חזרתי לכלא

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר בשינויים קלים והיתה האחרונה בסדרת כתבות הכלא*

זה קרה לפני עשר שנים: יש לי סף כאב די גבוה, נראה לי, אבל הלפיתה א-לה-סטאר-טרק שעשה לי שמעון אבו-כביר גרמה לי להתפתל במקום, בלי יכולת לעשות הרבה חוץ מזה. שמות האסירים בכתבה בדויים, אבל הסיפור הזה אמיתי עד כאב. כף יד בעובי צמיג של אופנוע צבטה לי את שריר הטרפז. האסירים הסתכלו עלי וגיחכו. הם כינו אותו "אבו כביר" כי בילה במצטבר שנים בבית המעצר הידוע לשמצה, אבל גם כי היה באמת עצום. הטרפז הוא שריר מיוחד: הוא מודבק לגולגולת בדבק. הרגשתי שהוא עומד להתלש לי משם. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

רגע. REWIND. חצי שנה לפני כן:

מכללת ספיר אשר בשער הנגב, משרדי פר"ח. ארוג' הייתה יפהפיה כשם שהייתה סקפטית. היה יום חם מאד וטיפות שקופות נקוו בין חוליות שרשרת הכסף הדקה על צווארה, כמו נצנצים. אמרתי לה: "השנה כבר הנחיתי קבוצה של נוער בסיכון. הם היו קשוחים אבל היה בינינו חיבור טוב, ועשינו ביחד סרטים! אני לא יכול לחזור להכין שיעורים בחשבון עם בני 9. תני לי איזה אתגר". היא עיינה במסך המחשב שמולה, שהיה בגבו אלי. עבר זמן. עקבתי אחרי תנועות כף ידה על העכבר כדי לוודא שזה לא סוליטייר, וגם כי ניסיתי נואשות להבין אם זו טבעת אירוסין או סתם טבעת. בכל זאת משתלם להבין משהו בתכשיטים. היא הפנתה אלי, סוף סוף, את זוג עיניה האיראניות, הגדולות: "יש לי רק דבר אחד שמתאים לך. לא יודעת אם אתה מתאים לו". "נסי אותי", התחננתי.

כעבור שבועיים נכנסתי בשערי הקומפלקס הידוע בשם כלא באר שבע. יש פה למעשה 4 מוסדות שונים: אוהלי קידר, בית המעצר הגדול של הדרום. כלא אלה, בית הכלא שהוקם עבור לב לבייב והיה אמור להיות כלא פרטי ומופרט, מזימת הון שלטון שלמרבה המזל סוכלה. כלא אשל, לאסירים עם יתרת מאסר של למעלה מ-7 שנים וגם לאסירים בטחוניים, מקסימום סיקיוריטי. ואחרון, כלא דקל, לאסירים עם יתרת מאסר של פחות מ-7 שנים. כאן יושבים פורצים צעירים עם רוצחים מבוגרים, ועוד אסירים שנדבר עליהם בהמשך. אני ואסף, שני סטודנטים לקולנוע, הגענו לכלא דקל כדי להעביר ביחד קורס קולנוע לאסירים. משימת הסיום: סרט עלילתי שהם ייצרו בהנחייתנו.

אבי אוחיון2
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

קודם כל הכניסו אותנו לשיחת נזיפה אצל הקמ"ן (קצין המודיעין), נזיפה על דברים שטרם ביצענו. קצין השב"ס נראה כסובל מסג"מת, או גנדרת בשב"סית. הוא קיווצ'ץ' את גביניו מעל המבט הכי מפחיד שהיה לו בנשקיה וגער: "אתם צריכים להזהר מהכל. אל תשאירו שום דבר בכיתה ללא השגחה, גם לא לשניה. אל תגידו שום דבר שהוא לא חלק מהשיעור. האסירים יאספו עליכם מידע ואסור לכם לשתף אותם בשום פרט מחייכם". הוא הזיע לא מעט, והזכיר את התואר שלו בקרימינולוגיה הרבה יותר מידי פעמים שלא לצורך. "אסור בשום אופן להציע להם, לא משנה מה. אסור להבטיח להם שום דבר. אסור באיסור חמור לקבל מהם כל דבר, גשמי או רוחני, חפץ או מידע, סיגריה או הסבר. הם ישתמשו בכל דבר שקרה ביניכם כדי להגיע לנקודת מיקוח טובה יותר מולכם, כאופציה לסחיטה, לטעון שאתם חייבים להם משהו". טוב ביי, רציתי לומר. שיעורים בחשבון עם בני 9 איט איז. מה אני צריך את כל זה. אבל אז הובילו אותנו לכיתה מלאה אסירים.

