אנחנו אוהבים אותך

*כתבה זו פורסמה בשינויים קלים בגליון דצמבר של בלייזר*

כלא באר שבע. אגף מג"ש, מרכז גמילה ושיקום. אני יושב במעגל שכולם בו מכורים לסמים, וכולם בו לובשים כתום, חוץ ממני. מלמלתי משהו לחלל הכיתה כדי להצדיק את נוכחותי במעגל, ואז התחיל המפגש על פי חוקי ה-NA, נרקומנים אנונימיים. תפילת השלווה מדוקלמת קבוצתית: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם". אולי אתם מכירים את הטקסט הזה: אלי ישראלי היה חותם איתו פעם את תכניותיו בגל"צ. זה היה רק אחד מהשירים עם המילה "אלי" שנהג לנגן. התפילה כתובה בענק על שלט חשמלי אדום שתלוי גבוה ליד התקרה. בכיתה יש מוסלמים, יהודים, נוצרים ואתאיסטים. כולם פונים דרך אותו "אלי" לכח העליון, החיצוני להם, שיעזור להם להגמל – זו השיטה של NA בכל העולם, וזה גם המקור לחלק מהביקורת עליה (היוש סאות' פארק).

באוויר נשמעת נהמתו חודרת החומות של מנוע הסילון של F15, שטס אי שם בשמי הנגב, שטח האש של המדינה. פה למטה האסירים מנהלים את הפגישה בעצמם. כולם יושבים במעגל, חוץ מאסיר אחד שיושב לשולחן היחיד בחדר, עליו תגיות פלאסטיק בכל הצבעים. הוא ינהל היום את הפגישה. הוא דומה באופן מטריד לבני בגין, רק בכתום. הוא מציע לנוכחים להתחיל לדבר. בחדר משתררת הדממה המוכרת הזאת שנשמעת כשמחפשים מתנדב. הלבטים ניכרים על פני כולם, אבל לפתע פוצה מישהו את פיו: "צהריים טובים!" אומר מתוך המעגל יוסף (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), וכולם עונים בקול "צהריים טובים!". כהרגלי, זה כבר מספיק לי כדי להרגיש שנקלעתי לכת. תמיד קורה לי. "אני יוסף". "אוהבים אתך יוסף!". זו לא אגדה, הם באמת אומרים את זה.

יוסף יחסית צעיר, ועדיין קצת מחוצ'קן. פה במג"ש האסירים חייבים להיות מגולחים יום יום וניכר על עור פניו שזה לא פשוט לו. הייתה לי את אותה הבעיה בטירונות. הוא פוצח: "גדלתי בשכונה בעייתית. אבי הנרקומן היה חוזר כל יום הביתה עצבני, מקלל את אמא ושובר דברים. לקחתי את זה קשה. הוא אף פעם לא שאל מה שלומי אבל כשאמא שאלה תמיד הייתי דוחס פנימה, לא מוציא כלום החוצה. גם אם רציתי להתפוצץ אמרתי שאני בסדר. כשהייתי קטן יותר בכיתי אבל אבא נתן לי סטירה וצעק עלי שאני "לא ילדה קטנה. תהיה זאב, אל תהיה כבש".

"בשכונה שלי הגאווה היחידה היא בפשע. היו לי ציונים טובים ביסודי אבל אם זה לא מעניין איש אז למה להשקיע? אז לקחתי את העיפרון שלי ודקרתי תלמיד אחד בכתף, נכנס לו די עמוק. אין בשכונה עניין של משטרה, משפחתו באה אלינו הביתה לסולחה ואבא שלי שילם להם לא מעט כדי שנלחץ ידיים. אחרי שהם יצאו קיבלתי מאבא שלי את הטפיחה הראשונה על השכם אי פעם. "כל הכבוד לך שעמדת על שלך", שמח בי. ידעתי שלא עמדתי על שום דבר, שסתם דקרתי ילד, אבל עם חיזוקים חיוביים כאלה בגיל 11 איזה סיכוי היה לי? שנה אחר כך הוא כבר נתן לי לעשן סמים".

