יארצייט

השבוע ציינו, משפחתי ואני, יארצייט שני לסבתא. אני רוצה לספר לכם את סיפורה, בקיצורים הנדרשים.

סבתא נולדה באוקטובר 1925 בשם חיה-לובה ביניונסקי. בילדותה בעיירה וורונובה (אז בשטח פולין) ספגה אנטישמיות קלאסית. בעיירה חיו נוצרים לצד יהודים, שבשנים ההן היוו שליש מתושבי פולין. הנוצרים פחדו מהיהודים בימי ראשון אחרי שיצאו מהכנסיה, פחדו מהיהודים בפסח בגלל המתכון למצות ששמעו שם, אבל הכי פחדו ביום כיפור. ביום כיפור הנוצרים בוורונובה היו מהלכים על קצות האצבעות. הפחד מהאחר הופך לגזענות וזו לא נוטה להשאר הרהור מופנם – ילדי העיירה היו קוראים לה, ומן הסתם לכל שאר היהודיות שפגשו, "ז'ידובסקה פלשתינה", כלומר, יהודיה לכי לפלשתינה. יש בעיניי אירוניה גדולה בגישה הארופאית דהיום לנוכחות יהודים בפלשתינה. אבל זה כבר סיפור אחר.

הרוסים שלטו באזור הזה של העולם. סבתא הייתה בת 14 והיא אהבה ללכת לבית הספר, אהבה מתמטיקה וחלמה להיות מהנדסת. הרוסים לא הביאו איתם רק חינוך חינם והרבה מתמטיקה: הם גם אמרו שכל בני האדם שווים, גם יהודים. סבתא אהבה את זה. אבל אז הגרמנים באו.

להוריה של סבתא קראו אייזיק ורחל ביניונסקי והם היו אנשים עם אינסטינקטים טובים, קשרים מרובים וקצת כסף לשעת חירום- שלושה דברים שבלעדיהם היה די בלתי אפשרי לצלוח את המלחמה בחיים. ערב אחד התבהר להם שכל יהודי שימצא שם למחרת עלול להצטער על כך. הם ארזו מעט מטלטלין, את סבתא ואחיה הקטנים שמוליק ומשה, ויצאו מהבית. ברחובות הסתובבו שומרים בני העיר שאכפו בשביל הנאצים את העוצר. אייזיק מצא שומר שהכיר וביקש שייתן להם לחמוק. השומר דרש תוספת סיכון והיא ניתנה לו. זה היה השוחד האחרון בתולדות המשפחה למיטב ידיעתי, או לפחות המשתלם ביותר. הם נעלמו בתוך היער, לילה ראשון מתוך יותר מאלף לילות שיעבירו בין העצים.

הם הלכו ביער ימים ארוכים, מנסים ללכת מספיק קרוב לגבול העצים כדי לא לתעות בעמקיו, אבל מספיק רחוק מגבול העצים כדי לא להתגלות על ידי אף אחד – איכרים פולנים דיווחו לנאצים על כל תנועה חשודה באזורי הספר. היה צורך לנוע בשקט, ולעתים קרובות בחושך. הסיכוי ללכת לאיבוד, או לאבד בין העצים את אחד מילדיך הקטנים שעד המלחמה רצו חופשי פחות או יותר, היה גדול. הם פגשו יהודי שהצליח לברוח מהנאצים שהגיעו גם לעיירה שלו, אך שני בניו הלכו לאיבוד בין העצים במהלך הלילה. הם הציעו לו עזרה, אך הוא היה הלום צער והם גילו שהוא מסתובב אנה ואנה וצועק: "שימ'לה! יוס'לה!". לצעוק בקול רם שמות יהודיים לא נחשב מעשה מומלץ ביער. הם התחננו בפניו שישמור על השקט, או לכל הפחות שיקרא בשמותיהם הפולניים של בניו. הלום צער, הוא המשיך לצעוק "שימ'לה! יוס'לה!". הם תפסו ממנו מרחק. כעבור כמה שעות ראו אותו מתוך המסתור, נתפס על ידי חיילי הרייך השלישי.

