עדכון מהשטח

הלכתי לראות את המקס הזועם הזה שלכם. מעבר לזה שחווית הצפיה באמת משולה לשבוע מילואים, באבק ובמשאיות מקרטעות, זה הבולשיט-מובי הכי גדול שאי פעם ראיתי. סיפור דבילי ולא חשוב, דמויות דביליות ולא חשובות, באמת משהו מיותר מאד, גם אם מהנה. קצת כמו עוגיות עם 38% שוקולד צ'יפס שיושבות באיזה חדר המתנה של משרד, אתם אוכלים את העוגיה הרביעית ועוד לא הספקתם להצטער על הראשונה כל צרככם.

*~*ספוילר קל מאד לגבי דמות משנה*~*

דבר אחד חביב שיש בסרט זו הזווית הדתית. אחת מדמויות המשנה היא WAR-BOY, נער שגדל שטוף מח לתוך בולשיט-רליג'ן שעיקרה הערצת מוות ומנועי דיזל, ורק רוצה למות על קידוש השם ולהגיע לעולם הבא. במהלך הסרט אנחנו רואים אותו מתפכח מהאמונה, וכל זאת תוך כדי תנועה ב150 קמ"ש על משאיות ענק במדבר ציה פוסט אפוקליפטי. איך ולמה הפכו כל הסרטים לסרטי אסונות?

*~*עבר הספוילר*~*

חוצמזה, בשבועות האחרונים חזרתי לעבוד עבור ערוץ האופנה הבינלאומי FashionTV. ­איך שסיימתי את התואר התחלתי לעבוד שם, ושלוש שנים ישבתי במרכז השידור הבינלאומי – שהיה אז בקרית פאקינג מלאכי, אני לא צוחק – כעורך וידאו וצלם ראשי שנשלח למשימות צילום אופנתיות בישראל ולעתים מעבר לגבול. עבדתי שם עד שהלכתי לעשות את "איפה תלך איפה?", ומאז הייתי פרילאנס אמיתי, כל יום במקום אחר, כל יום פרויקט אחר.

איך התחלתי לעבוד שם במקור? כמה ימים אחרי שסרט הגמר שלי "קפיץ קפוץ" זכה בפרס מטעם "קשת" בפסטיבל קולנוע דרום, ישבתי לי בביתי בשדרות וארזתי אותו במטרה לעבור למרכז ולהתחיל לעבוד. כשארזתי את הדיסקים שלי נזכרתי שהדיסק הכפול האהוב של מונטי פייתון נמצא כבר שנתיים ומשהו אצל סטודנטית בשם ים ברומפמנפלדשטיינסקי (שם בדוי). זועם, מצאתי את המספר של ים בסלולר ואיך שהיא ענתה הטחתי בה בזעם יוקד שהגיע הזמן שהיא תחזיר לי את הדיסק. ים אמרה: אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה בטוח שחייגת לים ברומפמנפלדשטיינסקי הנכונה? ואז נזכרתי שאכן יש במכללה שתי סטודנטיות בשם הזה. התנצלתי בפניה על ההתקפה הטפשית והיא אמרה: שטויות, אני יושבת בדיוק עם ראש מחלקת פוסט של FTV והוא מחפש אנשים. בא לך לעבוד פה? וכך התחילו 3 שנות עבודה בערוץ.

אז במקריות די דומה חזרתי לעבוד לאחרונה במשרדי הערוץ, אבל הפעם אני לא עורך אופנה אלא עורך משנה ופוסט-סופר של סרט עלילתי באורך מלא. בבתי הספר הישראליים לא מרבים לצערי ללמד, בתוך טונות לימודי השואה שיש, על חסידי אומות העולם. הסרט הזה מביא את סיפורו של "אוסקר שינדלר הסיני", ד"ר פנג-שאן הו, ושל יהודיה אחת מתוך האלפים שהציל שהיא במקרה אימו של מישל אדם, מייסד FTV. למשימת הבימוי גויס אנתוני היקוקס, במאי אימה בדרך כלל, שהוא בנה של העורכת המיתולוגית אן ו. קוטס, שזכתה באוסקר על עריכת לורנס איש ערב וגם ערכה בשנה שעברה, בהיותה בת 89, את 50 גוונים של אפור. כן כן.

