אני נפוליטני – הסרט

גילוי נאות: צפיתי בסרט "אני נפוליטני" בחינם, מתנת משרד היח"צ של שאולי בסקינד. הנה רשמיי הכנים, ללא משוא פנים.

הקולנוע האיטלקי מרבה לעסוק במה שמכונה כאן "תהילה" או "זוהר". מ"בליסימה" (ויסקונטי, 1952) על אם שמנסה לדחוף את ביתה הקטנה לקריירה של כוכבת קולנוע ועד "ריאליטי" (גרונה, 2014) שמתאר את ההתחרפנות שעוברת על בחור שעשה אודישנים ל"אח הגדול" אך לא התקבל, הרבה נצנצים נשרו בצ'ינצ'יטה, עיר האולפנים שהקים מוסוליני ימ"ש, ופעילה עד היום.

"אני נפוליטני", כמו "ריאליטי", מתרחש כמובן בנאפולי. העיר שנחשבת המסוכנת, המוזנחת אבל גם המרתקת ביותר באיטליה, דווקא בגלל כל זה. אבל כאן התהילה נוחתת על אדם שכלל לא רוצה בה, ונוטה לפהק כשהוא על הבמה.

פאקו סטילו, פסנתרן מובטל, ביישן ואנין טעם, מוצא עבודה משרדית כשוטר. שלא בטובתו הוא מסתבך בחקירה שמטרתה לאתר את הרוצח הכי מסוכן ומסתורי של המאפיה. נודע כי הרוצח יבקר בחתונה בעוד שבועיים, ומפקדו של פאקו משנה את שמו ל"פינו דינמיט" ושולח אותו להצטרף ללהקת פופ מצליחה שתופיע בחתונה. כדי להצליח כשוטר סמוי ולוכד רוצחים הוא נאלץ לעשות מייק-אובר חיצוני ופנימי, ועל הדרך מספיק להתאהב, גם באישה וגם בנאפולי אותה שנא כל כך.

הלו! לא להרע ללועו של לולו!
הלו! לא להרע ללועו של לולו!

הסרט מתחיל לא טוב, בסצנה ארוכה ומיותרת שגרמה לי לאבד תקווה די מהר. למרבה המזל אני מרשה לעצמי לצאת באמצע סרט פעם בעשור, וכיוון שעשיתי את זה ב2011 באיזה זוועתון שביים דיוויד שווימר, נאלצתי להמשיך לשבת. כמו כן, הצחוק שרעם מכמה כיוונים באולם שכנע אותי להשאר. אולי הבעיה בי? זו שאלה שתמיד כדאי לשאול.

נשארתי לשבת וגיליתי שהאחים מנטי ביימו קומדיה קלילה, צבעונית ועשירה שמשתפרת ככל שהסרט מתקדם וככל שפאקו הופך מחנון מופנם לסמוי אמיץ ומוזיקלי. הם ביימו סרט "כמו פעם", בקצב שמזכיר קומדיות פשע משנות ה-60 (במיוחד הזכיר לי את "הג'וב האיטלקי"). סרטים כאלה עשויים לעורר אי נחת במי שהתמכר לקצב ההוליוודי הנוכחי, שם משהו חייב להתפוצץ כל כמה דקות. אבל כדי שלא נגיע למצב שעוד כמה שנים משהו יתפוצץ כל 4 שניות כדי להחזיק אותנו ערים, מומלץ לצפות גם בסרטים שלא מתייחסים לצופה כאל הפרעת קשב וריכוז שרק צריך להסיח את דעתה.

הדמות הכי מוצלחת בסרט היא דווקא לא של פאקו, שהבעת "אני בכלל לא אמור להיות פה" לא משה מפניו גם כשהוא קורע את במות נפולי, אלא של לולו לאב, סולן הלהקה בה נשלח פאקו לנגן (מגולם על ידי ג'יאמפולו מורלי שחתום גם על הסיפור). לולו הוא כוכב פופ מקומי ומצליח, שלוקח את תפקידו ברצינות: יש לו מכשיר סלולרי אליו יכולות מעריצותיו להתקשר כרצונן, והוא מעניק אוזן קשבת לצרותיהן. המוזיקה שהוא עושה מזעזעת במתיקותה אבל הוא חינני, מקסים ומענטש. קו העלילה המעניין ביותר בסרט הוא היחסים בין לולו לפאקו, מהאודישן וההטבלה כחבר להקה, ועד לסצנת מרדף רכוב בסמטאות העיר.

