*גילוי נאות: מעת לעת אני צופה בסרטים חינם, מתנת מפיציהם. עם זאת אני כותב את דעתי, ללא מורא או משוא פנים*
קחו כל סרט שוד שאי פעם חיבבתם, הזריקו לו בוטוקס, אפרו אותו כמו מתבגרת גותית ועכשיו דפקו לו 2 כדורים לראש: מזל טוב, יש לכם 999.
כנופיה של כמה שוטרים מושחתים וכמה פושעים דמיקולו שודדים את כל מי ומה שקייט וינסלט אומרת להם לשדוד. למה הם עושים את זה? היא מבטיחה לשלם, אבל בשוטף פלוס דבר איתי אחורי זה. וחוץ מזה היא מחזיקה את הבן של אחד מהם, אבל היא גם דודה שלו כך שזו לא ממש חטיפה. בכלל, כל אחת מ-419 הדמויות בסרט העגום הזה הביאה איתה בן משפחה.
בין השודים מבצבץ ציר העלילה המרכזי: שוטר מושחת אחד זומם לרצוח את שותפו הצדיק, בתקווה שהבלגן שזה יביא יאפשר לחבריו לשדוד באין מפריע בקצה השני של העיר. בינתיים הם רודפים אחרי היפסטרים היספנים עם עוזי, יורים עליהם מכל הכיוונים ובסוף כל יום הם הולכים לשתות כדי להעביר את הבעסה. קלישאות בצרורות, הקצב מהיר אבל אחרי כל סצנת אקשן סבירה יש רב שיח בנושא יחסינו לאן, ואין פה אף דמות גברית מעניינת. רק קייט וינסלט מעניינת פה.
קייט וינסלט. חמוצה כמו ליאו כבוש במי מלח
כשחקנית, קייט וינסלט היא האישה בעלת אלף הפרצופים החמוצים. היא יכולה להיות אלכוהוליסטית חמוצה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", או חנונית חמוצה ב"סטיב ג'ובס", אבל בסרט הזה היא אירנה, בגדול אחמ"שית ישראלית חמוצה משירות לקוחות, אבל עם טוויסט: היא התחתנה עם הגנגסטר הקשוח ואסילי, עזבה את סלקום וכעת מנהלת את עסקי הפשע בעוד הוא נופש בכלא. בנוסף לכל הצרות היא אילתית שהולכת עם מגן דוד עצום על החזה, משוויצה בתמונות מריף הדולפינים ומקפידה לעבוד רק עם בריונים שלבושים לפי מיטב אופנת בני ברק. הסרט הזה ללא ספק אנטישמי, אבל מצד שני מעודד את התיירות באילת, כך שברמה הלאומית אנחנו פיטים. אה, זוכרים שכל דמות הביאה איתה משפחה? אחותה של אירנה זו ילנה, כלומר גל גדות שמבליחה פה ושם עם מבטא רוסי שיכול לשכנע כל עולה חדש. מבואנוס איירס.
דמותה של וינסלט / אירנה היא צל חיוור להשראה שלה, מלקינה המוטרפת מ"היועץ", אותה גילמה קמרון דיאז המותק. שתיהן נשים שעברו את גיל 40, חזקות ומטופחות, רצחניות והישגיות. אבל מלקינה לא הייתה חמוצה, וגם הייתה לה הסצנה הזו בה היא שיפשפה את הרחם על שמשה קדמית של פרארי קליפורניה HS צהובה, בעוד חאווייר בארדם יושב ליד ההגה ומתפלץ.
כן, זו סצנה אמיתית
ב-999 אין סצנות כאלה.
גם וודי הארלסון האהוב לא קורן אור בסרט המדכא הזה. הוא בחר לדמות של שוטר בכיר ומסומם מאפיין אחד: המבטא הדרומי הכי מוגזם בתולדות הקולנוע. הפעם היחידה בה אפשר להבין מה הוא אומר היא סצנה בה הוא מדבר תוך כדי אכילת דונאט.
