*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב עליהם את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*
הטריילר של מיסייה שוקולד די מטעה. כשראיתי אותו חששתי שזה יהיה נסיון להעתיק את ההצלחה של "מחוברים לחיים" עם עומר סי, עם עוד סיפור על קשר מרגש בין גבר שחור (סי) לגבר לבן (מתחלף). ולמען האמת, כך חשבו כולם. קיבלתי זוג כרטיסים לצפיה ולא יכולתי למצוא אף אחד שרצה לבוא לראות את הסרט. כולם חשדו שזה יהיה אופטימי, דביק וצפוי. המילה קיטש כיכבה בסירובים. היית מצפה ששמאלנים ירצו ללכת לראות סרטים בהם אויבים לשעבר חיים בדו קיום והכל יופי, אבל הם פוחדים שאפילו יראו אותם בתור לקופה. פאדיחה יעני. נשארו רק סרטי "הכיבוש משחית". אלו פופולאריים בפלח האוכלוסיה המצומצם הזה.
בקיצור, לא קיטש וממש לא אופטימי. זו דרמה היסטורית, מבוססת על סיפור אמיתי. כמה דרמות היסטוריות כבר עשו שבמרכזן אדם שחור? פחות אפילו מדרמות היסטוריות על נשים. בשנים האחרונות יש מגמה חיובית, ואם גם נלך לסרטים האלה ייתכן שטייקוני הקולנוע יחשבו שזה מעניין מישהו ויפיקו עוד.
מצבו של אדם שחור בצרפת של סוף המאה התשע עשרה לא היה מזהיר. רפאל פודיה היה מעין שב"ח על אדמת צרפת, מרקע של עבדות ופליטות, שמצא עבודה בקרקס פריפריאלי. הוא הולבש במיטב מלתחת הפולקלור האפריקני, ותפקידו היה להבהיל את הקהל בזעקות. הם מצידם נבהלו. יום אחד ניגש אליו פוטיט, ליצן גדול שאיבד את אהדת הקהל, ומציע לו להרים מופע זוגי, כשני ליצנים. רפאל מבין שזה אומר להפסיק לגלם את הארכיטיפ של הקניבל השחור, ולהיות שווה זכויות. מהר למדי יגלה שטעה.
המופע של פוטיט ושוקולד, השם שרפאל קיבל על עצמו, מצליח בטירוף ומועלה בעיר הגדולה פריז. כאן הקצב מאד מהיר ולכל מעשה יש מחיר, שר לנו ברי סחרוף. הימורים, רומנטיקת מועדוני לילה ומיני ממסטלין נכנסים לסיפור, כמו גם קרע בין הליצנים, שמגיע עד הבמה. פוטיט רק רוצה לבעוט בתחת של שוקולד ולזכות בתשואות. לרפאל, כמו לכל אדם, יש מספר סופי של בעיטות שהוא מוכן לספוג. הסיפור חזק ואמין מאד, הבימוי פשוט ומסורתי והדרמה אפקטיבית. בעצם הסרט הזה נופל רק בדבר אחד, אך חשוב:
יש חוק לגבי סרטים על קומיקאים: הם חייבים להצחיק את הצופים. באמת להצחיק, ברמת הלוֹל. גם הדמות הכי נוגעת ללב של ליצן כושל תיתפס כפאתטית אם הניסיונות להצחיק כושלים. הליצן חייב להצחיק, ואם הוא חייב להכשל אז שייכשל בגלל סיבות אחרות. כמי שכותב קומדיה אני יכול להעיד שהקהל מאד לא סלחני אם הצחוק המובטח לא מגיע. בארה"ב יש לזה שם: צרצרים. זה השקט המבעס, הרועם, שעולה מקהל מאוכזב אחרי בדיחה כושלת. והמופעים של פוטיט ושוקולד, במיוחד הראשונים, פשוט לא מצחיקים מבעד למסך. גם אם הם מבויימים אותנטיים לחלוטין לאלו שאכן היו והצליחו, הם לא שרדו את מבחן הזמן והצופה עלול להגיד לעצמו: טוב, לא מגיע להם להצליח, ולאבד כל אמפתיה. אין מסוכן מזה בדרמה.
אז מה אומר? אם לא תצפו לצחוק, תשבו מול אחלה דרמה. וכמה סרטים כאלה כבר עושים בימינו? מעט מידי.
מלנקי 