בוא ילד, קח רובה

אני שומע שמפכ"ל המשטרה הכושל, שעסוק בתדמיתה במקום בתפקודה הלקוי של חבורת הבריונים שתחתיו, הביא רעיון הזוי מהרגיל: הקמת תנועת נוער במשטרה. רבים כתבו על מה זה מזכיר להם, תקופות אפלות וכו'. לי זה הזכיר מיד שתנועת הנוער של המשטרה כבר קיימת עשורים, ושהייתי חבר בה.

את נעוריי העברתי במכבים-רעות. בסך הכל אין תלונות, זו הייתה פריווילגיה אדירה לעזוב שכונה איומה בפתח תקווה דקה לפני הבר-מצווה ולעבור לגור בגבעות מודיעין. זה שינה לי את החיים לטובה. אבל בזמן אמת היינו, הנוער, משועממים שם בטירוף. כשהגעתי לגיל 17 הרבה חבר'ה בשכבה כבר עישנו סמים והתפתחו כאמני ונדליזם כדי להעביר את הזמן האפור. אני לא הייתי בקטע.

באביב 1995 חבר מהכיתה הציע לי להצטרף אליו לערב אחד של פעילות של המשמר האזרחי, לראות איך זה. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות אז הסכמתי. במקלט בישוב פעלה תחנת המשא"ז: שני שולחנות, כספת עם נשק וכמה שוטרים שנשלחו להפעיל את המתנדבים. חשבתי שרמת השוטרים שמופקדים על המשא"ז לא תהיה גבוהה מידי, אבל בכמה חודשים שביליתי שם גיליתי שרמתם נמוכה ממש כשל רוב השוטרים, לא משהו מיוחד. רוב השוטרים שפגשתי היו גסי רוח וערלי לב, שוביניסטים ואלימים, ובעיקר חסרי כל זיקה לחוק. החוק פשוט לא עניין אותם. היו יוצאי דופן מעטים.

pigBathing
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

אבל כנער מתבגר חשבתי שהיו להם צעצועים נהדרים. באותו ערב טעימות הצטרפנו אני ועוד שלושה נערים מהשכבה לסיור רכוב בג'יפ סופה משטרתי על שביל הביטחון שמקיף את מכבים. עפר וחצץ, מהמורות ומהירות יצרו נסיעה מטלטלת ומצחיקה נורא. סופה זה חתיכת ג'יפ מעפן וכל רגע נאלצנו להאבק בכוחות של תנע, משיכה ותאוצה כדי לשמור על שלמות עצמותינו. עפנו אחד על השני. סוג של לונה פארק. השקפנו על הכפר הפלסטיני בית סירא הצמוד למכבים, ולאור הסהר יצאנו לעוד ועוד סיבובים פרועים ופניות חדות. כמובן שהודעתי שאני מצטרף לשאר הנערים כמתנדב מן המניין. קיבלתי תעודה רשמית של משטרת ישראל: מתנדב במשמר האזרחי.

ערב אחד יצאנו לעבות מארב של משטרת התנועה בכביש הגישה לרעות. כל רכב שעבר קיבל סימון פנס לעצור בצד. בדיקת רשיונות, תעודות, כאלה. זיהיתי את הנהגים והם זיהו אותי, זכורה לי אמא של חבר שביקשתי ממנה רשיונות. זה יצר ניכור מיידי ונאלצתי לבחור צד – זהו, אני המשטרה. אחרי שעה ככה הגיע למקום שוטר בכיר יותר וצעק עלינו: "מה אתם מורידים לשוליים נשות טייסים? תעצרו רק מכוניות עם שלט נהג חדש". היו פה שתי בעיות: את שלט הנהג החדש רואים רק אחרי שהרכב חולף ביעף על פניך, ויותר חמור, 100% מהנהגים עם השלטים האלה היו חברים שלנו מהשכבה. החלטתי שאני כנראה לא המשטרה, אבל זה לא שהיו לי יותר מידי אלטרנטיבות לפעילויות אחרי בית ספר.

המפגש הבא כבר היה על חשבון בית ספר. ברור שמוותרים על יום לימודים לטובת מטווח. אין שאלה בכלל. נסענו בוואנים משטרתיים למטווח פתוח בשולי כביש 444. הנהג שלנו טס ב150 קמ"ש, ולנו לא היו חגורות בטיחות מאחורה. הערתי לו על כך והוא לא ענה. איכשהו הגענו חיים וכל אחד קיבל רובה קרבין מעץ. כמובן שרצינו M16 מקוצר אבל הסתפקנו בדוד הגוסס שלו פשוט כי זה מה שנתנו לנו. ועוד הבטיחו שזה לא סתם מטווח אלא אימון לפני פעילות מבצעית. אחרי תדריך בטיחות קצרצר ולא משכנע קיבלנו את הרובים לידיים והסתובבנו איתם בשטח, חשים עצמנו רובוקופים. כל נער קיבל 5 כדורים לירות למטרת דמות, אבל התור לירי ארך שנים. שוטרים נדחפו לירות לפנינו כל הזמן, ובינתיים החבר'ה בילו זמנם בנעימים במשחק בנשק, כיוונו את הקנים זה לזה וגם שמו משאיות חולפות בין כוונות. כשהשוטר האחראי עלינו ראה את זה הוא צעק קצת ואז הלך, משאיר את הרובים בידינו.

כשבועיים חלפו ואז נאמר לי שמתארגנת פעולה רצינית. החליטו לתת לנו לצאת חמושים למארב. הגענו לתדריך: יש נקודה במעבר בין בית סירא למכבים, ושם דרך השדות נכנסים לעבוד בישראל פלסטינים שאין להם היתר, מה שמכונה שב"חים. באותו יום לא הבנתי כמה מופרך מה שנאמר לנו: אתם (נערים ללא כל הכשרה מתאימה, סמכות או אישור הורים) תשבו חמושים במארב לאותם מסיגי גבול, תחכו שהם יעברו את הקו הירוק (מסומן בשטח כגדר אבן בגובה חצי מטר) ואז תקפצו ותעצרו אותם.

קמנו בארבע בבוקר, בארבע וחצי כבר חילקו לנו רובים ומחסניות, בחמש הטלטלנו בסופה המשטרתית לנקודה המדוברת, ושם התיישבנו בין אלפי דרדרים בגובה 2 מטר וצפינו בשמש זורחת. אחד מאיתנו הוגדר כמפקד המארב. חיכינו וחיכינו. כעבור שעה ראינו שלושה גברים, שקיות בידיהם, הולכים לקראתנו. הם לא ראו אותנו. מפקד המארב, בן 17 כמוני, הידק את אחיזתו בקרבין שלו. הוא ידע כמו כולנו שאנחנו חייבים לחכות שהם יעברו את הגדר כדי שנוכל לעצור אותם. הבעיה הייתה ששפופים בין הקוצים לא יכולנו לראות איפה בדיוק עוברת הגדר. מפקד המארב הביט בהם מתקדמים לעברנו, החליט שחיכה די והתרומם לעמידה. עשינו כמוהו. הוא הרים את הרובה שלו אל על כמו במערבונים וצעק שיבוש של ביטוי ידוע בשפה המחסומית, שכולה שיבוש: "וואקף וואלה ביטוחכ", בגדול: "עצור או שאני יורה".

שני הגברים הרחוקים יותר מאיתנו הצביעו מיד על הגדר הנמוכה – היא עמדה בבירור בינינו לבינם. מפקד המארב קילל במחסומית "רוח אל בית יא מנאייק" (לך הביתה יא שוטר), ושניהם הסתובבו מיד לאחור ונחפזו להיעלם מזרחה. הם היו כבני חמישים, מבוגרים יותר מאבותינו אז. לידינו, ממערב לגדר, עמד הצעיר והפזיז מבין השלושה. מבוגר מאיתנו בשנה או שנתיים. אנחנו לא ידענו ערבית, הוא לא ידע מילה בעברית או באנגלית אבל את שפת קנה הרובה מבינים כולם. היינו רק אנחנו שם, תחת השמש הקופחת, בין הדרדרים. המבוגרים חיכו לנו במקלט. היה קצת מביך לכולם, ובמקביל מסעיר, ומפחיד, ולכן גם מצחיק. מפקד המארב שאל אותו "שו אסמכ?". הוא ענה במילה אחת שלא הבנו. "שו, שו אסמכ?", גיחכנו. הוא חזר על המילה בזהירות. מעולם לא שמענו שם כזה. אחד מאיתנו כיוון את רובהו אל העצור שלנו והתנפח כטווס כשצעק "יאללה אחמד יאללה!". העצור התחיל ללכת, ידיו מתרוממות בהיסוס. אחת מהן אחזה שקית עם כריך וכמה מישמישים. יותר משפחד על חייו, והוא פחד, הוא היה המום מכך שילדים חמושים עם חולצות של מטאליקה ארבו לו בדרכו לעבודה.