למרות שבא לי, לא אקלקל לכם את הסוף. אני בטוח שיש כאן מזוכיסטים שירצו להתאכזב בעצמם וגם שני מעריצים של גל גדות שילכו לסרט בכל מקרה, נייר מכתביות רשמי שלה בילקוטם. אישית, יצאתי מהסרט הזה עם הבנה ברורה שהפשע לא משתלם, שהשיטור לא משתלם ושהחיים אינם מומלצים.
כדי לכתוב סיפורים קצרים אני אוהב לבקש מקרוביי ומקורביי גריין. גריין הוא פריט מידע, לשוני או חושי אחר, קצר מאד, שמספר סיפור, ולו הקטן ביותר, ומגרה אותי לכתוב. השראה. הלילה ביקשתי מאהבת חיי, שהיא גם אישתי, לכתוב לי גריין על פתק לפני שהיא הולכת לישון, וכשאמצא אותו אהפכהו לסיפור. הרגע פתחתי את הפתק ומה שהיה כתוב בו הוא מסר שהיא מנסה להעביר לי בימים הארונים: "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר". כמובן שקודם כל חשבתי על סטורי ליין של אחת שבוקר אחד ניסתה להעיר את אהובה, כבכל בוקר, אבל באותו בוקר היא גילתה לתדהמתה ולצערה הרב שהוא מת בשנתו, כמו שתמיד אמר שהוא רוצה. היא לא מעכלת את עובדת מותו ולכן, עד שתבין מה היא עושה עם החיים שלה עכשיו, היא מחליטה להדחיק, כי זה קצת גדול עליה. אז היא פשוט מכסה את הגופה בשמיכה שעדיין חמה מהחיים שהיו בה, והולכת כרגיל לעבודה. ובלילה הולכת לישון. ובבוקר קמה ומנסה להעיר אותו, בתקווה שאולי זה יעזור לה לעכל משהו שהיא צריכה לעכל, אבל היא לא מצליחה להעיר אותו, ולכן הולכת לעבודה, ולישון, וחיה ככה כמה ימים כשמה שמטריד אותה הוא "לא יכולה יותר להעיר אותך בבוקר", עד שתגיע טירדה גדולה יותר. אבל הדבר שגרם לי לשבת ולכתוב את הפיס המדהים שלפניכם, בא ממשהו גדול יותר. כי סיפורון כמו שזה עתה תיארתי, נובע מרצון נקמני משהו להראות לה כמה שהיא לא יכולה בלעדי על ידי זה שאני הורג את עצמי ומותיר אותה המומה ומצולקת. רצון כזה עולה במערכות יחסים רבות (לפחות רבות מאלו שהיו לי) אבל יש לי מודעות לרגש הזה ולכן אני מרסן אותו, כפי שצריך, ולא רוצה לתת לו להכתיב את המשך הכתיבה הזו.
אז אני נאלץ לאמץ את מוחי, מח בן תמותה שכישוריו מתפוגגים על פי קצב מחוג השניות, ולמצוא סיפור אחר לספר. כי הפתק הזה בא מאהבה. והוא בא מאהובה. ופשוט מגיע לו הרבה יותר. זה אולי אחד הפתקים הכי משמחים שקיבלתי בחיים. צחקתי ממנו ממש.
משהסתיים יום הבחירות האמריקני, בדיוק בשניה בה נסגר אחרון הקלפיות, חשכת לילה בחוץ, עצר כדור הארץ מלכת. אנשי המערכת במשדרי הטלוויזיה היו יכולים לבזבז עוד דקות ארוכות לפני שהיו מכריזים על נצחון למועמד זה או אחר, כי הקרב היה צמוד. אבל מערכת השמש לא צריכה סוקרים. תוצאות האמת נשלחו על גבי קרני האור שכדור הארץ מפיץ אל עבר כל גרמי השמיים, ותוך שניות ידעה השמש: טראמפ ניצח. הסנקציה הייתה ידועה מראש. השמש לא רצתה להגיע לכדי כך, אבל לא נותרה ברירה. ברגע שנודע שאזרחי ארצות הברית העדיפו את טראמפ כנשיאם, עצר כדור הארץ מלהסתובב סביב צירו. גוש הבוץ האומלל פשוט הקיף את השמש, עם פרצוף של אחד שנתפס לו הצוואר.