הם הצטרפו לחבורת פרטיזנים שהיו בה גם יהודים. זה לא מובן מאליו – היו פרטיזנים ששנאו את הנאצים באותה מידה בה שנאו יהודים, והיו שמחים להוציא להורג את אלה לצד אלה. אבל הכנופיה הזו הייתה כנופיה ידידותית יותר. סבתא שלי הייתה כבר בת 15, ולמדה לחיות במנוסה. זה היה קיץ, אבל במזרח אירופה הקיץ קצר.

ביער ההישרדות באה במקום החיים. לפרטיזנים היה נשק, אבל לקחת נשק לידיים לא תמיד שיפר את סיכוייך להשרדות. יום אחד הגברים יצאו מהמחנה הארעי שלהם לפעולה שכללה גם מקלע כבד. כה כבד היה שפרטיזן אחד נשא את המקלע, וחברו סחב את תוף הכדורים. מלווים בעוד כמה מפקדים חמושים ברובים הם יצאו לצלוף ברכבת של הוורמאכט. הם התברברו בדרך, הלילה ירד עליהם והם נסוגו בחזרה בחושך. בשקט המוחלט בו נעים לוחמי חופש בשטח כבוש, איבד נושא תוף הכדורים את דרכו. הוא הצליח למצוא את המחנה רק בבוקר, שעות אחרי שאר חבריו. התוף נלקח מידיו, ונאמר לו ביובש שההעלמות שלו הופכת אותו לחשוד בריגול לטובת הנאצים. ושהחשד הופך אותו לנידון למוות. ושבזמן מלחמה גזר הדין מבוצע לאלתר. ארוסתו נצמדה אליו בבכי, מתחננת שיחוסו על חייו. הצעקות שלה הדהדו ביער. כולם ידעו שגזר דין שניתן בפומבי לא יבוטל. הם ירו בו שני כדורים במצח כדי למנוע ממנו כאב, והסכימו לאפשר לה לקבור אותו, אחרי שהבטיחה להפסיק לצעוק. סבתא שלי ראתה את כל זה ולמדה שיעור השרדות חשוב לגילה – לא ללכת לאיבוד.

החורף הגיע ואיתו פליטים חדשים: פולנים אנטי נאצים ואיתם יהודים שנמלטו משלל קהילות חרבות. המחנה גדל וסבתא פגשה את הירש שצ'יטניצקי. אשתו בנו וביתו נרצחו זמן קצר קודם לכן, בעיירה ממנה בא. הוא מצא מסתור איתם ביער, וכיוון שבא ממשפחה של שוחטים, הפך במהרה לאדם מרכזי בחיי הכנופיה – הוא היה אמון על הבשר שהפרטיזנים הצליחו לגנוב או לצוד. סבתא שלי חיבבה את הירש, והוא חיבב אותה בחזרה. הוא ידע לשיר יפה, גם בשקט, והיה צ'ארמר אמיתי. סבתא שלי נכנסה להריון.

בחודשים הראשונים לא כל כך ראו עליה שהיא בהריון, מה גם שהיא הייתה בתת-תזונה. מה שכן ראו עליה היו פניה היפות, שערה הבהיר ועיניה שובות הלב. היא הייתה שמה מטפחת על הראש "כמו הגויות", והייתה יוצאת מהיער, מסתובבת בין האיכרים ומבקשת בפולנית קצת מזון. המבטא שלה היה מושלם ומעולם לא נתפסה, וכך אכלה בעצמה וגם האכילה את עוברה, אחיה הקטנים והוריה. בהזדמנויות אחרות הייתה תורמת לפעילות הצבאית. מידי פעם קיבלה רובה לידיים. פעם קיבלה פקודה לנקות רובה, שהתגלה כטעון. הכדור נורה אל השמיים בשוגג וברעש גדול. את הסיפור הזה סבתא סיפרה לי בצחוק מתגלגל, למרות שבזמן אמת זה היה מסוכן בכל מיני אופנים.