כל זה קרה כאמור לפני עשור. עכשיו חזרתי לשם כדי לראות מה השתנה מאז. מבחוץ הכל מאד דומה: מרכז החינוך של כלא דקל הוא מבנה חדש יחסית שנחנך ב-2003, ואחרי שצולחים את ים התיל והסורגים ונכנסים אליו הוא נראה כמו בית הספר היסודי שלי. המבנה בצורת חי"ת, בן שתי קומות, מקיף חצר ובה כמה עצים באדניות. העצים גבהו קצת. בכניסה יש דלת מגנומטרית שלא הייתה אז, אך היא כבויה רוב היום. בפנים יש מדרגות שמובילות למסדרון עם דלתות, מאחוריהן יש כיתות, ספריה, משרדים וחדר כושר. ובתוך כל זה, עשרות אסירים מעבירים את הזמן. מעשנים, מדברים, מתגרים בסגל. ליד חלונות הקומה השניה מצויר קו על הרצפה. לאורכו כתוב במפורש שאסיר שיחצה את הקו לכיוון החלונות ייענש. יש כרגע לפחות שלושה אסירים מעבר לקו, אחד מהם גרר לשם כיסא והוא מנמנם. זה מזכיר את הבדיחות על למה גהנום ישראלי הוא הטוב מכל הגהנומים: הצואה הרותחת לא באמת רותחת אף פעם. סוהרת עייפה גוערת באסיר הנוחר. בטח מקנאה בו. אבל היא לא גוערת בו מפני שחצה את הקו. היא גוערת בו מפני שהוריד את החלק העליון של מדי האסיר הכתומים. הוא משפשף עיניים ומתלבש. לפני עשור האסירים לבשו חום כהה. עכשיו הם כולם בכתום, צבע שנועד להפוך אותם לבולטים יותר בעדשות מצלמות האבטחה. אמריקה.

אוחזים מצלמת וידאו קטנה וקלטת מיני DV נכנסנו לכיתה. ישבו שם כעשרים אסירים, הצעיר בן 20, המבוגר בן 65 לפחות. הם מצמצו אלינו בסקרנות, ובעיקר בחשדנות מופגנת. כיוון שהפוסל במומו פוסל, בתי הכלא מכילים לא מעט אנשים שחושדים שהזולת מעוניין להזיק להם או לפחות להרוויח דבר מה על גבם. חשבנו, אסף ואני, שכדי לשבור את הקרח איתנו ועם העדשה, נתחיל עם פעילות קלילה של בדיחות. חיברנו את המצלמה לטלוויזיה שעמדה שם, כך שהיא מקרינה את מה שמצולם ברגע זה, מעגל סגור מה שנקרא. בטמטומי הנודע למרחקים חיברתי גם את כבל הסאונד, ופידבק מחריש אוזניים מילא את הכיתה. כולם תפסו את אזניהם, חוץ ממני שתפסתי את הכבל ותלשתי אותו ממקומו בזעם. יופי, התחלה טובה.

ביקשנו מתנדב שישב מול המצלמה לספר את הבדיחה הראשונה. בהתחלה הייתה דממה, אחר כך עלו קריאות "נפתלי, לך אתה", "לא לא עומאר, לך אתה". ואז קם מוניר. כיפה שחורה סרוגה מכסה 50% מראשו, זקן פחם מקורזל מכסה את רוב פרצופו. הוא נראה כמו קארים סעיד מ"אוז", רק שעיר בהרבה. מישהו זרק לו "מוניר יא מניאק, שנתיים אני איתך בתא ובדיחה אחת לא סיפרת לי". מוניר תפס את הכיסא וסובב אותו כך שהמשענת תפנה למצלמה. אני לחצתי על כפתור הרקורד והוא התיישב בפיסוק רגליים. בקול באס רועם שאל מוניר את המצלמה ללא הקדמות: "אדם שחור, הוא לובש חגורה אדומה. למה?". הס נפל בחדר. כולם חיכו ברצינות לתשובה. הוא רכן לעדשה והטיח: "כדי שלא יפלו לו המכנסיים". דממה, ואז רעמי צחוק מתגלגלים, ומחיאות כפיים. נראה לי שהקרח נשבר!

גם אני רציתי להצחיק אותם, אז החלטתי לתפוס טרמפ על הגל החיובי שיצר מוניר. התיישבתי מול העדשה וסיפרתי משהו שחשבתי שייגע לליבם. "גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת?". דממה. צרצרצים. "איפה שהיא רוצה!", קראתי באושר, מנסה להשמע כמו סטגדיש. דממה. צרצרים. אסיר אחד נאנח. עוד התחלה טובה.

אבי אוחיון
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסוף המפגש הזה השתרכנו מדוכדכים במסדרונות התיל האינסופיים המובילים אל היציאה. שאלתי את אסף, שהיה בעל הכשרה ונסיון בהדרכת קבוצות: יש לנו סיכוי איתם? "שמע", הוא התקדר, "הם רואים עלינו שאנחנו שני אשכנזים מהאקדמיה, שאנחנו לא יודעים כלום על העולם שלהם. בנוסף לכל הצרות הם לא מתים על מצלמות. אני מרגיש שהם חושדים בנו שבאנו לאסוף עליהם מידע. לא יודע אם בשעה שבועית נצליח אי פעם לזכות באמונם. ואם לא יהיה אמון, לא יהיה סרט. מצד שני, כל צעד בונה אמון שאני חושב עליו יקבל וטו מתת-גונדר לַחוּצי". ככה כינינו את הקמ"ן, תמיד בלחישה. "וחוץ מזה אני צריך לספר לך משהו אחרי שנצא מפה". אני לא כל כך טוב בלחכות לסודות. "מה? דבר!". לא לא, סימן אסף. רק כשהיינו בתוך האוטו, נוסעים על הכביש הראשי, הוא שאל: "על מה נראה לך דויד יושב?" "דויד המפחיד? מאיפה לי? אנחנו לא יודעים על אף אחד ולא שואלים". "הוא שכן של ההורים שלי. ברגע שקלטתי שזה הוא גם הוא קלט שזה אני. אני מפחד שבאיזה חופשה הוא ינסה להגיע אלי דרכם". "ומה הוא יגיד להם", שאלתי, "הבן שלכם לימד אותי מה זה קלוז אפ?". אבל שניה אחרי שלעגתי לו חשבתי שאם דויד היה שכן של ההורים שלי גם אני הייתי מזיע. לפגוש אנשים שעסוקים אך ורק בהשרדות מכניס גם אותך למצב דומה.