מדענים חישבו בעבר את כל מה שיקרה אם דבר כזה יקרה, אבל הם טעו. לא היו רעידות אדמה ולא צונמי, וזה משום שזה ממש לא יהיה נח לסיפור שאני בונה פה. לא, כל מה שקרה הוא שעל ארצות הברית של אמריקה נתקע הלילה. ועל איזורים נרחבים באסיה נתקעו הצהריים. בישראל זה נתקע על שקיעה מגניבה דווקא, זווית טובה מעל הים, כל ענן זורח בכתום. אבל הסיפור שלנו לא קורה בישראל, ארץ הגופה במיטה, אלא בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
לקח איזה יום עד שכולם הבינו מה הולך, אבל השמועה עשתה כנפיים ברשתות החברתיות, ובסוף כולם ידעו: נצחונו של טראמפ עצר את עולם. התזמון היה מדויק מכדי להיות מקרי. וחוץ מזה היה את ההומלס הזה עם השיער הלבן הארוך, כזה בלי חולצה, שעד הבחירות עמד יום יום במשך שנה בכיכר טיימס בניו יורק וצעק: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". במשך חודשים התעלמו ממנו עד שהיפסטר שעבד בNBC זיהה שמדובר בגודארד, כוכב פופ שהיה גדול מאד בזמנו, ולפתע נעלם. הגיעו כמה צוותי צילום, ניסו לדובב אותו, אבל היה לו רק דבר אחד לומר: "נצחון לטראמפ יעצור את העולם!". בלי פיסת רכילות עסיסית מהימים ההם או לפחות סיפור קורע לב על איך נפל מגן עדן, התדרדר האייטם לכמה תחנות מקומיות, אך הפך לויראלי באינטרנט. דבריו של גודארד הפכו לסיסמת בחירות לא רשמית של תומכי ברני סנדרס. לא עזר להם.
אומת האינטרנט הציעה מיד את הפתרון: על טראמפ להכריז פומבית וללא דיחוי שהוא מתפטר מכל תפקידיו הפוליטיים, כדי שהעולם יסוב על צירו. בינתיים חוות סולאריות שלמות קרסו, ואיתן כל מי שסיפקו לו חשמל. אנשים לא הצליחו להתעורר יותר לעבודה, ומוסדות רבים תפקדו, אם בכלל, בכאוס. יבולים החלו לקמול, בעלי חיים התחילו להשתגע. טראמפ התקצף בשידור חי ואמר שהקומוניסטים המזוהמים לא יודעים להפסיד בכבוד, ושהוא ישמח לשלם למי שילמד אותם. באסיה שדות התייבשו ועלו באש בזה אחר זה. וכאן, אצלי ממש, אהבת חיי באה אלי בדיוק איך שאני כותב שורה זו, ומספרת לי שהיא לא מצליחה להרדם. כבר שעה שאני כותב בכיף שלי כאן לבד, יש לי את השקט שאני צריך והכל, והיא פתאום באה ומדברת וזה. ואני, שהרגע העליתי באש את העולם בשבילה, לא נותנים לי לכתוב. אז אין ברירה אלא לזנוח את הסיפור הזה ולכתוב חדש. כי נקטע לי חוט המחשבה.
אני מנסה לנתח את הפתק. בואו נלך על כל צמד מילים. "לא יכולה". ביטוי של יאוש. "יותר להעיר". מבודדות, שתי המילים האלה נשמעות כמו קטע משיחה: "אז את אומרת שאני צריך להאיר את עצמי, כמו במדיטציה?" "לא, יותר להעיר אולי, בעי"ן. אני מרגישה שאתה חולם בהקיץ". ואז מגיע "אותך בבוקר". זהו ללא ספק ביטוי של תשוקה. אלי.
זה סיפור על בחור אחד, שיש לו בלוג, ואת החיים עצמם, והבן שלו חולה, וכולם מעוכים, ואהובתו מבקשת ממנו לוותר לה על תפקיד אחד שנוצר לה עם הזמן: להעיר אותו בבוקר. והיא כתבה לו את זה על פתק, כי מרוב החיים עצמם אין זמן לדבר כמו שצריך על שום דבר. אבל זהו הלב של כל זוגיות מעולה: די ברמז, בחיבוק, בשתיקה, כדי להבין איך להיטיב עם מיטיבך. לכן הפתק הזה אהוב עלי עד מאד. הוא העביר את המסר, וממחר בבוקר, אני שם שעון מעורר.
