התיישבתי על הכרית הגדולה, מקפלת את רגליי לישיבת לוטוס. שמתי לב שאנשים נוטים להקשיב לי יותר כשאני יושבת בישיבת לוטוס. "אתם יודעים", סיפרתי להם, "כשאבא שלכם הבין שהוא כבר ארבע שנים עם אמא שלכם, מאוהב עד המצח ומשוגע לגמרי, זה שבר אותו. זה היה גדול ממנו והוא לא היה יכול להכיל את זה. אתם יודעים כמה שאבא שלכם אוהב מוזיקה וכמה הוא לוקח אותה ברצינות. אז באותו זמן הוא שמע איזה תקליט והיה שם שיר ובשיר הייתה שאלה והשאלה שאלה: "ההייתה זו אהבה, או שהיה זה רעיון המאוהבוּת?". ואבא שלכם לקח את זה ברצינות. פתאום הוא הסתכל אחורה על ארבע השנים הנפלאות שהיו לו, נפלאות מידי, יותר ממה שהוא חשב שאי פעם מגיע לו. הוא הרי עזב את בית הספר, הלך לעבוד בנגריה של הקיבוץ, את כל האנגלית שלו ידע משירים ואת כל החשבון ממחשבונים. הוא היה בחור יפה עם עיניים כחולות ושיער ארגמן, אבל הוא לא ידע את זה וכשהיה מסתכל במראה היה רואה רק ילד שעף מבית הספר. והיא פגשה אותו כבר אחרי שנה באוניברסיטה, נסיכת המושב, על כל דבר שהיא יודעת הייתה לה תעודה, וידעה דברים הרבה, עדיין יודעת. אבא שלכם לא הפסיק לחשוב מחשבות לא טובות".
שתיתי כוס מים גדולה, מסננת קוביות קרח זעירות ופלח לימון בעזרת שיניי. "היה איזה שיר שהכניס לו את הרעיון שהיא לא באמת אוהבת אותו, אלא רק מחזיקה אותו עד שתמצא משהו טוב יותר. הוא נהיה ממש מסכן מזה וגם הגיע הקיץ ונהיה לו חם והוא היה אומלל והוא שאל אותה והיא אמרה לו שמה פתאום, אתה אהבת חיי והוא אמר לה איזה אהבת חייך, נפגשנו כשהיינו ממש צעירים ואת היית בתולה ומה את בכלל יודעת. דמעה זלגה ממנה ובמקום למחות היא שאלה מה הוא בעצם אומר לה. הוא ניגב יובל דמעות מלחיו בגב ידו ואמר שהוא לא יודע. אבל אז פתאום זה קפץ לו ישר לתוך הראש והוא ידע והוא אמר לה "את עשית אותי מאושר כל יום ויום אבל עכשיו אני אומלל ואני חייב ללכת", והוא יצא מביתה והלך ברגל דרך השדות, הדרך שהם הלכו ביחד מליון פעם בשני הכיוונים ועכשיו הוא הלך בה לבד בכיוון אחד".
הם הביטו בי בלי למצמץ. הם כבר ידעו את סוף הסיפור אבל עכשיו היה חסר להם האמצע. "אבא שלכם תלש כל צמח שדה לידו עבר, שאג כל הדרך לקיבוץ. אבל אמא שלכם הלכה לבריכת ההשקיה בקצה המושב והביטה לעומקה. מהבריכה יצאו תעלות השקיה והזרימו מים למטעים, והמים נבעו מהאדמה, באר אפלה ששואבת ממעמקים. אמא שלכם חשבה על זה שבכל העולם נכתבו אלפי שירים על נשים שמחכות, מחכות לגבר שלהן. לפעמים הן מחכות לגבר שלהן שישוב מהמלחמה או מהים. לפעמים הן מחכות שיחזור לזרועותיהן או סתם שיבין משהו. שירים מלמדים אותנו שנשים מחכות ואמא שלכם שנאה את זה, היא אף פעם לא הייתה אישה שמחכה אבל היא אהבה את אבא שלכם מאד והיא נתנה לבאר להחליט בשבילה. היא הרימה מהאדמה עלה ששכב תחת עץ שזיף, אותו העץ שתחתיו היא עשתה אהבה עם אבא שלכם בפעם הראשונה. והשניה.
"העלה היה יבש והיא הניחה אותו בעדינות על מי הבריכה. כשהייתה ילדה הייתה לוקחת ככה החלטות קשות. היא הסבירה לעלה שאם הוא ישוט ויצא לתעלות ההשקיה שיוצאות צפונה או מערבה, היא לא תחכה אפילו דקה, תשכח את אבא שלכם לנצח ותצא לחפש אהבה חדשה, עם מישהו שיודע את ערכו ולא עסוק כל הזמן בלהוכיח לעצמו שהוא קטן ולא שווה. אבל אם העלה יצא לתעלה שזורמת מזרחה, היא תחכה לו בדיוק שלושה חודשים מהיום, לא יום יותר, שיבין לבד שהיא אהבת חייו. ומה אתם חושבים שהעלה עשה?" "העלה שט מזרחה!", קראו בבת אחת, צרודים. הקטן הסתכל על אחיו ואחותו ופסק "למזרחה!". "לא. העלה לא זז. נתקע במרכז הבריכה. פעם נסחף מעט מזרחה, אז נקלע לזרם צפונה. פשוט צף לו. והערב ירד ואמא שלכם מצאה את עצמה יושבת ומחכה לעלה. היא קמה בכעס והלכה הביתה אבל בבית יכלה לחשוב רק על העלה הזה שאולי עדיין צף במרכז הבריכה אבל יכול בכל רגע לקחת כיוון והיא נמלאה חרדה שלא תדע מה הוחלט. היא לקחה נר עגול קטן וגפרור. היא הלכה לאור הירח בחזרה למטעים. את הדרך הזו היא יכלה ללכת בעיניים עצומות, כי נהגה ללכת לשם כל לילה כשאבא שלכם היה במלחמה והיא רצתה להרגיש קרובה אליו והייתה ישנה תחת עץ השזיף. היא האיצה את צעדיה, להספיק לראות לאן נעלם העלה שלבטח כבר נעלם. כשנכנסה בין העצים נכנס הירח בין העננים והיא גיששה ברגליה למצוא את שפת המים. כמעט ונפלה אל תוך הבריכה אבל הצליחה להשען אחורה בזמן וליפול לישיבה. היא הדליקה את הנר והעלה עדיין היה שם, נסחף קלות צפונה. היא הניחה את הנר הדולק על העלה, שהחזיק אותו יפה".
