על הזין שלי

הטקסט הבא הולך לעסוק בזין שלי, והיחסים שלי איתו לאורך חיי. מי שזה מרגיש לו טו מאץ', מתבקש להפסיק לקרוא ממש עכשיו.

קודם כל, אני נימול. לא כועס על ההורים שלי או משהו, בשנת 1978 לא היה לזוג סטודנטים יהודים בירושלים שום סיכוי להחשף למידע שהיה יכול לעזור להם לוותר לי על החיתוך המיותר הזה. כן אומר שהם דיווחו שהמעמד היה להם לא נעים, כי חותכים לתינוק בן 8 ימים חלק מהגוף וכל זה, ויכול להיות שחיבור יותר איכותי לרגשות (דבר שנחשב מגונה בישראל המיליטנטית) היה עוזר להם להבין שפשוט לא בא להם על זה. אבל זה לא קרה ואני חי עם זה בסך הכל בשלום. קצת תחושת החמצה, זה כן. גברים שלמים נהנים יותר, זה עניין של כמות תאי עצב ברקמה.

את חדוות האוטוארוטיקה גיליתי די מוקדם. יש לי זכרון מגיל 3 בו היינו צריכים לצאת מהבית לאנשהו. הוריי כבר עמדו בדלת וקראו לי לבוא, ואני אוננתי. שכבתי על כרית ענקית בסלון והתחככתי לי. אני זוכר שזה היה נעים, וקראו לי לדלת. אז אמרתי "רגע", גמרתי וקמתי ללכת. הוריי הפגינו סובלנות לגבי זה, לא רק בפעם הזאת. כך שבתחילת חיי היחס שלי לאיבר המין שלי היה כמקור לעונג, וזה בעיניי בריא ונחוץ. הדרך לאהבה עצמית עוברת גם דרך אהבת הגוף הגשמי שלך והעונג שהוא יכול להסב לך.

כך התחככתי לי בכדור הארץ כעשור, אולי טיפה פחות. יום אחד הבטתי מטה והחסרתי פעימה: שיערות ערווה חיכו לי שם, חלק חדש מגופי. בזכות ספרים וידע בסיסי בגנטיקה ידעתי שזה יבוא, אבל הגילוי היה שוק. בעיקר בגלל הכמות שהופיעה בן לילה. כך הפך הזין שלי למוקד ממנו תתפשט ההתבגרות שלי לשאר הגוף. עד למח, בהנחה שגברים מסוגלים לחשוב גם ממנו.

יום אחד בכיתה ו"ו נכנסתי לשירותי הבנים בהפסקה, ושם מצאתי את רוב בני כיתתי. כמה מהם הוציאו ת'זין והראו לכולם. לפחות שני פינים היו זקורים. היה שם רעש רב, של צהלות הנחשפים וגם של כל אלו שרק הסתכלו ונדו בראשם: "איזה דפוקים, איזה דפוקים". הריגוש היה גדול אבל חשתי שם לא בנח ויצאתי די מהר. אולי הרגשתי סכנה מסוימת. הייתי כמעט בתחתית הסולם החברתי ביסודי, ובדיעבד הייתי עלול לזכות להתנכלות בסיטואציה זו של פריצת גבולות ושכל בתחת. לרגע לא חשבתי להוציא שם את הזין שלי. אם כבר, רציתי להוציא אותו משם.

סביב הבר מצווה עברתי לגור במקום חדש ושם רכשתי לי כמה חברים. הייתי צעיר בשנה מכולם. זה התגלה כעניין גורלי, אבל בגלל שהייתי גבוה הם לא כל כך זכרו שאני צעיר מהם. מצד אחד הם היו חברים טובים ולימדו אותי איך להפסיק להתחכך ולהתחיל לאונן כמו גדול (הדגמה עם הידיים על עט פיילוט כחול בשיעור ערבית). מצד שני הם היו מדווחים מהמדידות שהיו עושים לאיבר שלהם (על בסיס יומי פחות או יותר) ואני הייתי ממש מחוץ לתחרות. בפעם האחת בה דיווחתי להם על הממצאים שלי הם פרצו בצחוק צורב תודעה. זה היה רגע מכונן, לרעה. ניסיתי להביא תירוצים למה אני משמעותית יותר קטן מהם, אבל הם ביטלו אותם וכינו אותי בשמות שקשורים לנושא. לא שזה קשה עם אחד ששם משפחתו הוא מלנקי.

אם כבר מדברים על שם המשפחה, עד היום אני אומר למי שלא יודע ש"מלנקי" זה קטנצ'יק. זו חצי אמת. ברמת הפשט מלנקי זה קטן. להגנתי אומר שבשפות המזרח ארופאיות שמור מקום של חמידות למילה מלנקי ולקטנות בכלל, ושאפשר להפוך כמעט כל שם לחמוד יותר אם מקטינים אותו. רוסית למשל: קיפוד אומרים יז'. קיפוד קטן זה יוז'יק. פיל זה סלון. פיל קטן – סלוניק. נכון חמוד? ככה גם אני. לא קטן חלילה, דיר באלאק להגיד את זה. פשוט חמוד. בכיתה ט' פעם הסבירה לי מורה מול כל התלמידים, בשיעור הראשון, שמלנקי זה קטן. לקח חודש עד שהפסיקו להזכיר לי את זה. הבעיה היתה שבאמת האמנתי שיש לי זין קטן. וזה הפריע לי.

ונשאלת השאלה איך לומד ילד שזין קטן זה רע וזין גדול זה טוב? התשובה שלי היא מיניות הישגית. גברים מחונכים בשלל דרכים אה-פורמליות (בדיחות, שירים, מפה לאוזן) שאיכותו של גבר נמדדת בכמותו. גבר צריך הרבה סנטימטרים בגובה, בזין, לזיין כמה שיותר נשים. גבר שיספר ששכב עם מאה נשים ירשים גברים (ממוצעים) אחרים הרבה יותר מגבר שיספר ששכב עם 5 נשים והקשיב להן, עינג אותן והגשים להן משאלות. למרבה האירוניה הבחור האחרון עלול דווקא "לצאת הומו".

בדיחה: מהו האיבר הכי רגיש בגוף כשמאוננים? תשובה: האוזן שפונה לדלת. מתבגר אוהב לגמור מהר, כדי שלא יתפסו אותו. גם אני הייתי כך, למרות שבבית אוננות לא היתה טאבו. אפילו היו בדיחות קלילות על זה פה ושם. יום אחד ההורים שלי חזרו מקניות, ובאמתחתם היה סינטבון. שאלתי מה זה כי לא ידעתי. אבא ענה: זה סבון כביסה, זה לא בשביל לעשות ביד. צחקתי במבוכה אבל ניצלתי את השיעור עד תום: כי זה מחוספס מידי, שאלתי. אבא אישר.

כמתבגרים צעירים דיברנו חבריי ואני בלי סוף על אוננות, בנות, אברי המין של עצמנו ואברי מין בכלל. גם מעשה האוננות היה משותף לעתים, לא נגענו זה בזה אבל יצא לנו לאונן באותו חלל, ואפילו לשמור שאף אחד לא מתקרב אם מישהו החליט שמה שבא לו עכשיו זה לאונן בלילה בראש מגדל המים המקומי. בסיום האקט הם אפילו באו לבחון את כמות הזרע שנורתה אל קרקע הבטון, וכמובן להכריז שהם מתיזים יותר.

ככה נראה גיל 13-17 (לפחות) של רוב הבנים בעולם. רוצים לגמור מהר גם בשביל הפורקן, וגם כדי להשאיר לעצמם זמן לעוד פעם. אני כל כך מרחם על בחורי ישיבות, שזה כל מה שהם רוצים לעשות, ובהתאמה זה בערך הנושא היחידי שהמשגיחים שלהם מדברים איתם עליו: שאסור באיסור חמור לאונן. הם מאוננים כמו גדולים כמובן, אבל זה כבר דיון אחר. אז אפשר להגיד שהנעורים הם בית ספר לגמירה זריזה. זה בית ספר ללא ימי מנוחה בחגים ושבתות. עוד פחות בחופש הגדול. שנים של אימונים.

כמתבגר עומד לך כל הזמן, ומכל דבר. לשמחתי ראיתי איפשהו (אולי ב"דגראסי"? לא זוכר) שבגיל ההתבגרות זיקפה לא מעידה על שום דבר, אז לא נבהלתי מכך שעמד לי בשיעורים עם מורים, עם מורות ישישות, עם חברים בהפסקה הקטנה, ובגדולה, ובשעת אפס. הדאגה היחידה שלי היתה שלא יראו שעומד. דווקא זין קטן יותר בעייתי, בעיקר דרך טרנינג בימים עם שיעור ספורט. זין שגדל מספיק ניתן, כך גיליתי, להשחיל בין הפופיק לגומי של התחתונים, וכך הזיקפה מסתתרת היטב. אבל אם זה שיעור ריצה צריך לסדר את זה כל הזמן. באותה עת התפרסם ציטוט של מדונה שאמרה שנראה לה נורא לא נח להסתובב עם הידית הזאת לכל מקום. צודקת. חצי מיום הלימודים היה מלווה בחיפוש אחר הזדמנות בלתי מביכה להכניס את היד למכנסיים ולסדר את החבר. ובכלל לא היה לי ברור למה זה אמור להביך. שיעמוד, מה.

