*פוסט זה פורסם בגרסא ערוכה בגליון פברואר 2015 של בלייזר*
מכירים את זה שהחיים לוקחים אתכם לכל מיני פינות בארץ, ואז עולות לכם לראש כל מיני שאלות קיומיות? השאלה הראשונה, זו שבדרך כלל דוחקת הצידה את כל שאר השאלות והופכת לדילמה של ממש היא: איפה אוכלים כאן?
החורף בא על כבישי ושבילי ישראל, ופיזר מהם את כל הגזלנים העונתיים. אוטו גלידה שכונתי, מלבי ליד הים, כולם נמים עם הדובים. בשטח נשארו רק הקשוחים ביותר: בוריקה, מעורב, שקשוקה ושניצל. מה שמאפיין אותם הוא העדרו של הסוכר מהמנות. אתם אולי קוראים להם גזלנים, אני קורא להם מלח הארץ.
את גופי הבנוי לתלפיות הקרבתי על מזבח הדיווח העיתונאי האמין ובי נשבעתי, המקומות שמובאים כאן כמומלצים היו נקיים, טעימים וברובם אף פסטורליים נכון ליום בו נדגמו. אבל כידוע מנהלים מתחלפים, זמנים משתנים, כלבים נובחים ושיירה עוברת. אז לפני שנפנה למומלצים שלנו, כללי אצבע לסועד שבדרכים. שבעה כללים אלו עוברים מדור לדור אצלי במשפחה כבר כמה דורות והיי, שרדנו:
א. רחץ ידיים עם סבון טרם הארוחה. לפחות שמשהו פה יהיה נקי.
ב. אם אפשר, תאכל את זה בצלחת. זה מאפשר מבט מפוכח במנה.
ג. לא אוכלים דגים יותר מ50 קילומטר מהים.
ד. ים המלח זה לא ים.
ה. שים חריף. שים עוד. זה הורג את המיקרובים.
ו. התור הוא ידידך וקודמיך בתור הם הטועמים המלכותיים שלך. הצץ בהם, הוד מעלתך. בדוק להם דופק.
תחת. אם אין שם אף סועד מלבדך, זה כנראה מה שתאכל. תהיה נשמתך צרורה וכו'.
ועכשיו למומלצים שלנו:
קובה בורדון: המקום של רחל ודני לוי
על כביש 40, מדרום לצומת קסטינה, שוכנים שני מושבים בשם "מנוחה" ו"נחלה". ביניהם עומד מושב בשם ורדון שדופק להם את כל הקונספט אבל יש בו את הפינה עם הקובה הכי טובה במזרח התיכון.
ורדון הוא מושב כורדי, ודני לוי נולד בו, וכשהתחתן גר בו עם אשתו רחל. אחרי פסח האחרון רחל הבינה שהחיים שלה בלופ: היא עובדת במפעל למצות, אבל למצות יש תכונה מרגיזה. הן לא מתקלקלות. בגלל זה כל שנה אחרי פסח היא ומאה נשים אחרות מפוטרות ממפעל המצות הזה, ובמהלך הקיץ נותרות מובטלות עד החורף, בעוד בעל המפעל מוכר את המצות שיצרו עבורו. אז אחרי הפסח האחרון החליטה רחל שהיא פותחת מחדש דוכן קטן וטעים שהיה לה פעם, בדיוק בכניסה לורדון.
בערך יום אחרי הפתיחה פרץ לו מבצע צוק איתן והדרום החם נמלא טילים. למשפחת לוי, כמו להרבה בעלי עסקים מהסוג הזה, יש נחישות וסבלנות שרק מי שהכין במהלך חייו רבבת קובות מסוגל לפתח. המקום עבד במלחמה ועובד עד היום. דני מקבל את הלקוחות בחלון הקרוואן ורחל לידו במטבח, מפתחת עוד נחישות וסבלנות. התור רב בשעות השיא אבל שווה את ההמתנה. יש כמה מקומות ישיבה בתוך הקרוואן, וכמה שולנות בחוץ. הכל נקי ומתוקתק וחניה יש בשפע כי זה מושב וזה.
