גברים מנגה

*כתבה זו התפרסמה בגרסה מקוצרת בגליון פברואר 2019 של בלייזר*

ינואר, יום חמישי בשבוע, חאן ניצנה, שקיעה. 160 גברים עומדים במדבר, מקלות עבים בידיהם. 3 ק"מ ממערב להם, גבול מצרים. 5 ק"מ דרום מזרחה, בסיס קציעות. בין רגליהם תופים יפניים בשם טאיקו. הם מתופפים מקצבי מלחמה יפניים וההד חוזר מן המדבר. סביר שא-סיסי מעלה כוננות ברגעים אלה.

זהו טקס הפתיחה של פסטיבל "שיווה", פסטיבל ישראלי לגברים בלבד, שנערך זו הפעם ה-28. התחיל בקטן מאד והיום זו מעצמה בהתהוות עם מסעות גברים להימאליה ומה לא. בעת שהתופים רועמים רוכן אחד מהמארגנים להדליק במרכז המעגל מדורה חגיגית. הרוח נושבת קרירה והוא מסתבך. כמה וכמה גברים ניגשים לעוץ לו עצות. מתברר שהתשובה העדכנית לשאלה "כמה גברים צריך כדי להדליק מדורה?": שמונה. אם א-סיסי היה רואה את זה, היה מחזל"ש.

זה לא פסטיבל של הופעות אלא של סדנאות להתפתחות אישית, יש שיקראו לזה רוחניקי. מצד אחד אני מסכים שבתחום הרוחניקי יש המון שרלטנות או סתם חארטות. מצד שני, מי שרוצה לטפח לעצמו את הנפש מגיע בסוף לכאן, לאחר שבחר היטב את מוריו. יש פה 5 מסלולים שונים. אני נרשמתי ל"אינטימיות ומיניות". חמישים גברים שעשו כמוני נכנסים איתי לאוהל בו נחיה כל הסופ"ש, נישן בשק"שים על הרצפה, ובשאיפה נשתנה איכשהו. אני מביט סביב – אווירת המילואים היא בלתי נמנעת. גברים ועוד גברים, בשלל גילאים, חלקם כבר בחרמוניות כי באמת קר פה. חמש דקות מרגע הכניסה לאוהל מישהו מביא נוד. וצוחק. לבד.

לפני שנתחיל ללמוד איך להיות בני זוג סבירים ומעלה כדאי שנכיר זה את זה, ולשם כך משחקים משחקים. ניסים לוי, ברוך רז ותומר קורון ינחו את סוף השבוע הזה. הם מבקשים שנעמוד בשורה מסודרים לפי הגיל, וכך כולם צריכים לשאול את כולם בני כמה הם, כדי לדעת איפה לעמוד. האוהל הומה ככוורת וכשהשורה מתייצבת תומר שואל בן כמה המבוגר ביותר: 57. לידו עומדים עוד כמה וכמה חברים שעברו את ה-50. בקצה השני של השורה נשאל העלם את אותה השאלה: הוא בן 22. בני ה-50 צועקים עליו: "אתה חכם! אתה חכם!". חלקם גרושים 3 פעמים.

אנו מתבקשים לקחת טושים ולכתוב על פלקטים שתלויים ברחבי האוהל את התקוות והחששות שלנו מסוף השבוע שזה עתה התחיל. ראם (שם בדוי) כותב שהוא "חושש לגלות שזוגיות זה פייק-ניוז". אני נוטל טוש כחול ומצייר לו לייק. גם אני חושש. אם בכל חברה בה נהיה מקובל להתגרש לפחות חצי עושים את זה, וגם החצי השני לא מלקק סילאן (אני יודע כי אני שם), אולי הגיע הזמן להתקדם לצורות מחייה מאמללות פחות? אני לוקח את ראם הצידה ושואל אותו למה בעצם כתב את מה שכתב. "לא הייתי מאושר כרווק תל אביבי הולל. רציתי ילדים ורציתי שתהיה להם אמא. אז התחתנתי, וגם עכשיו אני לא מאושר, וגם מזיין משמעותית פחות. לפני עשור בדיוק היה שבוע בו שכבתי עם 4 נשים שונות באותו שבוע. זה השיא האישי שלי. בהווה אני אפילו לא חולם על 4 זיונים בחודש עם אותה אישה. גם שניים בחודש כבר אין לי. למה זה ככה?". זה מה שבאנו לברר. רק דבר אחד ברור לי: זו לא רק אשמת האישה. וכל מי שהגיע לפה מבין כמוני שגם לנו יש על מה לעבוד.

