איך זה מרגיש להשרף

*כתבה זו פורסמה בגליון יוני של בלייזר בגרסא ערוכה*

*זהו סיפורו האישי והאמיתי לחלוטין של יואב אסא, אדם ממלא השראה, והוא מסופר בגוף ראשון*

*כוכבית אחרונה, אני מבטיח: זוהי כתבה קשה לקריאה שמתארת, ובכן, איך זה מרגיש להשרף. היא כוללת תיאורים גראפיים לא נעימים, אבל היי, לפחות חסכתי מכן את התמונות שהתפרסמו בבלייזר לצידה*

אני בא ממשפחה די קשוחה ממושב כפר אביב. קשוחה על אמת. סבא שלי נפטר מהתקף לב בעת שחטב עצים במשק שלו. סמי רפאל, אח של סבתא שלי, קיבל צל"ש מבן גוריון, הראשון בצה"ל לקבל אחד כזה בעודו בחיים. אז גם אני יצאתי מחוספס משהו. בכיתה ז' התחילו לי שברי מאמץ. למה? כי הייתי רץ לכל מקום במקום ללכת. גם מרחק של 10 מטר. בכיתה ח' המדריך שלנו בטיול השנתי הסתובב עם עין אחת, וסיפר שאיבד את השניה במבצע צבאי בשייטת 13. כמו כל ילד בכיתה ח' ששומע דבר כזה, מיד רציתי גם. חזרתי הביתה, נעלתי את נעלי הצבא של אבא שלי שהיו גדולות עלי רק בארבע מידות, והתחלתי את ההכנה שלי לצבא באותו רגע. במהלך ארבע שנים בהן אני רץ ונפצע, נופל ומתחשל, החלטתי שמה שאני רוצה זה להציל אנשים ולא להרוג אותם. עשיתי הסבה בראש מהשייטת ל-669. זו הייתה היחידה שרציתי, ולשמחתי גם זו בה שירתתי. המסלול היה קשה בטירוף, זחלנו בלי סוף, נשרטנו, נחבלנו, אותי אישית זה מילא אושר. התקופה הזו הכשירה אותי למה שעתיד לבוא.

אחרי הצבא טיילתי בעולם, אבל אני לא מטייל בשביל לנוח. כל טיול שלי הוא מסע השרדות עדין יותר או פחות. על אי בתאילנד מצאתי מלון נטוש על חוף נידח, אספתי איזה בריטי וגרנו שם תקופה, עומדים חצי יום במים עם חניתות מאולתרות וצדים את הארוחה הבאה – דגים, סרטנים, מה שזז. חזרתי לישראל, עשיתי תואר בחינוך גופני, תעודת מדריך חדר כושר, ולמדתי טיפול בטריגר-פוינט. עבדתי בתחום שמספק אותי יותר מכל: הכנה של נערים לצה"ל. אבל לא הכנה לגיבוש. הכנה לשירות. הרבה יותר קשוח. כך עברו להן כמה שנים בהן אני מדריך כושר קרבי. הייתי מלא סיפוק, הייתי במקום הנכון שלי, אבל כל הזמן שאלתי את עצמי מה הדבר הבא. ממש התחננתי בפני היקום לאתגר חדש. והוא הגיע.

זה היה יום שישי, ספטמבר 2011. התחלתי את היום אצל סבתא שלי, לפעמים היא קוראת לי בקפה. שתיתי את הקפה וסיפרתי לה על סיוט שהיה לי בלילה. אני לבד במדבר, וחם לי, ואני תקוע עד שמגיע מטוס ומחלץ אותי. היא הביטה בשאריות הקפה שלי ואמרה: "המטוס הוא סימן מצוין. אתה מוגן, מוגן, מוגן". לא הבנתי מה העניין. מוגן ממה?