לחובבי הסאונד כדאי לדעת שהפסקול מושקע מאד. שירי הפופ המתקתק גרועים באופן משעשע ובאמת מושקעים, אבל יותר חשובה מהם היא המוזיקה שמלווה את סצנות המתח: באסים קטלניים, בעומק ובווליום שלא שמעתי עדיין בקולנוע, תופסים בבטן ומדביקים אותך לכיסא.

בשורה התחתונה יצא לאחים מנטי סרט "פינו דינמיט" יותר מאשר "פאקו סטילו": קליל, הולך ומאיץ ולעתים מחופף. כמו נאפולי. שעכשיו עוד יותר בא לי לבקר בה.

משפחה לא בוחרים – הסרט

גילוי נאות: צפיתי בסרט "משפחה לא בוחרים" בחינם, מתנת משרד היח"צ של שאולי בסקינד. הנה רשמיי הכנים, ללא משוא פנים.

כתיכוניסטית ניהלה אחותי רונה את ספרית הוידאו המקומית. כל יום המליצה לאנשים על סרטים נהדרים מכל העולם וכל יום שמעה בתשובה: "אני לא רואה סרטים זרים". אותם אנשים גם לא צפו בקולנוע ישראלי אבל מול סרטים אמריקאיים דווקא לא חשו את אותה "זרות". ככלל אני ממליץ לזכור שאנחנו לא נתינים של אובמה, וממליץ בחום לראות סרטים מכל העולם. רוב הקולנוע הטוב נעשה כיום מחוץ להוליווד. ועכשיו לסרט:

הסרט מתחיל במרדף. מרינה פויס הנהדרת, גרסה בשלה ומוכשרת של ג'ניפר אניסטון, מכריחה את החבר שלה לחגוג איתה את נשיקת השנה החדשה על ידי חטיפת הלפטופ שלו, וריצה אל תוך מסיבה. סצנה ראשונה מתוקה, מהירה ונהדרת. התאהבתי בדמות שלה תוך שניה.

15 שנה קדימה. לזוג המתוק יש כבר 3 ילדים, והם מיצו זה את זו, ומחליטים להפרד כידידים. גירושין עדינים, רק צריך לספר לילדים ולחתום. אבל אז הצעות עבודה אטרקטיביות מעבר לים גורמים לשניהם לרצות שהצד השני יתקע עם המשמורת על הצאצאים, והזוג נכנס למלחמה. כל תעלול שיגרום לילדים להעדיף לחיות עם ההורה השני בא בחשבון, וזה הולך ומקצין.

מרינה פואה ולורן לאפיט
מרינה פויס ולורן לאפיט

קצב העניינים לא מאט כמעט לרגע בסרט. סצנות קצרות, דחוסות. בכל רגע קורה משהו חשוב ובכל שני רגעים משהו מצחיק. אין בסרט הזה גאגים גאוניים אבל יש המון צחוקים קטנים, חלקם מרושעים ממש. עוד הישג: זה הסרט עם האקספוזיציה הטובה ביותר שראיתי מזה זמן. לוקח זמן עד שאנחנו מגיעים ללב הסיפור, ואין רגע אחד משעמם. דווקא אחרי שהסרט נכנס למערכה השניה יש רגעים בהם עולה התחושה שצופים באוסף מערכונים ולא בסרט: כל אחד עומד בפני עצמו, מצחיק יותר או פחות, אבל העקרון כבר הובן. זה סרט קצר יחסית (85 דקות) ועדיין נראה שאפשר היה לחתוך ממנו לפחות חמש דקות, וערך היצירה היה עולה. יותר מחמש דקות זו כבר בעיה: סרט עלילתי של פחות מ-80 דקות כבר לא נחשב "סרט באורך מלא".

