על הזין שלי

הטקסט הבא הולך לעסוק בזין שלי, והיחסים שלי איתו לאורך חיי. מי שזה מרגיש לו טו מאץ', מתבקש להפסיק לקרוא ממש עכשיו.

קודם כל, אני נימול. לא כועס על ההורים שלי או משהו, בשנת 1978 לא היה לזוג סטודנטים יהודים בירושלים שום סיכוי להחשף למידע שהיה יכול לעזור להם לוותר לי על החיתוך המיותר הזה. כן אומר שהם דיווחו שהמעמד היה להם לא נעים, כי חותכים לתינוק בן 8 ימים חלק מהגוף וכל זה, ויכול להיות שחיבור יותר איכותי לרגשות (דבר שנחשב מגונה בישראל המיליטנטית) היה עוזר להם להבין שפשוט לא בא להם על זה. אבל זה לא קרה ואני חי עם זה בסך הכל בשלום. קצת תחושת החמצה, זה כן. גברים שלמים נהנים יותר, זה עניין של כמות תאי עצב ברקמה.

את חדוות האוטוארוטיקה גיליתי די מוקדם. יש לי זכרון מגיל 3 בו היינו צריכים לצאת מהבית לאנשהו. הוריי כבר עמדו בדלת וקראו לי לבוא, ואני אוננתי. שכבתי על כרית ענקית בסלון והתחככתי לי. אני זוכר שזה היה נעים, וקראו לי לדלת. אז אמרתי "רגע", גמרתי וקמתי ללכת. הוריי הפגינו סובלנות לגבי זה, לא רק בפעם הזאת. כך שבתחילת חיי היחס שלי לאיבר המין שלי היה כמקור לעונג, וזה בעיניי בריא ונחוץ. הדרך לאהבה עצמית עוברת גם דרך אהבת הגוף הגשמי שלך והעונג שהוא יכול להסב לך.

כך התחככתי לי בכדור הארץ כעשור, אולי טיפה פחות. יום אחד הבטתי מטה והחסרתי פעימה: שיערות ערווה חיכו לי שם, חלק חדש מגופי. בזכות ספרים וידע בסיסי בגנטיקה ידעתי שזה יבוא, אבל הגילוי היה שוק. בעיקר בגלל הכמות שהופיעה בן לילה. כך הפך הזין שלי למוקד ממנו תתפשט ההתבגרות שלי לשאר הגוף. עד למח, בהנחה שגברים מסוגלים לחשוב גם ממנו.

יום אחד בכיתה ו"ו נכנסתי לשירותי הבנים בהפסקה, ושם מצאתי את רוב בני כיתתי. כמה מהם הוציאו ת'זין והראו לכולם. לפחות שני פינים היו זקורים. היה שם רעש רב, של צהלות הנחשפים וגם של כל אלו שרק הסתכלו ונדו בראשם: "איזה דפוקים, איזה דפוקים". הריגוש היה גדול אבל חשתי שם לא בנח ויצאתי די מהר. אולי הרגשתי סכנה מסוימת. הייתי כמעט בתחתית הסולם החברתי ביסודי, ובדיעבד הייתי עלול לזכות להתנכלות בסיטואציה זו של פריצת גבולות ושכל בתחת. לרגע לא חשבתי להוציא שם את הזין שלי. אם כבר, רציתי להוציא אותו משם.

סביב הבר מצווה עברתי לגור במקום חדש ושם רכשתי לי כמה חברים. הייתי צעיר בשנה מכולם. זה התגלה כעניין גורלי, אבל בגלל שהייתי גבוה הם לא כל כך זכרו שאני צעיר מהם. מצד אחד הם היו חברים טובים ולימדו אותי איך להפסיק להתחכך ולהתחיל לאונן כמו גדול (הדגמה עם הידיים על עט פיילוט כחול בשיעור ערבית). מצד שני הם היו מדווחים מהמדידות שהיו עושים לאיבר שלהם (על בסיס יומי פחות או יותר) ואני הייתי ממש מחוץ לתחרות. בפעם האחת בה דיווחתי להם על הממצאים שלי הם פרצו בצחוק צורב תודעה. זה היה רגע מכונן, לרעה. ניסיתי להביא תירוצים למה אני משמעותית יותר קטן מהם, אבל הם ביטלו אותם וכינו אותי בשמות שקשורים לנושא. לא שזה קשה עם אחד ששם משפחתו הוא מלנקי.