התבגרתי בדיוק לפני האינטרנט אז פורנו לא היה זמין כל כך. פה ושם התגלגלו לידיי חוברות פנטהאוז והיתה גם קלטת VHS שעברה בין הבנים בכיתה, אבל זו היתה קלטת של "המדריך לאוהבים 3". זה היה מדריך לעינוג הדדי, ולצד זוגות צעירים היה ניתן לראות שם גם זוג של בני 60 משתגל. פחות חיבבתי את הזוג הזה אבל זה לא שהרצתי אותם קדימה. בספריה בבית גם מצאתי, בין שאר העם-עובדים והזמורה-ביתנים, את הקאמה סוטרה בעברית וגם ספר נפלא של קסאווירה הולנדר בשם "שעשועי מין". התכנים האלה לא היו פורנוגרפיים בלבד, אלא בנו אותי עם הזמן כגבר שהכבוד שלו בסקס זה לענג נשים (לא תמיד הצלחתי). אחד השיעורים המרכזיים שחזרו שם, גם בקאמה סוטרה שהוא בסך הכל ספר עתיק ושוביניסטי בהתאמה, הוא שיש לענג את הזולת בעזרת כל הגוף, ולא רק בעזרת הזין. אולי המהפכה תבוא בזכות הצפה של אתרי הפורנו בטוטוריאלז. הנוער גם ככה שם.

בגיל 17 איבדתי את בתוליי באירוע קצרצר בו גם בת הזוג איבדה את שלה, כך שלא ממש יכולתי לשאול אותה "איך הזין". השאלה הזאת היא הרי "איך אני בהשוואה לעולם". ממש רציתי אישור שאני גבר-גבר, לא בפני עצמי אלא ביחס. לא יודע אם יש בגוף האדם איבר יותר תחרותי מהזין. רק בגיל 21 שכבתי עם מישהי שידעה גברים לפני, ועשיתי את הטעות ושאלתי אותה. "לאקס שלי היה זין ענק", היא ענתה בהתפנקות, ואני הבנתי שמבחינתה היא ירדה ליגה. מאד יכול להיות שבכלל לא, אבל כך או כך היא חזרה אליו אחרי חודש. ברור שזכותה והכל, אין ספק. אני מדבר על האימפקט שזה השאיר עלי – ובכן האימפקט היה שלילי. נכנסתי לתקופה ארוכה בה הרגשתי שאני קטן ושזה מדעי. מצד שני, הרגשתי שיש לי מה לעשות: לשפר תחומים אחרים. למשל להחזיק מעמד יותר זמן לפני שאני גומר (התאמנתי על זה ולהצלחה היו יתרונות וחסרונות, כתבתי על זה פה), וגם לרדת ממש טוב, שזה משהו שכל גבר צריך ללמוד לטעמי.

התחלתי לפלס את דרכי המינית, בהתחלה באופן מגושם, וברטרוספקטיבה הבנתי שהייתי עם לא מעט בתולות בשנות ה-20 לחיי. יותר מכל גבר אחר ששאלתי בנושא. אהבתי אותן באמת, ובמובן מסוים מדובר על בחירה שנובעת מחוסר בטחון (מה זה מלמד על אהבה?). אולי חשבתי, באופן בלתי מודע, שרק בתולה לא תשים לב שאני קטן ובלתי ראוי – כי ככה הרגשתי. יש פה עניין: חשבתי שהזין שלי הוא אני, או שהוא מייצג אותי בצורה מרכזית. לא חשבתי על הפרדה בסגנון "טוב אולי הוא קטן, אבל אני ממש טוב בלהקשיב, ומסאז'ים, ויש לי ידע כללי נרחב וחוש הומור מצוין ואני גם גבר גבוה כך שאני עצמי גדול". רוב מערכות היחסים שלי היו בנות יותר משנה, כך שלקח לי שנים עד שיכולתי לצאת מהמצב התודעתי הזה. פעם מישהי אמרה לי במיטה ש"זה הכי גדול שאני מוכנה להכיל". למחרת סיפרתי את זה לידידה שפטרה את הדברים: "איף, השיט שאנשים אומרים כשהם חרמנים". מיד האמנתי לידידה, ולא לפרטנרית שלי.

כשמאהבת חדשה סיפרה לי שבדיוק סיימה עם אקס ארוך-טווח, היא ציינה שהיה גם עב-טווח. היא ניסתה לתת לי פרס ניחומים: "זה דווקא נחמד שלא כואב לי אחרי כל פעם". אהבתי אותה אבל העניין לא הסתדר לי. חשבתי שתמיד אהיה בשבילה מספר 2 ומטה. פחדתי שיום אחד היא תתגעגע למשהו שלא אוכל לתת לה. מחשבות שווא, אני יודע היום.

אני תוהה אם בשלב הזה אתה, הקורא, תוהה על כמה סנטימטרים אנחנו מדברים. זו כנראה מחשבה בלתי נמנעת, אבל בעיקר כי אנחנו מחונכים לה. גם אני חונכתי לה, וממש בא לי לכתוב פה מספר. אני נאבק בעצמי ברגעים אלה ממש. מתמקח עם עצמי. האם לרמוז. האם לכוון. או פשוט לכתוב. אבל לא. הטקסט הזה יירה לעצמו ברגל אם אפול למלכודת הזאת.

יש גברים שנותנים שמות לזין שלהם. לקראת סוף הרווקות שלי הייתי כמה חודשים עם מישהי שדווקא מולה התחשק לי לעשות את זה. קראתי לו איתן. ודווקא היא, כך גיליתי, הייתה הפרטנרית היחידה שלי שהיה לה תיאבון מיני גדול משלי. מצאתי את עצמי מסרב לה למין כי פתאום לא הייתי בטוח שיעמוד לי, ופחדתי להיות בסיטואציה כזאת. בכל פעם זו הייתה התלבטות: גבר מחונך שלא לסרב למין לעולם, גם כי מיניות הישגית וגם מחשש להעליב את בת הזוג. פעם אחת זרמתי איתה על מין של צהריים ואכן הגעתי, בפעם היחידה בחיי עד כה, לסיטואציה של אין אונות במיטה. היא הפטירה: "אויש, איתן דווקא לא כל כך איתן היום". למה לא קראתי לו שמוליק כמו כולם.

השינוי המיוחל הגיע למעשה כשפגשתי את רעייתי, ואני בן 31. פתאום הייתי עם מישהי שלא רק אוהבת אותי, אלא גם עושה איתי ילדים. זה קשר מסוג אחר, אמון אמיתי שמגובה במעשים. וכשהיא אומרת לי דברים עלי, הקשב שלי גדול יותר. רק איתה ובזכותה הבנתי והפנמתי שאני גדול. באמת גדול. יכול הכל. אני מסתובב אחרת בעולם. ביג דיק אנרג'י זה דבר אמיתי. פעם היה לי הרבה פחות ממנו, היום יש יותר. האיבר הפסיק לגדול סביב גיל 18, השכל לא. וזה מאד משמעותי. להיות בשלום עם הגוף שלך, ועוד עם האיבר שאתה הכי עסוק בו כל החיים – זו מתנה. אחת המתנות שאני מקווה להעניק למשתתפים במעגל הגברים שלי.

ביג דיק אנרג'י זה לא להיות הזאב הרע. להיפך. זו נדיבות של מי שיש לו מספיק והוא מסוגל לחלוק. זה בטחון עצמי שמשרה בטחון גם על הסביבה. בעלי האנרגיה הזו לא צריכים להרים את הקול שלהם יותר מידי, הם יודעים שהנוכחות שלהם מספיקה, ושמשפט אחד סוגר את הפינה. ואם לא, לא נורא, קטן עליהם. נראה לי שזה אינטרס כלל אנושי שיותר מאיתנו יהיו כאלה.

יום ההולדת הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי

השבוע חל יום הולדת 100 הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי. הוא לא איתנו כבר 4 שנים, ולא היה איתנו גם לפני כן. החיים שלו נתקעו יומיים לפני חתונתו שתוכננה ל-3.9.1939.

וורשה.

הוא נולד בשם הרש'לה גוטמן בסתיו של 1920 להורים חסידי גור, עניים מרודים שחיו בדירה קטנה בצפון העיר. הרש'לה היה קדיש'ל, כלומר בן זקונים שנולד אחרי רצף של בנות. היטב זכר כל חייו איך בגיל 3 בכה שעות בלול כדי לקבל שוקולד, ולא קיבל שוקולד או מענה. היטב זכר את יום תשלום שכר הדירה – ה-12 בכל חודש- יום של אימה קבועה בבית. היטב זכר איך באותה תקופה עזב אביו לארגנטינה והפך לסרסור ונשאר שם והפסיק תוך חודש לשלוח מכתבים וכסף. לרוב היה מספר לי שאביו מת ממחלת ריאות. זו היתה נקמתו, הפטריסייד. אך מידי פעם היה מספר את הסיפור האמיתי. לכל פרט בחייו היה לו את הסיפור הנוח, ואת הסיפור האמיתי, ומרגע שחצה את גיל 80 הפסיק להקפיד על השקר.

בעונייה הרב גררה אותו אימו העגונה, בהיותו בן 10 או פחות, לחפש לו עבודה ברחבי הכרך הסואן, דחוס הסוסים. הם הלכו ברגל מרחק רב לשכונות של יהודי וורשה העשירים יותר ושם התדפקו על דלתו של דוד שהייתה בבעלותו נגריה. הדוד ראה את פניהם, התנצל שאין לו משרה פנויה לילד אבל הזמין אותם להכנס לאכול. תודה, אמרה האם, בדיוק אכלנו, אנחנו צריכים לזוז. את בטוחה, שאל הדוד בשקט. הרש'לה הביט באימו בדממה. כן כן, תודה, בשמחות. בדרך חזרה הביתה פרץ הרש'לה בבכי כזה שבא מהבטן. אמא למה? הוא רצה לתת לנו אוכל, למה שיקרת לו שאכלנו היום? אימו הסתובבה אליו והטיפה לו: אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו בבית!