שעה אחר כך לקחתי את החניכים שלי לדיונת חול מלאכותית שנוצרה בעקבות איזו חפירה אי שם דרומית לגדרה. דיונה עצומה. יום קודם עוד עשיתי שם סיור מקדים וראיתי שהשטח מתאים לאימון, למרות שמעל הדיונה רץ קו מתח גבוה. הערכתי שהוא תלוי מספיק גבוה. אז הרצתי אותם במעלה הדיונה, ולמטה, ולמעלה עם סלעים בידיים, ובחזרה עם סלעים. עמדתי בסיפוק בראש ערימת החול העצומה הזאת וצפיתי בנערים שהיו בהפסקת שתיה למטה. החלטתי שארד אליהם ואתן להם 40 שניות לטפס שוב לפסגה, ומשם נתפזר הביתה. שמתי יד אחת על משקפי השמש הפלאסטיים שלי, שלא יפלו, ופצחתי בריצה הזאת שאפשר לעשות רק במורד דיונות. עם הצעד הראשון שלי הבטתי למעלה וראיתי את הכבל של קו המתח הגבוה שרץ כמה מטרים מעלי. זה קרוב מאד, חשבתי, אבל נזכרתי שראיתי תכנית על עזניית הנגב ואיך חברת החשמל לימדו אותה להפסיק להתחשמל מקווי מתח גבוה: כל עוד את נוגעת רק בכבל אחד, הסבירו לציפור הכעורה הזאת, לא תתחשמלי. רק אם את נוגעת בו זמנית בשני כבלים, זה הסוף שלך. אז אני אהיה בסדר, גם ככה אין לי שום דרך לגעת פה בשני כבלים. זו הייתה המחשבה האחרונה שלי, כשזרם חשמלי בן 162,000 וולט זינק מהכבל דרך הלחות באוויר, והאריק את עצמו לאדמה דרך יד ימין שלי, כל הבטן, כל הגב, התחת ושתי הרגליים.

נקודה.

אני נקודה.

לא, אני קו. אחרי יום או שלושה, החלטתי שאני לא נקודה אלא קו.

אחרי שבוע כבר הרגשתי שאני ספוג. חייתי, בקושי, בתודעה שאני ספוג. באותו זמן אחיות מיומנות, שהכשרתן לוקחת כשנתיים, רחצו אותי בספוגים. ככה זה כשאין לך עור. הופכים אותך ומנקים אותך כל הזמן. זיהום קל יכול להרוג אותך. אבל את כל זה לא ידעתי עדיין. רק ידעתי שאני ספוג.

גם העיניים שלי היו במצב חרבנא, והאחיות מרחו עליהן טונה של משחה צהבהבה. הדבר הראשון שאני זוכר בבירור הוא שאני פוקח את העיניים ואני רואה על התקרה מנורת פלורסנט בנאלית ובה כלואים כמה חרקים מתים, וכל זה דרך מסך צהוב עכור שלא ידעתי מה מקורו ולא ידעתי מי אני ואיפה אני ולמה. רבאק, אולי במקום ג'וקים מתים תתנו איזה שלט על התקרה שאומר "אתה בבית חולים, הכל בסדר, אמא יודעת"?! הייתי בהווה מתמשך של אימה, עד שחומר ההרדמה חזר לתת בראש. שקעתי שוב לדקה או ארבע או יום של דממה.

ואז אני קולט שחונקים אותי – משהו יבש תקוע לי עמוק בגרון. כשאתה מונשם אתה לא מרגיש אוויר זורם בגרון, כי הוא נדחף על ידי מכונת ההנשמה ישר לתוך הריאות. העור של בית שחי ימין שלי הותך ונדבק לעצמו, אז ביד שמאל ניסיתי להוציא את הטובוס ואת המסכה, ושני אחים קפצו והחזירו אותם למקום. נלחמתי בהם, ניסיתי להגיד להם "לא!", למה אתם חונקים אותי ינעל אחיכם, אני רוצה לנשום, אבל אני לא יכול לבטא כלום, כי טובוס, ומסכה, והכל צחיח. חרא.