רחל טוענת שמנת הדגל שלה היא השניצל, ובאמת מדובר בשניצל מיוחד, מצופה בפירורי לחם שהיא עושה בעצמה. אבל עזבו אתכם, שניצל זה פטנט אוסטרי. אם כבר הגעתם לנפת ורדון, תאכלו משהו כורדי. לכבוד החנוכה הונחה בפני הצלחת המהבילה על גבי מלבן נייר מתנות מעוטר בחגיגה של סביבונים וחנוכיות. התמוגגתי. הקובה כל יום בסגנון אחר, על פי ירקות העונה. היום היא מוקפת בידידיה הבמיה והדלעת, וברוטב כתום מאיר עיניים ומפשיר עצמות. טעים לי. תגידו: שליש מרוטב של קובה אסלי זה בכלל שמן. על כך אענה לכם: קודם כל אתם מדברים למסך, שימו לב שאף אחד לא קלט אתכם. שנית, הבעיה עם שמן היא ערכו הקלורי הרב, ואם הייתם סופרים קלוריות הרי לא הייתם פה. גוף האדם צריך שומנים ואם משתמשים בשמן איכותי – וזה המקרה כאן – הגוף שלכם יודה לכם. לבסוף, שכבה עדינה של שמן שצף מעל הרוטב שומר על חום המנה בזמן שאתם משחקים בטלפון שלכם במקום לאכול. אז בתאבון, ושקט שיהיה פה.
שם: לא לכל דבר בחיים יש שם, יא נוירוטים.
הגעה: בדיוק בכניסה למושב ורדון
מנת דגל: הקובה היומית (בצלחת, 30 ש"ח)
יש גם: שניצל זוכה גראמי (בבאגט, 30 ש"ח)
פסיכולוג עיזים בחוות עדולם:
פעם אורן אביב היה קבלן. הוא חי במושב צפרירים שיושב באחת הנקודות הכי יפות בארץ, מדרום לבית שמש (לא נשמע סקסי? לאזור קוראים חבל עדולם. עכשיו יותר טוב? פלצנים). במושב היה לו עדר עיזים והוא התפרנס גם ממנו, עד שיום אחד גנבו לו את כל העדר. השבר ההוא הפך אותו למומחה בפסיכולוגיה של העז: "ממש קל לגנוב עדר עיזים", הוא נאנח. "צריך שניים – שלושה חבר'ה מנוסים שפותחים פרצה בגדר, ואז אחד עומד ליד הפרצה והאחרים מאחור מבהילים את העיזים. בחושך העיזים מבוהלות והן ילכו אחרי כל אחד, וכל מה שהאחד בראש צריך לעשות זה ללכת הביתה, ויש לו עדר. מזל טוב".
העדר נגוז ואורן הבין שאת העדר הבא צריך לתכנן היטב. אז הוא הקים לעצמו את חוות עדולם, חווה אורגנית וברת קיימא. קודם כל הוא בנה "דיר כספת", שזה דיר ששניים – שלושה פרחחים לא יכולים לו, ונראה שגם פלוגת הנדסה תתקשה לגנוב ממנו כוס חלב. לכספת הוא הכניס את העדר החדש, אבל זה עדר שהחיים שלו דבש. "אנחנו לא דוחקים את בעלי החיים פה בכלל. כל עז נותנת אולי חצי ליטר חלב ביום, זה מה שיש ועם זה חיים. יש בעיה למשל עם הגדיים הבוגרים, שרק רוצים לינוק כל חייהם, אז צריך להעביר אותם גמילה. גמילה של גדי זה דבר לא פשוט, הוא שומע כל היום את אמא שלו קוראת לו ולפעמים גם אחרי חודש של ריהאב הוא חוזר לינוק. אבל זה החלום הרומנטי שלי, לקיים פה משק אקולוגי, ואם גדי לא נגמל אני צריך להתמודד איתו בסבלנות."
