חזרתי לכלא

*כתבה זו התפרסמה בבלייזר בשינויים קלים והיתה האחרונה בסדרת כתבות הכלא*

זה קרה לפני עשר שנים: יש לי סף כאב די גבוה, נראה לי, אבל הלפיתה א-לה-סטאר-טרק שעשה לי שמעון אבו-כביר גרמה לי להתפתל במקום, בלי יכולת לעשות הרבה חוץ מזה. שמות האסירים בכתבה בדויים, אבל הסיפור הזה אמיתי עד כאב. כף יד בעובי צמיג של אופנוע צבטה לי את שריר הטרפז. האסירים הסתכלו עלי וגיחכו. הם כינו אותו "אבו כביר" כי בילה במצטבר שנים בבית המעצר הידוע לשמצה, אבל גם כי היה באמת עצום. הטרפז הוא שריר מיוחד: הוא מודבק לגולגולת בדבק. הרגשתי שהוא עומד להתלש לי משם. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

רגע. REWIND. חצי שנה לפני כן:

מכללת ספיר אשר בשער הנגב, משרדי פר"ח. ארוג' הייתה יפהפיה כשם שהייתה סקפטית. היה יום חם מאד וטיפות שקופות נקוו בין חוליות שרשרת הכסף הדקה על צווארה, כמו נצנצים. אמרתי לה: "השנה כבר הנחיתי קבוצה של נוער בסיכון. הם היו קשוחים אבל היה בינינו חיבור טוב, ועשינו ביחד סרטים! אני לא יכול לחזור להכין שיעורים בחשבון עם בני 9. תני לי איזה אתגר". היא עיינה במסך המחשב שמולה, שהיה בגבו אלי. עבר זמן. עקבתי אחרי תנועות כף ידה על העכבר כדי לוודא שזה לא סוליטייר, וגם כי ניסיתי נואשות להבין אם זו טבעת אירוסין או סתם טבעת. בכל זאת משתלם להבין משהו בתכשיטים. היא הפנתה אלי, סוף סוף, את זוג עיניה האיראניות, הגדולות: "יש לי רק דבר אחד שמתאים לך. לא יודעת אם אתה מתאים לו". "נסי אותי", התחננתי.

כעבור שבועיים נכנסתי בשערי הקומפלקס הידוע בשם כלא באר שבע. יש פה למעשה 4 מוסדות שונים: אוהלי קידר, בית המעצר הגדול של הדרום. כלא אלה, בית הכלא שהוקם עבור לב לבייב והיה אמור להיות כלא פרטי ומופרט, מזימת הון שלטון שלמרבה המזל סוכלה. כלא אשל, לאסירים עם יתרת מאסר של למעלה מ-7 שנים וגם לאסירים בטחוניים, מקסימום סיקיוריטי. ואחרון, כלא דקל, לאסירים עם יתרת מאסר של פחות מ-7 שנים. כאן יושבים פורצים צעירים עם רוצחים מבוגרים, ועוד אסירים שנדבר עליהם בהמשך. אני ואסף, שני סטודנטים לקולנוע, הגענו לכלא דקל כדי להעביר ביחד קורס קולנוע לאסירים. משימת הסיום: סרט עלילתי שהם ייצרו בהנחייתנו.

אבי אוחיון2
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

קודם כל הכניסו אותנו לשיחת נזיפה אצל הקמ"ן (קצין המודיעין), נזיפה על דברים שטרם ביצענו. קצין השב"ס נראה כסובל מסג"מת, או גנדרת בשב"סית. הוא קיווצ'ץ' את גביניו מעל המבט הכי מפחיד שהיה לו בנשקיה וגער: "אתם צריכים להזהר מהכל. אל תשאירו שום דבר בכיתה ללא השגחה, גם לא לשניה. אל תגידו שום דבר שהוא לא חלק מהשיעור. האסירים יאספו עליכם מידע ואסור לכם לשתף אותם בשום פרט מחייכם". הוא הזיע לא מעט, והזכיר את התואר שלו בקרימינולוגיה הרבה יותר מידי פעמים שלא לצורך. "אסור בשום אופן להציע להם, לא משנה מה. אסור להבטיח להם שום דבר. אסור באיסור חמור לקבל מהם כל דבר, גשמי או רוחני, חפץ או מידע, סיגריה או הסבר. הם ישתמשו בכל דבר שקרה ביניכם כדי להגיע לנקודת מיקוח טובה יותר מולכם, כאופציה לסחיטה, לטעון שאתם חייבים להם משהו". טוב ביי, רציתי לומר. שיעורים בחשבון עם בני 9 איט איז. מה אני צריך את כל זה. אבל אז הובילו אותנו לכיתה מלאה אסירים.

