שני אחים.
באוגוסט התייתמו מאימם. עכשיו אוקטובר.
רוני בכרך הוא פרמדיק עסוק. עוד כמה דקות יצא יום כיפור והוא מותש מהמשמרת הכפולה במד"א. בכיפור יש שלושה סוגים של קריאות: ילדים שנפלו מהאופניים, דתיים שהתמוטטו מהצום, מסורתיים שנמאס להם לצום וביימו התייבשות כדי שאבא לא יכעס. אלה מרגיזים את רוני ממש. המדדים שלהם זועקים שאי שם בדרך לבית החולים הם יתחילו להתעקש שהם מרגישים טוב ושאם אפשר להוריד אותם כאן אחרי הרמזור, במקרה חבר שלהם גר שם ובמקרה הם כרגע סימסו לו שהם באים לשאכטה וחשבו שלא ראית. מקום קטן אמבולנס, והכל משתקף בהכל. ראיתי את הסמס שלך יא חרא קטן.
אבל בכל זאת עצר להם איפה שביקשו. בבית החולים עמוס גם ככה.
ליאור בכרך הוא אב במשרה מלאה. היה פעם איש סאונד אבל עכשיו הוא רק אבא. תאומים. האמא לא כל כך התאוששה מהלידה. קצת באישפוזים לפעמים. הוא בבית איתם. הם בוכים. צרצורי השאיפות שלהם כשהם לוקחים אוויר מחרידים את ליאור, ומשפיעות גם על הנשימה שלו. טיול היה מרגיע אותם אבל היום יום כיפור וסכנת נפשות לטייל ברחובות עם עגלת תאומים רחבה.
אז זה רק הוא והם בבית. זה מה שיש.
אמא של רוני וליאור, מאשה (מיצי) בכרך הייתה זמרת בעלת קול דרמטי וגם מחרמן, מסתבר שכולם חושבים. ליאור ורוני לא חושבים ככה, אבל זאת אמא שלהם. שום דבר בה לא יכול לחרמן אותם. פעם קולגה של ליאור ישב איתו באולפן וניסה להוכיח לו ברמת התדרים שזה קול מחרמן. זה נגמר לא טוב. ליאור לא השתכנע והקולגה לא מצליח לסגור את הלסת עד הסוף. לועס בעדינות עד היום. ליאור חלש בסלף קונטרול. ככה אמא תמיד הייתה אומרת. תמיד שילבה אנגלית – חצי מהחיים שלה עברו בלונדון, יוסטון, ניו יורק, קצת בואנוס איירס, קצת לוס אנג'לס.
תמיד חזרה לגבעתיים ותמיד נסעה שוב. העיתונים כאן עקבו אחריה בכותרות לעגניות: "מיצי שוב מנסה את מזלה בכרך הגדול", אבל היא הייתה נערצת על דור שלם, הדור שלה. ילידי שנות ה-30 גדלו עם קולה הענוג. היא התחילה לשיר על במות כבר בגיל 14. ברדיו שודרו תדריה המחרמנים כבר כשהייתה בת 17: "הראית את אהובי/ יפה תואר כלביא <צחוק מבויש>/ מהיר וחזק כצבי/ אך פיקח כמו נביא <צחוק מתגלגל>//". לתקליט השדרים הראשון שלה קראו "צחוק מתגלגל" ובשנים הראשונות הוא זיכה אותה בכינוי "בת שׂחוק". כל שנה הוציאה תקליט או אוסף או הופעה חיה. הייתה חרוצה, אהבה לעבד ואהבה להקליט. להופיע אהבה פחות אבל משם מגיע השייטל, הייתה אומרת לרוני וליאור.
אותם הביאה לעולם כדי להתמודד עם משבר גיל ה- 40. ד"ר ברקוביץ' אמר לה שכבר אין לה סיכוי להביא ילדים, אבל למזלה כעבור יומיים היא טסה להופיע בניו יורק, ושם ד"ר ת'ומפסון אמר לה שהיא פוריה כמו שדה תירס. היא אהבה את הדימוי וכמה שרוני הצליח לברר, ד"ר ת'ומפסון הוא האבא הביולוגי שלו. אבא של ליאור כבר היה ישראלי לגמרי, אלוף פיקוד צפון, נפלט לה פעם. אבל לא הייתה מוכנה לומר איזה. רוני לא מצא דמיון בין ליאור לבין אף אחד מהם. ייתכן שזה היה בכלל אלוף פיקוד דרום. היא אף פעם לא הייתה חזקה בכיוונים. רוני דווקא כן מצא דמיון בין ליאור לבין שני אלופי פיקוד דרום.
