קיץ

מי שעוקבת אחרי בפייסבוק יודעת שלאחרונה סיפרתי על כל מיני ארועים, אמיתיים לגמרי, שקרו לי סתם תוך כדי טיולי בוקר ברחובות העיר עם בני הפעוט במנשא. סיפור אחד אפילו התחיל סתם בעת ישיבה בבית. אז שלשום קרה לי עוד משהו כזה ולא הצלחתי להעלות אותו לפייסבוק מתוך איזו מחשבה מטופשת שכבר לא יאמינו לי. אז החלטתי לספר את הסיפור – האמיתי לגמרי – הזה כאן בבלוג.

ובכן:

הפיצ'ר שאני מפיק הפוסט שלו, כלומר הסרט-באורך-מלא שעבודתי הנוכחית היא לקחת את גרסתו הערוכה ולהפוך אותה למלבבת, עריבה וממוקססת, הגיע לשלב הADR. זה אומר שמביאים את כל השחקנים, חלקם מחו"ל, לאולפן אי שם בדרום תל אביב-יפו ומקליטים מחדש שורות דיאלוג שלא יצאו נקיות מספיק בעת ההקלטה המקורית בלוקיישן. ההקלטות התקדמו נהדר והחלטתי שזה זמן טוב לצאת להביא לכולם ארוחת צהריים. אני משתדל לחסוך להפקה הוצאות מיותרות כמו משלוחים.

שונא לקנות בארומה. שונא. לא נכנס לשם בלי סיבה מעולה. הפעם לא הייתה לי בראש סיבה מעולה, רק תחושת בטן שמשום מה אני צריך ללכת לארומה. ובדרך כלל אני מציית לתחושות בטן. זה כן.

שני מטר לפני ארומה יש פיצוציה ותיקה, גדולה, מנוהלת בידי אישה מבוגרת. אני עובר לידה וקולט מהומה. בתוך הפיצוציה יש רק שני אנשים: בעלת המקום לובשת את מדי העסק הסגולים, ומולה אדם כבן 50, חולצתו טנופה, ידו מונפת באוויר והוא צועק עליה: "תן לי וודקה!". היא צעקה עליו שיסתלק והייתה מבוהלת. הוא בשלו: "תן לי וודקה!". נכנסתי פנימה והיא צעקה לי "קח אותו ממני!". נגעתי בכתפו של האיש והוא הסתובב אלי. מפיו נזל ריר שנדמה כאילו התקשה באוויר, ולא ינטוף משם לעולם. שאלתי אותו: "רוצה וודקה?". "תן לי וודקה!", הנהן והוריד את ידו. שמרתי ממנו מרחק בטוח, למרות שידעתי שלא תהיה לי בעיה לנצח אותו בקרב פיזי. פשוט לא רציתי איתו שום דבר במישור הפיזי.

סימנתי לו לבוא ויצאתי מהפיצוציה. הוא דידה אחרי תוך שהוא צועק "תן לי וודקה!". ברגע שיצא איתי לרחוב ראיתי את האישה נסה מהמקום, וכך הוא הפך להיות בעיה בלעדית שלי. ויש לי אולי חמש דקות עד שאני צריך לחזור לאולפן ובידי ארוחת הצהריים. לו"ז הקלטות צפוף. הגענו לכניסה לארומה, אותה אני לא אוהב לחצות בכל מקרה. "תן לי וודקה!". היה לי חם. "אין וודקה חביבי. לך מפה". נכנסתי לסניף והוא אחרי. אדם קטן מימדים, אפור שיער. חייו הקשים ניכרים בפניו וברווחים הניכרים בין שיניו. ובו זמנית אי אפשר להתעלם מריר הפלא שתלוי משפתיו ומהאיום המתמיד שבנוכחתו. לא פשוט לחוש חמלה כלפי אף אחד בצהרי יולי בתל אביב-יפו. כלפיו עוד פחות. גם הצוות בארומה לא השתגע עליו, אבל לא היה להם רעיון איך להוציא אותו החוצה. "תן לי וודקה!".

ואז פרץ לתוך הסניף ברנש בן גילי, לובש מדים סגולים ופניו מזכירות את פניה של בעלת הפיצוציה. "איפה הוא? מי זה היה? מי זה?!". הבנתי שהוא מחפש את ידידנו חובב הטיפה המרה, אבל לשניה לא עלה בדעתי שהוא חושב על אלימות. מודה, מכות לא נמצאות בארגז הכלים שלי ואני תמיד מופתע כשמישהו מכה כפתרון ראשון לכל דבר. בתמימותי הצבעתי על האיש. טעות.

כפו העצומה של הברנש בסגול התרוממה באוויר וירדה כרעם ביום חמסין על אוזנו של האלכוהוליסט החבוט-גם-כך. נשמע קול חבטה אדיר (באוזנו שלו זה בטח היה עוד יותר מרשים) והוא מעד קלות אל תוך מתקפה של עוד כאפות. צעקתי (יופי טמבל) "בלי אלימות!". בשלב הזה חשו לתוך הסניף כמה אנשים ובהם בעלת הפיצוציה שהתחננה בפני בנה "אל תיגע בו!". כולם גררו את הבן החוצה ונעלמו. "תן לי וודקה" לא ביקש עוד וודקה אלא כשל החוצה. עקבתי אחריו דרך קירות הזכוכית של הסניף, ממשיך ללכת ולנסות את מזלו השד יודע איפה. הסתובבתי אל הקופאי. הוא אמר: "ואתה קולט אחי שוודקה זה חוקי וגראס לא?"

המחשבה שלא הרפתה ממני כל אותו יום היא שמשטרה שלא מסוגלת לדאוג לבטחון בסיסי ברחובות העיר, לא יכולה באמת לצפות מאנשים לשמור על החוק. איזה אופציות יש לבנה של בעלת העסק לשמור על אימו, חוץ מלהבהיר לכל השיכורים, אחד אחד, שלא ישתלם להם לנסות לשדוד אותה? ברור שמה שבאמת צריך לעשות זה לדאוג שבני אנוש לא יגיעו בכלל למצב כזה, ומרגע שהגיעו, לעזור להם ולא לאפשר לארועים כאלה להתרחש. במיוחד מרתיחה אותי הידיעה – וגם ככה חם לי – שאם האדם הזה היה מהדס לו ברחוב בו גר יאיר לפיד, המשטרה הייתה מטיסה אותו משם תוך שניה, אבל ברחובות דרום העיר זה נראה להם טבעי לגמרי שהוא מסתובב חופשי, פוגש אנשים ותובע מהם וודקה.

ככה בדיוק נראית מדיניות. זוהי בדיוק פוליטיקה.