כל זה קרה כאמור לפני עשור. עכשיו חזרתי לשם כדי לראות מה השתנה מאז. מבחוץ הכל מאד דומה: מרכז החינוך של כלא דקל הוא מבנה חדש יחסית שנחנך ב-2003, ואחרי שצולחים את ים התיל והסורגים ונכנסים אליו הוא נראה כמו בית הספר היסודי שלי. המבנה בצורת חי"ת, בן שתי קומות, מקיף חצר ובה כמה עצים באדניות. העצים גבהו קצת. בכניסה יש דלת מגנומטרית שלא הייתה אז, אך היא כבויה רוב היום. בפנים יש מדרגות שמובילות למסדרון עם דלתות, מאחוריהן יש כיתות, ספריה, משרדים וחדר כושר. ובתוך כל זה, עשרות אסירים מעבירים את הזמן. מעשנים, מדברים, מתגרים בסגל. ליד חלונות הקומה השניה מצויר קו על הרצפה. לאורכו כתוב במפורש שאסיר שיחצה את הקו לכיוון החלונות ייענש. יש כרגע לפחות שלושה אסירים מעבר לקו, אחד מהם גרר לשם כיסא והוא מנמנם. זה מזכיר את הבדיחות על למה גהנום ישראלי הוא הטוב מכל הגהנומים: הצואה הרותחת לא באמת רותחת אף פעם. סוהרת עייפה גוערת באסיר הנוחר. בטח מקנאה בו. אבל היא לא גוערת בו מפני שחצה את הקו. היא גוערת בו מפני שהוריד את החלק העליון של מדי האסיר הכתומים. הוא משפשף עיניים ומתלבש. לפני עשור האסירים לבשו חום כהה. עכשיו הם כולם בכתום, צבע שנועד להפוך אותם לבולטים יותר בעדשות מצלמות האבטחה. אמריקה.

אוחזים מצלמת וידאו קטנה וקלטת מיני DV נכנסנו לכיתה. ישבו שם כעשרים אסירים, הצעיר בן 20, המבוגר בן 65 לפחות. הם מצמצו אלינו בסקרנות, ובעיקר בחשדנות מופגנת. כיוון שהפוסל במומו פוסל, בתי הכלא מכילים לא מעט אנשים שחושדים שהזולת מעוניין להזיק להם או לפחות להרוויח דבר מה על גבם. חשבנו, אסף ואני, שכדי לשבור את הקרח איתנו ועם העדשה, נתחיל עם פעילות קלילה של בדיחות. חיברנו את המצלמה לטלוויזיה שעמדה שם, כך שהיא מקרינה את מה שמצולם ברגע זה, מעגל סגור מה שנקרא. בטמטומי הנודע למרחקים חיברתי גם את כבל הסאונד, ופידבק מחריש אוזניים מילא את הכיתה. כולם תפסו את אזניהם, חוץ ממני שתפסתי את הכבל ותלשתי אותו ממקומו בזעם. יופי, התחלה טובה.

ביקשנו מתנדב שישב מול המצלמה לספר את הבדיחה הראשונה. בהתחלה הייתה דממה, אחר כך עלו קריאות "נפתלי, לך אתה", "לא לא עומאר, לך אתה". ואז קם מוניר. כיפה שחורה סרוגה מכסה 50% מראשו, זקן פחם מקורזל מכסה את רוב פרצופו. הוא נראה כמו קארים סעיד מ"אוז", רק שעיר בהרבה. מישהו זרק לו "מוניר יא מניאק, שנתיים אני איתך בתא ובדיחה אחת לא סיפרת לי". מוניר תפס את הכיסא וסובב אותו כך שהמשענת תפנה למצלמה. אני לחצתי על כפתור הרקורד והוא התיישב בפיסוק רגליים. בקול באס רועם שאל מוניר את המצלמה ללא הקדמות: "אדם שחור, הוא לובש חגורה אדומה. למה?". הס נפל בחדר. כולם חיכו ברצינות לתשובה. הוא רכן לעדשה והטיח: "כדי שלא יפלו לו המכנסיים". דממה, ואז רעמי צחוק מתגלגלים, ומחיאות כפיים. נראה לי שהקרח נשבר!

