כבר שבוע שאני משתעל דם, אבל חוץ מזה זה היה יופי של שבוע. השארתי את מוטי במנאלי הקפואה ותפסתי טרמפים עם ארבעה מקסיקנים עשירים נורא שתופרים את כל הודו בקרוואן הכי חדש ומדוגם שראיתי בחיים. ישבנו בג'קוזי החם שלהם תוך כדי נסיעה והם ניסו ללמד אותי ספרדית ועשו מלא קוק, בזמן שהנהג ההודי שלהם ניקר על ההגה. מידי פעם שוטר עצר אותנו בצד כי כששוטר הודי רואה ארמון כזה נוסע בכביש הוא לא עומד בפיתוי וקודם כל רוצה להציץ פנימה. זה היה רודריגז שקם כל פעם מהמים, הכניס את תיבת הקוק למגרה, הכניס את השוטר לסיבוב דאווין בתוך הקרוואן, סימן לנו להגיד לשוטר שלום, הציע לו תה- כל השוטרים סרבו, הכניס לו ליד בוחטה של שטרות- כל השוטרים לא סרבו, ליווה אותו החוצה, צעק על הנהג שיתעורר וייתן גז, הוציא את התיבה מהמגרה, דפק שורה של קוק ואז צלל עם הראש מתחת למים לאיזה דקה.
המקסיקנים היו הכי חמודים ולא אמרו מילה אבל כשהגענו לבארגה-דה ונפרדתי מכולם בתודה נרגשת, ירד אחרי רודריגז לכביש, בגד הים שלו מגיר מי ג'קוזי על האספלט, ושם לי יד על הכתף. "יו גאט טו טייק קייר אוף דיס בלאד ת'ינג, מאן. דיס איז טראבל. גו סי א דוקטור, אה?" הוא טפח לי פעמיים על השכם ונעלם בקרוואן שמיד התחיל לנסוע. הרגשתי את החמסה הרטובה שלו על שכם החולצה, שהפכה מיד לאזור קר. הקפצתי את המוצ'ילה על הגב וחציתי את הכביש. תוך דקה הגעתי לגסט האוס "וולקאם בארגה-דה".
יש לי את הצ'ילום שלי, אף פעם לא אהבתי להתחלק בו עם אף אחד ולא אהבתי למשוך מצ'ילום של אחרים. תפסתי לי פינה על המרפסת של וולקאם, הסתכלתי על הזרם הבלתי נגמר של הערפל שנמוג אל תוך העמק ומידי פעם נתתי בצ'ילום. הייתה לי מטפחת כותנה שחברה של מוטי נתנה לי מתנה עוד ברישיקש, לפני שהם נפרדו. השתעלתי לתוכה, שתיתי איזה חליטה שנתנו לי שם, וניסיתי להעלם בנוף. "איך קוראים לך?", שמעתי מבטא מוזר שואל אותי. הוא החזיק את העברית בפה כמו קללה. החלטתי לפקוח עין אחת.
יש חיתוך של גיל משוער, מצב עור הפנים, טיפוח השיער ומצב הנעליים לפיו אפשר לנחש מאיפה הבנאדם. הוא נראה לי בן חמישים, אבל עור הפנים שלו היה חלק לגמרי ובלי כתמי שמש. השיער בצבע דבש ומלא לגמרי, הוברש מתישהו בשעות האחרונות. פקחתי עוד עין: נעליים מצוחצחות, עור שחור עם לכה סלקטיבית. "מה העניינים אוסטריה?" שאלתי אותו. הוא הרים גבה: "איך אתה יודע?". "אני אושר", אמרתי לו ומיד נתקפתי שיעול חזק. הוא ראה אותי מתיז דם על המטפחת שהייתה פעם ירוק פסטלי עם רקמה לבנה. "ראיתי אותך קודם משתעל ובגלל זה באתי. אני טום, אני רופא בוינה והתנדבתי באיילת השחר".