חיכיתי לזה חודשים, ובסופ"ש הקודם זה סוף סוף קרה. אחרי שעומר נרדם בשישי בערב, לקחתי את פקלאותיי במוצ'ילה שמטיילת איתי בכל העולם כבר 15 שנה, נסעתי לאסוף את אמיתי מביתו בתל אביב, ומשם נסענו צפונה. הרבה צפונה. וור דה גראס איז גרין אנד דה נוף איז פריטי. כל כך צפונה, שפעם זה היה סוריה.
עשר בלילה. עצרנו לקניות באום אל פאחם. בסופרים בערים ערביות תמיד אפשר למצוא כל מיני ביסקוויטים מייד אין איג'יפט ושאר הפתעות, אבל ליד הקופה נח דבר שטרם ראיתי: ערימה עצומה של עלים קוצניים טריים, זה עתה נקטפו, רגבי אדמה ביניהם. שאלתי את הקופאית הביישנית מה זה, והיא התאמצה: "לא מצליחה להזכר איך זה נקרא בעברית", התנצלה. לידה הופיע אומאלפאחמי מבוגר יותר, שהעברית מתגלגלת על לשונו בשמחה: "פשוט תגידי לו שזה עכוב!". אה, צהלתי, אלו עלי עכובית הגלגל! איזה כיף! רק לפני חודש אכלתי תבשיל עכוב נפלא במסעדת שראביכ המיתולוגית בראמה. המבוגר הביט בנו מבודח ואמר לקופאית: או שפשוט תגידי לו יעקב!
אחר כך חיפשנו ומצאנו את ממתקי נצרת ברחוב הראשי של אום אל פאחם, שם זכורה הייתה לי כנאפה אמיתית, מלוחה וללא צבעי מאכל. היא הייתה שם, ולצידה הקפה השחור, אבל כבר לא הייתה מהפכנית כמו שזכרתי. את הלילה עשינו בבית השיטה, שם תרמה לנו ידידה את דירתה המפנקת (תודה ימית!). פשוט הלכנו לישון, אבל בבוקר הנוף מהמרפסת נראה כך:
כולך אוויר חם
מבית השיטה עלינו לחניון דליות במרכז רמת הגולן. הרמה מלאה מים בכל מקום, ומאגר דליות החתיך נראה כך:
אי רופה
אבל מה שבאמת באנו לחפש זה את רוג'ום אל הירי, "גלגל רפאים". רגע, סצנת פלאשבק:
לפני שנתיים טיילתי כאן עם אשתי שתחייה. אלו היו אחרי הצהריים של יום שישי, הרגע בו שטח האש ממזרח לנו, בו נמצא הרוג'ום, אמור להפוך לטבע בטוח למשך הסופ"ש. זה בכל זאת צה"ל, אז כדי להיות בטוח, התקשרתי לחמ"ל המקומי ושאלתי אם חדלו האימונים. "בטח חדלו", ענה לי הסמב"צ בבטחון. באותו רגע נשמע פיצוץ ענק ממזרח. "מה זה היה?" נבהלתי על הסמב"צ. "זהו", הבטיח לי חגיגית, "זה נשמע לי כמו המרגמה האחרונה, ומעכשיו תהיה לך שבת שלום". זבנג! עוד פיצוץ החריד את אוויר הפסגות הסורי הדליל. החלטנו שלא ללכת מזרחה לעבר הרוג'ום והטוראי המתלהב, אלא מערבה על המצוק. זה היה טיול מאד נחמד אבל מאז התגעגעתי לרוג'ום, שמעולם לא ראיתי. בדיעבד הסתבר שהבומים היו צבא אסד מפציץ את לוחמי ג'בהת אל נוסרה בקונייטרה, והם ליוו את כל החופשה ההיא.
אבל הפעם לא היו בומים, והייתה שבת, אז הפעם מזרחה מהחניון, אל המסתורין של הגולן. הדרך מישורית ומעט משעממת אבל הפריחה בכל מקום פשוט מדהימה! פרחים לבנים קטנים צומחים אפילו על המים.