את המשפט האחרון הוא תמיד ציטט בצעקה. כילד הייתי יושב ומקשיב לו שעות רבות. מאז שאני זוכר את עצמי, ביקורים אצל סבתא שלי כללו בעיקר האזנה שלי למונולוגים שלו שכללו פוליטיקת מוסר וסיפורי חיים. לא היתה כל כך אפשרות להגיב או אפילו לקלוט הכל. שטף הדיבור היה מהפנט אותי לכדי נדודי נפש. כשהיה שם לב שאני מביט בו אך לא מקשיב היה שואל שאלה מתוך החומר, אני הייתי מנסה את מזלי ולשמחתו לרוב טועה. או אז היה ממשיך בשלו.

הוא היה מאד תיאטרלי. בגיל 13 הוא מצא עבודה כעוזר סדרן בתיאטרון יהודי שכונתי. אהב מאד לשבת באחורי הקלעים ולצפות משם שוב ושוב. עד יומו האחרון זכר הצגות שלמות בעל פה, מחקה את הבעות הפנים המוגזמות של גלריית הדמויות בדרמות הקומיות העממיות שהועלו שם, ומצטט מילה במילה. אלו היו הפעמים היחידות בהן הוא נראה לי חי. תמיד היה צמא לקהל, בעוד לקהל לא היה רעב גדול אליו. הוא סיפר לי שראה את עוניים הרב של השחקנים שתמיד רדפו אחרי משכורתם המבוששת, והחליט לא להיות שחקן. השחקנים העניים, המחזאים שכתבו את מילותיהם, המלבישות, נגרי התפאורה, הקופאיות, המנהלים – רובם ככולם עלו בסערה השמיימה עשור אחר כך.

עד גיל 15 האמין בדוגמה הדתית כפי שניתנה לו. סיפר שאם היה עובר ליד בית כנסת בלילה היה עושה זאת בריצה, מפחד רוחות הרפאים. יום אחד עבר בחצרו של אחד מרבני החסידות. בידה של שכנה ראה פגר תרנגולת, והיא עמדה בתור ארוך להכנס אצל הרב לשאול שאלה הלכתית: האם מותר לאכול את התרנגולת הזאת. הרב קיבל את תרומתה הצנועה בסך כמה זהובים ופסק שלא, התרנגולת היא טריפה. השכנה יצאה משם בבכי תמרורים. אשת הרב רצה אחריה והחזירה אותה אל החדר, שם גמגם הרב שטעה: התרנגולת כשרה למהדרין. כך שבגיל 15 קיצץ לעצמו סבא שלי הפיקטיבי את הפיאות. הוא כבר עבד כל היום בשלל עבודות מזדמנות, רובן עבודות כפיים בסדנאות שבכל עיר דרומית יותר היו מכונות סדנאות יזע, מפעלי זוטא ללא חלונות או נהלי בטיחות. אבל אחר הצהריים היה להרש'לה כסף ללכת לקולנוע ואף להזמין נערה שתבוא איתו. את מניה פגש על רחבת הריקודים. ראיתי אותו רוקד פה ושם בחתונות (תמיד רוטן על כך שהמוזיקה חזקה מידי ואיומה מידי) ולא התרשמתי שמדובר בעילוי, אבל לטענתו היה רקדן נהדר, ובצעירותו גם בחור נאה, גדול אוזניים ובהיר שיער.

הרש'לה, מניה ושאר בנות ובני דורם לא זכו לחינוך מיני מסודר. את מה שידעו ידעו מבדיחות גסות, קולנוע אמריקני וצפיה בסוסים. מה רבה היתה הפתעתם כשמיטתה של מניה נמלאה בדם. מניה המבוהלת פנתה להוריה. לאחר שסטרו לה הלכו אצל אמו של הרש'לה לתאם תאריך קרוב לחתונה. התאריך שנקבע היה 3.9.1939, אלול.

כולם זוכרים את אהבתם הראשונה כעזה, אבל רוב בני האדם לומדים עם הזמן והחיים לקחת אותה בפרופורציה. לא הוא. הוא טען בפניי, גם בגיל 85, שמניה הייתה אהבת אמת, אהבה עזה, הדדית. כשהיה אומר את זה נהגה סבתא שלי להסתובב בבית ולחפש משהו לא מוגדר תוך שהיא טורקת שלל מגירות וארונות. הרש'לה ומניה הלכו ביחד להפגנות של הבונד והפגינו נגד היטלר ובעד היילה סלאסי. הוא זכר לא מעט מהשירים והסיסמאות שנצעקו בכיכרות. הם השתתפו גם בחפירת תעלות נ"ט סביב העיר, אבל בראש ובראשונה הם התרגשו לקראת חייהם החדשים – סיפור אהבה קלאסי, כמו בסרטים.

יומיים לפני החתונה חנה הצבא הגרמני מול צפון וורשה, השליש היהודי שלה, ובשבע בבוקר בדיוק התחיל להפגיז. בנייני לבנים מתמוטטים. סוסים בוערים. אנשים בוערים. שריקות הפגזים. אנשים נסים מבניין מתפרק אחד למשנהו ונהרגים בשלישי. טוטו תותחנים. זוועת עולם, סיכם סבא שלי הפיקטיבי. הוא היה גבר בן 19, ותפס את אימו ואחיותיו, מנווט אותן דרך ההמון המסויט. איכשהו שרדו את ההפגזה הראשונה.

למחרת גילו יהודי וורשה שהגרמנים מתחילים להפגיז כל בוקר בשבע, וכבר מצאו לעצמם את המסתור שלהם מראש. ההפגזות עדיין גבו קורבנות, אבל פחות. במשך שבועיים-שלושה זו היתה השיגרה. היהודים מסתתרים, הגרמנים כותשים. יום אחד, שבע בבוקר, חיכו כולם במקלטים שהיו עשויים מבניינים לשעבר. דממה. מחכים חמש דקות, עשר דקות. נמאס. התחילו לצאת לאוויר הצח. בזהירות התחילו בדיחות: לגרמנים נגמר הבנזין. היום התחיל בתחושת נצחון קלה. בשלוש אחר הצהריים ההרעשה הגיעה. בניינים מתרסקים על יושביהם. גופות בכל פינת רחוב. גהנום עלי אדמות, הרעים סבא שלי הפיקטיבי מכורסת הטלוויזיה שלו, טלוויזיה שהיה מנמיך לכבודי, אך לעולם לא מכבה.

לא היתה אהבה רבה אליו במשפחתי. אני גם לא יודע להגיד אם אהבתי אותו, כי אדם שלא יודע לתת שום דבר גם לא יודע לקבל, ואהבה שלא נותנים ולא מקבלים מהי? אני די בטוח שאפילו סבתא לא אהבה אותו, ולדעתי העדיפה את זה ככה. גם לה היה בעברה סיפור אהבה מהסרטים שהתחיל כסרט מתח רומנטי ונגמר כמלודרמה משפחתית מבעסת, הולמרק כזה. אפשר להגיד בבטחון שהייתי זה שחיבב אותו יותר מכולם, כנראה בגלל קילומטראז' שהתחיל בגיל צעיר מאד.

החתונה בוטלה עד יעבור זעם, הגרמנים הכריזו שהם מוכנים להפסיק להפגיז אם היהודים יבואו לסתום את החפירות שמפריעות להם להתקדם, והפולנים החליטו ללכת על זה ולשלוח את היהודים. בינם לבין עצמם אמרו היהודים שעכשיו כשיש הפסקת אש, זה לא כל כך נורא שהגרמנים יתפסו פיקוד. הם עדיפים מהפולנים – הם מבינים יידיש!

אבל זמן קצרצר אחרי שהגרמנים נכנסו העירה, נתלו בשכונות היהודיות כרוזים שמזמינים את כל הגברים היהודים להתייצב בכתובת מסוימת בעוד שבוע. הרש'לה חש שזה אות מבשר רעות, ארז תיק קטן והודיע למשפחתו שהוא חותך אל הסובייטים. הוא הלך להפרד גם ממניה. היא התחננה לבוא איתו והוא סירב. זה מסע רגלי בכפור, אמר לה, נצטרך להגיע לגבול וגם לגנוב אותו, ולא תעמדי בקצב. אני אחזור אליך כשהעניינים ירגעו. מניה ענתה לו (גם את המשפט הבא נהג לצעוק, למגינת ליבה של סבתא): אין לי אף אחד בעולם מלבדך! יש לך את ההורים שלך, אמר לה, ואני אחזור. כך הלך. הוא לא יראה יותר אותה, את אימו, אחיותיו, פחות או יותר איש ממכריו.

אחרי מספר תלת-ספרתי של קילומטרים הגיע לגבול עם ברה"מ והצליח לעבור אותו בחסות הלילה. הוא העביר שם זמן מה, וחבר לעוד צעירים שעשו כמוהו. מידי פעם התארח אצל כפריות בלרוסיות שהסבירו לו שהוא חייב להזהר בדרכים כי השמועות אומרות שמסתובבים שם מלא יהודים כרגע. יהודים, הוא גיחך, איך יודעים שמישהו יהודי? יש להם קרניים, הייתה התשובה. הוא הסיר את כובעו והכריז – אני יהודי, איפה את רואה קרניים. הכפריות נבהלו נורא.

אחרי כך וכך חודשים של חיי פליט, וחדשות מדאיגות מאד מפולין, הוא החליט לחזור. בדרכו לעבור את הגבול בחזרה הוא נתפס. גניבת גבול בשעת מלחמה היא ריגול, הסביר לו קצין משמר הגבול, חתום כאן שאתה מרגל. לא חותם, אמר סבא שלי הפיקטיבי, שתמיד טען בתוקף שאינו גיבור ומעולם לא היה. אם לא תחתום תקבל עוד שנה, גיחך הקצין. הרשל'ה חתם והקצין ושפט אותו לעבודות פרך בלאגר בסיביר.

הלאגר היה כלא צריפים מוקף שלג. ארוחה בודדת ביום הכילה מעט לחם. העבודה היתה כריתת עצים. האסירים, חבורה מגוונת של רוצחים, "לבנים" ופליטים התפללו איש איש בשפתו לכפור של מינוס 41 מעלות, כי בטמפרטורה הזו לא יוצאים לעבודה. תפילותיהם לא נענו ובחורף החמים של 1940 נעה הטמפרטורה לרוב סביב מינוס 35 צלזיוס, והם כרתו עצים כמו גדולים. בשעת הארוחה נהגו לפרוס שמאטע בחיקם כדי שפירורי הלחם לא ילכו לאיבוד. לעתים היו חומסים זה לזה את הפירורים, או את כל הפרוסה. בלילה היו מתגרדים מכינים בכל הגוף, ובבוקר קמים לעבודת המסור, מי שקם.

שם למדתי, חזר ואמר סבא שלי הפיקטיבי, שאדם חייב מקצוע. כל עורכי הדין העדינים שישבו שם נשארו שם בשלג. כל המוזיקאים, כל הסוחרים. רק מי שהיה מורגל בעבודת כפיים היה גם נחוץ וגם מחוספס מספיק כדי לצאת משם בחיים.

כעבור שנה כשיצא מהלאגר לא הצליח להכנס לוורשה הכבושה, אבל הצליח להתגייס לצבא הפולני שלחם בנאצים, ואיתו הגיע לראשונה לפלשתינה. הוא היה חייל ממושמע ביותר, על כך היתה גם גאוותו. אבל כשראה עוד ועוד מרעיו היהודים לנשק עורקים אל תוך קיבוצים ומושבים, איתר מכרים של מכרים, ולהפתעת מפקדיו חתך גם הוא. הוא פחד עד מוות שייתפס ויוצא להורג כעריק, ולכן שינה את שמו מהרש'לה גוטמן לצבי אישטוב, וגם את תאריך הלידה שלו מ28.9.1920 ל28.10.1920. באסטרולוגיה לא האמין כך או כך.

צבי אהב להיות חייל וכך מצא את עצמו תוך זמן קצר מגויס שוב, לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. הרב"טים האנגלים היו מקללים פקודות באנגלית והחנת"ר היה מתרגם ליידיש. עם הבריגדה הגיע ליוון ואיטליה ושם למד לשתות בירה ולאכול סוסוני ים, ולמעשה הכל. תמיד התגאה בפני שהוא אוכל הכל. גם חול, שאלתי. הייתי בן 6. צבי התרגז. בנאדם לא מסוגל לעכל חול.

בסוף המלחמה הוא ניסה להגיע למניה, אבל כל בדיקותיו העלו שהיא נראתה לאחרונה עובדת כאחות בבית חולים ארעי בביאליסטוק, בית חולים שהופצץ זמן קצר לאחר מכן. בכל מקרה לא נשאר הרבה את מי לשאול. אימו ואחיותיו הגיעו לטרבלינקה, כמו רוב מי שנשאר בוורשה אחרי מרד הגטו.

עם קום המדינה הוא התגייס לצבא השלישי בחייו, צה"ל, שם היה מפעיל ציוד כבד בחיל ההנדסה. הוא סיפר לי איך הרס לבדו, עם טרקטור עליו תלוי מלבן בטון, שלושה כפרים שננטשו בנכבה: סרפנד אלעמאר שהפך לצריפין, סאקיה שהפך לאור יהודה ואלחיריה שהפך להר זבל. באלחיריה היה בית אחד מעבר לתעלת השקיה שהיתה בלתי עבירה לטרקטור. צבי החליט להשאיר אותו. שרידיו של בית זה עדיין שם. אחרי קורס נגדים הוא הפך לרס"ר בתל נוף, שם נשאר לשרת ככל שרק יכל. לחתונות ומסיבות נהג ללכת לבוש במדיו היצוגיים.

הוא התחתן עם צברית שהכיר, משפחה מכובדת ומקושרת מרמת גן. שועי הארץ היו בחתונה, אבל רק מהצד שלה. מהצד שלו לא היה איש. הוא הביא איתה שני בנים מוכשרים, אחר כך התגרש. את סבתא שלי הוא כבר הכיר דרך חברים. סבתי האלמנה וצבי התחתנו כשהייתי בן שנה והיו זה לזה בדיוק מה שחיפשו: הוא המפרנס עם פנסיה צבאית סבירה, והיא האישה הקטנה שלא משה מעמדתה על השטיחון מול כיור המטבח, מתווכחת אבל מוותרת כשהוא מרים את הקול: חיה'לה!

כשחצה את גיל 80 התחיל לבכות, לראשונה מאז גיל 3. כשהיה מדבר על אימו, או על מניה, או על טרבלינקה, היה בוכה בכי מר. גם השיר "מיין שטעטעלע בעלז" חנק אותו בכל פעם. זה היה תיאטרלי אבל גם אמיתי, כמו ששחקנים יודעים לעשות. עם זאת, יש הבדל עצום בין רגשנות לרגישות, אותה לא פיתח. כשיצא הסרט השני שלי נסעתי אליו לבאר שבע להראות לו אותו בגאווה. כעבור פחות מדקת צפיה הוא הסתובב אלי ושאל תגיד, מתי כבר תעשה סרט טוב.

בשנותיו האחרונות היה אלמן, וחי בדיור מוגן. הוא ניסה לקשור שם שיחה עם מי שאפשר. כלומר כל מי שלא ידע להבדיל בין דיאלוג למונולוג ואיפשר לו לדבר בזרם תודעה בלתי ניתן לעצירה. מילותיו האחרונות היו "את מפריעה לי לישון", לאחות שנכנסה בשתיים בלילה לבדוק מה שלומו. בבוקר כבר לא קם. אני שמח שזכה למיתת נשיקה, המיתה המועדפת על רוב האנושות. אם היה חי היינו חוגגים לו השבוע 100, ביום ההולדת הפיקטיבי שלו באוקטובר, עליו התעקש גם כשנדמה שסכנת עונש המוות בידי כיתת יורים של הצבא הפולני חלפה לה.

להלוויה שלך לא הגעתי צבי. תמיד התעקשת שנקרא לך צבי ולא סבא, למרות שלא היתה לי דמות סב אחרת בחיי. לא יודע למה לא באתי. יודע שלא הייתה לי התלבטות גדולה, אבל אין לי סיבה מנוסחת. על הסרט הטוב אני עוד עובד. השפעת לי על החיים יותר ממה שהייתי רוצה, אבל זה מה שיש. אני לא מתגעגע אליך אבל חושב עליך לא מעט. ואני יודע שגם זה היה משמח אותך קצת, גם אם לא היית מודה בזה. יומולדת פיקטיבי שמח.

מעגלי גברים – מה זה?

מעגל הגברים שלי פותח את שורותיו לגברים חדשים. אבל מה זה בדיוק?

לגברים אין מספיק מסגרות בהן הם יכולים לדבר על עצמם באמת. להביא בחופשיות רגשות, קשיים, חרדות וכשלונות. להפך, מחנכים אותנו לא לדבר על זה. לשתוק. השתיקה מביאה לבושה, לאשמה, סיר לחץ. פלא ש-90% מההתמכרויות בעולם הן של גברים? פלא ש93% מהאסירים בעולם הם גברים? הגיע הזמן לשחרר את השסתום.

במעגל גברים יושבים ביחד, מעט גברים. במסגרת הקרובה הזאת מותר לדבר על הכל. נפגשים פעם בשבוע, בערב, לשעתיים כל פעם. מעלים נושאים שמעסיקים אותנו. מקשיבים, מנתחים, תומכים. לומדים לדבר בגוף ראשון. מידי פעם אחד מאיתנו מגלה שבעיה שמטרידה אותו כל חייו, שמעולם לא דיבר עליה, היא למעשה דבר נפוץ ומוכר. אבן יורדות מהלב, אסימונים נופלים. הלב השבור מגלה שהוא לב שלם. זו תמיכה של אחים זה בזה.

יש הרבה מעגלי גברים בישראל. זה המעגל שלי. אני (רותם) רק מנחה אותו. אני לא המשתתף הכי חכם, לא יודע יותר מאף אחד במעגל. התפקיד שלי הוא לאפשר לזה לקרות. רוצה לדעת עוד עלי? אתה יכול למצוא תכנים אישיים שלי כאן, כאן וכאן.

מעוניין להצטרף למעגל, גבר? לחץ כאן ואני אחזור אליך.

סף הארי

*כתבה זו פורסמה בקיץ האחרון בבלייזר בשינויים קלים*

שי קויפמן, אותו פגשתי עוד ביושבנו על ספסל הלימודים, הוא בנאדם משעשע. את נעוריו בילה על הבמה, עבר תקופה גם בתעשיית הקולנוע, אבל כבר עשור שהוא בספארי. עם שתי ילדות (אורי, 4, וליבי, חודש) ואישה (עורכת הסרטים רעות האן) הוא אחד האבות המשעשעים שתפגשו. ערב אחד הזאטוטים שלי משחקים עם אורי, והוא מתקשר אליה ממשמרת הסגירה בספארי ואומר "אני אאחר הערב, יש פה דב שלא הולך לישון". הילדה כבר מכירה אותם בשמותיהם ושואלת "זה טנגו או מיכל?". מבחינתה הם קולגות של אבא, וזה נכון. אגב, זה טנגו. מיכל כבר שינה שנת ישרים.

אז אחרי כמה שנים שאני רואה את שי חי במציאות הזאת, הזמנתי את עצמי לספארי לראות איך נראים חייהם של העובדים, ובעיקר העובדות, כי רוב הטיפול בבעלי החיים פה נעשה על ידי נשים. חמוש בצלם העל אילן ספירא, ששם משפחתו מורכב מאותיות ספארי, נכנסתי עם בוקר בשערי מה שידוע כגן החיות הגדול במזרח התיכון. בשטח של אלף דונם ולמעלה מאלף מיני בעלי חיים, יש פה הרבה מהדבר שהכי מסקרן אותי בעולם – אחורי קלעים.

20190611_075813

אנחנו מתחילים את הבוקר עם קרנפה בשם טנדה. היא חיה כמו כל הקרנפים בשטח האפריקאי הפתוח, אבל לטנדה יש דלקת עיניים כרונית שמסכנת את ראייתה. אז איך מטפלים יום יום בעין של קרנפה, ועוד אחת שמטופלת בגורה קטנה שצמודה אליה? אנחנו עולים על ג'יפ. מקדימה יושבים רמי תם, מנהל מחלקת השטח האפריקני הפתוח שהתחיל לעבוד בספארי עוד ב1980, ובת זוגו נתי קובץ תם, מאמנת בעלי חיים. אנחנו נוסעים עד לנקודת הטיפול הקבועה של טנדה. בעקבות תהליך אימון ארוך היא יודעת להגיע כל בוקר לכאן. רמי ונתי יורדים מהג'יפ ונתי קוראת לטנדה לבוא לנקודה המדויקת ליד העץ. הקרנפה באה ברצון. קודם כל מונחת בפני טנדה וביתה טלטיני תערובת מזון. בזמן ששתיהן אוכלות, נתי מורידה מפניה של טנדה מסיכת יוטה ששומרת עליה מפני הזבובים, ושוטפת לה את העין בעדינות. "היא לא מקבלת את כל האוכל שלה פה, כי מפה היא תצטרף לארוחת הבוקר של שאר העדר, ואנחנו לא רוצים מצב של האכלת יתר". גם טלטיני יודעת בדיוק איפה לעמוד כדי לאכול, קרוב לאמא אבל במרחק מספיק כדי לאפשר טיפול. רמי ונתי מלבישים מסכה חדשה ונקיה, וחוזרים לג'יפ.

הג'יפ מוחלף בטרקטור עם עגלה נגררת, שיודעת לשפוך 700 ליטר תערובת על פני דרכי ההאכלה הארוכות. רמי נוהג ואני לידו. ספירא יושב על העגלה ומצלם לאחור, עף על החיים. רמי: "פיתחנו שיטה של איזורי האכלה לפי יחסי כוחות של המינים. בין היתר יש פה קרנף, זברה וצבי תומסון. כל אחד בסדר כוחות אחר. אנחנו מאכילים אותם על פסי האכלה מאד ארוכים, כדי שגם מי שחלש יהיה לו איפה לאכול. בחורף זה בסככות, בקיץ בחורשות. עבור צבאי התומסון שהם החלשים ביותר בנינו אזור מגודר, עם חורים בהם רק הם יכולים לעבור, והם יקבלו את האוכל שם". בזמן שרמי מדבר קרנף רחב שפה אחד מרכין את ראשו הכביר ממש מתחתיי. אני מדמיין איך הקרן שלו משפדת אותי עוד שניה, אבל רמי אומר "אל תדאג, אם הוא כבר ישפד משהו זה את מיכל התערובת, הוא רעב". טוב סבלנות יא חזיר.

20190611_081252

בצומת T רמי יורד מהטרקטור, מפלס את דרכו בין זברות וקרנפון תועה, וחוסם את הצומת בעזרת מחסום מתכתי בודד. יש בספארי גם מבקרי בוקר, צלמי טבע, ביוטופים וסטודנטים. עכשיו דרכם חסומה מלהפריע להאכלה. רמי קופץ על הטרקטור ונותן גז. החיות רואות את זה ומזנקות קדימה. "הן באות קרוב אלי ואני יכול לראות איך כל אחד עבר את הלילה. רמת הפעילות יורדת פה בלילה אבל עדיין יש קרבות, המלטות. אני יכול לזהות צליעות, דימומים, שבירות קרניים, וגם אם איזו זברה לא מגיעה לאכול ואני רואה אותה שוכבת תחת איזה עץ, אשלח מישהו לבדוק אותה". איך לעזאזל המישהו הזה יזהה את הזברה הזאת שעה אחר כך בין שאר חברותיה השבעות תחת העץ? "אני מצלם לה את התחת. זה לא נכון שכל הזברות נראות אותו דבר. לכל זברה יש מבנה פסים ייחודי והאחוריים שלה זו תעודת הזהות שלה. אבל הצוות שלנו מספיק מיומן כדי לזהות את המסכנה בתוך העדר גם בלי זה".

רמי בכלל רצה להיות מהנדס חשמל, ולמד את זה. אחרי שירות קבע בטייסת קרב טייל בעולם, ובסוף התביית בספארי. "גדלתי בבית בלי חיות. פה למדתי לאהוב אותן בשגעון. אני פה כל השנים בגלל הנאה צרופה. קלוט", הוא מצביע, "אתה מטר מכביש 4, ואתה בבועה של שקט, מרחבים וחיות פרא. ועכשיו אנחנו נוסעים להיפופוטמים", הוא מסתובב בדאגה לספירא: "הם מאד רגישים לכל שינוי, הם זריזים, חזקים ולא חמודים בכלל. אל תנסה לרדת מהעגלה כי הם ישסעו אותך תוך שניות".

20190611_081248

היפופוטם הוא בועה לחה בגודל של קרנף. "החיה הזאולוגית באמת שונה לגמרי מהחיה הספרותית. אם זה זכר שליט או נקבה עם ולד, הם סופר טריטוריאליים ואלימים. הם צמחוניים אבל באפריקה הם קורעים לגזרים לא מעט בני אדם בשנה". נו כמו טבעונים בפייסבוק. למרבה המזל ספירא מתאפק ולא דופק קפיצת מוש אל תוך המון סוסי היאור החשדניים שמתגודדים תחתיו בדרכם אל ארוחת הבוקר. פה ושם אני מזהה אחד צולע, אפילו בקושי הולך. אני שואל את רמי על אודותיו.

"יש גני חיות שלא רוצים להראות חיות זקנות והם מעלימים אותם בכלובים מאחורי הקלעים. אבל דווקא חיה זקנה, חלק גדול מהבטחון שלה זה העדר. אז אצלנו לא מעלימים אף אחד, ואתה רואה את כל התהליך – מלידה ועד זיקנה ומוות. אז גם רואים פה גוויות מידי פעם. הוטרינר בא ורואה, אם הוא מת מזיקנה או מקרב. אם זה משהו אחר אז שולחים לבדיקה. אחר כך תורמים למוזיאונים, אוניברסיטאות, חדרי טבע. לפעמים רק את הראש, קרניים, עור, לפעמים את כל הגוויה. ואם מתו בקרב, אפשר גם להשתמש בה למזון, לתת אותה לאריות, נמרים… גם הטיגריסים ישמחו לקבל איזה גנו".

הסיבוב מסתיים. החזקות והחלשות קיבלו את מזונן, ורמי יושב לקפה של בוקר במשרדו. אחורי הקלעים של הספארי מלאים בשלטים, לוחות מחיקים וטבלאות. כל חיה מקבלת תכנית תזונתית מדויקת, על כל קופיפה וג'ירפה נכתבות תכניות של אימון, העשרה, מצב רפואי… לו רק היו יודעות. אנחנו פוגשים את גלי ברקוביץ', מאמנת בעלי החיים של הספארי. "החלום שלי היה לעבוד עם דולפינים, אבל גיליתי שהם אוברייטד בטירוף. אנחנו בכלל לא מעניינים אותם". אבל הרי יש בהיסטוריה סיטואציות בהן דולפינים הצילו בני אדם? "בסדר, היו גם מקרים של אנשים שגידלו אותם זאבים. בוא ניקח דברים בפרופוציות. הרחתי כמו דג במשך שנה, כל היום קרצפתי דליים ופילטרים. לא נהניתי. אז הגעתי לספארי לפני 11 שנה, מיד לתפקיד המאמנת הראשית. בראיון העבודה אמרו לי לא, אנחנו לא קרקס, אצלנו אין שואו ואין אימון. אמרתי רגע, זו לא הכוונה. אימון זו הגברת התקשורת, יצירת הבנה. אפשר לטפל לטנדה בעין על ידי חץ הרדמה יומי, אבל זה לא כיף לא לה ולא לנו. אז מלמדים אותה כמו שמלמדים ילדים, חיזוקים חיוביים, דיבורים, המון אמון. הכל מבוסס על צ'ופרים, פרסים, אמון ולא על עונשים. אם טנדה יום אחד לא רוצה להגיע, זה קרנף. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להכריח אותה. אני רוצה שהיא תרצה".

20190611_110516

אנחנו נפרדים מרמי והולכים עם גלי לאימון גורילות. מטרתו היא להכין אותן יום יום לטיפול רפואי, לכשיזדקקו לו. "אנחנו חייבים להיות דמויות מטיבות בחיים שלהם, לא אלה שמגיעים רק כשצריך לעשות משהו לא נעים. אמון שוברים בשניה. אם אני מבטיחה לך גמול, אתה בא ולא מקבל – האמון מיד נפגע. אם עושים טעות צריך להגדיל את הצ'ופר, ואם התזונאית לא מרשה נאלץ לקחת צעד אחורה ברמת הקושי שאנחנו דורשים מהן".

אנחנו אצל הקופים. בחצר סמוכה אוראנג אוטנית אחת מצאה שק ומתכסה בו כדי להשיג צל. "לפעמים הם גם טובלים את השק במים ומתקררים". האוראנג אוטנים חיים בשטח ובו מבנה סנדות מורכב, משהו שנותן להם מרחב עם צל, ומקום לנוח, ודברים להתלות עליהם כמו שהם רגילים להתנייד… "אם היינו נוטעים עצים הם היו מצליחים לצאת החוצה". קופת גיבון מתיישבת מזרחית על קצה עמוד ומתחילה לשיר "אווו אווו". זה נקרא שיר משפחתי. כדי לשמוע אותו, פלוס הסבר קצרצר של גלי, לחצו פליי כאן:

 

הגורילות חיות מאחורי חלון זכוכית עבה במיוחד. הזכר השולט, לוקאס, מזכיר לי את הבדיחה: גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת? איפה שהיא רוצה. גלי: "יש קטע שאחרי שנים שאתה בא במגע עם החיות האלה, ובונה איתן אמון ותקשורת, יש פיתוי להגיד – אני יכול להרשות לעצמי לגשת פעם אחת ולתת לגורילה חיבוק. וזו בדיוק הסיטואציה שבה אתה נהרג. ספירא תתרחק, האימון מתחיל". הבעיה היא שספירא, שמספר הקעקועים שהוא קעקע על עצמו בחמש השנים האחרונות עבר את ה-35, הוא גם סוג של פרא. על רקע שירת הגיבון הנפלאה, גלי לוקחת את לוקאס לצד ונותנת לו פירות כדי שלא יפריע. מור, מטפלת שנראה שיש לה חיבור טוב עם הקופים, מבקשת את כף היד של אמליה, נקבת גוריל בוגרת, ומלטפת לה את פנים כף היד. היא מבקשת להסתובב והיא מסתובבת. אחרי כל מעשה נכון היא מקבלת פרי ישר לפה. עכשיו היא שותה מיץ ממותק ממזרק שקוף גדול. מור מסמנת לה לתת כתף, ועושה כאילו היא מזריקה לה, צובטת קלות באמצעות אטב. המצלמה מתקתקת. באוויר חולף מטוס נוסעים ענק. אמליה שוב שותה מזרק של פטל. גלי אומרת לספירא "אתה קרוב מידי", וכמו כדי לתת לכך סימן קריאה, לוקאס מתרומם ודופק מעבר לסורג שאגת אזהרה שגורמת לספירא ליפול על התחת. אני מפציר בו לסגת, גלי כבר פוקדת עליו והוא יצא. הוא אומר "למיטב זכרוני זו פעם ראשונה בחיים שגוריל נהם עלי. אבל לא נבהלתי." גלי: "זה הוא קובע. לא אנחנו. וזה הכל עניין של אמון: אני לא יכולה להיות מעורבת בסיטואציה בה הוא חש בסכנה. הוא סומך עלי. זו הייתה רק שאגת אזהרה. מה שיכול היה לקרות זה שהוא היה לוקח את אמליה ומרחיק אותה ממור, בקטע של "זה לא שווה את הבננות".

אנחנו מבקשים לשמוע עוד על לוקאס. הוא הגיע לפה לפני שנים כזכר שולט. הוא שלט מיד אבל לא היה ניגש לאימונים, רק צפה מרחוק. "לקח שנתיים עד שהוא החליט שכולם מקבלים צ'ופרים שווים, והצטרף למשחק". וואו, איזו דחיית סיפוקים.

20190611_105345

אנחנו ממשיכים לאימון של מותק הפיל. מותק, 57, התפרסם כשלילה אחד בשנת 2008 התגנבה לכלובו נכדתו של השר דאז בנימין בן אליעזר. הוא חש כנראה מאוים ופצע אותה. "מותק מבחינתו הגן על עצמו ממישהו שהוא לא הכיר. אם הוא היה רוצה הוא היה הורג אותה, והוא בחר שלא. אבל לא היה צורך לעבוד איתו מחדש על יצירת אמון כי זה קרה בלילה, בלי קשר למישהו מהצוות. למחרת בבוקר הוא התנהג כרגיל". למותק יש אבצס מוגלתי בכף הרגל, והטיפול ממוקד בלנקות לו את האיכסה תוך כדי שהפיל יהיה הכי שמח שאפשר. "בקיץ חם לו, וראינו איך האוזניים מתנופפות, והזבובים מציקים לו וראינו שהוא לוקח מים מהגיגית ומשפריץ על עצמו, עושה לעצמו מקלחת. הוא תיקשר את הצורך שלו. אז הבאנו את הצינור ועכשיו אנחנו מקלחים אותו תוך כדי".

בקה ריפקין, מטפלת פילים לונדונית, מכינה פיילה עם מי מלח. גלי מקררת בצינור את כל הסורגים וקוראת למותק: "אתה רוצה להתקלח מאמי? בוא". בקי כבר חתכה לו מבעוד מועד סלט עם שזיפים, מלון, אבטיח, אפרסק, סלקים מבושלים, אורז. השיניים שלו שחוקות ומשתדלים שלא יצטרך ללעוס. גלי מסמנת לנו את קו הבטיחות ורושפת לכיוון ספירא: STAY! ספירא: הלו, למה ככה, לפחות זרקי לי איזה פרי.

בקה מסבירה קצת אנטומיה: "החדק שלהם הוא רק לנשימה. זה לא מקושר כמו אצלנו, אז הם לא יכולים לנשום דרך הפה, ולא לשתות או לאכול עם החדק. רק לשאוב כמו לתוך קש בשרי, ואז להתיז לפה". העבודה מתבצעת תחת שמשיות לרוב כי הדקות ארוכות והשמש קופחת. מותק פותח בעזרת רגלו את הצוהר הקטן בסורג ומחכה. כל הפרונט שלו נמשים ג'ינג'ים. הוא מגרד את החדק שלו על הבטון הרטוב ונושף. זה משפריץ, וזה סימן שהוא רוצה מקלחת. גלי מאכילה אותו בפירות בקצה החדק בעוד בקה שוטפת את כף רגלו בצינור, בלחץ דומה למקלחות חוף. בוץ וחציר נשטפים משם, והיא מברישה עם מברשת ירוקה קטנה. ספירא שוב עובר את הקווים ומבקש ממני: אם אתה רואה חדק מתקרב, תן סימן. יש לו ילד לספירא, אני לא מצליח להחליט אם "אבא שלי נרצח על ידי פיל" זה דבר שעושים לך כבוד עליו בבית הספר, או רק מריצים עליך דאחקות. חתיכת פרי נופלת למותק על קיפול החדק עצמו והוא מאזן אותה יפה, מקפיץ באוויר, תופס והופ לפה. תמיד רעב, לא מוותר על פירורים, שר לנו ברי סחרוף.

20190611_125759

בדרך חזרה מהאימון המוצלח אני שואל את גלי על המבקרים בספארי, שחלקם עדיין זורקים אוכל לחיות, וסיגריות, ובקבוקים. "הקהל הישראלי אוהב תמורה לאגרה. שילמנו כניסה ואנחנו מצפים לראות את האריה כמו בנשיונאל ג'יאוגרפיק, רץ וקופץ ומזדווג. בפועל אריה זה חתול. הוא רוב הזמן ישן. הם לא מבזבזים אנרגיה סתם. ואם הבמבה שבאת איתה מהבית מעוררת את הסקרנות של הקוף, זה מאד מפתה לזרוק לו אותה. אבל הקהל גם מאמן אותנו. למדנו שהקהל רוצה לראות את החיות זזות, אז החלטנו, בימים של הרבה קהל, לא לתת ארוחת בוקר גדולה מידי שתשבית אותם, אלא לחלק את זה לארוחות קטנות וכל חצי שעה לתת להם לאכול. והקמפיין "מי שאוהב לא מאכיל" שלנו עובד יפה. הכי נפוץ פה זה לראות ילדים שמסבירים לאבות שלהם "אבא, אסור להאכיל". אני נזכר שככה זה עבד גם עם קמפיין "צא לנוף אך אל תקטוף" בשנות ה-60: הילדים שמעו בגן והסבירו להוריהם מהם פרחים מוגנים. "נקודת המוצא היא שאנשים לא רוצים להזיק כדי להזיק, הם מחפשים את האינטראקציה ואני הכי מבינה את זה, גם אני פה בשביל האינטראקציה". לא פייר, את כן מאכילה אותם. בכל זאת אני מחזיר בשקט את הבמבה לכיס.

"העניין של הציד חשוב גם לחיות, ואנחנו מנסים לשים לאריות את האוכל כך שיתאמצו וישחקו בשבילו, בתוך כדורים או חביות. והם גם צדים לא מעט עופות שעוצרים לנוח דווקא אצל האריות, ושם אכן נקבעת מנוחתם. ויש כבל שמריצים להם את האוכל עליו. אבל זה אף פעם לא יהיה כמו מרדף על באפלו" ומה עם לתת לאיזה באפלו גוסס לרוץ אצלם? "בחיים לא נעשה את זה. הרווחה של הבאפלו חשובה לא פחות מהרווחה של האריה. ואריה שרואה באפלו גוסס עלול להתחיל לנשנש אותו מהרגל. זה מוות מזעזע. שמע, אני צמחונית אבל כשאיזה חיה מתה פה וצריך לחתוך אותה, אני עושה את זה". אז כן, את יודעת לפרק גנו? "כשצריך".

לאחרונה נפטרו כמה חיות בספארי. מה עם לקנות חדשים? "אין מכירה של חיות בר. אתה משלם רק עבור המשלוח. ארגון גני החיות האירופאי מחזיק רכזי גזע, שיש להם את כל המידע הגנטי והרפואי לגבי כל החיות, ורק הם מחליטים מי יגיע לאן, כדאי למנוע התרבות קרובי משפחה". איפה הייתם במשחקי הכס תגידו לי. "רכז גזע יכול להחליט דברים כמו "הנמרה הזאת יכולה להתרבות פעמיים עם הנמר שלכם ואז היא תטוס לאוסטרליה להמשך חייה". זה כמו קצין מיון של קרנפים. אני מדמיין קרנף בא אליו ואומר לו אחי, אתה חייב לעשות לי קומבינה, אני צריך להיות עם בן דוד שלי ברמת גן.

הטלפון של גלי מצלצל, זה חבר שלה. היא עונה בזריזות: אני עוד דקה באימון דורבנים, אני אחזור אליך. "אני מחזקת חיובית בחיים בכלל. זה דבר שלמדתי מהחיות. זו אינטראקציה אנושית בסיסית, עם ילדים עושים את זה כל הזמן ולא מזיק בכלל לחזק גם מבוגרים. תנסה. הבעיה ש"הרבה אנשים מדברים לחיות, אבל מעט מקשיבים להן" (א.א. מילן). כמו אלו שמחבקים ארנבונים, שבכלל לא אוהבים את זה. פעם עשיתי למותק מקלחת, והוא ככ נהנה שהוא נשכב על הרצפה והרים רגליים באוויר, הייתי בעננים, ולא שמתי לב איפה החדק שלו – והוא ניסה לתפוס אותי. שמתי לב בשניה האחרונה וזינקתי לאחור. אם הוא היה מצליח הייתי נתונה לחסדיו, והוא היה כנראה רומס אותי באיזשהו אופן. הוא בכל זאת פיל, גם בכוונה טובה הוא ענק. ככה זה חיות בר – אסור אף פעם להוריד את המגננות".

20190611_081359

חם לי. אני לא יכול יותר ורוצה קצת מזגן, נכנס לצריף רחב ידיים. בפנים כ-30 בחורה ובחור מוחאים לי כפיים: "היום יום הולדת היום יום הולדת!" אני משועשע, אבל אחרי שניה נכנס עוד מישהו ומסתבר שהם עושים את זה לכל מי שנכנס. אלו הם מדריכי הספארי בהפסקת אוכל, וזו חבורה עליזה וסוריאליסטית במיוחד. אני מקפיא את עצמי ויוצא לראות את בית החולים לחיות בר של הספארי.

בית החולים הוא שת"פ של הספארי ורשות הטבע והגנים. ד"ר אריאלה רוזנצווייג-בולר לוקחת אותנו לסיור במתקן. "כשהקמנו אותו פה קלטנו 200 חיות בשנה, היום זה כבר 5000 בשנה. חוץ מטיפול, כולל נמרץ, הקמנו פה גם בנק פלסמה לחיות, בנק נוצות לעופות שצריכים השתלה כדי לעוף, אנחנו גם משתילים צואה לחיות שמערכת העיכול שלהן לא מתפקדת עם הפלורה הקיימת במעיים. והנה בנק הרקמות". על חדרון קטן עם דלת זכוכית ענקית יש שלט: "הכניסה אסורה למעט באישור מראש, וגם אז אסורה אז בקיצור אין כניסה!" בפנים מונחים שני דוודי פלדה גדולים, מכילים בין היתר חנקן נוזלי. "זהו בנק הרקמות, פרויקט חדש. הרעיון הוא לשמר רקמות של מינים נכחדים, מתוך הבנה שיום אחד נוכל לייצר מהרקמה בעל חיים חדש – לא שיבוט. לקחת תאי עור ואותם להפוך לתא ביצית ותא זרע ולהפוך לבע"ח חדש עם מטען גנטי חדש. זה בתחילת הדרך. זה פרויקט בשת"פ עם גרמניה – יזראל-ג'רמן ארק אוף לייף. הרעיון הוא שבשני המקומות יש עותקים של כל רקמה".

20190611_133107

אנחנו מטיילים בין המחלקות. פנימית א' למשל זה חדר לא גדול ובו עץ. על העץ עומדים וממצמצים לקראתנו כעשרים דורסי לילה: תנשמות, אוח אחד, כוס או שתיים, גוזלי ינשוף והמון שעירים קטנים. כולם הובאו לפה פצועים. על הקרקע מונחת צלחת עמוסה בעכברונים מתים. מידי פעם צולל אחד מהם ותופס לו חטיף. "באביב יש יותר חיות בבי"ח. כי באביב יש יותר מטיילים שמגיעים לטבע, לעתים עם ג'יפים ואופנועים ודורסים כל מיני בעלי חיים. זורקים זבל שהחיות אוכלות ונחנקות. ויש נדידה. ויש גוזלים שהם פגיעים יותר. ויש גם גיזום שפוגע בקינים בלי סוף. גם מכסחות דשא הן אויבות של קיפודים וצבים. השיא הוא שקיבלנו ביום אחד 110 חיות לטיפול".

בחדר הניתוח יש חלונות ענק ומאחוריהם אודיטוריום כמו שקורה לעתים בחדרי ניתוח אוניברסיטאיים. "לעתים אין משמעות להצלת הפרט הבודד, אם זה לא מין נכחד. אבל לחינוך יש השפעה אדירה". הוטרינרים פה צריכים לדעת למעשה הכל, על כל המינים. "תחשוב שאתה צריך להיות מתמחה של כל מחלקות בית החולים, ועכשיו תכפיל את זה במספר המינים היבשתיים (והאוויריים) שקיימים", אומרת לי ד"ר נילי אנגליסטר, "יצא לי לטפל גם בחיות קטנות מאד. הביאו לי גורי עטלפי פירות שזה יצור במשקל 3 גרם. ופעם הביאו לי עכבישה, אלמנה שחורה, ואמרו "היא לא נראית טוב".

20190611_134027

נילי עומדת לנתח חסידה. היא הגיעה לכאן עם שבר בכנף, והכניסו לה מוט מתכת שיאחה את העצם בצורה טובה. זה קרה ועכשיו נותר לשלוף ממנה את המוט. אריאלה מראה לנו ברנטגן את השבר המקורי, ואת המצב כרגע. השיפור ניכר גם לעין בלתי מקצועית. מוציאים את המקל מהכנף של החסידה, ומוציאים, ומוציאים, לא יאומן האורך.

20190611_134039

כדי להרגע, אני יוצא משם ונכנס לחדר אקראי. החדר מתברר כמטבח של בית החולים.

נועה היא בת שירות בת 19. היא עומדת במטבח וקוצצת סלט בשר לצבי ביצה שמאושפזים פה. "זה השירות הלאומי שלי", היא אומרת בעוד היא גוזרת עכבר מנוח. מה ביקשת לשירות לאומי? "משהו עם חיות. לא ביקשתי לקצוץ עכברים. אבל באתי לפה וראיתי שזה חלק ממה שעושים. זה מה שהחיות אוכלות בטבע אבל עכשיו הן חולות וצריך להאכיל אותן כדי שיתחזקו". מתנדבת בשם הדר מכניסה רק ראש דרך הדלת ומבקשת מבת שירות בשם כליל: "כשיגיעו הרימות תכניסי אותן לפריזר? תודה נסיכה!", והולכת. אני מביט בפריזר, ויש עליו שלט שלדעתי צריך להיות מודבק על כל פריזר בעולם:

20190611_123252

"חלומי הוא להיות וטרינרית", אומרת כליל. "הבנתי את זה פה. קיפודים זה הקטע שלי. הם באים לפה בדרך כלל כשיש להם סקביאס, או שנשך אותם כלב. הם חמודים ממש ואני אוהבת להיות חלק מההחזרה שלהם לטבע". אני שואל את הדר: למה את מתנדבת פה? "כי הם חמודים רצח. רוב מה שאנחנו עושים פה זה לשקול ולהאכיל, ולקרוא לאחות אם משהו משתבש מעבר לכך. אין פה מספיק תקנים והקטנים האלה צריכים אותי. יש אנשים שרוצים להתנדב פה אבל הם באים לפה בפעם הראשונה בשבע בבוקר, רואים שזה דירטי ג'וב, ואומרים די, זה לא בשבילי. אני נשארתי".

20190611_124039

בסוף היום אני תופס את שי קויפמן ברגע פנוי במחלקת הטורפים בה הוא עובד בשנים האחרונות. "התחלתי פה כמדריך ונושא החינוך ממש חשוב לי. אחרי כמה שנים עברתי לפה לפגוש את החיות. זוכר את טנגו, הדב שלא רצה להכנס לישון? הוא פשוט לא שמע אותי קורא לו לישון, היה חירש וזקן מאד. הוא נפטר לפני כמה ימים. עצוב. הוא היה הכי זקן פה. בן 31. הוא היה בתקופה טובה של פעילות אבל בוקר אחד לא התעורר, ועכשיו הזקנה שלנו זו מיכל, דובה סורית בת 29. הראש של טנגו עבר לאוניברסיטת תל אביב, ולדעתי את השאר קברו. יש חיות שאתה לא רוצה לראות את האריות אוכלים, רק מהכבוד. כאילו, זה הדב ש'ך".

אנחנו עוברים בין המשרדים ואני רואה "לוח העשרות" תלוי שם. מה זה? "אנחנו מאד עסוקים באיך לשבור להם שיגרה. הדובים למשל אוהבים גזם מרוח בחמאת בוטנים. פעם ב לקבל דבר כזה מאד משמח אותם. כורש למשל זה נמר, תולים לו יוטה רטובה עם תבלין. לפעמים הוא יכול לתלוש את זה, לפעמים הוא רק מרחרח את זה, או מלקק. אנחנו לומדים מה הוא אוהב יותר או פחות. יש העשרות גם בבתי הלילה וגם בחצרות. בחורף הם הרבה בבתי הלילה, כי הוא יורד בארבע וחצי. כשאני בא כורש נהיה חמוד, מתגלגל על הרצפה. אבל לא כל החתולים הגדולים שלנו פה אוהבים אותי באותה מידה. יש פה טיגריסית שאוהבת את כולם חוץ ממני. משמרת הסגירה איתה זה אתגר, שואגת לעברי… מחיצה או לא, זה מפחיד לאללה. אני בא עם צ'ופרים והיא לא לוקחת ממני." אנחנו הולכים לבקר את זקנת הדובים, מיכל. בפתח בית הלילה שלה שסועה אנפה. היא תפסה אותה בעצמה. אולי לא כזאת גריאטרית. היא מייבשת אותה בקרני השמש האחרונות, אולי מעוניינת בביף ג'רקי.

שי: "כל הזמן שואלים אותנו המבקרים – אז מה, אתם מסממים את החיות? ממש לא. רוב החיות נחות רוב הזמן. מוציאות אנרגיה רק כשצריך. זה ניהול חיים נכון". לאיזה חיה אתה הכי מתחבר? "קופי המקוק. התפעול של קופים יותר מסובך. הם יותר אינטילגנטיים ורגישים לכל מיני דברים. הם יכולים כקבוצה להחליט לא להכנס לישון. מקוק זנב אריה הם בסכנת הכחדה סופר חמורה, נשארו רק 3000 כאלה בטבע, במקום אחד בהודו, ליד גואה. כורתים להם את היערות. פעם הסבתא שלהם, שהיא גדולה וחזקה ושולטת גם בזכר האלפא, ילדה גור והוא מת. כמה ימים אחר כך נולד גור לנקבה אחרת בחצר, והיא חטפה אותו. חשבנו שזה יסתדר כי יש לה חלב, אבל הגור לא ינק ממנה כל כך ולא שרד. ואז היא חטפה גם את הגור הבא שנולד לנקבה אחרת. נאלצתי לקחת אותו ממנה, כבר לא היה לה חלב בכלל. אז היא זוכרת אותי לרעה, והסיתה את כל המקוקים נגדי. הם לא יודעים שאני לטובתם, הם רק ראו אותי חוטף גור מהמנהיגה שלהם".

שי פותח בפנינו את המקרר, ארוחות מסודרות שם לפי נמען. ליד השם "כורש" מונחת רגל של איזו אנטילופה, ככה כמו שהיא. זו הארוחה שלו? "בערב הוא מקבל את הארוחה המרכזית שלו, זה רק פינוק למחר בבוקר."

השמש מעריבה ואני יוצא הביתה דרך הפקק בכביש 4. בשוליים עומדות שתי מכוניות ושני זכרים חובטים זה בזה, בעוד הוולדות שלהם בוכות במושבים האחוריים. אחחח, בני אנוש. התגעגעתי.

ברגל מעכו לנהריה

בסוכות לקחנו יום לעצמנו, רעייתי ואני, והלכנו הליכה שראוי לספר עליה.
השארנו את האוטו בנקודה הדרומית ביותר בטיילת של נהריה, ליד סלון השיער של סיגי. מונית לקחה אותנו מסיגי לבית החולים הפסיכיאטרי "מזור" שלחופה הצפוני של עכו. ירדנו לקו המים, ומשם פשוט צעדנו צפונה.

20191019_114523
נקודת ההתחלה בעכו

לא ידענו מראש האם הדרך כולה פתוחה בפנינו, או שיש חסימות על החוף שיאלצו אותנו ללכת דרך מטעים או אפילו לדפוק אוריינטציה עד כביש 4. זה קורה למשל כשהולכים מחוף בת ים לחוף יבנה. הרבה יותר מידי מתקנים בטחוניים חוסמים את החופים היפים של האזור ההוא. שמחים לבשר שפה בצפון הכל היה פתוח לרווחה.

החוף בטיול הזה הוא סלעי, יפהפה ומלא לגונות פיציות שמשתנות בין גאות לשפל. כוכי הים מלאים חיים, שבלולי מים, סרטנים, רכיכות וצדפים, דגים קטנים שמחכים לגאות שתחזיר אותם לים הגדול, וגם כאלה שמעדיפים להישאר. ההליכה על הסלע מתאגרת כי לעתים הוא חלקלק, ותמיד קשה ושפיצי.

20191019_114913

בנקודות רבות ניכר שיושבי המקום, לפני מאות ואולי גם אלפי שנים, חרצו בסלע כדי להפוך אותו לשימושי. משטחי ייבוש לאצות, בריכות דייג ופתיחת נתיבי סירות אל הים הפתוח הם רק חלק מהצורות שראינו בסלע, עדויות לתרבויות שחיו פה בעבר.

20191019_115516

בנקודות בהן העדפנו לא להסתכן על הסלע החלקלק הלכנו על החול. זהו אינו החול הצהוב, הטחון דק-דק שיש בתל אביב וסביבותיה. אלו שברי צדפים שהגלים הגדולים לא מגיעים אליהם בגלל החוף הסלעי ולכן הם גרוסים גס. חווית דריכה שונה, גם עם סנדלי השורש וגם בלי.

20191019_131101

מצטרפת לזה הבעיה של הטינופת. לא הייתה נקודה נקיה אחת בחוף מעכו ועד שבי ציון, שצמודה לנהריה מדרום. החול והסלעים מלאים זכוכיות שבורות, פקקי בירה ולפחות בנקודה אחת ליד עכו זורם לים ביוב. מבעס לאללה. זו רצועת חוף מבודדת, כמעט סודית, עם פוטנציאל אדיר. שובר גלים טבעי עצום, שעבודת שיוף שלו במקום אחד (כמו שעשו הדורות הקודמים) תהפוך אותו לגן עדן לזאטוטים. ברמה הלאומית זו חרפה שהחוף הזה נראה ככה. לצערי אנחנו ממש רגילים לטבע מטונף. זה היזרעלי אקספיריינס, לא להסכים לתת אף שעל אבל גם לא לקחת אחריך את הזבל מאותו השעל ממש.

20191019_114956
שפכים

שפכים או לא, דייגים יש פה בשפע. כל 100-200 מטר עמד דייג על הקצה המערבי של הסלע, וחיכה. על החול חנה הציוד שלהם. זו בוודאי לא הנקודה הכי גרועה לדוג בה באיזור. הדייגים של מפרץ חיפה, שדגים על שפך הקישון, סופחים חומרים מסוכנים בהרבה ממה שכנראה יש פה. לא רבים זוכרים אבל במקביל למשפט השייטים, בו תבעו בוגרי שייטת 13 המסורטנים את משרד הבטחון על כך שהכריחו אותם לצלול בקישון, התקיים גם משפט הדייגים. מסורטנים לא פחות, החבר'ה האלה דגו המון שנים בנקודה שאף אחד לא סיפר מה זרם בה (מעט מאד מים, הרבה יותר מידי מתכות כבדות ורעילות). טוב, נסחפתי. לא באתי לבעס. זה היה יום יפה וחמים במידה.

20191019_133104

המסלול עובר גם ליד בסיס בריטי ישן ובו מבנה מלבני ענק שניסה למכ"ם צוללות נאציות בים התיכון, וגם ליד אתר "חצרות יסף", בעבר מתחם קרוואנים לעולים מאתיופיה, והיום גישה ישירה אך משובשת לחוף מכביש 4. יש מה לראות, ויש לגונות לשרוץ במימיהן החמימים יחסית. מקום קסום.

המרחק מצפון עכו לדרום נהריה הוא כ-5 ק"מ. חשבנו שבגלל תוואי הסלע נצטרך שעות ללכת את זה. המחשבה הזו הטרידה במיוחד כשאחרי שעה הליכה שנינו הרגשנו שהפילינג שהחול הגס עשה לכפות רגלנו הגיע לשכבות עור רגישות יותר, וההליכה הפכה כואבת (עבר אחרי יום).

20191019_140815

מה הופתענו ושמחנו כבר כעבור שעה וחצי לראות את הבתים הדרומיים של שבי ציון, אחד המושבים העשירים והממוקמים-טוב-לתושבים-רע-לטבע ביותר בארץ.

20191019_141026

בשבי ציון כבר היינו רעבים אז קפצנו ל"מועדון ארוחת הבוקר". המקום היה מלא עד אפס מקום להפתעתנו. זו איטלקית משוכללת ואפקטיבית אם כי לא מדהימה. אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה עדה, הופתע למצוא בסלט שלו פלפל חריף קצוץ ללא כל התראה. אבל חריף לאללה. אחרי חצי שעה ירדה הנפיחות. יצאנו משם שבעים.

20191019_141943

התפרקדנו תחת סוכת המציל של חוף שבי ציון, ונמנמנו איזה שעתיים. אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מנהריה, ומשם לארוחת ערב ב"קפה כליל" בכליל, מקום מיוחד מאד שהנסיעה אליו בחושך היא אתגרית. היה אחלה יום.

20191019_175454

אם אתם במקרה שר לאיכות סביבה, אנא דאגו שינקו וישמרו על החוף הזה, ועל שאר החופים, ועל הנחלים, ועל העמקים, ועל הפסגות, ועל העתיקות, ועל התינוקות. תודה.