גם אני רציתי להצחיק אותם, אז החלטתי לתפוס טרמפ על הגל החיובי שיצר מוניר. התיישבתי מול העדשה וסיפרתי משהו שחשבתי שייגע לליבם. "גורילה ששוקלת 3 טון, איפה היא יושבת?". דממה. צרצרצים. "איפה שהיא רוצה!", קראתי באושר, מנסה להשמע כמו סטגדיש. דממה. צרצרים. אסיר אחד נאנח. עוד התחלה טובה.

אבי אוחיון
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסוף המפגש הזה השתרכנו מדוכדכים במסדרונות התיל האינסופיים המובילים אל היציאה. שאלתי את אסף, שהיה בעל הכשרה ונסיון בהדרכת קבוצות: יש לנו סיכוי איתם? "שמע", הוא התקדר, "הם רואים עלינו שאנחנו שני אשכנזים מהאקדמיה, שאנחנו לא יודעים כלום על העולם שלהם. בנוסף לכל הצרות הם לא מתים על מצלמות. אני מרגיש שהם חושדים בנו שבאנו לאסוף עליהם מידע. לא יודע אם בשעה שבועית נצליח אי פעם לזכות באמונם. ואם לא יהיה אמון, לא יהיה סרט. מצד שני, כל צעד בונה אמון שאני חושב עליו יקבל וטו מתת-גונדר לַחוּצי". ככה כינינו את הקמ"ן, תמיד בלחישה. "וחוץ מזה אני צריך לספר לך משהו אחרי שנצא מפה". אני לא כל כך טוב בלחכות לסודות. "מה? דבר!". לא לא, סימן אסף. רק כשהיינו בתוך האוטו, נוסעים על הכביש הראשי, הוא שאל: "על מה נראה לך דויד יושב?" "דויד המפחיד? מאיפה לי? אנחנו לא יודעים על אף אחד ולא שואלים". "הוא שכן של ההורים שלי. ברגע שקלטתי שזה הוא גם הוא קלט שזה אני. אני מפחד שבאיזה חופשה הוא ינסה להגיע אלי דרכם". "ומה הוא יגיד להם", שאלתי, "הבן שלכם לימד אותי מה זה קלוז אפ?". אבל שניה אחרי שלעגתי לו חשבתי שאם דויד היה שכן של ההורים שלי גם אני הייתי מזיע. לפגוש אנשים שעסוקים אך ורק בהשרדות מכניס גם אותך למצב דומה.

בשיעור הבא השארנו את המצלמה בתיק. הרגשנו שהיא מכבידה על האווירה והחלטנו להקרין סצנות מסרטי כלא. לקח זמן עד שקצינת החינוך מצאה לנו מכשיר DVD עם כל החלקים. מכשירי DVD בכלא נוטים להתפרק ולהפוך באורח פלא למכונות קעקועים, לרוב בידיו של הצייר הכי מוכשר מבין האסירים. משנמצאה החומרה המתאימה הקרנו את סצנת תא המעצר מ"להרגיש בבית" של קים קי דוק. בסרט נכנס סוהר קוריאני לתא כדי להתעלל בעציר הקוריאני שלו, אבל זה האחרון מצליח ללכת מאחוריו בתא הקטן בזריזות של נינג'ה, כך שזה נראה לסוהר שהתא ריק. בקולנוע אנחנו לרוב בעד האסיר ונגד הסוהר. בחיים זה יותר מורכב.

