החרדות שלי, בחוץ

יום א'

רותם נזכר איך פעם היה מאושר רוב הזמן. בין ימי דכדוך ספוראדיים הוא היה מאושר שבועות. פעם אחת יותר מחודש ברצף. אושר זו לא מטרה, זו הדרך, ידע לספר לכולם, אבל לעצמו ידע שפשוט יש לו מזל. יש אנשים שהכימיה האישית שלהם מחזיקה אותם בדיפרסיה מתמדת. אצלו זה הפוך.

אבל זה עבר. ביום אחד. יום לידת בנו. מאותו רגע לא ישן כל כך, לא אכל מסודר, תמרן בלחץ בין סידורים לעבודה לכעסים של אשתו לבכי של בנו. והוא בכה. כמו גדול בכה. כל המדוכדכים הקבועים סביבו ניחמו אותו: "ככה הוא מפתח את הריאות". "אולי יגדל להיות שחיין". רותם הבין לראשונה את היתרון של אלה שנולדו בדיכאון: אין להם מאיפה ליפול.

הכימיה שלו התרסקה מן הכח אל הפועל. מהרקיע הרביעי לים המלח. הוא היה מדוכדך כבר חצי שנה, ולא הכיר דרכי התמודדות עם עולם שכולו נראה מיותר ומשמים. וזה לא עבר. לא עבר.

כמו כל אבוד בעיר, הוא שוטט בחוסר רצון מנקודה לנקודה ונבהל מכל דבר, שלא יצטרף גם הוא לצרותיו ולצריו. זה היה כמו שכרון מעמקים שמשבש את שיקול הדעת. הוא נזכר בימיו כבקר טיסה בחיל האוויר. הנהלים אומרים שאם מזהים שטייס נמצא בוורטיגו, צריך לומר לו בקשר "אתה כנראה בוורטיגו". טייס קרב זה בגדול טווס שיודע לעוף. כשהטווס נמצא תחת השפעת וורטיגו הדבר האחרון שהוא צריך לשמוע זה "אתה בוורטיגו". הוא יתחיל לריב איתך בקשר עד שיתרסק לתוך מגדל מים באיזה קיבוץ דרומי. אז אומרים "כנראה". יעני, תחליט אתה.

רותם עבר, בדרכו לעוד סניף של רשת יקרה מידי למוצרי תינוקות, ליד לוח מודעות שהציג מודעה שכבר ראה פעם: "מתארגנת קבוצה לבירור השאלה "מי אני?". לפרטים והרשמה פנו ל mi_ani@gmail.com". הוא שלח מהשחנבון מייל התעניינות קצר, ושכח למחוק את מספר הטלפון שלו שהופיע אוטומטית בכל מייל ששלח, שארית מהימים בהם סמך על בני האדם מראש וללא סייג. מוקדנית מאנפפת חזרה אליו תוך פחות מדקה: יש סדנה בסוף השבוע. זה עם מורה משוויצריה, מאסטר דניאל קופר. מחיר מבצע לאביב: 2,990 ש"ח לכל הסופ"ש. צריך להביא גופיה לבנה ומכנסיים קצרים. וזה בפרדס חנה.

הוא חזר הביתה לילד צורח ואישה מותשת. מיד הלך לחטא את הבקבוקים שקנה. המטבח היה החדר הכי שקט בבית. אם הדליק את הרדיו ועמד לידו לא שמע כמעט את הבכי. הוא הדליק את הרדיו, עמד לידו וסידר את הבקבוקים במתקן החיטוי. המתקן היה מעין קופסת פלאסטיק גדולה שעם קצת מים בתחתיתה הופכת במיקרו לכלא אדים גהנומי שלהוציא אותו מהמיקרו כעבור 7 דקות זה תענוג מפוקפק.

הוא הביט במתקן ושם לב לראשונה שהוא מעוצב כמו צעצוע: המכסה היה מין פרח תכלכל ועל התחתית היו תחריטי שטאנץ פלאסטיק של דולפינים. למה לעזאזל לעצב ככה את הדבר הזה? הרי הילד לעולם לא יראה את המתקן המסוכן הזה וההורים לא צריכים עוד משהו כזה בביתם, שמרגיש להם יותר ויותר כמו פעוטון עם צוות של שניים ולקוח אחד, בלתי מרוצה.