בהפסקונת הראשונה פונה אלי אחד המשתתפים, בואו נקרא לו בנצי, ומספר לי שהוא האיש שהוביל את הקמפיין להדחתי מהפסטיבל בימים שקדמו לו. ידעתי שהיה קמפיין כזה וניצחתי אותו ברגישות ונחישות, אבל לא ידעתי מי עומד מאחוריו. אז הנה הוא עומד מולי, האדם שניסה לשכנע את כולם שעיתונאי באוהל יעשה רק רע למטרה ולמשתתפים. הוא לא יודע כמה כאב ראש הוא גרם לי אבל כוסומו, ניצחתי ואני פה. הוא ממשיך ומנסה להסביר לי שיש דברים שבכל זאת אסור שאכתוב עליהם. אני לא רב איתו ורק מחליט ביני לביני שבנצי צריך לעבור את הגבול המצרי ולמצוץ שם לגמל.

בסדנא הראשונה מדבר ניסים לוי על אמת מושתקת: רוב הגברים בעולם, וכמסתבר גם באוהל, עוצרים נשימה כשהם (אנחנו) מזיינים. למה? כי אנחנו פוחדים לעשות קולות. למה? כי אנחנו פוחדים שזה ישמע כאילו אנחנו מרגישים משהו. כשנאנחים או גונחים אפשר להבין מהצליל מה עובר עלינו. אז אנחנו כופים על עצמינו מעין "סייג לחכמה שתיקה" רגשי. ללא חמצן ההנאה פוחתת, הזיקפה פוחתת עד נעלמת, ועל הדרך גם מזיעים יותר. ואת כל הכיף הזה אנחנו מפיקים לעצמנו רק כדי להגיע למצב של "היא לא יודעת מה עובר עלי". אידיוטי, זה מה שזה, ואחר כך אנחנו עוד מתפלאים שכל הסיפור הזה של זוגיות לא עובד לנו. אז גבר, תגנח. או במינימום תנשום. הגוף שלך צריך חמצן. זה מדעי.

אנחנו מתפצלים לשלשות ועושים סבבים של סיפורים אישיים. קובי (שם בדוי), בן 45, מספר ביובש ובלי למצמץ שלפני שבוע ניתק קשר ארוך ונפלא עם מאהבת, ואז סיפר לאשתו הכל. "ואני מתכוון הכל. כי כבר כשהיינו נשואים שנתיים התחלתי לבגוד בה, אבל אלו תמיד היו סתם זיונים אז אפילו לא חשבתי על זה יותר מידי. אבל עם האחרונה זו היתה אהבה אמיתית, חשמל. היא רצתה שאעזוב את אשתי והחלטתי שאת זה אני לא עושה, אז ניתקנו. הלכתי לאשתי, שעשורים אני רגיל לסובב אותה על האצבע, וסיפרתי לה על כל הבגידות כולן. עכשיו אני קצת מצטער שסיפרתי כי בשביל מה. אבל העיקר עכשיו לבנות איתה משהו טוב. אז באתי".

חזרנו לשבת בפורום מלא, והתחיל סשן תלונות ספונטאני. המרמרת קיימת, גם אצלי שיודע שהדברים מורכבים יותר. מקצוות האוהל עולות שאלות רטוריות כגון "למה הן לא רוצות סקס? מה הבעיה לזרום, זה כמו אוכל, אפשר לאכול גם בלי להיות רעבים". "מי שלא נחדר מעולם לא יודע מה זה. לארח מישהו בגוף שלך זה לא פשוט", אומר ניסים, שאוחז בלוק מרשים של ריצ'ארד גיר מזוקן. "אבל בואו נדבר עלינו רגע. הרי זיקפה רק רוצה להיות בתוך משהו. ברגע שאנחנו חרמנים האישה קולטת את זה עלינו, יש לנו בעיניים אינטרס. ואז היא מרגישה שהיא איבדה את האביר על הסוס הלבן, ונשארה רק עם הסוס. ברור שזה מכבה אותה". לפחות עשר ידיים מונפות לשאלה, אותה שאלה. "אז מה עושים? למד אותנו פטנטים", דורשים גברים רבים. איזה יצורים מוגבלים אנחנו יא רבי. חושבים שתרשימי זרימה יכולים לפתוח ערוצי זירמה. ניסים מתאמץ לנסח את זה כמניואל: "אתם לא יכולים ליפול עליה עם הצורך הזה שלכם בתשע בערב. יופי שגבר מוכן למשגל בערך בכל רגע נתון, אבל המבנה הנפשי של אישה שונה משלכם. המשחק המקדים צריך להתחיל הרבה שעות קודם, כשלקחתם את חלקכם בארגון הבית, דיברתם איתה מלב אל לב, התפשטתם לאט לאט, והכי חשוב: החלטתם עם עצמכם שזה באמת לא משנה אם תהיה חדירה. אם תצליחו להעלים כל תקווה לחדירה, המצב ישתפר. רק בפורנו האישה נמסה למראה זין עומד המחובר לגבר קצר-רוח. ופורנו זה חרא של בית ספר למיניות, רק שלמרבה הצער זה בית הספר היחיד של רוב הגברים". מרחבי האוהל עולות קריאות "אַהוֹ!", שמסמנות הסכמה עם הדברים.