לאט התחלתי להבין מה קורה. מהר התחלתי להבין מה זה עור. עור זה הפילטר שלך מול העולם. מול חידקים, מול מגע בכל חומר שהוא, וגם מול אנשים. הייתי רגיש בטירוף לכל מי שנכנס אלי לחדר. כולם נכנסו כמובן עם חלוק, כפפות, ערדלי בד ומסכה לפנים, ובכל זאת הייתי מזהה בשניות אם מישהו היה במצב רוח בעייתי. מי שהיה אפילו טיפה מוטרד או ריחם עלי, הייתי דורש שיצא משם. זה היה בלתי נסבל.

הייתי מחובר לשבעה צינורות. שניים מהם מלמטה, שניים מהם בפרצוף, עירוי ביד, עירוי בחזה, ועוד צינור מנקז לי את המים מהראות בטפטוף נצחי.

כאב לי. כאב כל הזמן. לילה. יום. עירנות. חצי עירנות. מחשבות טובות. מחשבות רעות. כל זה מלווה בכאב. ואז חומר ההרדמה מתפוגג ואני מספיק להרגיש את כף ידו של אבא מונחת לי על העורף, משהו מוכר ונעים וטוב, אבל התעוררתי מאוחר מידי, וידו עזבה לי את העורף ועד שפקחתי את העיניים דרך כל האנטיביוטיקה שהייתה מרוחה עליהן רק ראיתי את הגב שלו מתרחק אל הדלת, וכל כולי צועק אליו "אל תלך". אין שום דרך שישמע אותי. "אל תלך". אין לפה המיובש והמצונתר שלי כל דרך להשמיע צליל. הוא סוגר את הדלת ונעלם. "אל תלך, אני מוכן לעשות הכל, אל תעזוב אותי בכאב הכי נורא שחוויתי". בדידות. חוסר אונים של תינוק בעריסה שנתפרה מתלתלית. מתישהו חומר הרדמה. נרדם. מתעורר מסיוט. נרדם. מתעורר מכאב.

ואז יש לי מזרק בתוך הפה, בלי מחט. נעים: מטפטפים לי מים על הלשון, כי אסור לתת לי ממש לשתות. פתאום החיים יפים: אני רוצה עוד. סופג מזרק. סופג עוד אחד. אחרי יומיים אחות מאכילה אותי ג'לי אדום של בית חולים עם כפית. זה היה גן עדן: משהו קר, רטוב, מרווה. בלעתי אותו בשקיקה. הבטתי בעיניה ורציתי ג'לי ועוד ג'לי. איזה גאוני זה ג'לי. לאחרונה, כשהייתי כבר בריא ושמח, טעמתי שוב את הג'לי הזה. סתם גועל נפש.

דודה שלי הגיעה פעמיים ביום, מרחה עלי קרמים ומתחה לי את היד, להגדיל טווחי תנועה. מורחת ומותחת. מורחת ומותחת. זה כאב בטירוף. זמן טוב לעצור רגע ולדבר על כאב עיצבי. מכירים את זה שיש לכם חור בשן, ואתם אוכלים גלידה עם פצפוצים? אז הסיכה הזו שמייסרת אתכם שם בעששת, זו דוגמא לכאב עיצבי. עכשיו דמיינו את זה לא על עצב אחד בפה, אלא על 70% משטח הגוף שלכם, ואף אחד לא שואל אתכם אם בא לכם גלידה, או פצפוצים, והיא גם לא נמסה לעולם. גם לא בלילה.

השיחה הראשונה שאני זוכר שניהלתי הייתה עם האח המסור איגור. הוא יושב ליד אמא שלי ששואלת אותו איך אפשר לדעת אם המח שלי נפגע. איגור: "מה הבעיה? נשאל אותו חידות". הוא מסתובב ומכוון אלי את כף ידו הענקית בג'סטה הידועה: "בנאדם יורה לך בראש מטווח אפס. אתה שומע את היריה?". אני מבליג על הטאקט הירוד, חושב רגע ואומר לו "לא". איגור: "נכון. עוד חידה: אתה מגיע לאתר מלא גופות". אני משתנק. איגור מרגיע אותי: "מתות! ואתה צריך למצוא מי מבין הגופות זה אדם וחווה". היום אני יודע שהתשובה היא שלאדם וחווה אין פופיק, אבל אז עניתי לו: "תעשה תיארוך פחמן 14, הגופות שלהם יהיו הכי ישנות". איגור, מבועס: "אין לך את האמצעים". אני: "טוב, אז תעשה בדיקת DNA, הגנים של אדם וחווה צריכים להמצא אצל כל השאר". איגור, שבור: "זו לא התשובה". אמא שלי: "הוא כנראה בסדר".