יום ב'

בערב הילד הותש ונרדם. רותם פנה לאשתו בזהירות. הוא אמר לה שהוא צריך לטפל בעצמו, אחרת ישתגע. הוא התנצל מראש ותירץ בעשרה נימוקים ושיקר לה שזה עולה רבע. היא הסכימה ביובש.

יום ג'

הוא חיכה בקוצר רוח לסוף השבוע.

יום ד'

הוא חיכה בקוצר רוח לסוף השבוע.

יום ה'

הוא חיכה בקוצר רוח לסוף השבוע.

יום ו'

הוא ירד מהאוטובוס במרכז פרדס חנה, העמיס את תרמילו על הגב, הפעיל ווייז והלך רגלית לפי ההנחיות. הוא הגיע לאולם הספורט בו יבלה עד מוצ"ש. הוא הקדים רק בכמה שעות, ובכל זאת האולם היה עדיין נעול. הוא ישב על ספסל וניסה להנות מהשקט. השקט לא בא. הוא בהה קדימה וטורים צפרניים של רכבים משפחתיים זחלו בתור לחניון של מרכז הקניות הסמוך. מאות ילדים בוכים, בשלל גילאים, חלפו על פניו. לרגעים היה נדמה לו שהוא צופה בסרט מצויר שמציג את סכימת הגדילה של הילד הצווח.

הוא התחיל להתחרט על הכל. אני לא מוכן נפשית לעבור שינויים מטלטלים כרגע, וישראל זה לא שוויץ וכל מה שההוא יודע לא יכול ללמד אותי כלום, ומי יודע מה עלול לקרות בבית בזמן הזה. אבל לא היו לו כוחות אפילו לקום.

כעבור שעה באה מישהי גבוהה ופתחה את אולם הספורט. בעקבותיה נכנסו שני סודנים צעירים חמושים במטאטים ומגבים ודלי מלא בחומרי ניקוי. אחר כך התחילו לטפטף אנשים. בעיקר נשים. בעיקר מתחת לגיל 40. בעיקר בעלות הגיינה ירודה או מלתחה שנפלה לרוטב כלשהו. הוא קיווה שהוא לא נראה כך מבחוץ. מחשבה זו דכדכה אותו באופן מיוחד. הוא ציין לעצמו שגם הנשים הצעירות יותר, היפות יותר והנקיות יותר לא עוררו בו שום עניין. מחשבה זו אפילו לא הפתיעה אותו.

כעבור שעה כבר ישבו כולם בכסאות הפלאסטיק מכוסי הטוש והטיפקס באולם הספורט. וילון שחור עצום, תלוי מהתיקרה לאורך קו האמצע של המגרש, חצה אותו לשניים והסתיר את החצי שמעבר. הגבוהה תפסה מיקרופון והכריזה שהנה הוא מגיע, אנא עמדו לכבודו, ישר משוויצריה: דניאל קופר!

כולם עמדו ורותם ראה את דני קופרמינץ מכנף 25 נכנס לאולם. לרגע התעודד וחשב לעצמו שאם גם טייסים ממצפה באים עד לפרדס חנה לסדנא הזו, כנראה שמדובר בשוויצרי רציני באמת. אבל דני הרים את ידיו וחייך לכולן, ניגש לגבוהה ונתן לה חיבוק חם, ואז לקח את המיקרופון ובחיוך שלא צנח לרגע אמר במבטא לא ברור:

"שלום, שלום, שלום. זה הדבר שכל אחד מאיתנו היה רוצה, שלום עם עצמו, שלום עם הקרובים אליו, שלום עם העולם. גם אני רציתי שלום ולפני שנתיים נסעתי לשוויץ לראות איך חיים בשלום. וראיתי. ראיתי גברים ונשים שלוקחים את הזמן, שמטיילים בהרים, מנומסים זה לזה, שמחים בחלקם. ראיתי שחלקם גם גדל וגדל כתוצאה מכל זה, והם חיים ברווחה ואושר. והתחלתי לשאול אותם איך הם עושים את זה".

בשלב הזה כבר נעלם ממנו המבטא הלא ברור ונשאר המבטא מצהלה. החיוך לעומתו נשאר כשהיה.

"הם כולם אמרו לי דבר אחד: סע לאונטרבאך. נסעתי לגבול שוויץ-איטליה, ושם בכפר הקטן הזה בהרים, עם נוף פסגות עוצר נשימה, פגשתי אדם ששינה את חיי: ג'ונתן בקרמן. ג'ונתן המציא המצאה ששינתה את חייו ואת חייהם של מאות אלפי אנשים בעולם שהיו צריכים פגישה עם עצמם. בעשרים וארבע השעות הקרובות ההמצאה הזו תשנה גם את חיי כולכם: השפיגלבוקס!"