אז לראשונה מזה שנים אני קם כל בוקר באותה שעה, מבלה עם הילד שלי כפרה עליו שעה וחצי בדיוק, מעיר את אהובתי ומוסר אותו לידיה, עולה על האופניים ויורד את רוב רחוב ביאליק ומגיע למשרדי הערוץ (הם עברו מקרית מלאכי לבורסה). כל יום בונה סצנה או שתיים ומעביר לעורך הראשי לצפיה. העורך הוא מת'יו בות', שלפני שנים עשה את מה שאני עושה עכשיו בסרטים כמו אחרון המוהיקנים, היט ופייס-אוף. העורך מעביר את הסצנות שלי לבמאי לצפיה, נוצרות רשימות תיקונים, עושים ניסויים במוזיקה, כיף חיים. העלינו הילוך בכל מה שהופך סרט לגמור (אפקטים, סאונד, תיקוני צבע, צילומי השלמות, כתוביות, תרגומים…). בכובע שלי כפוסט-סופר (אחראי על הפקת הסרט המוגמר) אני מלהטט בין כל המחלקות האלה. לעת ערב אני עולה על האופניים ומדווש במעלה רוב רחוב ביאליק ומגיע הביתה מותש וחם בדיוק לאמבטיה של פיצקי.

חוץ מזה בגליון יוני של בלייזר יצאה רשימה עליה עמלתי חודשים, של 50 הבארים הטובים בישראל. מה אתן אומרות, להעלות אותה כאן בבלוג? מעניין אתכן מהו הבאר הטוב ביותר בקיבוץ עמיר או פרוד או ניר עם? בצניעותי שנודעה למרחקים אומר שאין לרשימה הזו ערך ספרותי רב אבל אחרי שמשלימים משימה כזאת יש סיפוק גדול, והופסה למשימה העיתונאית הבאה שלא ברור לי מתי יהיה לי זמן לכתוב אותה אבל בקרוב אגלה.

מקווה שאתן בטוב.

כבר לילה ואני הולך לישון.

מה רוצה פוליטיקאי

את רוני בריזון הכרתי לפני שהפך לח"כ. מרגע שעבר לעבוד בירושלים חיכיתי לשמוע את תגליותיו ותובנותיו על בית הנבחרים, ושמחתי כשהסכים להפגש לאחרונה ולספר לי אותן.

יש פה גם סיפורים מאחורי הקלעים של ההתנתקות, וחשוב להעיר שההתנתקות היא מקרה פרטי של התנהלות בעייתית מאד שחוזרת על עצמה בכל פעם שמדינת ישראל מגיעה לצורך בהחלטה חשובה, בדומה להצבעות על התקציב או על מונופול הגז שקורות כרגע. הרבה ספינים, הרבה בלוני תקשורת מלאי אוויר חם, ומאחורי כל זה ראש ממשלה חזק מידי שעושה מה שהוא רוצה תוך שהוא בוכה שלא נותנים לו "למשול" (אצל שרון זה היה התרגיל עם נאום הבחירות האסור שנקטע באמצע השידור החי, אצל ביבי אלו התלונות על "המתקפות משולחות הרסן" על חופש הביטוי של ראש ממשלה שמחזיק עיתון משלו).

בכל מקרה, צפיה מהנה:

 

ותודה ל"מקום הכי חם בגיהנום" על שיתוף הפעולה!

הדברים שצריך להתמודד איתם לפעמים אם רוצים לשכור חדר צנוע בדירת שותפים עתיקה במרכז העיר

זה ידוע שבחורות שגרות בדירות שותפים בתל אביב מעדיפות שותף הומו על פני שותף סטרייט. בהומואים דבקה הסטיגמה שהם דואגים להיגיינה ולאסתטיקה יותר מסטרייטים. יש כמובן פה ושם גם הומואים שלא יודעים ספונג'ה מהי אבל אם תוסיפו לזה את העובדה שאין מתח מיני בבית ולא סצנות של קנאה, כל בחורה שפויה תחפש לה שותף עליז. כמובן שאם הייתי שפויה או משהו שקרוב לזה הייתי טורחת גם ממש לוודא עם הבנאדם הראשון שענה לי בפייסבוק, 32 שניות אחרי שעלה הפוסט, שהוא באמת גיי. השאלה איך בודקים דבר כזה. לא נעים. לא בדקתי.

"זה לא רק צרעות, יש בעיה במרפסת שירות וזה כבר הרבה זמן ככה".

"לא אמרת שיש שם קן צרעות?"

