בוא תיצא לי

מידיהם של כל האחרים תמר הייתה מוכנה לקבל רק כפיות. גם אותן הייתה לוקחת לידיה, כאילו כדי שלא תשפך אף מולקולה מהטעימה. היא הייתה נושפת לשם ההטעיה ורק אז טועמת. לפעמים אלו היו כפיות טובות. לרוב בינוניות מאד. היא תמיד העדיפה כפית גרועה מאשר כפית בינונית. בכשלון הייתה לפחות איזו השראה שפערה את עיניה הגדולות.

אבל לידיו של בוחבוט היא התמסרה ללא תנאי. הוא היה נותן לה לטעום ממצקות. מצקות נירוסטה שלעתים היו יושבות בסיר דקות ארוכות, מתרתחות וכוות את שפתיה העדינות. הוא היה מחזיק במצקת במו ידיו, מטה אותה לכיוונה, בהתחלה לאט ובעדינות, ואז מגביר את הקצב. נחלים של רוטב היו זולגים מצידי שפתיה אל צווארה הארוך ונעלמים מאחורי הצווארון. כשהיא הייתה חוזרת מבוחבוט לדירה הייתה לה כוויה אדמומית באיזור השפתיים, ושום חזיה. כשתמר הייתה הולכת בסוודר בלי חזיה היה אפשר לדעת. גם בחרמונית.

אור-לי הכירה אותה עוד מהצבא וכעת הייתה שותפתה לדירה. תמיד ניסתה לנחש איזו קומבינה הופעלה כדי שתמר תהפוך בגיל 26 למבקרת המסעדות של העיתון הנפוץ במדינה. אבל כשתמר הייתה מספרת לה סודות מדינה כמו רוטב הפורטבלו בפורט הנסיוני של שלום קידר, או על התפריט המלא בעשרים שקלים שיופעל חד פעמית ב"רימונה" ביום ג' הבא, היא הייתה סולחת על הכל. היא חיבבה את תמר בסך הכל, גם כי הייתה שותפה נוחה מאד שממש אהבה לעשות כלים. על בוחבוט סיפרה תמר רק פעם אחת.

היא חזרה מ"בוטיצ'לי" כועסת מאד בפעם הראשונה. אור-לי הרגישה נחוצה, התיישבה מולה בסלון הזעיר שלהן ואמרה: "כן. שף איציק בוחבוט. מה הוא כבר עשה שהביא אותך לפרצוף הזה?". הייתה שתיקה בת דקה, בה אור-לי חיכתה בסבלנות אוזלת בעוד תמר ניסתה לארגן את המילים. "הוא בהמה, ממש בהמה. את יודעת איך הוא נתן לי לטעום? ממצקת". היא הביטה באור-לי שנראתה מבולבלת. "מהידיים שלו!" אור-לי הבינה מה מצופה ממנה: "הבן זונה!". תמר הייתה אלופה בלזהות אמפתיה אירונית, אבל הפעם הייתה טרודה מידי: "הלך לי הסוודר החדש. ואיך שנכנסתי הוא התייחס אלי כאילו ברור שאני אהלל את שמו בגלל שהוא איציק בוחבוט! יאללה מה היית, קילפת שום בקופנהגן כמה שנים, מה אתה משחק לי אותה". אור-לי נאנחה. "היה טעים?". תמר הנהנה. "מה זה היה?" "היו כל מיני צירים במצקות אבל בסוף לקחתי צלחת וטעמתי מחית כבדים וחמאת שמש על ברוסקטה. אמרתי לו שזה כמו לטעום אדמה של שדה חמניות, אבל האמת שזה היה כמו לטעום אורגזמה. בקטע טוב."

מאז שלח איציק לתמר פרח אחד כל יום ראשון, למערכת. השליח היה נכנס ברוב טקס לקומה שלה, והולך לאט בין משרדי הקוביה כדי שישימו לב אליו. ברגע שאחת המגיהות הייתה רואה אותו היא הייתה פורצת במחיאות כפיים וכל הקומה הייתה מצטרפת, מי מהתרגשות רומנטית ומי בקטע אירוני ומודע לעצמו. השליח היה מגיע לקוביה הפינתית של תמר ומגיש לה פרח בודד, עטוף בצלופן עצום. המשלוח היה תמיד אנונימי וללא פתק, אבל כבר בפעם הראשונה תמר הבינה מיד. זו הייתה חמניה תמירה בשיא פריחתה, עם כל הגרעינים במקומם.

