הדברים שצריך להתמודד איתם לפעמים אם רוצים לשכור חדר צנוע בדירת שותפים עתיקה במרכז העיר

זה ידוע שבחורות שגרות בדירות שותפים בתל אביב מעדיפות שותף הומו על פני שותף סטרייט. בהומואים דבקה הסטיגמה שהם דואגים להיגיינה ולאסתטיקה יותר מסטרייטים. יש כמובן פה ושם גם הומואים שלא יודעים ספונג'ה מהי אבל אם תוסיפו לזה את העובדה שאין מתח מיני בבית ולא סצנות של קנאה, כל בחורה שפויה תחפש לה שותף עליז. כמובן שאם הייתי שפויה או משהו שקרוב לזה הייתי טורחת גם ממש לוודא עם הבנאדם הראשון שענה לי בפייסבוק, 32 שניות אחרי שעלה הפוסט, שהוא באמת גיי. השאלה איך בודקים דבר כזה. לא נעים. לא בדקתי.

"זה לא רק צרעות, יש בעיה במרפסת שירות וזה כבר הרבה זמן ככה".

"לא אמרת שיש שם קן צרעות?"

"עכשיו זה צרעות, פעם זו הייתה הצפה, פעם אחת הסתובב שם אורנגאוטן. אמרתי לאמנון שיש שם בעיה אבל כל פעם שהוא בא לטפל הוא העלה את שכר הדירה באיזה 500 שקל".

"טוב אני אכנס בו, יש חוזה. אני לא כמו כל ההומואים שהיו פה קודם".

"סתום, אני מכירה אותך יומיים וכבר חותמת לך שכל אחד מהם היה פי שמונה יותר גבר ממך".

"פי שמונה?"

"פי שמונה".

לפחות פעם ביום אני מציצה דרך חלון הזכוכית שבראש הדלת, וצופה דרך נחיל צרעות כועס במרפסת שירות שלא יכולה לתת שירות. שם, בתוך מכונת הכביסה שלי, מחכה להתכבס השמלה היחידה שיכולה לשמש אותי לחתונה של אחותי, בעוד שבוע.

"אמנון שלום, זה אושרי. הדייר החדש שלך באבן גבירול. נו לפני יומיים הייתי אצלך לחתום. אבן גבירול 14, מה יש לך פה עוד דירה?"

"יש לו איזה 30 דירות בתל אביב לסבא הזה".

"ששש, אני לא שומע אותו ככה. אבן גבירול 14. כן ויש פה במרפסת שירות בעיה של צרעות. בסדר אבל יש חוזה וחדר שלם שאני ומאיה משלמים עליו שכר דירה וארנונה לא משמש אותנו. אני למדתי שנה משפטים ואני אומר לך שאתה חייב לסדר את זה".

"הוא עורך דין יא טמבל, אל תאיים עליו".

"מחר בערב? מעולה, ביי, נהיה פה".

"אם הוא שוב מעלה את שכר הדירה את משלם עלי את ההפרש".

"מה אמרת שהיה פה, הצפה ומה?"

"קצת לפני שיוגב בא לגור פה היה לפעמים אורנגאוטן שהיה יושב לי על המכונת כביסה ודופק על הקירות"

"אורנגאוטן אה?"

"אני חושבת שזה אורנגאוטן סומטרי, כי הוא היה ממש ג'ינג'י. הבורנאים יותר כהים. קראתי על זה קצת."

"יוגב זה המתרומם שהחלפתי?"

"פי שמונה אושרי. וחסר לך שאתה עושה אחוז ספונג'ה פחות ממנו כי אז אני מצלמת מסך על ה"אני מקווה שתרשי לי להביא בנים הביתה מידי פעם" שלך ועושה לך שיימינג כזה מקצועי שעידוק ידבר עליו ברדיו".

אני בדירה הזו כבר שש שנים. כשנכנסתי אמר לי אמנון שבמרפסת שירות יש דברים שלו ושאסור לגעת בהם. לא אמרתי כלום כי עד שמוצאים דירה במרכז העיר שהיא גם עורפית וגם עם מעלית הנשמה יוצאת. שנתיים ראשונות כיבסתי אצל אמא וחסכתי למכונת כביסה, ואז קניתי אותה ודחפתי אותה איכשהו לתוך המרפסת. זה היה רגע מכונן מבחינתי. הרגע שבו הפכתי לאדם עצמאי, לפחות בכל הקשור למלתחה שלי. חוץ מהחזיות שאמא עדיין קונה לי כי זה פאקינג יקר אז אני לא אומרת לה כלום על זה. ונעליים שגם.

"עוד לא סיימת לפרוק ארגזים אני מבין".

"אני יכול לפרוק באיזה קצב שבא לי, בוא נתרכז במה שאתה מחויב לעשות למען הדיירים שלך".

"קרטונים מביאים תיקנים ואם יהיו פה תיקנים אני מחייב אתכם על ההדברה. תשארו כאן, אל תבואו אחרי".