פתאום רק אבא שלי בחדר, ואני מזיז את המבט ממנו אל כפות הרגליים שלי שמבצבצות מחוץ לשמיכה. הן נפוחות ועקומות וללא עור בכלל. הציפורניים שם במקרה. אני מנסה להזיז אותן וכלום. אני מחזיר את המבט אל אבא והכל נוחת עלי בבת אחת. "זה באמת קרה?", אני שואל אותו. "מה עושים מכאן? מה, נגמרו לי החיים? או מה?". אבא: "לא יודעים אם יצליחו להציל לך את הרגליים. אולי יורידו את כפות הרגליים. אולי רק את האצבעות".

לחזור להכרה ולנשימה עצמאית זו לא תמיד כזו ברכה. שלפוחית השתן שלי הייתה מחוברת לקתטר, עליו אין שליטה: מצטבר שם לחץ והשתן יוצא מעצמו. אבל לחרבן, את זה כבר ציפו שאעשה בחיתול למבוגרים שנכרך סביב עכוזי החרוך. מרגע שחזרתי להבין מה קורה איתי, לא הצלחתי. בגיל שנה וחצי לימדו אותי שלא מחרבנים במכנסיים, וזה נשאר לי. אחרי שלושה ימי עצירות פסיכוסומטית התחננתי לאח שטיפל בי שידחוף לי שתי אצבעות לרקטום, יפנה משם בעצמו את הגללים ויגאל אותי. על הכאבים שאתה חווה אתה יכול עוד להשמע הירואי בדיעבד, אבל אין דרך גברית להתחנן למישהו שימשוך לך בצואות. כל כך קל להכנס לדיכאון סתם מזה שיש לך קקי. צריך כוחות.

כוחות שאבתי מהחניכים שלי. הייתי סקרן בטירוף לגבי מה קרה לי, קראתי להם אלי ותיחקרתי אותם שעות. להלן ממוצע הסיפורים שלהם:

הם ראו מכיווני ברק של אור, שמעו זמזום ופיצוץ, כמו פּאק מפנק שנובע ממיקרופון עם בעיית מגעים בטקס סיום בתיכון.

החשמל בישובי הסביבה כבה ל-40 דקות. בחברת החשמל לא ממשיכים להזרים אחרי פריקה לאורך קו מתח גבוה, עד שטכנאים מוודאים שאף אחד לא ממשיך להיצלות איפשהו לאורך החוטים.

החניכים ראו אותי עף מראש הדיונה 3 מטר ומתגלגל מטה עוד 9 מטר. נחתתי עם הפרצוף בתוך החול. הם הפכו אותי על הגב וגילו הפרשות CSF (זה החומר שמפריד בין המח שלך לגולגולת שלך) שפרצו מהעיניים, אוזניים, אף ופה שלי. הם הבינו שאני לא נושם דרך כל זה אבל הלסת שלי הייתה סגורה בספאזם שרירי חזק, אז הם חבטו לי בפרצוף עד שהלסת נפתחה, ניקו את ההפרשות והתחילו בעיסוי לב והנשמות. שני הספרינטרים הכי מהירים שלי רצו להזעיק עזרה מבסיס צה"ל הקרוב. אחרים חייגו למד"א. למרבה השמחה במד"א ענתה מישהי שהייתה ב669 והבינה שצריך פה מסוק, וגם מפקד הבסיס היה מנוסה מאד עם הזנקת מסוקים. בדרך כלל מסוק נשלח לפצוע רק אחרי שצוות רפואי מגיע וקובע שצריך. אלי הגיע מסוק תוך פחות משעה, וזה רק אחד מעשרות הדברים שתרמו לכך שאתם לא קוראים את הסיפור הזה עכשיו מלוחות שיש.