הסיפור הבא הוא היחיד שסבתא סיפרה בדמעות. עם בוא האביב נולד בנה הבכור אברהם, על אדמת היער. בכיו הראשון לא הותיר מקום לספק: אין מקום לתינוק בכנופיית פרטיזנים. סבא שלי, צבי הירש שצ'יטניצקי, לקח אותו, נעלם אל בין העצים וחזר לבד. לסבתא שלי בת ה-17 הוא אמר שמסר את אברמ'לה לזוג איכרים פולנים, ושכשכל זה ייגמר הם יחזרו לקחת אותו. עכשיו שורדים. החורף חזר ועימו השלג. דמיינו חורף שלם ביער פולני. אחר כך בא האביב, השלג הפשיר ואיפשר לפלוגות שונות לסרוק את היערות בחיפוש אחר פרטיזנים. סבתא שלי התחבאה מתחת למחסה עלים וענפים וחיכתה שכל זה ייגמר. כשזה נגמר, והרעים הפסידו, סבא שלי הלך לחפש את אברמ'לה. הוא חזר ואמר לסבתא שלי שהאיכרים בישרו לו שהילד חלה ומת.

הם יצאו מהיער. הם ניסו לחפש קרובי משפחה וחברים ששרדו, ולא מצאו רבים כאלה. סיפורי מחנות ההשמדה הגיעו אליהם ונשמעו מוגזמים לגמרי. למה שבני אדם יעשו דברים כאלה לבני אדם? ממש לא ברור. סבא שלי היה בן שלושים, סבתא שלי בת עשרים, והם היו שוב בהריון. הם עברו למחנה פליטים על אדמת גרמניה. סבתא וסבא שמעו שיש פליטים שמקבלים אישור ומהגרים לניו יורק, וזו הייתה אופציה גם מבחינתם. האופציה הפלשתינאית נשמעה פחות מבטיחה: זה מדבר, יש שם מתיחות לאומית ולא ברור מתי הבריטים יעזבו. אבל סבא אמר שבשלב הזה מגיעה לו מדינה משלו. פלשתינה, אם כן.

אייזיק ורחל ביניונסקי עוד הסתובבו בפולין עם ילדיהם הצעירים שמוליק ומשה, מנסים לשחזר מעט מהרכוש וההון שהיה שלהם לפני בוא הנאצים. גם הם החליטו לעלות לפלשתינה וכבר רכשו כרטיסים לאוניה. המלחמה נגמרה, אבל בפולין עוד הסתובבו מיליציות אנטישמיות שהיו נחושות להמשיך מאיפה שהגרמנים הפסיקו. עם הכרטיסים ביד עלו הוריה ואחיה של סבתא שלי, ביחד עם עוד כמה עשרות אנשים, על משאית שהסיעה אותם לנמל. לפתע המשאית עצרה. הברזנט הוסט וחוליה של "הפולנים הלבנים", חמושים בתתי מקלע, הורו ליושבי המשאית לרדת לכביש. טוהר הגזע היה מאד חשוב לפולנים הלבנים. אסור לערבב בין דם לדם, אלוהים לא מרשה. משה ושמוליק היו בין אלו שהצליחו לברוח. אייזיק, רחל ועוד 16 אנשים בדרכם להפוך לישראלים נורו למוות ונקברו בקבר אחים חפוז בבית הקברות היהודי בקראקוב, שניצב שם עד היום. במו עיניי ראיתי.

את כל זה סבתא שלי לא ידעה. סבא שלי חשב שאי אפשר לספר לאישה בהריון ששני הוריה נרצחו, ושמר ככל יכולתו שאף אחד מיודעי הסיפור לא יפלוט אף מילה. ההריון התקדם והתקדם ואז, במחנה פליטים בגרמניה, נולד דוד שלי יחיאל. במשך 50 שנות חייו הראשונות חשב שהוא הבן הבכור של הוריו. כתינוק במחנה הוא חלה בדיזינטריה וסבתא הייתה נחושה שלא לאבד עוד ילד. היא אילתרה מהמעט שהיה במחנה הפליטים, צדה וקטלה יונים, צלתה אותן איכשהו והאכילה אותו עד שהבריא (וגם אחר כך). סבתא שאלה את סבא מה יהיה עם הוריה, מהם לא קיבלה מכתב זה זמן מה. הוא הבטיח לה שגם הם בדרך לעלות לפלשתינה וכולם יפגשו שם. היא הניקה תינוק קטן ולא לגמרי בריא, וסבא חשב שזה לא הזמן לספר לה. אחרי שמושכים שקר כזה כל כך הרבה זמן, איך בכלל אפשר להתחיל לספר את האמת?