אנחנו יושבים אצלו בזולה רחבת הידיים, מוקפת בטבע ירוק, פראי ופורה. אורן מגיש לי פלטת גבינות וירקות מהחווה: צנוניות טריות, רשאד פורח ורענן וגבינות בשלות וטעימות אבל חסרות שם, "כי אני עוד בניסויים ולא חוזר על עצמי". המשק עדיין ממש בהקמה, ואורן חי בעבודה שוחקת מסביב לשעון, 24/7. החלום שלו כרגע הוא להצליח לנוח בסופי שבוע.
יש לו שישה ילדים משתי גרושות. "חווה כזאת זה חיים קשים. כשאתה מתחיל את זה הכל נראה רומנטי, וכשהרומנטיקה נפגשת עם המציאות ואתה צריך להתחיל לעבוד, לא לכולם מתאים המאמץ הזה ואתה נתקל באלפי דברים שלא צפית. אתה חייב להיות נחוש. אם זה לא ממש החלום של שני בני הזוג אז מישהו ינשור בדרך". למרות הקמטים בנפשו ובפניו, לאורן יש שלל רעיונות שהופכים את המקום לעליז למדי: להקות מנגנות אצלו מוזיקה חיה, יש ערבי פיצה מחומרים מקומיים וקישוטים אורגניים סביב הזולה משרים אווירה עליזה ומרגיעה. בסביבה יש המון עתיקות ואתרים מרתקים, ומומלץ מאד לבקר כאן כבר בחודשים הירוקים של המזרח התיכון.
שם: חוות עדולם
הגעה: נכנסים מבעד לש.ג. של מושב צפרירים ומיד פונים שמאלה, וממשיכים כ-300 מטר.
מנת דגל: פלטת גבינות שחבל"ז, 80 ש"ח
יש גם: פיצה אישית מחומרים מקומיים (כולל הקמח!), אפויה על טאבון עצים, עם גבינות עיזים ורוטב עגבניות/ פסטו, 35 ש"ח.
שעות פתיחה טרם נקבעו, תתקשרו לפני שאתם מגיעים: 050-8827038
דה לה יו"ש
איש מעניין, גיא עייש. בן 43. מתנחל מבית חורון, בעלים ומנכ"ל קרון הגורמה "פרה פרה". דתי אבל בלי כיפה. מצחיק רצח אבל לא נוטה לחייך. מעסיק עובד בשם מוחמד ומדבר איתו ערבית שוטפת, אבל בעברית לא חוסך שבטו מערבים. תמיד גורם לך לתהות אם הוא עומד לקפוץ עליך עם חיבוק, או עם קולפן.
יום אחד הוא רכש קרון מטבח נגרר, צבע אותו בצבעי פרה ואז פשוט מצא נקודה ליד בית חורון והחליט שזה שלו. כבר 7 שנים שהוא קם כל יום בחמש וחצי בבוקר, תופס טרמפ למגרש מחוצץ שניצב לשולי כביש 443 ומתחיל לבשל. "אני בכלל לא עובד, אני בחוויה פה", הוא אומר בעודו בוחן בשבע עיניים את התפתחותה התקינה של פיתה בסיר החבזה. חבזה ידוע גם בשם "סיר גריל": מלמעלה הבצק מקבל חום מסליל חשמלי שנמצא במכסה, מלמטה הוא מקבל אש מהכירה, שמחממת את חלוקי הנחל שמונחים על קרקעיתו. זה רחם מושלם לפיתה מושלמת, באחריות. לא רק הפיתות נולדות פה: גם לחם שחור, גם החומוס. הכל בפרה ממש טעים.