אחרי ערב אינטנסיבי אנחנו הולכים לישון. הטמפרטורה עומדת על אפס מעלות צלזיוס. אני מכיר היטב קור, אבל בניצנה הוא בכל זאת אחר, מפחיד. האוויר היבש, אדמת הפודרה הקפואה והידיעה שאם תגיע להיפותרמיה עלולים לשלוח אותך מפה ליוספטל הופכים את הקור לאיום קיומי. בתוך האוהל אני מתחפר בשמיכת הפוך העצומה שסחבתי לכאן ונרדם. בשלוש בלילה אני מתעורר מתחושה איומה במרפק. מסתבר שהוא יצא מהשמיכה וקפא. סעמק.

בבוקר אני שם לב לתופעה מעניינת. אני שואל ומגלה שזה קורה גם לאחרים. דווקא מתוך הידיעה שהמרחב הזה גברי לחלוטין, המח שרגיל לצוד כל הזמן מחפש נשים בזווית העין, ומוצא. אני קולט לצידי בלונדינית מהממת, רזה ותמירה, וכשאני מסתובב להביט במחזה התעתועים אני מגלה שזה זכר צעיר, אח לשבט. אני מביט בו ועולה בי מחשבה שוואלה, אם כבר גבר אז איתו. אני מופתע מהמחשבה ורושם אותה לפניי בתיקיית "צריך עיון". מעניין אם זה מה שקורה גם לאסירים בכלא ולבחורי ישיבה. הזיקפה שכאמור רק רוצה להיות בתוך משהו עשויה להפתיע בסביבה כל-גברית.

תומר קורון מעביר סדנא של תקשורת מקרבת. הגברים משתפים, ולא בקלות. רוברט, עולה ותיק מפולין, מספר שאשתו והוא כבר כמעט לא מדברים בלי חריקות. נזהרים אחד מהשני. בחצי השנה האחרונה הם שכבו פעמיים בלבד, והוא מצידו התמכר לפורנו. "אני כבר לא זוכר מה זה סקס בלי סמארטפון", הוא נאנח בעיניים אדומות.

אז למה זוגיות זה קונספט צולע? אולי כי זה קונספט בהרצה. עד לפני כמאה שנה לא היה ברוב העולם מצב שאדם מחליט עם מי להתחתן. זו היתה החלטה של ההורים או של ההנהגה הדתית. במקומות רבים זה עדיין כך, גם בישראל. כלומר, גם סבא של אבא שלך כנראה לא בחר את אשתו בעצמו, וגם סבא שלך כנראה היה אמור "לבקש את ידה" של סבתא מהוריה. אנחנו בקושי שלושה דורות לתוך הניסוי הזה שספק אם חצי עולם כבר משתתף בו. מדובר במהפכה בהתהוות, ואנחנו הדור שמשרטט את מפות העולם הזה. בגלל זה כל כך חשוב ללמוד את זה כמו שלומדים גיאוקרטוגרפיה.