אמרנו לטווס שאין צורך שיכוון אליו את הרובה. הוא התבעס נורא וניסה לשכנע אותנו שבכל זאת. הסברנו לו שהבחור מציית לנו והולך איתנו, ושהוא לא יעשה שום דבר. הרי כל החשש הבטחוני משב"חים הוא שהם יבצעו פיגועים. אבל אף אחד לא יוצא לפגע עם שקית מישמישים. אפילו אנחנו הבנו את זה. הטווס נאלץ לאלתר: "טוב אני אכוון לו לרגליים". לא התווכחנו. הצעדנו את העציר שלנו ברוב טקס דרך מדשאות וגני שעשועים עמוסי סבתות ונכדים בישוב עד למקלט. ידיו היו מורמות כל הדרך. במקלט תחקר אותו שוטר שידע קצת ערבית. הסתבר שהוא שיפוצניק שהיה בדרכו לדירה ששיפץ ברמת גן. היום היו אמורים לשלם לו במזומן על שבועיים של עבודה. הוא נאזק ונלקח משם, השד יודע כמה שנים ישב כאסיר בטחוני בכלא מגידו או עופר, מוקף בחמאסניקים. 

בזמן אמת לא היה לי שום מושג כמה לא אחראי, לא מוסרי, לא תקין ולא סביר היה כל הסיפור הזה. היה לי לא נעים שהוא פחד ממני אבל לא יותר מזה. בטח לא חשבתי שזה פוליטי באיזשהו אופן. מיותר לציין שאף אחד לא דיבר איתנו על זה, לפני או אחרי. אחרי כמה חודשים כבר הייתה לי חברה, ומטבע הדברים הפסקתי לבוא לפעילויות במשמר האזרחי.

אז יש כבר תנועת נוער למשטרה, וככה היא נראית, ולהקים עוד אחת הזויה כמותה זה סתם בזבוז של כספי ציבור. במקום זה הייתי משקיע בלשקם את המשטרה, ובתור התחלה להעיף משם את השב"כניק.

חמש חצוצרות שבורות

*כתבה זו הופיעה בגליון פברואר של בלייזר בשינויים קלים*

הייתי שם כשזה קרה.

מצפה גבולות, פסטיבל אינדינגב, 2009. ההופעה המרכזית של שישי בערב: המידנייט פיקוקס וערן צור. את ערן צור אתם מכירים. מי שטרם פגש במידנייט פיקוקס, אספר רק שהם מנגנים שאנטי-מטאל, שזה אומר מטאל ממש מוצלח תוך נסיונות מבודחים להפוך לכת. ההופעה הייתה מחשמלת, הרחבה הייתה מפוצצת ב-5000 איש לפחות.

השיר האחרון נקרא INDIAN SUN והוא כולל בהופעות גם הפעלה מדיטטיבית שהבאסיסט והסולן איתן רדושינסקי מעביר לקהל. הנפות ידיים, סגידה לחתולו של תקרה והרבה פוגו. בתוך כל הכאוס הזה הותיר רדושינסקי את הלהקה מנסרת מאחור וירד להתמזג בקהל הלח, כשעל צווארו תלויה גיטרת המיוזיק-מן סטינגריי באס ב16,000 שקל שלו. ים של זרועות מכל עבריו. מפה לשם, הוא לא יודע איך, הגיטרה נלקחה ממנו. זה לא היה דבר נדיר, אז הוא קיווה שמישהו שם פורט עליה מעדנות והמשיך להסתובב בקהל ולהפעיל את כולם. בשלב מסוים הוא התחיל לדאוג, וקפץ בחזרה לבמה כדי לאתר את כלי הנגינה שלו. מהבמה הוא ראה דבר מטריד: אלפי האנשים בקהל כבר לא רקדו, לא צרחו ולא נפנפו בידיים לפי הוראותיו. במקום זה הם היו שקטים. מעל ראשיהם צפה לכיוונו הגיטרה שלו, וככל שהיא התקרבה הוא ראה שהיא מנופצת.

אוי לא. צילום: גרבולון

"העבירו לי אותה כמו שמעבירים גופה, כמו בקבורת ימאי", נזכר רדושינסקי. "ערן צור הסתכל עליה במבט מבועת, אבל אני עוד הייתי מלא אנדרנלין ורוקנרול ורגשות מעורבים ואמרתי פאק איט, אם היא כבר הלכה אז יאללה, תפסתי אותה וניסיתי לרסק אותה סופית, לגמור את זה, ולא הצלחתי. דפקתי אותה בבמה – נאדה. פינינו ללהקה הבאה ואני התחלתי לתחקר אנשים, להבין מה לעזאזל קרה".

בזמן שהוא היה בקצה אחד של הבמה, המיוזיק מן הייתה בידיים של קטין מגודל אחד שלא ידע מה החוקים, והחליט שהוא פשוט מפרק אותה. מר בחור אחז אותה בצווארה והשקיע כל קלוריה שהייתה לו בגוף כדי לשבור לגזע העץ העצום הזה את הצורה. הוא הצליח לרסק כליל את מכלול האלקטרוניקה. הנה אלבום תמונות שלם מהארוע.

סנאף. צילום: גרבולון

"העליתי לפייסבוק, שאז היה טרי לגמרי, כנראה את פוסט השיימינג העברי הראשון", אומר רדושינסקי. הייתה תמונה של הבחור, וכתבתי: תמצאו לי אותו. כעבור יומיים הגיע אלינו אבא שלו והציע פיצוי. יצרנו קשר עם מיוזיק מן והם עפו על הסיפור, העלו אותו לאתר שלהם, ומכרו לאבא גיטרה חדשה במחיר עלות. אני מנגן איתה עד היום. למנוחה עשינו טקס אשכבה פומבי ותלינו אותה מעל הבאר בלבונטין 7, שם מנוחתה עדן". יש לך איזה מסקנות מערב הרצח, אני שואל. "אני עדיין קופץ לקהל בהופעות, אבל כבר לא כל כך נותן שיקחו לי אותה מהידיים".

אז הנה הכלל הראשון שלנו להיום: אל תפקיר את הגיטרה שלך בידי קהל משולהב.

קוסטה קפלן היה גיטריסט וסולן "חיה מילר" ז"ל, ומנגן גם עם הילה רוח וזאב טנא. חוץ מזה הוא חבר ממש טוב של מרפי, ההוא מהחוקים. "יצאתי מחזרה בדרום העיר, על הגב שלי הייתה תלויה גיטרת הגרטש חצי נפח הנצחית שלי, בקייס רך עלוב ומרופט. דיברתי עם מישהו ומשום מה הלכתי לאחור. מעדתי ונפלתי על הגיטרה. היא נראתה לי בסדר והמשכתי לנגן למחרת. כעבור שבוע הגיע הזמן הזה בחודש להחליף לה את המיתרים. שחררתי אותם והגשר קפץ והתפצל לשניים. פה חשדתי. מסתבר שהמיתרים החזיקו את החלקים ביחד. הלכתי לרופא גיטרות שהרכיב לי אותה בחזרה". כעבור שנה הופיעו חיה מילר באינדינגב. לא היה סטנד על הבמה אז קוסטה השעין את הגיטרה על איזה ארגז, והיא נפלה מהבמה, 4 מטר גובה, ושוב נשבר הגשר. "בשלב הזה רופא הגיטרות שלי אמר לי שאני חייב להחליף לגיטרה פחות רגישה, משהו שיעמוד ביחס שלי. אבל המשכתי לנגן איתה וכעבור כמה חודשים שמתי אותה בבגאז' דחוס וכשסגרתי אותו היא נשברה. לא שזה עצר אותי. זו עדיין הגיטרה האחת והיחידה". האמת שאת קפלן שומדבר לא עוצר. לאחרונה הוא ריסק לעצמו את כף הרגל כשקפץ על הבמה בהופעה ונחת על סטנד של מיקרופון. "זה היה רק השיר החמישי ולא היה סיכוי שאפסיק לנגן, זה היה בלתי נסלח. אבל הכאב היה מדהים, הרגשתי עם כל לחיצה על הפדאל שאני טוחן שם את עשרות העצמות מהן מורכבת כף רגל אנושית. אז ביקשתי את בקבוק הוויסקי וניגנתי עד הסוף. אחרי זה סחבו אותי למיון, גיבסו אותי וחודש וחצי אחרי אני עדיין עם קביים". היי, הנה הוא שבור רגל. מה בנה אותך כטיפוס כל כך קשוח, אני שואל. "אני מהגר", עונה קפלן. רוקנרול.

