חמוש ומנומס

*כתבה זו פורסמה בגרסא מקוצרת בגליון פברואר של בלייזר

תחת הכותרת "חבל שאי אפשר ללכת חמושים"*

מסתבר שיש דבר כזה, שדולת הנשק הישראלית, האחות המיוזעת של ה-NRA האמריקנית. השם הרשמי שלהם הוא "העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל". כששמעתי עליהם חשבתי לעצמי "יופי, כאילו שחסר פה נשק". אבל אחר כך חשבתי: תרבות נשק זה אולי משהו שחסר פה. אחד מחברי העמותה חלק איתי לאחרונה את אחד הציטוטים החביבים עליו: "אלוהים ברא את בני האדם שונים זה מזה. סמואל קולט הפך אותם לשווים". ובאמת, ואני מרשה לעצמי להסחף פה, אולי אם יתחילו לחלק בישראל רשיונות לנשיאת נשק במאסות, איכות החיים יכולה אשכרה להשתפר? לגודל, לכח פיזי, ואפילו לחוצפה, כבר אין חשיבות כשיש עליך אקדח. בהנחה שכל נושאי הנשק מצניעים אותו בבגדיהם, אין דרך לדעת מי חמוש ומי לא. התוצאה: ישראל ישראלי קם בבוקר. השמש זורחת. הציפורים מצייצות. אף אחד לא עוקף אותו בתור. לא מנסה לדפוק לו את הסלולר בפאב. לא שורט לו את האוטו ועוד צועק "מה קרה?!". אולי זה מה שישראל ישראלי צריך?

ובכלל, התחושה הזאת של אקדח ביד. עוד לפני שמישהו מנסה להתעסק איתך, זה כבר נותן תחושה חזקה. אתה קלינט פאקינג איסטווד (אבל מודל 1970, לא 2015). פעם הייתי בסיור בגנזך המדינה בירושלים. המקום נראה כמו השוט האחרון של "שודדי התיבה האבודה": מסדרונות על גבי מסדרונות של ארגזים, ובכל ארגז כל דבר הוא מעניין. ראיתי מכתבים זועמים של בן גוריון לכל העולם, מכתבים זועמים של כל העולם לבן גוריון, אבל המוצג הכי מהפנט שראיתי שם הוא האקדח של יגאל עמיר. כשהמלווה שלנו הוציא אותו מהאריזה והניף אותו, הרגשתי איך שני זרמי מעמקים מתנפצים בי זה אל זה (כן כן, מתנפצים). ידי נשלחה מאליה אל הנשק ההיסטורי, רוצה לאחוז בו, להרגיש את תחושת העוצמה. אבל מצד שני, אני הישן הגיח בשעטה: פיכסה. הדבר הזה הרג בנאדם. נשק לא הורג, אומרת הקלישאה, בני אדם הורגים. אבל נשק זו מכונה שתוכננה כדי להרוג, ואני מודה שמאז שחרורי מצה"ל יותר ויותר קשה לי בנוכחות קתות ומתפסים. באוטובוסים וברכבות אני ממש בוחר את מקום הישיבה כך שלא אהיה קרוב לנשק, וששום קנה של חייל ישן לא יביט בי בטעות.

ואז בלייזר שלחו אותי למצוא מישהו מהעמותה לדבר איתו. הרעיון יהיה שהוא ינסה לשכנע אותי שצריך להקל על ישראלים להוציא רשיון לנשק, ושאני אשאל אותו שאלות קשות עד גבה-גליות. הסיכוי לקבל כדור בפוני? תלוי בו, כנראה. אני בוודאי עלול לפלוט איזו מילה.