למחרת יום כיפור ליאור קיבל צלצול מרוני. חייבים לשבת לדבר, יש איזה עניין. קשור לאמא. ליאור שאל: היא קמה לחיים? רוני ענה בשקט שלא. הוא לא נטר לה כמו ליאור, ומעט המשקעים שהיו לו התמוססו כשסעד אותה בימיה האחרונים. ליאור לא היה שם. ליאור שאל: אז מצאו צוואה חדשה? קיבלת משהו? רוני ענה שלא מצאו צוואה חדשה, אבל דווקא קיבלנו משהו, בוא ניפגש באולפן שלך. תארגן בייביסיטר.
הדלת הכבדה שאמורה לבודד רעשים ציפצפה והתאמצה להפתח. ליאור אמר שלא היה פה יותר מחודשיים. בפינת הקפה נמצא תיון בודד של דמדומי השקד, כמו שליאור קרא לכל תיון שאינו ויסוצקי תפל. רוני שתה. ליאור לא רצה. מזל, התיון הזה לא היה מצליח לפרנס שני ספלים. רוני שלף דיסק און קי ותקע במחשב של ליאור.
מה זה.
זו ירושה, וזו אחלה של ירושה.
המחשב חרק לאיטו וליאור לא הצליח להחליט אם מה שהוא מרגיש זו סקרנות או גם נסיון לדכא התלהבות כדי למנוע אכזבה.
זוכר שהצוואה הייתה כתובה לא ברור?
בטח זוכר. חצי מהסעיפים היו התנצלויות והתיפייפויות. ככה ידענו שהיא התגרזנה עלינו בדעה צלולה.
אתה יודע שקונפינו גנב ממנה הכל. אבל היה את סעיף "פרסום לאחר המוות", שלא ידענו מה זה. אז תראה מה מצאתי אצלה במגרות: פתח את התיקיה, יש שם רק אחת.
בתוך התיקיה היו 864 קבצי סאונד קצרים בפורמט WAV, בקושי 8 שניות כל אחד. ליאור פזל לרוני והפעיל אחד, אקראית.
"הכי טוב שאפשר!", צהל קולה של אמא מהמוניטורים. הקלטה טובה. מיקרופון איכותי. ליאור הפעיל עוד כמה.
"לא תתחרטו!". "שלום, אני מיצי בכרך. חזרתי!". "המלצה חמה שלי!". "נחשו מי זאת? נכון, מיצי בכרך, זכרי לברכה!". "די, אתם הורגים אותי!". ליאור עזב את העכבר והביט ברוני באלכסון.
לא הבנתי מה קיבלנו.
אפשר להרכיב מזה כל פרסומת לרדיו, אולי גם טלוויזיה ואינטרנט. זה יהיה להיט.
פרסומת למה?
למה שאתה רוצה. כמו גימל יפית, סדרות של פרסומות עם המלצה אישית מאת מיצי בכרך.
שיהיה לך בהצלחה.
ליאור יא דפוק, זה כסף. זו הירושה שהיא הצליחה לארגן לנו. אני אביא את הלקוחות. אתה תקליט פה את התשדירים, רק אצלך. זה יהיה בחוזים. הזקנים יאהבו את זה, ההיפסטרים יאהבו את זה.
זקנה מתה ממליצה על אבקת כביסה?
כן!! זה יהיה קאלט נו.
ליאור היה צריך ללכת.
למחרת הופיע רוני אצל ליאור בבית בלי להודיע. הוא מצא תאומה ישנה, תאום צורח ואב מטושטש מלילה שלובנו סינוור את הבית כולו. רוני קפץ למטבח ההפוך, חיפש את הקומקום ולא מצא. הבסיס היה מחובר לחשמל, אבל הקומקום לא היה בערימה בכיור, ולא בארונות, ולא במייבש, ולא בשום חדר בבית. זה לא היה הגיוני. הוא לא שאל את ליאור בנושא. כשסיים לבשל קפה שחור בסיר קטן על הכירה מזג אותו לשני צ'ייסרים עם הלוגו של פור רוזס, צמד הכלים הנקיים האחרונים שנותרו בבית. ליאור ישב על רצפת חדר הילדים, מנענע בין ידיו את הקטן ומנענע ברגלו את מיטתה של הקטנה כל אימת שצייצה ציוץ התעוררות.
קח, זה יעיר אותך.
שום דבר לא מעיר אותי. אתה יודע כמה כאלה שתיתי הלילה?
אז כל הלילה הקומקום עבד? כי לא מצאתי אותו.
ליאור נראה נבוך לרגע.
אני לא בטוח איפה הוא.