בשיעור הבא השארנו את המצלמה בתיק. הרגשנו שהיא מכבידה על האווירה והחלטנו להקרין סצנות מסרטי כלא. לקח זמן עד שקצינת החינוך מצאה לנו מכשיר DVD עם כל החלקים. מכשירי DVD בכלא נוטים להתפרק ולהפוך באורח פלא למכונות קעקועים, לרוב בידיו של הצייר הכי מוכשר מבין האסירים. משנמצאה החומרה המתאימה הקרנו את סצנת תא המעצר מ"להרגיש בבית" של קים קי דוק. בסרט נכנס סוהר קוריאני לתא כדי להתעלל בעציר הקוריאני שלו, אבל זה האחרון מצליח ללכת מאחוריו בתא הקטן בזריזות של נינג'ה, כך שזה נראה לסוהר שהתא ריק. בקולנוע אנחנו לרוב בעד האסיר ונגד הסוהר. בחיים זה יותר מורכב.

בהפסקה יצאתי לשתות מים מקולר שנמצא ממש מאחורי הדלת. ראיתי שמלבדי יש בכיתה רק אסירים, אבל לרגע לא חשבתי לקחת איתי לקולר את כל הציוד. הייתי מחוץ לכיתה בדיוק 9 שניות. כשחזרתי תיק המצלמה היה ריק. הבטתי סביב מבוהל: סביבי רק אסירים. אחד מהם, נפתלי, הביט בי בשתיקה. בחור עדין, נפתלי. כל השאר גיחכו. התחלתי לנסח בראש איזו קריאה אמיצה בסגנון "אני יוצא מהכיתה וכשאני חוזר המצלמה חוזרת לתיק", אבל הרגשתי שזו תהיה הבדיחה שסוף סוף תצחיק אותם. וגם ידעתי שמראש אסור היה לי להשאיר אותה איתם. הדלת נפתחה וקצינת החינוך חזרה פנימה. סיפרתי לה, בקול רם ובלי להתקרב אליה, שהמצלמה נגנבה לפני שניה מהתיק, ושהגנב עדיין בחדר.

היא סגרה את הדלת והניחה את שתי ידיה על חגורתה עמוסת המתכות. "מי שלקח את המצלמה שיקום עכשיו. שבע, שש, חמש…". שמעון אבו כביר קם ממקומו והוציא מבית שחיו את המצלמה. הוא הגיש לי אותה בחיוך והתיישב בחזרה. היא הייתה לחה מעט מזיעתו אבל כל החלקים היו במקום והיא הייתה בעיצומו של צילום, כנראה נלחץ לו בטעות. הקצינה שאלה בטון של מורה ללשון: "שמעון למה עשית את זה? הרי ידעת שלא תוכל לצאת איתה מפה?". שמעון שתק וחייך לתקרה. "אני מדברת אליך!". "טוב יפית מה את רוצה?", הוא פרש את כפותיו הענקיות לצדדים בתנוחת ישו. "זה מה שאני יודע לעשות".

למפגש הבא כבר לא רציתי להכנס. ביקשתי מאסף שיתחיל בלעדי ונשארתי להסתובב במסדרונות. סוהר ותיק התלווה אלי, וענה ברצון לכל מיני שאלות שהיו לי. רציתי להבין יותר מול מי אני מתמודד כאן, את מי אני מנסה לפצח. עברנו ליד בית המדרש, כיתה ללימודי יהדות שכמוה יש בלי סוף ברחבי מתקני השב"ס. להפתעתי היו בה פחות אסירים שנראו כאילו הכיפה צמחה על ראשם לאחר המעצר ויותר חרדים מלידה. "כמה חרדים יש פה?", שאלתי אותו. "די הרבה", ענה. שאלתי את השאלה שאין שואלים: "על מה הם יושבים?". התשובה נפלטה ממנו באי רצון: "עבירות מין בילדים". בשנים ההן התחיל להפרם קשר השתיקה בציבור החרדי לגבי פדופיליה, ותלונה במשטרה על האנסים, לעתים רבנים חשובים או בניהם, כבר נתפסה פחות כמו בגידה בשבט ויותר כמו פתרון לגיטימי. תוך שנים ספורות הגיעה כמות של חרדים לבתי הכלא, ואיתם פריחה של האגפים התורניים. השמש הערִיבה והאסירים התארגנו למנחה וערבית בבית הכנסת הסמוך. שלט ליד הדלת הבהיר שבמקום מותר רק פולחן הדת היהודית לפי פירושה האורתודוקסי, ושכל שימוש אחר בבית הכנסת יגרור ענישה חמורה. "רגע, אז איפה מתפללים כל המוסלמים?", שאלתי אותו. "איפה שבא להם", סינן. "מה זאת אומרת, אין בכל כלא באר שבע מסגד?", שאלתי. "אין באף כלא מסגד", ענה.