אז איך מגיעים לכזאת רמה? לגיא יש נוהל לכל דבר. עד היום הוא פיטר אינספור עובדים, יהודים וערבים, שלא הצליחו לתפקד כנאמבר טו בחלל הקטן בעל הדרישות ה, איך נאמר, גבוהות למדי. "למשל חביתה: את הביצה אי אפשר פשוט לטרוף בקערה כי זה סתם לוקח זמן. לכן צריך לנקב כל ביצה בקערה בדקירת מזלג, ורק אז לטרוף". גיא חישב שזה חוסך במצטבר חצי שעה ביום, ובכל פעם שעולה מהמטבח קול שבירת קליפת ביצה גיא זוקף את אזנו לשמוע את מוחמד דוקר את הביצה. אחר כך מגיע שלב התיבול: "אני רוצה לשמוע שלושה שקשוקי מלחיה נחושים, כאלה שבהם המלח נדפק בדיוק 3 פעמים בתקרת המלחיה. ואותו דבר עם הפלפליה. ככה שומרים על סטנדרטים". לא אחי, ככה מדביקים אנשים בOCD.
"לישראלים יש תכונה מרגיזה, הם אוהבים לשרמט אותך. אבל אני לא מוכר את השלווה שלי בשביל עשרים שקל. לא אוהב לחוצים, אני אוהב שבנאדם בא אלי בכיף שלו, מתיישב, רואה תרנגולת, אוכל תרנגולת ונרגע. למי שמגיע לפה בגישה של "תעשה לי פיתה ומהר", אני לפעמים אומר "צר לי אבל המקום הזה לא יכול לשרת אותך, סע". ואכן, המשרמטים נסעו, נשארו לקוחות חמודים מאד ושלווה סוריאליסטית שורה על המקום.
בוקר אחד גילה שהצבא נטע לו תיל סביב המגרש, כצפוי בטיעונים בטחוניים. גיא הבין שהוא איבד מעט מהנוף המרהיב שהקיף את הנקודה שלו, אז כהרגלו עשה מעשה. הוא ארגן שתילי פסיפלורה ושתל אותם למרגלות הגדר. הצבא התנגד. גיא השקה. הצבא נכנע. הפסיפלורה השתרגה יופי ואזורים שלמים בקונצרטינה מכוסים בשיח. גיא גם בנה גן שעשועים קטן במתחם, וצבע אותו בשחור-לבן פרתי. בין הנדנדה למשאית-מחבית משוטטים תרנגולים, רק זכרים, מנקרים פירורים מהחצץ ושומרים על הנקיון. וכך אתה יושב לך ואוכל שניצל במין גן יפני דה לה יו"ש, והילדים שרים נד-נד-נד-נד-רד-עלה-עלה-ורד מוקפים בתיל, התרנגולים קוראים וההיסטוריה נכתבת. העיצוב הזה מספר את כל הסיפור של עם שעוד לא בחר אם הוא רוצה להיות נורמלי או ההיפך מזה.
שם: פרה פרה
הגעה: נוסעים על כביש 443 לכיוון מזרח. רגע אחרי שעוברים תחת הגשר של בית חורון יש פניה ימינה למגרש.
מנת דגל: באמת קשה לבחור. טוב, השניצל.
יש גם: שקשוקה על חומוס עם פיתה טריה לגמרי.
וכמו הגלים
אופיר פרטוש היה פעם גולש (לקרוא במלעיל) חסר דאגות. גדל על הים, רכב על הגלים, עף על החיים. כשהגיע הזמן להתפרנס הוא הקים ותחזק במקביל כמה עסקי מזון בנתניה: פלאפל, חומוס פול, שווארמה ומה לא. הוא עבד כמו חמור (יבשתי) סביב השעון עד שקצה נפשו. הוא הבין שיש בדיוק שתי מנות שהוא אלוף בהן, סגר את כל המקומות הנתניתיים ופתח דוכן זעיר בחצר של אמא שלו, על המצוק מעל חופי חבצלת השרון. הוא מוכר שם בוריקה, פלאפל, וזהו.