ויש עוד סיבה. יש לנו "טעם" בבנות זוג. אבל מהו הטעם הזה? זה נחמד להשלות את עצמך שבחרת מישהי כי יש לה ישבן מושלם. גם אתה הרי יודע שהישבן הזה לא ייראה כך לנצח, וחתונה שואפת להחזיק לנצח (נראה אותך גבר, נסה לטעון אחרת בחופה). המרכיבים האמיתיים של הטעם שלנו אפלים בהרבה מישבן, שהוא כידוע מקום בו השמש כלל לא זורחת. לעניות דעתי אנו בוחרים בבנות זוג בין היתר כי אנו מזהים בהן משהו שאנחנו כבר מכירים, מרכיבים אישיותיים שדומים לאנשים קרובים אלינו, מתוך רצון בלתי מודע לשחזר רגעים כואבים מן העבר, בנסיון לרפא את מה שאין לרפא. למשל, בחורה עצמאית וחריפה מזכירה לנו מבלי משים את אמא שלנו שגם היתה כזו, אז אנחנו מתחתנים איתה ומוצאים את עצמנו רבים איתה ריבים אותם רבנו בעבר בכלל עם אמא. אז אם אתם עדיין בשלב הדייטינג בחייכם, נסו מידי פעם לצאת עם נשים שאינן בטעם שלכם כלל. מאד יכול להיות ששם תימצא אהבת האמת שיש בה גם נצח.

מגיעה שעת ארוחת הצהריים. האוכל פה צמחו-טבעוני, וטעים מאד. זו בעיקר אידאולוגיה, אבל יש גם הגיון כלכלי בלבשל רק מאכלים שלא זקוקים למקרר לכמות כזאת של בני אדם. העמסתי לצלחתי סלטים, אורז עם דאל עדשים ותבשיל ירקות חריפים. סביבי צצו עשרות ליצנים שהתחילו להטריל את המתחם. וודאי שלחו אותם ממסלול הליצנות שרץ באוהל הסמוך. במעין משימת תאטרון רחוב, הם הטרידו את הסועדים בנסיונות להפוך למשרתים שלהם. סועד שהסכים קיבל משרת שלומיאלי אדום אף, שתמיד חזר עם המנות הלא נכונות, שמט את הצלחות ועורר מהומה. היה משעשע אבל היו סביבי אנשים שכרגע נתנו את וידוי חייהם קבל עם ועדה והרגישו פחות קרקסיים ממני.

הסדנאות ממשיכות. ברוך רז, אדם שמטרתו בחיים היא לעזור למין הגברי למצוא את עצמו מחדש בעולם משתנה, מבקש מכולם לקום. "כל אחד בוחר נקודה אקראית באוהל, וכשאני אומר, כולם מנסים להגיע אליה הכי מהר שאפשר. גו!". תוך שניה נהיה בלגן. גברים נכנסים אחד בשני, מתקילים אחד את השני אפילו. אני מתקרב בזהירות, עוקף עימות, מחכה להזדמנות, למרווח. מגיע לנקודה שלי ולא אחרון. אבל בוודאי שבין האחרונים.

 "עכשיו", כך רז, "נעשה את אותו הדבר אבל רק בשליש הזה של האוהל. לא עוברים את מוט האוהל הזה", הוא מסמן. אני מריח דם. "גו!". מה שקורה עכשיו דומה רק לפוגו שפגשתי בהופעות הכי פסיכיות שהייתי בהן. תמיד עמדתי בצד והבטתי, וזה מה שאני מעדיף לעשות גם עכשיו. הרוב לא: נרשמת פה צפיפות מטורפת של גוף לגוף. חלק מהאנשים הנינוחים האלה אשכרה עם רצח בעיניים, ממרפקים זה את זה, מי כדי להפעיל את ההגנה הטובה בעולם, ומי כדי להתמודד עם העובדה שלפחות שמונה גברים מתחככים בו כרגע. אני מראש בוחר לי נקודה שלא עוברת דרך המאסה המרכזית, מה אני צריך את זה. "מי פה מפחד מעימותים?", שואל רז ואני מתחבא מאחורי עמוד. "אתם גברים. אל תבחרו לכם נקודה קלה. לכו על זה, צללו ישר פנימה, פלסו דרך עם החזה שלכם. גו!". אני לוקח אוויר והולך על זה. רץ לתוך מסת הטסטוסטרון, מתפלש, מתפתל, מתקדם. צלעות קדימה, מח לטאה בפעולה. הגעתי בין הראשונים! לנקודה קשה! סיפוק עז. "ועכשיו אני פונה לאלה מכם שעימות זו הבחירה הראשונה שלהם, שנכנסו פה בכח בכולם כדי להתקדם", כך רז. "הפעם נעשה את זה בלי כח. תנועה רכה קדימה, מתחשבת. גו". עכשיו תורם של אחרים סביבי לחוות את ההארה שלהם.