ראשון הגיע איש מד"א עם אופנוע ונתן לי טיפול ראשוני. ההכרה חזרה אלי ואז הגיע אמבולנס וממנו יצאה אלונקה, כזאת שעשויה מברזנט כתום. הם ניסו להשכיב אותי עליה. דמיינו את עצמכם ללא עור, שוכבים בכיף על החספוס הזה. לא קורה. צלוי לחלוטין ולא צלול אפילו טיפה, קמתי ונעמדתי על האלונקה, מסרב בתוקף להשכב. החבר'ה תפסו אותי בכח, החזיקו בבשר ידיי החשוף, וריתקו אותי לאלונקה. מזל שעשיתי אותם חזקים. איבדתי את מעט ההכרה שהייתה לי.

הם שמרו בשבילי את משקפי השמש. כל הפלאסטיק נמלא בועיות. בדרך כלל פלאסטיק נראה ככה אחרי שרתח במאות מעלות צלזיוס.

פה בערך נעצרו הסיפורים של החניכים, אבל הם סיפרו לי על בדיחות "אסארוף" שרצות ביניהם. ביקשתי כמובן לשמוע אותן. "אומרים שאסא סגר שני מעגלים – עם 669 ועם עצמו". טוב יש לכם אחת יותר טובה שתעביר לי את הכאבים? "אסא נכנס לכושר ועכשיו הוא עושה 220 מתח". נו באמת. על הקרשים.

המשכתי לתחקר את הצוות הרפואי על אותו יום שישי. הרופאים שקיבלו אותי לאישפוז הכירו את הסטטיסטיקה: גבר מעל גיל 30 עם 70% כוויות: סיכויי השרדות אפסיים. חוצמזה, כווית חשמל: סיכויי השרדות אפסיים. היה צורך בנקודה עשרונית כדי לעזור להורים שלי לשמור על אופטימיות.

הרופאים הסבירו לאמא שלי שאם אשרוד את השבועיים הראשונים, עדיין יהיה צורך לכרות את שתי רגלי ולהשתיל לי עור חדש על 60% מהגוף שנותר. המילים הראשונות שאמרתי, לא שאני זוכר את זה, היו לאמא: "יש עוד?". הצוות לא הבין מה אני רוצה אבל אמא הבינה מיד: "לא יואב, אתה היחידי שנפגע". נרדמתי.

סיימתי את שלב התחקיר והתמקדתי בהחלמה. תוך זמן הודיעו לי שלא כורתים כלום, ושסטטיסטית לא ברור איך לא חטפתי עדיין זיהום. "אתם לא יודעים מי זה אסא", התנשאתי עליהם. פתאום חייתי באופוריה. משלב של 70% "פתוח", יעני בשר חשוף, הגעתי ל3% בלבד. אמרתי לעצמי שהופ קטן ואני יוצא מפה. תחושה נהדרת של סוף מסלול. יום אחד מישהו זרק לי שאפשר כבר לחשוב על מעבר למחלקת שיקום, שממנה משתחררים הביתה בסופי שבוע. כל כך התגעגעתי הביתה.

באותו לילה התחלתי להרגיש עקצוצים ברגל. כמו גירוד מעורב בכאב עיצבי עיקש, שהלך והעמיק, הזדחל במעלה הרגל שלי והתחיל לנטוף סמארק ירוק. איזו בקטריה התיישבה לי על הרקמה והתחילה לאכול אותי. הרגשתי אותה לועסת. הרגשתי שלוקחים ממני משהו. בבוקר הייתי 25% פתוח. אין הביתה.