אור-לי אמרה פעם: "לי ולך אין סיכוי לממן ארוחות במסעדות האלה. ההבדל הוא שאת אשכרה אוכלת אותן". "איזה אוכלת, טועמת כפית מאיזו פולנטה טבעונית שהמציאו כבר מאה פעם? אחרי זה אני חוזרת לפה רעבה ויורדת על הפיצה מאתמול". "לא כשאת אצל בוחבוטיצ'לי". תמר שתקה.

עברו כמה חודשים. תמר הייתה חוזרת פעם-פעמיים בשבוע עם כוויה על השפתיים. הסוודר הוחלף בסווטשירט שהפך לגופיה, עד שהלילות שוב הצטננו להם והימים בעקבותיהם. ערב אחד, בשלהי יום ה', ישבה אור-לי על הכיסא הירוק ברוטשילד והתחממה עם כוס שוקו חם, טייק אווי שהייתה מתפנקת בו בסופי שבועות בהם חשה תקועה או אומללה או תקומללה, כמו שקראה לזה בתוך ראשה האדמוני. מאחוריה נשמע קול מוכר. רועי. מאז טקס קבלת התואר לא שמעה את קולו. היא הסתובבה וראתה תחתיה את רועי מציץ מאלפא-רומיאו שחורה. הוא חסם את הנתיב ומאחוריו כבר הצטברה מונית. היה ברור לה שבעוד שניות יתחילו צפירות. "אני רואה שהשוקו שלך כבר קר! בואי נעשה סיבוב". הצפירות הגיעו. "רועי! מה אתה עושה פה?" "ראיתי אותך יושבת שם. את לא גרה על הכסא הזה נכון? בואי נו, נעשה סיבוב". שתי מוניות שירות וג'יפ לבן הצטרפו לצפירה. במרחק מאחור צפצפה משאית ברברס, רגע לפני שהיא יורדת מאתר בניה ומצטרפת למסיבה בנתיב. "אתה חוסם את התנועה רועי!" "אה כן? יש לי באוטו כפתור במיוחד בשביל זה!". הוא הוציא את ראשו מהחלון והציץ על טור המכוניות הצופר, ואז שלח יד למנוף קטן ליד רגלו והבגאז' נפתח בקליק. מתוכו עלה בלון הליום גדול, קשור בחוט צמר, בצורת אצבע משולשת. הצפירות חדלו לשניה. האצבע קיפצה והתנודדה ברוח הסתיו. הצפירות חזרו ביתר שאת. אור-לי ירדה בקפיצה מהכיסא ונכנסה בריצה לאלפא-רומיאו. הם נסעו משם עם בגאז' פתוח. הצפירות נרגעו. האצבע המשולשת נאבקה ברוח עד שהצמר נכנע והתנועה המגונה עלתה השמיימה, משקיפה על שדרות רוטשילד בתוגה.

"איזה קטע רועי, מזמן לא ראיתי אותך ואתה עדיין אדיוט", אמרה אור-לי. היא כעסה עליו כי זכרה שזו היתה הטקטיקה שלו מול הזולת: להעמיד את כולם במצב בלתי אפשרי, בו לעשות את רצונו היתה האופציה הכי פחות כואבת. רועי כבר נשמע קצת אחרת כשאמר: "את שותפה של תמר פורטוגלי". אור-לי הייתה קצת המומה. "ולתמר יש רומן עם איציק בוחבוט. עד כאן?". הוא הביט בה מבט ישיר במקום להביט בכביש. רמזור אדום התקרב אליהם במהירות. "כן!", היא צעקה. הוא עצר באדום. "יופי. אני אשלם לך כאן ועכשיו 3,000 שקל כדי שתוציאי ממנה את הרעיון שהוא עובד עליו עכשיו. זה משהו גדול, אולי תפריט חדש, אולי מסעדה חדשה, לא יודעים. אבל את תשנוררי ממנה את המידע הזה ותספרי לי אותו", "מה דה פאק, מאיפה צצת ומה פתאום אתה קשור בכלל?!", "ואז אני אתן לך עוד 3,000 שקל. מזומן. הנה התשלום הראשון". הוא הוציא מהמקטורן שלו סטיפה מגולגלת בגומיה והחזיק אותה מונפת. "תספרי". אור-לי הביטה בבוחטה. מרפקו של רועי היה שעון על תא מרופד שניצב בין הכסאות הקדמיים. כף ידו הימנית החזיקה את כל העושר הזה ליד פניה. היא לקחה את החבילה וניסתה לספור. "תורידי את הגומיה ותספרי". היא הורידה וספרה בלב. הוא עצר את האוטו מול דירתה. היו לה ביד 3,100 שקל. על ההפרש היא לא דיווחה לו.