אז הנה עוד חוק: אל תהגרו. אנחנו גם ככה צריכים אתכם כאן.

ככה יעשה

ואם אתם כבר מהגרים, נסו לעשות את זה ברכבת או משהו. טיסות הן מכת מוות לכלי נגינה. "בתא המטען של המטוס יש שינויי לחצים וטמפרטורה קיצוניים מאד", אומר איתן ברטל, רופא כלי נגינה ותיק שחזר לכאן אחרי שנים בספרד. "המיתרים נמתחים לפעמים עד לדרגה שהם מעקמים את הגיטרה, או עורפים לה את הראש". וזה רק אם הגיטרה בכלל הגיעה שלמה לתא המטען. עובדי שדות התעופה לא ידועים ביחס העדין שלהם לכבודה, ורגילים להשליך מזוודות וקייסים של גיטרות באותה התנופה. אם טרם נחשפתם ללהיט יונייטד ברייקס גיטארז, לחצו כאן ותוכלו לפגוש את סיפורו של דיוויד קרול שראה מחלון המטוס איך הגיטרה שלו עפה באוויר ונשברת. גם השיר לא רע.

ביקור בבית המלאכה של ברטל לא משאיר מקום לספק: בכל יום מתנפצת גיטרה איפשהו, וגם כלי נגינה אחרים מושמדים על בסיס קבוע. על מתלה גבוה תלויה גיטרת ג'ורג' בנסון 77 שחורה שנראית בסדר גמור. מה הבעיה שלה, אני שואל. "זאת האיבנז של של עופר גנור, דה וויזארד בכבודו ובעצמו. יום אחד היא הושענה על בגאז' של רכב, בדרך להכנס אליו. הנהג נסע לאחור, היא נפלה ונדרסה. גלגל נכנס בשלמותו אל תוך תיבת התהודה. זה היה טוטאל לוסט ואני קיבלתי אותה מפורקת לקיסמים. לקחתי את זה כפרויקט לימודים. 5 שנים עובד עליה, כל פעם שיש לי דקה פנויה, והנה: היא סוף סוף מוכנה לנגינה. מחר הוא בא לאסוף אותה". מברוק.

בזזזט.

רוורסים הם אויב ותיק של גיטרות. אנחנו מתקשרים לג'נגו, אקס תערובת אסקוט והאחים פורטיס ומוזיקאי בזכות עצמו. הוא מספר לנו שתמיד נמנע מלהשעין גיטרות על בגאז'ים, ולכן מה רבה הייתה הפתעתו כששם את הגיבסון ת'אנדרבירד שלו ברווח בין כסא הנהג למושב האחורי, וחשב שהיא מוגנת. "הנהג לקח את הכיסא אחורה וריסק אותה", הוא אומר, "אבל האמת שהגיטרה הזו נשברה בדיוק בנקודה הזו איזה 7 פעמים בסך הכל". "החיבור של הראש לצוואר זו נקודה רגישה בגיבסון", מסביר ברטל, "הגיבסון פליינג V של פורטיס נשברה שם כמה פעמים עד שבניתי לו ראש חדש לגמרי". ג'נגו מפרט, על סף דמעות: "הראש ניתק לי כשהיא נפלה מסטנדים, נפלה כשהיא בתוך קייס לא מותאם". קחו עוד חוק, בניסוחו של דוקטור ברטל: "גיטרה חייבת קייס קשיח ומותאם בול. סיגרו את הקייס ונערו. אם הגיטרה עושה רק טיפה רעש, שימו מגבת קטנה או משהו שימנע ממנה לזוז. אם היא עושה יותר מטיפה רעש, קחו קייס אחר".

"ואם אפשר גם אל תקיאו על הפיקאפים", מפציר דני אברג'יל, אקס טיפקס וגיישה נו, וכיום גם רופא של כל הצד האלקטרוני של כלי נגינה. "שתיתם יותר מידי לפני ההופעה ועירבבתם כל מיני דברים? אין בעיה, תקיאו על הבסיסט, ממש עדיף". ככה הוא מדבר, בחיי. "הפיקאפים בבסיס החשמלית שלכם מלופפים עם חוט נחושת שכל מגע עם נוזל יעשה לו קורוזיה כזאת שהגיטרה תפסיק לנגן". בסדר, אני אומר, קצת רוקנרול. "האמת אני בעד שאנשים יהרסו דברים בגיטרות שלהם כי ככה הם לומדים. אני הרסתי כמות אדירה של דברים בכדור הארץ, למשל את כל מכשירי החשמל של אבא שלי כשהייתי ילד. אחרי שאתה משמיד אתה לומד גם לתקן. אני לא למדתי יום אחד בחיים שלי שום דבר בשום מקום. ההשכלה שלי היא כל דבר חוץ מפורמלית."

דני אברג'יל כפרה עליו

אז שישתגעו, אני שואל. "כן", משיב אברג'יל, "עם כמה סייגים: אל תנסו לכוון לעצמכם את הטראס-רוד של הגיטרה כי זה בוודאות יהרוס אותו". הטראס-רוד הוא מוט מתכת שעובר בתוך הצוואר ומתנגד למתח שיוצרים המיתרים, שמגיע ל-80 קילו. "כמו כן, גיטרות תפרקו כמה שאתם רוצים, מקסימום הלכה גיטרה. אבל לפתוח מגבר זה דבר שיכול להרוג אתכם". מגבר מנורות מכיל קבלי זרם גדולים, שאוגרים בתוכם זרם גם אחרי שהמגבר כבוי. יש מצב להתחשמל למוות.

"אם במקרה מגבר הרג לכם מישהו בלהקה, הנה דרך לנקום בו: מגבר זה דבר רגיש, ואם תטלטלו אותו מיד אחרי שכיביתם אותו, הוא יידפק. אחרי שמגבר עבד הוא צריך לנוח ולהתקרר כמה דקות. עוד נקמה יעילה היא לשים את הרגל שלך על המגבר כשאתה מנגן, כמו קורט קוביין. התנודות יגמרו אותו".

סתיו בן שחר הוא לא קוביין אבל הוא שואב את השראתו משכמותו. הוא המתופף של חיה מילר ז"ל והמסך הלבן ובערב הסגירה של הסירופ בחיפה הוא שם לב שמאחוריו יש קיר גבס. "חשבתי שזה יהיה רעיון נפלא להעביר את התופים דרך הקיר. הייתי בטוח שהוא יישבר, אבל הוא רק קלט אותם לתוכו והם נשארו נעוצים בו. כיסחתי לעצמי מצילה ב1500 ש"ח והלכתי לבכות. גם איזה סטנד מצילה נשבר שם לחצי". טוב, יש צורך לנסח מזה כלל או שברור מה הייתה הטעות של בן שחר?

קראש!

"מוזיקאים זה עם מבולבל ובלתי מרוכז, ואני בהם", מספר אבי סינגולדה, שניגן עם כל מוזיקאי חשוב אי פעם בערך. "לפני 25 שנה יצאתי להופעה ושכחתי את הגיטרה. הלכתי לחנות מוזיקה, השאלתי גיטרה והבטחתי להחזיר אותה ללא שריטה. כיוון שכלי נגינה תמיד נדפקים איכשהו, ניגנתי איתה מנוילנת כל ההופעה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בכל שנה משהו נשבר לי. 12 כלי נגינה בוודאות הלכו לי פייפן, אולי יותר. גיטרות, מנדולינות. בגלל זה אני תמיד מביא להופעות גיטרות ספייר".

"אנשים לא שומרים לעצמם על כלי הנגינה, גם מי שלא מנתץ אותם על הבמה, לא מתחזק אותם כמו שצריך", אומר ברטל ומפרט: "גיטריסט מקצוען שמנגן 4-5 שעות ביום גומר את המיתרים תוך חודש. הגיטרה מזייפת? קודם כל תחליף את המיתרים. אחר כך תנקה את לוח הסריגים. יש לזה פוליש מיוחד ללכה, וצוואר רוזווד ללא לכה מנקים עם שמן לימון. כי מי שאוכל סביח ומנגן ממלא את הגיטרה בשומן. השומן ייצור מגע לא נעים וגם שכבה סופגת צליל וסאונד עמום. אז לרחוץ ידיים לפני שמנגנים! ואם הזעת על מיתרי מתכת והחזרת את הגיטרה ככה לקייס, בעוד שבוע תהיה שם חלודה. נגב את המיתרים לפני שתחזיר אותם לקייס". לגזור ולשמור.