צללתי לתשעה ימי שפל נוראיים. הייתי שבור, הרוס. הכי גרוע אי פעם. הרימו אותי עם מנוף והניחו אותי בכסא ואמרו לי "האימון שלך להיום הוא לשבת 40 דקות". נזכרתי ששבוע לפני הפציעה רצתי קילומטר ב3:04. ועכשיו אני אמור לשבת וזה יקח לי 40 דקות? כאב לי נון-סטופ. ניקו לי את הסמארק הירוק מהרגל עם ספוג משונן, כמו מברשת מנגל מפלאסטיק. אני צרחתי, צרחות צורמות של חוסר אונים. שמעתי רופא מחו"ל שבא לבקר במחלקה צועק על הצוות: "למה אתם לא מרדימים אותו?" והם עונים לו "דווקא נתנו לו חומרי הרדמה והרבה, אבל הוא לא נרדם". מה אני אעשה. המשכתי לצרוח. הבקטריה כירסמה וכירסמה. שמו לי על הרגל יריעת כסף טהור, שהייתה אמורה לעצור את ההתקדמות שלה. לא עבד. ניסיתי, בשיא הרצינות, לבקש מהצוות שיכרתו לי את הרגליים ונגמור עם זה. גם לא עבד.

גם במסע האלונקות הכי קשה, אם אתה מבקש מיד יחליף אותך מישהו. עם הכאב הזה לא היה לי מה לעשות. זו חוויה של חשיפה אינטנסיבית, מקסימלית, לחיים: אתה יודע כל שניה ושניה שאתה חי, כל רגע נרשם היטב ונסבל  עד לרמת הבלתי נסבל. אבל מעבר לכאב הפיזי הייתי שבור נפשית: אני הייתי זה שלימד אנשים שאסור להשבר, שלהכנע לקשיים זה לוותר על עצמך. והנה רגע האמת שלי ואני נשבר. הרגשתי שחירטטתי את כל העולם. ניסיתי להתעלות על הכאב, לדמיין את עצמי מרצה, מעביר אימון, כל מקום אחר מאשר התופת שזוחלת לי אל תוך הבשר, ולא הצלחתי. הכאב החזיר אותי שוב ושוב להתמקד רק בו. זונת צומי.

ערב אחד אני עם עצמי בחדר, מתאמן על חשיבה חיובית, ודווקא עובד לי. ואז מגרד לי בראש. במאמץ אני מרים את יד שמאל ומגרד באחורי פדחתי, ומחזיר את היד למקום. בציפורניים שלי הייתה תפוסה קצוות שיער משמעותית, אליה הייתה מחוברת פיסת קרקפת. וזה אפילו לא כאב. סתם עור שמת ועכשיו נשר. אבל שוב הרגשתי שאין לי שום סיכוי לנצח.

תשעת ימי הסבל, שהרגישו כמו שנתיים, הסתיימו בהפתעה. זוכרים את סמי רפאל עם הצל"ש? זה שלב טוב לספר על מה הוא קיבל אותו. ב-1950 הוא שירת כמדריך צניחה ועמד בתוך מטוס דקוטה שטס ב-300 קמ"ש מעל צריפין, מזניק צנחנים שקופצים באיזו צניחת ראווה. כשצנחן בשם ג'ורג' קפץ נתפס לו המצנח בגלגל זנב המטוס והוא התעופף באוויר כמו משקולת, קשור לדקוטה במיתרים שהלכו ונקרעו בזה אחר זה. המטוס מצידו התחיל לאבד יציבות והטייס צעק שזה מסוכן. סמי ראה שנותרו 4 מיתרים בלבד לפני שג'ורג' ממציא מחדש את הצניחה החופשית. הוא קשר את עצמו בחבל לפנים המטוס, יצא החוצה ותוך כדי אחיזה בצירי הדלת ושאר ברגים התקדם לכיוון גלגל הזנב. במשך עשר דקות תמימות, על מטוס מיטלטל וברוח של 300 קמ"ש, הוא משך במיתרים שנותרו עד שהצליח להחזיר את שניהם פנימה. בשביל הגראנד פינאלה הוא הביא שני מצנחים חדשים וצעק: "קדימה ג'ורג'י, קופצים!", ושניהם צנחו. בכל זאת, צניחת ראווה. אי אפשר לעשות פאדיחות.

אז בתוך כל הייסורים הפיזיים והרחמים העצמיים שלי, פתאום קיבלתי טלפון מאמא שלי. "יואב, עד עכשיו הסתרנו מדוד סמי את מה שקרה לך, שלא יתרגש בגילו. אבל הוא גילה, ונסע לבית חולים. גילינו עכשיו. הוא כבר במעלית".

