוחה נוצרת מתוך מה שהמשפחה גם ככה קנתה לאכול, ממשקים מקומיים. כך הכל טרי ושום דבר לא באמת מתבזבז, אבל מצד שני זה מוגבל למוצרים שיש מי שיכין ברדיוס הקרוב. זו הסיבה שמחוץ לערים הגדולות אין למשל בירה מהחבית — היא תאבד את טריותה לפני שתיגמר. הבירה בבקבוקים מצוינת, וכך גם הראקי שמיוצר כאן.

5.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר שמכילה על פי המסורת כוס חלב חם (בבוקר ראיתם אותו נחלב מהפרה מחלון חדרכם), סעו דרומה אל ההרים. שמורת הטבע לוגרה היא פנינה מהאגדות, ומזג האוויר הסגרירי רק תורם לתחושה. חנו מול מלון "סופו". על עץ אקראי לידו מסתתר שלט זעיר, שצויר במכחול, שיכוון אתכם לאחד המסלולים היפים ושורפי הקלוריות שתעשו השבוע: "צוואר הקיסר". טיפוס תלול בשביל מסומן היטב, דרך פרחים חייזריים ואדמה שורצת מיליארדי עכבישים זעירים, יביא אתכם לנקודת תצפית מרהיבה על מפרץ ולורה שזה עתה הותרתם מאחור. רק אתה ורעייתך כאן בשממה הפנטסטית. זמן בקבוק.

20190403_122347.jpg

אחרי שנ"צ נעים בטבע רדו בחזרה לרכב וסעו עוד טיפה דרומה לתצפית על קו החוף של הימארה ממרומי ההר. כאן צנחני רחיפה מזנקים מהמדרון, וחבורת תיירים על אופנועים יפניים שועטת בכביש המפותל. אתה שם לב שלראשיהם פריט שטרם הפך לאופנתי באלבניה: קסדה. מרגע שהגעת לכאן ראית המוני רכבים דו גלגליים, אך אף לא קסדה אחת. תהה אם יש דבר שמסמל עולם שלישי יותר מאופנוען גלוי ראש.

הבט בגלי הים המנצנצים מרחוק ובמצנחים שמרחפים מעט נמוך מכם. האם אתם קרובים יותר להשלמת המשימה מאז נחתתם כאן, או שהיא דווקא מתרחקת מכם בכל נקודת תצפית, פוטו־אופרטיוניטי, משיכת אלפי לק מהכספומט, ניווט אלקטרוני? למה אתה לא יכול להיות יותר כמו האופנוענים הקשוחים או הצנחנים המרחפים? למה החיים האלה כל כך פרוזאיים? האם עוד מעט נהפוך לשיר, או לחשבונית מס־קבלה? חזור למלון "סופו" השומם ושכור בו את החדר הכי גדול כי ככה.

בלילה, ליד האח המבוערת בחדר ההסבה של המלון, קרא את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. זהו ספר קצר ש־90% ממנו זהב טהור ו־10% נשים שרק רוצות להיבעל על ידי זרים. אתה כבר גדול מספיק להבין שזו פנטזיה גברית, רעילה אפילו. סנן את זה והפנם את החלקים הטובים של הספר: פרנויה, חידלון וייאוש. כל הדברים שאתה כל כך אוהב לקחת איתך לחו"ל. למה אתה כזה קודר? הנה ליד האח השאיר מישהו את הביוגרפיה של טיילור סוויפט. למה לא לקרוא את זה במקום? למה לקרוא בכלל? האם מישהו בעולם חוץ ממך עוד קורא? לך לישון.

6.

בבוקר נווט בחזרה צפונה. השמש זורחת היום, והנוף בירידות לכיוון המפרץ נדיר ביופיו. תן דעתך על תעוזתם ומעופם של האדריכלים האלבנים. במדינה שהדת בה היא במקום השני אחרי הלאום, גם לארכיטקטים פה אין אלוהים והם יוצרים בתים בצורת ספינות, בנייני משרדים בשלל צורות הנדסיות וצובעים הכל בסגול. איכשהו זה יוצא נהדר וממלא אותך קנאה. עצור בעיירה אוריקום על שפת המים, היכנס למאפייה מקומית וקנה מאפה תרד שמחירו 30 אגורות אך טעמו משובב נפש. משם סע לארץ האגמים שבמחוז אלבסן. באזור קטן למדי זרועה האדמה בעשרות אגמים זעירים. חלקם לא גדולים מכיכר המדינה, אך האלבנים החביבים השכילו לבנות כפרים צבעוניים סביבם ולמנף כל שלולית לכדי אטרקציה. עצור בעיירה בלש ושוטט עם זוגתך על הטיילת.