בוריקה זה מלבן מבושל של תפוח אדמה שמונח מעדנות על עלה בצק דק מן הדק. עליו פותחים ביצה טריה, וזורקים לשמן הקנולה הרותח, שסוגר את העלה הרמטית סביב תוכנו. כעבור דקה העלה זהוב, פריך וממלא אושר. הביצה הופכת למין עין חמה ורבע עשויה. הקרטופאלע נותן את הבודי. לאכול את זה ככה בידיים מול הים התיכון, עם רוטב צ'רשי (דלעת) חריף ומושלם, זו החוויה הישראלית רבותיי.
"ברוך השם שמצאתי את הנוסחה הזו – בוריקה ופלאפל, שתי מנות אליפות וזהו. אני מרוויח בדיוק כמו שהרווחתי פעם, ועובד שליש", אומר פרטוש. לקוח שנראה כאילו את רוב ארוחותיו הוא סועד אצל שפים מחמיא לו על כדורי הפלאפל הירוקים והמפנקים. "זה הכל אשתי! חס ושלום אם מחמיאים לי ואני לא מזכיר אותה! היא עושה פה את כל העבודה, אני סתם פרחח".
אז פרטוש עומד כל היום בדוכן שלו ומטגן במחבת שהשמן שלה תמיד צלול וטרי. אני מציץ ורואה אותו דג מולקולות פלאפל חופשיות ששוחות בשמן, לבל ישרפו ויעכירו את האווירה השמחה. בין פרטוש לבין הים יש תמיד תור. רופאים במדי בית החולים לניאדו עומדים בסבלנות ליד אנשי עסקים מדוגמים. אבל אהבתו האמיתית של פרטוש שמורה לגולשים (לקרוא במלעיל, נו). הם באים עם הגלשן הרטוב ביד אחת, חליפת גלישה שחורה סביב גופם. מזמינים ממנו בוריקה בפיתה "עם הרבה צ'רצ'יל", והוא ממקומו מאחורי המחבת מביט בהם בעיניים כלות: "אז איפה גלשתם? איך הגל?". לוקיישן בעייתי בחר לעצמו הבחור. מולו פרוש גן העדן שלו, והוא מסונדל למחבת. "בגלל זה הפסקתי לעבוד בשישי. יום שישי כיף גדול, אנשים טובים באים ויש צחוקים, אבל אולי נעבוד כל החיים? באנו להנות, לא ככה?".
שם: מול הים בוריקה פלאפל
הגעה: נוסעים ברחוב הראשי של חבצלת השרון, "דרך הים", מערבה עד סופו. בצומת הT פונים שמאלה וממשיכים טיפה. כבר תראו את התור. פתוח א-ה 10:00-17:00. בקיץ עד שש.
מנת דגל: בוריקה. עזבו אתכם פיתה, ככה יהיה לכם מקום לשתיים.
יש גם: פלאפל. וזהו.
עלי הגפן של אמא
מכירים את זה שאתם מטיילים בכרמל, מחפשים מקום לאכול, ומרוב היצע של מקומות דרוזיים אתם מתבלבלים ובסוף אוכלים שבע קילו כנאפה? אז הנה, סגרתי לכם את הפינה הזו. "רזאן" זו בקתת עץ מטופחת בעוספיא, שגם העוספיאנים אוכלים בה קבוע.
לואי נסר גדל בעוספיא ותמיד אהב לבשל, אבל כתחביב. אחרי שירותו הצבאי הוא לקח לעצמו, כמו רבים מאיתנו, זמן להתבלבל. "הייתי מעשן גראס, אבל בכפר הם לא יודעים מה זה "גראס", הם פשוט קוראים לזה "סמים" ולמי שמעשן קוראים "נרקומן". גם היה לי שיער ארוך וזהו, הסתכלו עלי כאילו אני נרקומן. וגם הייתה לי חברה מדת אחרת ופה עושים על זה בעיות". גם אצל היהודים עושים על זה בעיות, אני אומר לו. "כן, פה זה בדיוק כמו אצל היהודים, אבל אצל היהודים המשוגעים האלה, לא כמו אצל היהודים הסבבה, המתפשרים. אז ההורים שלי זרקו אותי מהבית, ולא דיברתי איתם יותר. הלכתי לגור בתל אביב, כל הזמן עפתי מעבודות, בחמש שנים עבדתי אולי בעשרים מקומות. תקופה קשה. החיים שלי היו מתחת לאפס".