משה מילנר3
צילום: משה מילנר, לע"מ

אני מחפש במסדרונות הכלא פרצופים מוכרים, ולא מוצא. אני לא יודע אם זה בגלל העשור שחלף על תאי הזכרון שלי או בגלל נתוני שיקום מדהימים. אלו כנראה לא נתוני השיקום המדהימים: בישראל אין כאלה. מכל עשרה אסירים שמשתחררים בישראל, ארבעה מהם ישובו לכלא תוך פחות מחמש שנים. בקרב הצעירים המצב עגום בהרבה: רוב האסירים שמשתחררים סביב גיל 20 ישובו לכלא. כל החיים לפניך עלק.  

כליאה היא לא פתרון גם במישור הכלכלי. החזקת אסיר אחד בכלא עולה 150,000 ש"ח. לשנה. כ-5,000 אסירים שישתחררו השנה יחזרו לכלא. רק החוזרים יעלו למדינה 750 מליון ש"ח. לשנה. רובם ייכלאו לכמה שנים. למרות זאת, המסקנה התקציבית המתבקשת טרם יושמה כראוי. החינוך בשכונות החלשות הרבות בארץ עדיין מעפן, הרווחה על הפנים, ובאתר הרשות לשיקום האסיר מדווח מדור החדשות ידיעה בת חודשיים, הבאה בתור בת שנתיים. מנומנם משהו.

לפני עשור גם אני לא הרגשתי שאני מצליח לשקם אף אחד. פריצת הדרך המשמעותית עם החבר'ה קרתה בשיעור בו, בנסיון נואש למצוא את דרכנו אליהם, החלטנו לדבר על אקטואליה. הנושא החם מאחורי הסורגים היה גלעד שליט. "אני רואה את התמונה שלו בעיתון", סיפר יוסף, "ואני חושב שמצבו לא כל כך טוב. רואים שהוא אשכנזי כזה, בטח מאד קשה לו. הייתי רוצה להתחלף, לשבת אצלם במקומו. אני יודע ערבית ואני יודע איך לשבת במאסר". אסירים נוספים הצטרפו להצעה, אמרו שישמחו לפדות אותו כקבוצה. הדיבור על האסיר המפורסם הזה שישב אז לא כל כך רחוק מאיתנו ריכך את היחסים בכיתה, ובעדינות משכנו את השיחה לכיוון הסרט שאנחנו אמורים ליצור ביחד עד סוף הקורס, שכבר התקרב. ביקשנו מהאסירים לספר סיפורי חיים אישיים, ונפתלי הפתיע עם אגדה ריאליסטית על אהבה אבודה. סיפור שלטענתו קרה לו באמת, וסופר עם שכבה נדיבה של נצנצים. הקבוצה החליטה פה אחד שזה מה שנצלם. אסף חייך אליי בהקלה. סוף סוף זה נראה כאילו זה הולך לאנשהו.

יום סגרירי אחד נכנסנו לכלא עם כמה פנסים במחשבה שהנה, מצלמים. זה ידוע שאין ימי צילום שהולכים חלק, ולא חשבתי שבכלא זה יהיה אחרת. תמיד מתפקשש משהו, אמרתי לעצמי, ובסוף יוצא סרט. הגעתי ללוקיישן: חדר הכושר. זהו למעשה החלל היחידי בבניין שלא נראה סתמי לגמרי, וכך נבחר. נפתלי התנדב לשחק את התפקיד הראשי בסרט, וכתב לכל השאר את התפקיד היחיד שהם הסכימו לשחק: הטאף-גאיז השתקנים על המכשירים. הסרט עצמו הוא למעשה מונולוג פרידה שנושא נפתלי מול חבריו המתעמלים, ובו הוא מספר להם את סיפור האהבה האבודה, רגע לפני שהוא עובר לאגף מג"ש. חשבתי שהם יתבעסו להיות ניצבים אבל הם שמחו מאד בתפקיד, ונפתלי בשלו. אנד… אקשן!

קאט קאט קאט. אבו כביר, הסתכלת למצלמה, תוכל בבקשה לא לעשות את זה? אקשן.

קאט, אה, אבו כביר, אתה רואה שם את השקע של המזגן? תסתכל לשם בבקשה.

קאט. האם אני מדקדק מידי בעניין הזה? בכל זאת זה סרט שרק האסירים עצמם יראו, אפילו לי לא ירשו להוציא מפה עותק בשל ענייני פרטיות וחסיון.