היום השני לפסטיבל מעריב לו, עוד רגע קבלת השבת ואנחנו יושבים במעגל שיתוף. דניאל, בן חמישים פלוס, משתף שהוא כבר ממש מחכה לבכות. שנים רבות לא בכה והוא רוצה את השחרור הזה, וגם לדעת שהמערכת הזאת עדיין חיה אצלו. ליבי איתו. בתחום הרוחניקי יש דבר בשם "האגו הרוחני", זה הרצון לחוש הכי מואר, הכי מודע, הכי מחובר לעצמך, לאדמה, לאלוהים. בכי הוא אחד הדברים שאנשים משוויצים בהם בלי סוף. אני בתור אחד שבוכה הרבה ובלי בעיה, שונא את זה. אני יודע שזה כמעט עניין של מזל, מי בוכה ומי לא, ודי דוחה אותי כשאנשים מספרים שבכו בתור פואנטה למשהו. יש אשכרה לחץ חברתי לבכות וזה לא משרת דבר לטעמי. אבל לדניאל אני מאמין שממרום גילו הוא רוצה את זה בשביל עצמו ומראש שם זין על כל שאר הסיבות.

קבלת השבת מתחילה באוהל המרכזי. רוב משתתפי הפסטיבל מנסים להדחס פנימה ולשיר סביב הגיטרה המוגברת. אני פחות מתחבר לשירים הרכים המקובלים בקהילות האלה, שירים שלרוב רק מנסים להלל כל דבר ועניין. אז אני עומד מחוץ לאוהל ושופט בדממה כל מיני אנשים שבפנים עפים בעיניים עצומות על מילים שנשמעות לי סתמיות לגמרי. אבל אז נותנים את "גשר צר מאד" ואני נשאב פנימה. זה שיר שאני אוהב מאד, אני שר ברגש ובעיניים עצומות, מודע לאירוניה אבל מתמסר לשיר לגמרי. למרבה הצער מיד עם סיומו מישהו שם בהגברה את "מי שמאמין לא מפחד". לטעמי אין מקום לאייל גולן בפסטיבל כזה, שמנסה לברוא גבר ישראלי חדש. רק על הדברים שגולן הודה בהם הוא אמור להיות מוקע מכל מסגרת שיש לה אספירציות חינוכיות. שוב יצאתי החוצה, לצערי הרב לבדי. אם הפיסקה הזאת מזכירה לכם את המושג "אגו רוחני", אתם צודקים לגמרי.

בבוקר יום שבת מגיע הרגע שרבים חיכו לו: סשן ריברסינג המוני. ריברסינג זה פשוט טריפ של חמצן, שמתארגנים עליו באמצעות נשימה מחזורית – שואפים ונושפים בלי הפסקות. הסרעפת כל הזמן בתנועה. הדבר הפשוט הזה הוא עולם ומלואו שעם הנחיה נכונה יכול להביא אותך לפינות של עצמך שטרם פגשת. אנחנו נשכבים, 120 הגברים שהחליטו ללכת על זה, על 120 מזרנים כה צפופים שלא היה מקום לכולם באוהל והם גלשו מחוצה לו. יש פה אנשים מכל המסלולים: אבהות, ליצנות, חופש כלכלי, "קשת האש" (מעין קואוצ'ינג) וגם אותנו, אנשי המיניות. אני מזהה פה גם את דניאל שמחכה לדמעות. אחרי בריף קצר מתחילים כולם להתנשם. כמה דקות אחר כך מתחיל בלגן. המנוסים מכירים את זה היטב: מטר ממך לכל כיוון אנשים צועקים, שואגים, מתייפחים. כל הדברים האלה מקובלים לגמרי. הם רק ביטוי חיצוני לבלגן גדול בהרבה שקורה אצל כל אחד בלבב פנימה.