מחייך כולו, אפילו זורח, נקש קופרמינץ באצבע צרידה לעבר הגבוהה, שהייתה עסוקה בלמחוא כפיים בלהט חסר הבעה. הוא נקש עוד פעמיים רצופות, מטלטל את ידו לעברה. היא הבינה כמכת חשמל מה מצופה ממנה, אצה אל הקיר ושם לחצה על כפתור. הוילון השחור הוסט לאיטו וחשף את הצד השני של האולם. היו שם עשרות תיבות זכוכית על גלגלים, מין אקווריומים מלבניים של 200 ליטר, העריך רותם. הוא נזכר שקרא פעם, כשהיה מאושר, שאנשים בדיכאון נוטים להעריך טוב יותר מידות: מרחק, משקל, נפח. הנה, יש יתרון בכל דבר, חשב לעצמו אז, ונמלא אושר.

"אתם כולכם הולכים עכשיו לעשות פיפי אחרון, להתפשט ולהשאר בגופיה לבנה ומכנסיים קצרים שהתבקשתם להביא. כל אחד מכם יכנס לשפיגלבוקס משלו. שם תשארו, בתנוחה עוברית, עד שאני אבוא להוציא אתכם, אחד אחד. לא לוקחים לשם שום דבר, ובמיוחד לא את הטלפון. לא מדברים, לא מבקשים לצאת. רק מתמודדים".

קופרמינץ מתח את חיוכו למקסימום ולקח אוויר.

"אני למדתי אצל ג'ונתן במשך שנתיים כדי להתבונן בכם מבעד לזכוכית ולדעת מתי אתם מוכנים לצאת. מי שאני פותח את השפיגלבוקס שלו יכול לצאת ולחזור למקומו. יש כאלה שזה ייקח אצלם שעה, יש כאלה שהרבה יותר מזה. הכי חשוב – להתמודד!"

רותם רצה הביתה. הגבוהה מחאה כפיים וחלק מהנוכחים הצטרפו אליה בקצרה. כולם הלכו להתפשט. לרותם היו המון שאלות אבל הגבוהה האיצה בו וקופרמינץ לא נראה עוד באיזור. רותם כיבה את הטלפון, דחף אותו ואת בגדיו לתרמיל. את התרמיל הניח על ערימת כל שאר התרמילים והלך לשדה האקווריומים. הגבוהה זרזה את כולם להכנס והם עשו כמצוותה. רותם ניסה לפנות בשאלה אל בחורה צעירה שהלכה שפופה לידו, אבל הגבוהה היסתה אותו והצביעה על אקווריום. רותם הניף רגל אחת פנימה, טיפס לעמידה יציבה ואז והתיישב.

הוא גילה שמבפנים הכל עשוי ממראה. רצפה, 4 קירות וגם המכסה שבקרוב יהפוך לתקרה. הגבוהה הביטה בו ממרומיה: "שלח יד ימין לאחור, מזהה כפתור?" רותם הביט בה מבולבל. הוא שם לב פתאום שקולה המאנפף מזכיר מאד את קולה של המוקדנית שטלפנה אליו ביום ראשון. היא הרימה את קולה. "שלח יד ימין לאחור, מזהה כפתור!" רותם שלח יד ומצא שם לחצן. "יופי תלחץ". הוא לחץ. פס לדים הואר במכסה. "שכב כאן עד שדניאל קופר יבוא לפתוח את המכסה". היא סגרה אותו בפנים.

היה שם מקום באמת רק לשכב בתנוחה עוברית. לאן שלא הסתכל ראה רק את עצמו, ולרגע זה עשה לו סחרחורת. זאת כנראה סחרחורת, חשב לעצמו. זאת לא מקטרת, חשב לעצמו וצחקק. וואו, השפיגלבוקס הזה באמת עושה לי דברים! הוא שם לב שצחוקו יצר ענן אדים קטן על המראה. הוא הביט בו נמוג. והמתין. והמתין.