20190405_130218

קול המואזין מזכיר לך שאתה במדינה מוסלמית. המסגד הכתום קורא למתפללים, ואכן מגיעים חמישה מהם וחולצים נעליים. אחרי תפילת עדות קצרה הם נועלים את נעליהם וסרים לפאב המקומי שניצב ממש למרגלות המסגד. הבירה באלבניה ממש טובה והדת ממש לא מפריעה לאף אחד לחיות. התקנא פעם נוספת באלבנים שפיצחו פה איזה משהו.

20190405_125818

בצהריים חנה את הרכב השכור במרכז העיר בראט, "העיר הלבנה". מצד אחד גם אתה גרת פעם בעיר שקראו לה כך. מצד שני אתה כבר התרבית והתברגנת לרמת גן, ותל אביב תמיד הייתה בגוון חול מהוה. בראט אשכרה לבנה. מצא לך מלון זרוע כוכבים על הנהר. אתה מתייסר על ההתפנקות אבל דוגרי, כשכל לילה בסוויטה פה עולה כמו שעה באכסניה בחדרה, אתה לא באמת יכול להתנגד לזה. אף אחד לא עד כדי כך חזק.

בערב צאו לארוחת פירות ים שמוגשת עם הרבה זיתים ובירה, ואחריה חפשו פאב. עשרות המקומות לאורך נהר הסואומי ששקקו חיים בשמונה נסגרים בתשע אחד־אחד. מצאו את הבאר האחד שעוד שוקק חיים: הברמן בדיוק חזר אליו אחרי שקפץ להביא תועפות פיש אנד צ'יפס בנייר כסף, לו ולחבריו שחיכו שם מבוסמים. בעוד הם סועדים את לבם וגופם של הדגים הבט סביב ומצא את מקרר הגלידות. הקונספט כל כך אווילי שאתה לא יכול להתנגד לו. לכשתטעם יתברר לך שקוניאק וגלידת פקאן הולכים נפלא ביחד. אומרים שהסיבוב השני עוד יותר טעים, אבל המלצרית כבר הופכת כיסאות ועוד רגע הופכת גם אתכם. העיר הזאת לבנה אך לילותיה שחורים.

7.

בוקר טוב, זו היממה האחרונה שלך באלבניה ועוד לא השלמת את המשימה שנדרת להשלים עד גיל 40. זו לא המשימה הכי חשובה או אפילו מוסרית שבן אנוש הציב לעצמו אי פעם, אבל התחייבת לעצמך עוד כשהיית רווק וזה הזמן לקיים חביבי. פקח עיניים בדרכים: היא מסתובבת לה אי שם, ואתה תמצא אותה. צא לכיוון טירנה, ממנה תמריאו הביתה אל הילדים המנוזלים, בני ארבע ושנתיים. אתה חש געגוע קל אליהם, במיוחד לנוכח גני השעשועים הזעירים שמחלידים להם בעצלתיים מחוץ לכל מלון ומסעדה. מצד שני, אתה וגם רעייתך מרגישים שאת החופשה הזאת הרווחתם ביושר, אחרי ארבע השנים הקשות בחייכם. אין מה לעשות, ילדים מביאים איתם גם משברים. אישי, זוגי, תעסוקתי. אתה כן שמח שהבאת אותם לעולם, ומקווה שגם הם ישמחו על כך ביום מן הימים. עוד מוקדם לקבוע או לשאול.

בפונדק דרכים בעל השפעה יוונית חזקה אתה יושב בשולחן ליד קשיש משונה למראה. הוא לבוש כמו כל הגברים האלבנים שמכלים חצאי ימים במסעדות ובבתי קפה. כובע קסקט, חליפה מהוהה, סיגריה. אתה מציץ שוב ושוב לעברו עד שנופל לך אסימון: זוהי קשישה. הנימוס המגדרי שרכשת באינטרנט סר ממך לטובת הסקרנות, זיכרון עמום שמדגדג את ההכרה מציק לך. קדימה, שאל את השאלה שלך. אלבניה ייחודית בהרבה אופנים, והיא בין היתר מדינתן של הבתולות המושבעות. 