עודפי החמצן מורגשים היטב בגוף בצורות משתנות של קור מקפיא, חום לא ברור, נימולים. יש מי שחווה ספאזם שרירי בגפיים, זה יכול ממש לכאוב לפעמים. הלפרים (יעני, עוזרים) שהוקצו לטובת העניין מתרוצצים בין המזרונים ותומכים במי שצריך, מעסים כפות ידיים גרומות, מקנחים לאנשים את האף. חצי שעה לתוך הסשן ואף אחד כבר לא שומע מה קורה מסביב. החוויה האישית היא כל כך חזקה שאין בתודעה מקום לשום דבר אחר. להפתעתי מצאתי את עצמי חושב הרבה על סבתא שלי, מנקה נשק פרטיזני במסתור ביערות ליטא, והיא בת 16. מצאתי את עצמי מתאבל על החיים שרצתה לחיות ונלקחו ממנה. צער עמוק הציף אותי וממש יכולתי לראות איך הלילה בו נמלטה מביתה למחנה הפרטיזנים חרץ גם את גורלי וגורל ילדיי שלי, ניניה. הלילה הזה איפשר את קיומינו ובד בבד עיצב את תכונות האופי שלנו והחרדות שלנו. חשבתי על אמא שלי שגדלה, ללא סבים וסבתות, בצל הסיפורים האלה. ועם אבא, סבא שלי, שאחרי השואה רק רצה לחיות את החיים עד הקצה כל עוד אפשר, ושרף את עצמו מהר מאד. הטרגדיות המשפחתיות זרמו דרכי וחישמלו לי את הגוף. כן, בכיתי בלי סוף, והיו רגעים שהגפיים שלי קפצו ללא שליטה, כמו על כיסא חשמל. כשהגעתי בכרונולוגיה אל עצמי כבר הייתי מפורק, אבל גם פרוק. הרגשתי שניקזתי הרבה רעל החוצה, המון כאב שחיכה לצאת. המוזיקה החלה לדעוך ומנחי הסשן הכריזו שזה הזמן לעבור בהדרגה לרגיעה.

עברתי לתנוחה עוברית וכיסיתי את כולי בשמיכה, כולל הראש. רעדתי, היה לי קר בטירוף ולא הצלחתי להרגע. מישהו שם עלי יד ושאל אם אני בסדר. הנחתי שזה הלפר והתחלתי לבקש כל מיני בקשות מבלי להוציא את הראש שמיכה, אבל הוא סיפר שהוא בעצמו קם עכשיו מהמזרון שלו. אמר שהוא רוצה לחבק אותי. אמרתי שבשמחה. הוא נשכב מאחוריי והסתדר לפי התנוחה העוברית שלי. כלומר, שכבנו כפיות. למרות שזו היתה הכפיות הראשונה שלי עם גבר, זה היה הדבר הכי מדויק, מנחם ומוצלח שיכולתי לקוות אליו. החיבוק שלו איפס אותי, קרקע אותי והחזיר לי את הנשימה. הודיתי לו איזה עשר פעמים תוך כדי שאני נרגע. סיקרן אותי להרים ראש מהשמיכה ולראות מי זה, אבל קודם כל צריך לאגור כוחות פיזיים כדי בכלל לעשות את זה. אחרי עוד 5 דקות של כרבול מחזק הסקרנות גברה והצלחתי להביט: זה היה בנצי, האדם שהתנגד לבואי. קיבלתי את זהותו באופן כל כך טבעי. ואז שמחה התפשטה בי. איזה פיוס. הודיתי לו עוד עשר פעמים. מזל שלא הלך לגמל המצרי.

אחר כך הסתובבתי בחאן חסר מטרה כדי להתאושש. כל מי שעבר מולי כנראה התאפר, כי לכולם היו משוכים פסים לבנים מזוויות העינים לכיוון האוזניים. רק כעבור 5 דקות הבנתי: זה לא איפור, אלו פסי מלח שיבש, מהדמעות. כולם פה שכבו על הגב ומיררו בבכי. הלכתי לחפש את דניאל והוא סיפר לי בשמחה אין קץ שבסוף הסשן היתה לו דמעה בעין! הבנאדם זרח, הוא נראה כמו נער בן 16 שכרגע איבד את בתוליו לקפטנית נבחרת הכדוריד. דוגרי שמחתי בשבילו. בנאדם אמיתי, לא עניין אותו שיתפסו ממנו מואר, רק רצה לדעת שיש לו את כל מה שיש לבני אדם. הרוחניקים לרוב שואפים לחוויות עוצמתיות, שהולכות רחוק ולעתים מעבר לקצה, ומעריכים התפרקויות (מתוך הנחה בטוחה מידי בעצמה שתמיד אפשר לתקן). אבל דווקא לחוויה העדינה, הנסתרת מן העין, יש יותר סיכוי להיות אמיתית.