ביום ראשון השליח נכנס ובידיו צבעוני כתום אחד, נתון בצלופן חלבי שנראה כמו מאנטה-ריי שעוד רגע טורף את הפרח. כשמחיאות הכפיים שככו תמר שמרה את קובץ הביקורת הקטלנית שלה על תפריט הסתיו של "מנדלי", קילפה את הצלופן ודחסה אותו לפח, אתגר שרשרש בכל פעם מחדש. את הפרח שמה באגרטל יעודי שחיכה בפינה וזכה לכל מיני שמות גנאי בקומה. לעתים התעניינו אנשים באשר לזני הפרחים המתחלפים. היא ידעה בדיוק למה צבעוני ולמה כתום ולמה דווקא עכשיו, אבל זה היה הסוד המתוק שלה ושלו. בערב קיבל אותה איציק בחיבוק ארוך, סטאטי, לא רגיל. לא היה בביתו שום אד ושום ריח. היא קלטה שהוא בוכה. "מה קרה?", שאלה בזהירות. "יש לי את זה תמריקה. הצלחתי. יוצאים לדרך". היא שמחה בשבילו שמחה אמיתית, מהולה בתהיה של מה לעזאזל תכתוב ליום שאחרי הפתיחה, והאם לא הגיע הזמן לגילוי נאות. הוא מחה את דמעותיו והם התעלסו תיכף ומיד. "היום אני גומרת ראשונה", שמע אותה לוחשת כשהוריד ממנה את הסוודר.

תמר התעוררה בבוקר יום ב' רעבה. איציק הבין שלא היתה לה סיבה למהר לשום מקום והוא הדליק את הכירה וקצץ כמה דברים אל תוך סיר. אדים נעימים התפזרו בדירת החדר-פצפון-ומטבח-עצום-בחלל-אחד שלו. "בוטיצ'לי" הייתה ידועה באדים שהגיעו מהמטבח אל השולחנות, ואנשים בעלי חוש הזמינו מנות לפי האף. היא קמה מהמיטה והתלבשה, מתעצלת רק עם החזיה שנדחפה לתיק. הוא הניף מצקת באוויר. היא נעמדה תחתיה בצייתנות. כמעט והצליחה להמנע כליל מהכוויה, במחיר של נהרות שנזלו מאחורי צווארון הסוודר. "זהו, גם הסוודר הזה הלך קאפוט", מחתה את שפתיה. "זה מה שיש לך להגיד? טעים או לא?". תמר הביטה בו והנהנה באושר גדול.

אור-לי שמעה אותה נכנסת, בודקת מים, מתקלחת. היא התגנבה למרפסת השירות אך לא היה שם כלום. את הסוודר מצאה בפח, שלמרבה המזל לא הכיל שומדבר אחר. היא רחרחה אותו ונמלאה צער. ריחו היה טוב כל כך, והוא יצא כרגע מהפח. פשוט לא פייר. הזרם באמבטיה נפסק ואור-לי שאפה עוד פעם את הסוודר והחזירה אותו לפח. תמר יצאה עטופה במגבת גוף ומגבת לשיער שלופפה במדויק והחזיקה את עצמה יפה. אור-לי הביטה בה נכנסת לחדר ושאלה אותה: "תגידי מה זה הריח הזה?" "אל תיכנסי! מתלבשת. רגע. רגע. בואי". אור-לי נכנסה. "תגידי מה זה הריח הזה?" "מה, מריחים עדיין? בשביל מה התקלחתי?". תמר רחרחה את חולצתה הטריה, ואז הניפה את אפה אל על ורחרחה את אוויר הדירה. "את כנראה בתוך זה אז את כבר לא מריחה. אבל מה זה? זה מריח ממש טוב!". הייתה שתיקה בת דקה. "את נשבעת שאת לא מספרת לאף אחד!" "לא מספרת מה?" "אור-לי אל תתעסקי איתי, תשבעי קודם או שכלום." "נשבעת". "יופי. כי זה פרויקט חייו של איציק ואנחנו אוהבות אותו, נכון?". אור-לי לא רצתה להשמע נלהבת מידי. "לא יודעת, לא מתה עליו, וחוץ מזה הצוות המעפן שלו ידליף כל דבר לפני". "פרחים. הוא עובד על מסעדה חדשה, "דונה פלור". אוכל לטיני מבוסס פרחים. ומה שאת מריחה זה הציר הבסיסי לבקר". "מה, כובע נזיר וכאלה?" "לא. זה ציר צבעונים. הוא הצליח למצות כמעט כל פרח שהוא ניסה, גם כאלה שנחשבים רעילים. זה כמו קונפיטורה, ואז הוא מדלל, ושמע ישראל. זה טעים."