אלכס זוהר הוא חבר בכיר ופעיל מרכזי בעמותה, ששולחת נציגים לכנסת, כותבת מאמרים ומכתבים, עורכת הרצאות וגם פעילות ברשתות חברתיות. דווקא התחום האחרון, שיש עמותות ואף מפלגות שזה כל מה שהן עושות, חלש יחסית אצל חברי העמותה. חלקם מדגדגים את גיל הפנסיה מכיוון זה או אחר שלו, ובאופן כללי מעדיפים עשיה בשטח על פני אקטיביזם מקלדות.

את הפגישה קבענו אלכס ואני כמה ימים מראש במטווח הרצליאני. שעה וחצי לפני הפגישה המיועדת עלה חמזה מוחמד חסן מתרוכ מטול-כרם על קו 40 בתל אביב והתחיל לדקור נוסעים. עד למעצרו הוא הספיק לפצוע למעלה מ-20 אישה ואיש. המעצר התבצע על ידי עוברי אורח חמושים, מה שמסתדר בדיוק עם האג'נדה של אלכס. אנחנו יושבים בבית קפה בהרצליה, לאחר שבמטווח הודיעו פתאום שלא יסבלו נוכחות עיתונאי. אני יודע מתי אני לא רצוי, ומטווח הוא מקום שבו לא רצוי להיות לא רצוי.

קפה ומאפה, אם כן.

אלכס מגיע. הוא נותן מבט אחד בשיער הארוך שלי, מבט שני בסרט הבד שעוטף אותו, ואני רואה שהוא קצת המום. "מה שלחו אלי ת'היפי", אני מניח שהוא שואל את עצמו. כנקמה, אני מביט בו בחזרה. בז'אקט שלו תפוסה אוזניה שחורה המחוברת בצידה האחד לטלפון קטן מדור ישן, ובצידה האחר לאוזנו. היא נראית כאילו היא תמיד שם. האוזניה, לא האוזן. פוזה של בטחוניסט, אני אומר לעצמי, אבל אצל אלכס זה יותר מזה. בידיו ניירות רבים, עמוסי נתונים, מכורבלים בשמרדפים. האקדח שלו נסתר מעיני, נתון בנרתיק מאחורי ז'אקט שזה כל תפקידו. כמובן שהוא לא מוכן לשלוף ולהראות לי אותו. אני מבין שזה בעצם משמח אותי. לא ברור לי עדיין מי האיש ומה כוונותיו. קל זה לא יהיה.

המלצרית מגיעה. אני מזמין אספרסו של שמאלנים, ומחכה לראות מה יעשה אלכס. להפתעתי הוא מזמין קפה הפוך וקרואסון. מה, אני מהרהר, לא קפה שחור וסטייק? המלצרית עורכת את השולחן ומניחה בפניו מזלג וסכין משוננת שבדרך כלל מגישים לצד סטייק. גברת מה את עושה?

אלכס זוהר הוא גבר ששיערו מאפיר וזקנו מלבין. הוא רהוט, משלב בדיבורו ביטויים באנגלית אמריקנית ועדיין סוחב מבטא מלטביה, למרות שהגיע לישראל לפני גיל הגיוס. הוא רגוע בדיבורו ומעיד שהוא לא מתרתח לעולם, למרות שיש לו ביקורת נוקבת על גורמים רבים בישראל ומחוצה לה. הוא יושב בכסאו שעון לאחור אך לא צמוד למשענת, כי צריך מקום לאקדח. אני שואל אותו איך זה להכנס לקניון עם אקדח. "ב-80% מהמקרים המגנומטר מצפצף ובכל זאת אף אחד לא שואל אותי שאלות. גם עכשיו, פשוט אמרתי בוקר טוב ונכנסתי דרך כל הרעש והצלצולים, והבוקר היה פיגוע, אתה קולט?"

