יום ההולדת הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי

השבוע חל יום הולדת 100 הפיקטיבי של הסבא הפיקטיבי שלי. הוא לא איתנו כבר 4 שנים, ולא היה איתנו גם לפני כן. החיים שלו נתקעו יומיים לפני חתונתו שתוכננה ל-3.9.1939.

וורשה.

הוא נולד בשם הרש'לה גוטמן בסתיו של 1920 להורים חסידי גור, עניים מרודים שחיו בדירה קטנה בצפון העיר. הרש'לה היה קדיש'ל, כלומר בן זקונים שנולד אחרי רצף של בנות. היטב זכר כל חייו איך בגיל 3 בכה שעות בלול כדי לקבל שוקולד, ולא קיבל שוקולד או מענה. היטב זכר את יום תשלום שכר הדירה – ה-12 בכל חודש- יום של אימה קבועה בבית. היטב זכר איך באותה תקופה עזב אביו לארגנטינה והפך לסרסור ונשאר שם והפסיק תוך חודש לשלוח מכתבים וכסף. לרוב היה מספר לי שאביו מת ממחלת ריאות. זו היתה נקמתו, הפטריסייד. אך מידי פעם היה מספר את הסיפור האמיתי. לכל פרט בחייו היה לו את הסיפור הנוח, ואת הסיפור האמיתי, ומרגע שחצה את גיל 80 הפסיק להקפיד על השקר.

בעונייה הרב גררה אותו אימו העגונה, בהיותו בן 10 או פחות, לחפש לו עבודה ברחבי הכרך הסואן, דחוס הסוסים. הם הלכו ברגל מרחק רב לשכונות של יהודי וורשה העשירים יותר ושם התדפקו על דלתו של דוד שהייתה בבעלותו נגריה. הדוד ראה את פניהם, התנצל שאין לו משרה פנויה לילד אבל הזמין אותם להכנס לאכול. תודה, אמרה האם, בדיוק אכלנו, אנחנו צריכים לזוז. את בטוחה, שאל הדוד בשקט. הרש'לה הביט באימו בדממה. כן כן, תודה, בשמחות. בדרך חזרה הביתה פרץ הרש'לה בבכי כזה שבא מהבטן. אמא למה? הוא רצה לתת לנו אוכל, למה שיקרת לו שאכלנו היום? אימו הסתובבה אליו והטיפה לו: אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו בבית!

את המשפט האחרון הוא תמיד ציטט בצעקה. כילד הייתי יושב ומקשיב לו שעות רבות. מאז שאני זוכר את עצמי, ביקורים אצל סבתא שלי כללו בעיקר האזנה שלי למונולוגים שלו שכללו פוליטיקת מוסר וסיפורי חיים. לא היתה כל כך אפשרות להגיב או אפילו לקלוט הכל. שטף הדיבור היה מהפנט אותי לכדי נדודי נפש. כשהיה שם לב שאני מביט בו אך לא מקשיב היה שואל שאלה מתוך החומר, אני הייתי מנסה את מזלי ולשמחתו לרוב טועה. או אז היה ממשיך בשלו.

הוא היה מאד תיאטרלי. בגיל 13 הוא מצא עבודה כעוזר סדרן בתיאטרון יהודי שכונתי. אהב מאד לשבת באחורי הקלעים ולצפות משם שוב ושוב. עד יומו האחרון זכר הצגות שלמות בעל פה, מחקה את הבעות הפנים המוגזמות של גלריית הדמויות בדרמות הקומיות העממיות שהועלו שם, ומצטט מילה במילה. אלו היו הפעמים היחידות בהן הוא נראה לי חי. תמיד היה צמא לקהל, בעוד לקהל לא היה רעב גדול אליו. הוא סיפר לי שראה את עוניים הרב של השחקנים שתמיד רדפו אחרי משכורתם המבוששת, והחליט לא להיות שחקן. השחקנים העניים, המחזאים שכתבו את מילותיהם, המלבישות, נגרי התפאורה, הקופאיות, המנהלים – רובם ככולם עלו בסערה השמיימה עשור אחר כך.