כל המוזיקאים שהתראיינו לכתבה דיווחו שהרוצח הרועש של כלי נגינה הוא נפילות, והכי הרבה נפילות קרו דווקא מסטנדים שכל מטרתם היא להחזיק גיטרה כך שלא תיפול. סטנדים של חדרי חזרות כנראה ראו הכל ועדיף לא לסמוך עליהם, אבל גם סטנד בבית לא יציל גיטרה מכלב נלהב, תינוק שובב או אקסית זועמת שבאה לביקור, כמו שקרה לזמר ידוע שמעדיף שלא להחשף. אלו המקרים הצפויים, ולמרות שהם קרו לכולם הם עדיין ממשיכים לקרות. אבל הנה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בקיץ התל אביבי:

הפרברים רפיוג'יז, ג'וניור במרכז. צילום: אלעד ברנגה.

 ג'וניור ג'ונס הוא DJ ומפיק הופעות רב מעללים. בתחילת שנות האלפיים הוא היה הDJ של הפרברים רפיוג'יז, להקת ההיפ-הופ פאנק הנחשבת (גילוי נאות: אודותיהם עשיתי את "קפיץ קפוץ", הסרט הראשון שלי). "היה מין יום הופעות תחת השמש בדיזינגוף, שיא אוגוסט. אני הייתי DJ בתחילת דרכי והבאתי להופעה בערך את כל התקליטים שלי, כולם מוזמנים מחו"ל או יד חמישית מDJ אחר שהרים ידיים. באחד השירים הסאונד שלי התחיל להשמע מוזר". ג'וניור ניסה לסדר את המחט ותוך כדי קלט שעל האצבעות שלו נשאר דבק שחור. זה היה קצת תקליט, שנמס בשמש. "קיבלתי התקף לב, הכנסתי את כל התקליטים חזרה לתיק וחיבקתי אותם עד סוף ההופעה. מזל שהיינו להקה של עשרה אנשים אז גדי (חינקיס, כיום קורע את ארופה עם ה DIRTY HONKERS) עשה את כל התפקיד של הסקראץ' עם הפה".

וזה לא שרק רוקרים פוחזים או DJים פרחחים מצליחים לשבור לעצמם את הכלים. גם קלאסיקנים עוטי פפיון מרסקים דברים פה ושם. "זה היה לפני שנים רבות, הייתי כנר צעיר מאד בחזרה עם התזמורת", מספר עודד נתנאל שכיום מנגן בכינורו בכל העולם. "גירד לי בגב. מהגירודים האלה שאתה לא יכול לוותר להם, וזה היה כמובן בנקודה שלא הצלחתי להגיע אליה". כנרים הרי צריכים להחזיק את הכלי שלהם עם הלסת כל זמן הנגינה, זה לא מבטיח גמישות. "בתבונתי הרבה החלטתי לגרד לעצמי את הגב עם הקשת של הכינור. היא נשמטה לי מהיד, פגעה ברצפה ונשברה לשניים. באולם נפלה דממה, כולם הסתכלו עלי. היה מביך, ולנגן כבר לא יכולתי באותו ארוע. היום אני מסתובב תמיד עם קשת ספייר". לפחות הצלחת להגיע ולגרד שמה, אני שואל במתח. "ברור, במובן הזה זה סיפור הצלחה", מאשר נתנאל.

לסיכום, עוד כמה חוקים בשפת האמת של דני אברג'יל:

המגבר שלך אינו בידורית, אל תחבר אליו מיקרופון כי אתה תהרוס את הממברנה. הדינמיקה של קול אנושי היא הרבה יותר גסה ורחבה מקשת הצלילים שמפיקה גיטרה.

אנשים שמקבלים את הגיטרה הראשונה שלהם מותחים את המיתרים בלי טיונר, ונקרעים להם מיתרים. תשתמשו בטיונר שיגיד לכם איזה צליל המיתר אמור להפיק.

אל תנגן על מגבר ללא הארקה. אם יש קצר במגבר – אתה ההארקה. בדוק שיש לו 3 פינים בכבל או שתמצא את עצמך אוכל וואחד פין.

אם אתה עושה ניסויים כמו לנגן על הבאס שלך רק עם שני מיתרים, כי אתה מעריץ של מורפין או משהו, שים את שני המיתרים האלה במקום שני המיתרים האמצעיים, כדי לא ליצור מתח לא שיוויוני על הצוואר.

עובד עם פדאלים של אפקטים? יופי, נורא מקורי. דאג לחבר להם את החשמל שהם אכן צריכים. רובם 9 וולט אבל יש כל מיני התחכמויות. ועדיף לא להשתמש בסוללות, אלא בשנאים שקנית כאן, כי שנאים אמריקנים מצפים לקבל מהקיר 110 וולט ואת זה אין פה.

אתה יכול לשבור כל דבר אם תשקיע מאמץ. השמיים הם הגבול. אל תשפוך על כלי הנגינה שלך נוזלים, אל תעלה אותם באש, אל תזרוק אותם מבניין ממש גבוה.

זהו. כל השאר מותר.

 

הצבא צעד על קיבתי – פרק א'

בדיוק לפני 20 שנה התגייסתי. אני בן 38 וזה לא נשמע לי כמו גיל כל כך זקן, אבל לציין 20 שנה ליום הגיוס נשמע לי ישיש ברמות של "אחות! אחות! יש לי נבגים בקתטר!". לכבוד המאורע, הנה סיפור השבועיים הראשונים שלי בצה"ל, אביב 1997. אין לי מושג איך זה נראה כיום. הנה איך שזה נראה אז.

המגוייסים הטריים עוברים דרך הבקו"ם, בסיס קליטה ומיון, לרוב ליום-יומיים. גם מי שמפקדים עליהם באים לשבוע. קשה למצוא מישהו שיודע איך דברים באמת עובדים שם. הבסיס הזה הוא המון צעקות, המון כומתות, צבעים, תגי יחידה, דרגות, לוחמים מורעלים שמסתובבים שם ומנסים להרים מוטיבציה ליחידה שלהם, בשירה, בצרחות מורל, בתיזוזים. אנשים רצים ממקום למקום ללא סיבה, אתה לא יודע אם אתה אמור לרוץ איתם או להשאר במקומך, אתה לא יודע מה העונש אם כן תרוץ ואם לא תרוץ, מישהי כורזת דרך רמקולים מנדטוריים משפט שמורכב בעיקר מראשי תיבות שאתה לא מכיר. אולי פרצה מלחמה? אין לך מושג. הבקו"ם הוא הבסיס הכי כאוטי שראיתי בצה"ל. הרבה יותר גרוע מכל מוצב שראיתי בלבנון.

הכאוס כמובן מנוצל לרעה עד הסוף. למשל: בכל בוקר יש מסדר. זה מסדר מאד לא מסודר. במגרשי בטון עצומים יושבים בעיבוביה מאות חיילים על הרצפה, במדים שגדולים ו/או קטנים עליהם. חלקם לא מגולחים כי שמעו שאפשר "לחתום זקן" וכך להמנע מגילוח כל השירות. חלקם מדברים זה עם זה, מנסים להבין מאיפה אתה מוכר לי. חלקם מנסים להקשיב לרס"ר. הרס"ר עומד במרכז המגרש עם מגהפון גרוע מאד וצועק שמות מתוך רשימה. כל מי שמופיע ברשימה צריך לקום ולגשת לעמדת הרישום: שולחן בקצה המגרש. הוא מקריא בשיא המהירות האפשרית, ומכניס בין שמות החיילים שמות פיקטיביים. אחד מהתרגילים האהובים על רס"רים בבקו"ם: אחרי שמוקרא שם של חייל שמכיל את המילה "בן" (למשל, אושרי בן-זקן) הם קוראים גם ליעקב בן-זונה.

החיילים הנרגשים שומעים את שמו של יעקב בן-זונה ומדווחים על כך ליושבים סביבם, וכולם מנסים לראות מי קם כדי לדעת איך נראה חסר המזל שנולד עם השם יעקב בן-זונה. כמובן שאף אחד לא קם, והרס"ר מתעצבן: יעקב בן-זונה בוא הנה! בוא מיד או שאני זורק אותך למחבוש! אחר כך הוא ממשיך בקריאת השמות הזריזה שאי אפשר להבין ממנה כלום. בקהל יש חיילים שיודעים שיש להם 3 שנים להעביר עכשיו ושאין טעם למהר לשום מקום. הם צוהלים מכל העניין. לצידם יושבים המונים שממש לחוצים להתגייס ליחידה ספציפית (אפשר לזהות אותם לפי שרשרת זהב עם סמל היחידה עם צווארם), או כאלה שממש לחוצים להגיע בזמן לקצין המיון שדוד שלהם מכיר שיקמבן אותם על ג'וב חייהם, לפני שהוא הולך הביתה. אלה מנסים להשתיק את הצוהלים, רוצים לשמוע את הפעם הראשונה בה הצבא קורא בשמם. מתחילים ויכוחים, איומים, מכות, תיגרות המוניות. רוב החיילים לא מכירים אף אחד בבסיס אז התיגרות מתארגנות לפי עדות. אם קראו למישהו "רוסי מסריח" יבואו עולים מחבר העמים לעזרתו וכך הלאה.