לא. אני קולנוען, דאמיט, ובקולנוע לא מסתכלים למצלמה בעין! זה שובר את הקיר הרביעי וכל זה. הבנתי שהדרך היחידה להמנע ממבטו של שמעון אבו כביר בעדשה היא לעמוד בגבי אליו. הוא ישב על כיסא והניף משקולות של 10 קילו כאילו היו בננות בשלות. קצת הטריד אותי צליל הוווווש שלהן ליד האוזן, במיוחד עכשיו אחרי שגערתי עליו בפומבי. תוך כדי צילום שמתי לב שבכיתה נמצאים המון אסירים ואני. הסוהר ששמר עלינו יצא להגיד לאסף משהו בחוץ כנראה. ואז באה הלפיתה. פולס צורב של כאב משתק. שריר הטרפז שלי שלח למח אותות מצוקה חריפים. כפות הידיים שלי ננעלו כדי להגן על המצלמה, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר. קיפלתי בעדינות את הגב וניסיתי ללכת משם, אבל הכאב הלך איתי. ניסיתי לבקש ממנו, הפעם בשם שנתנה לו אימו, שירפה. האסירים גיחכו. הטרפז צווח. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

מארק ניימן2
צילום: מארק ניימן, לע"מ

לא יצא לי לחבב הרבה סוהרים שפגשתי, רובם נראו לי כמו אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד בשמחה יתרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – הם מפתחים תוך זמן קצר אינסטינקטים של טיגריס בנגלי רעב. הסוהר שמע מבעד לדלת שקט שנמשך יותר מעשר שניות וידע שזה לא מבשר טובות. הוא התפרץ פנימה, ולפני שהספיק לראות מה קורה, קיבלתי את השליטה על גופי בחזרה. הוא ראה שכולם מסתכלים עליו, אני בהכרת תודה והשאר באכזבה, ושאל "מה קרה פה". עכשיו כולם הסתכלו עלי. הבנתי שאני מתלבט אם "להלשין", וגם הבנתי שזה שאני בכלל חושב על זה במושגים האלה אומר שבאיזשהו מקום השתכנעתי שאני מחויב איכשהו לקודים העברייניים ששולטים במקום, למרות שאני לא מדייריו. ובכל זאת אמרתי "לא קרה כלום, בואו נצלם את זה עוד פעם, אקשן!".

כמובן שבסוף היום הלכתי למשרד הקמ"ן. סיפרתי לו בפשטות מה קרה. לא הופעתי מכך שהוא לא התרגש. צביטה קלה בכתף זה פרומיל מהאלימות שמבעבעת פה ביום. עשיתי את זה בעיקר כדי להתנקם בשמעון. הקמ"ן הוא אחד מגורמי הלחץ על כל אסיר ואסיר, ואם יום אחד יוכל קפטן לחוצי לשלוף לאבו כביר את הדבר הזה כדי להנמיך את עמדת המיקוח שלו, אחלה.

הלכתי לערוך את הסרט. לא היה יותר מידי עם מה לעבוד: נפתלי נואם, חבריו מתעמלים, מקשיבים ומהנהנים. אחרי בהייה של שעה בפניו של נפתלי תקפה אותי מחשבה מסוכנת: על מה הוא יושב? ידעתי את שמו המלא, וידעתי שגוגל ימצא לי אותו. היססתי לפני שהקלדתי את שמו. איך זה יעזור לי בדיוק? אבל השעמום הוא אויב ערמומי. אז כן, הוא עבריין המוכר לגוגל. תולדות חייו נפרסו בפני. הוא בילה כמה וכמה מאסרים בכמה וכמה בתי כלא ישראליים, והספציאליטה שלו הוא שוד מזוין תוך שהוא מחכה לקורבנותיו במושב האחורי של רכבם. אף פעם לא ירה, אבל תמיד הופיע לעבודה עם נשק טעון. את המראה הפנימית היה עוקר ולוקח איתו כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הוא נתפס לאחר שמראה אחת נמצאה בזירה ועליה טביעת אצבעו. פתאום לא היה קל כל כך להרכיב את סיפורו הנוגה והרומנטי, שהייתה בו הרבה אהבה וכמות אפסית של שוד מזוין בתוך רכב. כעסתי עליו. פעמיים חרא של בנאדם: גם שדד אנשים באלימות, וגם הביא תסריט לא מעניין אפילו חצי כמו שיכל להביא.

אבל בסוף השלמתי את המשימה ויום ההקרנה הגיע. לפני הקרנת הסרט הקרנתי להם קליפ קטן שערכתי מהחומרים שצולמו במהלך הקורס (זה היה הפסקול. סליחה. לפני עשור זה נראה לגיטימי). זה היה קולאז' של רגעים מכל התקופה שעברנו ביחד. כיכבו שם דויד המפחיד, נפתלי העדין, אפילו סלפי-בית-השחי-המזיע של שמעון אבו-כביר. צילמתי גם את תמונתו של האנס משה קצב שהייתה עדיין תלויה בפינת הלאום, ושתלתי אותה בין תמונות האסירים. זה הצחיק אותם מאד. סוף סוף סיפרתי בדיחה מוצלחת. כשהגיע תור הסרט כולם הרצינו לרגע, ופחדתי שהיצירה תישפט לחומרה. למרבה השמחה, ברגע שהופיע על המסך השוט הראשון ובו מוניר עושה מתח (וסמכו עלי שנתתי לכל אחד מהם זמן מסך, חוץ מלשמעון אבו-כביר) פרצו כולם בצחוק גדול. ההתלהבות הייתה גדולה וכל אחד חיכה לראות את עצמו על המסך. זה נשמע קצת פרימיטיבי אבל מנסיון אדווח שזה נראה בדיוק אותו דבר עם סטודנטים מתוחכמים לקולנוע. זה מצחיק לראות מישהו שאתה מכיר עושה פוזות למצלמה, גם אם הוא אסיר שמשחק אסיר או במקרה היותר נפוץ סטודנט שמשחק סטודנט.