את הכדור הראשון שלו הוא ירה עם אביו בגיל 6, ולטענתו גם פגע. "בלטביה גם הספקתי לירות בחוג קליעה מסודר, אבל נשק צבאי ממש קיבלתי לידיים פה בגיל 18. הייתי בסך הכל צנחן ממוצע, לא כזה שמספרים עליו אגדות, אבל במטווחים הייתי מהטובים ביותר". וכשהשתחררת לקחו לך את הנשק, אני מקניט. "נתתי להם אותו בלית ברירה", הוא עונה ביובש. "אתה ידעת שבשוויץ יש שירות צבאי חובה לכל אזרח, ובסוף השירות אתה מקבל את הרובה הביתה?"

 3 שנים אחרי שחרורו אלכס התגייס למשטרה ולעוד כמה תפקידים בטחוניים שהוא פחות שש לדבר עליהם. תפקידו האחרון לפני הפנסיה המשטרתית היה קצין קליעה ארצי. ולאורך כל הדרך הזו היה עליו נשק חם. "כשאני טס לחו"ל אני מפקיד את האקדח במשטרה, ומאותו רגע אני מרגיש ערום. אפילו צורת ההליכה שלי משתנה, ואני יודע שאם קורה משהו אין לי את האקדח. הנה הבוקר היה לך פיגוע באמצע תל אביב. בשביל לבצע פיגוע דקירה אתה לא צריך 'תשתית טרור', רק סכין". אלכס מרים מהשולחן את הסכין שקיבל ומתרכז בלהב. הוא נוקש עליו וצליל קר מצלצל בחלל בית הקפה. "סכין כזאת יכולה לחולל נפלאות בגוף האדם, בכל מקום שהיא נכנסת. אחד המקומות הטובים ביותר לתקוע סכין זה בתוך העין. היא מגיעה ישר לתוך המח, העצם דקה מאד שם". בשלב הזה זכור לי במעורפל שנופפתי למלצרית וביקשתי ממנה כוס מים, או אולי שתעמוד לידי קצת.

"עזוב אותך שטויות, בוא נדבר מספרים. להערכת השב"כ והמשטרה, יש בישראל כ-400,000 כלי נשק בלתי חוקיים, רבים מהם רובים אוטומטיים, רובם בידיים של מגזרים לא רצויים. מולם יש 158,000 כלי נשק פרטיים ברשיון, רובם אקדחים. כעקרון כל אקדח כזה הופך את נושאו למכפלת כח לכוחות הבטחון. הוא יכול לפתור ארועים ברגע התרחשותם. אממה? המשרד לבטחון פנים לא ממהר להקל על חייהם של מי שכבר קיבלו רשיון. הנה דוגמית: יש קבוצה שלמה של אנשים שקיבלו רישיון ל"החזקה בלבד" של האקדח. כלומר אסור להם להחזיק כדורים!". המום, אני פותח דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ב-2010 היו כ-10,000 בעלי רשיון כזה. אם היה פורץ מישהו לבתיהם, הייתי ממליץ להם בחום להתארגן על נשק קר.

"אבל כל זה סתם אנקדוטות", כך אלכס, "מה שחשוב זה העיקרון: אני מקנא באמריקנים על התיקון השני לחוקה. אצלם נשיאת נשק זו זכות שמוקנית לכל אזרח. אצלנו זה מותנה בקבלת רשיון. לדעתי אזרח ישראלי בוגר שירות צבאי שאין לגביו קריטריונים פוסלים צריך לקבל רשיון לנשק. היום הקריטריונים הם מתירים, כלומר רק מי שבקטגוריות הכתובות יקבל רשיון, וגם את אלה כל הזמן משנים. כך פתאום אנשים עם נשק חוקי, בלי שעשו כל עבירה, נאלצו להפטר מהנשק שלהם".