מי מספר לי מה שמם של הפרחים?
השמש עלתה וההליכה הפכה לקשה יותר. עצרנו תחת עץ לפוש קמעא, ואז קרא לנו מאחורי גדר רחוקה סקוטי מבוגר ושאל אותנו איף ווי ספיק דה אינגליש: הוא מנסה למצוא את הרוג'ום אנד דה מאפס אר קלירלי יוזלס. באנו אליו עם מפת סימון השבילים הנהדרת שלנו. מקרוב ראיתי שהוא רועד מרוב פרקינסון. הוא סיפר שחבר שלו מחכה לו ברכב כקילומטר משם ושהוא נשלח רגלית למצוא את הדרך העבירה ביותר. תהיתי כמה גרוע צריך להיות מצבו של החבר אם אולד מק'שייק הוא זה שנבחר לתור את הארץ.
הצענו לו להצטרף אלינו אבל הוא התעקש לחזור לרכב. איחלנו לו בהצלחה והמשכנו, וכעבור רבע שעה כבר היינו ברוגו'ם. זה בתוך זה נחים מעגלי אבן עתיקים שאין הסכמה ברורה לגבי גילם. קוטרו של המעגל החיצוני הוא 150 מטר. זה גדול, אבל לא גדול כמו שאנחנו דמיינו את זה. השם גלגל רפאים ניתן להם כי בארץ הבשן חי העם הרפאי (והתעצבה דמותו וכו'), אבל לא ברור מי בנה את המקום. רק ברור שהקבר שבמרכזו הוא תוספת מאוחרת, של מנהיג שחי כאלף שנה אחרי שגילגלו את הגלגל.
הגלגל מצולם מהקברהירידה אלי קבר
באזור הגלגל אין צל אבל יש המון עכוביות גלגל, ונכון לתחילת מרץ הפרחים שלהן עדיין בהתהוות.
ּיעקוב
האמת שהמחסור בצל התחיל להשפיע עלינו, ואני הייתי קצת מאוכזב מאנרגיות הרפאים שקיוויתי שיהיו חיוביות יותר. אז המשכנו מזרחה ותרנו אחר המעיינות שבאזור. הרבה שדות מוקשים מסביב, כך שלא הלכנו בסבך כמו שאנחנו רגילים, אבל בזכות זה מצאנו מעין, כנראה עין אל חרירי, שנובע ממש על אם הדרך. מעיינות נוספים הסתתרו בין עצי הכפר הסורי הנטוש א-שעבניה, שם אכלנו צהריים ובלשנו אחר מקורות אחד היובלים של נחל דליות. מים ובוץ בכל מקום, ופרחים, וציפורים. כיף.
האם אתה עין אל חרירי?
השמש המעריבה באמת צלתה אותנו כהוגן. בדרך חזרה לחניון דליות פיתחתי אובססיה לצמחי השומר, שנראו לי כבלרינות סקסיות שרוקדות ברוח הצוננת.
ככה נראית האובססיה
ב-2007 צילמתי וערכתי לערוץ החיים הטובים סרט על קצרין. מאז יש לי חיבה לכמה מהמוסדות שצולמו, ביניהם ברוהאוס הגולן, מסעדה הממוקמת בתוך מבשלת הגולן. אז בדרכנו צפונה לקמפינג באלרום עברנו בקצרין לאכול. איזו טעות. התפריט בברוהאוס הפך לבנאלי, וגם המנות שכן הזמנו היו קמצניות ומאכזבות. לפחות הבירה הייתה טובה.
אצל ג'ינג'י באלרום היינו האורחים היחידים בכל אתר הקמפינג. ישנו ביורט עם מזגן. בפנים היורט היה חם אך יבש לאללה, יבש עד שיעול. בחוץ היה קר בטירוף ועוד רטוב מגשם האתמול, והנסיון להדליק אש בחבית המיועדת לכך ארך כשעתיים.