יום אחד נכנס בשערי מחנה הפליטים מכר מוורונובה. סבתא והוא נפלו זה על צווארו של זו, והחליפו מילים על כל מה שעברו. היה לו משהו חשוב לומר לה. "תדעי", הנמיך את קולו והישיר אליה מבט, "שהספקתי להחזיר לאבא שלך את כל החובות שהיו לי אליו, עוד לפני הרצח".

הם עלו על אוניה שהפליגה לנמל חיפה. ההפלגה הייתה סיוט מתמשך. האוניה השיטה על גבה פי שלושה יותר אנשים ממה שהייתה אמורה, ומדובר באנשים שכרגע סיימו כמה שנים כחיות פצועות ונרדפות. הצפיפות הביאה למחנק, המחנק לסרחון, הסרחון לחולי וניוול, ובתוך כל זה הייתה צריכה סבתא לשמור מכל משמר על התינוק שלה, בבת עינה.

המשפחה הגיעה לפלשתינה והתמקמה בבאר שבע החמה. בהתחלה גרו בבית ערבי שננטש במלחמה על ידי יושביו האלמוניים, שמן הסתם חיים עד היום, הם ונכדיהם, במחנות פליטים ברצועת עזה או בגדה המערבית או בלבנון. סבא שלי היה שוחט, כמו אביו. הוא פתח איטליז, שהפך למפעל ובמהרה לאימפריה דרומית. הוא סיפק בשר טרי ונקניקים ארופאיים מעשה ידיו לכל ישוביי הנגב. סבתא למדה לנהוג והם התחלקו ביניהם בעבודת הייצור, הניהול והשינוע של הבשר בכל רחבי המדבר. כשסבתא הייתה נוסעת ברחובות באר שבע היו רצות אחריה חבורות ילדים שצעקו "אישה נוהגת!". היא הייתה תופעה, סבתא שלי.

הם עברו לבית קטן שקנו ליד העיר העתיקה בבאר שבע. אמא שלי נולדה ונקראה רחל, על שם אמה המתה של סבתא. יחיאל, שנקרא על שם אבי אביו, גדל בינתיים להיות ילד ואחר כך נער חמוד שגידל בלורית אלביס פרסלי ואהב להיות בן עשירים במתכונת מקומית. אמפריית שצ'יטניצקי הקטנה גדלה לה, ומכל עבר באו חברים מהעבר, ידידים מההווה וקבצנים שקיבלו נדבות ביד רחבה. כולם ישבו עם סבא לשתות קוניאק, לאכול נקניק, לשיר ולקשקש ביידיש ולחיות סוף סוף את החיים הטובים. גם עם הבדואים התחבר סבא שלי ולא פעם ביקרו במאהל של שבט אל-עזזמה. סבתא שלי התפלאה מהמיומנות בה הכינו הנשים הבדואיות אורז שיצא להן "אחד אחד". כיוון שאצלי במשפחה נולדים עם עור כהה יחסית, לא היה קשה למכור לאמא שלי שהיא למעשה בת בדואים מאומצת, עניין שהיא הרהרה בו בשנות ילדותה בבית העשירים. הייתה לה מטפלת שגידלה אותה בעת שהוריה היו במפעל או בנסיעות ברחבי הנגב. כולם דיברו בבית ביידיש אבל אמא שלי הייתה סרבנית וענתה בעברית. כך תמיד נשמעו השיחות בין אימי לסבתי.

נדיבותו של סבא צבי (לשעבר הירש), ומשיכתו אל החיים הטובים, חסרי הדאגות, הביאו איתן דאגות חדשות. המפעל שגדל וגדל התקשה להחזיק את עצמו. סבא היה נעלם לפעמים וחוזר לפעמים. סבתא כעסה והיו ריבים. היו יותר ויותר חובות לכל מיני אנשים. יחיאל כבר הפך לחייל ולא יכל לעזור בעסק. המפעל הוכרז רשמית כפושט רגל. סבתא עברה על הניירות ומכתבי האזהרה, ודיכאון גדול אפף אותה. החיים האלה, לא נותנים מנוח. היא הרגישה שכח גדול מאי פעם מושך אותה אל בטן האדמה. חור שחור של כאב שמזמין להתמזג איתו. אבל היא כבר הייתה מתורגלת בהישרדות והבינה את רוח האדם. דיכאון זו סכנה, ומסכנות היא ידעה להשמר. היא החלה להגיד לעצמה שיהיה טוב. זה בידיים שלי. יהיה טוב. אפשר לצאת מזה. יהיה טוב. יהיה טוב.