בסדר, אני אומר, שכונה דינמית. פה זה לא אמריקה עם הגודל והיציבות שלה. אז תמכור למישהו את האקדח ובכסף תקח את אשתך לאיזה חו"ל להרגע. אני מתחיל לפנטז על חו"ל (וגם על אשתי! הי מאמי!) אבל אלכס כועס: "למי כבר תמכור אותו? הרי נותנים פחות ופחות רשיונות! אז אנשים לא רוצים להיות עבריינים, הולכים בלית ברירה לתחנת משטרה ו"מוסרים" את הנשק שלהם תמורת 0 שקלים, והמשטרה מגייסת כל אקדח ששמיש בעיניה. אבל מה זה "למסור"? אתה נתת לי? אני קניתי אותו במיטב כספי. עלה 5,000 ש"ח רק הכלי. זו בפירוש הלאמת רכוש פרטי והפקרת משפחות".

שעת צהריים, ואנחנו נוסעים למטווח באשדוד. בדרך דרומה נהגים חותכים אותי על ימין ועל שמאל. אלכס מקלל בשקט. אני מנצל את המומנטום: אולי עדיף לא לחמש ישראלים כי זה עם מהיר ועצבני? "נשיאת נשק מלמדת אותך גם שליטה עצמית. כשאתה עם אקדח עליך, אין לך למשל את הלוקסוס לענות לפרובוקציות. אם מישהו מקלל את אם-אמא שלך, אתה חייב לענות לו "סחתיין עליך", להיות סבלני, חייכני ורגוע יותר. אחרת זה מתדרדר למשהו יותר אלים, ואתה עלול לצאת האדיוט שירה במישהו כי הוא קילל. אז אתה לומד להכיל ולהמשיך הלאה". אני פותח רדיו ואנחנו מדברים על מוזיקה. מסתבר שהלהקה האהובה עליו היא אוריה היפ, ושהוא היה בכל ההופעות שלהן בארץ. הוא אוהב גם את איירון מיידן, מטאליקה ואת אהוביי סיסטם אוף א דאון. הבנאדם מטאליסט. ריספקט.

מגיעים לאשדוד. המטווח הומה אדם. רבים מהחבר'ה פה דומים זה לזה. 99% גברים. האחוז הנשי דווקא חטוב להפליא, בעוד גברים רבים כאן מטפחים כרס שמתחילה בגרוגרת. זה מזכיר לי את הבדיחה האמריקנית: התיקון השני לחוקה מכיל את המילים שבדרום אוהבים לצטט: "the right to bear arms", כלומר הזכות לשאת נשק. בצפון ארה"ב נוהגים לצטט את זה כ"the right to arm bears", כלומר הזכות לחמש דובים.

מסביבי כולם מסתובבים עם אוזניות מגן מאסיביות, עליהן מדבקות עם שמותיהם. אני מבין שהאטמים הצהבהבים שהבאתי מהבית לא מרשימים פה אף אחד. נזקי הרעש במטווחים מגיעים גם מבעד לגולגולת ומביאים איתם עם הזמן אחוזי נכות. לחברים פה יש בדיחות חירשוּת מגוונות שמסתיימות בדרך כלל ב"מה? מה?" הבלתי נמנע. על הכרסים הם פחות אוהבים לצחוק, ובתור הלא חמוש היחיד במתחם, אני מחריש כמה הברקות לא רעות שהיו לי.

אלכס יושב בין הדובים ובולט ברזונו, בשקט הפנימי שלו ובהומור שהוא מפעיל ללא שמץ של חיוך. מסביבו יושבים אנשים, שותים בירה ומתבטאים בבוטות שהוא לא מרשה לעצמו. רוב הטינה שם מופנית כלפי ארגוני נשים. "הן לא פועלות ממקום של עודף שכל, או היכרות עם החומר", אומר אדם חמוש ושמנמן שמוזג לי בירה, "הן נגד נשק באופן כללי. הן לא יורדות לרזולוציות המקצועיות. הן זורקות את הנשק המורשה של אזרחים נורמטיביים עם נשקים לא חוקיים. תעשו הפרדה בינינו לבין העבריינים! בשיטה הזאת הרי יהיה צורך לסרס את כל הגברים". בחור עם שלל מחסניות בחגורתו ואקדח כסוף מכנה את פעילות ארגוני הנשים בשמות של כל מיני חיות מחמד ומשק. אלכס מדבר יותר נקי:

"הן מדברות על רצח נשים ואכן יש בעיה: בין 2000-2013 נרצחו 294 נשים. זה מטורף. זה גדוד. אני לא רוצה להכנס לכל הסיבות למה נשים נרצחות, אבל תפוצת נשק פרטי היא לא סיבה. כלי נשק פרטיים היו מעורבים ברצח של 8 נשים בלבד בכל התקופה הזאת. זה פחות מ-3%. אני לא מתעסק בצה"ל, משטרה, חברות שמירה, אלא רק בנשק פרטי ברשיון. אני רוצה שלאור הנתונים האלה יחריגו אותי ויאפשרו לי להגן על עצמי. לצערי הרב, כל הגברות האלה, מ-200 ארגוני נשים שונים, כולן עם אותה המאנטרה שנשק זה רק בשביל לרצוח נשים. אני רוצה לומר לכל אותן נשים: אנחנו אתכן. מתנגדים לרצח. אבל בשביל לרצוח אישה לא צריך נשק יורה. חסרים פטישים, גרזנים, חבלים, רעל, הטבעה, הצתה, קומה גבוהה, במקרה הגרוע ביותר דחיפה מרציף הרכבת? נו, באמת. והן שולטות בתקשורת והצליחו לייצר דמוניזציה של אזרח נורמטיבי חמוש, כאילו ברגע שאני מסתובב עם אקדח אני רוצח, כי "יש לי את האמצעים והידע". את הגברות האלה אני תמיד שואל: תגידי, את זונה? הרי יש לך את האמצעים והידע, נכון?". טוב, אולי זה לא דיבור כזה נקי.

אנחנו פותחים את מחסן המטרות של המטווח כדי לצלם את אלכס. בין המטרות עליהן מצולמים מחבלים חמושים צצה מטרת דמות של נערה בכובע קש. אלכס קופץ ממקומו ומסתיר אותה: "זה מטרות אזרח נקרא, אלו שאתה לא אמור לירות בהן. אבל מה אני צריך עכשיו צרות, אל תצלם את זה".

בפני המצלמה הוא מוציא את האקדח ואני סוף סוף זוכה לראותו. אני מזהה נכון? על הקת מודבקת רצועת נייר זכוכית. נייר זכוכית?! "כן, זה נגד החלקה. לא צריך יותר מזה וככה גם אם היד שלך רטובה הנשק לא יחליק לך מהיד". הבחור מטאליסט אמיתי, לא בצחוק. אני מנסה לדמיין מה היה קורה לעור כף היד שלי מהשילוב של נייר זכוכית ורתע של קליבר 9 מ"מ. בתחתית המחסנית שלו אני מזהה גומי שחור. "רוב האנשים קונים ב-70 ש"ח גומיה שמדביקים פה כדי שבהחלפת מחסניות תוך כדי ירי, המחסנית הריקה לא תתעקם כשהיא פוגעת ברצפה. אצלי זאת חתיכה שחתכתי בבית ממגב. שאני אקנה גומי ב-70 שקל? למה מי מת? לגבי מחסניות, אני מסתובב בדרך כלל עם 3 מחסניות של 16 כדור כל אחת". שלוש, אני נחנק. "תראה, הנשק היחיד שאין בו תקלות זה לום. ברגע שיש לנשק יותר מחלק אחד עלולות להיות תקלות. אז כדי לתפעל תקלת מחסנית יש לי אחת ספייר. אם הארוע יגמר אחרי שיריתי שני כדורים, לא קרה כלום, לא בושה לפרוק נשק באמצע מלחמה. אבל שתי מחסניות זה מה שצריך כדי לתפעל אירוע מסובך. נגיד שהמחבל התבצר ואני רוצה לשנות מיקום דרך שטח פתוח. אז אני רוצה לירות עליו אש מטרידה בזמן שאני מתרוצץ לי. זו סיטואציה נדירה, אבל אני פה בשביל להיות מוכן. בפיגוע של היום בבוקר זה לא היה קורה. למרות שאם תפסת מחבל בפינה ואתה רוצה לרתק אותו לרצפה עד הגעת כוחות הבטחון, יש סיכוי לא רע שמידי פעם הוא ינסה לקום, ואז צריך לטפטף לכיוון שלו איזה כדור פה ושם".