פתאום אמא ואבא שלהם יצאו אל המרפסת והתיישבו איתנו על הכריות. היה שקט לרגע אבל הקטן אמר "נו!". "אמא שלכם ישבה ובהתה בנר וכל העולם החשוך סביב נעלם והיו רק הלהבה והעלה והזרמים והעתיד. צליל המטעים היה השיר שהיא שמעה וקול נביעת המים מבטן האדמה נשא את המסר- הלהבה סוף סוף תפסה כיוון והעלה שט החוצה, יצא מפתח התעלה המזרחית והחל לשוט בעליצות לכיוון שדרות השזיפים, הלאה מהנקטרינות הצפוניות, הלאה מההדרים המערביים. הלהבה הקטנה התרחקה והתרחקה בתוך החושך ואמא שלכם הבינה שיש לה שלושה חודשים להיות האישה מהשירים".
אבא שלהם קם וליכסן אלי מבט: "אני צריך סיגריה, מסתבר", אבל חזר עם ג'וינט. אמא שלהם ביקשה שאכטה וגם אני.
"כעבור כמה ימים אמא שלכם ראתה את אבא שלכם הולך בשדות עם נערה אחרת. היא הייתה יפהפיה, אבל אמא שלכם כבר ידעה את מה שלימד אותה אביה: יופי ניכר בשני דברים: בעצמות ובנפש. הזמן מחליש את העור, מקהה את הצבעים וממעט את השיער. יופי נשאר לאורך זמן רק אצל מי שהתמזל מזלו ומבנה עצמותיו יפה, ואצל מי שטרח והשקיע בטיפוח הנפש ובהתיידדות עם עצמו. לכן אמא שלכם לא הייתה כל כך מודאגת, אפילו שאננה בהתחלה. אבא שלכם ניסה לאהוב את הנערה האחרת, קנה לה מתנות והציג אותה לכל חבריו. כולם לחשו לו: "תגיד, למה זה טוב?", אבל הוא לא וויתר. עבר חודש. כשעברו חודשיים ואמא שלכם עדיין ראתה אותם הולכים בשדות, החלה להחלש עליה דעתה, והיא מצאה עצמה מתכוננת עם עצמה לתום תקופת ההמתנה. היא התחילה להסתכל על בחורים עם עצמות טובות ונפש מושקעת שתמיד כרכרו סביבה מבלי ששמה לב. עבר עוד שבוע ועוד שבוע. פעם אחת עברה ליד בריכת ההשקיה וראתה מבין העצים את אבא שלכם והנערה האחרת פוסעים בין עצי השזיף, יד ביד. היא חשה לעץ השזיף האחד שלהם, והניחה את כפות ידיה סביב הגזע. האדמה הייתה צוננת, העלים היבשים היו שלמים ולא רמוסים. ואז ידעה".
"יום לפני תום תקופת ההמתנה אבא שלכם ישב בבית והקשיב לרדיו. כותב השיר מבטיח לנערתו שהוא משתנה מהר ממזג האוויר, ושאם הוא יתבגר הוא יענוד טבעות על כל האצבעות…ואז השיר נקטע ומישהו חזר ואמר "זוהר צפוני". זו הייתה ססמת גיוס המילואים של אבא שלכם והוא הבין שפרצה עוד מלחמה. הוא ארז תיק גדול אבל ידע מה עליו לעשות קודם שיצא לדרך. הוא הופיע בביתה של אמא שלכם ואמר לה שעכשיו הוא יודע, הוא לא יוכל לאהוב אף אחת מלבדה והוא מבקש לחזור לזרועותיה. היא כבר ידעה שתחבק אותו, אז היא חיבקה אותו ואמרה לו כן. שניהם בכו קצת בגלל מה שהיה ומה שיהיה ואז היא שאלה אותו "תגיד למה זה היה טוב?". והוא אמר לה "זה היה רע לתפארת. היא אהבה אותי מאד ואני לא אהבתי אותה בכלל. עכשיו הבנתי שאני ראוי לכל אהבה אבל רוצה רק את שלך". אמא שלכם אמרה "יופי רוצח, שברת לי את הלב ואז לה את הלב, וחסר לך עכשיו לשבור לי אותו עוד פעם אז תשמור על עצמך". היא נתנה לו מעטפה ובה עלה שזיף יבש עליו היו כתובים דברים שאותם אסור לי לספר. הוא עלה על הרכבת למלחמה, וככה יצא שהיא חיכתה לו עוד חודש, אבל כשהוא חזר הם מיד התחילו לעשות אתכם".
מלנקי 