אישה שלא מרוצה מהשידוך שנכפה עליה יכולה להחליט לחיות את חייה מרגע זה ועד הנצח כגבר. היא מקבלת בבת אחת את כל זכויות היתר של גברים: חופש עיסוק מוחלט, חופש תנועה מוחלט. מעתה תסתובב בחברת גברים, ותתלבש ותדבר כמותם. גבר לכל דבר. המחיר הוא התנזרות מוחלטת מסקס, או עונש מוות. מכאן "בתולה מושבעת". כבר לא נותרו באלבניה הרבה כאלה. הקומוניזם וגם הדמוקרטיה ביטלו הרבה מן האפליה המגדרית שפעם הייתה פה חלק נכבד מהמסורת, ונדיר שיש שידוכים כפויים. האדם שיושב לצדך נקרא עבדיל, שם גברי נפוץ. הוא מסרב לומר את שמו המקורי ואומר שרק מי שרוצה לפגוע בו משתמש בו. אתה מנסה להזמין אותו לבירה אך הוא טוען שהרופא אסר עליו. בקרוב אצלך.

Photo by http://www.alexander-indra.com

הדרך לטירנה עוברת ליד העיר התעשייתית אלבסן. הכביש המהיר מגלה את גולת הכותרת של המבנים הנטושים באלבניה. כבר ראית פה בתי מגורים נטושים, מלונות נטושים, אפילו בית זיקוק נטוש. אבל כאן באלבסן הוא נראה גדול יותר מהעיר עצמה: המפעל המטלורגי העצום, הנטוש, החרב. קומפלקס מבנים ענק שנשארו ממנו רק שלדים מלבנים אדומות. נראה כל כך פריך ולא אמיתי. הסינים בנו אותו כשהוג'ה עוד הרשה להם להגיע. נפילת חומת ברלין הייתה הסוף של הרבה דברים, גם של מפעל המתכות הלא סביר הזה שהפך לרוח רפאים מפלצתית. אפילו אתר למסיבות אי אפשר ממש לעשות מזה. הסאבוופרים ימוטטו את הלבנים על הראש של כולם.

Photo by www.alexander-indra.com/
Photo by http://www.alexander-indra.com

טירנה שונה משאר אלבניה. זו עיר שוקקת, מתפקדת, מגניבה באמת. יש פה ריכוז מרענן של יפים ויפות שלא פוגשים כל כך במקומות אחרים. אורח לרגע עשוי לחשוב שהוא בשכונה הכי מגניבה בברלין. קחו חדר במלון קטן במרכז העיר. אשתך עייפה ורוצה לנוח לפני הטיסות של מחר. היא בודקת הודעות ומתברר שאמש שודרה בחדשות בישראל כתבה על כך שהישראלים מגלים את אלבניה, ושבקרוב יהיו לכאן טיסות ישירות. יופי, אתה מפטיר, לא נספיק לספר על המדינה המסתורית שגילינו וכולם יגידו כן, כבר שמענו אצל קושמרו, אומרים שזה כבר המוני לגמרי ושפתחו שם חומוסייה. 

8.

אתה לא רוצה לנוח. קח לך כמה שעות לעצמך וצא מהמלון. שוטט עם השקיעה בבירה הצבעונית והמוארת. השתרך לך ללא מטרה עד שתלך לאיבוד, זו הדרך הנכונה ואף היחידה להכיר עיר. בדיוק ברגע שבו לא תדע איפה אתה ומה נטרק עם החיים שלך, יעמוד מולך בונקר בטון מרשים. היכנס אליו ורד במדרגות אל בטן האדמה. אלבנית חיננית תבשר לך שאתה למעשה ביד ושם שלהם, מוזיאון שבו זוועות השלטון הדיקטטורי מוצגות באופנים גרפיים יותר ופחות. שלם 500 לק במזומן וצלול אל תוך אחת הפינות האפלות של האנושות. המסדרונות הארוכים ועשרות חדרי הבטון התת קרקעיים היו פעם הבונקר של שר הפנים, והפכו למיצג עוכר שלווה ובו מתקני חקירה, האזנה וצילום נסתר. בחדר אחד תלויים שמות של אלפי האלבנים שנרצחו על ידי השלטון שלהם. בחדר אחר תלויות תמונות התלויים. רמקולים פזורים מייצרים אווירת נרדפות מטרידה.