אוקיי, אני אומר. לראשונה בחיי השתכנעתי שיכול להיות יתרון מסוים לאוכלוסיה חמושה ברשיון. אבל היתרון הזה בטל בשישים אל מול הסכנות. ב-2009, במהלך מסיבת פיג'מות של בני 13 ברעות, מצאו הילדים את האקדח של אביו של המארח במגרה נעולה בבית. המארח שיחק בנשק אל מול חבריו, ופלט כדור שהרג את חברו אורן מזרחי. אלכס: "הנשק הזה היה צריך להיות בכספת. וחוצמזה, תדרך את הילדים שלך! באמריקה ילדים לומדים על נשק ויודעים איך לתפעל אותו. אתה יודע, עשו בארה"ב ניסוי: שמו אקדח באמצע קבוצת ילדים שלא ראו אקדח מעולם- הם מיד החלו לשחק בו. שמו אותו בקרב ילדים שידעו מהו נשק, והם מיד הזעיקו מבוגר" (שחזור של הניסוי שנערך ב-2014 הראה ילדים ששיחקו והציצו לתוך לוע האקדח ורק אז הזעיקו מבוגר- ר"מ). אני פונה לד"ר אלדר צ'נישב, פנימאי משופם מקפלן: עוד מעט שנתיים של פעילות, איזה הישגים היו לכם?

"קשה להעריך מה השפיע עליהם ואיפה. אני חושב שאנחנו שכנענו אותם להחריג את האזרחים מחוק הפסיכולוגים, כך שהוא נשאר תקף רק לגבי מאבטחי חברות שמירה". אלכס מתערב. זו הפעם הראשונה שנדמה לי שאני רואה אצלו וריד מתנפח במצח: "פסיכולוגיה זה לא מדע, ובכל מקרה אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. אתה באמת יכול לדעת שהפסיכולוג שיזכה במכרז הוא לא שמאלן קיצוני בהשקפותיו המדיניות, שטוען שאסור שלאזרח פרטי יהיה נשק? או לדעת שלא ידרוש שוחד כדי לתת לך חוות דעת טובה?" ד"ר צ'נישב מסיים: "אז הופענו בועדות הכנסת, נתנו פעילות ברשתות חברתיות, מכתבים לח"כים. כנראה שמשהו מזה נשא פרי".

מישהי עוברת לידינו ומתלוננת שאלכס לא אמר לה שלום. "צודקת", הוא פונה אליה ברוך, "גם אם תדפקי לי שניים בחזה ואחד במצח אקבל זאת באהבה". יש לה את כל האמצעים והידע, אבל היא מוותרת לו.

הערב קרב, רעמי המטווח דועכים ואני קולט שיש שם של מדינה אחת שכל הזמן עולה בשיחה. שוויץ. החברים מאוהבים בגישה לכלי נשק הנהוגה בשוויץ, מדינה שבשיח הישראלי תמיד עולה כדוגמא לשלום ושלווה. "שוויץ היא מקום שלישי בעולם בכמות כלי נשק פר מספר אזרחים. הם חמושים עד השיניים. שמעת פעם על סכסוכי שכנים בשוויץ שנגמרו ביריות? קראת כתבות על הסכנה ברחובות? חברה חמושה זו חברה מנומסת. אתה לא מתעסק עם אף אחד, נותן מראש כבוד. אצלנו תמיד מודאגים: אם תתן רשיונות נשק בקלות תתפתחנה לך מיליציות. למה בשוויץ אין מיליציות? ויש שם הרי מספר לאומים, מספר שפות, שנאת זרים, אבל מיליציות אין".