בוקר אחד לואי התעורר (האמת, זה היה בצהריים) והחליט שהוא אוסף את עצמו, הסתפר והלך ללמוד להיות שף ב"דן גורמה" בחיפה. תוך זמן קצר מצא עבודה ב"רזאן" שאז הייתה שייכת למישהו אחר. ביום הראשון שלו שם הכריז לואי שיום אחד המסעדה תהיה שלו. בתהליך ארוך וסבלני הוא חידש את הקשר עם הוריו, שיקם את האמון, והם חזרו לתמוך בו. עברו שלוש שנים, והמסעדה אכן שלו: הוא הבעלים והשף. "במהלך השבוע אני פה לבד ואני מצליח להשתלט על הכל. מקסימום אם יש קצת לחץ כבר קרה שלקוחות שלי לוקחים על עצמם למלצר כי עוספיא זה כמו משפחה. אבל בסופי שבוע יש פה טירוף כי מעבר לכביש יש פה את השוק, ואז יש לי צוות של 12 איש".
כששאלתי אותו מה מנת הדגל של המסעדה הוא ענה מיד: "עלי הגפן של אמא!". איך אתה עושה אותם, שאלתי. "אני לא עושה אותם. זו המנה היחידה פה שאמא שלי מכינה, לא אני. בדיוק אותו מתכון שהיא הכינה לנו מאז שהייתי ילד, כך היום". אני טועם עלה גפן ואשכרה מתרגש. האורז מדויק לגמרי, העלה מהודק סביבו כמו חיבוק, ואני יורד על הצלחת בשקיקה. המנה הזו היא סיפור משפחתי של פיוס, והיא מזכירה לי כמה מטענים יש בכל דבר שאנחנו אוכלים, וכמה חשוב שנאכל במקומות הנכונים.
שם: רזאן
הגעה: כשנכנסים לעוספיא מכיוון חיפה רואים מצד ימין בקתת עץ, מול השוק של שבת.
מנת דגל: עלי הגפן של אמא!
יש גם: מבחר סלטים ומנות ביניים של בשר/ דגים. ב50 שח לסועד, או ב25 בהזמנת מנה עיקרית.
על הנחל VS מזנון האלופים: אז מי הוא "הטחול" המקורי?
כשאתם נכנסים לאור עקיבא ממזרח, ואני יודע שאתם לא עושים את זה הרבה, אתם צריכים לעבור מעל נחל עדה הזרזיפי. ברגע שחציתם אותו, מצד שמאל שלכם, יש קרון קטן וצנוע בשם "על הנחל", ובו יש מנת מעורב אור-עקיבאי שיותר משהיא עריבה לחיך היא בעיקר מקורית. או כך חשבתי בהתחלה.
פעם קראו לנקודה הזו "השניצל של בטי" אבל בטי לא גרה כאן יותר. את המקום מפעיל בחודשים האחרונים ניר אלגלי, אור-עקיביאני צעיר ופוחז. "פה פתוח כל יום שמונה עד ארבע. כעקרון אני רוצה לפתוח גם בשישי אבל זה תלוי אם היה לי ארוע בחמישי בערב". ניר בן 26, ובאור עקיבא זה הגיל בו כולם סביבך מתחתנים. "בחתונות אני אוהב לחגוג, אז לפתוח למחרת בבוקר זו קצת בעיה", הוא מודה בביישנות. למקום מגיעים אח של ניר וחבר נוסף, גם הם עובדים פה. הם מכינים מנה של מעורב, למרות שאין בו חלקים פנימיים בכלל חוץ מטחול, שמלווה על ידי חזה עוף חתוך דק. מה הקטע?