אם כבר מדברים על שם המשפחה, עד היום אני אומר למי שלא יודע ש"מלנקי" זה קטנצ'יק. זו חצי אמת. ברמת הפשט מלנקי זה קטן. להגנתי אומר שבשפות המזרח ארופאיות שמור מקום של חמידות למילה מלנקי ולקטנות בכלל, ושאפשר להפוך כמעט כל שם לחמוד יותר אם מקטינים אותו. רוסית למשל: קיפוד אומרים יז'. קיפוד קטן זה יוז'יק. פיל זה סלון. פיל קטן – סלוניק. נכון חמוד? ככה גם אני. לא קטן חלילה, דיר באלאק להגיד את זה. פשוט חמוד. בכיתה ט' פעם הסבירה לי מורה מול כל התלמידים, בשיעור הראשון, שמלנקי זה קטן. לקח חודש עד שהפסיקו להזכיר לי את זה. הבעיה היתה שבאמת האמנתי שיש לי זין קטן. וזה הפריע לי.

ונשאלת השאלה איך לומד ילד שזין קטן זה רע וזין גדול זה טוב? התשובה שלי היא מיניות הישגית. גברים מחונכים בשלל דרכים אה-פורמליות (בדיחות, שירים, מפה לאוזן) שאיכותו של גבר נמדדת בכמותו. גבר צריך הרבה סנטימטרים בגובה, בזין, לזיין כמה שיותר נשים. גבר שיספר ששכב עם מאה נשים ירשים גברים (ממוצעים) אחרים הרבה יותר מגבר שיספר ששכב עם 5 נשים והקשיב להן, עינג אותן והגשים להן משאלות. למרבה האירוניה הבחור האחרון עלול דווקא "לצאת הומו".

בדיחה: מהו האיבר הכי רגיש בגוף כשמאוננים? תשובה: האוזן שפונה לדלת. מתבגר אוהב לגמור מהר, כדי שלא יתפסו אותו. גם אני הייתי כך, למרות שבבית אוננות לא היתה טאבו. אפילו היו בדיחות קלילות על זה פה ושם. יום אחד ההורים שלי חזרו מקניות, ובאמתחתם היה סינטבון. שאלתי מה זה כי לא ידעתי. אבא ענה: זה סבון כביסה, זה לא בשביל לעשות ביד. צחקתי במבוכה אבל ניצלתי את השיעור עד תום: כי זה מחוספס מידי, שאלתי. אבא אישר.

כמתבגרים צעירים דיברנו חבריי ואני בלי סוף על אוננות, בנות, אברי המין של עצמנו ואברי מין בכלל. גם מעשה האוננות היה משותף לעתים, לא נגענו זה בזה אבל יצא לנו לאונן באותו חלל, ואפילו לשמור שאף אחד לא מתקרב אם מישהו החליט שמה שבא לו עכשיו זה לאונן בלילה בראש מגדל המים המקומי. בסיום האקט הם אפילו באו לבחון את כמות הזרע שנורתה אל קרקע הבטון, וכמובן להכריז שהם מתיזים יותר.

ככה נראה גיל 13-17 (לפחות) של רוב הבנים בעולם. רוצים לגמור מהר גם בשביל הפורקן, וגם כדי להשאיר לעצמם זמן לעוד פעם. אני כל כך מרחם על בחורי ישיבות, שזה כל מה שהם רוצים לעשות, ובהתאמה זה בערך הנושא היחידי שהמשגיחים שלהם מדברים איתם עליו: שאסור באיסור חמור לאונן. הם מאוננים כמו גדולים כמובן, אבל זה כבר דיון אחר. אז אפשר להגיד שהנעורים הם בית ספר לגמירה זריזה. זה בית ספר ללא ימי מנוחה בחגים ושבתות. עוד פחות בחופש הגדול. שנים של אימונים.

כמתבגר עומד לך כל הזמן, ומכל דבר. לשמחתי ראיתי איפשהו (אולי ב"דגראסי"? לא זוכר) שבגיל ההתבגרות זיקפה לא מעידה על שום דבר, אז לא נבהלתי מכך שעמד לי בשיעורים עם מורים, עם מורות ישישות, עם חברים בהפסקה הקטנה, ובגדולה, ובשעת אפס. הדאגה היחידה שלי היתה שלא יראו שעומד. דווקא זין קטן יותר בעייתי, בעיקר דרך טרנינג בימים עם שיעור ספורט. זין שגדל מספיק ניתן, כך גיליתי, להשחיל בין הפופיק לגומי של התחתונים, וכך הזיקפה מסתתרת היטב. אבל אם זה שיעור ריצה צריך לסדר את זה כל הזמן. באותה עת התפרסם ציטוט של מדונה שאמרה שנראה לה נורא לא נח להסתובב עם הידית הזאת לכל מקום. צודקת. חצי מיום הלימודים היה מלווה בחיפוש אחר הזדמנות בלתי מביכה להכניס את היד למכנסיים ולסדר את החבר. ובכלל לא היה לי ברור למה זה אמור להביך. שיעמוד, מה.