הוא לא ידע מה אמור לקרות, למה לצפות וממה לשמוח. משועמם, הוא חקר את כל מה שלא היה הוא. מפס הלדים הכחלחל בתקרה נמתחו שני חוטים דקים, אדום ושחור, לאורך הפינה אל הלחצן. ממנו נמתחו שני חוטים דקים, אדום ושחור, לסוללת 9 וולט מלבנית שהונחה על הרצפה. חלקים מהמנגנון המשוכלל הזה שופצרו באיזולירבנד שחור שדיבקו ננשם מזמן על ידי משתתפים קודמים בסדנא וכעת היה רפוי כצמיד מעל אזורים חשופים בחוט.

רותם לא מצא שום פתח אוורור, אבל החליט שבוודאי יש כי אחרת כבר היה נחנק. הוא שם לב שהרצפה מרוחה בשומן אדם מהסוג שניתן למצוא על חלונות של קווי אוטובוס בינערוניים. כנראה שלא ניקו את האקווריום הזה לפחות מאז הסדנא הקודמת, התרגז רותם. כעסו גבר עם הזמן, שהיה בלתי ניתן למדידה. לפתע צרבה את תודעתו המחשבה שמבחוץ רואים אותו. ואם ראו אותו מתגרד? האם חיטט באף בשעה האחרונה? הוא לא הצליח להזכר. בחוץ בטח צופים בו הגבוהה וקופרמינץ, ואולי גם השפופה היפה שבטח כבר נשלפה מהארגז שלה, בהתחשב בהתנהלות המינית של קופרמינץ כטווס קרב במצפה רמון. רותם זעם.

היה קר בקופסא ורותם נזכר איך פעם היה מאושר רוב הזמן. להיות מאושר זה לא להצטרך שטויות כאלה, חשב מחשבה צרודה. כמה שילמתי על זה? שלושת אלפים שקל? אני לא נורמלי. זה יהיה במקום משהו, אולי איזה חו"ל אבל אולי גם משהו שאי אפשר לוותר עליו, ואתה ויתרת עליו בשביל השיט הזה, החל רותם לחשוב על עצמו בגוף שני.

עבר עוד זמן. עצמותיו כאבו.

לפתע נפתח המכסה בבת אחת. קופרמינץ ניצב מעליו מחייך מאוזן לאוזן, הציב אצבע אנכית על שפתיו ואז סימן לו לקום. רותם קם לאט, בכאב, ונעמד. הוא ראה שהערב כבר ירד ושאולם הספורט חשוך, חוץ מהאור שבקע מפס הלדים שלו. קופרמינץ סימן לו לצאת. ממרומי השפיגלחרא רותם שם לב שלראשונה הוא יותר גבוה מקופרמינץ. ונראה שקופרמינץ מתחיל להקריח.

השוויצרי מצפון תל אביב סימן לו שוב לצאת. חיוכו לא מש אבל עיניו נראו מודאגות. הוא כנראה זיהה את רותם. רותם הביט סביב וראה שכל השפיגלים סגורים חוץ מעוד אחד שזרח בחשיכה. הרחק בצד עמדה השפופה, כבר לבושה. רותם הסתובב אל קופרמינץ וזה אחז בידו הימנית וניסה למשוך אותו החוצה. השמאלית תמיד היתה החזקה של רותם. הוא הניף אותו ממרומיו ודפק אותה חזק, חזק ממש, אל תוך הלסת המחויכת של קופרמינץ. הוא שמע משהו נסדק וקופרמינץ המופתע מעד לאחור, איבד את שיווי המשקל ונפל ארצה. בדרך פגשה גולגלתו פינה של שפיגלבוקס. ושוב שמע רותם משהו נסדק.

הייתה דממה. הגבוהה והשפופה לטשו בו עיניים. הוא הלך, לאט, לכיוון התרמיל שלו והתלבש. השפופה יצאה החוצה. הגבוהה הייתה בהלם. רותם עבר לידה בדרכו החוצה. לפני שיצא צעק אל חשכת האולם: "אוקיי כולם, סיימנו, אפשר לצאת". מכסים התרוממו ומתוך התיבות הנצו אלומות אור כחלחל. נשים ואנשים בגופיות לבנות נבטו מהן. הם התמתחו לאיטם וחילצו עצמות.

רותם חזר בהליכה נינוחה לתחנת האוטובוס והתיישב. הוא הרגיש טוב. כעבור עשר דקות הבין שהתחבורה הציבורית לא תגיע. הוא נהנה מכך שרעיון הטרמפים עלה בראשו מיידי וטבעי, כמו פעם. הוא הלך במורד הרחוב לכיוון מה שנראה לו כמו הרחוב הראשי. הוא נתן קפיצה קטנה באוויר, סתם כך.