בכל צבא יש זובורים ומתיחות ובדיחות על חשבון חיילים, אבל כשכל יום נכנס בשר תותחים טרי בין הגדרות, אין גבול למספר הפעמים בהן אפשר להתעלל באנשים. זו תופעה אנושית ידועה: כשאנשים זורמים מולך יום יום בסרט נע, אתה עשוי לאבד את ההכרה בכך שהם אנושיים ועלול להתייחס אליהם באופן אינסטרומנטלי או ציני. זה קורה בכל שירות לקוחות, במוקדי מכירות, וגם להיות השחקן ה-30 שמגיע ליום אודישנים עלול להיות לא נעים.

הגעתי לבקו"ם חודש אחרי שחברה שלי דאז כבר התגייסה, ומלא מוטיבציה להיות ג'ובניק. רציתי להיות איתה כמה שיותר, לא רציתי לירות באף אחד, לא רציתי שיירו בי. בעיניי אלו רצונות נורמליים של אדם שפוי. החברים שלי מהשכבה התגייסו כולם לקרבי, אבל הכרתי לא מעט אנשים שכבר היו אחרי השירות הקרבי שלהם וכולם המליצו לי בכלל לא להתגייס. 3 שנים כג'ובניק נשמעו לי כמו פשרה.

הייתי שם שבועיים. בכל יום התחלף המפקד שלי, ושל כולם. ביום הראשון המפקד שלי היה בחור מנומנם מהנדסה קרבית, שהיה דומה באופן חלקי לחבר שלי. לי זה הספיק. כל כך חיפשתי דמות מטיבה בתוך הכאוס שפשוט הערצתי את החייל הזה. ניסיתי לבקש ממנו בנימוס לראות קב"ן. לא ידעתי שכולם מבקשים קב"ן בבקו"ם (הוא מכונה "הקוסם") ושכדי להגיע אליו צריך "לעשות בעיות", לסרב פקודות, לצעוק, לקלל, להשתולל. לא ידעתי כמה שההתנהלות בבקו"ם מעצבת לך 3 שנים מהחיים. אז ביקשתי מהמפקד שלי קב"ן וחשבתי שזה מספיק. הוא אמר "בטח בטח". היה ברור לי שהוא העביר את הבקשה, ושנותר רק לחכות בסבלנות. היום ברור לי שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לי.

פה ושם יצרתי חברויות עם אנשים, מי שנצפה קורא ספר או אוחז בגיטרה למשל. אבל כולם נעלמו למחרת, ולפעמים כעבור דקה. הימים חלפו והרגשתי שאני הולך להרקב שם שנים בבדידותי, ללא סיבה ברורה. כל יום ישבתי במסדרים, כל יום איימו על יעקב בן-זונה שעריקות זו עבירה חמורה, אבל יעקב לא הגיע. בפעם השישית שראיתי אנשים צוהלים לשמע שמו התחלתי גם אני להרגיש כאילו אני מוקף ברובוטים חסרי בינה. זה בלתי נמנע.

ישבנו באוהל, חבורת זרים בני 18. כל אחד עם החרדות שלו. "גולני, גולני שלי", זמזם בחור שהתחילה בינינו חברות-לרגע, בזמן שצייר בטוש את העץ של גולני על תקרת האוהל. אחד אחר התחיל מגלגל מטה את קירות האוהל, אומר "אם יראו אותך משחית את רכוש צה"ל ישפטו את כולנו". מעבירים את הזמן. "אני כבר שבוע פה, הם לא יודעים מה לעשות איתי", פיהקתי. ואז נכנס לאוהל רב"ט. לא ידענו עדיין לקרוא דרגות, רק ראינו שיש לו כאלה. הוא היה יכול בקלות למכור לנו שהוא סגן הרמטכ"ל. בתוך הכאוס רק האדם שבפוזה ינצח. והרב"ט הזה נכנס עם פוזה משכנעת: "אני צריך מתנדב. אחד מכם שיקום עכשיו ויבוא איתי". הס באוהל. כולם עוצרים את נשימתם. בכל פעם שפקיד זוטר בבקו"ם מקבל את משימת נקיון השירותים הוא מחפש חייל בן יומו ומטיל עליו את המשימה, בניגוד לכל חוק צבאי. ככה זה פשוט קורה. "אמרתי שיקום עכשיו מתנדב! או שאני אבחר בעצמי!". ההוא מגולני לא עמד בלחץ, וקם תוך שהוא מסנן "כוסאמא של כולכם, מניאקים, אינשאללה יתפרו אותכם מחבלים בגב", ושניהם יצאו אל הלא נודע. לא ראיתי אותו יותר. סביר שגויס לתותחנים.

משימה אחת כן ניתנה לחיילים לעת ערב: שמירת לילה. "תכינו בכל אוהל רשימת שמירה, כל אחד שומר חצי שעה ומעיר את הבא בתור, כך עד מסדר הבוקר". כל זה כמובן בתוך בסיס צבאי שמוקף ממילא בשומרים חמושים. לנו לא היה שום נשק בשלב הזה. לי לא עברה בראש שום מחשבה חוץ מ"איזה בעסה, אבל ככה זה צבא". אז חשבתי שהם פושטקים, אבל היום אני מעריץ את אלה שהתנדבו לשמור ראשונים ולא להעיר את הבא בתור. זו חשיבה מחוץ לקופסא. בלילה האחד שכן העירו אותי לשמירה מצאתי את עצמי עומד בשלוש בלילה מחוץ לאוהל מלא בחיילים ישנים. הרגשתי המון אחריות עליהם פתאום, ורק אז הכתה בי חוסר התוחלת. מה אעשה אם אראה מחבל? אזרוק עליו אבן? חצי השעה שלי חלפה לה בתסכולים. הסתכלתי ברשימה לראות מי הבא אחרי. קראו לו הרצל, אני די בטוח שזה היה שם המשפחה. נכנסתי לאוהל ומיד למדתי את הדבר הכי חשוב בשמירות לילה: כדאי לדעת באיזו מיטה ישן הבא אחריך בתור. לא ידעתי, אז התחלתי ללחוש לתוך האוהל "הרצל. הרצל. הרצל". כלום. "הרצל". מישהו התיישב באחת המיטות, הביט בי ואמר: "הרצל מת. לך לישון". כך עשיתי.

למחרת, כבכל יום, לא ראיתי קב"ן. מה שכן ראיתי היה אוטובוס שהסיע אותי לטירונות קרבית בבסיס השוכן דרומית לרמת חובב. על כך בפרק הבא.

אנחנו אוהבים אותך

*כתבה זו פורסמה בשינויים קלים בגליון דצמבר של בלייזר*

כלא באר שבע. אגף מג"ש, מרכז גמילה ושיקום. אני יושב במעגל שכולם בו מכורים לסמים, וכולם בו לובשים כתום, חוץ ממני. מלמלתי משהו לחלל הכיתה כדי להצדיק את נוכחותי במעגל, ואז התחיל המפגש על פי חוקי ה-NA, נרקומנים אנונימיים. תפילת השלווה מדוקלמת קבוצתית: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם". אולי אתם מכירים את הטקסט הזה: אלי ישראלי היה חותם איתו פעם את תכניותיו בגל"צ. זה היה רק אחד מהשירים עם המילה "אלי" שנהג לנגן. התפילה כתובה בענק על שלט חשמלי אדום שתלוי גבוה ליד התקרה. בכיתה יש מוסלמים, יהודים, נוצרים ואתאיסטים. כולם פונים דרך אותו "אלי" לכח העליון, החיצוני להם, שיעזור להם להגמל – זו השיטה של NA בכל העולם, וזה גם המקור לחלק מהביקורת עליה (היוש סאות' פארק).