בהפסקה יצאתי לשתות מים מקולר שנמצא ממש מאחורי הדלת. ראיתי שמלבדי יש בכיתה רק אסירים, אבל לרגע לא חשבתי לקחת איתי לקולר את כל הציוד. הייתי מחוץ לכיתה בדיוק 9 שניות. כשחזרתי תיק המצלמה היה ריק. הבטתי סביב מבוהל: סביבי רק אסירים. אחד מהם, נפתלי, הביט בי בשתיקה. בחור עדין, נפתלי. כל השאר גיחכו. התחלתי לנסח בראש איזו קריאה אמיצה בסגנון "אני יוצא מהכיתה וכשאני חוזר המצלמה חוזרת לתיק", אבל הרגשתי שזו תהיה הבדיחה שסוף סוף תצחיק אותם. וגם ידעתי שמראש אסור היה לי להשאיר אותה איתם. הדלת נפתחה וקצינת החינוך חזרה פנימה. סיפרתי לה, בקול רם ובלי להתקרב אליה, שהמצלמה נגנבה לפני שניה מהתיק, ושהגנב עדיין בחדר.

היא סגרה את הדלת והניחה את שתי ידיה על חגורתה עמוסת המתכות. "מי שלקח את המצלמה שיקום עכשיו. שבע, שש, חמש…". שמעון אבו כביר קם ממקומו והוציא מבית שחיו את המצלמה. הוא הגיש לי אותה בחיוך והתיישב בחזרה. היא הייתה לחה מעט מזיעתו אבל כל החלקים היו במקום והיא הייתה בעיצומו של צילום, כנראה נלחץ לו בטעות. הקצינה שאלה בטון של מורה ללשון: "שמעון למה עשית את זה? הרי ידעת שלא תוכל לצאת איתה מפה?". שמעון שתק וחייך לתקרה. "אני מדברת אליך!". "טוב יפית מה את רוצה?", הוא פרש את כפותיו הענקיות לצדדים בתנוחת ישו. "זה מה שאני יודע לעשות".

למפגש הבא כבר לא רציתי להכנס. ביקשתי מאסף שיתחיל בלעדי ונשארתי להסתובב במסדרונות. סוהר ותיק התלווה אלי, וענה ברצון לכל מיני שאלות שהיו לי. רציתי להבין יותר מול מי אני מתמודד כאן, את מי אני מנסה לפצח. עברנו ליד בית המדרש, כיתה ללימודי יהדות שכמוה יש בלי סוף ברחבי מתקני השב"ס. להפתעתי היו בה פחות אסירים שנראו כאילו הכיפה צמחה על ראשם לאחר המעצר ויותר חרדים מלידה. "כמה חרדים יש פה?", שאלתי אותו. "די הרבה", ענה. שאלתי את השאלה שאין שואלים: "על מה הם יושבים?". התשובה נפלטה ממנו באי רצון: "עבירות מין בילדים". בשנים ההן התחיל להפרם קשר השתיקה בציבור החרדי לגבי פדופיליה, ותלונה במשטרה על האנסים, לעתים רבנים חשובים או בניהם, כבר נתפסה פחות כמו בגידה בשבט ויותר כמו פתרון לגיטימי. תוך שנים ספורות הגיעה כמות של חרדים לבתי הכלא, ואיתם פריחה של האגפים התורניים. השמש הערִיבה והאסירים התארגנו למנחה וערבית בבית הכנסת הסמוך. שלט ליד הדלת הבהיר שבמקום מותר רק פולחן הדת היהודית לפי פירושה האורתודוקסי, ושכל שימוש אחר בבית הכנסת יגרור ענישה חמורה. "רגע, אז איפה מתפללים כל המוסלמים?", שאלתי אותו. "איפה שבא להם", סינן. "מה זאת אומרת, אין בכל כלא באר שבע מסגד?", שאלתי. "אין באף כלא מסגד", ענה.

משה מילנר3
צילום: משה מילנר, לע"מ

אני מחפש במסדרונות הכלא פרצופים מוכרים, ולא מוצא. אני לא יודע אם זה בגלל העשור שחלף על תאי הזכרון שלי או בגלל נתוני שיקום מדהימים. אלו כנראה לא נתוני השיקום המדהימים: בישראל אין כאלה. מכל עשרה אסירים שמשתחררים בישראל, ארבעה מהם ישובו לכלא תוך פחות מחמש שנים. בקרב הצעירים המצב עגום בהרבה: רוב האסירים שמשתחררים סביב גיל 20 ישובו לכלא. כל החיים לפניך עלק.  