ביום ראשון לא הגיע שום פרח. בקומה התלחשו. תמר הסתובבה עם עיניים אדומות. כשכולם חזרו מהפסקת צהריים נכנס השליח, אבל בידיו לא היה כלום, ולכן לא נמחאו כפיים. הוא הלך מבויש עד הפינה של תמר, וביקש ללחוש לה משהו. היא נתנה לו אוזן. הוא התנצל ואמר שהפעם זה מברק מזמר אבל שהוא לא מסוגל לשיר אותו בפניה כי הוא מכבד אותה יותר מידי ותמיד קורא את הטורים שלה ומעריך מקצועיות ואז הוא התבלבל ממש והתחיל לשבח את הטור משבוע שעבר שהיה עוקצני אך לא קנטרני, ביקורתי אך לא ארסי, וככה הוא מאמין שצריך לעשות דברים בחיים, ובגלל זה הוא לא ישיר לה את המברק כי זה ממש לא לעניין כאלה טקסטים. ובטח לא מול כולם. היא שאלה בשקט אם הוא יכול ללחוש לה רק את השורה הראשונה. הוא הנמיך את קולו עוד יותר ולחש לה שורה אחת. היא שלחה שתי קמיצות לשקי הדמעות שלה והשליח, שמו הוא אבישי כי הוא ואביו חולקים את אותו תאריך לידה, נסוג בבהלה מסוימת ויצא מהקומה לעד.

המשאית לא מצאה מקום לחנות בו ברחוב, אז היא עמדה באמצע הצומת. דניס עמד על האספלט וניסה לכוון את התנועה כמו שוטר בזמן שחבריו מביאים ארגזים על גבי ארגזים. חלקם נסגרו במאסקינג טייפ פזיז שהשאיר חפצים מבצבצים החוצה, למשל חליל צד. אור-לי עמדה במרכז הדירה המתרוקנת ופשטה ידיה ביאוש. תמר עברה לידה שלושים פעם בשעה האחרונה ועדיין שתקה. אור-לי שאלה שאלות בלי הרף. למה. ומה. ואיך. ומתי. ושוב למה. כשחדרה של תמר נותר בד' אמותיו היא ניגשה לאור-לי והושיטה לה צרור ובו שלושה מפתחות. "קחי". אור-לי שאלה שאלות. תמר עזבה את הצרור בפשטות והוא צנח לרצפה ברעש קצר. היא יצאה מהדירה.

העורך החדש של תמר שנא אותה והיה ברור שהוא לא יוותר לה על זה, וכך באותו ערב היא הגיעה לסקר מסעדה חדשה, אוכל לטיני בשילוב פרחים. לא קראו לה דונה פלור, קראו לה "הבוקה", ואיציק לא היה בה מעולם. מאז שהבוקה הכריזו על הקונספט ותאריך הפתיחה החגיגי, איציק לא נראה בשום מקום. דירתו הקטנה הייתה ריקה. סוללת הטלפון שלו הייתה ריקה. סימן החיים היחידי היה המברק שלא זימר. תמר התיישבה לשולחן, קיבלה תפריט והניחה אותו בצד. לידה התיישב בחור בחליפה יקרה. הוא ליהג על קונספט. הוא שאל אם תרצה לבוא למטבח כמו שהוא יודע שהיא עושה, והיא הלכה אחריו בין הלהבות בפיזור נפש מסוכן. הוא הגיש לה כפיות והיא לקחה אותן ורק הריחה. יותר לא יכלה להכיל.