בגין קם ומניף ידיים, ויוסף קם לחבק אותו תוך שהוא אומר "היום אני שלושה חודשים ושלוש עשרה יום נקי!". כולם מוחאים כפיים והם מתחבקים. כל הקבוצה אומרת ביחד "נשארים נקיים!", ויוסף מתיישב בחזרה במקומו.

האישה שמנהלת את המג"ש בנחישות וברגישות היא כלאי אורית אקלום. היא אישה מרשימה ממוצא אתיופי, בעלת מבט בוחן לב וכליות. 10 דקות לתוך השיחה איתה ואני כבר מעריץ שלה: "האסירים האלה באים לפה לעשות את אחד הדברים הקשים בעולם: להיגמל מסמים. אנחנו מאמינים בחוזה טיפולי קשוח: כל אלימות, כולל אלימות מילולית, יכולה להפסיק מיידית את השהות במג"ש. ושימוש אחד ויחיד בסמים זורק אותך החוצה". אוקיי, אז אסיר שהזריק פה עף מייד. אבל מה עם הסגל? סוהר שפספס הברחה של מנה לפה לא נענש?

הזהב של הכלא

"או, זה כבר ממש מאוחר מידי. הסגל נמדד על ההפתעה. אסור להיות מופתע. יש סימנים מקדימים לחזרה לשימוש וצריך לעצור את זה לפני שזה אשכרה קורה, לפני שהמנה עושה בכלל את דרכה לפה. גם האסירים מזהים – מקילומטרים אגב – במי מתחיל לקנן הרצון להשתמש, ומדווחים. וגם המדריכים החיצוניים שבאים לפה הם מכורים נקיים שיודעים לזהות". אקלום מנצחת על הסגל שיום יום מלמד את האסירים לראשונה בחייהם מהו סדר יום תקין, שיגרה של אדם נורמטיבי. כל בוקר מתנקים, מתגלחים ומסדרים את החדר למסדר דומה במהותו לזה שמונהג בטירונות צה"לית. אחר כך יש לו"ז צפוף של פגישות קבוצתיות וגם של עבודה. ברקע השיחה שלי איתה דופק כל הזמן ברקע רעש פטישים מתכתי. אנחנו יוצאים בעקבות הרעש לחצר האגף. כל אחד בעמדה שלו, עובדים הגברים בכתום על ייצור ואריזת חלקי ברזים בצבעי נחושת, "הזהב של הכלא". מעל החצר פרושה רשת ברזל ומעליה עוד רשת לול תרנגולות צפופה יותר, כדי למנוע אפשרות להשלכת כל אובייקט שהוא מאגף אחר למקום העדין הזה. למשל אובייקט בר הסנפה.

"אבל הגמילה הפיזית היא הקלה", אומרת אקלום. "האתגר שלנו הוא לשבור דפוסים עברייניים". איך עושים את זה? "לדוגמא, כל שבוע יש לנו ישיבת דיירים, עם משובים בין האסירים. 'אתה לא עזרת השבוע לנקות את המגורים, אתה זורק את הבדלים שלך בכל מקום'. עכשיו, לעבריין זה תמיד יישמע כמו הלשנה. אבל אנחנו מלמדים אותם לדבר את הכעסים שלהם. הם יושבים ומקשיבים ואחר כך צריכים גם לישון באותו חדר עם זה שפתח עליהם מול הסגל". נשמע צפוף אפילו לאזרח מן השורה. ועוד שהבריחה כה קלה, מוכרת ומפנקת: סמים. "הסם הוא אנטיתזה לרגש, הוא מקהה. השימוש הוא תמיד תוצאה של נסיבות חיים. וכאן בא הכלי הכל כך אפקטיבי של סיפור חיים. זה שוס כאן", מחייכת אקלום. "לשמוע סיפורים של אחרים מייצר הזדהות עם הזולת, וזו הפתעה לכל החדשים". ובאמת, קלטו את מחמוד:

"צהריים טובים!" ("צהריים טובים!"). "אני מחמוד!" כולם: "אוהבים אותך מחמוד!" מחמוד: "עוד יומיים אני נקי שישה חודשים". כולם מוחאים כפיים. בעוד יומיים מחמוד עתיד להחליף את צבע תגית הפלאסטיק שברשותו מבורדו (נקי כבר 90 יום) לכחול (נקי חצי שנה). אבל יש משמעות חשובה יותר להצהרה הזו. מחמוד כלוא כבר למעלה מארבע שנים. לפני חצי שנה הוא לא היה בחופשה, הוא היה בכלא. הוא למעשה מודה שהוא השתמש בסמים בין כותלי הכלא. הוא לא מסבך כאן רק את עצמו: מישהו הבריח את הסמים האלה אל תוך הכלא, תחת אפו של מישהו שפספס את זה, ומישהו מכר לו אותם. סביר שמדובר בכמה אנשים שונים. כדי שאסיר יודה שהוא צרך סמים בכלא הוא צריך להשתחרר קודם כל מהקוד העברייני הכי ידוע: סתום ת'פה ש'ך.

מחמוד ממשיך ומפליג בשבחי הקבוצה, אלוהים, הצוות, החבר שיושב פה במעגל ויודע מי הוא. הוא מספר שהיה מכור לסמים שנים רבות בלי לדעת שיש לו בעיה כלשהי. הוא חשב באמת שהבעיה הייתה לא מספיק סמים, ועשה כמיטב יכולתו לשים יד על עוד. ואכן, השלב הראשון בתוכנית 12 הצעדים של NA הוא להודות בכך שאיבדת שליטה על חייך בגלל מחלת ההתמכרות. "אבא שלי נשפט על עבירות אלימות ונגזרו עליו 11 שנה בפנים. הייתי כולה בן 12 והצטערתי מאד. שם התחילה ההתדרדרות שלי. נגמר הכסף בבית, וקינאתי מאד במי שהיה לבוש טוב, אז מהבצפר הייתי רץ ישר הביתה, וכל היום מעשן סיגריות בחדר. לא היה לי אבא שיציב לי גבולות, וגם לא שייגן עלי. התחלתי להסתובב עם נשק קר בבגדים, תמיד. ביום שאבא נכנס לכלא השתוללתי בבית, שברתי את כל הכלים והרהיטים שהיו לנו ורצתי החוצה. פאדיחה רצינית. זה מה שקורה כשדוחסים רגשות. בן דוד שלי ראה אותי ורץ אחרי. הוא אמר לי "תירגע, הכל בסדר, החיים ממשיכים". איזה כיף שיש משפחה אה? הוא שלף סיגריה ואמר קח, זה ירגיע אותך. עישנתי ועד שקלטתי שזו לא סיגריה רגילה כבר הייתי מסטול מת. צוחק, רגוע, אופטימי". השימוש הראשון זה החתונה עם הסם. או אז נכנסים לתקופת ירח דבש מאד כיפית. רק אחר כך מתחילות הצרות, כולל גילוי העלות האמיתית של השימוש.