לא בצילום: אש
בבוקר, בדרכנו לנחל עורבים, עברנו בפונדק בצומת האמיר, היא צומת ווסט. הפונדק מעיד על עצמו שהוא גם תחנת מידע למטיילים. שאלנו את העובדת הקורקטית על מעיינות באזור והיא המליצה על המעיינות החמים שיש בקרבת הצומת. זה נשמע לנו מפתה מאד והיא הסבירה איך מגיעים. החלטנו שנשים לשם פעמינו מחר, והמשכנו לציר הנפט, כביש פרטי עוצר נשימה ביופיו. חנינו בשער האחורי של קלע-אלון, והמשכנו ברגל. החרדלים פרחו בעוז, שפני סלע הביטו בנו מכל סלע ואמיתי התוודה באוזניי על הפטיש שיש לו להר החרמון.
הוא ניסה ללקק את ההר אך חש עקצוץ בלשון כשנתקל בקווי המתח
נכנסנו למסלול בכניסה לא נכונה (יש שם שני שלטים שמבשרים על הכניסה "בעוד 500 מטר", והם ממוקמים כ-500 מטר זה מזה), אבל עד מהרה מצאנו את השביל המסומן שהלך ונהיה תלול ובו גם מעקות וסולמות חצובים בסלע.
כך נראית כניסה לא נכונהכאן בנינו את רוג'ום אבו עומר. אני ממליץ בחום על בניית רוג'ומים, ממש תרפיה
אחר כך ראינו נחיל דבורים, מחזה נפוץ באזור בעונה זו. כל עוד שומרים על מרחק של כמה מטרים, הנחיל אינו מסוכן. לפני נטישת הכוורת הישנה (בשל מלכה מזדקנת או צפיפות יתר), הדבורים אוכלות דבש בכמות שמקשה עליהן לעקוץ.
רוב הזמן עומד המסלול היפהפה הזה באמצע הטבע הפראי, ויש נקודות בהן אי אפשר לדעת שיש בעולם ציביליזציה. אלו נקודות שאני מחפש בכל טיול, ולרוב לא מוצא. אבל בקטע אחד של המסלול אפשר למצוא שלוש תאונות דרכים, שכן כמה מאות מטרים מעל הקטע הזה מתפתל סיבוב של 170 מעלות בכביש היורד לצומת גונן.
משאיתנגמ"שכבאית וולווהלוגו על הכבאית. וואטף?
באחת העצירות למים ושאכטה ישבנו לנו על סלע גדול, משקיפים אל הנוף, ולפתע שמתי לב שאני שומע רעש מוכר מתגבר והולך. דבורים. הבטתי לאחור. הנחיל שראינו יצא לסיור לוקיישנים. באוויר זמזמו מאות דבורים, ונשמעו כמו אלפים. הווליום הלך והתחזק, וראיתי שהן מתקרבות. יצא לי לעבוד בכוורות בניו זילנד, וגם עשיתי סרט דוקומנטרי על דבוראי וכוורותיו. אני לא מפחד מדבורים, אבל כשנחיל כזה מקיף אותך, מספיק שדבורה אחת מבוהלת תעקוץ אותך, וזה יסמן לכל השאר לעשות כמוה. החלטנו לקפל מהר ולזוז במורד מפלי הנחל האדירים. אי אפשר ממש לרוץ במסלול כזה, אבל נחפזנו ככל שיכולנו. כעבור כמה מאות מטרים הווליום נחלש. כנראה מצאו את משכנן החדש.
המסלול הנהדר מסתיים בארץ מעיינות קטנה ממזרח לקיבוץ להבות הבשן.
מצאנו את עץ העפרון
באתר הקיבוץ אפשר לקרוא על כולם, למשל על עין צבי ש"קרוי על שם צבי שכטר ז"ל, שהיה חבר הקיבוץ הקטן ביותר והיחיד שיכל לטבול במים את כל גופו"! חיפשנו ומצאנו כמה וכמה מעיינות.
מלהבות הבשן תפסנו טרמפ זריז שברוב טובו הביא אותנו עד האוטו. כמו כל הדתיים שפגשנו בטיול, גם נותן הטרמפ "עובד עם נוער" למחייתו. בנעוריי היו לי כמה ידידים בגולן, וגיליתי שכמו כל פריפריה גם הגולן נהדר לשלב הילדות ורעיל לנעורים. אין מספיק הסחות דעת, מרחבי הענק מרגישים למתבגר כמו כלא וכדי להעסיק את עצמו הוא מגלה את הסמים והמין בגילאים מוקדמים מידי. אז לא פלא שיש פה כל כך הרבה אנשים שמנסים להציל את הנוער, רק חבל שלכולם יש גוזמבות. גם הנהג החביב הזה ניסה להתגזען איתנו על שכניו הדרוזים אבל ניתבתי את השיחה למקום אחר כדי שלא נצטרך לריב. היה כזה יום יפה.