פאאאק! אין מצב שהאריה הזה רואה אותי ככה בוכה ומרחם על עצמי. מה אני עושה? ניגבתי מהר את הדמעות ודרך דלת הזכוכית ראיתי אותו יוצא מהמעלית ושואל אחות איפה אני. יד ימין שלי עדיין לא זזה כל כך טוב, אבל איכשהו הצלחתי, בדיוק כשפתחו לו את הדלת, להתלות בשתי ידיי על ידיות המתכת של המיטה ולתת ווסאח של כפיפות מקבילים קטנות מהמרפק ומטה. בקושי היתה לי מסת שריר, כולי ברעידות אבל הרמתי אליו את הראש בנונשלאנט: "אה סמי מה שלומך?". הוא היה מזועזע. "יואב מה עשו לך?!". "שטויות, זה הכל רק קוסמטיקה, אני בסדר גמור. אתה מסתכל על הצלקות? עזוב בנות מתות על צלקות, זה סקסי!". עד היום כשאני מספר את הסיפור הזה אני מחכה שאחת מהשומעות תגיד: "נכון! חולה על צלקות, הכי מחרמן!". אף פעם לא קרה.

איכשהו הצלחתי לשכנע את סמי הישיש שהכל בסדר. כשהוא הלך הרגשתי הקלה עצומה: סוף סוף אני יכול להוריד את המסכה הזאת ולחזור לרחם על עצמי. ניסיתי, וזה לא בא. הרגשתי הרבה יותר טוב. נזכרתי במילותיו הטובות של פרידריך ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." הבנתי שלהיות חזק בשביל עצמי לא מרים אותי מהתחתית, אבל להיות חזק בשביל אחרים דווקא עובד. התמדתי בזה וחזרתי להחלים. כל הזמן חיפשתי למי לעזור ואיך. העור ברגל התחדש. העור בכל הגוף גדל ונסגר, ולמעשה לא הייתי צריך אפילו 1% של השתלה. תוך שבועיים הודיעו לי שאני יוצא מבדידות המחלקה הסטרילית ועובר לשיקום.

שמו אותי מיטה ליד בחור שגראד הוריד לו את הרגל. חלקנו סיפורי כאב, וככל שסיפרתי עוד ועוד הגבות שלו התרוממו. "נו, אז לחצת על הכפתור?", שאל אותי. איזה כפתור בראש שלך? מסתבר שכל הזמן הזה היה לי מאחורי הכרית כפתור שמטפטף לי סמים לתוך הוריד, משככי כאבים חזקים בהישג ידי. שלט רחוק שמאפשר לישון. איגור – האח עם החידות – החביא אותו ממני. אני מודה לו על זה תודה גדולה: מי שמתפתה ללחוץ על הכפתור מאריך את זמן הריפוי שלו פי כמה. בשיקום נתנו לי כדורים שאבלע לפני כל סשן פיזיותרפיה, כדי שהטיפול לא יכאב. מאותו רגע החלטתי שאני שוכח לקחת אותם באופן קבוע. נעבור גם את זה. תקראו לי סאחי בלטה, אבל אני זה שחשב שבועיים שהוא ספוג, ולא אתם. טוב, סטטיסטית אולי כמה מכם כן.

מבחינת בית החולים השיקום שלי הושלם בהצלחה יתרה. התחתנתי, חזרתי להדריך כושר קרבי ואם אני לא מספר, רוב האנשים לא יכולים לנחש שאי פעם עברתי דבר כזה.

אחד האחים שטיפל בי היה אח בבית חולים ברוסיה בעברו. הוא אמר לי ששם, כל מי שיש לו מעל 50% כוויות בגופו, בכלל לא מאשפזים אותו. באים אליו הביתה כל יום לתת לו מורפיום עד שהוא מתפגר, כדי שלפחות לא יסבול. שמח שזכיתי להיות המקרה ההפוך.

מחשבה אחת על “איך זה מרגיש להשרף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s