"כל יום באתי לבן דוד לבקש ג'וינט אחד. ידעתי בדיוק לאן לבוא: לתחנת הסמים שלו. אחרי שבוע הוא אמר לי "טוב, יש לי פה עסק לנהל, אני לא יכול לתת לך סמים בחינם. בוא תעבוד אצלי ותעשן כמה שאתה רוצה". הוא אמר לי לעזוב את בית הספר וככה עשיתי, באמצע כיתה ז'. התחלתי לבלדר, למכור. הוא נתן לי טלפון סלולרי והייתה לי תחנה משלי. לא הייתי צריך לזוז לשום מקום. כל היום ישבתי בפינה שלי וכל הנרקומנים של העולם באו אלי. כסף קל. שם התבגרתי. כל שנה פגשתי עבריינים יותר כבדים, אנשים עם שם. הערצנו אותם, קראנו להם אלופים. רציתי לשמוע מהם את ה"כל הכבוד". בגיל 16 כבר הייתי מתגרה בשוטרים, נכנס למרדפים, אהבתי את האקשן. אחרי מעשי גבורה כאלה היו מרימים לכבודי לחיים, היינו מעשנים קריסטל, הולכים למסיבות, מחפשים זיונים. הדרך למעצר הראשון הייתה קצרה. אבל הנה בסוף אני פה, וזה מקום קדוש פה, כמו מסגד, כולם דואגים לכולם. אני מספר לכולם את הדברים הכי אישיים שלי ומקבל את החיזוקים הנכונים סוף סוף".

הכל פה מתנהל בעברית, למרות שרוב הנוכחים בכיתה הזאת הם ערבים. הטרמינולוגיה כולה מאד יהודית, או לפחות דתית-בעברית. ביטויים כמו "בורא עולם", "ברוך השם" ו"חסד האל" נזרקים פה במבטא אום אל פאחמי כבד. בכלא ידוע שמי שרוצה להכנס לגמילה במג"ש צריך להקדיש כמה חודשים ללמוד לא רק לדבר עברית טובה, אלא גם קרוא וכתוב, שכן רבים מהטקסטים מוקראים מן הדף. למשל הספר "רק להיום", מדריך יומי בינלאומי של NA לצליחת שנה נקיה, ובו טקסט השראה שונה לכל יום בשנה. אם בא לכם לדעת מה מליוני מכורים ברחבי העולם מנסים להגשים ממש היום, לחצו כאן. נודר שזה קצר.

אני יוצא לסיבוב בין הדלתות, שרובן פתוחות באופן מפתיע. המגורים לא נראים כמו שום דבר אחר בכלא. החדרים מרווחים ויש בהם רק 4 מיטות, ולא כולן בשימוש. הכל מסודר ונקי, המצעים מקופלים על המיטה למסדר. בחדר יש מקלחת עם דלת ושירותים עם דלת, המון מדפי אבן בקיר ושלל אמצעי עיצוב פנים. יש מערכת סטריאו וסביבה רק דיסקים מקוריים (מי העבריין עכשיו אה?). בכל פינה פנויה מונחים ספרי לימוד, בכל מקצוע קיים. יש בישראל מין דיבור כאילו לימודים בכלא הם פינוק ובזבוז כספי משלם המיסים, אבל הנה עובדה: כל אסיר משתחרר בסוף. האמינו לי שאתם מעדיפים אותו מסתובב לידכם משכיל, תקשורתי ומסוגל להתפרנס מאשר אלים, אנלפבית ומסוגל רק לשבור רגליים למחייתו.

"איך זה עובד?", שואל בני בגין בקול רם את המעגל. "איך?", עונים כולם והתקרה רועדת. "לפני שהגענו לחברותא של NA לא ידענו לנהל את חיינו, גרמנו נזק רב לאחרים, וגם לעצמנו. ההתמכרות היא התאבדות איטית". הוא מדבר על הכח הטיפולי של הקבוצה, ובשביל החבר'ה הלא מאמינים פה זהו הכח העליון העיקרי להשען עליו. כלא נשמע כמו מקום שכולם בו הופכים לדתיים, אבל כשמדברים עם החבר'ה על התכל'ס מתגלה האמת: אנשים כאן ראו ועברו דברים קשים בחיים, שניקזו מהם כל רצון להאמין שמישהו טוב ומיטיב מנהל את העניינים. יש פה ים אתאיסטים.