"עכשיו זה צרעות, פעם זו הייתה הצפה, פעם אחת הסתובב שם אורנגאוטן. אמרתי לאמנון שיש שם בעיה אבל כל פעם שהוא בא לטפל הוא העלה את שכר הדירה באיזה 500 שקל".

"טוב אני אכנס בו, יש חוזה. אני לא כמו כל ההומואים שהיו פה קודם".

"סתום, אני מכירה אותך יומיים וכבר חותמת לך שכל אחד מהם היה פי שמונה יותר גבר ממך".

"פי שמונה?"

"פי שמונה".

לפחות פעם ביום אני מציצה דרך חלון הזכוכית שבראש הדלת, וצופה דרך נחיל צרעות כועס במרפסת שירות שלא יכולה לתת שירות. שם, בתוך מכונת הכביסה שלי, מחכה להתכבס השמלה היחידה שיכולה לשמש אותי לחתונה של אחותי, בעוד שבוע.

"אמנון שלום, זה אושרי. הדייר החדש שלך באבן גבירול. נו לפני יומיים הייתי אצלך לחתום. אבן גבירול 14, מה יש לך פה עוד דירה?"

"יש לו איזה 30 דירות בתל אביב לסבא הזה".

"ששש, אני לא שומע אותו ככה. אבן גבירול 14. כן ויש פה במרפסת שירות בעיה של צרעות. בסדר אבל יש חוזה וחדר שלם שאני ומאיה משלמים עליו שכר דירה וארנונה לא משמש אותנו. אני למדתי שנה משפטים ואני אומר לך שאתה חייב לסדר את זה".

"הוא עורך דין יא טמבל, אל תאיים עליו".

"מחר בערב? מעולה, ביי, נהיה פה".

"אם הוא שוב מעלה את שכר הדירה את משלם עלי את ההפרש".

"מה אמרת שהיה פה, הצפה ומה?"

"קצת לפני שיוגב בא לגור פה היה לפעמים אורנגאוטן שהיה יושב לי על המכונת כביסה ודופק על הקירות"

"אורנגאוטן אה?"

"אני חושבת שזה אורנגאוטן סומטרי, כי הוא היה ממש ג'ינג'י. הבורנאים יותר כהים. קראתי על זה קצת."

"יוגב זה המתרומם שהחלפתי?"

"פי שמונה אושרי. וחסר לך שאתה עושה אחוז ספונג'ה פחות ממנו כי אז אני מצלמת מסך על ה"אני מקווה שתרשי לי להביא בנים הביתה מידי פעם" שלך ועושה לך שיימינג כזה מקצועי שעידוק ידבר עליו ברדיו".

אני בדירה הזו כבר שש שנים. כשנכנסתי אמר לי אמנון שבמרפסת שירות יש דברים שלו ושאסור לגעת בהם. לא אמרתי כלום כי עד שמוצאים דירה במרכז העיר שהיא גם עורפית וגם עם מעלית הנשמה יוצאת. שנתיים ראשונות כיבסתי אצל אמא וחסכתי למכונת כביסה, ואז קניתי אותה ודחפתי אותה איכשהו לתוך המרפסת. זה היה רגע מכונן מבחינתי. הרגע שבו הפכתי לאדם עצמאי, לפחות בכל הקשור למלתחה שלי. חוץ מהחזיות שאמא עדיין קונה לי כי זה פאקינג יקר אז אני לא אומרת לה כלום על זה. ונעליים שגם.

"עוד לא סיימת לפרוק ארגזים אני מבין".

"אני יכול לפרוק באיזה קצב שבא לי, בוא נתרכז במה שאתה מחויב לעשות למען הדיירים שלך".

"קרטונים מביאים תיקנים ואם יהיו פה תיקנים אני מחייב אתכם על ההדברה. תשארו כאן, אל תבואו אחרי".

אמנון נכנס לאמבטיה וסגר מאחוריו את הדלת. שמענו משם את החריקה של דלת המרפסת וזמזום של אלף זונות התגבר ממש. מפחיד. אושרי שם אוזן על דלת האמבטיה והקשיב לאמנון מזיז שם את הרהיטים שלו. הזמזום הלך ודעך.

"מה הוא עושה שם? איך פתאום שקט?"

"לא יודעת, הוא עורך דין".

"ממש לא אכפת לך מה קורה בבית שלך אה?"