"איילת השחר, אה? פעם אחת מאיילת השחר שברה לי את הלב אתה יודע?", המשכתי להשתעל. הוא הסתכל עלי איזה דקה. "גם לי. תן לי", אמר והניח את אוזנו על החזה שלי. הוא חיכה שאשתעל מרצוני אבל השתעלתי בניגוד לרצוני. הוא הרים את הראש. "צריך בית חולים". "איזה בית חולים דוד? אני בטיול" אמרתי והרמתי את הצ'ילום. הוא תפס לי את היד. "אסור. אתה לא בסדר". שיחררתי בניעור את היד שלו וחיפשתי את הנייר כסף עם הג'ראס. הוא חטף לי את הצ'ילום. ניסיתי לחטוף בחזרה אבל הוא קם והלך צעד אחורה, מניף את הצ'ילום ביד ישרה מעל ראשו. לא קמתי. "מה יש'ך אוסטריה, באת להסתבך? תביא לי את זה!". הוא עמד ככה כמה שניות. עכשיו אם הוא מוריד את היד אז זה כאילו הוא קצת מוותר לי, אז הוא לא וויתר לי. עיגול זיעה התרחב לו בבית שחי. קמתי אליו עצבני אבל האוסטרים האלה גבוהים, קפצתי ולא הגעתי לצ'ילום. ניסיתי לבעוט לו בברך כדי לקפל אותו אבל הוא נתן קפיצה קטנה, מקצועית, אחורה. כאב חזק בריאה ימין קיפל אותי והשתעלתי בטירוף. לא הבנתי איפה המטפחת אז התחלתי להתקרב אליו, אולי איזה שפריץ של ליחה אדומה יבהיר לו שהוא צריך לעזוב אותי. ואז התעלפתי.
התעוררתי על הספה בריספשן, לא הצלחתי לקום. אוסטריה היה שם עם מעיל עליו, ונראה שהוא הבריש את השיער שלו עוד פעם בדקות האחרונות. היו שם כמה ישראלים וכמה בריטים שהסתכלו עלי מודאגים. ניסיתי לחפש את הצ'ילום סביבי אבל לא היה באמת סיכוי. מה שכן, המטפחת הייתה בכיס. הגיע אמבולנס הודי שזה ידוע שאסור לעלות עליהם. עליתי עליו והאוסטרי ישב מקדימה עם הנהג. בעטתי בדלת מבפנים אבל הם כבר התחילו לנסוע. מה בית חולים עכשיו, מה אני בעונש? חישבתי שהדבר הכי קרוב שיש לבית חולים זה במנאלי. צעקתי בקול מנופץ: "ווי גו מנאלי?". אוסטריה לא אמר כלום. הנהג אמר "יס סר". מחזירים אותי אחורה הזונות האלה. "מה הדבר הבא, הכושלאמאשלי?". נראה לי שהנהג אמר "נו סר". נרדמתי.
התעוררתי במנאלי קצת אחרי השקיעה. היה לי קר. השתעלתי וחוץ מדם יצאו לי גם אדים מהפה, שונא כשזה קורה. האמבולנס נכנס לאיזה פינה שתיירים לא מגיעים אליה, ופרק אותי למרפאה שלפי השם שמעתי עליה פעם איזה סיפור שקשור בנחשים. האמת מבפנים היא לא נראתה כמו בית חולים וזה הקל עלי, בתי חולים נורא מדכאים אותי, אבל בפנים כן ראיתי בלון חמצן ותיכף כבר התחלתי לצעוק שיוציאו אותי משם עכשיו ואוסטריה יא זונה לא מספיק מה שעשיתם לנו בשואה. אוסטריה השפיל מבט לרצפה אבל לקח סטטוסקופ והתחיל לבדוק אותי. היינו רק שנינו בחדר. הסתכלתי על התסרוקת שלו רוכנת אלי והיה בי איזה חלק שאמר שאני כן צריך איזה טיפול ושבאמת הנשימה שלי כבר לא מה שהייתה פעם אבל ככה אני מילדות, אם התחלתי להשתולל זה לא עוצר מעצמו. תפסתי מספריים שהיו בספל עם עוד כמה כלים ותקעתי לאוסטריה בראש, זה חרב לו את הבלורית והוא קפץ אחורה ונפל על הרצפה, הסטטוסקופ עדיין תקוע לו באוזניים. הפלתי את עצמי מהמיטה וזחלתי אליו, מצפצף נשימות פה ושם. הרמתי את הקצה של הסטטוסקופ והתחלתי לדפוק אותו בכל הכח ברצפה. אוסטריה שאג מכאב, כל המצח שלו היה מלא דם וזה התיז לצדדים כשהוא שלף בהיסטריה את האוזניות. "אתה לא מבין רמזים?", נחרתי והתחלתי לזחול בכיוון ההפוך אבל אז נפל לי האסימון. זחלתי אליו חזרה, הוא היה מפוחד. שלחתי יד אל המעיל שלו. הוא לא התנגד. הוצאתי משם את הצ'ילום שלי. פאקינג אוסטרים.
אני זוחל החוצה מהמרפאה ונשכב לנוח על ערוגה רכה של בצלים וגזרים. אחרי כמה דקות מצליח להתיישב. ואז קם. אני מזהה בערך איפה אני, ויודע איפה יש גסטהאוס סביר ממש דקה מפה. רק שאני לא אפגוש שם את מוטי, רק זה חסר לי. לא נעים, בכל זאת יצאתי איתו מאנ-מניאק. לא גונבים בחורה לבנאדם.
מלנקי 