"צהריים טובים! אני סלומון, 15 שנה בסמים, מתוכן 14 בכלא. תמיד חשבתי שטיפול זה משהו שעושים לרכב, לסוס. אצלנו בבית אם שואלים אותך מה שלומך מותר רק לענות ברוך השם. אסור להגיד שאתה עצוב וגם אסור להגיד שאתה שמח, מה אתה הומו? העובדת הסוציאלית בכלא הציעה לי לבוא לטיפול, כי אני מכור. אני? מכור? איך זה קשור אלי הסיפור הזה? איכשהו לא שמתי לב שכבר שנים אני עסוק רק בחארטות, מסתובב בכלא, סוחר, משתמש, מחפש כל הזמן קומבינות, שוחה בים של אינטרסים שלי ושל כולם. כל דבר שאתה עושה ידפוק אותך מעשרה כיוונים, ואי אפשר לספר כלום לאף אחד. העברתי ככה כל כך הרבה זמן ונמאס לי. הסכמתי לעו"סית רק כדי שיפסיק לשעמם לי. אבל היום אני לא מרגיש אסיר בכלא, רק אסיר תודה לה. באתי לפה ושמעתי מלא אנשים מספרים סיפור מאד דומה לשלי. הייתי בשוק. פתאום הבנתי מה זה דפוסים ולמדתי את הדפוסים שלי, עכשיו אני גם יכול לנצח אותם."

כולם: "אוהבים אותך סלומון!". סלומון מחבק את בגין ומתרגש, עיניו נוצצות. מחוץ לכלא קל להיות ציני לגבי זה. לאנשים שנולדו לתוך הפריווילגיה של משפחה אוהבת זה אולי נשמע מגוחך, אבל רבים מהאסירים כאן נולדו להורים מכים ומכורים לסמים, שהיה עדיף שבכלל לא יהיו בבית. סלומון מספר לי שהוא שמע בפעם הראשונה בחייו את המשפט הזה פה במג"ש.

זה די מדהים. המדינה, לכאורה גוף שעוסק בהקמת תשתיות ביוב וסלילת כבישים, מקיימת פה מין בועה מוגנת בין החומות שבה אפשר לדבר על רגשות, לבקש תמיכה ולקבל אהבה. זו התרופה האמיתית של החברים כאן. לרגע אני מסונוור מכמה שזה טוב. "איפה בחוץ תוכל לשבת עם חברים, לשפוך את הלב ולקבל חיבוק? איפה יגידו לך ברגוע מה הפגמים שלך ויציעו לך פתרונות?", שואל אסיר ותיק את חבריו שאלה רטורית. כולם מהנהנים. עוד מעט אבין שזו גם חלק מהבעיה.

יחסית לכלא, מוסד שמקבל לתוכו אנשים מכל הסוגים, אני יושב בנקודה עם הסלקציה הכי קפדנית. מרכז גמילה ושיקום הוא אגף שאסירים מוכנים לוותר על הרבה כדי להגיע אליו. כשאני אומר הרבה, אני מתכוון גם לקיצור שליש מהמאסר. זה נדרש כי הטיפול פה לוקח זמן, 9 חודשים מינימום. אסיר צריך יתרת מאסר משמעותית כדי שהכלא יפרגן לו כאן מיטה. אבל רק וויתור על החופש זה לא מספיק, צריך להראות מוכנות אמיתית ורצינות, והמג"ש כרגע ב75% תפוסה כי לא נמצאו מספיק אסירים מתאימים. סמכו עלי, אין הרבה אגפי כלא בישראל עם מיטות ריקות.

כל יום נערכות בדיקות שתן מדגמיות. סוהר תמיד יפקח שהאסיר אכן נתן את הדגימה עליה הוא חתום, ויחתום עליה בעצמו. כל יציאה מהכלא תזכה אותך בבדיקה. גם חופשות, אבל גם התייחדות עם בת זוגך. האסירים כאן יוצאים להתייחדות בכלא אלה הסמוך, הכלא שניצל מהפרטה ומכירה ללב לבייב. אם חלילה אשתך החליטה להפתיע אותך עם מנה לחיזוק חוויית ההתייחדות, במג"ש יגלו את זה וייפרדו ממך.

"צהריים טובים! אני ניקולאי, בן 32. אבא שלי משתמש כבר 39 שנה. אני משתמש כבר 20 שנה. הגעתי לישראל בגיל 10. משפחה מאד עסוקה, רדפו אחרי פרנסה, תכל'ס היו בשוק מההגירה. נשארתי לבד, גם בלי חברים. אבל בכל שכונה של מהגרים יהיה את הדילר שיתנדב להיות חבר שלך. מפה לשם הגעתי להרואין ולכלא, ופה במקום חומר נתנו לי אדולן. אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני כן זוכר שפתאום הכניסו אותי לתא עם נרקומן שכבר 20 שנה שותה אדולן. הוא נראה כמו סיוט, לא בנאדם אלא שקית שוקו מקומטת עם קצת אדולן. באותו יום הפסקתי לשתות אדולן, עברתי קריזים לא פשוטים וניצחתי אותם, אבל כל הזמן הזה הכחשתי שאני מכור. לפעמים עם עצמי אני מרגיש כל כך חלש, חלש שאני לא מבין איך לא נופלים ממני איברים. התרגלתי שאני מזיע ורועד כשאני מדבר, אז התרגלתי לא לדבר. אבל מאז שאני בקבוצה אני מרגיש חזק. אני מדבר ואני לא מזיע. אני נקי כבר 27 יום וכל הגוף במקום". כולם מוחאים כפיים וניקולאי מרים את כפו הגדולה לגובה העיניים של כולם: "והנה, אני לא רועד. המקום הזה מציל חיים".

הכל פה מאד היררכי. החבר הכי חשוב בקבוצה הוא החבר הכי חדש: הוא זה עם כאבי הגמילה, ההרגלים הישנים שצריך לשבור, הספקנות והחשדנות כלפי הקבוצה אליה נקלע, שעלולה להראות בהתחלה מאד מוזרה ומזויפת. מעל החדשים יש בעלי תפקידים. יש אחראי משמעת ואחראי מטלות, שבודק שכל אחד ניקה את מה שהיה אמור לנקות, ללמד את האסירים שיש תוצאה לכל התנהגות. ויש גם אחראי טלפון.

הטלפון הציבורי שעומד במרכז המסדרון במגורים הוא אביזר משמעותי מאד בכלא כי הוא הלינק היחידי החוצה, כולל להכנת החיים שאחרי השחרור. לכל אסיר יש 40 דקות טלפון ביום. אחראי הטלפון ידווח על כל חריגה. בפעם הראשונה תענש בגריעת דקות מהטלפונים של מחר, ורישום של קלונך על בריסטול יעודי שתלוי במסדרון. בכל זאת גזלת את הזמן של חברים שלך. בפעם הבאה תאלץ להסתובב כעונש עם מדים ונעליים כל היום עד השינה, גם אחר הצהריים כשכולם מסתובבים על אזרחי. ובמקרה שזה חוזר על עצמו, תעוף בחזרה לאגף המצחין ממנו באת. לכאן באים כדי להשתנות, לא כדי לצפצף על החוקים כרגיל. מעל כל בעלי התפקידים עומד המתאם, אחד מהמכורים שמקשר בין המטופלים לצוות, נציג הנגמלים.

גם האתאיסטים מתפללים את התפילה הזאת בכוונה רבה. הקבוצה היא הכח העליון אליו הם פונים

"צהריים טובים! אני יפתח. בילדות רציתי להיות כמו כל אחד שייך. אצלי בשכונה כולם השתמשו, אז השתמשתי. גיליתי שכשמשתמשים נעלמים כל הרגשות הרעים שלא ידעתי מה לעשות איתם. כל החברים שלי השתמשו ודיברתי איתם בעיקר על סמים, אבל רק על הצד של הסוטול. בחיים לא על הצד השלילי של השימוש. גנבתי רכב, הגעתי לכלא והמשכתי כל היום בקומבינות, רק לשקר כדי להשיג עוד מנה מאחורי הסורגים. נגעלתי מעצמי. כשאתה משקר כל היום, לא חשוב למי ועל מה, אתה נגעל מעצמך. ולמרות כל הסחלע, לא ידעתי שאני מכור. העו"סית אמרה לי "אני תמיד רואה אותך מסטול. לא נמאס לך?". הייתי בשוק. רואים עלי שאני מסטול? שיט. אבל אני אומר דוגרי, נרשמתי למג"ש רק כי פה נותנים יותר חופשות וכי חשבתי שזה יעזור לי בוועדת השליש. הייתי בטוח שאני צוחק על כולם. אבל אז בפגישות שמעתי אחרים מדברים והם סיפרו על עצמם את הסיפור שלי. אחד לאחד. הייתי בשוק, חשבתי בהתחלה שזו קונספירציה. שנים חיפשתי את המילים להבין מה קרה לי. פתאום הרגשתי שכולם מנסים לעזור לי ואני כמו טמבל היחידי שלא עוזר לי. התחלתי להשקיע. אתמול קלטתי שעוד רגע יש ועדת שליש ואני בכלל לא ניגש אליה, אני מבין שאני צריך פה עוד זמן. אתם המשפחה שלי. אני כולה בן 22, מרגיש ילד פה ליד כולם, ועכשיו אני יודע לראשונה שכל החיים לפניי. יש לי אישה וילד ורק עכשיו אני מבין כמה רע עשיתי להם. המטרה שלי בחיים זה להבריא, להשתחרר ולגרום לאשתי סוף סוף לשמוח שהיא אשתי".

מרכזי גמילה ושיקום כאלה יש בהרבה בתי כלא, לא רק בבניין הזה מאחורי החומות ליד באר שבע. על המגורים המרווחים והצוות המיומן שבכל מרכז מעיבה הסטטיסטיקה: בערך 10% מבוגרי תכנית 12 השלבים מפסיקים להשתמש לשארית חייהם. האסירים מספרים לי על השכונות אליהן יחזרו כשישתחררו, וברור ששום דבר טוב לא מחכה להם שם. לא שיטור קהילתי תומך, לא פרנסה לגיטימית וכמובן שלא הקבוצה הדרומית הזו. הדרך חזרה לסם נראית סלולה, אפילו מוסללת. וגם אם נדבר רק על העשירית שתיגמל, זה ידוע שאסיר עולה למשלם המיסים פי כמה וכמה מתלמיד בבית הספר. אני אומר, במקום שהמדינה תשקיע במג"שים, שתשקיע יותר במערכת החינוך, ודווקא בשכונות המועדות לפורענות. אם בתי ספר יסודיים יקיימו את המעגלים האלה בהם כל אחד ילמד שזכותו להרגיש וזכותו לדבר, צריכת החומרים מקהי החושים עשויה לרדת, והפשיעה בכלל.

האסירים קמים ומסיימים את המפגש בחיבוק מעגלי אליו אינני מצטרף. "יום נקי ולבן לכולם!". לבן הוא צבע התגית שאתה מקבל ביומך הראשון ב-NA. לרוב החברים כאן תגיות צבעוניות יותר. הם מתפללים שוב את תפילת השלווה. כלאי אורית אקלום פוקדת להוציא קנטינה ונותנת לכולם שעת הפסקה לאוכל. האסירים אוכלים תמיד ביחד בחדר אוכל קטן, יושבים במרוכז בניגוד למתרחש ברוב רחבי הכלא, שם כל אסיר אוכל בתאו. "אני מזכירה לכם שיום חמישי היום. בשעה שלוש נפגש שוב לפגישת סיכום שבועי". הם מודים לה ויוצאים לאכול. במסדרון ניקולאי מוחה דמעה ומחמוד ממהר לשלוף לו גליל טישו.