*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה חינם בסרטים כדי שאכתוב עליהם כאן. עם זאת אני כותב ללא מורא וללא משוא פנים*
50 שנה אחרי המצאת הקולנוע הגיעה הטלוויזיה לבתי הצופים, והיתה נוחה יותר. הקולנוע חשש לאבד את האטרקטיביות שלו ובתגובה הגדיל את המסכים וטבע את המונח "המסך הגדול", לעומת "המסך הקטן". בשנות ה-50 וה-60 היתה פריחה של הדרייב אינז, ומסכי ענק הקרינו סרטים שצולמו בעדשות ענק מול קהלי ענק. הסרטים עצמם השתנו גם הם. הם התארכו, ואז נצבעו, ונאלצו להפוך למעניינים יותר, מותחים יותר, מצחיקים יותר. כיום אולמות הקולנוע ננטשים לרעת הצפיה בקובץ לא חוקי על מסך המחשב בבית. סרטים עתירי אנימציה ואפקטים שנועדו לIMAX נצפים על מסך 19 אינטש שאינו מגיע לרזולוצית HD, ובכל זאת רוב הסרטים כיום נצפים כך. את מסכי הקולנוע אין כבר לאן להגדיל, אז הסרטים עצמם שוב משתנים.
מאז כניסת האינטרנט לבתינו נדמה שעושים פחות ופחות דרמות וסרטים ריאליסטים אחרים, ובמקומם מתרבים שני סוגים: מחד סרטי מד"ב ופנטזיה בהקרנות תלת מימד שמצריכות מקרן מיוחד, ומאידך סרטי הקולנוע האיטי, שמטעמי קשב וריכוז כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם בבית. אני מכנה אותם סרטי בהיה.
סרטי הבהיה הם איטיים, ליריים, בעלי עלילה רזה העומדת בקונטראסט לויזואליה חזקה ומוקפדת ולעוצמות רגשיות שהדמויות חוות. אלו סרטים שאין בהם פתרונות והתרות, ולעתים אין בהם אפילו בעיות ושאלות. עד לאחרונה עסק הקולנוע לרוב בצרות: הוא אוהב אותה אהבה עזה אך היא מתחתנת מחר עם אחר, והוא מוצא עצמו במאמץ אחרון, נואש ואובססיבי, לזכות בליבה. או לחילופין, אסטרואיד ענק עומד להשמיד את כדור הארץ, ומשלחת נחושה יוצאת לפוצצו. למרות שגיבוריהם לרוב נראים מיוסרים סרטי הבהיה לא מציגים בעיות, מכאן שלדמויות אין ממש מטרות ולכן הצפיה הופכת לצפית זֶן. כצופה עליך להתמסר למסך ולצלילים ולהסכים לקבל כל מה שבא, מתוך הנחה שהחוויה הכוללת תיזכר כטובה, ואם לא עתה אז כעבור כמה ימים כשהכל "ישקע". הבהיה הופכת למהנה יותר תחת השפעת משני תודעה, בין היתר כי הסרטים הללו הם בעיקר זרם תודעה.
הסרטים של טרנס מאליק תמיד היו מהורהרים, אך זה הקצין מאז "עץ החיים". סופיה קופולה נתנה לנו לבהות ב"אבודים בטוקיו". דיוויד לינץ' ויתר על עלילותיו התמוהות לטובת שום-עלילה ב"סיפור פשוט". "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון הוא כזה לטעמי, כמו גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. זרם של סרטים כאלה נובע מהעולם השלישי (סרטי בהיה הם לרוב זולים בהרבה להפקה ממקביליהם העלילתיים). גם הדוקו מרשה לעצמו יותר מתמיד להיות מהורהר ופחות סיפורי. למרות שחלקם מתוקים מאד, ומיעוטם אף טובים ממש, סרטי הבהיה הם הימור גרוע של מפיקים בעיניי. זה לא מה שיחזיר את ההמונים לאולמות (לא שאני יודע להמר על מה כן יחזיר אותם). זה טוב לקהל של סרטי הארטהאוס, סטודנטים וקשישים, זו נישה נחמדה וכנראה יציבה אבל אמש, כשצפיתי ב"פטרסון" שממחר מציג בבתי הקולנוע המובחרים, הבנתי שגם יוצר ענק כמו ג'ים ג'רמוש לא יכול ליצור סרט בהיה יותר טוב מהסרט-הכי-פחות-טוב-שלו-שאינו-סרט-בהיה.
מה כבר יש לומר על הסרט עצמו? פטרסון הוא משורר מגירה. השירה שלו מלווה את הסרט, וגם שירה שלא שלו. הסרט הזה שואף להיות פואמה אבל זו פואמה שדומה באופן מטריד לכאלה שכבר קראת. למרות זאת יש בסרט חן רב, משחק טוב, אנשים אמיתיים, גובה עיניים, צילום מצוין, בדיחות טובות. האולם רעם בצחוק לפחות 10 פעמים, מספר שמנצח את רוב הקומדיות שראיתי בשנתיים האחרונות (בהן צועקים "איכס" יותר משצוחקים). זה סרט שעוסק בשיגרה, ולא בשיגרה שנשברת אלא בשגרה שנשמרת. הדרמות מתגלות כנון-אישיו, אנטי-קליימקס, נון-סטורי. לכן זהו גם סרט צפוי למדי, ולא שהוא בכלל מנסה להפתיע.
הלוס-אנג'לס טיימז הכריז (כך נטען בטריילר) שזהו "סרט בשביל כולם". אמירה מאד משונה בעיניי. לידי באולם היו כל כך הרבה אנשים שהסרט עלה להם על העצבים. תגובותיהם דמו לתגובות שניתן לראות במוזיאונים לאמנות מודרנית אל מול כתמי צבע שהותזו על קנבס. אני לא יכול לדמיין אף אחד שאני מכיר מתחת לגיל 25 שיביע בו איזשהו עניין. גם אני נאבקתי בשינה (אם כי בהצלחה. ויש לי בבית שני תינוקות). כדאי לציין גם שבסוף ההקרנה, מול שמנה וסלתה של ביצת הקולנוע המקומית, רבים גם מחאו כפיים. פטרסון הוא סרט בהיה טוב, של יוצר ענק. הוא לא סרט לכולם. לכו לראות את פטרסון בקולנוע אם:
- עוד לא ראיתם סרט בהיה.
- אתם חשים כלואים בשיגרה.
- אתם אוהבים לעשן איזו קטנה ולבהות במשהו עדין כמנורת לבה.
מילה לסיום: הטריילר של פטרסון אסף לתוכו את כל הרגעים בהם נראה שקורה משהו, למרות שהסרט מאד ברור באמירה שלמעשה לא קרה שם שום דבר חשוב. זוהי תקשורת לא כנה ולא בריאה עם הקהל. אם מפיצי סרטי הבהיה רוצים לנהוג באחריות, עליהם למצוא שפה שיווקית שתבהיר לקוני הכרטיסים שמדובר בסרט שכזה, ממש כפי שמפיצי סרטי האימה מצאו דרך לעצב את הכרזות שלהם כך שאיש לא יפספס את העניין. מנסיוני אדם שנכנס לא מוכן לאולם קולנוע חשוך ונתקע להפתעתו מול סרט בהיה עלול להיות בטראומה קשה בדיוק כמו מי שנכנס בטעות לסרט קציצת איברים. מי תהיה הראשונה להציע בריף לשפה ויזואלית שמסמנת סרטים איטיים? זה יכול אפילו למשוך קהל, למשל כל מי שסרטים כאלה מהירים לו מידי.
למרבה הצער וכמו רוב הסרטים בעולם, פטרסון אינו עובר את מבחן בכדל.
מלנקי 