צפיתי בסרט עם אישה צעירה, בת להורים גרושים. סיקרן אותי לדעת אם הסרט הכאיב לה, ריגש אותה, פגע בה. כלום: רק שעשע אותה. מצד אחד, איזה כיף. מצד שני, קומדיה שלא בוכים בה היא בדרך כלל קומדיה ששוכחים מהר.

הקולנוע אוהב מאד לספר לנו סיפורי אהבה, אבל סיפורי אהבה קולנועיים מתרחשים כמעט תמיד בשלב בו האהבה טרם התממשה, ואלו למעשה סיפורי חיזור שמסתיימים בחתונה. ככלל אמנות הקולנוע לא הראתה לנו זוגיות-מושלמת-שלאחר-החתונה על המסך. כמעט כל זוג נשוי בתולדות הקולנוע היה במתח, משבר או עקיצות הדדיות נצחיות. אפילו "מת לחיות", לכאורה סרט פעולה שסיפור הזוגיות בו הוא שולי, יכול להיות מובן כדרך היסורים שעובר גבר עד שהוא מצליח להביא את עצמו להתפייס עם אשתו (צפו שוב בתחילת הסרט ובסיומו). ויש כמובן מאות סרטים שנוטים להציג את חיי הנישואין כגהנום אלים וברשימה זו מככבים בין היתר "מר וגברת סמית", "קרמר נגד קרמר", "מלחמת רוז ברוז"', "האמת שמתחת לפני השטח", "לפני השינה", "האישה האחרת" ו"נעלמת" (כשכבר המלצתי לכן לא לראות). בכוונה מניתי פה סרטים הוליוודיים, שלא תחשבו שזה קטע צרפתי.

"משפחה לא בוחרים" עומד לכאורה על הרצף הקודר-משעשע הזה, אך למעשה מביא את סיפור הגירושים המכוערים לאבסורד כזה שהמסר שעולה ממנו אינו "נישואין הם גהנום" אלא "אם אתם כבר מתגרשים, תתגרשו יפה". אני מתאפק לא לתת פה ספוילר לסצנה סמלית שמופיעה לקראת סוף הסרט ומוכיחה את טענתי. תאלצו ללכת לראות! או שתאמינו לי שכמו תמיד, אני צודק.

אקסודוס אל החופש

כבר חצי שנה אני מתפרנס מדבר אחד: הסרט "אקסודוס לשנגחאי", שאני מפיק הפוסט שלו. זו התקופה הכי ארוכה שעבדתי רק על פרויקט אחד מזה עשור. ועכשיו זה מתקרב, מבחינתי, לסיום.

מרגע שסרט מגיע לשלב החגיגי של עותק המאסטר יש לו אורך חיים של בערך שנתיים בהן הוא מוקרן בפסטיבלים, בתי קולנוע, נמכר לערוצי טלוויזיה ונסחר בשווקי הסרטים בעולם עד שהוא מסיים את חייו בשידורים חוזרים באחת בלילה באיזה ערוץ סרטים נשכח. אז השנתיים האלה מתחילות כשאני מסיים את העבודה, ועכשיו אני צריך להבין מה לעשות עם עצמי. נפילת המתח היא בלתי נמנעת. צריך לנהל אותה חכם כדי לא להתפרק.

לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה
לנוחותכן, תמונה של חזירון רוחץ בבידה

לא יודע מה הדבר הבא שאעשה. בא לי להפיק פוסט של עוד סרט. בא לי לחזור ללמד, אבל קודם גם בא לי ללמוד אבל זה לוקח כמה שנים אבל ואבל ואבל. בא לי להציל את המדינה הבוערת הזאת ובקרוב אספר לכן על הרעיון הצנוע שאני מוציא עכשיו מן הכח אל הפועל. בא לי לטייל. בא לי להתבטל. בא לי לראות את הבן שלי הרבה יותר. השבוע הוא התחיל להגיד "אבא".

וכמובן בא לי לכתוב פה הרבה יותר. וכמובן בא לי לראות המון סרטים. ובא לי להמליץ לכם על המון סרטים. ובכך יעסוק הפוסט הבא, שממש או-טו-טו עולה.