צילום: מקס פיקסל

חזרנו לאוהל של האינטימים, ואנשים שיתפו מה עבר עליהם בריברסינג. מישהו אמר: "עברה בי איזו תחושה ושלא כהרגלי מיד רציתי לשתף אותה עם מישהו. ואז הבנתי: זה הדבר הזה שנשים עושות!". האוהל רעם מצחוק, אבל ניסים הפתיע אותנו מכיוון לא צפוי. "אני הייתי בארבע מערכות יחסים בחיי. מערכת היחסים הקודמת, לפני הנוכחית, הסתיימה במותה של בת הזוג שלי ממחלה. אני שומע אתכם מקטרים פה על נשותיכם, וגם אני כיום מכיר היטב את העניין של ללכת בבית ולמצוא כביסה זרוקה ולהתעצבן, "למה רק אני מסדר כל הזמן", תמיד היה לי את זה. אבל כיום מתלווה לזה עוד תחושה. אני נזכר באהובתי המנוחה ואני מיד אומר לעצמי "מה הייתי נותן כדי להרים את הבגדים שלה מהרצפה, לקפל אותם עבורה, לעשות למענה משהו קטן". אז עכשיו אני מבקש שתעצמו עיניים, תנשמו עמוק כי זה הולך להיות לא קל, ותנסו לדמיין את האישה שלכם, מתה. אתם רואים אותה מתה לנגד עיניכם. אתם עומדים מול הקבר שלה. דמיינו את זה". הייתי די בשוק. גם ידעתי שזה לא יעבוד עלי – כאדם חרדתי אני זוכר את עצמי עוד מילדות מדמיין את אהוביי מתים, אלו מחשבות טורדניות שלמדתי לחיות איתן, והן כבר מזמן כמו רעש רקע בלתי מרגש. אבל מסביבי נרשמו התייפחויות משמעותיות. גברים התפרקו סביבי על ימין ועל שמאל, בכו בכי עשיר בצליל ובנוזלי גוף מגוונים. אני לא זוכר הלוויות עם כל כך הרבה בכי (ברוב ההלוויות שנכחתי בהן אנשים עמדו קפואים, לרוב עם חיוך מר על פניהם. אשכנזים). הייתי קצת נבוך שלא יוצא ממני אפילו ציוץ, זה חלילה עלול להראות כאילו אין לי רגשות כלפי אשתי, זה באמת לא המצב. זו פשוט לא הדרך לעורר אותן אצלי.

אחרי דקות ארוכות של יבבה קולקטיבית הוכרז על סיום הדמיון המודרך הזה, ובאופן טבעי פנו הגברים לנחם זה את זה. חיבוקים עזים עפו מכל הכיוונים וגם אני חתרתי דרך המסה האנושית אל עבר ברנש אחד שהיה נפוח מבכי ונראה די בודד. הצעתי לו חיבוק והוא התמסר מיד. בעולם הרוחניקי יש חוקים שונים לחיבוק. הטפיחה על השכם/ גב נחשבת חיבוק בלתי איכותי ובלתי מכיל. חיבוק טוב הוא לעולם סטטי, מלבד הנשימות המשותפות. המהדרין יוסיפו גם אנחות שחרור קולניות סטייל "אאהההההההה….". אז הרבצנו אחת כזאת והוא קבר את פניו בכתפי והתייפח עוד קצת. חשתי את קצה אפו מרטיב לי את האזור אבל באמת שלא היה לי אכפת. אם נחזור להקבלה למילואים, אלה אחים שלי ואני מוכן לחטוף נזלת בשבילם. אחרי שהוא נרגע התנגבתי, בקטנה.

לפני שהתחלנו לקפל את הציוד בחזרה לתרמילים, תומר נתן לנו את הטיפ הכי חשוב, שאולי מכיל בתוכו את כל מה שיש לדעת: עכשיו כשאתם חוזרים הביתה לנשותיכם, זה אחלה שאתם מודעים יותר, פתוחים יותר, שהשתניתם. אבל היא לא עברה את כל זה אתכם ובחיאת רבאק אל תפלו עליה בבת אחת עם כל האג'נדות החדשות, שלא תתהפך עליכם ובצדק. לאט לאט". אהו.