כליאה היא לא פתרון גם במישור הכלכלי. החזקת אסיר אחד בכלא עולה 150,000 ש"ח. לשנה. כ-5,000 אסירים שישתחררו השנה יחזרו לכלא. רק החוזרים יעלו למדינה 750 מליון ש"ח. לשנה. רובם ייכלאו לכמה שנים. למרות זאת, המסקנה התקציבית המתבקשת טרם יושמה כראוי. החינוך בשכונות החלשות הרבות בארץ עדיין מעפן, הרווחה על הפנים, ובאתר הרשות לשיקום האסיר מדווח מדור החדשות ידיעה בת חודשיים, הבאה בתור בת שנתיים. מנומנם משהו.

לפני עשור גם אני לא הרגשתי שאני מצליח לשקם אף אחד. פריצת הדרך המשמעותית עם החבר'ה קרתה בשיעור בו, בנסיון נואש למצוא את דרכנו אליהם, החלטנו לדבר על אקטואליה. הנושא החם מאחורי הסורגים היה גלעד שליט. "אני רואה את התמונה שלו בעיתון", סיפר יוסף, "ואני חושב שמצבו לא כל כך טוב. רואים שהוא אשכנזי כזה, בטח מאד קשה לו. הייתי רוצה להתחלף, לשבת אצלם במקומו. אני יודע ערבית ואני יודע איך לשבת במאסר". אסירים נוספים הצטרפו להצעה, אמרו שישמחו לפדות אותו כקבוצה. הדיבור על האסיר המפורסם הזה שישב אז לא כל כך רחוק מאיתנו ריכך את היחסים בכיתה, ובעדינות משכנו את השיחה לכיוון הסרט שאנחנו אמורים ליצור ביחד עד סוף הקורס, שכבר התקרב. ביקשנו מהאסירים לספר סיפורי חיים אישיים, ונפתלי הפתיע עם אגדה ריאליסטית על אהבה אבודה. סיפור שלטענתו קרה לו באמת, וסופר עם שכבה נדיבה של נצנצים. הקבוצה החליטה פה אחד שזה מה שנצלם. אסף חייך אליי בהקלה. סוף סוף זה נראה כאילו זה הולך לאנשהו.

יום סגרירי אחד נכנסנו לכלא עם כמה פנסים במחשבה שהנה, מצלמים. זה ידוע שאין ימי צילום שהולכים חלק, ולא חשבתי שבכלא זה יהיה אחרת. תמיד מתפקשש משהו, אמרתי לעצמי, ובסוף יוצא סרט. הגעתי ללוקיישן: חדר הכושר. זהו למעשה החלל היחידי בבניין שלא נראה סתמי לגמרי, וכך נבחר. נפתלי התנדב לשחק את התפקיד הראשי בסרט, וכתב לכל השאר את התפקיד היחיד שהם הסכימו לשחק: הטאף-גאיז השתקנים על המכשירים. הסרט עצמו הוא למעשה מונולוג פרידה שנושא נפתלי מול חבריו המתעמלים, ובו הוא מספר להם את סיפור האהבה האבודה, רגע לפני שהוא עובר לאגף מג"ש. חשבתי שהם יתבעסו להיות ניצבים אבל הם שמחו מאד בתפקיד, ונפתלי בשלו. אנד… אקשן!

קאט קאט קאט. אבו כביר, הסתכלת למצלמה, תוכל בבקשה לא לעשות את זה? אקשן.

קאט, אה, אבו כביר, אתה רואה שם את השקע של המזגן? תסתכל לשם בבקשה.

קאט. האם אני מדקדק מידי בעניין הזה? בכל זאת זה סרט שרק האסירים עצמם יראו, אפילו לי לא ירשו להוציא מפה עותק בשל ענייני פרטיות וחסיון.