כשאמא שלי הייתה בת שתיים עשרה סבתא שלי ארזה מעט מטלטלין, את אמא שלי, ויצאה מהבית. הן הגיעו לבת ים. במונחים של שנות השישים מדובר במרחק גדול מאד שתפסו מבאר שבע. הן נכנסו לדירה קטנה עם מעט נוף לים התיכון. סבתא הביטה אל תוך עיניה של אימי בת השתיים עשרה ואמרה לה: "הכל השתנה. אין לנו יותר משרתים, יש לנו רק את עצמנו. אם תנקי, יהיה פה נקי. אם לא תנקי יהיה פה מלוכלך", והלכה לעבוד. היא עבדה בדלפק של מעדניה תל אביבית בשם "ניו יורק". גיאוגרפיה תמיד מזמינה אירוניה.

סבתא הצליחה לבנות את עצמה כלכלית, ולגדל את ביתה הקטנה ובנה הגדול. אחרי כמה שנים הופיע סבא צבי בבת ים. הוא היה חולה במחלת כליות שבימים ההם הייתה אנושה. הוא היה מרושש לגמרי וכל חבריו לקוניאק נעלמו באורח פלא. הוא ביקש מסבתא שלי שתעזור לו, שתקבל אותו ותטפל בו. "אני בעלך, אני אב ילדייך". סבתא חרקה שיניים וקיבלה אותו, וטיפלה בו עד שנפטר. לאזכרות שלו הייתה מגיעה עם אמי ודודי, והייתה מבטאת שם כעס כבוש בעוצמות שבוודאי גרמו לרעידת אדמה שנתית איפשהו בעולם. היא התחתנה בשנית עם אדם שידעה שיאפשר רווחה כלכלית מסוימת, אדם שקוראים לו צבי אבל הוא ההפך הגמור מסבא צבי – אדם מחושב, צפוי ויושב בית. הם חיו ביחד, בהתחלה בבת ים ואחר כך בבאר שבע, ותמיד דיברו ביידיש – היא בניב הליטאי והוא בניב הוורשאי. הם אף פעם לא נראו לי מאושרים ביחד, אבל הם תמיד נראו לי כמי שבחרו זו את זה לאור הדברים שעברו בחייהם. הם ידעו שביחד לא יחוו את מה שנשבעו לא לחוות שוב – מחסור.

כשאני פגשתי אותה היא כבר הייתה סבתא. לאורך חיינו, אף אחד לא יודע לדמיין את עצמו כסבא או סבתא והזיקנה היא דבר שאנחנו פשוט לא מאמינים שקורה לנו. סבתא הייתה רצוצה פיזית מהחיים שעברה, למרות שנפשית נראה שיצאה הרבה יותר נורמלית מרוב פליטי וניצולי השואה שפגשתי בחיי. אני זוכר אותה תמיד עומדת ליד השיש, קולפת ומטגנת, וגם כשכולם יושבים לאכול, ממשיכה להסתובב כל הזמן ולדאוג שכולם יאכלו. רק מצב בריאותה הפיזי הצליח להושיב אותה, וגם זה רק מידי פעם. היא הייתה מלאת סיפוק לראות את כולם יושבים ביחד בחגים, ואף פעם לא וויתרה על נסיון לשכנע צמחונים שיטעמו דג או שונאי כרוב שיטעמו כרוב. בכל רגע נתון האיצה בכולם לאכול עוד. לפעמים כשהייתי בא בגפי לבקר את סבתא וצבי, היינו יושבים לארוחת צהריים ואני עשיתי מין ניסוי – אני אוכל כל מה שסבתא תציע, ונראה מי יישבר ראשון. ובכן, סבתא אף פעם לא הייתה אחת שנשברת.