חברה חמושה זו חברה מנומסת. אני מתחיל לחבב את הרעיון. בדמיוני אני בשוויץ. אחרי 18 חודשי טירונות אני חוזר הביתה עם הרובה, פורע את שיער הפלטינה של בני ויוצא לדפוק יודל בהרים. השעונים מתקתקים, השוקולד זורם כמים, ואם צריך יש נשק. אבל לא צריך. כי יש. ככה זה עם נשק. הוא מביא שלום. אלוהים אדירים, אני חושב, עוד רגע אני הולך לקנות לעצמי איזו פיסטולטה!

בעומק המטווח שוכן משרדו הזעיר של יריב כהן, נשיא אגודת רובאי ישראל. גם אצלם הקרבה הרעיונית לNRA  האמריקני בולטת ושמם באנגלית הוא למעשה INRA. במשרדון של יריב יש שתי כספות מרשימות מאד. כל אחת מהן יכולה להכיל חמישה אנשים, אבל במקום זה הן מכילות מאות כלי נשק. רובים, אקדחים, חדשים, לפני תיקון, אחרי תיקון. אני מתפתה לקחת את כולם לידיים אבל מעדיף שלא להשאיר את טביעות אצבעותיי על שום דבר. לך תדע. אלכס מתלהב כילד מדברים שהוא מוצא שם: ניצרה היסטורית שלא מחוברת לשום דבר, כדורים מקליבר שאף אחד לא יודע לזהות. אני נסחף איתו בהתלהבות וחולק איתו פנטזיה: להיות הגיבור שמציל את המצב, כשפשע אלים מתחולל. הוא מביט בי במידה מסוימת של רחמים: "הנשק שלך הוא הדבר האחרון שצריך להופיע בזירה, אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות. יש קרבות שיותר מכובד להמנע מהם. אם למשל שודדים אותך ברחוב בברזיל- התחמקות עדיפה על נצחון. כי גם אם תשלוף אקדח ותבריח את השודד, אתה באמצע ברזיל. עכשיו או שתהיה לך בעיה עם פושעים ברזילאים, או שתהיה לך בעיה עם שוטרים ברזילאים. לעומת זאת אם אני באוטובוס ומחבל מתחיל לדקור אנשים, זה קרב שיותר מכובד להפסיד בו מאשר להתחמק ממנו. אני לא טריגר האפי, לא מחפש לירות באף אחד, ואני מקווה שכל אדם נורמלי הוא כזה. אבל אם אנשים ירצחו לך מול העיניים אם לא תירה, אז תירה".

רגע, אלכס, אני מזהה אצלך פרדוקס: אתה חושב שבני אדם הם מסוכנים (ולכן צריך להתיר לשאת נשק), או שהם שפויים ושוחרי שלום (ולכן זה בטיחותי לתת להם נשק)? "אין פה שום פרדוקס. זה כבדהו וחשדהו. אם כבר יש פרדוקס הוא הרי מצד השלטון, שבגיל 18 נותן לך נשק ואומר לך "לך תגן על המדינה". חייל שמקבל רובה אוטומטי ויוצא איתו הביתה לחופשות לא עובר איזה מבדקים מעמיקים במיוחד. אבל בין מילואים למילואים, כשאתה אזרח, פתאום אי אפשר לתת לך נשק? מכאן שזה לא נובע באמת ממצבך האובייקטיבי אלא מצרכי השלטון. השלטון צריך שתיקח נשק בצבא, ובאזרחות הוא מודיע לך שאין לך צורך. מה זה, אני יכול להגן על המדינה אבל לא על עצמי? מי אתה שתקבע בשבילי אם יש לי צורך? אני מודיע לך שיש לי צורך. אל תמכור לי "תחושות" בטחון. תחושת בטחון זה חרטא. לא רוצה תחושות. אני רוצה בטחון, ואמצעים להבטיח את הבטחון."