לא. אני קולנוען, דאמיט, ובקולנוע לא מסתכלים למצלמה בעין! זה שובר את הקיר הרביעי וכל זה. הבנתי שהדרך היחידה להמנע ממבטו של שמעון אבו כביר בעדשה היא לעמוד בגבי אליו. הוא ישב על כיסא והניף משקולות של 10 קילו כאילו היו בננות בשלות. קצת הטריד אותי צליל הוווווש שלהן ליד האוזן, במיוחד עכשיו אחרי שגערתי עליו בפומבי. תוך כדי צילום שמתי לב שבכיתה נמצאים המון אסירים ואני. הסוהר ששמר עלינו יצא להגיד לאסף משהו בחוץ כנראה. ואז באה הלפיתה. פולס צורב של כאב משתק. שריר הטרפז שלי שלח למח אותות מצוקה חריפים. כפות הידיים שלי ננעלו כדי להגן על המצלמה, ולא הייתה לי שום דרך להשתחרר. קיפלתי בעדינות את הגב וניסיתי ללכת משם, אבל הכאב הלך איתי. ניסיתי לבקש ממנו, הפעם בשם שנתנה לו אימו, שירפה. האסירים גיחכו. הטרפז צווח. לא נשאר לי הרבה אוויר כדי להחליט: שאצעק לסוהר שעומד בחוץ?

מארק ניימן2
צילום: מארק ניימן, לע"מ

לא יצא לי לחבב הרבה סוהרים שפגשתי, רובם נראו לי כמו אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד בשמחה יתרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – הם מפתחים תוך זמן קצר אינסטינקטים של טיגריס בנגלי רעב. הסוהר שמע מבעד לדלת שקט שנמשך יותר מעשר שניות וידע שזה לא מבשר טובות. הוא התפרץ פנימה, ולפני שהספיק לראות מה קורה, קיבלתי את השליטה על גופי בחזרה. הוא ראה שכולם מסתכלים עליו, אני בהכרת תודה והשאר באכזבה, ושאל "מה קרה פה". עכשיו כולם הסתכלו עלי. הבנתי שאני מתלבט אם "להלשין", וגם הבנתי שזה שאני בכלל חושב על זה במושגים האלה אומר שבאיזשהו מקום השתכנעתי שאני מחויב איכשהו לקודים העברייניים ששולטים במקום, למרות שאני לא מדייריו. ובכל זאת אמרתי "לא קרה כלום, בואו נצלם את זה עוד פעם, אקשן!".

כמובן שבסוף היום הלכתי למשרד הקמ"ן. סיפרתי לו בפשטות מה קרה. לא הופעתי מכך שהוא לא התרגש. צביטה קלה בכתף זה פרומיל מהאלימות שמבעבעת פה ביום. עשיתי את זה בעיקר כדי להתנקם בשמעון. הקמ"ן הוא אחד מגורמי הלחץ על כל אסיר ואסיר, ואם יום אחד יוכל קפטן לחוצי לשלוף לאבו כביר את הדבר הזה כדי להנמיך את עמדת המיקוח שלו, אחלה.

הלכתי לערוך את הסרט. לא היה יותר מידי עם מה לעבוד: נפתלי נואם, חבריו מתעמלים, מקשיבים ומהנהנים. אחרי בהייה של שעה בפניו של נפתלי תקפה אותי מחשבה מסוכנת: על מה הוא יושב? ידעתי את שמו המלא, וידעתי שגוגל ימצא לי אותו. היססתי לפני שהקלדתי את שמו. איך זה יעזור לי בדיוק? אבל השעמום הוא אויב ערמומי. אז כן, הוא עבריין המוכר לגוגל. תולדות חייו נפרסו בפני. הוא בילה כמה וכמה מאסרים בכמה וכמה בתי כלא ישראליים, והספציאליטה שלו הוא שוד מזוין תוך שהוא מחכה לקורבנותיו במושב האחורי של רכבם. אף פעם לא ירה, אבל תמיד הופיע לעבודה עם נשק טעון. את המראה הפנימית היה עוקר ולוקח איתו כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הוא נתפס לאחר שמראה אחת נמצאה בזירה ועליה טביעת אצבעו. פתאום לא היה קל כל כך להרכיב את סיפורו הנוגה והרומנטי, שהייתה בו הרבה אהבה וכמות אפסית של שוד מזוין בתוך רכב. כעסתי עליו. פעמיים חרא של בנאדם: גם שדד אנשים באלימות, וגם הביא תסריט לא מעניין אפילו חצי כמו שיכל להביא.