באוויר נשמעת נהמתו חודרת החומות של מנוע הסילון של F15, שטס אי שם בשמי הנגב, שטח האש של המדינה. פה למטה האסירים מנהלים את הפגישה בעצמם. כולם יושבים במעגל, חוץ מאסיר אחד שיושב לשולחן היחיד בחדר, עליו תגיות פלאסטיק בכל הצבעים. הוא ינהל היום את הפגישה. הוא דומה באופן מטריד לבני בגין, רק בכתום. הוא מציע לנוכחים להתחיל לדבר. בחדר משתררת הדממה המוכרת הזאת שנשמעת כשמחפשים מתנדב. הלבטים ניכרים על פני כולם, אבל לפתע פוצה מישהו את פיו: "צהריים טובים!" אומר מתוך המעגל יוסף (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), וכולם עונים בקול "צהריים טובים!". כהרגלי, זה כבר מספיק לי כדי להרגיש שנקלעתי לכת. תמיד קורה לי. "אני יוסף". "אוהבים אתך יוסף!". זו לא אגדה, הם באמת אומרים את זה.

יוסף יחסית צעיר, ועדיין קצת מחוצ'קן. פה במג"ש האסירים חייבים להיות מגולחים יום יום וניכר על עור פניו שזה לא פשוט לו. הייתה לי את אותה הבעיה בטירונות. הוא פוצח: "גדלתי בשכונה בעייתית. אבי הנרקומן היה חוזר כל יום הביתה עצבני, מקלל את אמא ושובר דברים. לקחתי את זה קשה. הוא אף פעם לא שאל מה שלומי אבל כשאמא שאלה תמיד הייתי דוחס פנימה, לא מוציא כלום החוצה. גם אם רציתי להתפוצץ אמרתי שאני בסדר. כשהייתי קטן יותר בכיתי אבל אבא נתן לי סטירה וצעק עלי שאני "לא ילדה קטנה. תהיה זאב, אל תהיה כבש".

"בשכונה שלי הגאווה היחידה היא בפשע. היו לי ציונים טובים ביסודי אבל אם זה לא מעניין איש אז למה להשקיע? אז לקחתי את העיפרון שלי ודקרתי תלמיד אחד בכתף, נכנס לו די עמוק. אין בשכונה עניין של משטרה, משפחתו באה אלינו הביתה לסולחה ואבא שלי שילם להם לא מעט כדי שנלחץ ידיים. אחרי שהם יצאו קיבלתי מאבא שלי את הטפיחה הראשונה על השכם אי פעם. "כל הכבוד לך שעמדת על שלך", שמח בי. ידעתי שלא עמדתי על שום דבר, שסתם דקרתי ילד, אבל עם חיזוקים חיוביים כאלה בגיל 11 איזה סיכוי היה לי? שנה אחר כך הוא כבר נתן לי לעשן סמים".

בגין קם ומניף ידיים, ויוסף קם לחבק אותו תוך שהוא אומר "היום אני שלושה חודשים ושלוש עשרה יום נקי!". כולם מוחאים כפיים והם מתחבקים. כל הקבוצה אומרת ביחד "נשארים נקיים!", ויוסף מתיישב בחזרה במקומו.

האישה שמנהלת את המג"ש בנחישות וברגישות היא כלאי אורית אקלום. היא אישה מרשימה ממוצא אתיופי, בעלת מבט בוחן לב וכליות. 10 דקות לתוך השיחה איתה ואני כבר מעריץ שלה: "האסירים האלה באים לפה לעשות את אחד הדברים הקשים בעולם: להיגמל מסמים. אנחנו מאמינים בחוזה טיפולי קשוח: כל אלימות, כולל אלימות מילולית, יכולה להפסיק מיידית את השהות במג"ש. ושימוש אחד ויחיד בסמים זורק אותך החוצה". אוקיי, אז אסיר שהזריק פה עף מייד. אבל מה עם הסגל? סוהר שפספס הברחה של מנה לפה לא נענש?

הזהב של הכלא

"או, זה כבר ממש מאוחר מידי. הסגל נמדד על ההפתעה. אסור להיות מופתע. יש סימנים מקדימים לחזרה לשימוש וצריך לעצור את זה לפני שזה אשכרה קורה, לפני שהמנה עושה בכלל את דרכה לפה. גם האסירים מזהים – מקילומטרים אגב – במי מתחיל לקנן הרצון להשתמש, ומדווחים. וגם המדריכים החיצוניים שבאים לפה הם מכורים נקיים שיודעים לזהות". אקלום מנצחת על הסגל שיום יום מלמד את האסירים לראשונה בחייהם מהו סדר יום תקין, שיגרה של אדם נורמטיבי. כל בוקר מתנקים, מתגלחים ומסדרים את החדר למסדר דומה במהותו לזה שמונהג בטירונות צה"לית. אחר כך יש לו"ז צפוף של פגישות קבוצתיות וגם של עבודה. ברקע השיחה שלי איתה דופק כל הזמן ברקע רעש פטישים מתכתי. אנחנו יוצאים בעקבות הרעש לחצר האגף. כל אחד בעמדה שלו, עובדים הגברים בכתום על ייצור ואריזת חלקי ברזים בצבעי נחושת, "הזהב של הכלא". מעל החצר פרושה רשת ברזל ומעליה עוד רשת לול תרנגולות צפופה יותר, כדי למנוע אפשרות להשלכת כל אובייקט שהוא מאגף אחר למקום העדין הזה. למשל אובייקט בר הסנפה.

"אבל הגמילה הפיזית היא הקלה", אומרת אקלום. "האתגר שלנו הוא לשבור דפוסים עברייניים". איך עושים את זה? "לדוגמא, כל שבוע יש לנו ישיבת דיירים, עם משובים בין האסירים. 'אתה לא עזרת השבוע לנקות את המגורים, אתה זורק את הבדלים שלך בכל מקום'. עכשיו, לעבריין זה תמיד יישמע כמו הלשנה. אבל אנחנו מלמדים אותם לדבר את הכעסים שלהם. הם יושבים ומקשיבים ואחר כך צריכים גם לישון באותו חדר עם זה שפתח עליהם מול הסגל". נשמע צפוף אפילו לאזרח מן השורה. ועוד שהבריחה כה קלה, מוכרת ומפנקת: סמים. "הסם הוא אנטיתזה לרגש, הוא מקהה. השימוש הוא תמיד תוצאה של נסיבות חיים. וכאן בא הכלי הכל כך אפקטיבי של סיפור חיים. זה שוס כאן", מחייכת אקלום. "לשמוע סיפורים של אחרים מייצר הזדהות עם הזולת, וזו הפתעה לכל החדשים". ובאמת, קלטו את מחמוד:

"צהריים טובים!" ("צהריים טובים!"). "אני מחמוד!" כולם: "אוהבים אותך מחמוד!" מחמוד: "עוד יומיים אני נקי שישה חודשים". כולם מוחאים כפיים. בעוד יומיים מחמוד עתיד להחליף את צבע תגית הפלאסטיק שברשותו מבורדו (נקי כבר 90 יום) לכחול (נקי חצי שנה). אבל יש משמעות חשובה יותר להצהרה הזו. מחמוד כלוא כבר למעלה מארבע שנים. לפני חצי שנה הוא לא היה בחופשה, הוא היה בכלא. הוא למעשה מודה שהוא השתמש בסמים בין כותלי הכלא. הוא לא מסבך כאן רק את עצמו: מישהו הבריח את הסמים האלה אל תוך הכלא, תחת אפו של מישהו שפספס את זה, ומישהו מכר לו אותם. סביר שמדובר בכמה אנשים שונים. כדי שאסיר יודה שהוא צרך סמים בכלא הוא צריך להשתחרר קודם כל מהקוד העברייני הכי ידוע: סתום ת'פה ש'ך.

מחמוד ממשיך ומפליג בשבחי הקבוצה, אלוהים, הצוות, החבר שיושב פה במעגל ויודע מי הוא. הוא מספר שהיה מכור לסמים שנים רבות בלי לדעת שיש לו בעיה כלשהי. הוא חשב באמת שהבעיה הייתה לא מספיק סמים, ועשה כמיטב יכולתו לשים יד על עוד. ואכן, השלב הראשון בתוכנית 12 הצעדים של NA הוא להודות בכך שאיבדת שליטה על חייך בגלל מחלת ההתמכרות. "אבא שלי נשפט על עבירות אלימות ונגזרו עליו 11 שנה בפנים. הייתי כולה בן 12 והצטערתי מאד. שם התחילה ההתדרדרות שלי. נגמר הכסף בבית, וקינאתי מאד במי שהיה לבוש טוב, אז מהבצפר הייתי רץ ישר הביתה, וכל היום מעשן סיגריות בחדר. לא היה לי אבא שיציב לי גבולות, וגם לא שייגן עלי. התחלתי להסתובב עם נשק קר בבגדים, תמיד. ביום שאבא נכנס לכלא השתוללתי בבית, שברתי את כל הכלים והרהיטים שהיו לנו ורצתי החוצה. פאדיחה רצינית. זה מה שקורה כשדוחסים רגשות. בן דוד שלי ראה אותי ורץ אחרי. הוא אמר לי "תירגע, הכל בסדר, החיים ממשיכים". איזה כיף שיש משפחה אה? הוא שלף סיגריה ואמר קח, זה ירגיע אותך. עישנתי ועד שקלטתי שזו לא סיגריה רגילה כבר הייתי מסטול מת. צוחק, רגוע, אופטימי". השימוש הראשון זה החתונה עם הסם. או אז נכנסים לתקופת ירח דבש מאד כיפית. רק אחר כך מתחילות הצרות, כולל גילוי העלות האמיתית של השימוש.