אמנון נכנס לאמבטיה וסגר מאחוריו את הדלת. שמענו משם את החריקה של דלת המרפסת וזמזום של אלף זונות התגבר ממש. מפחיד. אושרי שם אוזן על דלת האמבטיה והקשיב לאמנון מזיז שם את הרהיטים שלו. הזמזום הלך ודעך.

"מה הוא עושה שם? איך פתאום שקט?"

"לא יודעת, הוא עורך דין".

"ממש לא אכפת לך מה קורה בבית שלך אה?"

"אם אתה כזה אמיץ, תפתח את הדלת, אמן תתיישב לך צרעה על הריסים"

אושרי נתן בי מבט של גבר בפינה. רוב הגברים שפגשתי בחיי היו בדיוק כאלה. פחדנים שדיבור על הפחדים שלהם הניע אותם לפעולות חסרות אחריות. הוא פתח את הדלת של האמבטיה, לאט, וסימן לי שהשטח נקי. התקדמנו לכיוון הדלת של המרפסת. טיפסתי על השרפרף שהנחתי שם מזמן, והצצתי דרך חלון הזכוכית. הגבות של אושרי התרוממו עד שנעלמו לו תחת הבלורית. באור הניאון הכחלחל ראינו את אמנון, בין שלל רהיטים שהוזזו מהקיר, תופס בכפות ידיו החשופות את מעט הצרעות שעוד נותרו באוויר ומשליך אותן אל עבר מה שנראה כמו חור בקיר, בקוטר של מטר. הן נעלמו בעומק החור שזרח בצהוב.

"אף פעם לא ראיתי את זה. תמיד עמדה שם השידה המכוערת שלו".

אמנון שמע אותי והביט בנו מבוהל. הוא קם וניסה להסתיר לנו את החור.

"תצאו מפה או שאני פודה מחר את הצ'ק בטחון".

"לא זזים לשום מקום, אתה תביא לפה שיפוצניק ותסגור את החור הזה כמו שצריך".

"מאיה לטובתכם קחי אותו מכאן וחכו לי בחוץ".

אושרי שלח יד לידית הדלת ואמנון זינק ותפס אותה מהצד השני. הייתה התכתשות קצרה במהלכה אושרי צעק משהו על כיבוד חוזים ואמנון משהו על סעיף בחוזה שאוסר על אושרי להזיק לידיות הדלתות. באמת, שני סטרייטים זה כמו שני תרנגולים. אבל אושרי בכל זאת בן עשרים וכמה ואמנון בכל זאת בן שישים וכמה ואושרי פתח עליו את הדלת ואז עמדנו שלושתנו במרפסת השירות ואני העפתי מבט קצר למכונת הכביסה שברוך השם הייתה בסדר אבל אז שלושתנו הסתכלנו אל החור שזרח בצהוב. מובס, אמנון הרים יד אל מעל לראשו, תפס צרעה אחרונה וזרק אותה אל תוך החור. היא נעלמה שם בזמזום מחאה קצר.

"תעזרו לי לחסום את הפתח לפני שיבוא משם עוד משהו".

"תגיד לי אתה בסדר? אין מצב שזה נשאר ככה פתוח צריך לסגור את זה".

"אי אפשר לסגור את זה. כתוב בחוזה שיש דברים שלי במרפסת ושאי אפשר לגעת בהם. זה שלי".

"מה שלך? חור בקיר?"

"חביבי זה חור תולעת, אחד הטובים בעיר. בכל הדירות שאני משכיר יש אותם ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, וגם לכם לא צריכה להיות".

אני שונאת עורכי דין.

"שו חור תולעת, לאן הוא מוביל?"

"החור שלכם? נדמה לי שלסומטרה".

ידעתי.

אושרי נעמד ליד הפתח והביט בי. אמנון נלחץ.

"תתרחק משם, זה אמור להיות חור חד כיווני, רק פעם בשנה אפשר לחזור בחזרה".

פתאום ראיתי הגיון בכל זה. מוצא, אפילו.

"אמנון, אני לא מכירה אותו אבל הוא נראה לי כמו דייר שמבין רק כח".

בפרצוף חמוץ, אמנון זינק לתפוס אותו, אבל אושרי זז הצידה ועזר לגופו המאסיבי של אמנון ליפול דרך החור. קפצתי ותמכתי במהלך עם בעיטה קצרה. הזוהר הצהוב סינוור לשניה ואז כבה. סימנתי לאושרי ודחפנו את השידה למקומה.

"טוב, אני מקווה שהוא יצליח למצוא איזה קונסוליה שמה כי לישראל אין קשרים דיפלומטיים עם אינדונזיה."

"אני מנסה למצוא יסוריי מצפון על מה שקרה עכשיו ולא מצליחה".

אושרי הנהן.

"אני הולך לסיים עם הארגזים. עכשיו באמת נצטרך לשלם על הדברה בעצמנו".