אבל בסוף השלמתי את המשימה ויום ההקרנה הגיע. לפני הקרנת הסרט הקרנתי להם קליפ קטן שערכתי מהחומרים שצולמו במהלך הקורס (זה היה הפסקול. סליחה. לפני עשור זה נראה לגיטימי). זה היה קולאז' של רגעים מכל התקופה שעברנו ביחד. כיכבו שם דויד המפחיד, נפתלי העדין, אפילו סלפי-בית-השחי-המזיע של שמעון אבו-כביר. צילמתי גם את תמונתו של האנס משה קצב שהייתה עדיין תלויה בפינת הלאום, ושתלתי אותה בין תמונות האסירים. זה הצחיק אותם מאד. סוף סוף סיפרתי בדיחה מוצלחת. כשהגיע תור הסרט כולם הרצינו לרגע, ופחדתי שהיצירה תישפט לחומרה. למרבה השמחה, ברגע שהופיע על המסך השוט הראשון ובו מוניר עושה מתח (וסמכו עלי שנתתי לכל אחד מהם זמן מסך, חוץ מלשמעון אבו-כביר) פרצו כולם בצחוק גדול. ההתלהבות הייתה גדולה וכל אחד חיכה לראות את עצמו על המסך. זה נשמע קצת פרימיטיבי אבל מנסיון אדווח שזה נראה בדיוק אותו דבר עם סטודנטים מתוחכמים לקולנוע. זה מצחיק לראות מישהו שאתה מכיר עושה פוזות למצלמה, גם אם הוא אסיר שמשחק אסיר או במקרה היותר נפוץ סטודנט שמשחק סטודנט.

עם נפתלי היה לי קצת יותר קשה. לאחר ההקרנה הוא השתוקק לדבר איתי על הסרט ולהבין את תהליך העריכה, אבל אני פיתחתי אליו רתיעה ברורה. הוא לקח את זה קשה אבל לא הצלחתי לשוחח בקז'ואל עם האדם שעשה את הדברים עליהם קראתי.

לפי הדברים שנאמרו בפגישת הסיכום, החלטנו אסף ואני שהיה מאד מוצלח. עמדנו במשימת הסרט, יצרנו חיבור, דיברנו בתהליך על רגשות ואני מקווה שסיפקנו גם תחושת העצמה. יותר מזה? יצאתי מהכלא מרוצה מעצמי ואפילו התגעגעתי – עובדה שחזרתי לשם עשר שנים אחרי. כל נסיונותיי לאתר בשב"ס עותק של הסרט כדי לצפות בו שוב לא צלחו. מעטים הארגונים בישראל שמתחזקים ארכיון ראוי לשמו, וככל שלארגון יש יותר מה להסתיר כך הארכיון פחות קיים. חבל. עם ללא עבר וגו'.

כחודשיים לאחר סיום הקורס עמדתי בש.ג של האוניברסיטה העברית, מאחר לפגישה. ניסיתי להכנס פנימה, מה שהיה אמור להיות פשוט לכל אדם, אבל האוניברסיטה הערימה קשיים על כל מי שלא למד בה. שומר עיקש עמד מאחורי מחסום שרשרת והסביר לי שוב ושוב שלא מעניין אותו שקבעתי עם מרצה, ושאם אין לי תעודת סטודנט לא אכנס מטעמים בטחוניים. התקשרתי משם לכל מי שיכולתי, סיפרתי לשומר על עברי הבטחוני המפואר כלוחם נ"מ עשוי ללא חת, וכעבור רבע שעה של תחנונים נמאס לו והוא הראה סימני שבירה. בשניה שהוא פתח לי את מחסום השרשרת צפרה בכביש מאחוריי משאית. שלחתי מבט, וראש עצום בצבץ מהחלון וקרא לי: "רותם!". מצמצתי. מי זה שם? "רותם! זה אני, אבו-כביר מכלא באר שבע!". אבו-כביר, אמרתי, איזה יופי, אני רואה שהשתחררת. הוא נופף לי בחיוך ענק של חיבה ונסע. האם תמיד אהב אותי בסתר ליבו? האם הפך מפויס ורך ככבשה לאחר השחרור? או שידע מה יקרה עכשיו ורק רצה להזיק? החזרתי את מבטי לשומר. מחסום השרשרת היה שוב סגור ואת מבטו ניתן היה לתאר רק כתיעוב עמוק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s