עם נפתלי היה לי קצת יותר קשה. לאחר ההקרנה הוא השתוקק לדבר איתי על הסרט ולהבין את תהליך העריכה, אבל אני פיתחתי אליו רתיעה ברורה. הוא לקח את זה קשה אבל לא הצלחתי לשוחח בקז'ואל עם האדם שעשה את הדברים עליהם קראתי.

לפי הדברים שנאמרו בפגישת הסיכום, החלטנו אסף ואני שהיה מאד מוצלח. עמדנו במשימת הסרט, יצרנו חיבור, דיברנו בתהליך על רגשות ואני מקווה שסיפקנו גם תחושת העצמה. יותר מזה? יצאתי מהכלא מרוצה מעצמי ואפילו התגעגעתי – עובדה שחזרתי לשם עשר שנים אחרי. כל נסיונותיי לאתר בשב"ס עותק של הסרט כדי לצפות בו שוב לא צלחו. מעטים הארגונים בישראל שמתחזקים ארכיון ראוי לשמו, וככל שלארגון יש יותר מה להסתיר כך הארכיון פחות קיים. חבל. עם ללא עבר וגו'.

כחודשיים לאחר סיום הקורס עמדתי בש.ג של האוניברסיטה העברית, מאחר לפגישה. ניסיתי להכנס פנימה, מה שהיה אמור להיות פשוט לכל אדם, אבל האוניברסיטה הערימה קשיים על כל מי שלא למד בה. שומר עיקש עמד מאחורי מחסום שרשרת והסביר לי שוב ושוב שלא מעניין אותו שקבעתי עם מרצה, ושאם אין לי תעודת סטודנט לא אכנס מטעמים בטחוניים. התקשרתי משם לכל מי שיכולתי, סיפרתי לשומר על עברי הבטחוני המפואר כלוחם נ"מ עשוי ללא חת, וכעבור רבע שעה של תחנונים נמאס לו והוא הראה סימני שבירה. בשניה שהוא פתח לי את מחסום השרשרת צפרה בכביש מאחוריי משאית. שלחתי מבט, וראש עצום בצבץ מהחלון וקרא לי: "רותם!". מצמצתי. מי זה שם? "רותם! זה אני, אבו-כביר מכלא באר שבע!". אבו-כביר, אמרתי, איזה יופי, אני רואה שהשתחררת. הוא נופף לי בחיוך ענק של חיבה ונסע. האם תמיד אהב אותי בסתר ליבו? האם הפך מפויס ורך ככבשה לאחר השחרור? או שידע מה יקרה עכשיו ורק רצה להזיק? החזרתי את מבטי לשומר. מחסום השרשרת היה שוב סגור ואת מבטו ניתן היה לתאר רק כתיעוב עמוק.

מודעות פרסומת

הצבא צעד על קיבתי – פרק ב'

אחרי שבועיים בבקו"ם, בעוד אני מעביר את ימי נעוריי בהמתנה מנומסת לתור אצל קצין בריאות הנפש, קראו בשמי. קמתי כנשוך נחש: זה הרגע! הקב"ן יעשה ממני ג'ובניק! ואז יש סיכוי שאראה את חברה שלי מידי פעם! יש!! כצאן לטבח הלכתי לאן שהורו לי, אך במקום קב"ן ישב שם אוטובוס מלא חיילים בני יומם, רובם נראים במצב גופני סביר. הבנתי שאני בדרך לטירונות קרבית, ופניתי בחיוך לאחד הסמלים שהסתובבו סביב האוטובוס, והסברתי לו שאין באפשרותי, במחילה, להצטרף לנסיעה, יען כי טרם ראיתי את הרופא שהובטח לי. הוא הביט בי במבט מדוזה מקפיא נימים והסביר שטירונות תחת ידיו תבריח ממני כל מחלה ומכאוב. הוא היה חמוש ואני עליתי לאוטובוס, שנסע לביסנ"מ.

מהשבועות הראשונים בבסיס הנ"מ אני לא זוכר הרבה. רסיסים בקושי. זה מצב תמידי של הלם. כל הזמן צועקים עליך, היום מתחיל בחושך ונגמר בחושך, וכל מה שבאמצע זה ריצות אינסופיות, צרחות. כשהיו לי 5 דקות פנויות ביממה ביליתי אותן בתור לטלפון הציבורי, בתקווה שחברתי החיילת תהיה חופשיה לענות לטלפון הסלולרי החדש, הראשון שלה. את שלי קניתי רק בלבנון, חצי שנה אחר כך. כשהצלחתי לתפוס אותה היא רק השביעה אותי שאלך כבר לקב"ן. אבל לא הצלחתי לגרום למפקדיי לזרום עם זה.