אני בודק את התזה הזאת על עצמי. כשאני עומד ברמזור ולידי עומדת ניידת, יש לי תחושת בטחון. אולי זו אשליה אבל אני לא מכיר מקרה של שודד שהחליט לשדוד בקרבת ניידת משטרה. ואז גם חוזרות אלי ההתבטאויות השוביניסטיות ששמעתי במהלך היום במטווח. ואז נופל לי עוד אסימון: כשאנשים דיברו על "מגזרים לא רצויים", נדמה לי שהם – סליחה מראש אם אני טועה – התכוונו לערבים! פתאום כבר לא בא לי לחמש אף אחד. בא לי לסמוך על המדינה כי בדיוק בשביל זה היא קיימת. אם צריך לתקן, נתקן אותה.

אלכס מזהה אצלי את ההצטננות ומרכך: "אני סומך על בנאדם שעבר את כל המסננת של המשרד לבטחון פנים, כולל ההצלבות עם משרד הבריאות, זו מסננת טובה. ולראיה יש מעט מאד מעשי פשע שמעורב בהם נשק חוקי, וחלקם זה סתם אי-חידוש רשיון בזמן או אירועים בהם הנשק רק נשלף ולא ירה. בארועים כאלה בד"כ התוקף ברח, אחרת למה לא ירו? ואז במקום לספור את המקרה הזה כמקרה שמוכיח שטוב לחמש אזרחים, סופרים את זה כמקרה של "שימוש בנשק". לדעתך אם לאריק קרפ היה נשק, הוא היה היום חי או מת? רוב הסיכויים שברגע שהוא היה שולף הם היו בורחים, בלי לירות. בעוד למשטרה לוקח במקרה האופטימלי 3-4 דקות להגיע לארוע כזה."

אני שואל את אלכס שאלה נואשת לסיום: לא היית אומר שבנאדם שסומך על מדינת ישראל ומשטרת ישראל הוא יותר ציוני ממך? אלכס מביט בי: "הייתי אומר שהוא יותר חי בסרט ממני".

אני מריץ שוב בראש את האוטופיה הישראלית החמושה. ובדמיוני השמש זורחת. הציפורים מצייצות. שכן עייף יורה בהן.

ישראל ישראלי קם, עושה לעצמו שחור חזק, מעיר את הילדים. הם מנומסים אליו. "כן אבא", "לא אבא". הם מצחצחים שיניים עד לובן ויושבים לארוחת הבוקר. ישראלי עושה להם חביתה עם בצל. עוזי'לה הקטן אומר "אבל אבא, אני לא אוהב בצל". בטח שאתה אוהב בצל עוזי'לה, אומר ישראלי בקול סמכותי. הילד בולע את החביתה בחופזה.

אשתו, ישראלה, חוזרת מהג'ים. הוא רואה מהחלון איך היא חוסמת את רכב החברה שלו עם רכב החברה שלה, למרות שדיברו על זה מליון פעם. כשהיא נכנסת הוא שוקל אם כדאי לריב, אבל שניהם הרי חמושים, אז הם מסתפקים במבטי שטנה אילמים.

הוא נושק לילדיו הרועדים ("למה הם תמיד רועדים? הרי תיקנתי את ההסקה") ונכנס אל הרכב, מתמרן בקושי רב ויוצא מהחניה. הרדיו מנגן אך ורק שירים של אלבמה. בפקק כולם מחכים בסבלנות ואף אחד לא מנסה להדחף, חוץ מאחד שהתקין על גג הג'יפ מערכת נ"ט אוטומטית. ישראלי מגיע סוף סוף למשרד ומנסה להזכר עם איזה קליבר מסתובב פליישמן. בכל זאת, היום הוא צריך להודיע לו שהוא מפוטר.

פחות נחמד.