עד גיל 15 האמין בדוגמה הדתית כפי שניתנה לו. סיפר שאם היה עובר ליד בית כנסת בלילה היה עושה זאת בריצה, מפחד רוחות הרפאים. יום אחד עבר בחצרו של אחד מרבני החסידות. בידה של שכנה ראה פגר תרנגולת, והיא עמדה בתור ארוך להכנס אצל הרב לשאול שאלה הלכתית: האם מותר לאכול את התרנגולת הזאת. הרב קיבל את תרומתה הצנועה בסך כמה זהובים ופסק שלא, התרנגולת היא טריפה. השכנה יצאה משם בבכי תמרורים. אשת הרב רצה אחריה והחזירה אותה אל החדר, שם גמגם הרב שטעה: התרנגולת כשרה למהדרין. כך שבגיל 15 קיצץ לעצמו סבא שלי הפיקטיבי את הפיאות. הוא כבר עבד כל היום בשלל עבודות מזדמנות, רובן עבודות כפיים בסדנאות שבכל עיר דרומית יותר היו מכונות סדנאות יזע, מפעלי זוטא ללא חלונות או נהלי בטיחות. אבל אחר הצהריים היה להרש'לה כסף ללכת לקולנוע ואף להזמין נערה שתבוא איתו. את מניה פגש על רחבת הריקודים. ראיתי אותו רוקד פה ושם בחתונות (תמיד רוטן על כך שהמוזיקה חזקה מידי ואיומה מידי) ולא התרשמתי שמדובר בעילוי, אבל לטענתו היה רקדן נהדר, ובצעירותו גם בחור נאה, גדול אוזניים ובהיר שיער.

הרש'לה, מניה ושאר בנות ובני דורם לא זכו לחינוך מיני מסודר. את מה שידעו ידעו מבדיחות גסות, קולנוע אמריקני וצפיה בסוסים. מה רבה היתה הפתעתם כשמיטתה של מניה נמלאה בדם. מניה המבוהלת פנתה להוריה. לאחר שסטרו לה הלכו אצל אמו של הרש'לה לתאם תאריך קרוב לחתונה. התאריך שנקבע היה 3.9.1939, אלול.

כולם זוכרים את אהבתם הראשונה כעזה, אבל רוב בני האדם לומדים עם הזמן והחיים לקחת אותה בפרופורציה. לא הוא. הוא טען בפניי, גם בגיל 85, שמניה הייתה אהבת אמת, אהבה עזה, הדדית. כשהיה אומר את זה נהגה סבתא שלי להסתובב בבית ולחפש משהו לא מוגדר תוך שהיא טורקת שלל מגירות וארונות. הרש'לה ומניה הלכו ביחד להפגנות של הבונד והפגינו נגד היטלר ובעד היילה סלאסי. הוא זכר לא מעט מהשירים והסיסמאות שנצעקו בכיכרות. הם השתתפו גם בחפירת תעלות נ"ט סביב העיר, אבל בראש ובראשונה הם התרגשו לקראת חייהם החדשים – סיפור אהבה קלאסי, כמו בסרטים.

יומיים לפני החתונה חנה הצבא הגרמני מול צפון וורשה, השליש היהודי שלה, ובשבע בבוקר בדיוק התחיל להפגיז. בנייני לבנים מתמוטטים. סוסים בוערים. אנשים בוערים. שריקות הפגזים. אנשים נסים מבניין מתפרק אחד למשנהו ונהרגים בשלישי. טוטו תותחנים. זוועת עולם, סיכם סבא שלי הפיקטיבי. הוא היה גבר בן 19, ותפס את אימו ואחיותיו, מנווט אותן דרך ההמון המסויט. איכשהו שרדו את ההפגזה הראשונה.

למחרת גילו יהודי וורשה שהגרמנים מתחילים להפגיז כל בוקר בשבע, וכבר מצאו לעצמם את המסתור שלהם מראש. ההפגזות עדיין גבו קורבנות, אבל פחות. במשך שבועיים-שלושה זו היתה השיגרה. היהודים מסתתרים, הגרמנים כותשים. יום אחד, שבע בבוקר, חיכו כולם במקלטים שהיו עשויים מבניינים לשעבר. דממה. מחכים חמש דקות, עשר דקות. נמאס. התחילו לצאת לאוויר הצח. בזהירות התחילו בדיחות: לגרמנים נגמר הבנזין. היום התחיל בתחושת נצחון קלה. בשלוש אחר הצהריים ההרעשה הגיעה. בניינים מתרסקים על יושביהם. גופות בכל פינת רחוב. גהנום עלי אדמות, הרעים סבא שלי הפיקטיבי מכורסת הטלוויזיה שלו, טלוויזיה שהיה מנמיך לכבודי, אך לעולם לא מכבה.

לא היתה אהבה רבה אליו במשפחתי. אני גם לא יודע להגיד אם אהבתי אותו, כי אדם שלא יודע לתת שום דבר גם לא יודע לקבל, ואהבה שלא נותנים ולא מקבלים מהי? אני די בטוח שאפילו סבתא לא אהבה אותו, ולדעתי העדיפה את זה ככה. גם לה היה בעברה סיפור אהבה מהסרטים שהתחיל כסרט מתח רומנטי ונגמר כמלודרמה משפחתית מבעסת, הולמרק כזה. אפשר להגיד בבטחון שהייתי זה שחיבב אותו יותר מכולם, כנראה בגלל קילומטראז' שהתחיל בגיל צעיר מאד.