בחודש הראשון הייתי חייל די גרוע שנענש כל הזמן. יום אחד שכחתי את הרובה שלי, גליל עם קת מתקפלת, בתוך האוהל ויצאתי צעד אחד החוצה היישר אל תוך שדה הראיה של המ"כ. אז נשארתי שבת וגם חג שהיו צמודים. איתי באוהל נשארו שבת וחג רק שניים שהיו חיילים גרועים כמוני: רוזן (במלעיל) שבא מבית של עבריינים, ונשאר שבת וחג בגלל שסירב לספר לעצמו את הבלורית, ומזרחי שהיה פאנקיסט חמוד, איש ספר ועדין הליכות, ונשאר שבת וחג כי ענה בכנות לשאלה רטורית שמפקד שאל אותו. בבוקר החג הלך מזרחי לשירותים ובעזרת סכין גילוח של פעם גילח לעצמו את הגבות. הוא חזר לאוהל מחויך, אך חוסר הגבות הפך את ההבעה שלו לתמיהה תמידית. רוזן שאל: "מזרחי איפה הגבות שך?!", גם שלו התרוממו ונעלמו מאחורי הבלורית. מזרחי: "גילוח הגבות היה סימן לאבל אצל השבטים הפגאניים שחיו פה פעם". רוזן: "סתום יא מטומטם".

ההבעה המוזרה שנתגלחה למזרחי על הפרצוף לא יצאה לי מהראש. הבנתי שאם אני לא רוצה למצוא גם את עצמי מתייחד עם סכין גילוח בשירותים אני צריך לשנות גישה. זהו. אני לא מבקש יותר קב"ן. מהיום אני מורעל על הנ"מ. להפיל מטוסי אויב זה כל מה שבא לי לעשות בחיים. הרובה שלי הוא חלק ממני. מחלקה 3 היא המחלקה הכי טובה בעולם. אני רוצה להצטיין. אוטוסוגסטיה הישרדותית: סבתא שלי לימדה אותי את זה.

מרגע שהחלטתי להיות חייל מורעל, שמתי לב שהתחלתי להעריץ חלק ממפקדיי. זה הפך את החוויה להרבה יותר קלה. חיילי המחלקה חזרו מחופשת החג ופתאום הבנתי שאני מחבב גם את רובם. הם סבלו כמוני ותחת סבל כולם הופכים להיות חיות פצועות, אבל שמתי לב שבבסיס רובם אנשים טובים. התחלתי להרגיש בבית באוהל.

צילום: רפאל ממן

מלא ברעיונות על אחוות לוחמים הגעתי ערב אחד למסדר שימון שמירה. היינו עשרה טירונים שהגיעו עצמאית למשרד מפקד המשמר, בדרך להבין איפה ומתי כל אחד שומר וישן הלילה. לפתע ראיתי את דיקשטיין מחוויר. כשטירון מחוויר ככה, זה בדרך כלל כי הוא גילה שהנשק לא עליו. גם הפעם.

גררתי את דיקשטיין לאוהל חשוך. "איפה הנשק שלך?". "לא יודע… בטח שכחתי אותו על המיטה שלי. מה עושים? אני לא יכול להשאר שבת!". הוא היה על סף דמעות. התרגזתי עליו. מבחינתי כבר הייתי אחרי השלב הזה. הייתי מורעל שלא שוכח את הנשק לרגע, אבל גם קיבלתי על עצמי שאם מגיע לי עלי להיענש, "לקבל את זה כמו גבר". ובכל זאת – חבר למחלקה 3, חיוור וידיו רועדות. "דיקשטיין תישאר פה. אני הולך להביא את הרובה שלך. עד שאני חוזר אתה לא זז מהאוהל אתה מבין?".

הלכתי בחזרה למאהל הטירונים, כשני קילומטר משם, עטוף במעיל דובון. הבסיס היה חשוך והכבישים היו ריקים. גלגלתי בראש כל מיני שקרים שאספר אם מישהו ישאל אותי מה מעשיי. טירונים לא מסתובבים לבד בלילה בבסיס. אבל איש לא ראה אותי. הגעתי למאהל. ידעתי בדיוק איפה המיטה של דיקשטיין, בדיוק כמו שידעתי איפה כל שאר המיטות. מיומנות שמפתחים כשכל לילה צריך להעיר מישהו אחר לשמירה אחריך. הרובה שלו אכן היה שם: M16 ארוך עם מטול. הרובה הכי כבד שטירון נ"מ עלול לקבל. בשקט כדי לא להעיר אף אחד, קיפלתי את הגליל שלי והצפנתי תחת המעיל. את המטול תליתי על עצמי מבחוץ, והזדרזתי להיעלם משם.

בכל רגע היו עלולים למצוא את דיקשטיין ולשאול אותו שאלות. לא היה לי ספק שיישבר כקיסם. ניסיתי להתקדם מהר אבל הייתי עטוף ביותר מידי פלדה. הזעתי ופחדתי שהגליל שלי יחליד, כמו שנהג לעשות, תחת המעיל הלח. מולי בכביש הופיע בחריקת גלגלים ג'יפ אבטחה. ידעתי שכשטירונים שומרים, מפקדי טירונים הם מפקדי המשמר שמסתובבים על הג'יפים האלה, מדרבנים את הנהג להביא את הרכב לנסיעה על שני גלגלים. המפקדים שלי ידעו בדיוק איזה נשק יש לכל אחד, ואם יראו את המטול שעלי אני הולך להידפק חזק. אבל כבר לא היה לי לאן לברוח. הייתי כארנב מסנוור באלומת האור של פנסי הג'יפ, שהאט ועצר לידי.