"צ'מע", עונה מישהו מצוות העובדים המורחב, "אנשים כבר לא אוכלים בכיף חלקים פנימיים כמו פעם. נזהרים לאכול כבד, נגעלים לאכול לבבות. אז ישבנו, חשבנו, המצאנו ופיתחנו מנה טעימה וחדשנית שמתאימה לכל אחד". ותגידו, שאלתי, "למה קרון אחד על הנחל השליו הזה צריך כל כך הרבה עובדים?", אבל הם בדיוק הלכו לרחבת הדגל והסתדרו בשלשות לטקס הנפת דגל הלאום.
30 שניות נסיעה משם עומד קרון חדש לגמרי, עלה השבוע על הקרקע. ישראל ואדם, שני שותפים טריים, פתחו פה את "מזנון האלופים". בפנים מסך LCD תלוי מעל בר פורמייקה דנדש ומנגן ממיטב להיטי שנות ה-80. כמו ב"על הנחל" גם פה יש שלל עובדים, וכמו ב"על הנחל" יש פה המון מנות. ברור שאפשר לרכוש שניצל או שקשוקה או קבב מעשה ידיהם, אבל מנת הדגל היא מעורב. בלי חלקים פנימיים. חוץ מטחול. "מה זה", התקצפתי, "גנבתם ל"על הנחל" את המתכון!". "מה אתה אומר", אומר ישראל, "הם גנבו מאיתנו". "לא מסתדר לי. אתם רק שבוע פה והם כבר חודשים מריצים את המעורב הזה!". למרבה המזל במזנון האלופים יש וויפיי, ואדם מראה לי תמונות שהועלו לרשת לפני שנים: כבר אז היה לו קרון על כביש 4 וכבר אז כינו אותו אדם "הטחול".
אני חוזר ל"על הנחל". ניר אומר לי: "צ'מע, לא יעזור לאף אחד, המתכון עם הטחול הוא מקורי שלנו. אם מזנון האלופים רוצים מלחמה, הם יקבלו מלחמה". הוא שולף מא"ג, מזנק ומתקין אותו על טנק המג"ד. שלל עובדיו חובשים ג'נטקס ושועטים אחריו לעבר האלופים, שהצטיידו מבעוד מועד בטילי נמרוד. מתחילה מהומה רבתי. מעל מזנון האלופים יורדת פלוגת "על הנחל המוצנח" חמושה בתתי מקלע, נותבים עפים לכל הכיוונים, זעקות הפצועים מתערבבות בריח הטחול על הפלאנצ'ה. האלופים מצליחים להדוף את ההתקפה אבל במחיר אבידות כבדות- כעת נותרו שם רק שלושה עובדים. שבוע אחר כך, במהלך השיחות על הסכמי הפסקת האש, מודים שני הצדדים שאולי מדובר במגמה ארצית ושלאט לאט נותר הטחול לבדו בבאגט אפילו בבירתנו הקדושה, לעולם מאוחדת.
אז אם אתם שני חב'רה רעבים שזמנם בידם ובמקרה נקלעתם לאור עקיבא, אני ממליץ שתחלקו מנה אצל ניר בנקודה הבאמת פסטורלית שלו מעל נחל עדה, ואחר כך תסעוו את ה400 מטר למזנון האלופים המדוגם, תשבו על הבר של אדם וישראל ותחלקו עוד אחת. שתיהן מנות טובות מאד ואם אתם בטעות אלרגיים לטחול, אז תחנת מד"א נמצאת בדיוק באמצע, בין הניצים.
שם: על הנחל / מזנון האלופים
הגעה: "על הנחל": רח' הערבה פינת רח' הזית. "מזנון האלופים": רחוב האילן, ליד מד"א. אור עקיבא, כן?
מנת דגל: מעורב אור עקיבאי
יש גם: נו, שניצל
מלנקי 