"כל יום באתי לבן דוד לבקש ג'וינט אחד. ידעתי בדיוק לאן לבוא: לתחנת הסמים שלו. אחרי שבוע הוא אמר לי "טוב, יש לי פה עסק לנהל, אני לא יכול לתת לך סמים בחינם. בוא תעבוד אצלי ותעשן כמה שאתה רוצה". הוא אמר לי לעזוב את בית הספר וככה עשיתי, באמצע כיתה ז'. התחלתי לבלדר, למכור. הוא נתן לי טלפון סלולרי והייתה לי תחנה משלי. לא הייתי צריך לזוז לשום מקום. כל היום ישבתי בפינה שלי וכל הנרקומנים של העולם באו אלי. כסף קל. שם התבגרתי. כל שנה פגשתי עבריינים יותר כבדים, אנשים עם שם. הערצנו אותם, קראנו להם אלופים. רציתי לשמוע מהם את ה"כל הכבוד". בגיל 16 כבר הייתי מתגרה בשוטרים, נכנס למרדפים, אהבתי את האקשן. אחרי מעשי גבורה כאלה היו מרימים לכבודי לחיים, היינו מעשנים קריסטל, הולכים למסיבות, מחפשים זיונים. הדרך למעצר הראשון הייתה קצרה. אבל הנה בסוף אני פה, וזה מקום קדוש פה, כמו מסגד, כולם דואגים לכולם. אני מספר לכולם את הדברים הכי אישיים שלי ומקבל את החיזוקים הנכונים סוף סוף".

הכל פה מתנהל בעברית, למרות שרוב הנוכחים בכיתה הזאת הם ערבים. הטרמינולוגיה כולה מאד יהודית, או לפחות דתית-בעברית. ביטויים כמו "בורא עולם", "ברוך השם" ו"חסד האל" נזרקים פה במבטא אום אל פאחמי כבד. בכלא ידוע שמי שרוצה להכנס לגמילה במג"ש צריך להקדיש כמה חודשים ללמוד לא רק לדבר עברית טובה, אלא גם קרוא וכתוב, שכן רבים מהטקסטים מוקראים מן הדף. למשל הספר "רק להיום", מדריך יומי בינלאומי של NA לצליחת שנה נקיה, ובו טקסט השראה שונה לכל יום בשנה. אם בא לכם לדעת מה מליוני מכורים ברחבי העולם מנסים להגשים ממש היום, לחצו כאן. נודר שזה קצר.

אני יוצא לסיבוב בין הדלתות, שרובן פתוחות באופן מפתיע. המגורים לא נראים כמו שום דבר אחר בכלא. החדרים מרווחים ויש בהם רק 4 מיטות, ולא כולן בשימוש. הכל מסודר ונקי, המצעים מקופלים על המיטה למסדר. בחדר יש מקלחת עם דלת ושירותים עם דלת, המון מדפי אבן בקיר ושלל אמצעי עיצוב פנים. יש מערכת סטריאו וסביבה רק דיסקים מקוריים (מי העבריין עכשיו אה?). בכל פינה פנויה מונחים ספרי לימוד, בכל מקצוע קיים. יש בישראל מין דיבור כאילו לימודים בכלא הם פינוק ובזבוז כספי משלם המיסים, אבל הנה עובדה: כל אסיר משתחרר בסוף. האמינו לי שאתם מעדיפים אותו מסתובב לידכם משכיל, תקשורתי ומסוגל להתפרנס מאשר אלים, אנלפבית ומסוגל רק לשבור רגליים למחייתו.

"איך זה עובד?", שואל בני בגין בקול רם את המעגל. "איך?", עונים כולם והתקרה רועדת. "לפני שהגענו לחברותא של NA לא ידענו לנהל את חיינו, גרמנו נזק רב לאחרים, וגם לעצמנו. ההתמכרות היא התאבדות איטית". הוא מדבר על הכח הטיפולי של הקבוצה, ובשביל החבר'ה הלא מאמינים פה זהו הכח העליון העיקרי להשען עליו. כלא נשמע כמו מקום שכולם בו הופכים לדתיים, אבל כשמדברים עם החבר'ה על התכל'ס מתגלה האמת: אנשים כאן ראו ועברו דברים קשים בחיים, שניקזו מהם כל רצון להאמין שמישהו טוב ומיטיב מנהל את העניינים. יש פה ים אתאיסטים.

"צהריים טובים! אני סלומון, 15 שנה בסמים, מתוכן 14 בכלא. תמיד חשבתי שטיפול זה משהו שעושים לרכב, לסוס. אצלנו בבית אם שואלים אותך מה שלומך מותר רק לענות ברוך השם. אסור להגיד שאתה עצוב וגם אסור להגיד שאתה שמח, מה אתה הומו? העובדת הסוציאלית בכלא הציעה לי לבוא לטיפול, כי אני מכור. אני? מכור? איך זה קשור אלי הסיפור הזה? איכשהו לא שמתי לב שכבר שנים אני עסוק רק בחארטות, מסתובב בכלא, סוחר, משתמש, מחפש כל הזמן קומבינות, שוחה בים של אינטרסים שלי ושל כולם. כל דבר שאתה עושה ידפוק אותך מעשרה כיוונים, ואי אפשר לספר כלום לאף אחד. העברתי ככה כל כך הרבה זמן ונמאס לי. הסכמתי לעו"סית רק כדי שיפסיק לשעמם לי. אבל היום אני לא מרגיש אסיר בכלא, רק אסיר תודה לה. באתי לפה ושמעתי מלא אנשים מספרים סיפור מאד דומה לשלי. הייתי בשוק. פתאום הבנתי מה זה דפוסים ולמדתי את הדפוסים שלי, עכשיו אני גם יכול לנצח אותם."

כולם: "אוהבים אותך סלומון!". סלומון מחבק את בגין ומתרגש, עיניו נוצצות. מחוץ לכלא קל להיות ציני לגבי זה. לאנשים שנולדו לתוך הפריווילגיה של משפחה אוהבת זה אולי נשמע מגוחך, אבל רבים מהאסירים כאן נולדו להורים מכים ומכורים לסמים, שהיה עדיף שבכלל לא יהיו בבית. סלומון מספר לי שהוא שמע בפעם הראשונה בחייו את המשפט הזה פה במג"ש.

זה די מדהים. המדינה, לכאורה גוף שעוסק בהקמת תשתיות ביוב וסלילת כבישים, מקיימת פה מין בועה מוגנת בין החומות שבה אפשר לדבר על רגשות, לבקש תמיכה ולקבל אהבה. זו התרופה האמיתית של החברים כאן. לרגע אני מסונוור מכמה שזה טוב. "איפה בחוץ תוכל לשבת עם חברים, לשפוך את הלב ולקבל חיבוק? איפה יגידו לך ברגוע מה הפגמים שלך ויציעו לך פתרונות?", שואל אסיר ותיק את חבריו שאלה רטורית. כולם מהנהנים. עוד מעט אבין שזו גם חלק מהבעיה.

יחסית לכלא, מוסד שמקבל לתוכו אנשים מכל הסוגים, אני יושב בנקודה עם הסלקציה הכי קפדנית. מרכז גמילה ושיקום הוא אגף שאסירים מוכנים לוותר על הרבה כדי להגיע אליו. כשאני אומר הרבה, אני מתכוון גם לקיצור שליש מהמאסר. זה נדרש כי הטיפול פה לוקח זמן, 9 חודשים מינימום. אסיר צריך יתרת מאסר משמעותית כדי שהכלא יפרגן לו כאן מיטה. אבל רק וויתור על החופש זה לא מספיק, צריך להראות מוכנות אמיתית ורצינות, והמג"ש כרגע ב75% תפוסה כי לא נמצאו מספיק אסירים מתאימים. סמכו עלי, אין הרבה אגפי כלא בישראל עם מיטות ריקות.