20190405_191934

לטף את זקנך ותלתליך. בחדר אחד מתברר שאם היית בא לכאן לפני המהפך השלטוני של הניינטיז, ספרים ממשלתיים בשדה התעופה היו מגלחים ומספרים אותך עד לרמת החייל. היה זה שר הפנים שאמר: "ברפובליקה האלבנית אין מקום להיפים ולזוהמה מודרניסטית, גם לא כתיירים". ייתכן ששני שרי פנים התחלקו באמירת המשפט הזה. בדיקטטורות השלטון דומה לצנטריפוגה, וככל שמטפסים מעלה בדרגות כך הסיכוי לעוף החוצה (לרוב כגופה) גבוה יותר. בחדר אחר אתה מגלה קיר ועליו תמונותיהם של כל שרי הפנים לדורותיהם. למעלה מ־35 מהם התחלפו בכ־75 שנים. חלקם התאבדו, חלקם "התאבדו". אחד לא סגר אפילו שלושה חודשים בתפקיד ולא נותרה ממנו כל תמונה. המוזיאון מבקש את עזרת הציבור במציאת אחת כזאת.

20190405_192707.jpg

חזור למלון וספר לאשתך בהתרגשות על המוזיאון. תגיד לי, היא תגיד לך, סוף־סוף אנחנו בעיר עם חיי לילה נורמליים ואתה הולך למרתפי הזוועות? מה יהיה איתך? זו שאלה טובה. לך לנוח. מחר הכל נגמר.

9.

בדרך לשדה התעופה אתה מחפש איפה לעצור לצהריים, אולי בכל זאת תספיק להשלים את המשימה, אולי תמצא איפה היא מסתובבת, אולי תסגור מעגל. הכל התחיל לפני 14 שנה ביוון. טסת עם שני חברים, רווקים כמוך, לאי יווני הורמונלי. יום אחד גיליתם שזהו חג מיוחד על האי. משהו נוצרי אורתודוקסי, צריך להגיע לאיזה מנזר על ההר ויש טקס ומחלקים שם בשר עז. מיד שכנעת את חבריך, שכרתם רכב ועליתם למה שהתברר כהילולה בקנה מידה מקומי. ישבתם עם עוד מאות יוונים ברחבה סחופת רוחות ליד המנזר, כשלפתע פתאום הגיע הפטריארך הנכבד, כולו מלמלה לבנה וכלי קטורת מתנופפים על שרשראות.

הוא נשא דרשה קצרה ביוונית ואתם חיכיתם לשלב העז. אבל אז הוא התחיל איזה סיבוב הקטרה ונפל בחלקכם להיות הראשונים שהוא ניגש לכיוונם. עברו עליכם כמה שניות של בהלה — מה המנהג? אמורים לקום לכבודו או להישאר נמוכים ממנו? אצל הנוצרים הכל הפוך, בכנסייה מורידים את כיסוי הראש, אבל מה עושים בפני הליצן הזה? קפאתם במקומכם, יושבים. הפטריארך האדים והחל שוב לדרוש ביוונית, אתם לא יודעים יוונית אבל איכשהו הבנתם שהוא דורש שתעופו לו מהפנים, וזרמתם עם העניין — ומאז אתה מחכה להשלים את המשימה הקטנה ההיא, הלא מכובדת, לא חשובה אבל גם לא מרפה: לאכול עז.

10.

ואז אותה רואה אותה. שבעה קילומטר משדה התעופה על שם אמא תרזה אשר באלבניה, על גריל פחמים עצום מחוץ למסעדה, משופדת מפרצוף ועד חלחולת — עז שלמה, מסתובבת וכולה מדיום וול. חנה ליד הגריל ורוץ לשולחן. דקה לפני גיל 40, בלי עתיד, בלי תקווה, אבל לפחות הגשמת חלום. אתה אוכל את העז הזאת, שמוגשת עם צזיקי מחלבה שלה עצמה, וכמו כל דבר באלבניה, זה ממש טעים.