החתונה בוטלה עד יעבור זעם, הגרמנים הכריזו שהם מוכנים להפסיק להפגיז אם היהודים יבואו לסתום את החפירות שמפריעות להם להתקדם, והפולנים החליטו ללכת על זה ולשלוח את היהודים. בינם לבין עצמם אמרו היהודים שעכשיו כשיש הפסקת אש, זה לא כל כך נורא שהגרמנים יתפסו פיקוד. הם עדיפים מהפולנים – הם מבינים יידיש!

אבל זמן קצרצר אחרי שהגרמנים נכנסו העירה, נתלו בשכונות היהודיות כרוזים שמזמינים את כל הגברים היהודים להתייצב בכתובת מסוימת בעוד שבוע. הרש'לה חש שזה אות מבשר רעות, ארז תיק קטן והודיע למשפחתו שהוא חותך אל הסובייטים. הוא הלך להפרד גם ממניה. היא התחננה לבוא איתו והוא סירב. זה מסע רגלי בכפור, אמר לה, נצטרך להגיע לגבול וגם לגנוב אותו, ולא תעמדי בקצב. אני אחזור אליך כשהעניינים ירגעו. מניה ענתה לו (גם את המשפט הבא נהג לצעוק, למגינת ליבה של סבתא): אין לי אף אחד בעולם מלבדך! יש לך את ההורים שלך, אמר לה, ואני אחזור. כך הלך. הוא לא יראה יותר אותה, את אימו, אחיותיו, פחות או יותר איש ממכריו.

אחרי מספר תלת-ספרתי של קילומטרים הגיע לגבול עם ברה"מ והצליח לעבור אותו בחסות הלילה. הוא העביר שם זמן מה, וחבר לעוד צעירים שעשו כמוהו. מידי פעם התארח אצל כפריות בלרוסיות שהסבירו לו שהוא חייב להזהר בדרכים כי השמועות אומרות שמסתובבים שם מלא יהודים כרגע. יהודים, הוא גיחך, איך יודעים שמישהו יהודי? יש להם קרניים, הייתה התשובה. הוא הסיר את כובעו והכריז – אני יהודי, איפה את רואה קרניים. הכפריות נבהלו נורא.

אחרי כך וכך חודשים של חיי פליט, וחדשות מדאיגות מאד מפולין, הוא החליט לחזור. בדרכו לעבור את הגבול בחזרה הוא נתפס. גניבת גבול בשעת מלחמה היא ריגול, הסביר לו קצין משמר הגבול, חתום כאן שאתה מרגל. לא חותם, אמר סבא שלי הפיקטיבי, שתמיד טען בתוקף שאינו גיבור ומעולם לא היה. אם לא תחתום תקבל עוד שנה, גיחך הקצין. הרשל'ה חתם והקצין ושפט אותו לעבודות פרך בלאגר בסיביר.

הלאגר היה כלא צריפים מוקף שלג. ארוחה בודדת ביום הכילה מעט לחם. העבודה היתה כריתת עצים. האסירים, חבורה מגוונת של רוצחים, "לבנים" ופליטים התפללו איש איש בשפתו לכפור של מינוס 41 מעלות, כי בטמפרטורה הזו לא יוצאים לעבודה. תפילותיהם לא נענו ובחורף החמים של 1940 נעה הטמפרטורה לרוב סביב מינוס 35 צלזיוס, והם כרתו עצים כמו גדולים. בשעת הארוחה נהגו לפרוס שמאטע בחיקם כדי שפירורי הלחם לא ילכו לאיבוד. לעתים היו חומסים זה לזה את הפירורים, או את כל הפרוסה. בלילה היו מתגרדים מכינים בכל הגוף, ובבוקר קמים לעבודת המסור, מי שקם.

שם למדתי, חזר ואמר סבא שלי הפיקטיבי, שאדם חייב מקצוע. כל עורכי הדין העדינים שישבו שם נשארו שם בשלג. כל המוזיקאים, כל הסוחרים. רק מי שהיה מורגל בעבודת כפיים היה גם נחוץ וגם מחוספס מספיק כדי לצאת משם בחיים.

כעבור שנה כשיצא מהלאגר לא הצליח להכנס לוורשה הכבושה, אבל הצליח להתגייס לצבא הפולני שלחם בנאצים, ואיתו הגיע לראשונה לפלשתינה. הוא היה חייל ממושמע ביותר, על כך היתה גם גאוותו. אבל כשראה עוד ועוד מרעיו היהודים לנשק עורקים אל תוך קיבוצים ומושבים, איתר מכרים של מכרים, ולהפתעת מפקדיו חתך גם הוא. הוא פחד עד מוות שייתפס ויוצא להורג כעריק, ולכן שינה את שמו מהרש'לה גוטמן לצבי אישטוב, וגם את תאריך הלידה שלו מ28.9.1920 ל28.10.1920. באסטרולוגיה לא האמין כך או כך.