רוני התיישב לידו עם שתי הכוסות, ותוך שני משפטים גמע את שתיהן.
תגיד מה שלום אדווה?
מה שלומה, התחרפנה.
כן, אבל תפרט קצת.
מה יש לפרט. כשבאתי לדבר איתה היא ניסתה לשכנע אותי שניסע לחו"ל רק שנינו.
איזה חו"ל?
אתה כזה דפוק ששאלת את זה. מה זה משנה? בשביל מה השאלות האלה?
אני רוצה להבין אותה, אם היא רוצה אירופה הקלאסית לנוח זה יכול להיות מה שהיא צריכה. שבוע לנקות את הראש, הילדים יהיו אצל אמא שלה והיא תחזור כמו חדשה. אם היא אומרת לך טרקים בדרום אמריקה אז כנראה שהיא התחרפנה על אמת.
היא התחרפנה על אמת! היא בבית משוגעים על אמת, על תרופות שאסור לערבב איתן כלום, על אמת!
תפסיק נו היא במחלקה פתוחה.
ליאור שידר שקט כועס בתדר שרק הוא מסוגל לו. חלפו כמה דקות.
בוא מחר נקפוץ לצוקרמן צוקרמן ונדבר איתם על הפרסומות.
מה קשור צוקרמן, הם עושים צוואות.
כן אבל אני לא מכיר עוד עו"ד. בוא נתייעץ איתם.
אני צריך לחשוב על זה.
נתתי לך אתמול זמן לחשוב על זה. צריך לפעול. כל יום שעובר מהמוות שלה אנשים שוכחים אותה וזה פחות שוס.
פאק שוס. כל החיים שלה שוס. די, שתנוח.
פיקוד צפון, זה כסף…
ליאור הרים את כפתו הפנויה וחבט ברוני חבטה אחת גסה וקולנית. כבר 21 שנה לא היכה את אחיו. אבל כבר 21 שנה אף אחד לא קרא לו פיקוד צפון. הקטנה התעוררה ובכתה. הקטן המשיך לבכות. רוני היה המום. הוא רצה לקום ולהסתלק, אבל היה בשוק ולא הצליח להבין אם הטיימינג להסתלק הוא נכון או שחלף. הוא ישב לחשוב על זה. חלפו כמה דקות. הקטנה חזרה לישון וגם הקטן כבר נרדם. ליאור הניח אותו בזהירות במיטתו וחזר לשבת ליד רוני. רוני החליט לעבור ללחישה, מה שבטוח.
תבקש סליחה.
סליחה? מגיעה לך עוד אחת יא חצוף.
גם ליאור לחש. רוני ידע שזו הזדמנות.
אתה רוצה שנעבור לסלון, שלא נצטרך ללחוש?
אין לי כח לזוז. או לדבר.
מה הבעיה שלך באמת? למה שלא תקבל את המתנה הזאת מאמא?
אני לא יודע לקבל מתנות מאמא.
הכנות הפתאומית בלבלה את רוני. הוא לא ידע אם אי פעם שמע את ליאור כל כך כנה.
חלפו כמה דקות. מיצי בכרך הכירה את הדקות האלה היטב: הן איפיינו כל דיאלוג בין שני בניה. כל שיחה התדרדרה לפיצוץ. ליאור שתק כדי להעניש ורוני שתק כדי לפרגן לליאור. שירגיש שהוא מעניש. רוני תמיד ידע מתי ליאור חש שהעניש מספיק. שמעו את זה בנשימות. ואז תמיד היה זה רוני שדיבר ראשון:
אמא אהבה אותך. מאד.
אה כן? היא תמיד דיברה רק איתך, ת'ומפסון.
והיא תמיד דיברה איתי עליך.
ליאור נשם. לא נשימה של עונש. משהו רך.
יש לי לקוח ראשון שמעוניין. הוא הסכים לתנאי של להקליט אצלך. תשאל מי זה.
נו מי זה?
מד"א. הם יוצאים עכשיו בקמפיין. הם אהבו את הרעיון ממש: עושים למיצי החייאה.
אנחנו נישרף בגהנום על זה.
זה שואו ביז. ואתה לא מאמין בגהנום.
זה נכון.
ויש להם תקציב יפה. יפה מאד. שנינו צריכים את הכסף, אבל בקמפיין הזה אתה תקבל את הכל.
זו תהיה עזרה גדולה. אני לא מביא כסף כבר כמה חודשים.
בקמפיין הבא כבר נלך חצי חצי.
תמיד היינו חצי.
חצי.
החדר המה נשימות עדינות של ארבעה יצורים אנושיים.
מלנקי 