החלטנו להמשיך בנסיעה צפונה על ציר הנפט. החלטה נבונה מאד. זהו אחד הכבישים היפים שיש, במיוחד בעונה הזו. ממול החרמון, משמאל עמק החולה, מימין פרות רועות בכפרים סוריים נטושים. למשל כאן, בקלע:
ליקטתי עלי חובזה וחרדל, והמשכנו למג'דל שמס. ישבנו, לבדנו, בגרין אפל. זה מה שכתבתי על המקום לבלייזר ביולי האחרון, ברשימה שכותרתה "50 הבארים הטובים בישראל": "בנקודה היחידה בארץ עם מזג אוויר שפוי, מג'דל שמס שלמרגלות החרמון, יושב פאב אירי שאשכרה יש בו אירים. 600 חיילי וחיילות או"ם מאירלנד מוצבים על הגבול, וקופצים כל ערב לשתות כאן כמויות שהיו גורמות לכבד הישראלי להפוך לקצוץ. חוץ מהבירות והוויסקי יש גם משקאות חריפים מפירות העונה: ממש עכשיו דובדבנים, בהמשך תפוחים".
לא פגשנו את האירים כי הסתלקנו עם השקיעה, חזרנו לאלרום והפעם הכין לנו ג'ינג'י ערימת עצים יפה ויבשה. האש בערה חזק וגבוה כל הלילה.
בבוקר האחרון אכלנו פסטה שאמיתי הכין (יש לו נטיה לשרוף את הירקות ברוטב כי הוא אוהב טעמים מרירים. כלומר פחם), והלכנו לחפש את המעיינות החמים. ההסברים של זותי מצומת ווסט התגלו כלא ברורים בעליל וחזרנו אליה לשאול שוב. היא התעקשה לחזור על אותו הסבר באותן מילים. אני לא יודע למה, אבל זה מביא לי את הסעיף כשאנשים מתעקשים על הניסוח של ההסבר שלהם (אין ישר בכיכר הזאת, ינעל שורלכ) במקום להקשיב לשאלות שיש לך עליו. אחרי מאמץ הצלחנו לסחוט שם הסבר סביר, נסענו ומצאנו את המקום. מדובר למעשה על מאגר עורבים, שצינור ענק מזרים אליו מי תהום חמים, לפעמים. ליד פתח הצינור ישנו בשקי שינה שני בני תשחורת, גיטרה לרגליהם. יצאנו להקפה של המאגר, הוא התגלה כעצום ומוקף בעשרות בריכות קטנות שנשפכות זו לזו במערכת יפהפיה של בוץ, פריחה וסלעים.
מאגר עורבים AKA מאגר ווסט
אפילו מצאנו בית קברות מוסלמי שנראה בן לפחות 100 שנה. חוץ ממצבה אחת כולן עשויות רק מאבנים מקומיות.
בית הקברות
כשחזרנו לצינור כעבור שעה בני התשחורת כבר היו ערים. שאלנו אותם מה עם המים החמים, והם אמרו בשמחה שהצינור אמור להתחיל להזרים בעשר וחצי. השעה עשר וחמישים, אמרנו. נכון, אמרו בשמחה, אבל זה תענוג, שווה לחכות!
תענוג אחי
לא חיכינו. רציתי מאד להספיק לראות את עומר לפני שהוא הולך לישון, והחישוב היה שצריך לצאת לדרך. עצרנו תחת עץ בחד-נס ואכלנו סלט שהכנתי עם עלי החרדל והחובזה. היה טעים. בדרך לקחנו טרמפיסט גוזמבאי שגם הוא הסתבר כמורה, והתווכחנו תיאולוגיה כל הדרך לתל אביב. זה שומר אותי ער.
מלנקי 