התבגרתי בדיוק לפני האינטרנט אז פורנו לא היה זמין כל כך. פה ושם התגלגלו לידיי חוברות פנטהאוז והיתה גם קלטת VHS שעברה בין הבנים בכיתה, אבל זו היתה קלטת של "המדריך לאוהבים 3". זה היה מדריך לעינוג הדדי, ולצד זוגות צעירים היה ניתן לראות שם גם זוג של בני 60 משתגל. פחות חיבבתי את הזוג הזה אבל זה לא שהרצתי אותם קדימה. בספריה בבית גם מצאתי, בין שאר העם-עובדים והזמורה-ביתנים, את הקאמה סוטרה בעברית וגם ספר נפלא של קסאווירה הולנדר בשם "שעשועי מין". התכנים האלה לא היו פורנוגרפיים בלבד, אלא בנו אותי עם הזמן כגבר שהכבוד שלו בסקס זה לענג נשים (לא תמיד הצלחתי). אחד השיעורים המרכזיים שחזרו שם, גם בקאמה סוטרה שהוא בסך הכל ספר עתיק ושוביניסטי בהתאמה, הוא שיש לענג את הזולת בעזרת כל הגוף, ולא רק בעזרת הזין. אולי המהפכה תבוא בזכות הצפה של אתרי הפורנו בטוטוריאלז. הנוער גם ככה שם.

בגיל 17 איבדתי את בתוליי באירוע קצרצר בו גם בת הזוג איבדה את שלה, כך שלא ממש יכולתי לשאול אותה "איך הזין". השאלה הזאת היא הרי "איך אני בהשוואה לעולם". ממש רציתי אישור שאני גבר-גבר, לא בפני עצמי אלא ביחס. לא יודע אם יש בגוף האדם איבר יותר תחרותי מהזין. רק בגיל 21 שכבתי עם מישהי שידעה גברים לפני, ועשיתי את הטעות ושאלתי אותה. "לאקס שלי היה זין ענק", היא ענתה בהתפנקות, ואני הבנתי שמבחינתה היא ירדה ליגה. מאד יכול להיות שבכלל לא, אבל כך או כך היא חזרה אליו אחרי חודש. ברור שזכותה והכל, אין ספק. אני מדבר על האימפקט שזה השאיר עלי – ובכן האימפקט היה שלילי. נכנסתי לתקופה ארוכה בה הרגשתי שאני קטן ושזה מדעי. מצד שני, הרגשתי שיש לי מה לעשות: לשפר תחומים אחרים. למשל להחזיק מעמד יותר זמן לפני שאני גומר (התאמנתי על זה ולהצלחה היו יתרונות וחסרונות, כתבתי על זה פה), וגם לרדת ממש טוב, שזה משהו שכל גבר צריך ללמוד לטעמי.

התחלתי לפלס את דרכי המינית, בהתחלה באופן מגושם, וברטרוספקטיבה הבנתי שהייתי עם לא מעט בתולות בשנות ה-20 לחיי. יותר מכל גבר אחר ששאלתי בנושא. אהבתי אותן באמת, ובמובן מסוים מדובר על בחירה שנובעת מחוסר בטחון (מה זה מלמד על אהבה?). אולי חשבתי, באופן בלתי מודע, שרק בתולה לא תשים לב שאני קטן ובלתי ראוי – כי ככה הרגשתי. יש פה עניין: חשבתי שהזין שלי הוא אני, או שהוא מייצג אותי בצורה מרכזית. לא חשבתי על הפרדה בסגנון "טוב אולי הוא קטן, אבל אני ממש טוב בלהקשיב, ומסאז'ים, ויש לי ידע כללי נרחב וחוש הומור מצוין ואני גם גבר גבוה כך שאני עצמי גדול". רוב מערכות היחסים שלי היו בנות יותר משנה, כך שלקח לי שנים עד שיכולתי לצאת מהמצב התודעתי הזה. פעם מישהי אמרה לי במיטה ש"זה הכי גדול שאני מוכנה להכיל". למחרת סיפרתי את זה לידידה שפטרה את הדברים: "איף, השיט שאנשים אומרים כשהם חרמנים". מיד האמנתי לידידה, ולא לפרטנרית שלי.