צילום: skeeze

"מלנסקי!" שמעתי קול מוכר. "כן המפקד!", לא טרחתי לתקן. למה להסתבך. מהג'יפ הציץ מפקד ממחלקה 1. הוא סקר אותי מלמעלה למטה. "מה אתה עושה פה? אתה מאלה ששומרים עכשיו לא?". עשיתי חישוב מהיר. גדלתי ברעות, אז היה לי מושג כללי לגבי איך מתנהלים קצינים בכירים. ידעתי דבר אחד: הם לא מכירים ולא רואים ממטר חיילים בבסיס שלהם. רק חיילות. אז אין סיכוי שהמפקד הזה, שלגמרי פספס את המטול שתלוי עלי, מכיר את מפקד הבסיס ויוכל לשאול אותו שאלה. "המפקד, כשעמדתי להכנס למשמר הגיע הג'יפ של המב"ס, הוא מסתובב פה…" אמרתי והצבעתי לכיוון אליו רציתי ללכת. לא הייתי צריך להמשיך לשקר יותר. הנהג שמע שהמב"ס מפטרל באזור ונתן גז. הוא, כמוני, בכלל אמור להיות במקום אחר.

שבור גב מכל המשקל וההליכה המהירה הגעתי לאוהל. הוא היה שומם. פאק. בהליכה שפופה עברתי בין אוהלים ושאלתי חברים שמתארגנים לשמירה: "איפה דיקשטיין?" הם לא ידעו, אבל התעניינו: "למה יש עליך מטול?". כאן בוודאות מסתובבים מפקדים שמכירים אותי. התגנבתי לשירותים. תא אחד היה סגור. אולי זה מפקד? השתדלתי לעוות לעצמי את הקול: "דיקשטיין?" "כן אחי, אני מחרבן". התעצבנתי ממש. הורדתי מעלי את הרובה שלו והשלכתי אותו לתוך התא שלו מלמעלה. שמעתי איך הוא נאנק מכאב. "אמרתי לך לחכות באוהל!" "מה אתה רוצה ממני, היה לי קקי!". עזבתי את המקום בזעם והלכתי לישון את 25 הדקות שנשארו לי עד השמירה.

את הלקח לא הפנמתי במלואו עד היום: כשאני עוזר לאנשים אני עדיין נוטה לעתים לגלות שהמוטיבציה שלהם לעניין פחותה משלי. המסקנה שלי היא לא להפסיק לעזור, חלילה, אלא לצפות לזה. אני משתפר בזה, לאט.

 

בפרק הקודם: איש מיסתורין בשם יעקב בן-זונה

בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.

איפה תלך איפה?

בשבוע החולף הפקתי שתי הקרנות מבחן לסרט הדוקומנטרי השלישי שלי, "איפה תלך איפה?". הסרט מתעד את מסע WALK ABOUT LOVE, בו צעדו אלף תרמילאים מכל העולם אלף קילומטר בשביל ישראל, מאילת ועד קיבוץ דן. הנה טריילר צבעוני:

עריכה דוקומנטרית היא כמו שביל ישראל. אם סרט שאינו ערוך בכלל נמצא באילת, בעוד סרט גמור ומופץ זה קיבוץ דן, אז אנחנו במצפה רמון כרגע. רבע דרך בערך. ובנקודה זו החלטנו העורך (הגאון!) תום מדר ואנוכי שזה זמן טוב להקרין לאנשים כמה סצנות כדי לראות – האם זה מעניין? האם הסיפור מובן? האם הבדיחות מצחיקות והאימה מפחידה? (כן, כרגע יש לנו לפחות שתי סצנות אימה דוקומנטריות. מאד גאה בהן).

ההקרנה הראשונה הייתה בבית האדום בשכונת שפירא, מקום חדש ומעניין. אליה הגיעו יותר מ-40 איש, רובם חבר'ה שצעדו במסע שצולם. לשמחתי הסרט התקבל יפה ובאהבה על ידי האנשים שמופיעים בו, וגם המפגש המחודש בין הצועדים היה מהנה מאד (רע, מפיק המסע, הביא ירקות וחתך לכולם סלט! אני כל כך מעריץ את האיש הזה). ההקרנה השניה קרתה בקפה שפירא שגם היה מלא מפה לפה, ושם רוב הצופים היו חובבי דוקו שבאו לראות עבודה בתהליך, ולא הכירו את המסע. קיבלנו ים ביקורת בונה וחכמה, התגובות היו טובות מאד, אנשים צחקו בבדיחות ורעדו ברגעי האימה. איזה כיף.

ועכשיו, דקות לפני שאשתי נכנסת לחדר הלידה ללדת את בנינו השני, הסרט "איפה תלך איפה?" מבין את עצמו טוב יותר, מבין מה לתקן בעצמו ולאן ממשיכים, ונכנס להילוך חדש של התקדמות. זה כיף גדול ורגע שחיכיתי לו זמן רב.

מעכשיו אתחיל לעדכן מפעם לפעם לגבי התקדמות הפרויקט, להעלות מידי פעם וידאו (אשתדל בלי ספוילרים, זה לא פשוט כשעוד לא יודעים איך יראה הסרט הסופי) ובמהרה בימינו אמן להזמין את כולכם לפרמיירה. אם עוד לא נתתם לייק לדף של הבלוג, תנו עכשיו. זה ישאיר אתכם מעודכנים בכל מה שקורה.

ועכשיו: כבו את האורות בבית, שימו מסך מלא, הגבירו את הווליום, וצפו בזה: