זה עושה לי עור ברווז

*כתבה זו פורסמה בבלייזר בשינויים קלים*

מלון כינר שעל שפת הכנרת. מגרש חניה. כארבעים רכבי 4X4 נכנסים וחונים. על האספלט יש עשרה רכבי איסוזו די-מקס של מג"ב נהוגים בידי מג"בניקים ומג"בניקיות על מדים. פה ושם אפשר לראות גם איזו טויוטה אזרחית כבדה, אבל יש פה רוב ברור ללנדרוברים: דיפנדרים ותיקים, קומץ פרילנדרים וריינג'רוברים והמון דיסקברי מכל הדורות. הנהגים חונים ומתחבקים, חלקם כבר התנדבו יחד בעבר. רובם הגיעו לכאן במקום לנסוע ליום עבודה בתפקיד בכיר ששכרו בצידו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו רכב כזה. למתנדבים הרבים של עמותת זכרון מנחם קוראים בקיצור ז"מזמים. הם פותחים לנהגים שולחן מתקפל. נמזגים מים קרים, רוגלאך מוגשים.

ואז מכיוון בית המלון, הם באים. 120 ילדים, מגיל 6 ועד 24. כולם חלו בסרטן, חלקם הבריאו לאחרונה, חלקם לא. הם מגיעים בצעדה שדורשת פסקול מסוים ברקע:

ראשונים באים שני חברים הכי טובים בני 23 שהכירו השנה באונקולוגית. אחריהם מדדה בן 15 צנום על קביים, מתקדם חצי מטר בכל פעם. בת שירות מגלגלת ילדה בת 6 על כסא גלגלים, על קרחתה כובע צמר. כל ילד מוצא את הג'יפ שלו, והשיירה הכבדה יוצאת לדרך.

אנחנו יושבים באמצע לנדרובר דיסקברי דור 4 דנדשה, ליד מעלה גמלא. פה מתחיל המסלול. מלפניי מאחוריי ומצדדי ברכב יושבים כמה צעירים בשלבים שונים של החלמה מסרטן. "הייתי מזכ"ל אגודת הסטודנטים בבן גוריון, בדיוק נבחרתי", מספר לי רובי סולומון, בן 23 מאופקים, "כשתקפו אותי כאבי גב שלא עברו. בישיבות באגודה שכבתי על הרצפה מרוב כאב וביקשתי שימשיכו לדבר אלי, כי האוזניים דווקא עבדו. אף רופא לא הבין מה קורה, קיבלתי כל מיני דיאגנוזות לא רלוונטיות. בבוקר המימונה קמתי בצהריים, מפהק ומתכנן להגיע למופלטות ולהשמין כמו שצריך. אבא שלי העיף בי מבט: מה זה?! הסתכלתי בראי: צד ימין של הצוואר שלי כבר השמין, והיה נפוח ב70% מהנורמל. דחפתי את הארנק לכיס ועפנו לבית חולים. נשארתי שם כמה ימים לבדיקות. בוקר אחד צץ אצלי בחדר רופא, אפילו לא הסתכל לי בעיניים, רק אמר: "זה לימפומה כנראה". לא ידעתי מה זה, אבל יש לי חברה טובה שלומדת רפואה. התקשרתי אליה ושאלתי אותה מה זה לימפוזה. היא התחילה לבכות: בבקשה תגיד לי שלא אמרו לימפומה. כן, אמרתי, נכון. לימפומה. זה יותר רציני, התייפחה. אבא שלי נכנס לגוגלים מטורפים, גילה שיש לי סרטן ושלפי התסמינים שלי תכל'ס הייתי כבר אמור למות."

סנטימטר ימינה מהחלון, הנוף הוא תהום: נחל כנף מוקף בצמחיית טרום אביב יבשה. מערכת הטריין ריספונס מזגזגת אוטומטית בין הדיפרנציאלים, ואנחנו נשארים בחיים. מאחורינו משתרכים עשרת הדי-מקס המשטרתיים. הילדים ברי המזל שיושבים בהם הרוויחו אוטו עם מערכת הגברה ייחודית. כל 20 שניות איזשהו ילד מבקש מאיזשהו שוטר להפעיל את הסירנה. נשמע שאף אחד לא מעז לסרב. צפצופים משטרתיים מלווים אותנו בכיף, פלוס כריזה היתולית פה ושם. אם בגולן רץ כרגע פסטיבל של תומכי ליגליזציה, הם כבר כולם עם פראנויות קשות. המסלול הזה נחשב קשה יחסית, אבל מתוך הלנדרובר אני לא מבין למה. במבט לאחור אני רואה שגם המג"בניקים צולחים שלוליות והצלבות בנונשאלאנט.

רובי פחות נרגש ממני מהנסיעה על שביל שכולו שוליים. לא חדש לו. "באגודת הסטודנטים רצו להעלות אותי לשימוע, בטענה שאני מנצנץ. אבל אחרי שבוע כבר הבאתי להם נייר עם המילים "סרטן מסוג מחלת הודג'קין" עליו. זהו, זה היה רשמי. עשו לי חור ביד וטפטפו לשם 3 מנות של כימותרפיה, על היום הראשון. מה שנקרא פרוטוקול קשוח. בסוף היום הזה הייתי מפורק, הורידים צרבו לי, הקאתי חומרים ירוקים. אחרי שבוע של כימו הבטתי במראה וגיליתי שהשמנתי, כמו כולם, מכל מה שדחפו לי. בבת אחת צנח לי המצב רוח והכרזתי חד צדדית שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. לא סבתא, לא אבא, כלום".

השיירה מגיעה למעיין כנף, וכולם יורדים מהג'יפים ויוצרים מעגל על שפת הבריכה. בשלב הזה אני כבר בדכאון עמוק מהסיפורים, וכנראה שרואים עלי. ז"מזם שחיף במיוחד עומד באמצע המעגל, על גופו תלוי תוף דג'מבה עצום. הוא שואל אותי מה שמי. אני עונה לו, ומהמעגל עולה זעקה: "ו… רותם טע! ורותם טעטעטע!" בשלב הזה הצטרפו התוף, מחיאות כפיים בראבאק וצווחות בשלל אוקטבות. "רותם רותם הא! רותם רותם הוא! טעטעטעטע טעטעטע טע טע!". ואנשים רוקדים, חלקם בתוך כסאות הגלגלים שלהם. רובי לוחש לי: "אנחנו קוראים לזה מוראל. וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות פה. השיר הזה הורג תאים סרטניים, אומר לך בדוק". זה באמת מוציא אותי מהדכדכת, אבל עדיין נראה מוזר מאד. הם עושים רושם של כת צעירה: רובם קרחים, רובם לובשים את החולצות הירוקות של זכרון מנחם, שרים שירים בלתי מובנים ורוקדים באקסטזה. נדמה שעוד רגע יקומו פה מכיסאות הגלגלים ויתחילו ללכת, סינגינג הללויה.

ככה זה נראה בתום המוראל

רובי מסביר לי את חוקי הכת העליזה: "אם מזמינים אותך למעגל, אתה חייב להכנס, במיוחד אם אתה חדש פה. כשמצטרפים חדשים לקבוצה שואלים אותם: על מה אתה יושב? יעני איזה סרטן? ומי שמגיעים עם פאה, יושבים עליהם עד שהם מעיפים אותה. אצלנו קרחת זה הכי יפה. משתדלים לקחת את החיים בקלות. בטיול לפריז הופיע בפנינו הראל מויאל. באו אליו חבר'ה לפני ההופעה, אמרו לו: הרופא נתן לי שבועיים לחיות, וזה היה לפני שבוע, תקדיש לי שיר. הוא התלחלח, הקדיש שיר, שר בכאב. אחרי זה באו אליו ואמרו לו סתם, נראה לך, הרופא אמר שאני בטח אחיה. מויאל לא ידע איפה לקבור את עצמו. זה נשמע אכזרי אבל אני חזרתי לתקשר עם הסביבה רק אחרי שהצטרפתי לבלאגן הזה. יש פה גישה בריאה".

ממרכז המעגל שעל שפת הבריכה צווח מישהו ומזמין בידו: "רובי ני! רובי רובי נה!" ורובי קורץ לי ונכנס פנימה להמציא צווחות משלו. הוא מביא את המעגל לקרשנדו של ג'יבריש במקצב אַיוּבּ הפופולארי. עור הדג'מבה נראה גמור, כמו עור כפות הידיים של השחיף עליו הוא תלוי. כולם מבסוטים אש. גם אני. המוראל השלישי להיום (מתוך עשרה, הראשונים קורים עם ההשכמה) הסתיים. הילדים משרכים את דרכם בחזרה לג'יפים על אדמת הטרשים הקופחת. אנחנו עוברים ליד ג'יפ סופה כתום עתיק, ללא דלתות או מתלים, ולידו עומדת בת שירות. ז"מזמית בת 19. בידיה היא מחזיקה ילדה מבוישת בת 11. היא פונה אלינו: "בא לכם להתחלף איתנו בג'יפ? מאד כואבות לה הקפיצות בסופה". אנחנו מסכימים מיד, מראים להן את הדיסקברי ומתיישבים במקומן. בסופה כבר יושבות בת שירות נוספת, ונערה קירחת בת 15 שמדג'ה מהאייפון את מיטב להיטי 2016 במערכת ההגברה החורקת של הרכב. הווליום כואב, אבל אז הסופה מתחילה לנסוע וכאבים חדשים נולדים. במטר הראשון נדפק לי הראש בקורת הגג. גיליתי שיש צורך להשתמש בשלוש גפיים בכל רגע נתון כדי לא לעוף החוצה. ממש לא ברור איך הילדות האלה שרדו פה עד כה. אנחנו יושבים על סתם שילדה כתומה עם גלגלים. לא ניכר שיש כאן עוד חלפים מעורבים. הדבר הזה לא נוסע, הוא מתדרדר קדימה.

סולומון הכיר הרבה חברים קרובים לראשונה בפעילויות של זכרון מנחם. אחד מהם הוא מעוז סמדג'ה, בן 24, שלועס איתי אבק בסופה הפתוחה, ואוחז בקורותיה: "הייתי מאורס, שבועות לפני החינה. הייתי גם חייל, מדריך מערכות קשב בחיל התקשוב. שירות שכולו אנטנות. יום אחד גיליתי שביצה אחת שלי גדולה יותר מהשניה בקטע חדש. התפדחתי אבל הייתי מספיק אמיץ לבקש מחבר במקלחות שיציץ וייתן חוות דעת שניה. למזלי הוא הואיל להביט. לרוע מזלי הוא הסכים איתי: אחת מהן הייתה גדולה מידי, גם לטעמו. ואז גם התחילו כאבים. גיגלתי את הסימפטומים. לפי גוגל יש לי סרטן אשכים ואני מת. פניתי להורים. לא העזתי לומר את המילה סרטן, היא לא מקובלת כל כך אצלנו הדתיים. הם אמרו שזה קילה. אמרתי להם שזה נראה לי יותר גרוע. הלכתי לרופאה בצריפין, היא מיששה ואמרה לי טוס למיון. ישבתי שם, נתתי דם, אנשים באו והלכו וכולם מיששו לי את הביצים. שעות. לפתע קופצת עלי אחות ואומרת לי: "רואה את העגלה שם עם הבגדים? קח לך מכנסיים וחולצות ותעלה לאונקולוגית". לקחתי זוג מכנסיים וחולצה. היא הביטה בי באלכסון ואמרה לי "לא לא, קח כמה חליפות". זה מין רגע כזה שאתה מצטער שאתה לא אהבל. באונקולוגית הרופא אמר: "יש לך סרטן אשכים, לשמחתנו בגילוי מוקדם". הטרידה אותי המחשבה איך ארקוד בחתונה. וכאב לי".

השיירה עוצרת ליד הגשר הישן של נחל סמך, ובצל הנדיר תחתיו מתרומם עוד מוראל מלא בכל תוף. הילדים כאן ביום השלישי והאחרון של טיול אתגרי. לפני יומיים חתרו בקיאקים בירדן, אמש רכבו על סוסים. בתום טיול הג'יפים הם אמורים לטוס במסוק מעל הכנרת. כל זה בא בתזמון רגיש: בשבועות האחרונים נפטרו ארבעה מחברי קבוצת הבוגרים. כשחוזרים להטלטל בסופה אני מספר להם שבאותו בוקר פורסם דבר מותה של רונית אלקבץ מסרטן הריאות. הם נאטמים לרגע. כמה אפשר עם המחלה הזאת. בוא נשרוד קודם את המסלול המשוגע הזה. כדי לפרוק קצת מתח, מתחיל סולומון להתגושש עם אחד מהז"מזמים, בעוד שאר יושבי הסופה צופים ומצלמים.

בואו נראה אם זו פאה

נחת: הסופה עצרה מלכת. מחכים שטור מקביל של רכבי שטח יעלה איזו עליה פסיכית ויעקוף אותנו. משמאל נחל סמך, מימין קיר סלע. פקק בטבע. השמש קופחת. הסירנות מצפצפות. מתנדב בוגר בשם וקסמן משאיר את הדיסקברי מונע ואת המזגן בפול ווליום, בפנים נשארות הבנות שמנגנות בלופ את השיר "עור ברווז". הוא יוצא עם צידנית שעד עכשיו החריש את דבר קיומה, ומחלק מאות ארטיקים. נעליו נספגות בדבק המתוק הזה שהוא אבק הבשן וטפטוף קרטיבים בשלל צבעים. הוא גם דאג למבחר של טעמים, מניף כמה אופציות בתנוחת "בחר קלף" בעוד הילדים כדרכם מתבלטים. מרפקו נוטף מי סוכר. בתדריך הבוקר אמר מוביל השיירה רוֹבִּי גולדשטיין: "כל השנה הילדים האלה סובלים. היום אנחנו סובלים והם נהנים על חשבוננו. בשביל זה אנחנו פה".

סמדג'ה תופס קרטיב דובדבן: "כימותרפיה היתה מבטלת לי את החתונה, אז החלטתי על כריתת אשך. אמרתי שאני ארקוד בחתונה שלי, לא משנה מה. הקפאתי זרע לכל מקרה, כך עשו פה כל הבנים שאני מכיר. נכנסתי לניתוח. כרתו לי את האשך המסורטן ובמקומו השתילו ביצת סיליקון בשביל האסטתיקה. שלא תרגיש שיש רק ביצה אחת בקן. התאוששתי די מהר, נסעתי לאשדוד והגעתי לחתונה שלי על שתי רגליים. אנחנו מדברים על יולי 2014. דקה לפני החופה התחילו אזעקות. הקסאמים הראשונים של צוק איתן. רצנו למטה, אשתי בשמלתה, למקלטים. דקות אחרי זה חלק מהאורחים חזרו הביתה, אבל אני רקדתי כמו גדול עם מי שנשאר. החלטתי ורקדתי. הסרטן וגם החמאס יכולים לקפוץ לי. עברתי עם אשתי למושב, מצאתי עבודה ואחרי שבועיים התקשרו מבית חולים ואמרו לי שהבדיקות חזרו, וגם הסרטן. פשוט לא האמנתי. נכנסתי לכימותרפיה. קרחת, כל הבלגן. כל בוקר אתה רואה שיער שנשר על הכרית. כיום אני תמיד עם זקן קצר. לא יכול לראות את עצמי יותר מגולח. ודווקא הגבות לא נשרו כמו שצריך. קיוויתי שינשור לי החיבור ביניהן. לא קרה. לא כל התפילות נענות.

יום אחד אני מסתובב בבלינסון קירח, לובש חלוק ולא שמח. ניגשו אלי שני ז"מזמים, שאלו אותי אם יש לי סרטן. אמרתי להם וואלה איך ניחשתם? הם אמרו לי לבוא איתם עוד שבועיים לפריז. מה פריז, מי אתם, מי אני? אני בקושי מרים את עצמי במדרגות. אבל איכשהו כולם שכנעו אותי ונסעתי. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. בצרפת אני דחפתי כיסאות גלגלים של אחרים, אתה קולט? נהיו לי כוחות מטורפים. חזרתי בנאדם אחר. סיימתי את הכימו, צמח לי השיער, הרגשתי טוב. נרשמתי לקורס בדיקת תוכנה, וגם מצאתי עבודה. ואז שוב, תוך שבועיים מתחילת העבודה, התקשרו והודיעו שהכימותרפיה כשלה והסרטן, בפעם השלישית, עודנו כאן. המון גרורות בין המעיים לעמוד השדרה, בגובה הערמונית."

"די כבר יא חופר, כמה אפשר לשמוע על הביצים שלך", רוטן סולומון. "באנו להנות פה, שמענו מספיק על מחלות".

"תראו מי שמתלונן", סמדג'ה שולח אצבע למצח של סולומון ונותן דחיפה. "אתה כולך היתה לך שפעת על שם הודג'קין, קצת חום ואתה מעז לצייץ? לך, לך לעמותה של חולי שפעת עופות".

"אין בעיה בֵּייץ, תתנשא על הודג'קינים, אבל אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "אשכים" אז אתה עובר לשבת על הגג". חברות בין גברים היא באמת דבר קסום.

סמדג'ה נאנח וממשיך: "אשכים. היינו אצל מומחה שהמליץ על ניתוח, והלכתי על זה. ניתוח די פסיכי. מוציאים את כל התוכן של הבטן שלך, מעיים והכל, ומניחים לך על החזה. תחזיק רגע. עכשיו חלל הבטן פעור לרווחה ואפשר להגיע ולהוציא את הגרורות ידנית, בלי לסכן את עמוד השדרה. איך קרה שאני בקי כל כך? כמה ימים אחרי הניתוח ישבתי עם הלפטופ במיטת בית החולים, מפוצץ ממורפיום ומלא תחבושות. החלטתי לצפות בסרט של ניתוח דומה. מצאתי סרטון מטורף: הניתוח מצולם מקרוב מאד, וברקע איזה פסנתר נוגה. אשתי שמעה פסנתר מרחוק ושאלה אותי מה אני רואה, נשמע דרמטי. אמרתי לה מה, כלום. כשהיא ראתה את המסך היא התחילה לצעוק עלי שאני דפוק, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.

(הנה הוידאו המדובר. הצפיה וההאזנה קשים)

הבראתי, סיימתי את הקורס בהצטיינות, נשארתי שם ללמד. בקרוב יש טיול עם הז"מזמים ללונדון, אבל החלטתי שלא אצא אליו. די, זה מאחוריי". הוא מחווה בידו לעבר טור רכבי הענק המהבילים. "זה הטיול האחרון שלי עם זכרון מנחם".

אני רואה באופק את מושב רמות וכבר מפנטז על חזרה לציביליזציה. אנחנו נצלים בשמש. מרוב חום ואבק אני מתחיל להזות כנראה. הלשונות של כולם בצבעי הקרטיבים שהם ליקקו. סירנות משטרתיות. עוד פעם מנגנים את עור ברווז. אנשי משטרה בשלל דרגות מסתובבים בין הרכבים, מחכים לצאת לדרך. והנוער עם ג'וינטים. פתאום אני קולט שכולם סביבי מעשנים רפואי. אדושם ישמור אני בתוך עננה. עור ברווז. חבר'ה שלא נולדו כשהתגייסתי, נלחמים פה בסרטן עם תותחי ירוק נקי. מפריחים טבעות אדישות. השוטרים מפנים מבט ולא שואלים למי יש רשיון להחזקת סמים. הם רואים שהילדים חיים את הרגע. למדו לא לתכנן קדימה. וזה עושה לי עור ברווז.

למרבה השמחה יש תנועה באופק. השיירה מתחילה לזוז ואנחנו חוזרים לג'יפים. הפעם אני פוגש ברכב את אביאל צסיס. עד לפני רגע הוא היה חייל בסדיר. עמד באיזו שמירה, נמאס לו, החליט להוציא  גימ"לים. אמא שלו רופאה, אז הוא ידע לדקלם במרפאה סימפטומים של סינוסיטיס. קיבל 3 גימ"לים ואז הפניה ל-CT, לבדוק את מצב הסינוסים. בינתיים יצא לרגילה, אבל התקשרו ואמרו לו שהרופא צריך לראות אותו ברגילה. הרופא לא בזבז זמן: הסינוסים שלך סבבה אביאל, אבל יש לך סרטן במח. גידול ממאיר בדרגה 2. אביאל הובהל לניתוח ראש, אבל זה כשל, ואביאל מחכה לניתוח הבא בתור. אז הגידול פה איתנו, אני אומר לו. כן, נוקש אביאל על אחורי גולגולתו, כאן בפנים. פתאום נהיה לי שקט מידי בג'יפ, בתוספת תחושה שמלאך המוות מחבק את הקרטר מלמטה כמו דה-נירו בפסגת הפחד. אינשאללה שנעלה על איזה סלע.

השמש מעריבה, ואנחנו מגיעים בחזרה למלון. חדר האוכל מלא עד להתפקע בילדים בכל הגילאים, מכל הארץ, מכל הדתות והעדות. בזכרון מנחם הסלקציה היא כזאת: אם אתה בן פחות מ-24 וחלית בסרטן, אתה בפנים. אם לא, בוא תתנדב. בכל גיל.

רעש והמולה. כולם אוכלים. אחראי המטבח, מנשה, נכנס בין הסועדים ושואל את אחד המדריכים אם הכל בסדר. המדריך זורח: הכל מדהים מנשה. הוא מסתובב אל 120 הצעירים שסביבו ומרעים: "מי בא בא? מנשה התותח!". מכל השולחנות קמים בריצה ילדים בכל מיני גילאים ודיאגנוזות, תופסים את מנשה ומקפיצים אותו באוויר. הדג'מבה מקפיץ את השניצלים בצלחות ושכולם שרים: "איזה מנשה יש לנו, מ-נשה! או בה גה בה לה לה לה!". מנשה לכוד בין הפלורסנטים ממעל ומעגל של מיטב הנוער מתחת. חיוך מודאג על פניו, והוא מגונן עליהם. לא כל יום הוא מוצא את עצמו כל כך קרוב לתקרת חדר האוכל.

הוא נוחת בחזרה לרצפה וכולם נוחתים בחזרה בצלחות שלהם. סמדג'ה, צסיס, סולומון ושלל חברות וחברים יוצאים החוצה לקנח בטיסת מסוק בשמי הכנרת. השרב נשבר. שמי הכנרת אינם רותחים עוד, אך הרוח נושבת בעוז. על שפת המים עומד מסוק של חברת בל. הטייס מעט לחוץ, מעביר תדריך בטיחות ובו מפורטות הדרכים השונות בהן טיסה של 5 דקות במסוק יכולה להרוג אותך. רובי דוחף לי מרפק בצלעות, משועשע: "הוא לא רואה מול מי הוא מדבר? לא מאיימים על יונה עם יין". אני אומר לו: "מה אתך באמת? פתאום אני מבין שלא שמעתי את סוף הסיפור שלך. כלומר לא סוף הסיפור, אתה יודע למה אני מתכוון, איך זה… מה שלומך?". רובי קולט אותי מתפתל סביב המילים ונקרע עלי מצחוק. "מה אתה כבד? יהיה טוב", הוא עונה ועולה למסוק.

• תודה לד"ר רונית אלחסיד שסייעה בהכנת הכתבה