כשמאהבת חדשה סיפרה לי שבדיוק סיימה עם אקס ארוך-טווח, היא ציינה שהיה גם עב-טווח. היא ניסתה לתת לי פרס ניחומים: "זה דווקא נחמד שלא כואב לי אחרי כל פעם". אהבתי אותה אבל העניין לא הסתדר לי. חשבתי שתמיד אהיה בשבילה מספר 2 ומטה. פחדתי שיום אחד היא תתגעגע למשהו שלא אוכל לתת לה. מחשבות שווא, אני יודע היום.

אני תוהה אם בשלב הזה אתה, הקורא, תוהה על כמה סנטימטרים אנחנו מדברים. זו כנראה מחשבה בלתי נמנעת, אבל בעיקר כי אנחנו מחונכים לה. גם אני חונכתי לה, וממש בא לי לכתוב פה מספר. אני נאבק בעצמי ברגעים אלה ממש. מתמקח עם עצמי. האם לרמוז. האם לכוון. או פשוט לכתוב. אבל לא. הטקסט הזה יירה לעצמו ברגל אם אפול למלכודת הזאת.

יש גברים שנותנים שמות לזין שלהם. לקראת סוף הרווקות שלי הייתי כמה חודשים עם מישהי שדווקא מולה התחשק לי לעשות את זה. קראתי לו איתן. ודווקא היא, כך גיליתי, הייתה הפרטנרית היחידה שלי שהיה לה תיאבון מיני גדול משלי. מצאתי את עצמי מסרב לה למין כי פתאום לא הייתי בטוח שיעמוד לי, ופחדתי להיות בסיטואציה כזאת. בכל פעם זו הייתה התלבטות: גבר מחונך שלא לסרב למין לעולם, גם כי מיניות הישגית וגם מחשש להעליב את בת הזוג. פעם אחת זרמתי איתה על מין של צהריים ואכן הגעתי, בפעם היחידה בחיי עד כה, לסיטואציה של אין אונות במיטה. היא הפטירה: "אויש, איתן דווקא לא כל כך איתן היום". למה לא קראתי לו שמוליק כמו כולם.

השינוי המיוחל הגיע למעשה כשפגשתי את רעייתי, ואני בן 31. פתאום הייתי עם מישהי שלא רק אוהבת אותי, אלא גם עושה איתי ילדים. זה קשר מסוג אחר, אמון אמיתי שמגובה במעשים. וכשהיא אומרת לי דברים עלי, הקשב שלי גדול יותר. רק איתה ובזכותה הבנתי והפנמתי שאני גדול. באמת גדול. יכול הכל. אני מסתובב אחרת בעולם. ביג דיק אנרג'י זה דבר אמיתי. פעם היה לי הרבה פחות ממנו, היום יש יותר. האיבר הפסיק לגדול סביב גיל 18, השכל לא. וזה מאד משמעותי. להיות בשלום עם הגוף שלך, ועוד עם האיבר שאתה הכי עסוק בו כל החיים – זו מתנה. אחת המתנות שאני מקווה להעניק למשתתפים במעגל הגברים שלי.

ביג דיק אנרג'י זה לא להיות הזאב הרע. להיפך. זו נדיבות של מי שיש לו מספיק והוא מסוגל לחלוק. זה בטחון עצמי שמשרה בטחון גם על הסביבה. בעלי האנרגיה הזו לא צריכים להרים את הקול שלהם יותר מידי, הם יודעים שהנוכחות שלהם מספיקה, ושמשפט אחד סוגר את הפינה. ואם לא, לא נורא, קטן עליהם. נראה לי שזה אינטרס כלל אנושי שיותר מאיתנו יהיו כאלה.

מחשבה אחת על “על הזין שלי

  1. כתבת מקסים ומעניין,
    כאשה לקרוא את החלק של סיפורי ההתחככות היה ממש מרגש, כי זו נקודת חיבור והשקה בין גברים ונשים, בתקופה למעשה שכולנו נחשבים בה יצורים לא מיניים בכלל, ובכל זאת החיכוך כמקור עונג (מעניין לדעת למה אתה קורא גמירה אז) הוא דבר משותף, כשמרגע שמגיעים להתפתחות ולבשלות מינית הסיפורים מתפצלים לגמרי, עולם גברים ועולם נשים, ומתחברים כביכול רק ברגעי האקט.
    מעניין ממש.
    זד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s