צבי אהב להיות חייל וכך מצא את עצמו תוך זמן קצר מגויס שוב, לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. הרב"טים האנגלים היו מקללים פקודות באנגלית והחנת"ר היה מתרגם ליידיש. עם הבריגדה הגיע ליוון ואיטליה ושם למד לשתות בירה ולאכול סוסוני ים, ולמעשה הכל. תמיד התגאה בפני שהוא אוכל הכל. גם חול, שאלתי. הייתי בן 6. צבי התרגז. בנאדם לא מסוגל לעכל חול.

בסוף המלחמה הוא ניסה להגיע למניה, אבל כל בדיקותיו העלו שהיא נראתה לאחרונה עובדת כאחות בבית חולים ארעי בביאליסטוק, בית חולים שהופצץ זמן קצר לאחר מכן. בכל מקרה לא נשאר הרבה את מי לשאול. אימו ואחיותיו הגיעו לטרבלינקה, כמו רוב מי שנשאר בוורשה אחרי מרד הגטו.

עם קום המדינה הוא התגייס לצבא השלישי בחייו, צה"ל, שם היה מפעיל ציוד כבד בחיל ההנדסה. הוא סיפר לי איך הרס לבדו, עם טרקטור עליו תלוי מלבן בטון, שלושה כפרים שננטשו בנכבה: סרפנד אלעמאר שהפך לצריפין, סאקיה שהפך לאור יהודה ואלחיריה שהפך להר זבל. באלחיריה היה בית אחד מעבר לתעלת השקיה שהיתה בלתי עבירה לטרקטור. צבי החליט להשאיר אותו. שרידיו של בית זה עדיין שם. אחרי קורס נגדים הוא הפך לרס"ר בתל נוף, שם נשאר לשרת ככל שרק יכל. לחתונות ומסיבות נהג ללכת לבוש במדיו היצוגיים.

הוא התחתן עם צברית שהכיר, משפחה מכובדת ומקושרת מרמת גן. שועי הארץ היו בחתונה, אבל רק מהצד שלה. מהצד שלו לא היה איש. הוא הביא איתה שני בנים מוכשרים, אחר כך התגרש. את סבתא שלי הוא כבר הכיר דרך חברים. סבתי האלמנה וצבי התחתנו כשהייתי בן שנה והיו זה לזה בדיוק מה שחיפשו: הוא המפרנס עם פנסיה צבאית סבירה, והיא האישה הקטנה שלא משה מעמדתה על השטיחון מול כיור המטבח, מתווכחת אבל מוותרת כשהוא מרים את הקול: חיה'לה!

כשחצה את גיל 80 התחיל לבכות, לראשונה מאז גיל 3. כשהיה מדבר על אימו, או על מניה, או על טרבלינקה, היה בוכה בכי מר. גם השיר "מיין שטעטעלע בעלז" חנק אותו בכל פעם. זה היה תיאטרלי אבל גם אמיתי, כמו ששחקנים יודעים לעשות. עם זאת, יש הבדל עצום בין רגשנות לרגישות, אותה לא פיתח. כשיצא הסרט השני שלי נסעתי אליו לבאר שבע להראות לו אותו בגאווה. כעבור פחות מדקת צפיה הוא הסתובב אלי ושאל תגיד, מתי כבר תעשה סרט טוב.

בשנותיו האחרונות היה אלמן, וחי בדיור מוגן. הוא ניסה לקשור שם שיחה עם מי שאפשר. כלומר כל מי שלא ידע להבדיל בין דיאלוג למונולוג ואיפשר לו לדבר בזרם תודעה בלתי ניתן לעצירה. מילותיו האחרונות היו "את מפריעה לי לישון", לאחות שנכנסה בשתיים בלילה לבדוק מה שלומו. בבוקר כבר לא קם. אני שמח שזכה למיתת נשיקה, המיתה המועדפת על רוב האנושות. אם היה חי היינו חוגגים לו השבוע 100, ביום ההולדת הפיקטיבי שלו באוקטובר, עליו התעקש גם כשנדמה שסכנת עונש המוות בידי כיתת יורים של הצבא הפולני חלפה לה.

להלוויה שלך לא הגעתי צבי. תמיד התעקשת שנקרא לך צבי ולא סבא, למרות שלא היתה לי דמות סב אחרת בחיי. לא יודע למה לא באתי. יודע שלא הייתה לי התלבטות גדולה, אבל אין לי סיבה מנוסחת. על הסרט הטוב אני עוד עובד. השפעת לי על החיים יותר ממה שהייתי רוצה, אבל זה מה שיש. אני לא מתגעגע אליך אבל חושב עליך לא מעט. ואני יודע שגם זה היה משמח אותך קצת, גם אם לא היית מודה בזה. יומולדת פיקטיבי שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s