"אם אתה כזה אמיץ, תפתח את הדלת, אמן תתיישב לך צרעה על הריסים"

אושרי נתן בי מבט של גבר בפינה. רוב הגברים שפגשתי בחיי היו בדיוק כאלה. פחדנים שדיבור על הפחדים שלהם הניע אותם לפעולות חסרות אחריות. הוא פתח את הדלת של האמבטיה, לאט, וסימן לי שהשטח נקי. התקדמנו לכיוון הדלת של המרפסת. טיפסתי על השרפרף שהנחתי שם מזמן, והצצתי דרך חלון הזכוכית. הגבות של אושרי התרוממו עד שנעלמו לו תחת הבלורית. באור הניאון הכחלחל ראינו את אמנון, בין שלל רהיטים שהוזזו מהקיר, תופס בכפות ידיו החשופות את מעט הצרעות שעוד נותרו באוויר ומשליך אותן אל עבר מה שנראה כמו חור בקיר, בקוטר של מטר. הן נעלמו בעומק החור שזרח בצהוב.

"אף פעם לא ראיתי את זה. תמיד עמדה שם השידה המכוערת שלו".

אמנון שמע אותי והביט בנו מבוהל. הוא קם וניסה להסתיר לנו את החור.

"תצאו מפה או שאני פודה מחר את הצ'ק בטחון".

"לא זזים לשום מקום, אתה תביא לפה שיפוצניק ותסגור את החור הזה כמו שצריך".

"מאיה לטובתכם קחי אותו מכאן וחכו לי בחוץ".

אושרי שלח יד לידית הדלת ואמנון זינק ותפס אותה מהצד השני. הייתה התכתשות קצרה במהלכה אושרי צעק משהו על כיבוד חוזים ואמנון משהו על סעיף בחוזה שאוסר על אושרי להזיק לידיות הדלתות. באמת, שני סטרייטים זה כמו שני תרנגולים. אבל אושרי בכל זאת בן עשרים וכמה ואמנון בכל זאת בן שישים וכמה ואושרי פתח עליו את הדלת ואז עמדנו שלושתנו במרפסת השירות ואני העפתי מבט קצר למכונת הכביסה שברוך השם הייתה בסדר אבל אז שלושתנו הסתכלנו אל החור שזרח בצהוב. מובס, אמנון הרים יד אל מעל לראשו, תפס צרעה אחרונה וזרק אותה אל תוך החור. היא נעלמה שם בזמזום מחאה קצר.

"תעזרו לי לחסום את הפתח לפני שיבוא משם עוד משהו".

"תגיד לי אתה בסדר? אין מצב שזה נשאר ככה פתוח צריך לסגור את זה".

"אי אפשר לסגור את זה. כתוב בחוזה שיש דברים שלי במרפסת ושאי אפשר לגעת בהם. זה שלי".

"מה שלך? חור בקיר?"

"חביבי זה חור תולעת, אחד הטובים בעיר. בכל הדירות שאני משכיר יש אותם ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, וגם לכם לא צריכה להיות".

אני שונאת עורכי דין.

"שו חור תולעת, לאן הוא מוביל?"

"החור שלכם? נדמה לי שלסומטרה".

ידעתי.

אושרי נעמד ליד הפתח והביט בי. אמנון נלחץ.

"תתרחק משם, זה אמור להיות חור חד כיווני, רק פעם בשנה אפשר לחזור בחזרה".

פתאום ראיתי הגיון בכל זה. מוצא, אפילו.

"אמנון, אני לא מכירה אותו אבל הוא נראה לי כמו דייר שמבין רק כח".

בפרצוף חמוץ, אמנון זינק לתפוס אותו, אבל אושרי זז הצידה ועזר לגופו המאסיבי של אמנון ליפול דרך החור. קפצתי ותמכתי במהלך עם בעיטה קצרה. הזוהר הצהוב סינוור לשניה ואז כבה. סימנתי לאושרי ודחפנו את השידה למקומה.

"טוב, אני מקווה שהוא יצליח למצוא איזה קונסוליה שמה כי לישראל אין קשרים דיפלומטיים עם אינדונזיה."

"אני מנסה למצוא יסוריי מצפון על מה שקרה עכשיו ולא מצליחה".

אושרי הנהן.

"אני הולך לסיים עם הארגזים. עכשיו באמת נצטרך לשלם על הדברה בעצמנו".