כל יום נערכות בדיקות שתן מדגמיות. סוהר תמיד יפקח שהאסיר אכן נתן את הדגימה עליה הוא חתום, ויחתום עליה בעצמו. כל יציאה מהכלא תזכה אותך בבדיקה. גם חופשות, אבל גם התייחדות עם בת זוגך. האסירים כאן יוצאים להתייחדות בכלא אלה הסמוך, הכלא שניצל מהפרטה ומכירה ללב לבייב. אם חלילה אשתך החליטה להפתיע אותך עם מנה לחיזוק חוויית ההתייחדות, במג"ש יגלו את זה וייפרדו ממך.

"צהריים טובים! אני ניקולאי, בן 32. אבא שלי משתמש כבר 39 שנה. אני משתמש כבר 20 שנה. הגעתי לישראל בגיל 10. משפחה מאד עסוקה, רדפו אחרי פרנסה, תכל'ס היו בשוק מההגירה. נשארתי לבד, גם בלי חברים. אבל בכל שכונה של מהגרים יהיה את הדילר שיתנדב להיות חבר שלך. מפה לשם הגעתי להרואין ולכלא, ופה במקום חומר נתנו לי אדולן. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני כן זוכר שפתאום הכניסו אותי לתא עם נרקומן שכבר 20 שנה שותה אדולן. הוא נראה כמו סיוט, לא בנאדם אלא שקית שוקו מקומטת עם קצת אדולן. באותו יום הפסקתי לשתות אדולן, עברתי קריזים לא פשוטים וניצחתי אותם, אבל כל הזמן הזה הכחשתי שאני מכור. לפעמים עם עצמי אני מרגיש כל כך חלש, חלש שאני לא מבין איך לא נופלים ממני איברים. התרגלתי שאני מזיע ורועד כשאני מדבר, אז התרגלתי לא לדבר. אבל מאז שאני בקבוצה אני מרגיש חזק. אני מדבר ואני לא מזיע. אני נקי כבר 27 יום וכל הגוף במקום". כולם מוחאים כפיים וניקולאי מרים את כפו הגדולה לגובה העיניים של כולם: "והנה, אני לא רועד. המקום הזה מציל חיים".

הכל פה מאד היררכי. החבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר הכי חדש: הוא זה עם כאבי הגמילה, ההרגלים הישנים שצריך לשבור, הספקנות והחשדנות כלפי הקבוצה אליה נקלע, שעלולה להראות בהתחלה מאד מוזרה ומזויפת. מעל החדשים יש בעלי תפקידים. יש אחראי משמעת ואחראי מטלות, שבודק שכל אחד ניקה את מה שהיה אמור לנקות, ללמד את האסירים שיש תוצאה לכל התנהגות. ויש גם אחראי טלפון.

הטלפון הציבורי שעומד במרכז המסדרון במגורים הוא אביזר משמעותי מאד בכלא כי הוא הלינק היחידי החוצה, כולל להכנת החיים שאחרי השחרור. לכל אסיר יש 40 דקות טלפון ביום. אחראי הטלפון ידווח על כל חריגה. בפעם הראשונה תענש בגריעת דקות מהטלפונים של מחר, ורישום של קלונך על בריסטול יעודי שתלוי במסדרון. בכל זאת גזלת את הזמן של חברים שלך. בפעם הבאה תאלץ להסתובב כעונש עם מדים ונעליים כל היום עד השינה, גם אחר הצהריים כשכולם מסתובבים על אזרחי. ובמקרה שזה חוזר על עצמו, תעוף בחזרה לאגף המצחין ממנו באת. לכאן באים כדי להשתנות, לא כדי לצפצף על החוקים כרגיל. מעל כל בעלי התפקידים עומד המתאם, אחד מהמכורים שמקשר בין המטופלים לצוות, נציג הנגמלים.

גם האתאיסטים מתפללים את התפילה הזאת בכוונה רבה. הקבוצה היא הכח העליון אליו הם פונים

"צהריים טובים! אני יפתח. בילדות רציתי להיות כמו כל אחד שייך. אצלי בשכונה כולם השתמשו, אז השתמשתי. גיליתי שכשמשתמשים נעלמים כל הרגשות הרעים שלא ידעתי מה לעשות איתם. כל החברים שלי השתמשו ודיברתי איתם בעיקר על סמים, אבל רק על הצד של הסוטול. בחיים לא על הצד השלילי של השימוש. גנבתי רכב, הגעתי לכלא והמשכתי כל היום בקומבינות, רק לשקר כדי להשיג עוד מנה מאחורי הסורגים. נגעלתי מעצמי. כשאתה משקר כל היום, לא חשוב למי ועל מה, אתה נגעל מעצמך. ולמרות כל הסחלע, לא ידעתי שאני מכור. העו"סית אמרה לי "אני תמיד רואה אותך מסטול. לא נמאס לך?". הייתי בשוק. רואים עלי שאני מסטול? שיט. אבל אני אומר דוגרי, נרשמתי למג"ש רק כי פה נותנים יותר חופשות וכי חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השליש. הייתי בטוח שאני צוחק על כולם. אבל אז בפגישות שמעתי אחרים מדברים והם סיפרו על עצמם את הסיפור שלי. אחד לאחד. הייתי בשוק, חשבתי בהתחלה שזו קונספירציה. שנים חיפשתי את המילים להבין מה קרה לי. פתאום הרגשתי שכולם מנסים לעזור לי ואני כמו טמבל היחידי שלא עוזר לי. התחלתי להשקיע. אתמול קלטתי שעוד רגע יש ועדת שליש ואני בכלל לא ניגש אליה, אני מבין שאני צריך פה עוד זמן. אתם המשפחה שלי. אני כולה בן 22, מרגיש ילד פה ליד כולם, ועכשיו אני יודע לראשונה שכל החיים לפניי. יש לי אישה וילד ורק עכשיו אני מבין כמה רע עשיתי להם. המטרה שלי בחיים זה להבריא, להשתחרר ולגרום לאשתי סוף סוף לשמוח שהיא אשתי".

מרכזי גמילה ושיקום כאלה יש בהרבה בתי כלא, לא רק בבניין הזה מאחורי החומות ליד באר שבע. על המגורים המרווחים והצוות המיומן שבכל מרכז מעיבה הסטטיסטיקה: בערך 10% מבוגרי תכנית 12 השלבים מפסיקים להשתמש לשארית חייהם. האסירים מספרים לי על השכונות אליהן יחזרו כשישתחררו, וברור ששום דבר טוב לא מחכה להם שם. לא שיטור קהילתי תומך, לא פרנסה לגיטימית וכמובן שלא הקבוצה הדרומית הזו. הדרך חזרה לסם נראית סלולה, אפילו מוסללת. וגם אם נדבר רק על העשירית שתיגמל, זה ידוע שאסיר עולה למשלם המיסים פי כמה וכמה מתלמיד בבית הספר. אני אומר, במקום שהמדינה תשקיע במג"שים, שתשקיע יותר במערכת החינוך, ודווקא בשכונות המועדות לפורענות. אם בתי ספר יסודיים יקיימו את המעגלים האלה בהם כל אחד ילמד שזכותו להרגיש וזכותו לדבר, צריכת החומרים מקהי החושים עשויה לרדת, והפשיעה בכלל.

האסירים קמים ומסיימים את המפגש בחיבוק מעגלי אליו אינני מצטרף. "יום נקי ולבן לכולם!". לבן הוא צבע התגית שאתה מקבל ביומך הראשון ב-NA. לרוב החברים כאן תגיות צבעוניות יותר. הם מתפללים שוב את תפילת השלווה. כלאי אורית אקלום פוקדת להוציא קנטינה ונותנת לכולם שעת הפסקה לאוכל. האסירים אוכלים תמיד ביחד בחדר אוכל קטן, יושבים במרוכז בניגוד למתרחש ברוב רחבי הכלא, שם כל אסיר אוכל בתאו. "אני מזכירה לכם שיום חמישי היום. בשעה שלוש נפגש שוב לפגישת סיכום שבועי". הם מודים לה ויוצאים לאכול. במסדרון ניקולאי מוחה דמעה ומחמוד ממהר לשלוף לו גליל טישו.

צריך לבהות לפטרסון בראש

*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*

50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX  נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.

מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.

נחכה, נראה, אולי משהו יקרה

סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.

הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.

מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.

אשתו של פטרסון מגולמת על ידי השחקנית האיראנית גולשיפתה פארהני. הכלב מגולם על ידי כלב

הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:

  1. עוד לא ראיתם סרט בהיה.
  2. אתם חשים כלואים בשיגרה.
  3. אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.

מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.

למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.